Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בנות הדרקון’

1. עוצמה ופגיעות

חיפשתי תמונות של ילדות או נערות לעטיפות של בנות הדרקון. חיפשתי עוצמה ופגיעות ומצאתי אין-קץ חמידוּת ומתיקות ופוזות פתייניות. ואז הגעתי לסאלי מאן (Sally Man צלמת שלא יכולתי להרשות לעצמי משום בחינה), ול-Immediate Family סדרת צילומים משנות השמונים, שבה תיעדה את שלושת ילדיה, אמט, ג'סי ווירג'יניה, בחווה המשפחתית.

אמט ג'סי וורג'יניה, צילמה, סאלי מאן. ברור שהעוצמה לא מאיימת עליה, שהיא לא מנסה לצמצם או להמתיק אותה.

*

2. נרקיס

צילמה סאלי מאן

מן הצימאון, התשוקה למי הבריכה שעוד לא רוסנה על ידי חרדת הלכלוך, צף כבדרך אגב נרקיס של קראווג'יו. גרסת חולין נוגעת ללב וגם קצת קומית של המיתוס.

נרקיס, קרווג'יו, 1597-99

*

3. מוות

ג'סי וצבי, צילמה סאלי מאן

מה שריתק אותי פה זה הניגוד בין התוכן לצורה הסימטרית, בין תנועת החיים הקצת גנדרנית ומבוישת, ותנועת המוות הענוגה בדרכה. הילדה והצבי כמעט משקפים זה את זה. רק הדלי של הדם מפר את האיזון.

כאב ומסתורין הם נתח משמעותי מהיַלדוּת, ולניסיון למלא את הסדקים האלה בבוטוקס, מטעמי נוסטלגיה או מאגיה (אם נָציג ילדות תמימה ומאושרת אולי היא תהפוך לכזאת), או חרדה ממורכבות, מסתירות, יש מחיר. ויתור על ריבוי קולות הוא גם ויתור על אמת ועושר; חצי חיים.

צילמה, חנה ריבקין-בריק. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לשים את הצילום הזה ליד ג'סי והצבי. אולי נזקקתי לקצת אור.

*

4. ג'סי נושכת

סאלי מאן, ג'סי נושכת

ראשית המבט העוצמתי הדחוס ברגשות ומחשבות; שיירי זעם, נוחם וחשד, ריסון ופיוס.

שנית, הגוף המפורק, המחולק על ידי קווים ונוצות ובו בזמן ומחובר בקליעה לזרוע הבוגרת שנושאת עדיין את סימני הנשיכה.

מעבר לריאליזם ולשרידים התיאטרליים של ההתחפשות, יש בצילום גם רובד מופשט, מעין מפה של רגשות ויחסים משפחתיים, של התנפצות והתאחות, לא על ידי מחיקה.

*

5. ג'סי זוהרת

סאלי מאן

את הביחד הזה של השלישייה שהוא בו בזמן גם היבדלות ובדידות, אני זוכרת היטב מילדות. וגם את הזוהר שלא מהעולם הזה שאופף את הילדה הכי יפה בגן, שיִכבֶּה בכוח, בבת אחת, כשמישהו ילחץ על כפתור החיפצון. אז בקשר למיניות:

"אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.

מתוך פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים", מאמר מכונן שכבר חזרתי וציטטתי (ככל שעיר האושר מתרחבת, מתרבים הצמתים שבדרך)

*

6. עירום

כמובן שצילומי העירום (ובמידה פחותה מעט גם צילומי הפציעות וכו') גרמו לשערוריות, האשמות בפורנוגרפיה. וזה נורא בעיני, שאימת הפדופילים מקשה עלינו להביט בילד עירום, שהיא דוחקת בנו לכסות אותו מפניהם (או מפני הפדופיל הפנימי שאולי מקנן בתוכֵנו). זה די נורא שאנחנו מניחים לפדופילים להכתיב, שלא לומר – לזהם – את היחס שלנו לגוף של הילדות והילדים שלנו. והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה; איך כתב איציק מאנגר: בעיני אמי אביט / נפשי בי משתוחחת, / לא נתנה לי אהבתה / להיות ציפור פורחת.  

סאלי מאן "הפעם האחרונה שאמט הצטלם בעירום"

לרגע חשבתי שאמט יושב בקצה סירה, אבל זה רק גופו שמפצל את המים למעין קווי מתאר של סירה (ועל מה בעצם הוא מניח את היד?). יש הרבה מסתורין בתמונה הזאת, של מים שהפכו למוצק, של סערה במעמקים ודממה על פני השטח, אופל של נבואות לב וסירות ללא תחתית.

*

7. מזל

האמון, האינטימיות והחירות (להיות מי שאת) ניכרים בכל צילום, ובכל זאת בדקתי ליתר ביטחון, מה אומרים ילדי מאן שבגרו. לא מצאתי התחשבנות, להפך: וירג'יניה, הבת הצעירה, אומרת, שאנשים לא מבינים איזה מזל לא ייאמן היה להם שאמא שלהם היתה בבית כל הזמן, הם היו גאים בצילומים והרגישו שותפים ליצירה.

*

8. אמט ואלונה

למטה, מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה"

"אלונה בחדר השינה", היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא קורית בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם; הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט. קפלי הסדין מתפקדים כמו אדוות מדומות, במין היפוך של זרמי המים של אמט שמשרטטים סירת רפאים. אני תוהה אם יש קשר בין הצילומים, השפעה ישירה או מובלעת. (גם הסדין המוכתם הכמעט צואַתי, מחזיר אותי לבריכה המלוכלכת של ההתחלה).

ובכל מקרה, את הנערות על עטיפת "ספר האבות" ו"ספר המשאלות", צולמו בסופו של דבר על ידי מיכל חלבין. תודה ענקית.  

*

ואם כבר "בנות הדרקון": גילי איזיקוביץ ראיינה אותי ל"הארץ"

כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת על ידי הפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. … רציתי לכתוב שיש ריפוי ויש תיקון".

איריס גנור (אלה יוונייה קוראת ספרים) כללה אותן ברשימת עשרת ספרי המקור האהובים של תשפ"ב:

שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.
סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי.

וביקורת של דפנה לוי ב"ישראל היום"

אחד מסיפורי ההרפתקאות הסבוכים, חורצי הלב, אך גם מלאי הנחמה שנכתבו בשנים האחרונות בעברית.

