Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בנצה היידו’

בֶּנצֶה היידו (Bence Hajdu) סטודנט הונגרי לאמנות התבקש לשרטט את הפרספקטיבה בתמונות רנסאנסיות ואחרות. הוא קצת השתעמם והשתעשע במחיקת הדמויות. התוצאה הפתיעה אותו והולידה סדרה של "ציורים נטושים" (2015). מתחשק לי לומר עליהם כמה מילים.

הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ'י 1495–1498

צורות ודימויים נולדים מרגשות ומחשבות אבל גם מעוררים אותם; עיר האושר מתקיימת על ההנחה הזאת. והפלא הוא שלא נדרשת כוונה, רק יכולת להבחין במה שנולד ולתת לו מקום.

כבר הזכרתי פעם את "סרנאד" מחול של ז'ורז' בלנשין, שבו להקת רקדניות ניצבת ללא נוע בזרועות מורמות כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה… אומרים שהיתה מאחרת כרונית בחזרות, שהגיעה אחרי כולם ומיהרה לתפוס את מקומה. בלנשין ברגישותו קלט את האיכות הלירית הרגשית והעביר אותה מתחום בעיות המשמעת אל המיתוס והאגדה.

וגם בנצה היידו הכיר בפוטנציאל הרגשי שהתגלה תוך כדי משחק. האוכל עדיין שם כאילו ננטש בחופזה, אבל המולת הסועדים התחלפה בשקט שאחרי אסון. וגם הזמן השתנה. לתמונה המקורית היתה איכות מאגית כמעט של פרזנט קונטיניוס (הווה מתמשך), ונטישת הדמויות החליפה אותו בעבר. החדר הפך למרחב של נטישה וגעגוע.

הסרת הדמויות מנערת את המבט. גם התמונה המוכרת ביותר הופכת קצת זרה. וכך נחשפת פתאום המלאכותיות של המרחב שבו נערכת הסעודה. זה לא בדיוק חדר אוכל אלא חתיכת תפאורה, והקיום הכפול – הריאליסטי והטקסי הוא חלק מסודו של הציור. (עוד על "הסעודה האחרונה" או שיעור בתפירה ופרימה).

*

מימין, ז'אק לואי דויד שבועת האחים ההוראטיים 1784, משמאל, ללא דמויות (בנצה היידו) לחצו להגדלה

 

ז'אק לואי דויד מצייר רגע בסיפור פטריוטי מזעזע מן המאה השביעית לפנה"ס: הוראטיוס הרומי משביע את שלושת בניו להלחם במשפחה מאלבה. בצד, מבכות נשות המשפחה את יקיריהן שלא ישובו. (בהמשך יהרוג האח שניצל את אחותו המתאבלת על ארוסה שנפל בשורות האויב, ויזכה בחנינה כי טובת המדינה קודמת למשפחה).

גם המרחב הריק של ז'אק לואי דויד נראה כמו במת תיאטרון. זאת יכולה להיות במה חלולה של "אחרי", ואפילו יותר – במה של "לפני" עם בלי שום אור בקצה המנהרה. רק אופק חשוך – שלוש קשתות אפלות, אחת לכל אח.

*

לא כל המרחבים אגב, מתגעגעים לדמויות שהוסרו.

השר המחליק, סביבות 1790. מיוחס לצייר הסקוטי הנרי רייבורן (ואלה המייחסים אותו להנרי פייר דאנלו הצרפתי צודקים מן הסתם).

השר המחליק, לפני ואחרי.

לשר יש נוכחות מוזרה ומכשפת כאילו יצא מסיפור של א. ת. א. הופמן. אבל המרחב לגמרי אדיש להעדרו. אולי בגלל שנוף, גם על גבול המופשט (ויליאם טרנר נניח), הוא מושא מספק לציור. הטבע בניגוד לארכיטקטורה, אינו זקוק לבני אדם שיגאלו אותו.

התמונה הריקה הופכת לפריים בסרט מצויר. המיניסטר החליק במהירות כזאת שיצא ממנה.

