Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בנות הדרקון’

כל היתומים הקטנים חלמו על שובה של הגברת. זה היה מין חלום משותף כמו חלום על מעוף או על נפילה; הם היו חולמים שענפי הזרועות מושטים אליהם והשפתיים שהסתמנו בקליפתו נפשקות וממלמלות, "מי, מי יבוא אליי?", וכשהיו מסתערים על העץ ומחבקים אותו בכל כוחם, הוא היה מפשיר בזרועותיהם והופך לאישה זקנה, ואז היו הקמטים מתגהצים והסבתא הייתה הופכת לאם ירקרקה וגמישה.

(מתוך החלק השני של בנות הדרקון).

בעצם התכוונתי לכתוב על "חַכִּי חַכִּי" של דורית נחמיאס אבל עדיין קשה לי לתמלל את העבודה הנפלאה ההיא [עדכון: בינתיים כתבתי עליה], אז אני מתחילה מ"מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ".

השם הארוך לקוח ממשחק האהבה שבו האם פורשת את זרועותיה והילדה קופצת לתוכן בתשובה.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

מה רואים?
פנים נשיים, פני אם, שמתהפכות לרגעים לפני ילדה. זאת הגנטיקה המתעתעת של הכאב.

השְׁלֵם וּצְבע:
הפנים מבוססים על שני זוגות מספריים, גדולים וקטנים, כמו בחידות מצוירות שבהן מקבלים צורה וצריך להשלים את התמונה.

משחק אסוציאציות
מה מזכיר לך החפץ הבא, כלומר מספריים? (אמא)

מתוך

מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, רוני מוסנזון נלקן משוחחת עם יוסף הבובה על תיאטרון חפצים.

מקור או זרועות
המספריים שמציירת נחמיאס הם מספרי ציפור (ראו תמונה). הסכינים הפעורים הם גם מקור פתוח של גוזל רעב וגם פה חד של אם פוצעת, וגם זרועות-סכינים, כי "מי יבוא אלי?" הוא משחק של זרועות שנפתחות בהזמנה ונסגרות בחיבוק, אבל נחמיאס מציירת רק ראש; זרועות המספריים הן היחידות שנפתחות ונסגרות.

מספרי ציפור

מספרי ציפור

אצבע בעין
המספריים הבוקעים מן הפה הם חלק מן הפנים. הסנטר המעוגל הוא חלק מטבעת האחיזה של המספריים, ועוד יותר ממנו – העין העצומה; כלומר מי שירצה להשתמש במספריים ייצטרך לתחוב אצבע לעין. זה מוסיף עוד שכבה של אלימות.

 דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

פול קליי, מסלולים

פול קליי, מסלולים

אר נובו
והחוטים האלה, האם הם מסתלסלים אל תוך המספריים או שזהו הפיתוי המתפתל מתוכם? כי פיתוי הוא תמיד נחש שמעמיד פני חוט תמים. הסלסולים הכמעט אר-נובו'איים של מִיָּבוֹאֵלַי מזכירים את צעיפי "שלומית" של אוברי בירדסלי, שרוקדת ובידה הסכין (גם דקורטיביות אגב, היא סוג של מסכה).

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל"סלומה" (שלומית) של אוסקר ויילד.

קנוקנות ונחשים
ומצד שני, הקנוקנות והסלסולים הם גם שאריות של מילים, של עיטורי אותיות מימי הביניים שמקורבים לנחשים ודרקונים בזכות עצמם (ראו בתמונה). ואם כבר מדברים על אותיות – מה עם כל הניקודים הדמעתיים האלה, וכל הדַיְוְדַיְוְדַיְ שתקועים בגרון וחונקים אותו.

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

ודי ודי ודי
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ – מלכתחילה יש תחושה של שיבוש בגלל המילים המודבקות, הפנייה הכפולה בזכר ובנקבה, וה"די ודי ודי" שקוטעים את המשחק.

פסי העיטור
בפסי העיטור מופיע הטקסט בכתב ראי. רוב האותיות נעלמו, המשמעות הודחקה, רק דמעות הניקודים נשמרו וגם הוו"ווים והיו"דים הנוזליים שהופכים למין דוגמא חוזרת.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

אנטומיה פיוטית
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ של דורית נחמיאס מסתירה וחושפת ביחד. מצד אחד היא מעלימה והופכת אותיות ומצד שני היא מקלפת את העור וחושפת את מנגנון ההתעללות.

לפול קליי יש ציור בשם "הענף שעליו צומח החיוך", נחמיאס קרובה אליו באנטומיה הפיוטית שלה. המספריים שלה הן ציפורי הכאב.

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

עוד באותם עניינים

בואי אמא

שיחות עם אמא

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה, אמנים על סכינים

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

.
עדכון נוסף, פברואר 2017

אני שוב באיחור, אני יודעת, אבל השבוע השלמתי טיוטה שנייה של הספר השני והשלישי גם יחד. עוד טיוטה אחת ואני משחררת. יש לי הרבה מחשבות על איך ומה. בקרוב אשתף. ושוב סליחה על העיכוב ושמחה על ההשלמה (בשביל ה100 העמודים האחרונים כתבתי את כל הטרילוגיה). להתראות באביב.

*

ב2007 יצא לאור החלק הראשון בטרילוגיה שלי "בנות הדרקון". מאז חלפו כמעט שבע שנים, כפי שמזכירים לי מדי פעם קוראים יקרים, ומה עם החלק השני?

לפעמים יש בתזכורות מידה מסוימת של תוכחה (סליחה, דפנה קירש, על "הקצוות הפתוחים").

אחרים, כמו ליאור, בעלה של נעמה (ככה הוא קרא לעצמו) הצחיקו אותי: "אצלנו בבית," הוא כתב לי, "יש ריטואל קבוע: מדי מספר שבועות אישתי אומרת 'נו, מתי הוא יוצא כבר' ושולחת אותי אל המחשב לבדוק מתי יצא הספר ההמשך של 'בנות הדרקון'. בכל פעם מחדש אני נאלץ לאכזב אותה ולהגיד שאת עובדת על פרוייקטים אחרים, אבל בינתיים, לא דרקון ולא יער. מתי סוף סוף אוכל לבשר לה בשורה משמחת?"

