Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בנות הדרקון’

בנות הדרקון חלמו לייסד עיר של צדק וחופש, עיר מקלט לכל הילדות, כשם הספר החותם את הטרילוגיה.

שמתי את תמונתי על עטיפתו כמו ששמים תצלום בתעודת זהות. ועכשיו היא נפתחת לכל מי שרוצה.

רק שלחי את תמונתך (אפשר גם בצבע, הגיל לא חשוב, הילדה והנערה עדיין שם)

ל-‫bnothadrakon2022@gmail.com ותמצאי את עצמך שם וגם בשלוחתה בעיר האושר.

את שלך תקבלי גם במייל, ותוכלי לשתף אם תבחרי.

ההזמנה מיועדת לבנות הדרקון מכל הגילים, הצבעים, הדתות, הלאומים והמגדרים.

*

*תודה מיוחדת לתמר הוכשטטר על הרעיון ולהילה פלשקס על העזרה במימושו.

**בגרסה המקוונת של הארץ התפרסמה זה עתה ביקורת של שלי קרן על בנות הדרקון.

***בתמונה, פרט מתוך איור נפלא של המאיירת הנפלאה מכל

Read Full Post »

1.

טיילתי בשמורת החוּלה (לא באגמון, בשמורה הישנה הכמעט נטושה) יותר מאשר בכל מקום אחר. בכל פעם שאהוב ליבי (שדחף הטיול שלו פעיל בהרבה משלי) היה שואל לאן אני רוצה לנסוע, אמרתי: לחוּלה. בשנים הראשונות עוד הבליח מדי פעם מכתש רמון שצץ בחלומותי, אבל גם המגנט הזה נוטרל על ידי כוח המשיכה של החוּלה. אני תמיד מתאכזבת קצת כשאני מגיעה, וברגע שאני מפנה את גבי אני שוב מתחילה להתגעגע.

 2.

קצת היסטוריה: בין השנים 1957-1951 יובש אגם החולה, על מנת להכשיר קרקע לחקלאות ולנצל את הכבול לדישון, לאנרגיה וכו'. כ-62,000 דונם יובשו, מה שהתברר בדיעבד כאסון אקולוגי; לחי, לצומח, למים: אדמות הכבול שקעו, התייבשו, גרמו לשריפות גדולות, ובחורף נסחפו לכנרת וזיהמו את מימיה.

פטר מירום (ששם משפחתו הוא מחווה לשמו המקראי של האגם – "מי מרום") עבד בענף הדיג של קיבוץ חולתא כעשרים שנה. בין השנים 1954-1958 הוא צילם את חייו ומותו (הוצאתו להורג) של האגם.

"שירת האגם הגווע", מבחר תצלומים מלווה בטקסט שכתב ידידיה פלס על פי הנחיותיו, יצא לאור ב-1960 ונמכר בעשרות אלפי עותקים. אחד מהם הגיע לילדה מבאר שבע. אני.  

3.

הכול בגלל ש'. הוא זכר את הספר מעבודתו בחנות ספרים משומשים: יותר מדי עותקים של "שירת האגם הגווע" שהילכו עליו שיממון באפרוריותם, בנוסטלגיה הארצישאלית הנגועה בקיטש וכו'. לא זוכרת את הניסוח המדויק, רק את פליאתו הגמורה, את ההסתייגות הסקרנית מן המקום שתופס הספר בנפשי.

זה גרם לי לחשוב.

4.

הערת ביניים: זה לא פוסט על האמנותיות של "שירת האגם הגווע" אף שֶׁקַּל להגן על הצילומים; מה שמבדיל את מירום משלל חקייניו, זו התשוקה לצורה שלא משועבדת לשום אג'נדה, לשום רגש נתון מראש. הצילום על כריכת הספר (בהוצאה המחודשת) מתנדנד בין כתב שעוד לא פוענח לשירבוטים הסוריאליסטיים-קומיים של חואן מירו.

ובצד זה יש ב"שירת האגם הגווע" תמונות מיתיות, אפוקליפטיות בלי שינַפחו אותן. זו למשל תמונה של פליטוּת, של גירוש מגן עדן. לחצו להגדלה:

צילם פטר מירום, מתוך "שירת האגם הגווע",

5.

יומן חדשות שצולם בזמן ייבוש החולה. דבר הקריין:

"שנים רבות חלמו אנשי הקרן הקיימת לישראל על יבוש הביצות האלה, ועם קום המדינה בא האות: זה למעלה משנה שפועלים ומהנדסים יוצאים יום-יום לעבודה, לשנות מעשה בראשית, להיאבק עם כוחות הטבע. כל קיבוץ גלויות נמצא כאן, ואפשר לומר שעם ישראל שלח נציגים מכל העדות על מנת שישתתפו בכיבוש חבל ארץ זה".

והוא מסיים בטון ענייני, מעט חגיגי, נקי מצער או מהרהור נוסף:

"כן, זהו עמק החולה. התבונן יפה בביצות האלה, בעוד שנה לא תראה אותן יותר".

אני מאזינה לקריין ושומעת את אבא שלי. אבהות היתה בשבילו הנחלת ערכים. ביצות הנפש יובשו כדי להכשיר אותה לערכי העם והמולדת.

חינוך, גם כשהוא נעשה במיטב הכוונות, יכול להיות טעות ואסון אקולוגי

מתוך "שירת האגם הגווע", צילם פטר מירום

 6.

ואז בא פטר מירום. הייתי צעירה מכדי לנסח את זה במילים מפורשות, אבל "שירת האגם הגווע" היתה נגיעה של חסד. מישהו ראה אותי דרך הפראזות ושירי ההלל לכיבוש הנפש. שמו של הספר – חציו "שירת הברבור" (הקינה הלירית המיוחסת לברבורים לפני מותם) וחציו מחווה אירונית ל"שירת הים" הלאומית, ההודיה על הייבוש הנִסי, האלוהי, האַלים – של קריעת ים סוף.

החולה הלוא כונתה בין השאר, אגם, ביצה, ימה וים.

 7.

"שירת האגם הגווע" לא היה הספר הראשון שנולד מצילומי החולה של פטר מירום. קדם לו "הרפתקה באגם – מעשה שהיה בים-חוּלה".

"מראות כאלה אדם רואה רק בדמיון – והנה הם לקוחים מן המציאות. ממציאותנו שלנו".

כך כתב ישראל זמורה על הצילומים בעיתון דבר, ב-14 בספטמבר 1956, היום שבו נולדתי.  

והוסיף וכתב ש"האגם הוא הנפש הפועלת הראשית".

ב-14 בספטמבר חל גם חג הדרקון בטרילוגיה שלי: היום שבו היו מקריבים ילדה לדרקון.

אני תמיד מתפלאת כשתופסים את נופי בנות הדרקון כזרים או פנטסטיים, כי ביצת הדרקון היתה מאז ומתמיד ביצת החולה שלי.

*

.

ובלי קשר, קרן הארולד גרינספון (פיג'מה) מציעה fellowship למאיירים מרחבי העולם, כולל עשרה ימי השתלמות בארה"ב ובישראל.