*

את טרילוגיית בנות הדרקון

אפשר לרכוש באתר ההוצאה ב-50% הנחה!

ונותרו עוד 5 ימים להדסטארט של "ספר תום"

מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד, המאיירת המופלאה!

שנה טובה לכל באי עיר האושר

שנה של תיקון וריפוי והפתעות טובות

Read Full Post »

לכבוד יום הולדתי שחל מחר, בארבעה עשר בספטמבר, שהוא גם היום שבו מקריבים ילדות לדרקון, וגם היום שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש מאסיזי את הסטיגמטה שלו (אם כבר מדברים על זה), בקשתי רשות ממרים נובופלנסקי לפרסם מייל שכתבה לי בעקבות הכרך הראשון של בנות הדרקון.

זו הפעם הראשונה שאני מבקשת רשות לפרסם מייל שנכתב אלי באופן פרטי.

תודה ענקית למרים על הכתוב ועל ההסכמה.

*

לפני כמעט שנה סיימתי לקרוא את בנות הדרקון וכתבתי לך רק שמאוד אהבתי אותו. ראשית כי הרגשתי שמי אני, הקטנה, שאנתח את הסיפור המופלא הזה (וכל דבר מעבר ל״מאוד אהבתי אותו״ נשמע לי כמו ניתוח) ושנית, כי לא הצלחתי אז לשים במילים את כל מה שהסיפור עורר בי.

רק אחרי הרבה חודשים הצלחתי לשים עליו את היד, על הכעס. שטפתי כלים לבד במטבח באמצע הלילה ואמרתי בקול ״אני כועסת״, ואז פרצתי בבכי, כזה מהסוג שבוכים כשפתאום נוגעים במשהו מאוד אמיתי.

כעסתי על זה שאני אישה, כעסתי על איך שמתייחסים לנשים, כעסתי, אבל ממש – לאבה מתפרצת בחזה. סיפרתי לאיש שלי והוא לא ממש הבין, וכל חיוך שלו הכעיס אותי יותר.

אחרי כמה ימים דיברתי עם אחותי, החכמה באדם. היא סוף סוף קראה את בנות הדרקון ממש לא מזמן כשהייתה בחופשה בסיני, ואני השתמשתי בסיפור כמטאפורה, לנסות להסביר על מה אני כועסת:

״נגיד שנבחרתי להיות נידונה, מילא, על זה אני לא כועסת, זה עניין ביולוגי, רק בנות יכולות…״

פשט: קיבלתי את התפקיד ללדת ילדים, כל חיי הרגשתי באמת בלב שלי שזה חלק גדול מהיעוד שלי. הלכתי לתוך הביצה בלב מלא רצון.

״נגיד ששרדתי את השנה וגם הרגתי את הדרקון ונשארתי בחיים ואני ממש ממש גיבורה, מילא, זה לא שהייתה לי ברירה…״

פשט: ילדתי, התגברתי על כאבים פיזיים, על פחדים, שותתת דם וזיעה וחלב ודמעות. הנקתי וטיפלתי, בלילה וביום, הייתי לגמרי בתוך זה ולפעמים רק בזה. לפעמים זה גרם לי להיראות כמו הנידונה עם השמלה הדהוייה והשיער הסתור לקראת סוף השנה שלה בביצה 🙂 לפעמים תינוק נרדם עם הפטמה בפה, ואני ניסיתי להשתחרר כי ״די, כואב, כבר אי אפשר יותר״ אבל ברגע שהתנתקתי הוא מיד התעורר ובכה, ואני התגברתי על הכאב וחיברתי אותו שוב לציצי, והסתבר שכן אפשר יותר.

שני השלבים האלו, של להיות נידונה ולטפל בדרקון, לא הכעיסו אותי. רציתי בהם וידעתי שאני עושה אותם מצויין.

״אבל זה שמעלים אותי למשפט אחרי כל זה?! זה מה ששובר אותי.״

ככה אמרתי לאחותי. 

אחותי החכמה מהר מאוד עלתה על זה. ״מי שופט אותך? זו את ששופטת את עצמך.״

נכון.

המשפט שהתנהל אצלי בראש שיקלל משתנים שונים, למשל: כמה אני מרוויחה, כמה הספקתי ליצור, כמה טיפסתי בסולם הדרגות (יש לנו דודה במשפחה שבכל יומולדת מברכת ״בריאות, נחת וטיפוס מהיר בסולם הדרגות״), כמה הייתי עם הילדים שלי ובכמה הכרה זכיתי.

במשפט הזה אצלי בראש אני יוצאת רע מאוד. אבל אם אני באמת מקשיבה לעצמי, אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע. והלב שלי זועק שזה מופרך וכל כך רחוק מהצדק, ממש כמו במשפט של מרתה אמל ונועה. איך הם מעיזים לשפוט אותן?? ולהאשים אותן בסעיפים המופרכים האלו, איך??!?

תחילה חשבתי שעלי להחליף את השופטים הכסילים שיושבים על הבמה. ״אמצא שופטים ערכיים יותר״ אמרתי לעצמי בתקווה שאם אברור טוב יותר את השופטים וארשה רק לאלו הראויים לשבת על הבמה, או אז אצא טוב במשפט הזה.

אחותי, שהיא מאוד חכמה (וגם סיימה את הספר ממש לא מזמן אז הפרטים עוד היו טריים בראשה), הזכירה לי:

״הן ברחו. נעה בכלל נגסה באגס ונעלמה, וגם מרתה ואמל הצליחו לברוח!״

וכך החלטתי שאני אברח מהמשפט הזה. לא מעניין אותי בכלל מי יהיו השופטים שיישבו בו, כי אני כבר לא אהיה שם להישפט. אני ארחיק, אצור, אופיע ואגשים את חלומי כמו מרתה. וכמו מרתה, שגוף  הדרקון הוא חלק מהיצירה שלה, לי יש את המטען הפלאי שלי משבע השנים האחרונות – והוא חלק מהיצירה שלי וחלק ממי שאני.

כמו שבנות הדרקון שברו שרשת של יותר ממאתיים שנה ושינו את המציאות לדורות אחריהן, אני קולטת עכשיו שבמעשים שלי אני מכינה את הקרקע לבנות שלי, איילה והדס. בזה שאני נותנת מקום וערך לעצמי ולעשייה שלי מעבר לאמהות ולא שופטת את עצמי על הבמה בכיכר העיר לפי מדדים מופרכים ומשתקים, אני מאפשרת להן לנהוג כמוני כשיהיו נשים בעצמן.