קיבלתי אפילו "בקשה, בצורת קרקס-דרקון-אינטראקטיבי-זעיר, לכרך הבא בטרילוגית בנות הדרקון". הפֶּלֶא הזה – אנימצית פלש של ילדה עם ראש דרקון שמבצעת חמישה להטוטים שונים כשמסיעים עליה את העכבר – נוצר על ידי תמר הוכשטטר עוד לפני שהכרתי אותה, לפני היות הפנקס. רציתי להעלות אותו לכאן ללא הצלחה. הנה התמונות לפחות, באדיבות תמר (שימו לב לצללים הדרמטיים, המטרייה מימין למטה זאת האש שהוא יורק).

.

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

.

ובכן, דפנה, ליאור, תמר, וכל מי שעוד לא שכח את בנות הדרקון:

ראשית, השלמתי את כתיבת החלק השני. הוא נקרא "אבא'לה", והוא מתרחש בשנה שבה מרתה ואמל נדדו עם מופע הדרקון, סרח רדף אחרי לילי, ונועה חזרה הביתה לתל אביב. קטע קצר מן הספר אפשר לקרוא בגיליון הראשון של גרנטה ישראל.

שנית, החלק השני מסתיים במתח גדול לאין שיעור מן הקצוות הפרומים של החלק הראשון. ובהמשך לכך החלטתי לא לפרסם אותו כעת.

שלישית, אני כותבת את החלק השלישי בכל דקה פנויה. בקצב הנוכחי הוא יושלם תוך שנה. ומכיוון שספרות זה מדיום זחלני, תעבור בטח שנה נוספת עד שהכל הכל ייצא לאור. זה נשמע רחוק אבל זה כבר כאן, בחיי.

סליחה על האיחור ותודה על הסבלנות.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו. לחצו להגדלה

Read Full Post »

זאת החתימה המופיעה בתחתית הכתובה של סב סבי.

כתובה-י1.

מזל ששלי לא כזאת ארוכה ומסובכת, כי ביום ראשון הקרוב אחתום על ספרי בדוכן עם עובד. עשיתי את זה רק פעמים ספורות מאז שהתחלתי לכתוב. זה די מביך לעמוד שם כמו פרח קיר ולחכות שיזמינו אותך לרקוד (ואין לי כישורי פלירטוט עם הקהל ובכלל).

אבל לסיפורים יכולים להציל עוד לא מלאו שנה, ולא פחות חשוב – הם הבטיחו להביא גם עותקים של אסור לשבת על צמות הקשה מאד להשגה בימים כתיקונם.

sipurim sal tarbut front

אסור לשבת

אז אם אתם רוצים הקדשה או סתם להגיד שלום, אני אהיה שם בדוכן של עם עובד בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה9.6 החל משעה 20:00 (עד מתי עוד נראה). ואם אתם רוצים שאחתום על ספר שיצא בהוצאה אחרת, פשוט תביאו אותו לדוכן של עם עובד.

בקיבוץ המאוחד יצאו שלושה:

בנות הדרקון, ספר ראשון בטרילוגיה (ולכל מי שתהה והתייאש – אני בעיצומה של כתיבת החלק השני, וכמו שזה נראה עכשיו עד סוף השנה הוא יושלם!)

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

.

טבע דומם, רומן הילדות הכי עצוב ויקר ונידח שלי, שיצא בסדרת ספ של הקיבוץ המאוחד שערכה דנה אולמרט בשעתו.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שיצא בסדרת קו אדום אמנות של הקיבוץ המאוחד

accondaf*

קולה של המילה אזל מזמן. אין סיכוי למצוא בדוכן של הוצאת בבל, אבל ממש לאחרונה התגלו כמה עותקים אצל חברה יקרה. לרגע שקלתי למכור אותם מתחת לשולחן, אבל לא. אם מישהו רוצה לרכוש עותק – כתבו לי ואקשר ביניכם.

*

ואחרון חביב – אין לי מושג אם חפץ לב יימכר בדוכן של הוצאת כרמל. ובכל מקרה אפשר לרכוש אותו מתיאטרון הקרון

ילדה מחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון (זאת בעצם אני, מחכה בדוכן של עם עובד)

זאת אני, מחכה לכם בדוכן של עם עובד. (סתם. זאת ילדה שמחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון.)

*

אם כבר אז ארבע חתימות

ולרגל יום הגאווה והמצעד
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

Read Full Post »

אֲבָל  הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.

דליה רביקוביץ', הבגד

*

נלי אגסי, ארמון הדמעות

נלי אגסי היא המופנמת והלירית מבין תופרות הכאב.

ארמון הדמעות שלה מלא שמלות.

להלן קולקציית כאב (כמעט) ללא מילים.

נלי אגסי, ללא כותרת, 2001

נלי אגסי

וברגע שהניח את ראשו על הכר הופיעה הילדה בחלומו. היא אמרה לו שהיא אסירה בתוך היער. כישוף רע כולא אותה בתוכו ויש רק דרך אחת להציל אותה. צריך לקנות בד לבן ולתפור ממנו גוף אדם מכף רגל ועד ראש. ואז, אמרה הילדה – זה החלק הכי החשוב – צריך לרקום עליו בחוט זהב את הצלקות של כל הניצולים. כשהלובן יתכסה בזהב, יתבטל הכישוף והיא תצא לחופשי. הוא הזמין אותה לשבת והציע לה כיבוד, אבל הילדה אמרה שהיא לא יכולה להישאר. הוא ניסה לאחוז בזרועה אבל במקום שבו עמדה היה רק אוויר.

מתוך בנות הדרקון

*

נלי אגסי, היעדר קודם להוויה, 2002

הַשֶׁמֶשׁ הִסְתַּתָּרָה
וְזָהֳרָהּ נֶעְלָם.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
בָּאֹפֶק אֹדֶם דָּם.
אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט –
בַּלֵב הִיא לִי נִתְקַעַת
וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת.