Read Full Post »

  1. זיגפריד ואני

זה תמיד קצת מערער כשהקרקע של היצירה נשמטת ומתחלפת בעסקי האוויר של היחצון והשיווק, אבל מעולם לא חרדתי לגורל ספרַי; אני לא נוטה לחרדה, ומלבד זאת הקשחתי את עצמי, התאמנתי מילדות בלא-להיות-נזקקת. לשום דבר, לאף אחד ("הם לא יחליטו עלי", זאת היתה המנטרה שלי. יום אחד כשיעשו לי נתיחה שלאחר המוות, יגלו את המילים האלה חקוקות על לוח ליבי.)

אבל כל זה לא חל משום מה על בנות הדרקון.  

זיגפריד, הגיבור הגדול של שירת הניבלונגים, טבל בדם הדרקון ועורו נהיה חסין כשריון. רק טפח נותר פגיע, כגודל עלה האלון שדבק בבשרו. ואצלי זה להפך: הטבילה בדם הדרקון מוססה את השריון שלי.

למעלה: מותו של זיגפריד בשיאה של סצנת ציד, שירת הניבלונגים  Hundeshagenscher Kodex המאה ה-15. קרימהילדה אשתו היא שהסגירה את נקודת התורפה שלו בתמימותה. היא רקמה צלב קטן על בגדו של זיגפריד, ושם נעץ האגן הבוגד את חיצו. לחצו להגדלה

.

2. מכובדוּת

שירת הניבלונגים היא אֶפּוֹס, כלומר יצירה ספרותית המגוללת סיפורי גבורה והרפתקאות של גיבור או קבוצת גיבורים. וגם בנות הדרקון היא גם אפוס משונה, שמגולל את סיפורי הגבורה וההרפתקאות של קבוצת ילדות לא נחשבות.

ואני חרדה שהילדות האלה, הקרובות לי כנפשי, לא יזכו בכבוד השמור לגיבורים.

רונית מטלון שהעבירה את כתב היד של ספרי הראשון, אסור לשבת על צמות, לספרייה לעם ולוותה את הוצאתו לאור, חזרה ושיננה לי את ערך "המכובדות". לא הבנתי את זה בשעתו. לא רציתי להבין. הרתיעה שלי ממכובדות חושלה עוד בילדותי עתירת הפוליטיקאים והעסקנים. ראיתי בה מילה נרדפת לחשיבות עצמית ופוזה בלי תוכן (כמו אותה חליפה ב"שטן במוסקבה" שממשיכה לחתום על ניירותיו של ראש ועדת הבידור, ואף גוערת בנכנסים: "מה זה? הרי כתוב על הדלת בפירוש שאינני מקבל"). עד שפעם, לפני שנים, מוניתי לשופטת בפסטיבל עכו. בתום החגיגות חזרתי בהסעה לתל אביב. השופטים האחרים ירדו בזה אחר זה ואני נשארתי אחרונה. השעה היתה אחרי חצות והנהג שביקש להחניף לי אמר כמה הוא נרגש להסיע אנשים מכובדים כמונו, ומיד מחיתי בלי לחשוב: אני נראית לך מכובדת? וכמובן שהוא התחיל להציע לי הצעות מיניות. ובעודי מתעשתת בזריזות ומסיטה את השיחה לתינוק שמחכה לי בבית, פתאום קלטתי מה רונית ניסתה להגיד: מכובדות היא סוג של הגנה. גם ילדות שלא מסכימות שיחליטו עליהן זקוקות להגנה שהיא מספקת, להכרה, לתיבת תהודה.

אולי הרשיתי לעצמי להודות בזה כי הרגשתי פחות מאוימת. התחלתי להאמין שאפשר להיות שייכת בלי למשכן את הנשמה. ועכשיו אני שוב תוהה.

.

3. אוטוביוגרפיה או ראי?

כשנועה, הגיבורה התל אביבית של בנות הדרקון, מנסה לספר לילדות המקובלות בכיתה שלה על הרפתקאותיה בעיר האושר (של הספרים, לא של הבלוג), היא מצטנעת וקוראת לזה "סתם משהו קטן שעלה בדעתה".

היא חשבה שהן יגידו, "קטן?" ויתחננו שתמשיך, אבל הן רק שתקו במבוכה. תמרה מלמלה משהו על נועה והדמיונות המוזרים שלה, ונועה לא מחתה, כי מה היא תגיד, שאלֶה לא דמיונות אלא זכרונות שקרו באמת? עיר האושר לא הייתה מוזרה (אולי קצת משוחררת מהאפרוריות המשמימה של המציאות). אפילו התמונה השחורה הייתה מוכרת לה מבפנים, כאילו נרמזה על קיומה בכל לילה שבו הקיצה בין צללים מפחידים, בכל חורף שבו נשמה את הסירחון הסמיך של הכיתה, בכל פעם ששמעה את אוֹעָה מזדעקת, "אל תביט, אל תביט!" אבל לכי תסבירי את זה לילדות יהירות ואדישות. החסד שנטו לה אזל בהילוך מהיר.

מתוך בנות הדרקון [3] – כל הילדות

כי זה העניין עם ספרות: שמצד אחד "הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא", כפי שאמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו (ועוד לא נלאיתי מצטט). וקריאה בספר – כל ספר – היא מפגש עם מי שכתבה אותו. ומצד שני – וכאן אנחנו נכנסים לתחום הנֵס – האוטוביוגרפיה של הכותב היא בו בזמן גם ראי שמשקף לכל קורא את חייו שלו. וההיפוך הזה, החפיפות הפלאיות בין נפשה של הכותבת לנפשה של הקוראת הן הן תרופה נגד בדידות, וראָיה שבני האדם (מכל המגדרים) הם אחים.

ואני פוחדת, ממש פוחדת, שבנות הדרקון לא יהפכו לראי, שכל פיסות הנפש שנגרפו לטרילוגיה שלי בשיטפון של החלום שבו התגלתה, לא ימצאו תהודה, ואני אשאר מרית עם הדמיונות המוזרים שלה.

מתוך "המסע המופלא" של הייאו מיאזקי (2001), מהרגע הראשון הזדהיתי עם מה שנעקר מגופו-נפשו של רוח הנהר ונשטף במי האמבטיה, כאילו חלמתי על זה כבר.

*

עוד באותם עניינים

מבחר ביקורות וראיונות על בנות הדרקון

על הקריאה, או הסטיגמטה כמשל

זכרונות עתידניים

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

Read Full Post »

1. עוצמה ופגיעות

חיפשתי תמונות של ילדות או נערות לעטיפות של בנות הדרקון. חיפשתי עוצמה ופגיעות ומצאתי אין-קץ חמידוּת ומתיקות ופוזות פתייניות. ואז הגעתי לסאלי מאן (Sally Man צלמת שלא יכולתי להרשות לעצמי משום בחינה), ול-Immediate Family סדרת צילומים משנות השמונים, שבה תיעדה את שלושת ילדיה, אמט, ג'סי ווירג'יניה, בחווה המשפחתית.

אמט ג'סי וורג'יניה, צילמה, סאלי מאן. ברור שהעוצמה לא מאיימת עליה, שהיא לא מנסה לצמצם או להמתיק אותה.

*

2. נרקיס

צילמה סאלי מאן

מן הצימאון, התשוקה למי הבריכה שעוד לא רוסנה על ידי חרדת הלכלוך, צף כבדרך אגב נרקיס של קראווג'יו. גרסת חולין נוגעת ללב וגם קצת קומית של המיתוס.