זה תהליך ארוך שנמשך אצלי חודשים, והסיפור בנות הדרקון עוזר לי לנווט בתוכו ולתת שמות לתחושות ולהתרחשויות. הסיפור הזה מרפא אותי, אני רואה בו את עצמי ומוצאת בו גם את הביטוי לעוול ולכאב וגם את הפתרון, הסוף הטוב, הנצחון והחופש. ועל זה אני רוצה לומר לך תודה.

*

אני לא העליתי בדעתי את כל זה כשכתבתי את בנות הדרקון. ומצד שני, איך אפשר להתכחש אחרי שהטלתי על הילדות להאכיל, להרדים, וללטף את הדרקון (עד זוב דם)?

ספרים הם ראי, זה הקסם שלהם; הם משקפים לכל אחד את עצמו, הם יכולים להציל, וזה מאד מאד מרגש.  

*

ועדיין בסערה הכפולה של סיום הטרילוגיה (17 שנים) והשלמת ספר תום (רק 6).

ראשית, מיה סלע ויובל אביבי הקדישו תוכנית שלמה של מה שכרוך לבנות הדרקון ולספר תום. הם היו נפלאים והלב פרפר לי. אפשר להאזין לנו פה.

שנית, "פלא אנושי ואמנותי" – יובל סער מפורטפוליו ראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום

שלישית, רשומה חדשה שכתבתי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) פורסמה באתר הפנקס.

ואחרונה חביבה, ובעצם ראשונה – איריס גנור מן הבלוג אלה יוונייה קוראת ספרים.

כשהוחלט להוציא את כל הטרילוגיה – כלומר שלושה ספרים בבת אחת – לא חשבתי כמה קשה יהיה להמתין שמישהו יסיים לקרוא אותם, בייחוד שקריאת הבינג' נכחדה מן העולם. אז זהו, שלא. יש לפחות קוראת אחת, איריס גנור, ששרדה את הטבח. הסקירות שכתבה מלאות ספוילרים (כפי שהיא עצמה מתריעה, ואף קוראת להם בשמם העברי, "קלקלנים"), אז עדיף לשמור אותן לאחרי הקריאה. אני מעתיקה לכאן רק את השורות התחתונות:

ספר האבות – ספר יפהפה וקסום ומומלץ בכל לב.
ספר המשאלות – לא מעט, במהלך הקריאה של הספר הזה, את צריכה לזכור שזו אגדה; אגדה מתוחכמת עם עלילות מפותלות. אלה לא החיים עצמם, את מזכירה לעצמך, שוב, ושוב ושוב. ולפעמים מתגנבת לך מחשבה לראש, שככה זה בדיוק בחיים. בדיוק ככה.
כל הילדות – מאד מומלץ. מאד.

אפשר לקנות את הטרילוגיה (בשלמותה, או כרך-כרך) בהנחות גדולות בחנויות הספרים הממשיות והמקוונות. פרטים נוספים פה

*

שנה נפלאה לכל באי עיר האושר!

Read Full Post »

כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה בגורלך, מקום משלך בעולם.

"בנות הדרקון" הוא סיפור פנטסטי לכאורה ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.

וביתר פירוט:

עורכות: דנה אולמרט, תמר הוכשטטר. עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: אהרן דונגי. לחצו להגדלה

*

בנות הדרקון הגיעו אלי בחלום, היישר מן התת מודע. בסתר ליבי (וגם לא כל כך בסתר) אני מאמינה שהנפש היא הקוסמת הגדולה מכולם. "הכל אוטוביוגרפיה והכל פורטרט, אפילו כסא", אמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו, ועל אחת כמה וכמה "בנות הדרקון": על כריכת "כל הילדות" מופיע תצלום שלי מגיל 12, שעד היום אני הכי מזהה בו את עצמי.

אני מרגישה כמו מר בנט (לא הנפתלי), אחרי שמר דארסי ביקש את ידה של ליזי והוא כותב למר קולינס: "אדוני היקר, שוב עלי להטריח אותך בעניין איחולים…" ומצד שני, זה עניין גדול בשבילי. כמעט 17 שנה אני חיה את הנערות האלה, ועכשיו הן סוף סוף יוצאות לעולם בעטיפה הסופית והנכונה: לא פנטזיה ולא לילדים, אלא פשוט – ספרות. אני שמחה ומתרגשת וגם חרֵדה לגורלן.

אז לכל מי שתוהה מה קרה בסוף או מה קרה שם בכלל –

קנו אותם לעצמכם או ליקיריכן

או סתם הפיצו את הבשורה

כי סיפורים יכולים להציל

וכי עיר האושר המקורית חיה ובועטת

שם בין הדפים

הטרילוגיה זמינה כבר עכשיו באתר של עם עובד:

את "ספר האבות" אפשר לרכוש כאן

את "ספר המשאלות" כאן

ואת "כל הילדות" (השיא והלב) כאן

ובשבוע הבא היא תגיע גם לחנויות!

*

ויש עוד חדשות, אבל לא הכל בבת אחת!

Read Full Post »

כשנולדתי קראו לי מָרית בן ישראל. ואף על פי שמָרית זה שם קצת מוזר – של אלה מצרית, למי שתהה, כמו שענת היא אלה כנענית – תמיד הרגשתי בנוח בו.

על אף בדיחות קרש על מרירות ומתיקות או על שפכטלים (בתמונה למטה, ברווז בשם מרית, על שום מקורו השפכטלי), על אף שנינויות כגון "את פי מי מרית?" ועיוותים חוזרים ונשנים, למרים (פעם) ולמירית (עד היום, לצערי), זה היה פשוט שמי.

שרדתי אפילו את שיעור האמנות בתיכון שבו הוקרנה שקופית של שתי ילדות בעלות ראשים דלועיים על צווארים גבעוליים, שמתחתיה נכתב: מרית-אתון ואחותה בחדר המשחקים. (שתי הילדות, בנותיהן של אחנתון ונפרטיטי, סבלו מפגם גנטי, אותו פגם שהאריך את גולגלתה של אִמָּן היפהפייה.)