מתוך שיר החוט של מרק ורשבסקי, משורר, מלחין וזמר יידי 1907-1848, שפזמוניו נהפכו למעין שירי עם, תרגם שמשון מלצר. זהו בדיוק המונולוג של נלי אגסי בשמלה שלפני. ויש בזה מן הפלא – שמשורר יידי עממי מסוף המאה ה19 מגיע לחפיפה מושלמת עם אמנית ישראלית מהמאה ה21. (זוהי תוספת מאוחרת לפוסט. השיר המלא נמצא למטה בתגובות. ותודה לע' שהזכיר לי אותו וגם הכיר לי אותו מלכתחילה).

*

נלי אגסי

נלי אגסי, ביפן הארנבות גרות על הירח

נלי אגסי

נלי אגסי

נלי אגסי, נוף שאול, 2003

נלי אגסי, sand is better

ב- sand is better משפשפת נלי אגסי את האזור שמעל לחזהּ בנייר זכוכית עדין, בתנועה קלה ומונוטונית עד שנוצר דימום, ואז היא מניחה את כף ידה על העור הפצוע. השיוף מבטא באופן סמלי וקונקרטי כאחת – את כאב החשיפה, הוויתור על שכבות הגנה. העור הופך לחומר [כשם שאריגי השמלות הפכו לעור], אלא שהשיוף אינו מחליק את העור אלא פוצע ומצלק.

מתוך מיצגניות וגיבורים

*

זה הפוסט הרביעי בסדרת שמלות של כאב והאחרון לעת עתה.

*

לפרקים הקודמים:

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

שמלות של כאב (3) בנות לילית מחפשות חתן

*

Read Full Post »

תקציר (למי ששכח)
ערב חג מולד. מוכרת גפרורים קטנה, רעבה ויחיפה, מחפשת מחסה מן הקור. היא מדליקה גפרור כדי להתחמם ומדמיינת תנור נחמד עד שהוא כבה, הגפרור השני הופך את קיר הבית לשקוף; אווז צלוי מקפץ מן השולחן, הסכין ומזלג עדיין נעוצים בגבו, אבל לפני שהוא מגיע לילדה – כבה הגפרור. לאורו של הגפרור השלישי היא רואה עץ חג מולד שאורותיו הופכים לכוכבים, ואורו של הגפרור הרביעי מזַמֵן את סבתה האהובה. היא מדליקה את כל הגפרורים כדי שהחיזיון לא ייעלם ועולה השמיימה בזרועות סבתה. כלומר מתה.

"מוכרת הגפרורים הקטנה" היה אחד הסיפורים האהובים עלי בילדותי.
כשגדלתי הוא הפך להצגה הראשונה שלי למבוגרים. זה היה קצת אחרי מותה של סבתי האהובה ציפורה נאמן. המופע שהתרחש סביב שולחן גדול מכוסה במפה צחורה, היה מעין טקס שערכתי לזכרה.
כמה מחשבות על הסיפור, על ההצגה ועל הילדוּת.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על חפצים, על הניגוד בין החפצים שחסרים לגיבורה: נעליים, תנור, עוף צלוי, עץ של חג המולד, ובין הגפרורים שהיא מנסה למכור ללא הצלחה.
אלא שדווקא הגפרורים העלובים מתגלים כחפצי קסם המסוגלים למלא את משאלותיה ולהעביר אותה, בסופו של דבר, לעולם שכולו טוב.
גיבורת הסיפור אינה נזקקת לסופת ציקלון כמו דורותי של ארץ עוץ, או לארון מעילי הפרווה המוביל לנרנייה. די לה בצרור גפרורים. הצרור הדל הוא מעין "חפץ מעבר" (בספרי הארי פוטר – חפץ עלוב כמו נעל ישנה או פחית מעוכה שאיש אינו שם לב אליו ואשר נטען בקסם שיכול להעביר אנשים רבים ביחד ממקום למקום) שבאמצעותו היא עוברת מאפלה לאור גדול.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על דמיון, על עוצמתו ועל מגבלותיו. "אני רומנטיקן מר מאד," כתב פעם נתן זך. אנדרסן העני והבודד נעזר בדימיון והתרסק שוב ושוב אל תוך המציאות. יש לא מעט מרירות באופן שבו הוא מתאר את ההתנגשויות האלה; בין אם זו האם החורגת ב"ברבורי הבר" – שממלאת את צלחותיהם של הנסיכים בחול ומורה להם לדמיין שאלו מגדנות, ובין אם זה הילד המרגיז מ"בגדי המלך החדשים", שגוזל מן המלך את נחמות הדמיון והאשלייה העצמית, וקובע – בשם המציאות – שהוא עירום.
המעשיות של אנדרסן הן כרוניקה של קיום חצוי – רגל פה (במציאות) ורגל שם (בדמיון). ב"מוכרת הגפרורים הקטנה" משחקים הדמיון והמציאות בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שמפצה בנדיבותו על כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה גם את צרור הגפרורים ואת נשמת חייה.

בהצגה שלי היתה מוכרת הגפרורים מצוירת על קופסת גפרורים ענקית שבה אוחסנו הגפרורים והחזיונות, המציאות והדמיון.

קופסת הגפרורים הענקית שעליה צויירה הילדה. על הראש רואים את קצה המגדל שאני חובשת שבתוכו היו השמיים והסבתא.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על מזג האוויר, על יופיו ועל אכזריותו הלא מכוונת. השלג הצחור והחגיגי צובע את עורה של הגיבורה בכחול וארגמן. בהצגה שלי השלג נתן לה גרביים כחולים. "בהתחלה הם נראו לבנים, אבל כשנגעו ברגליה הכחילו". אבל ככלל – הגשם והברד של ילדותי החליפו את החורף הצפוני של אנדרסן:
כשהתחלתי לעצב את ההצגה היה לי דימוי של ענן גשם כמסרקה. רציתי 'לסרק' את גופה של הילדה בגשם; הענן עצמו, חשבתי, יהיה חלקה המעוטר של המסרקה, ופסי הגשם המלוכסנים ייזדקרו ממנו כמו שיניים ארוכות ודקות. הדימוי נוצר בעקבות המסרק המורעל של שלגייה ומסרקות הברזל שבהם סירקו את הרומאים את בשרו של רבי עקיבא. זה עשה עלי רושם עז בילדותי, מכשיר היופי שהפך למכשיר עינויים.
ניסיתי לעצב מסרקות גשם מכל מיני חומרים וזה לא הסתדר. בסוף הן נכנסו לטקסט של ההצגה: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי." ובאשר לברד:

היא נוסעת ברחוב
על סקטים של כפור
ותופרים לה שמלה של חורף
עם כפתורים מברד טהור.