נרקיס, קרווג'יו, 1597-99

*

3. מוות

ג'סי וצבי, צילמה סאלי מאן

מה שריתק אותי פה זה הניגוד בין התוכן לצורה הסימטרית, בין תנועת החיים הקצת גנדרנית ומבוישת, ותנועת המוות הענוגה בדרכה. הילדה והצבי כמעט משקפים זה את זה. רק הדלי של הדם מפר את האיזון.

כאב ומסתורין הם נתח משמעותי מהיַלדוּת, ולניסיון למלא את הסדקים האלה בבוטוקס, מטעמי נוסטלגיה או מאגיה (אם נָציג ילדות תמימה ומאושרת אולי היא תהפוך לכזאת), או חרדה ממורכבות, מסתירות, יש מחיר. ויתור על ריבוי קולות הוא גם ויתור על אמת ועושר; חצי חיים.

צילמה, חנה ריבקין-בריק. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לשים את הצילום הזה ליד ג'סי והצבי. אולי נזקקתי לקצת אור.

*

4. ג'סי נושכת

סאלי מאן, ג'סי נושכת. לחצו להגדלה

ראשית המבט העוצמתי הדחוס ברגשות ומחשבות; שיירי זעם, נוחם וחשד, ריסון ופיוס.

שנית, הגוף המפורק, המחולק על ידי קווים ונוצות ובו בזמן ומחובר בקליעה לזרוע הבוגרת שנושאת עדיין את סימני הנשיכה.

מעבר לריאליזם ולשרידים התיאטרליים של ההתחפשות, יש בצילום גם רובד מופשט, מעין מפה של רגשות ויחסים משפחתיים, של התנפצות והתאחות, לא על ידי מחיקה.

*

5. ג'סי זוהרת

סאלי מאן

את הביחד הזה של השלישייה שהוא בו בזמן גם היבדלות ובדידות, אני זוכרת היטב מילדות. וגם את הזוהר שלא מהעולם הזה שאופף את הילדה הכי יפה בגן, שיִכבֶּה בכוח, בבת אחת, כשמישהו ילחץ על כפתור החיפצון. אז בקשר למיניות:

"אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.

מתוך פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים", מאמר מכונן שכבר חזרתי וציטטתי (ככל שעיר האושר מתרחבת, מתרבים הצמתים שבדרך)

*

6. עירום

כמובן שצילומי העירום (ובמידה פחותה מעט גם צילומי הפציעות וכו') גרמו לשערוריות, האשמות בפורנוגרפיה. וזה נורא בעיני, שאימת הפדופילים מקשה עלינו להביט בילד עירום, שהיא דוחקת בנו לכסות אותו מפניהם (או מפני הפדופיל הפנימי שאולי מקנן בתוכֵנו). זה די נורא שאנחנו מניחים לפדופילים להכתיב, שלא לומר – לזהם – את היחס שלנו לגוף של הילדות והילדים שלנו. והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה; איך כתב איציק מאנגר: בעיני אמי אביט / נפשי בי משתוחחת, / לא נתנה לי אהבתה / להיות ציפור פורחת.  

סאלי מאן "הפעם האחרונה שאמט הצטלם בעירום" לחצו להגדלה

לרגע חשבתי שאמט יושב בקצה סירה, אבל זה רק גופו שמפצל את המים למעין קווי מתאר של סירה (ועל מה בעצם הוא מניח את היד?). יש הרבה מסתורין בתמונה הזאת, של מים שהפכו למוצק, של סערה במעמקים ודממה על פני השטח, אופל של נבואות לב וסירות ללא תחתית.

*

7. מזל

האמון, האינטימיות והחירות (להיות מי שאת) ניכרים בכל צילום, ובכל זאת בדקתי ליתר ביטחון, מה אומרים ילדי מאן שבגרו. לא מצאתי התחשבנות, להפך: וירג'יניה, הבת הצעירה, אומרת, שאנשים לא מבינים איזה מזל לא ייאמן היה להם שאמא שלהם היתה בבית כל הזמן, הם היו גאים בצילומים והרגישו שותפים ליצירה.

*

8. אמט ואלונה

למטה, מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה"

"אלונה בחדר השינה", היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא קורית בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם; הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט. קפלי הסדין מתפקדים כמו אדוות מדומות, במין היפוך של זרמי המים של אמט שמשרטטים סירת רפאים. אני תוהה אם יש קשר בין הצילומים, השפעה ישירה או מובלעת. (גם הסדין המוכתם הכמעט צואַתי, מחזיר אותי לבריכה המלוכלכת של ההתחלה).

ובכל מקרה, הנערות על עטיפת "ספר האבות" ו"ספר המשאלות", צולמו בסופו של דבר על ידי מיכל חלבין. תודה ענקית.  

*

ואם כבר "בנות הדרקון": גילי איזיקוביץ ראיינה אותי להארץ, ולטובת מי שלא מנוי, הראיון נמצא גם פה.

כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת על ידי הפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. … רציתי לכתוב שיש ריפוי ויש תיקון".

איריס גנור (אלה יוונייה קוראת ספרים) כללה אותן ברשימת עשרת ספרי המקור האהובים של תשפ"ב:

שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.
סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי.

וביקורת של דפנה לוי ב"ישראל היום"

אחד מסיפורי ההרפתקאות הסבוכים, חורצי הלב, אך גם מלאי הנחמה שנכתבו בשנים האחרונות בעברית.

*

את טרילוגיית בנות הדרקון

אפשר לרכוש באתר ההוצאה ב-50% הנחה!

ונותרו עוד 5 ימים להדסטארט של "ספר תום"

מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד, המאיירת המופלאה!

שנה טובה לכל באי עיר האושר

שנה של תיקון וריפוי והפתעות טובות

Read Full Post »

לכבוד יום הולדתי שחל מחר, בארבעה עשר בספטמבר, שהוא גם היום שבו מקריבים ילדות לדרקון, וגם היום שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש מאסיזי את הסטיגמטה שלו (אם כבר מדברים על זה), בקשתי רשות ממרים נובופלנסקי לפרסם מייל שכתבה לי בעקבות הכרך הראשון של בנות הדרקון. הפרשנות שלה הפתיעה אותי ונגעה לליבי.

זו הפעם הראשונה שאני מבקשת רשות לפרסם מייל שנכתב אלי באופן פרטי.

תודה ענקית למרים על הכתוב ועל ההסכמה.

*

לפני כמעט שנה סיימתי לקרוא את בנות הדרקון וכתבתי לך רק שמאוד אהבתי אותו. ראשית כי הרגשתי שמי אני, הקטנה, שאנתח את הסיפור המופלא הזה (וכל דבר מעבר ל״מאוד אהבתי אותו״ נשמע לי כמו ניתוח) ושנית, כי לא הצלחתי אז לשים במילים את כל מה שהסיפור עורר בי.

רק אחרי הרבה חודשים הצלחתי לשים עליו את היד, על הכעס. שטפתי כלים לבד במטבח באמצע הלילה ואמרתי בקול ״אני כועסת״, ואז פרצתי בבכי, כזה מהסוג שבוכים כשפתאום נוגעים במשהו מאוד אמיתי.