מימין זכר של "מרית צפונית", משמאל נפרטיטי. ההשערה היא שהכובע המוזר נועד לחפות על הגולגולת המעוותת (לחצו להגדלה)

.

תמיד הרגשתי מרית. זה הבן ישראל שלא נדבק. זה התחיל מה"בן", אני חושבת. רוב החברות שלי היו טום בויז בילדותן. אני אהבתי להיות בת (שנאתי להיות קטנה, כל כך רציתי לגדול, אבל זאת כבר קטגוריה אחרת). משפחתה של אמי היתה עתירה בנשים חזקות, מסבתה של אמי שברחה על חמור בליל כלולותיה לגבר שלא רצתה, ועד שבע אחיותיו של סבי, חבורה אקצנטרית של דודות דעתניות וחדות לשון, שלא לדבר על סבתי האהובה, עקרת הבית חסרת המורא (שעליה כתבתי את אסור לשבת על צמות). אני אהבתי ספרים וציורים ובובות ושמלות (וגם עצים לטפס עליהם, לו יכולתי הייתי חיה על עצים כמו הברון המטפס של איטלו קלווינו.) ובכל פעם שחרגתי משמי הפרטי התנגשתי ב"בן" הזה שניסה לנכס אותי. רק נסו לדמיין, אתם, גברים ובנים, ששם המשפחה שלכם הוא בת-ישראל.

ג'וטו דה בונדונה, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים, תמיד הרגשתי שזו אני שם על העץ.

.

ומלבד זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו יתמות תזכה אותי בהרפתקה של ממש. עד שזה יקרה ברחתי לאלף לילה ולילה, ליערות גרים, לאגדות אנדרסן ואוסקר ויילד, והבן ישראל היה כמו משקולת עוינת שמקרקעת אותי לכאן ולעכשיו, שמתייגת אותי באופן שאין לו קשר לגרעין הפנימי שלי. (הרתיעה שלי מאידאולוגיות, ולא משנה כמה הן שוחרות טוב, נולדה אז בילדות, מן הייאוש והכאב שהרגשתי כשאבא שלי התאמץ להנחיל לי רגשות ומחשבות שיתאימו אותי לשלו.) ובהמשך לכך, אף שמעולם לא התחתנתי, לא נתתי את שם משפחתי לילדי. לא רציתי להדביק להם משהו שמעולם לא היה שלי.

כשכתבתי את בנות הדרקון לפני ארבע עשרה שנים, החריקה התגברה בכל פעם ש"בנות הדרקון" התחכך ב"בן ישראל". ועדיין לא שיניתי את שמי; בגלל רתיעה מוּלדת ממחיקת היסטוריה, בגלל תוגת הבירוקרטיה (כל התעודות והחתימות שאצטרך להחליף), ומעל לכול בגלל שלא מצאתי את השם הנכון. חשבתי על כל מיני דברים שאני אוהבת, למשל עצים, או צורות כמו ספירלה וחרוט, אלונים זה עץ נפלא, ארכיטיפי, אבל מרית אלון – סתמי מדי, מרית ספירלה? מרית חרוט? לא רק שאיש לא יבין ולא התחשק לי לשכנע, להצדיק, אני עצמי הרגשתי שזה פשוט לא מספיק, כמו להתכסות בשמיכה של בובה, כשרוב הגוף נשאר בחוץ.

ואז סיימתי סוף סוף לכתוב את טרילוגיית בנות הדרקון, וקבלתי הזדמנות נדירה לתקן את כל מה שלא הספקתי בפעם הקודמת. לא רק בתוך הספר. בחנתי כל מיני שמות (למשל, מרית בת המפחלץ, אבל ר' אמרה שזה נשמע כמו ספר אימים, וידעתי שאדרש להסביר, ולא רציתי להסביר). ובינתיים עלה בדעתי שלא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא. ובנות הדרקון הן אלה שמצאו לי בסופו של דבר גם את השם הנכון. כי הטרילוגיה היא בין השאר גם אוטוביוגרפיה בצורת ספרי הרפתקאות וקסם, וככל שהיא מתקרבת לשיאה בספר השלישי והאחרון, מתברר המקום החשוב מאין כמותו של סבי וסבתי בחיי. אני בטוחה שאני לא היחידה, אבל אי אפשר בכלל לכמת את האהבה שקיבלתי מסבא גדליה וסבתא ציפורה ואת השפעתה על חיי. כשניסיתי לכתוב עליהם הבנתי שהשיטפון הזה פשוט גדול על עיר האושר, זה יחכה לממואר שאני כותבת על ילדותי, ולעת עתה שניהם מופיעים בטרילוגיה; סבא גדליה בתפקיד סבא של נועה, וסבתא ציפורה בתפקיד הסבתא הגדולה – "גדולה" פשוטו כמשמעו, כי כפי שהיא עצמה מעידה בספר השלישי, "גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול". ג"ץ – ראשי התיבות של גדליה וציפורה הוא שם המשפחה הפנימי שלי (מי אמר שמשפחה לא בוחרים?). וזה שהאיש שלימד את מרתה (אחת מגיבורות הטרילוגיה) לרשוף אש – נקרא קלונימוס גץ, זאת רק מוסיקת המקרה, כמו שקרא לה פול אוסטר.

ולאחר מעשה, אמר אהוב לבי: זה כמו מרים ילן שטקליס שנולדה כמרים וילנסקי ושינתה את שמה ל"ילן" שם שמורכב מראשי התיבות של אביה, יהודה ליב ניסן.

*

עדכון: אז הייתי מרית ג"ץ איזה זמן עד שהדבק לא החזיק. הג"ץ התפוגג לקצף על הגלים והבן ישראל צץ תחתיו. התברר שאי אפשר לאחות את הסדק, להחליף את הסתירה, הם כבר חלק ממני.

הכתובה של סבא גדליה וסבתא ציפורה, שהתחתנו בפורט סעיד כמעט לפני 100 שנה, ב12.8.1924 לחצו להגדלה
גדליה וציפורה נאמן

*

ובינתיים התראיינתי לפנקס

וריקי כהן ממליצה על בנות הדרקון לראש השנה!

"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור … זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן".

מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס 1.9.21 המוסך 1.9.21

אפשר לרכוש את הספר הראשון

בהנחה גדולה, כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן וכולכם

*

עוד באותם עניינים

רשימת השמות

על סבתא חנה, הסבתא האחרת שלי

דיוקן עצמי עם פרפר

ארבע חתימות

זכרונות עתידניים

פרוייקט מרי דה מורגן

על מות הילדה

Read Full Post »

אוגוסט 2022, עדכון: בסופו של דבר זו היתה טעות, ולמרבה המזל ועם עובד היא תוקנה: שתים עשרה המדרגות נהפכו ל"ספר האבות" והטרילוגיה כולה יצאה בשלמותה בלבושה הסופי והנכון, שאומר, לא פנטזיה ולא ילדים, אלא פשוט ספרות. (או ביובשנות המסוימת שבה תואר הספר ב2007: "פרוזה ישראלית בעברית")

*

לפני ארבע עשרה שנים יצא לאור בנות הדרקון, החלק הראשון בטרילוגיה שבאה אלי בחלום (ומתרחשת בעיר האושר, שקדמה לעיר האושר של הבלוג). המשכתי לכתוב אותה בין הבלגנים של החיים וספרים אחרים שנדחפו בתור. וכשסוף סוף השלמתי את כתיבתה, התחלתי לחפש הוצאת ספרים שתתחייב לשלושה ספרים בימים טרופים אלה. ואז מתה אמי, הקורונה הגיעה והוצאות הספרים עמדו מלכת. ובזמן שחיכיתי שיחזרו לחיים כדי לפנות אליהן, קרה נס קטן. תמר הוכשטטר התמנתה לעורכת בעם עובד, ומיד כתבה לי ושאלה, מה עם בנות הדרקון, האם כבר התחייבתי לאיזו הוצאה? שלחתי לה את הקבצים, וכעבור איזה זמן (שבועיים, אולי שלושה?) קיבלתי מייל:

רק קופצת רגע כדי להגיד הטרילוגיה שלך היא לא פחות מנקודת זוהר ואש יקרות בתקופה החשוכה הזאת. אני לקראת הסוף וקוראת לאט כדי שלא ייגמר. כל כך הרבה עושר יש בה. מזון לנשמה."

ציור כריכה, חמוטל פרידברג, עיצוב, עמית ממן לחצו להגדלה

זה הספר הראשון בטרילוגיה. הוא נדפס כבר לפני שבוע (בשינויים קלים, בכל זאת ארבע עשרה שנה). בפעם הקודמת הוא יצא כספר מבוגרים, והפעם (בלי שום הנמכה) הוא מוגדר כספר לנוער בוגר. אמרתי כן, כי לא אומרים לא, על נס, אבל הטרילוגיה לא נכתבה לנוער, נתח גדול מנשמתי נמצא שם, מפצעי ילדותי ועוצמותיה, מהאהבה הגדולה של סבי וסבתי שהגנה עלי, ומן האמנות והספרות שהצילו את חיי.

מרית ג"ץ זה אני. למה שיניתי את שמי (לרגע, עד שהדבק לא החזיק)?

שני הספרים הבאים כבר מוכנים. הם יצאו בשנה הקרובה. הנה סקיצה לציור הכריכה של הספר השני, על החשבון. ציירה אותה, כמו את כל השאר, חמוטל פרידברג הנפלאה. כשראיתי אותה הבנתי שזאת אני. כמה אש ירקתי במשך השנים עד שלמדתי לשלוט בה (לפחות במידה מסוימת) ולהפוך אותה ליופי ואפילו לאהבה.

הספר אמור להגיע לחנויות בימים אלה. ובינתיים אפשר להזמין אותו כאן וגם כאן בהנחה גדולה

הטרילוגיה הזאת יקרה מאד מאד ללבי, ועוד מעט ה-14 בספטמבר, התאריך שבו חל "חג הדרקון", שנופל בצירוף מקרים מפליא, על יום הולדתי. אז אם אתם רוצים לשמח אותי (או את עצמכן, או מישהו מאהוביכם), קנו ספר ליומולדת, או סתם תפיצו את הבשורה, כי זו בשורה גדולה בשבילי.

Read Full Post »

כל היתומים הקטנים חלמו על שובה של הגברת. זה היה מין חלום משותף כמו חלום על מעוף או על נפילה; הם היו חולמים שענפי הזרועות מושטים אליהם והשפתיים שהסתמנו בקליפתו נפשקות וממלמלות, "מי, מי יבוא אליי?", וכשהיו מסתערים על העץ ומחבקים אותו בכל כוחם, הוא היה מפשיר בזרועותיהם והופך לאישה זקנה, ואז היו הקמטים מתגהצים והסבתא הייתה הופכת לאם ירקרקה וגמישה.

(מתוך החלק השני של בנות הדרקון).

בעצם התכוונתי לכתוב על "חַכִּי חַכִּי" של דורית נחמיאס אבל עדיין קשה לי לתמלל את העבודה הנפלאה ההיא [עדכון: בינתיים כתבתי עליה], אז אני מתחילה מ"מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ".

השם הארוך לקוח ממשחק האהבה שבו האם פורשת את זרועותיה והילדה קופצת לתוכן בתשובה.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

מה רואים?
פנים נשיים, פני אם, שמתהפכות לרגעים לפני ילדה. זאת הגנטיקה המתעתעת של הכאב.

השְׁלֵם וּצְבע:
הפנים מבוססים על שני זוגות מספריים, גדולים וקטנים, כמו בחידות מצוירות שבהן מקבלים צורה וצריך להשלים את התמונה.

משחק אסוציאציות
מה מזכיר לך החפץ הבא, כלומר מספריים? (אמא)

מתוך

מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, רוני מוסנזון נלקן משוחחת עם יוסף הבובה על תיאטרון חפצים.

מקור או זרועות
המספריים שמציירת נחמיאס הם מספרי ציפור (ראו תמונה). הסכינים הפעורים הם גם מקור פתוח של גוזל רעב וגם פה חד של אם פוצעת, וגם זרועות-סכינים, כי "מי יבוא אלי?" הוא משחק של זרועות שנפתחות בהזמנה ונסגרות בחיבוק, אבל נחמיאס מציירת רק ראש; זרועות המספריים הן היחידות שנפתחות ונסגרות.

מספרי ציפור

מספרי ציפור

אצבע בעין
המספריים הבוקעים מן הפה הם חלק מן הפנים. הסנטר המעוגל הוא חלק מטבעת האחיזה של המספריים, ועוד יותר ממנו – העין העצומה; כלומר מי שירצה להשתמש במספריים ייצטרך לתחוב אצבע לעין. זה מוסיף עוד שכבה של אלימות.

 דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

פול קליי, מסלולים

פול קליי, מסלולים

אר נובו
והחוטים האלה, האם הם מסתלסלים אל תוך המספריים או שזהו הפיתוי המתפתל מתוכם? כי פיתוי הוא תמיד נחש שמעמיד פני חוט תמים. הסלסולים הכמעט אר-נובו'איים של מִיָּבוֹאֵלַי מזכירים את צעיפי "שלומית" של אוברי בירדסלי, שרוקדת ובידה הסכין (גם דקורטיביות אגב, היא סוג של מסכה).

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל"סלומה" (שלומית) של אוסקר ויילד.

קנוקנות ונחשים
ומצד שני, הקנוקנות והסלסולים הם גם שאריות של מילים, של עיטורי אותיות מימי הביניים שמקורבים לנחשים ודרקונים בזכות עצמם (ראו בתמונה). ואם כבר מדברים על אותיות – מה עם כל הניקודים הדמעתיים האלה, וכל הדַיְוְדַיְוְדַיְ שתקועים בגרון וחונקים אותו.

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

ודי ודי ודי
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ – מלכתחילה יש תחושה של שיבוש בגלל המילים המודבקות, הפנייה הכפולה בזכר ובנקבה, וה"די ודי ודי" שקוטעים את המשחק.

פסי העיטור
בפסי העיטור מופיע הטקסט בכתב ראי. רוב האותיות נעלמו, המשמעות הודחקה, רק דמעות הניקודים נשמרו וגם הוו"ווים והיו"דים הנוזליים שהופכים למין דוגמא חוזרת.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

אנטומיה פיוטית
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ של דורית נחמיאס מסתירה וחושפת ביחד. מצד אחד היא מעלימה והופכת אותיות ומצד שני היא מקלפת את העור וחושפת את מנגנון ההתעללות.

לפול קליי יש ציור בשם "הענף שעליו צומח החיוך", נחמיאס קרובה אליו באנטומיה הפיוטית שלה. המספריים שלה הן ציפורי הכאב.

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

עוד באותם עניינים

בואי אמא

שיחות עם אמא

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה, אמנים על סכינים

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

ב2007 יצא לאור החלק הראשון בטרילוגיה שלי "בנות הדרקון" (מבחר ביקורות ועוד – כאן). חלפו שנים, כפי שמזכירים לי מדי פעם קוראים יקרים, ומה עם החלק השני?

לפעמים יש בתזכורות מידה מסוימת של תוכחה (סליחה, דפנה קירש, על "הקצוות הפתוחים").

אחרים, כמו ליאור, בעלה של נעמה (ככה הוא קרא לעצמו) הצחיקו אותי: "אצלנו בבית," הוא כתב לי, "יש ריטואל קבוע: מדי מספר שבועות אישתי אומרת 'נו, מתי הוא יוצא כבר' ושולחת אותי אל המחשב לבדוק מתי יצא הספר ההמשך של 'בנות הדרקון'. בכל פעם מחדש אני נאלץ לאכזב אותה ולהגיד שאת עובדת על פרוייקטים אחרים, אבל בינתיים, לא דרקון ולא יער. מתי סוף סוף אוכל לבשר לה בשורה משמחת?"

קיבלתי אפילו "בקשה, בצורת קרקס-דרקון-אינטראקטיבי-זעיר, לכרך הבא בטרילוגית בנות הדרקון". הפֶּלֶא הזה – אנימצית פלש של ילדה עם ראש דרקון שמבצעת חמישה להטוטים שונים כשמסיעים עליה את העכבר – נוצר על ידי תמר הוכשטטר (שהאהבה שלה לבנות הדרקון הפכה אותה בסופו של דבר לעורכת הטרילוגיה…). רציתי להעלות אותו לכאן ללא הצלחה. הטכנולוגיה התיישנה בשנים שחלפו.

ובכן, תודה על הסבלנות ועל האהבה.

תם ונשלם! בתחילת ספטמבר 2022, טרילוגיית בנות הדרקון כולה (כולל החלק הראשון בלבוש חדש) תגיע לחנויות הספרים. (בשביל 100 העמודים האחרונים כתבתי את כל הטרילוגיה).

בינתיים אפשר לרכוש אותה ישירות מעם עובד. פרטים נוספים כאן!

לחצו להגדלה

מבחר ביקורות, ראיונות וכן הלאה – כאן

*

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

*

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

תמר הוכשטטר, שריד מקרקס הדרקון האינטראקטיבי שכבר אי אפשר להפעיל.

קטע קצר מן הספר השני אפשר לקרוא בגיליון הראשון של גרנטה ישראל.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו

Read Full Post »

זאת החתימה המופיעה בתחתית הכתובה של סב סבי.

כתובה-י1.

מזל ששלי לא כזאת ארוכה ומסובכת, כי ביום ראשון הקרוב אחתום על ספרי בדוכן עם עובד. עשיתי את זה רק פעמים ספורות מאז שהתחלתי לכתוב. זה די מביך לעמוד שם כמו פרח קיר ולחכות שיזמינו אותך לרקוד (ואין לי כישורי פלירטוט עם הקהל ובכלל).

אבל לסיפורים יכולים להציל עוד לא מלאו שנה, ולא פחות חשוב – הם הבטיחו להביא גם עותקים של אסור לשבת על צמות הקשה מאד להשגה בימים כתיקונם.

sipurim sal tarbut front

אסור לשבת

אז אם אתם רוצים הקדשה או סתם להגיד שלום, אני אהיה שם בדוכן של עם עובד בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה9.6 החל משעה 20:00 (עד מתי עוד נראה). ואם אתם רוצים שאחתום על ספר שיצא בהוצאה אחרת, פשוט תביאו אותו לדוכן של עם עובד.

בקיבוץ המאוחד יצאו שלושה:

בנות הדרקון, ספר ראשון בטרילוגיה (ולכל מי שתהה והתייאש – אני בעיצומה של כתיבת החלק השני, וכמו שזה נראה עכשיו עד סוף השנה הוא יושלם!)

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

.