"והנה אירע פעם בימי נעוריו של אינגמר הגדול, שביום שבת באמצע הקיץ גמרו הוא וידידו אינגמר החזק מוקדם את עבודתם. הם לבשו את בגדי השבת שלהם, וירדו אל כפר האיפרכיה, לבלות את הערב בנעימים."
הכהן עצר בדיבורו וישב חרישי ומהרהר. "יכול אני לתאר לעצמי, כי גם הערב היה ערב נהדר, שקט לגמרי וצח, ערב כזה שבו השמיים והארץ נראים מחליפים את צבעיהם, כך שהשמיים כאילו נעשים ירוקים-בהירים, והארץ מתכסה בערפילים קלים, המשרים על כל דבר נוגה לבן או תכלכל.
"אבל כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמיים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמיים כולה היתה מוזחת הצידה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמיים."
מתוך "ירושלים" מאת סלמה לגרלף

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור נוצרי
ילדה קטנה ובודדה קופאת למוות בערב חג המולד. קשה לתאר ניגוד גדול יותר בינה לבין האנשים הספונים בבתיהם. ובכל זאת, כשהניגוד אמנם מודגש בסוף הסיפור, זה קורה דווקא בכיוון ההפוך: האנשים החולפים
על פני הגופה הקפואה – אלה שהתפטמו באווזים ליד אילנות החג המקושטים שלהם – אינם מתארים לעצמם "מה נפלאים הדברים שראתה, ולאיזה זוהר נכנסה עם סבתה, ביום הראשון של השנה."
ברגע בו קופאת הלילדה למוות/עולה השמיימה בזרועות סבתה, מתלכדים הסבל והיופי למקשה אחת.
היסורים, כמו בנצרות, הם המפתח למלכות שמיים.

את קופסת הגפרורים הענקית של ההצגה עשיתי מזכוכית. כלומר – הקופסא החיצונית היתה מזכוכית, ועליה צויירה מוכרת הגפרורים בצבעי ויטראז'. על הקופסא הפנימית הלבנה, שורטטה אותה דמות בדיוק, בעיפרון. כשקופסת הגפרורים היתה סגורה התלכדה דמות העיפרון עם דמות הויטראז'. אבל בכל פעם שפתחתי את הקופסא כדי להוציא מתוכה את הגפרור ואת החיזיון שעורר, הן ניתקו זו מזו. הדמות הפנימית המשורטטת בעפרון, התרוממה וכמו ריחפה מעל לדמות הצבעונית. עם כל גפרור, נפתחה הקופסא קצת יותר, ו"נשמתה" של מוכרת הגפרורים התרחקה מגופה עד שניתקה ונישאה למעלה בזרועות סבתא-מריה.

איור של בתיה קולטון (מתוך "חפץ לב") באמצע – הקופסה פתוחה מעט והנשמה מתרוממת מעל לילדה

באיקונוגרפיה הנוצרית מסמלים חלונות הויטראז' של הכנסייה את בתולי מריה: כשם שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותה, כך הרתה מריה מבלי לאבד את בתוליה.

ועם זאת – לחפצים הקטנים והקסומים של ההצגה לא היה קשר לנצרות, אלא למה שחברתי עינאל כינתה פעם פטישיזם של ילדוֹת; תשוקתן של הילדות לזוהר, לסמליות, לעולם קטן, היא גירסה צעצועית של קתוליות.

מוכרת הגפרורים הקטנה היא מעשייה לחג החנוכה
הפן הנוצרי של הסיפור לא נשא חן בעיניהם של כמה מן המתרגמים לעברית. הברוטלי מכולם הוא ה"עיבוד חדש ועריכה חינוכית" של הוצאת א. זליקוביץ, שבו הופך ערב חג המולד לערב חורף רגיל, האווז הצלוי הופך לפרוסת לחם לבנה מרוחה בחמאה, וגם הסוף משופץ: הילדה מתעוררת בביתה של אישה אמיתית "יפה וטובת לב כמו סבתא שלה". "האין זה חלום?" היא ממלמלת. לא ילדתי הנחמדה, עונה האישה שאף היא סבתא, ומספרת לה כיצד הצילה אותה ממוות כדי שתחיינה יחד "תמיד תמיד". הילדה שוקעת בשינה עמוקה כשבת צחוק של אושר על פניה.
ובלי קשר לדוגמא הגרוטסקית – דומה שאי אפשר לעקור את הנצרות מן הסיפור מבלי להרוג אותו. זה ברור כשמש, עד שקוראים את תרגומו של דוד פרישמן (ראשון מתרגמי אנדרסן לעברית והנפלא שבהם). "הנערה הקטנה עם עצי הגופרית", כך הוא קרא לסיפור, ובסוגריים קטנים הוסיף: לחג החנוכה.
פרישמן מצליח להמיר את חג המולד בחנוכה מבלי לפגוע בסיפור. הנס הזה מתאפשר מכמה סיבות: ראשית – ההסתייגות של פרישמן מהנצרות אינה אידיאולוגית אלא מעשית. הוא חושש שהזרוּת תפריע לקוראיו הקטנים והגדולים להתמסר לסיפור. הנצרות בשביל פרישמן היא "פרט טכני", העיקר הוא הליריות. אנדרסן שלו הוא מבוא לשירה, צֹרי הכרחי לנפשם השכלתנית, העקומה והמיובשת מפלפולים, של ילדי ישראל. ולפיכך הוא לא מסיר את הנצרות כמו שמסירים גידול. הוא פשוט מתרגם את חג המולד ליהודית: הוא מתבונן בחנוכיה מבעד לסיפור, ומגלה שהיא בעצם "עץ של אורות" שיכולים להפוך לכוכבים.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא טקס אשכבה
אין אקשן ב"מוכרת הגפרורים הקטנה". הסיפור קפוא כמעט כמו הגיבורה שלו. הוא מפשיר מעט בכל פעם שהיא מדליקה גפרור, ורק כשצרור של גפרורים בוער אכן קורה משהו: היא מתה.
הילדה עצמה היא לגמרי סטטית למעט התנועה הקטנה החוזרת של ההצתה וההִתרפות של המוות בסופו. גם החזיונות שהיא רואה הם למעשה תמונות חיות המופיעות בסדר מופתי: גפרור-חיזיון, גפרור-חיזיון יותר גדול, וכן הלאה עד לשיא. הסדר והסטטיות נותנים תחושה של טקס. זה לא סיפור, אלא טקס אשכבה שהילדה עורכת לעצמה.