כעסתי על זה שאני אישה, כעסתי על איך שמתייחסים לנשים, כעסתי, אבל ממש – לאבה מתפרצת בחזה. סיפרתי לאיש שלי והוא לא ממש הבין, וכל חיוך שלו הכעיס אותי יותר.

אחרי כמה ימים דיברתי עם אחותי, החכמה באדם. היא סוף סוף קראה את בנות הדרקון ממש לא מזמן כשהייתה בחופשה בסיני, ואני השתמשתי בסיפור כמטאפורה, לנסות להסביר על מה אני כועסת:

״נגיד שנבחרתי להיות נידונה, מילא, על זה אני לא כועסת, זה עניין ביולוגי, רק בנות יכולות…״

פשט: קיבלתי את התפקיד ללדת ילדים, כל חיי הרגשתי באמת בלב שלי שזה חלק גדול מהיעוד שלי. הלכתי לתוך הביצה בלב מלא רצון.

״נגיד ששרדתי את השנה וגם הרגתי את הדרקון ונשארתי בחיים ואני ממש ממש גיבורה, מילא, זה לא שהייתה לי ברירה…״

פשט: ילדתי, התגברתי על כאבים פיזיים, על פחדים, שותתת דם וזיעה וחלב ודמעות. הנקתי וטיפלתי, בלילה וביום, הייתי לגמרי בתוך זה ולפעמים רק בזה. לפעמים זה גרם לי להיראות כמו הנידונה עם השמלה הדהוייה והשיער הסתור לקראת סוף השנה שלה בביצה 🙂 לפעמים תינוק נרדם עם הפטמה בפה, ואני ניסיתי להשתחרר כי ״די, כואב, כבר אי אפשר יותר״ אבל ברגע שהתנתקתי הוא מיד התעורר ובכה, ואני התגברתי על הכאב וחיברתי אותו שוב לציצי, והסתבר שכן אפשר יותר.

שני השלבים האלו, של להיות נידונה ולטפל בדרקון, לא הכעיסו אותי. רציתי בהם וידעתי שאני עושה אותם מצויין.

״אבל זה שמעלים אותי למשפט אחרי כל זה?! זה מה ששובר אותי.״

ככה אמרתי לאחותי. 

אחותי החכמה מהר מאוד עלתה על זה. ״מי שופט אותך? זו את ששופטת את עצמך.״

נכון.

המשפט שהתנהל אצלי בראש שיקלל משתנים שונים, למשל: כמה אני מרוויחה, כמה הספקתי ליצור, כמה טיפסתי בסולם הדרגות (יש לנו דודה במשפחה שבכל יומולדת מברכת ״בריאות, נחת וטיפוס מהיר בסולם הדרגות״), כמה הייתי עם הילדים שלי ובכמה הכרה זכיתי.

במשפט הזה אצלי בראש אני יוצאת רע מאוד. אבל אם אני באמת מקשיבה לעצמי, אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע. והלב שלי זועק שזה מופרך וכל כך רחוק מהצדק, ממש כמו במשפט של מרתה אמל ונועה. איך הם מעיזים לשפוט אותן?? ולהאשים אותן בסעיפים המופרכים האלו, איך??!?

תחילה חשבתי שעלי להחליף את השופטים הכסילים שיושבים על הבמה. ״אמצא שופטים ערכיים יותר״ אמרתי לעצמי בתקווה שאם אברור טוב יותר את השופטים וארשה רק לאלו הראויים לשבת על הבמה, או אז אצא טוב במשפט הזה.

אחותי, שהיא מאוד חכמה (וגם סיימה את הספר ממש לא מזמן אז הפרטים עוד היו טריים בראשה), הזכירה לי:

״הן ברחו. נעה בכלל נגסה באגס ונעלמה, וגם מרתה ואמל הצליחו לברוח!״

וכך החלטתי שאני אברח מהמשפט הזה. לא מעניין אותי בכלל מי יהיו השופטים שיישבו בו, כי אני כבר לא אהיה שם להישפט. אני ארחיק, אצור, אופיע ואגשים את חלומי כמו מרתה. וכמו מרתה, שגוף  הדרקון הוא חלק מהיצירה שלה, לי יש את המטען הפלאי שלי משבע השנים האחרונות – והוא חלק מהיצירה שלי וחלק ממי שאני.

כמו שבנות הדרקון שברו שרשת של יותר ממאתיים שנה ושינו את המציאות לדורות אחריהן, אני קולטת עכשיו שבמעשים שלי אני מכינה את הקרקע לבנות שלי, איילה והדס. בזה שאני נותנת מקום וערך לעצמי ולעשייה שלי מעבר לאמהות ולא שופטת את עצמי על הבמה בכיכר העיר לפי מדדים מופרכים ומשתקים, אני מאפשרת להן לנהוג כמוני כשיהיו נשים בעצמן.

זה תהליך ארוך שנמשך אצלי חודשים, והסיפור בנות הדרקון עוזר לי לנווט בתוכו ולתת שמות לתחושות ולהתרחשויות. הסיפור הזה מרפא אותי, אני רואה בו את עצמי ומוצאת בו גם את הביטוי לעוול ולכאב וגם את הפתרון, הסוף הטוב, הנצחון והחופש. ועל זה אני רוצה לומר לך תודה.

*

אני לא העליתי בדעתי את כל זה כשכתבתי את בנות הדרקון. ומצד שני, איך אפשר להתכחש אחרי שהטלתי על הילדות להאכיל, להרדים, וללטף את הדרקון (עד זוב דם)?

ספרים הם ראי, זה הקסם שלהם; הם משקפים לכל אחד את עצמו, הם יכולים להציל, וזה מאד מאד מרגש.  

*

ועדיין בסערה הכפולה של סיום הטרילוגיה (17 שנים) והשלמת ספר תום (רק 6).

ראשית, מיה סלע ויובל אביבי הקדישו תוכנית שלמה של מה שכרוך לבנות הדרקון ולספר תום. הם היו נפלאים והלב פרפר לי. אפשר להאזין לנו פה.

שנית, "פלא אנושי ואמנותי" – יובל סער מפורטפוליו ראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום

שלישית, רשומה חדשה שכתבתי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) פורסמה באתר הפנקס.

ואחרונה חביבה, ובעצם ראשונה – איריס גנור מן הבלוג אלה יוונייה קוראת ספרים.

כשהוחלט להוציא את כל הטרילוגיה – כלומר שלושה ספרים בבת אחת – לא חשבתי כמה קשה יהיה להמתין שמישהו יסיים לקרוא אותם, בייחוד שקריאת הבינג' נכחדה מן העולם. אז זהו, שלא. יש לפחות קוראת אחת, איריס גנור, ששרדה את הטבח. הסקירות שכתבה מלאות ספוילרים (כפי שהיא עצמה מתריעה, ואף קוראת להם בשמם העברי, "קלקלנים"), אז עדיף לשמור אותן לאחרי הקריאה. אני מעתיקה לכאן רק את השורות התחתונות:

ספר האבות – ספר יפהפה וקסום ומומלץ בכל לב.
ספר המשאלות – לא מעט, במהלך הקריאה של הספר הזה, את צריכה לזכור שזו אגדה; אגדה מתוחכמת עם עלילות מפותלות. אלה לא החיים עצמם, את מזכירה לעצמך, שוב, ושוב ושוב. ולפעמים מתגנבת לך מחשבה לראש, שככה זה בדיוק בחיים. בדיוק ככה.
כל הילדות – מאד מומלץ. מאד.