טבע דומם, רומן הילדות הכי עצוב ויקר ונידח שלי, שיצא בסדרת ספ של הקיבוץ המאוחד שערכה דנה אולמרט בשעתו.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שיצא בסדרת קו אדום אמנות של הקיבוץ המאוחד

accondaf*

קולה של המילה אזל מזמן. אין סיכוי למצוא בדוכן של הוצאת בבל, אבל ממש לאחרונה התגלו כמה עותקים אצל חברה יקרה. לרגע שקלתי למכור אותם מתחת לשולחן, אבל לא. אם מישהו רוצה לרכוש עותק – כתבו לי ואקשר ביניכם.

*

ואחרון חביב – אין לי מושג אם חפץ לב יימכר בדוכן של הוצאת כרמל. ובכל מקרה אפשר לרכוש אותו מתיאטרון הקרון

ילדה מחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון (זאת בעצם אני, מחכה בדוכן של עם עובד)

זאת אני, מחכה לכם בדוכן של עם עובד. (סתם. זאת ילדה שמחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון.)

*

אם כבר אז ארבע חתימות

ולרגל יום הגאווה והמצעד
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

Read Full Post »

אֲבָל  הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.

דליה רביקוביץ', הבגד

*

נלי אגסי, ארמון הדמעות

נלי אגסי היא המופנמת והלירית מבין תופרות הכאב.

ארמון הדמעות שלה מלא שמלות.

להלן קולקציית כאב (כמעט) ללא מילים.

נלי אגסי, ללא כותרת, 2001

נלי אגסי

וברגע שהניח את ראשו על הכר הופיעה הילדה בחלומו. היא אמרה לו שהיא אסירה בתוך היער. כישוף רע כולא אותה בתוכו ויש רק דרך אחת להציל אותה. צריך לקנות בד לבן ולתפור ממנו גוף אדם מכף רגל ועד ראש. ואז, אמרה הילדה – זה החלק הכי החשוב – צריך לרקום עליו בחוט זהב את הצלקות של כל הניצולים. כשהלובן יתכסה בזהב, יתבטל הכישוף והיא תצא לחופשי. הוא הזמין אותה לשבת והציע לה כיבוד, אבל הילדה אמרה שהיא לא יכולה להישאר. הוא ניסה לאחוז בזרועה אבל במקום שבו עמדה היה רק אוויר.

מתוך בנות הדרקון

*

נלי אגסי, היעדר קודם להוויה, 2002

הַשֶׁמֶשׁ הִסְתַּתָּרָה
וְזָהֳרָהּ נֶעְלָם.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
בָּאֹפֶק אֹדֶם דָּם.
אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט –
בַּלֵב הִיא לִי נִתְקַעַת
וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת.

מתוך שיר החוט של מרק ורשבסקי, משורר, מלחין וזמר יידי 1907-1848, שפזמוניו נהפכו למעין שירי עם, תרגם שמשון מלצר. זהו בדיוק המונולוג של נלי אגסי בשמלה שלפני. ויש בזה מן הפלא – שמשורר יידי עממי מסוף המאה ה19 מגיע לחפיפה מושלמת עם אמנית ישראלית מהמאה ה21. (זוהי תוספת מאוחרת לפוסט. השיר המלא נמצא למטה בתגובות. ותודה לע' שהזכיר לי אותו וגם הכיר לי אותו מלכתחילה).

*

נלי אגסי

נלי אגסי, ביפן הארנבות גרות על הירח

נלי אגסי

נלי אגסי

נלי אגסי, נוף שאול, 2003

נלי אגסי, sand is better

ב- sand is better משפשפת נלי אגסי את האזור שמעל לחזהּ בנייר זכוכית עדין, בתנועה קלה ומונוטונית עד שנוצר דימום, ואז היא מניחה את כף ידה על העור הפצוע. השיוף מבטא באופן סמלי וקונקרטי כאחת – את כאב החשיפה, הוויתור על שכבות הגנה. העור הופך לחומר [כשם שאריגי השמלות הפכו לעור], אלא שהשיוף אינו מחליק את העור אלא פוצע ומצלק.

מתוך מיצגניות וגיבורים

*

זה הפוסט הרביעי בסדרת שמלות של כאב והאחרון לעת עתה.

*

לפרקים הקודמים:

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

שמלות של כאב (3) בנות לילית מחפשות חתן

*

Read Full Post »

תקציר (למי ששכח)
ערב חג מולד. מוכרת גפרורים קטנה, רעבה ויחיפה, מחפשת מחסה מן הקור. היא מדליקה גפרור כדי להתחמם ומדמיינת תנור נחמד עד שהוא כבה, הגפרור השני הופך את קיר הבית לשקוף; אווז צלוי מקפץ מן השולחן, הסכין ומזלג עדיין נעוצים בגבו, אבל לפני שהוא מגיע לילדה – כבה הגפרור. לאורו של הגפרור השלישי היא רואה עץ חג מולד שאורותיו הופכים לכוכבים, ואורו של הגפרור הרביעי מזַמֵן את סבתה האהובה. היא מדליקה את כל הגפרורים כדי שהחיזיון לא ייעלם ועולה השמיימה בזרועות סבתה. כלומר מתה.

"מוכרת הגפרורים הקטנה" היה אחד הסיפורים האהובים עלי בילדותי.
כשגדלתי הוא הפך להצגה הראשונה שלי למבוגרים. זה היה קצת אחרי מותה של סבתי האהובה ציפורה נאמן. המופע שהתרחש סביב שולחן גדול מכוסה במפה צחורה, היה מעין טקס שערכתי לזכרה.
כמה מחשבות על הסיפור, על ההצגה ועל הילדוּת.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על חפצים, על הניגוד בין החפצים שחסרים לגיבורה: נעליים, תנור, עוף צלוי, עץ של חג המולד, ובין הגפרורים שהיא מנסה למכור ללא הצלחה.
אלא שדווקא הגפרורים העלובים מתגלים כחפצי קסם המסוגלים למלא את משאלותיה ולהעביר אותה, בסופו של דבר, לעולם שכולו טוב.
גיבורת הסיפור אינה נזקקת לסופת ציקלון כמו דורותי של ארץ עוץ, או לארון מעילי הפרווה המוביל לנרנייה. די לה בצרור גפרורים. הצרור הדל הוא מעין "חפץ מעבר" (בספרי הארי פוטר – חפץ עלוב כמו נעל ישנה או פחית מעוכה שאיש אינו שם לב אליו ואשר נטען בקסם שיכול להעביר אנשים רבים ביחד ממקום למקום) שבאמצעותו היא עוברת מאפלה לאור גדול.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על דמיון, על עוצמתו ועל מגבלותיו. "אני רומנטיקן מר מאד," כתב פעם נתן זך. אנדרסן העני והבודד נעזר בדימיון והתרסק שוב ושוב אל תוך המציאות. יש לא מעט מרירות באופן שבו הוא מתאר את ההתנגשויות האלה; בין אם זו האם החורגת ב"ברבורי הבר" – שממלאת את צלחותיהם של הנסיכים בחול ומורה להם לדמיין שאלו מגדנות, ובין אם זה הילד המרגיז מ"בגדי המלך החדשים", שגוזל מן המלך את נחמות הדמיון והאשלייה העצמית, וקובע – בשם המציאות – שהוא עירום.
המעשיות של אנדרסן הן כרוניקה של קיום חצוי – רגל פה (במציאות) ורגל שם (בדמיון). ב"מוכרת הגפרורים הקטנה" משחקים הדמיון והמציאות בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שמפצה בנדיבותו על כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה גם את צרור הגפרורים ואת נשמת חייה.