מגדל השמיים ירד מראשי והפך לעריסה. בתמונה על המסכה – סבתא שלי.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא הסיפור עלי ועל סבתא שלי
סבתא שלי לא היתה חולה או משהו. לילה אחד היא קמה ונפלה. הפצע ברקתה לא דימם. הרופא אמר שמתה לפני שהגיעה לרצפה. קודם מתה ורק אחר כך נפלה. כמה ימים לפני מותה היא כיבסה את הווילונות וסידרה את הארון, "שאם אמות, לא יגידו שהייתי צ'פצ'ולה," היא אמרה. אולי ניחשה משהו וניסתה להכין אותי. אני זוכרת שצחקתי בגלל המילה המשונה הזאת, צ'פצ'ולה, שמובנה, כפי למדתי מאוחר יותר, בחורה מוזנחת. כמה ימים לאחר מכן היא קמה בלילה ונפלה.
סבתא שלי לא היתה אומרת רעות על אנשים. לכל היותר היתה מלגלגת עליהם ברוח טובה. במקרים חמורים במיוחד היא היתה אומרת בקוצר רוח "הוא לא היה צריך לעשות את זה". וזהו. "את לא היית צריכה לעשות את זה," אני אומרת לה לפעמים. ללכת ככה, מבלי להיפרד.
כשהודיעו לי על מותה היא כבר לא היתה בבית. נסעתי לבית ההלוויות להיפרד ממנה. איש שמנמן לבוש בז'קט שחור מרופט מחברה קדישא הוציא אותה מהמקרר ועקב אחרי בעצבנות. היא כבר היתה בתכריכים עד כמה שאני זוכרת, אבל פניה היו גלויים. היא חייכה במתיקות. נישקתי אותה על אף מחאותיו הנמרצות של הז'קט. היא היתה קרירה ורכה.

סבתא שלי היא הגיבורה הראשית של "אסור לשבת על צמות", וגם ב"בנות הדרקון" היא מופיעה בתפקיד אורח, בתור הסבתא הגדולה של צילה (ראו בוקסה). רק ב"טבע דומם" היא לא מופיעה. אולי משום כך זהו ספרי העצוב ביותר.

בילדותה היתה צילה כרוכה אחרי סבתהּ, וגם אחרי מותה של הזקנה הקשר לא נפסק. הן המשיכו להתראות בביתה של הסבתא. במציאות נהרס הבית ואחֵר נבנה במקומו, אבל הוא בעצם עבר לשמיים. כפי שצילה גילתה בשנתה. הוא היה לגמרי שלם וצבוע בתכלת מבפנים ומבחוץ. וסבתא של צילה הסתובבה בו ועשתה את כל הדברים שהיתה רגילה לעשות; היא בישלה וכיבסה, שיחקה עם עצמה בפַּסְיַאנְס, עמדה בחלון או השתרעה על הספסל המיועד לאורחים. צילה היתה בת חמש כשהסבתא נפטרה. ובמשך השנים היא התבגרה והפכה לנערה ולאשה, אבל הסבתא לא המשיכה להזדקן. הזמן לא כופף את קומתה ולא כיווץ את פקעת הכסף של שערה ולא צימק את חיוכה. רק דבר אחד בכל-זאת קרה: הסבתא המשיכה לגדול. היא נותרה בדיוק כפי שהיתה, רק המידה השתנתה. הפער בין השתיים נשמר. הסבתא עדיין יכלה לערסֵל את צילה בזרועותיה כאילו היתה פעוטה בת חמש. וגם הבית וכל מה שהיה בו – הספסל המיועד לאורחים, לוח הכביסה, קלפי הפסיאנס וכלי המטבח – גדלו איתה.
(מתוך "בנות הדרקון")

האם מוכרת הגפרורים היא גיבורת ילדות? אני לא בטוחה. היום קשה לי לקבל את הפסיביות שלה. אבל אם אני מנסה להבין מה נגע לי כל כך – זו העוצמה שבה הסיפור ביטא את חוסר האונים שלי כילדה. לא משום שקפאתי מקור מחוץ לבית ("באופן הזה לא ענש אותי אלוהים", כמו שאומר אינגמר בן אינגמר ב"ירושלים" של סלמה לגרלף), הנסיבות היו אחרות. אבל "מוכרת הגפרורים הקטנה" הוא פשוט הסיפור האכזרי והמרוכז מכולם על חוסר האונים הילדותי. כי העולם שייך למבוגרים: לילדים אין כסף, או כוח, או ידע, אין להם יכולת לפעול, ואם המבוגרים לא באים לעזרתם, נותר להם רק לדמיין.

בתור ילדה לא החשבתי את "מוכרת הגפרורים הקטנה" לסיפור עצוב. סבל וסכנות נכחו ברוב המעשיות, מה שקבע היה הסוף. ואני האמנתי לילדה וקצת התקנאתי בה, כי לעלות השמיימה בזרועות סבתי – היה אושר ועושר שאין כמותו.