אפשר לקנות את הטרילוגיה (בשלמותה, או כרך-כרך) בהנחות גדולות בחנויות הספרים הממשיות והמקוונות. פרטים נוספים פה

*

שנה נפלאה לכל באי עיר האושר!

Read Full Post »

כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה בגורלך, מקום משלך בעולם.

"בנות הדרקון" הוא סיפור פנטסטי לכאורה ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.

וביתר פירוט:

עורכות: דנה אולמרט, תמר הוכשטטר. עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: אהרן דונגי. לחצו להגדלה

*

בנות הדרקון הגיעו אלי בחלום, היישר מן התת מודע. בסתר ליבי (וגם לא כל כך בסתר) אני מאמינה שהנפש היא הקוסמת הגדולה מכולם. "הכל אוטוביוגרפיה והכל פורטרט, אפילו כסא", אמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו, ועל אחת כמה וכמה "בנות הדרקון": על כריכת "כל הילדות" מופיע תצלום שלי מגיל 12, שעד היום אני הכי מזהה בו את עצמי.

אני מרגישה כמו מר בנט (לא הנפתלי), אחרי שמר דארסי ביקש את ידה של ליזי והוא כותב למר קולינס: "אדוני היקר, שוב עלי להטריח אותך בעניין איחולים…" ומצד שני, זה עניין גדול בשבילי. כמעט 17 שנה אני חיה את הנערות האלה, ועכשיו הן סוף סוף יוצאות לעולם בעטיפה הסופית והנכונה: לא פנטזיה ולא לילדים, אלא פשוט – ספרות. אני שמחה ומתרגשת וגם חרֵדה לגורלן.

קנו, קראו והפיצו כי

סיפורים יכולים להציל. בחיי.

לרכישה באתר של עם עובד ובחנויות הספרים

ויש עוד חדשות, אבל לא הכל בבת אחת!

Read Full Post »

כשנולדתי קראו לי מָרית בן ישראל. ואף על פי שמָרית זה שם קצת מוזר – של אלה מצרית, למי שתהה, כמו שענת היא אלה כנענית – תמיד הרגשתי בנוח בו.

על אף בדיחות קרש על מרירות ומתיקות או על שפכטלים (בתמונה למטה, ברווז בשם מרית, על שום מקורו השפכטלי), על אף שנינויות כגון "את פי מי מרית?" ועיוותים חוזרים ונשנים, למרים (פעם) ולמירית (עד היום, לצערי), זה היה פשוט שמי.

שרדתי אפילו את שיעור האמנות בתיכון שבו הוקרנה שקופית של שתי ילדות בעלות ראשים דלועיים על צווארים גבעוליים, שמתחתיה נכתב: מרית-אתון ואחותה בחדר המשחקים. (שתי הילדות, בנותיהן של אחנתון ונפרטיטי, סבלו מפגם גנטי, אותו פגם שהאריך את גולגלתה של אִמָּן היפהפייה.)

מימין זכר של "מרית צפונית", משמאל נפרטיטי. ההשערה היא שהכובע המוזר נועד לחפות על הגולגולת המעוותת (לחצו להגדלה)

.

תמיד הרגשתי מרית. זה הבן ישראל שלא נדבק. זה התחיל מה"בן", אני חושבת. רוב החברות שלי היו טום בויז בילדותן. אני אהבתי להיות בת (שנאתי להיות קטנה, כל כך רציתי לגדול, אבל זאת כבר קטגוריה אחרת). משפחתה של אמי היתה עתירה בנשים חזקות, מסבתה של אמי שברחה על חמור בליל כלולותיה לגבר שלא רצתה, ועד שבע אחיותיו של סבי, חבורה אקצנטרית של דודות דעתניות וחדות לשון, שלא לדבר על סבתי האהובה, עקרת הבית חסרת המורא (שעליה כתבתי את אסור לשבת על צמות). אני אהבתי ספרים וציורים ובובות ושמלות (וגם עצים לטפס עליהם, לו יכולתי הייתי חיה על עצים כמו הברון המטפס של איטלו קלווינו.) ובכל פעם שחרגתי משמי הפרטי התנגשתי ב"בן" הזה שניסה לנכס אותי. רק נסו לדמיין, אתם, גברים ובנים, ששם המשפחה שלכם הוא בת-ישראל.

ג'וטו דה בונדונה, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים, תמיד הרגשתי שזו אני שם על העץ.

.

ומלבד זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו יתמות תזכה אותי בהרפתקה של ממש. עד שזה יקרה ברחתי לאלף לילה ולילה, ליערות גרים, לאגדות אנדרסן ואוסקר ויילד, והבן ישראל היה כמו משקולת עוינת שמקרקעת אותי לכאן ולעכשיו, שמתייגת אותי באופן שאין לו קשר לגרעין הפנימי שלי. (הרתיעה שלי מאידאולוגיות, ולא משנה כמה הן שוחרות טוב, נולדה אז בילדות, מן הייאוש והכאב שהרגשתי כשאבא שלי התאמץ להנחיל לי רגשות ומחשבות שיתאימו אותי לשלו.) ובהמשך לכך, אף שמעולם לא התחתנתי, לא נתתי את שם משפחתי לילדי. לא רציתי להדביק להם משהו שמעולם לא היה שלי.

כשכתבתי את בנות הדרקון לפני ארבע עשרה שנים, החריקה התגברה בכל פעם ש"בנות הדרקון" התחכך ב"בן ישראל". ועדיין לא שיניתי את שמי; בגלל רתיעה מוּלדת ממחיקת היסטוריה, בגלל תוגת הבירוקרטיה (כל התעודות והחתימות שאצטרך להחליף), ומעל לכול בגלל שלא מצאתי את השם הנכון. חשבתי על כל מיני דברים שאני אוהבת, למשל עצים, או צורות כמו ספירלה וחרוט, אלונים זה עץ נפלא, ארכיטיפי, אבל מרית אלון – סתמי מדי, מרית ספירלה? מרית חרוט? לא רק שאיש לא יבין ולא התחשק לי לשכנע, להצדיק, אני עצמי הרגשתי שזה פשוט לא מספיק, כמו להתכסות בשמיכה של בובה, כשרוב הגוף נשאר בחוץ.