*

מי שלא הכיר את התמונה (המסתורית והנפלאה) לא ירגיש שהיא נטושה, מטעמים רבים: היא עתירת פרטים, היא מתחזה לאשנב אמיתי בתקרה – ועצם אחיזת העיניים היא כבר אליבי מספיק לציורה, השמיים במרכזה הם פיסת טבע מלהיבה לציור (ויש לי אוסף קטן של ציירים-מדברים-על-שמיים, למשל אודיון רדון שמתאר איך כילד, "…העברתי שעות, או יותר נכון את היום כולו, כשאני שוכב על האדמה במקומות מבודדים בכפר, מסתכל בעננים ועוקב בעונג אין סופי אחר התפרצויות האור המקסימות הנוצרות בזמן שהם משתנים.") ויש אפילו עציץ מציץ שמוסיף קצת דרמה לקומפוזיציה.

האם הסרת הדמויות בכל זאת שינתה את התמונה? כן ולא. לכאורה היא הסירה את שכבת הפנטזיה כמו שמסירים קרום מן החלב, העלימה את הקומיות הקסומה. אבל לא לגמרי, כי מי שמכיר את התמונה מצפה שהן ישובו ויופיעו, העלמתן רק מממשת את התעתוע.

 

*

ושתי בשורות לסיום:

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490 ללא דמויות (בנצה היידו)

איזו חומרה וקור פושטים במרחב של בוטיצ'לי ברגע שמסירים ממנו את הדמויות הזורמות והמסתלסלות (פער שמתקיים אגב ברבות מתמונותיו ומחסן ממתיקות יתר בלי משים). וזה לא השינוי היחיד. העלמת הדמויות מחצינה במפתיע את הממד הסימבולי. קשה להתעלם מן העציץ (הרחם) הריק, לעומת העולם החלומי בחלון על האירוטיות העמומה שלו, כולל העץ הדק שמתחרז עם שושן הטוהר של המלאך (עוד על הסתירה הפנימית בציורי הבשורה).

ולבסוף:

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443

 

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443 ללא דמויות (בנצה היידו)

הבשורות של פרה אנג'ליקו אהובות עלי במיוחד. אבל אנחנו עכשיו ב"אחרי", בחלל הנטוש של בנצה היידו: המלאך פרח לדרכו, הבתולה נכנסה הביתה, ורק הגלימה נותרה כראיה לפלא שהתרחש זה עתה. ואין שום קדרות במרחב הריק, רק מתיקות של סוד שהוא חולק עם הצופים.

*

עוד מרחבים בתמונות

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו ויצירת המופת

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

דוד פולונסקי – איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (אנונימי)

*

ובלי שום קשר.

ביום חמישי הקרוב יתקיים מפגש שבו תספר אמא שלי על החיים לאחר הפרישה. וזה מה שכתב זיו רובינשטיין, המורה שלה למוסיקה לשעבר, על הקיר שלו בפייסבוק:

אני בטוח שיש לכולם תוכניות לגבי חמישי בערב, אבל אם בא לכם לפגוש בן אדם שהוא דוגמא ומופת לאיך שחיים של אדם צריכים להראות, אז לכו לפגישה עם פרופ׳ רות בן ישראל.
אין אנשים כאלה. פשוט אין.
רות, כלת פרס ישראל למשפטים, היא בת 86 והיא חיה בקצב שמעט מאד בני 20 חיים. היא כותבת ומנגנת, היא רוקדת מחול והיא מציירת. ובעקר היא יודעת איך להסביר לאחרים, איך חיים ככה.
תקראו את פרטי הארוע ולכו. כי אם יש מישהו אחד היום בארץ, שאפשר ללמוד ממנו איך הופכים את החיים לראויים, זו האשה הזו.

המפגש בביתה של אחותי סביון על יד הבימה, כתובת מדויקת תימסר לנרשמים, בטלפון 0523290745 או במייל savionben@gmail.com מוזמנים להגיע בין שבע וחצי לשמונה, בשמונה בדיוק מתחילים.

תשלום: 70 שח. כל ההכנסות נתרמות לילד חולה סרטן ומשפחתו.

Read Full Post »