עוד על ילדותי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

על מציאות ודמיון
אה, אה, אה, אה!

עוד גיבורות ילדות באתר זה: המוצא של הילדה אילת (עם השמשייה הכחלחלת), גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות), פוליאנה ואני
גירסה מקוצרת מעט של הרשימה התפרסמה ב"הפנקס" (מגזין אינטרנטי חדש העוסק בניתוח ספרות ותרבות ילדים)

Read Full Post »

המשך…

Read Full Post »

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007. לחצו להגדלה.

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007. לחצו להגדלה.

עדכון: ומה עם החלק השני והשלישי? 

*

"מפגן מרשים של כישרון סיפורי; אחד מאותם ספרים שיכולים להחזיר את חדוות הקריאה לכל מי שנואש משורה בלתי נגמרת של ספרים בינוניים שנערמים בחלונות הראווה. "דוד טרבאי, ידיעות אחרונות

"בנות הדרקון" הוא חלק ראשון בטרילוגיה מופלאה, מעוררת פלצות, פנקיסטית כמעט, עם סיכות בטחון שנעוצות בהתרסה בפניהן של הגיבורות או של הקוראים, שדוקרות בפנים, ומרחבי דמיון מופלאים כל כך, מטרידים כל כך, עד שפחד עלול להתגנב ללב הקורא מפני הספר הזה."
מיה סלע, עתון תל אביב

"בנות הדרקון רק נראה כמו ספר לילדים. למעשה מדובר בתמהיל של ספר אימה גותי, סיפור פנטזיה ורומן יתמות שקשה להניחו מהיד: הוא שוצף, גועש, מפתה ומעורר מחשבה… בן ישראל היא סופרת ששולטת באופן מוחלט במהלכי העלילה, ורמת הדמיון והכישרון שאפשרו לה להגות אותם היא מעוררת השתאות."
עמרי הרצוג, Ynet (זהירות, הבקורת המלאה מכילה ספוילר)

"מצפה בכליון עיניים לחלק הבא בטרילוגיה."
אריאל לוינסון, וואלה

"לקרוא את בנות הדרקון בציפייה לעוד ספר פנטזיה לילדים מתוק ומנחם זה קצת כמו ללגום מספל שוקו חם ולגלות שמדובר בקפה שחור שמישהו ערבב עם ויסקי. ויסקי טוב."
דורה קישינבסקי, גיבורים קטנים

"אין מדובר רק בספר פנטזיה שנוטל אותך לעולם חדש, אלא בספר שבסופו של חשבון מעמת את הקורא עם השאלות הקשורת של החיים שלנו; עד כמה אדם אחר יכול לגאול אותנו, עד כמה מצלק אותנו העבר ובעורמה חוצב לנו שבילים בעולם, ואם קיימת ברית ללא תנאי בין בני אדם."
ניר ברעם (חמשת המועמדים לפרס ספיר לשנת 2007 ממליצים על ספרים שאהבו)

ספרים על הסכין, הגר ינאי Ynet

פרק ראשון מתוך בנות הדרקון

הארץ, ראיון עם מרית בן ישראל

מתוך תהלוכת ההשקה של בנות הדרקון

Read Full Post »

מאמר זה הוא מעין חלק שני של "על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד"

כמה עובדות ביוגרפיות:
יוזף בויס (1921-1986), אמן גרמני. יצר רישומים, פסלים וקופסאות תצוגה אבל נודע בעיקר בזכות אישיותו הכריזמטית השנויה במחלוקת, ובזכות כמה מיצגים שנחרתו בזכרון הקולקטיבי של עולם האמנות.
ב-1944 כששירת כקשר בחיל האוויר הגרמני, התרסק מטוסו בחזית הרוסית. הטייס נהרג ובויס נמצא על ידי יחידת חיפוש והועבר לבית חולים שדה. מאוחר יותר טען שחולץ מן השלג על ידי טַטַרים נודדים שמשחו את גופו החבול בשומן חיות ועטפו אותו בלֶבֶד. רק כשבועיים לאחר מכן, על פי גירסתו, הופיעה יחידת החיפוש. הסיפור הפך למיתוס המכונן של בויס האמן. זה היה המקור לשימוש בחומרים בלתי קונבנציונאליים כמו לֶבֶד ושומן, ולתפיסת האמן כשַׁמַן המאפשר מעבר בין מצבים פיסיים ורוחניים.
ב-1951 סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות בדיסלדורף, וב-1961 חזר אליה כפרופסור לפיסול מונומנטאלי, ופיתח בהדרגה את התיאוריה שלו על התפקיד החברתי, הרוחני והפוליטי של האמנות. בין השאר הושפע מרודולף שטיינר, יונג, נובליס, שילר, ג'יימס ג'ויס, לאונרדו דה וינצ'י ופרצלסוס, האלכימאי בן המאה ה-16 (ותודה לויקיפדיה). הוא העלה על נס את "כוחה המשחרר של האמנות", וראה בחברה יצירת אמנות ענקית שכל אדם יכול לתרום לעיצובה בתהליך שנקרא "פיסול חברתי". בהמשך להכרזתו המפורסמת ש"כל אדם הוא אמן" הוא ביטל את דרישות הכניסה לשיעוריו, מה שהוביל בסופו של דבר לפיטוריו הרעשניים ב-1972. הוא המשיך להיות דמות מרכזית בעולם האמנות וגילה מעורבות גוברת בפוליטיקה, נגד נשק אטומי ובעד הסביבה, (ב-1982 למשל, נטע 7000 אלונים בדוקומנטה בקאסל).