ואז סיימתי סוף סוף לכתוב את טרילוגיית בנות הדרקון וקבלתי הזדמנות נדירה לתקן את כל מה שלא הספקתי בפעם הקודמת. לא רק בתוך הספר. בחנתי כל מיני שמות (למשל, מרית בת־המפחלץ, אבל ר' אמרה שזה נשמע כמו ספר אימים, וידעתי שאדרש להסביר ולא רציתי להסביר). ובינתיים עלה בדעתי שלא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא. ובנות הדרקון הן אלה שמצאו לי בסופו של דבר גם את השם הנכון. כי הטרילוגיה היא בין השאר גם האוטוביוגרפיה הקסומה שלי, וככל שהיא מתקרבת לשיאה בספר השלישי והאחרון, מתברר המקום החשוב מאין כמותו של סבי וסבתי בחיי. אי אפשר בכלל לכמת את האהבה שקיבלתי מסבא גדליה וסבתא ציפורה ואת השפעתה על חיי. כשניסיתי לכתוב עליהם הבנתי שהשיטפון הזה פשוט גדול על עיר האושר, זה יחכה לממואר שאני כותבת על ילדותי, ולעת עתה שניהם מופיעים בטרילוגיה; סבא גדליה בתפקיד סבא של נועה, וסבתא ציפורה בתפקיד "הסבתא הגדולה" – גדולה פשוטו כמשמעו, כי כפי שהיא עצמה מעידה בספר השלישי, "גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול". ג"ץ – ראשי התיבות של גדליה וציפורה הוא שם המשפחה הפנימי שלי (מי אמר שמשפחה לא בוחרים?). וזה שהאיש שלימד את מרתה (אחת מגיבורות הטרילוגיה) לרשוף אש – נקרא קלונימוס גץ, זאת רק מוסיקת המקרה, כמו שקרא לה פול אוסטר.

ולאחר מעשה, אמר אהוב לבי: זה כמו מרים ילן שטקליס שנולדה כמרים וילנסקי ושינתה את שמה ל"ילן" שם שמורכב מראשי התיבות של אביה, יהודה ליב ניסן.

*

עדכון: אז הייתי מרית ג"ץ איזה זמן עד שהדבק לא החזיק. הג"ץ התפוגג לקצף על הגלים והבן ישראל צץ תחתיו. התברר שאי אפשר לאחות את הסדק, הצלקת, הסתירה, הן כבר חלק ממני.

הכתובה של סבא גדליה וסבתא ציפורה, שהתחתנו בפורט סעיד כמעט לפני 100 שנה, ב12.8.1924 לחצו להגדלה
גדליה וציפורה נאמן

*

היסטוריה קצרה:

אותו ספר (כמעט), מימין לשמאל: בנות הדרקון, מרית בן־ישראל, 2007. בנות הדרקון, מרית ג"ץ 2021, בנות הדרקון, ספר האבות, מרית בן ישראל 2022

וסופי, סופי:

כל השלושה, סופי סופי

ריקי כהן ממליצה על בנות הדרקון לראש השנה!

"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי … יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים".

מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס המוסך 1.9.21

בנות הדרקון, מבחר ביקורות וראיונות

*

עוד באותם עניינים (מהם בעצם אותם עניינים? שמות? חתימות? ילדות? משפחה?)

זכרונות עתידניים

רשימת השמות

על סבתא חנה, הסבתא האחרת שלי

דיוקן עצמי עם פרפר

ארבע חתימות

פרוייקט מרי דה מורגן

על מות הילדה

Read Full Post »

אוגוסט 2022, עדכון: בסופו של דבר זו היתה טעות, ולמרבה המזל ועם עובד היא תוקנה: שתים עשרה המדרגות נהפכו ל"ספר האבות" והטרילוגיה כולה יצאה בשלמותה בלבושה הסופי והנכון, שאומר, לא פנטזיה ולא ילדים, אלא פשוט ספרות. (או ביובשנות המסוימת שבה תואר הספר ב2007: "פרוזה ישראלית בעברית")

*

לפני ארבע עשרה שנים יצא לאור בנות הדרקון, החלק הראשון בטרילוגיה שבאה אלי בחלום (ומתרחשת בעיר האושר, שקדמה לעיר האושר של הבלוג). המשכתי לכתוב אותה בין הבלגנים של החיים וספרים אחרים שנדחפו בתור. וכשסוף סוף השלמתי את כתיבתה, התחלתי לחפש הוצאת ספרים שתתחייב לשלושה ספרים בימים טרופים אלה. ואז מתה אמי, הקורונה הגיעה והוצאות הספרים עמדו מלכת. ובזמן שחיכיתי שיחזרו לחיים כדי לפנות אליהן, קרה נס קטן. תמר הוכשטטר התמנתה לעורכת בעם עובד, ומיד כתבה לי ושאלה, מה עם בנות הדרקון, האם כבר התחייבתי לאיזו הוצאה? שלחתי לה את הקבצים, וכעבור איזה זמן (שבועיים, אולי שלושה?) קיבלתי מייל:

רק קופצת רגע כדי להגיד הטרילוגיה שלך היא לא פחות מנקודת זוהר ואש יקרות בתקופה החשוכה הזאת. אני לקראת הסוף וקוראת לאט כדי שלא ייגמר. כל כך הרבה עושר יש בה. מזון לנשמה."

ציור כריכה, חמוטל פרידברג, עיצוב, עמית ממן לחצו להגדלה

זה הספר הראשון בטרילוגיה. הוא נדפס כבר לפני שבוע (בשינויים קלים, בכל זאת ארבע עשרה שנה). בפעם הקודמת הוא יצא כספר מבוגרים, והפעם (בלי שום הנמכה) הוא מוגדר כספר לנוער בוגר. אמרתי כן, כי לא אומרים לא, על נס, אבל הטרילוגיה לא נכתבה לנוער, נתח גדול מנשמתי נמצא שם, מפצעי ילדותי ועוצמותיה, מהאהבה הגדולה של סבי וסבתי שהגנה עלי, ומן האמנות והספרות שהצילו את חיי.

מרית ג"ץ זה אני. למה שיניתי את שמי (לרגע, עד שהדבק לא החזיק)?

שני הספרים הבאים כבר מוכנים. הם יצאו בשנה הקרובה. הנה סקיצה לציור הכריכה של הספר השני, על החשבון. ציירה אותה, כמו את כל השאר, חמוטל פרידברג הנפלאה. כשראיתי אותה הבנתי שזאת אני. כמה אש ירקתי במשך השנים עד שלמדתי לשלוט בה (לפחות במידה מסוימת) ולהפוך אותה ליופי ואפילו לאהבה.

הספר אמור להגיע לחנויות בימים אלה. ובינתיים אפשר להזמין אותו כאן וגם כאן בהנחה גדולה

הטרילוגיה הזאת יקרה מאד מאד ללבי, ועוד מעט ה-14 בספטמבר, התאריך שבו חל "חג הדרקון", שנופל בצירוף מקרים מפליא, על יום הולדתי. אז אם אתם רוצים לשמח אותי (או את עצמכן, או מישהו מאהוביכם), קנו ספר ליומולדת, או סתם תפיצו את הבשורה, כי זו בשורה גדולה בשבילי.

Read Full Post »

כל היתומים הקטנים חלמו על שובה של הגברת. זה היה מין חלום משותף כמו חלום על מעוף או על נפילה; הם היו חולמים שענפי הזרועות מושטים אליהם והשפתיים שהסתמנו בקליפתו נפשקות וממלמלות, "מי, מי יבוא אליי?", וכשהיו מסתערים על העץ ומחבקים אותו בכל כוחם, הוא היה מפשיר בזרועותיהם והופך לאישה זקנה, ואז היו הקמטים מתגהצים והסבתא הייתה הופכת לאם ירקרקה וגמישה.

(מתוך החלק השני של בנות הדרקון).

בעצם התכוונתי לכתוב על "חַכִּי חַכִּי" של דורית נחמיאס אבל עדיין קשה לי לתמלל את העבודה הנפלאה ההיא [עדכון: בינתיים כתבתי עליה], אז אני מתחילה מ"מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ".

השם הארוך לקוח ממשחק האהבה שבו האם פורשת את זרועותיה והילדה קופצת לתוכן בתשובה.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

מה רואים?
פנים נשיים, פני אם, שמתהפכות לרגעים לפני ילדה. זאת הגנטיקה המתעתעת של הכאב.

השְׁלֵם וּצְבע:
הפנים מבוססים על שני זוגות מספריים, גדולים וקטנים, כמו בחידות מצוירות שבהן מקבלים צורה וצריך להשלים את התמונה.

משחק אסוציאציות
מה מזכיר לך החפץ הבא, כלומר מספריים? (אמא)

מתוך

מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, רוני מוסנזון נלקן משוחחת עם יוסף הבובה על תיאטרון חפצים.

מקור או זרועות
המספריים שמציירת נחמיאס הם מספרי ציפור (ראו תמונה). הסכינים הפעורים הם גם מקור פתוח של גוזל רעב וגם פה חד של אם פוצעת, וגם זרועות-סכינים, כי "מי יבוא אלי?" הוא משחק של זרועות שנפתחות בהזמנה ונסגרות בחיבוק, אבל נחמיאס מציירת רק ראש; זרועות המספריים הן היחידות שנפתחות ונסגרות.

מספרי ציפור

מספרי ציפור

אצבע בעין
המספריים הבוקעים מן הפה הם חלק מן הפנים. הסנטר המעוגל הוא חלק מטבעת האחיזה של המספריים, ועוד יותר ממנו – העין העצומה; כלומר מי שירצה להשתמש במספריים ייצטרך לתחוב אצבע לעין. זה מוסיף עוד שכבה של אלימות.

 דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

פול קליי, מסלולים

פול קליי, מסלולים

אר נובו
והחוטים האלה, האם הם מסתלסלים אל תוך המספריים או שזהו הפיתוי המתפתל מתוכם? כי פיתוי הוא תמיד נחש שמעמיד פני חוט תמים. הסלסולים הכמעט אר-נובו'איים של מִיָּבוֹאֵלַי מזכירים את צעיפי "שלומית" של אוברי בירדסלי, שרוקדת ובידה הסכין (גם דקורטיביות אגב, היא סוג של מסכה).

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל"סלומה" (שלומית) של אוסקר ויילד.

קנוקנות ונחשים
ומצד שני, הקנוקנות והסלסולים הם גם שאריות של מילים, של עיטורי אותיות מימי הביניים שמקורבים לנחשים ודרקונים בזכות עצמם (ראו בתמונה). ואם כבר מדברים על אותיות – מה עם כל הניקודים הדמעתיים האלה, וכל הדַיְוְדַיְוְדַיְ שתקועים בגרון וחונקים אותו.

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

ודי ודי ודי
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ – מלכתחילה יש תחושה של שיבוש בגלל המילים המודבקות, הפנייה הכפולה בזכר ובנקבה, וה"די ודי ודי" שקוטעים את המשחק.

פסי העיטור
בפסי העיטור מופיע הטקסט בכתב ראי. רוב האותיות נעלמו, המשמעות הודחקה, רק דמעות הניקודים נשמרו וגם הוו"ווים והיו"דים הנוזליים שהופכים למין דוגמא חוזרת.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

אנטומיה פיוטית
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ של דורית נחמיאס מסתירה וחושפת ביחד. מצד אחד היא מעלימה והופכת אותיות ומצד שני היא מקלפת את העור וחושפת את מנגנון ההתעללות.

לפול קליי יש ציור בשם "הענף שעליו צומח החיוך", נחמיאס קרובה אליו באנטומיה הפיוטית שלה. המספריים שלה הן ציפורי הכאב.

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

עוד באותם עניינים

בואי אמא

שיחות עם אמא

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה, אמנים על סכינים

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

ב2007 יצא לאור החלק הראשון בטרילוגיית "בנות הדרקון", המוקדשת לבנות הדרקון באשר הן.

ב2022 הוא יצא מחדש בשם "ספר האבות", יחד עם שני המשכיו: "ספר המשאלות", ו"כל הילדות".

במה מדובר? כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג צדק וחופש, הכרה, מקום משלך בעולם. זהו סיפור פנטסטי כביכול ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.

הדף נוצר בשעתו כדי לעדכן את מי שהמתינו להמשכים. עכשיו שנשלמה הטרילוגיה, הוא ממשיך להתעדכן במבחר ביקורות, הסכתים וראיונות ישנים וחדשים.

ועכשיו אפשר להצטרף גם לעיר הילדות. כל מה שצריך זה לשלוח תמונה ל- ‫bnothadrakon2022@gmail.com
ההזמנה מיודעת לבנות הדרקון מכל הגילים, הדתות, הצבעים, הלאומים והמגדרים!

בקורת אחרונה שלי קרן בהארץ, ספרים, ינואר 2023. (בכל פעם שמישהי מכירה בבנות הדרקון הן – כלומר אני, מרגישה פחות שקופה).

והנה גם סריקה למי שלא יכול להיכנס. לחצו להגדלה:

*

3 הֶסכּתים:

אחת+5 ענת שרון בלייס שוחחה איתי על בנות הדרקון ועל חמישה ספרים אהובים במיוחד (ואיזה תענוג זה היה, לדבר על ספרים של אחרים!)

מיה סלע ויובל אביבי ראיינו אותי בנדיבות ובאהבה, תוכנית שלמה של "מה שכרוך" על בנות הדרקון ועל ספר תום!

דפנה לוי ראיינה אותי לפודקסט המרתק שלה על החיים ועל המוות: "על כריכת הכרך השלישי של ״בנות הדרקון״, הטרילוגיה הצורבת-החריפה-העצובה-המשמחת והמנחמת של מרית בן ישראל מופיעה תמונה שלה עצמה, בגיל 12, וזה מפני שהסיפור, שבמרכזו ילדות המוגשות כקורבן לדרקון, הוא, כפי שמסבירה מרית, סיפור אמיתי לגמרי. משהו על האמת הזו, על המציאות של הסיפור, על הילדות שלה עצמה ועל המקומות שבהם היא מצאה נחמה, מרית מספרת בשיחה שלנו. מי שמכירים את הבלוג הנפלא של מרית ״עיר האושר״ ומי שנתקלו בעבודתה בבית הספר לתיאטרון חזותי – שהיא הייתה ממקימיו – או בקולנוע או בתיאטרון הקרון לא יופתעו מהרוחב והעומק שאליו מגיעה השיחה איתה, שמתחילה בזיכרון ילדות אחד יוצא דופן".

*

ביקורות קודמות

"השנים שחלפו מאז ראה אור בנות הדרקון, ספרה המופלא, האכזרי ומלא החסד, החלומי והסיוטי של מרית בן ישראל, רק העצימו את כוחו וחשיבותו. הקריאה המחודשת בו צורבת ומרוממת כמו שרק ספרות יכולה לעשות. צריכה לעשות". נועה מנהיים 2022

"בנות הדרקון רק נראה כמו ספר לילדים. למעשה מדובר בתמהיל של ספר אימה גותי, סיפור פנטזיה ורומן יתמות שקשה להניחו מהיד: הוא שוצף, גועש, מפתה ומעורר מחשבה… בן ישראל היא סופרת ששולטת באופן מוחלט במהלכי העלילה, ורמת הדמיון והכישרון שאפשרו לה להגות אותם היא מעוררת השתאות." עמרי הרצוג, Ynet (זהירות, הבקורת המלאה מכילה ספוילר) 2007

"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור, ואת זו אי אפשר לרדד ל"מוות לפטריארכיה" בלבד. זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים" ריקי כהן, המוסך 2021.