בשנה שבה למדתי אמנות בבצלאל (אני עוזבת סדרתית של מוסדות) נלחש שמו ביראת כבוד על ידי התלמידים הנחשבים. הוא נתפס כהכלאה בין אמן-על לקדוש, מה שעורר אצלי התנגדות אינטואיטיבית מעורפלת, שהלכה והתחדדה במהלך השנים.
"בסיסית, בויס לא היה זר לנו," כתב גבי קלזמר כעבור שנים, ב"סטודיו" מס' 40. "היה בו משהו 'צבאי': היחס שלו לבגדים כאל 'מדים', הנוכחות ה'שׂדאית' (מלשון שדה), 'כלי נשק', 'מנות קרב' וכו'. והרי שרון ואני היינו יוצאי סיירת. ידענו לקרוא את השפה שלו."
הצבאיות הזאת, שהמלנכוליה של בויס כאילו הכשירה ועמעמה, הטרידה אותי כבר אז, שלא לדבר על האוטוביוגרפיה המומצאת. אני לא מצליחה לאתר את המאמר שהפריך באותות ובמופתים ובתאריכים את סיפור ההצלה הטַטַרי, אבל נשאלת השאלה, מה איכפת לי בכלל? הרי כל האוטביוגרפיות הן בסופו של דבר מומצאות, ואני ממילא מאמינה בכל המיתוסים והאגדות ומסכימה עם הצייר פרנסיס בייקון ש"צריך להמציא את הריאליזם מחדש, צריך להמשיך ולהמציא אותו כל הזמן," ועם ואן-גוך שכתב לאחיו על שקרים שהם יותר אמיתיים מן האמת הליטרלית. אז מה בכל זאת מטריד אותי? משהו באופי החמקמק של הסיפור, בטשטוש הגבולות בין טקסט דתי-מיתולוגי להונאה יחצנית. בייחוד כשלוקחים בחשבון את היומרות ה"חינוכיות" של בויס; כך למשל מתואר המיצג המפורסם שלו "זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי" (1974), באתר של מוזיאון חיפה:


"במהלך המיצג […] שהה יוזף בויס במשך שלושה ימים עם זאב ערבות – טורף שנחשב לחיה מקודשת עבור האינדיאנים. בתחילת המיצג הובל בויס משדה התעופה JFK בניו יורק על אלונקה בדרכו אל גלריה רנֶה בלוק, כשהוא עטוף בכל גופו בלֶבֶד (חומר מבודד הנקשר לסיפור הצלתו כטייס בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה). לאחר שהייתו במחיצת זאב הערבות, שבמהלכה נרקמו יחסי גומלין עדינים ביניהם, הובל בויס עטוף הלבד באמבולנס חזרה לשדה התעופה. בויס העיד כי במהלך המיצג הוא תפקד כמעין שמאן מודרני, אזרח גרמני שחי את תהליך האמריקניזציה המואץ של שנות ה־50. ההתייחסות ל"רוח החופש" המיתית של זאב הערבות קיבלה כאן ממד חברתי־פוליטי: ריפוי שורשיה של הטראומה האמריקנית בשל הכוחנות שהופעלה כנגד האינדיאנים, והתייחסות סימבולית לאמריקניזציה המייצגת את השתלטות המערב הקפיטליסטי כולו."

מן הניסוח האוהד מבצבצת מגלומניה שַׁמַניסטית ששופכת אור לא מחמיא על "הפיסול המונומטלי" של בויס (שֵׁם השיעור אותו לימד באקדמיה בדיסלדורף), ועל "הפיסול החברתי" שהמציא, (מונח שמלכתחילה מעלה על הדעת תרגילי סדר ומפגני ראווה, בניגוד מוחלט לכוונה המקורית). השילוב בין מלל נונקונפורמיסטי והטפות מוסר מפעיל אצלי נורת אזהרה. יש לי חשד עמוק במטיפים, באמנים טוטליים ורדיקליים, שמִן הרדיקליות שלהם נודף ריחו של הממסד הבא. וכן, בויס הוא אמן מוכשר, וגם לעבודה הזאת יש איזה חן ליצני-מלנכולי-מנוכר. אבל אמיתות מוחלטות הן קצת משעממות מבחינה אמנותית, ומחוצה לה הן מפחידות. מישהו תמיד נרמס בשְׁמן, בסופו של דבר.
לא מזמן קראתי מחדש את "מלך צפרדע או היינריך ברזל" (נסיך צפרדע) של האחים גרים, והסיפור הזה החזיר אותי לבויס. התחלתי לחשוב על הדימיון והשוני בין ה"יום בחברת קרפד" שנכפה על הנסיכה, לחגיגת ה"שלושה הימים בחברת זאב ערבות" של בויס. בין הילדה המבוהלת, הכועסת, האישית, שלא מעלה על דעתה שיש למעשים שלה קיום מופשט, סמלי, שאפשר בכלל לערער על צדקת הקרפד, לבין האמן המשועשע, הצודק, שמנכס לעצמו את ההסטוריה ואת התרבות, שמנופף באמיתות מוחלטות כמו אביה של הנסיכה שתובע ממנה לקיים את הבטחתה ולא לבוז למי שעזר לה בשעת צרה. ואלה שתי דרישות שונות, אגב – הראשונה נוגעת למעשים, לפעולות שעליהן התחייבה, ובשנייה הוא מנסה להכתיב לה גם את רגשותיה.
וחשבתי גם על המקום של ה"אהבה" (במרכאות כפולות) בשני הסיפורים. ה"אהבה" שהממסד כופה על הנסיכה, ו"ה"אהבה" השַׁמַניסטית העקומה, האירונית (שלא לומר זחוחה) של בויס, הנוטפת משֵׁם המיצג: "זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי".

ומה עם האהבה שלי לבויס? (איך אני יכולה לאהוב אותו אחרי מה שכתבתי?)
*

ב-1965 הציג בויס בתערוכת יחיד בדיסלדורף את "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". האמן שפניו מכוסים בדבש ועלי זהב, הסתובב בגלריה כשהוא מערסל ארנבת מתה בזרועותיו וממלמל ולוחש לה הסברים לרישומים התלויים על הקירות.