וגם עכשיו שכתבה את הממואר הנהדר, השעות השבורות 2022

לילך קרסנטי בביקורת מפתיעה על הטרילוגיה ב"מַעְלָה" כתב עת לביקורת

"מפגן מרשים של כישרון סיפורי; אחד מאותם ספרים שיכולים להחזיר את חדוות הקריאה לכל מי שנואש משורה בלתי נגמרת של ספרים בינוניים שנערמים בחלונות הראווה." דוד טרבאי, ידיעות אחרונות 2007

איריס גנור (אלה יוונייה קוראת ספרים) כללה את בנות הדרקון ברשימת עשרת ספרי המקור האהובים של תשפ"ב: "שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.
סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי." 2022

"נמרה דרקון", מוסף הארץ, ראיון עם אלון הדר 2007 (לא השתניתי הרבה מאז)

גילי איזיקוביץ ראיינה אותי ל"הארץ" (ועם עובד העלו את הראיון לטובת מי שאינו מנוי) "כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת על ידי הפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. … רציתי לכתוב שיש ריפוי ויש תיקון". 2022

"בנות הדרקון" הוא חלק ראשון בטרילוגיה מופלאה, מעוררת פלצות, פנקיסטית כמעט, עם סיכות בטחון שנעוצות בהתרסה בפניהן של הגיבורות או של הקוראים, שדוקרות בפנים, ומרחבי דמיון מופלאים כל כך, מטרידים כל כך, עד שפחד עלול להתגנב ללב הקורא מפני הספר הזה."
מיה סלעעתון תל אביב 2007

איל חיות-מן כתב יפה על הספר הראשון, במגזין ספקולציה, "יש בספר משהו קרנבלי: החל משבירות תכופות של 'הקיר הרביעי' על ידי הקול המספר, והמשך באופן שבו הוא לועג לחברת המבוגרים המהוגנת-לכאורה של עיר האושר ומציג אותה בעליבותה. לסיפורן של הילדות נארגות עוד שלל דמויות משולי החברה: קבצנים ובעלי מומים, להטוטנים ומכשפות זקנות ושוטים מחופשים, שתורמים כולם לתחושה של ערעור הסדר ושל מעין נשף תחפושות. גם שמות הדמויות הם היתוליים, מסרבים להיצמד לקוד תרבותי מסוים – ראש העיר אדוניס בלקינד וסגנו, סרח בן תולע, הם דוגמא מופתית לכך. מבחינת הז'אנר, הספר מערב פנטזיה, סאטירה, פארסה ולעתים אפילו נגיעות של אימה. לצד זאת, ראוי לציין לחיוב גם את הריאליזם הפסיכולוגי הניכר בהתנהגותן של הדמויות".

והמשיך וכתב על הטרילוגיה כולה. "הפנטזיה של בנות הדרקון היא פרועה ויצירתית, ונדמה שאינה מצייתת לשום תבנית או חוקיות ברורה. למרות שהיא עוסקת בנושאים חברתיים שחלקם מצויים בלב השיח הציבורי, היא חפה כמעט לגמרי מאלגוריה. אופל, חמלה והומור משולבים בה ללא התר".

"לקרוא את בנות הדרקון בציפייה לעוד ספר פנטזיה לילדים מתוק ומנחם זה קצת כמו ללגום מספל שוקו חם ולגלות שמדובר בקפה שחור שמישהו ערבב עם ויסקי. ויסקי טוב." דורה קישינבסקיגיבורים קטנים 2007

"מצפה בכליון עיניים לחלק הבא בטרילוגיה." אריאל לוינסון, וואלה 2007

"אין מדובר רק בספר פנטזיה שנוטל אותך לעולם חדש, אלא בספר שבסופו של חשבון מעמת את הקורא עם השאלות הקשורת של החיים שלנו; עד כמה אדם אחר יכול לגאול אותנו, עד כמה מצלק אותנו העבר ובעורמה חוצב לנו שבילים בעולם, ואם קיימת ברית ללא תנאי בין בני אדם."
ניר ברעם (חמשת המועמדים לפרס ספיר לשנת 2007 ממליצים על ספרים שאהבו)

ספרים על הסכין, הגר ינאי Ynet 2007

ביקורת של דפנה לוי ב"ישראל היום" אחד מסיפורי ההרפתקאות הסבוכים, חורצי הלב, אך גם מלאי הנחמה שנכתבו בשנים האחרונות בעברית.

פרשנות מפתיעה של מרים נובופלנסקי

רוני מוסנזון (אחת מיקירות עיר האושר): גם בלבבות החשוכים ביותר טמון זרע של נדיבות שנובט בנסיבות הנכונות 2022

לחצו להגדלה

*

במקור נועד הדף הזה לעדכן את מי שחיכו (15 שנה) להמשכים. אני לא אוהבת למחוק היסטוריה, אז הוא נשאר:

ב2007 יצא החלק הראשון בטרילוגיה שלי "בנות הדרקון". חלפו שנים, כפי שמזכירים לי מדי פעם קוראים יקרים, ומה עם החלק השני?

לפעמים יש בתזכורות מידה מסוימת של תוכחה (סליחה, דפנה קירש, על "הקצוות הפתוחים").

אחרים, כמו ליאור, בעלה של נעמה (ככה הוא קרא לעצמו) הצחיקו אותי: "אצלנו בבית," הוא כתב לי, "יש ריטואל קבוע: מדי מספר שבועות אישתי אומרת 'נו, מתי הוא יוצא כבר' ושולחת אותי אל המחשב לבדוק מתי יצא הספר ההמשך של 'בנות הדרקון'. בכל פעם מחדש אני נאלץ לאכזב אותה ולהגיד שאת עובדת על פרוייקטים אחרים, אבל בינתיים, לא דרקון ולא יער. מתי סוף סוף אוכל לבשר לה בשורה משמחת?"

קיבלתי אפילו "בקשה, בצורת קרקס-דרקון-אינטראקטיבי-זעיר, לכרך הבא בטרילוגית בנות הדרקון". הפֶּלֶא הזה – אנימצית פלש של ילדה עם ראש דרקון שמבצעת חמישה להטוטים שונים כשמסיעים עליה את העכבר – נוצר על ידי תמר הוכשטטר (שאהבתה לבנות הדרקון הפכה אותה בסופו של דבר לעורכת הטרילוגיה). רציתי להעלות אותו לכאן ללא הצלחה. הטכנולוגיה ההיא התיישנה בשנים שחלפו.

ובכן, תודה על הסבלנות ועל האהבה.

*

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

*

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

תמר הוכשטטר, שריד מקרקס הדרקון האינטראקטיבי שכבר אי אפשר להפעיל.

קטע קצר מן הספר השני אפשר לקרוא בגיליון הראשון של גרנטה ישראל.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו

Read Full Post »

Older Posts »