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 1965

תמונת המיצג תוארה על ידי כמה מבקרים כ"מונה-ליזה החדשה של המאה ה-20", מה שהעיד על  המקום שכבשה בתודעה הקולקטיבית של עולם האמנות, וגם על יופיה המיוחד. ובאמת קשה לעמוד בפני הליריות והמלנכוליה האפלה שלה. עלי הזהב, המלמולים, הילדותיות הוולט-דיסנית של הארנבת, הדבש ומר המוות. כמו בשיר של אלזה לסקר שילר:

[…]
הבה נחלוק בגעגועינו.
ונתבונן בדמויות העשויות זהב.

ברחוב יושבת לה תמיד מתה
ומבקשת נדבות בקול תחינה.

או בקינה של פאול צלאן:
[…]
חלב שחור של שחר אנו שותים בלילה
אנו שותים בבקר ובצהרים אנו שותים בערב
אנו שותים ושותים
[…] שערך מזהב מרגריטה
שערך מאפר שולמית אנו חופרים קבר באוויר, שם לא שוכבים בצפיפות

אבל ההשוואה למונה-ליזה היא גם מטעה לטעמי, כי המודל של הדימוי הזה נמצא באמנות הנוצרית. בויס והארנבת הם גלגול – או שמא מוטאציה – של הפְּיֶטה הנוצרית. (פְּיֶטה = רחמים באיטלקית, יצירת אמנות המציגה את מריה מערסלת את ישו המת.) האֵם המתאבלת הוחלפה באמן-השַׁמָן. ההילה המוזהבת כמו התפשטה לתוך הפָּנים. הבן הצלוב הוחלף בארנבת, כלומר בטבע, שאנחנו, בטפשותנו ובחטאינו, צולבים.

ועולה בדעתי גם וולפגנג בורכרט, הסופר בן גילו של בויס (פאול צלאן, אגב, היה מבוגר מהם בשנה אחת) שחייו הבוגרים הקצרים נעו בין החזית הרוסית לבתי חולים ובתי כלא. אני נזכרת בסיפור חג המולד האפל שלו "שלושת המלכים הכהים", שבו שלושה אנשים בחליפות מדים ישנות, אחד עם קופסת קרטון, אחד עם שק, ושלישי בלי ידיים, מביאים מתנות לתינוק שנולד בחורבות המלחמה. "קדושים משונים," אומר עליהם אבי התינוק כשהם חומקים בחזרה אל תוך הלילה. וזה מה שאפשר להגיד גם על התמונה הזאת של בויס: "פְּיֶיטה משונה"…

ובעצם, יש למיצג עוד מקור דתי. המלמול אל הארנבת הוא גלגול של הדרשה המפורסמת שנשא פרנציסקוס הקדוש לציפורים. פרנציסקוס, בן למשפחת סוחרים שחילק את כל רכושו, שאהב טבע ואדם, שחיבר את שיר הברואים עם "אחינו השמש, אחותינו הלבנה", זכה לפופולריות מיוחדת בדור הפרחים של שנות הששים, התקופה שבמהלכה נוצר המיצג.
ומעבר ליופי ולאלוזיות הדתיות, קיים גם המימד הנונסנסי של המיצג – שנמצא כבר בכותרת האבסורדית שלו:  "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" – שימושי מאד, למי שרוצה להסביר תמונות לארנבת מתה. בצד הקינה והטקס השַׁמַניסטי מדובר בעבודה ארס-פואטית, ספוגה באירוניה לאמנות המושגית (שבויס היה חלק ממנה), לחידתיות ולשכלתנות שלה. הצד הליצני, המנוכר, של היצירה מאזן את היופי ואת העוצמה הרגשית ומונע מהם להשפך לכל הצדדים.
(רק עכשיו בזמן שאני כותבת אני קולטת עד כמה העבודה הזאת חלחלה לתוכי. עד שחזרה וצצה בלי משים, בבנות הדרקון בקטע שבו קוסמת החיות הקטנה מערסלת את הארנב הדרוס…)

המיצג אגב, הכיל פרטים נוספים, שכמו "נשטפו" ממנו במהלך השנים. פה ושם מוזכר אשוח מת שהיה מוטל באמצע הגלריה, ורבים אחרים מציינים את הלֶבֶד שעטף את רגלו של בויס ואת לוחית הברזל שנקשרה לנעלו, בגלל החשיבות הסימבולית שייחס בויס לחומרים: הדבש שנוצר על ידי הדבורים מייצג (על פי בויס את שטיינר) חברה אידאלית מלאה חום ואחווה. הזהב, מתכת אצילה ומטרת העבודה האלכימית, מסמל את השמש, הברזל מייצג גבריות, כוח וקשר לאדמה, והלֶבֶד את הריפוי הטַטַארי.

הפרשנות האיזוטרית הזאת מחזירה אותי אגב, לבעיות שלי עם בויס. לא רק משום שהיא סותמת ומצמצמת את העבודה. עצם הנסיון להכתיב אותה מגחיך את הפראזות הגדולות על החירות. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", הכריז בויס. ומה לעשות שאחת החירויות הבסיסיות לטעמי היא חירות הקריאה וההבנה. יצירת אמנות טובה היא ראי של כל מי שעומד מולה. מרגע ששוּלחה לדרכו, אי אפשר לשלוט במה שישתקף בה. וטוב שכך, כי "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" חורג בהרבה מן המניעים המוצהרים שלו ואפילו מן הליריות שנכנסה לי לתוך הנשמה. הוא משקף-מבשר את רוח הזמן – בבינתחומיות שלו (כולל קורטוב שַׁמַניזם ניו-אייג'י), במתח הרגשי-רעיוני, בערבוב הפוסטמודרני בין גבוה לנמוך (פְּיֶטה עם ארנבת) ובמוּדעות הסביבתית.

*

גירסה מורחבת של המאמר (בתוספת כמה וכמה גילויים מרעישים) בסיפורים יכולים להציל.

*

עוד באותו עניין חיוכי האתמול והמחר – כלומר לאונרדו דה וינצ'י, מרסל דושאן, יוזף בויס והמונה ליזה

*

ארז ישראלי, איך מסבירים תמונות לבויס מת

ארז ישראלי, איך מסבירים תמונות לבויס מת

Read Full Post »