בהצגה שלי היתה מוכרת הגפרורים מצוירת על קופסת גפרורים ענקית שבה אוחסנו הגפרורים והחזיונות, המציאות והדמיון.

קופסת הגפרורים הענקית שעליה צויירה הילדה. על הראש רואים את קצה המגדל שאני חובשת שבתוכו היו השמיים והסבתא.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על מזג האוויר, על יופיו ועל אכזריותו הלא מכוונת. השלג הצחור והחגיגי צובע את עורה של הגיבורה בכחול וארגמן. בהצגה שלי השלג נתן לה גרביים כחולים. "בהתחלה הם נראו לבנים, אבל כשנגעו ברגליה הכחילו". אבל ככלל – הגשם והברד של ילדותי החליפו את החורף הצפוני של אנדרסן:
כשהתחלתי לעצב את ההצגה היה לי דימוי של ענן גשם כמסרקה. רציתי 'לסרק' את גופה של הילדה בגשם; הענן עצמו, חשבתי, יהיה חלקה המעוטר של המסרקה, ופסי הגשם המלוכסנים ייזדקרו ממנו כמו שיניים ארוכות ודקות. הדימוי נוצר בעקבות המסרק המורעל של שלגייה ומסרקות הברזל שבהם סירקו את הרומאים את בשרו של רבי עקיבא. זה עשה עלי רושם עז בילדותי, מכשיר היופי שהפך למכשיר עינויים.
ניסיתי לעצב מסרקות גשם מכל מיני חומרים וזה לא הסתדר. בסוף הן נכנסו לטקסט של ההצגה: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי." ובאשר לברד:

היא נוסעת ברחוב
על סקטים של כפור
ותופרים לה שמלה של חורף
עם כפתורים מברד טהור.

"והנה אירע פעם בימי נעוריו של אינגמר הגדול, שביום שבת באמצע הקיץ גמרו הוא וידידו אינגמר החזק מוקדם את עבודתם. הם לבשו את בגדי השבת שלהם, וירדו אל כפר האיפרכיה, לבלות את הערב בנעימים."
הכהן עצר בדיבורו וישב חרישי ומהרהר. "יכול אני לתאר לעצמי, כי גם הערב היה ערב נהדר, שקט לגמרי וצח, ערב כזה שבו השמיים והארץ נראים מחליפים את צבעיהם, כך שהשמיים כאילו נעשים ירוקים-בהירים, והארץ מתכסה בערפילים קלים, המשרים על כל דבר נוגה לבן או תכלכל.
"אבל כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמיים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמיים כולה היתה מוזחת הצידה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמיים."
מתוך "ירושלים" מאת סלמה לגרלף

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור נוצרי
ילדה קטנה ובודדה קופאת למוות בערב חג המולד. קשה לתאר ניגוד גדול יותר בינה לבין האנשים הספונים בבתיהם. ובכל זאת, כשהניגוד אמנם מודגש בסוף הסיפור, זה קורה דווקא בכיוון ההפוך: האנשים החולפים
על פני הגופה הקפואה – אלה שהתפטמו באווזים ליד אילנות החג המקושטים שלהם – אינם מתארים לעצמם "מה נפלאים הדברים שראתה, ולאיזה זוהר נכנסה עם סבתה, ביום הראשון של השנה."
ברגע בו קופאת הלילדה למוות/עולה השמיימה בזרועות סבתה, מתלכדים הסבל והיופי למקשה אחת.
היסורים, כמו בנצרות, הם המפתח למלכות שמיים.

את קופסת הגפרורים הענקית של ההצגה עשיתי מזכוכית. כלומר – הקופסא החיצונית היתה מזכוכית, ועליה צויירה מוכרת הגפרורים בצבעי ויטראז'. על הקופסא הפנימית הלבנה, שורטטה אותה דמות בדיוק, בעיפרון. כשקופסת הגפרורים היתה סגורה התלכדה דמות העיפרון עם דמות הויטראז'. אבל בכל פעם שפתחתי את הקופסא כדי להוציא מתוכה את הגפרור ואת החיזיון שעורר, הן ניתקו זו מזו. הדמות הפנימית המשורטטת בעפרון, התרוממה וכמו ריחפה מעל לדמות הצבעונית. עם כל גפרור, נפתחה הקופסא קצת יותר, ו"נשמתה" של מוכרת הגפרורים התרחקה מגופה עד שניתקה ונישאה למעלה בזרועות סבתא-מריה.

איור של בתיה קולטון (מתוך "חפץ לב") באמצע – הקופסה פתוחה מעט והנשמה מתרוממת מעל לילדה

באיקונוגרפיה הנוצרית מסמלים חלונות הויטראז' של הכנסייה את בתולי מריה: כשם שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותה, כך הרתה מריה מבלי לאבד את בתוליה.

ועם זאת – לחפצים הקטנים והקסומים של ההצגה לא היה קשר לנצרות, אלא למה שחברתי עינאל כינתה פעם פטישיזם של ילדוֹת; תשוקתן של הילדות לזוהר, לסמליות, לעולם קטן, היא גירסה צעצועית של קתוליות.

מוכרת הגפרורים הקטנה היא מעשייה לחג החנוכה
הפן הנוצרי של הסיפור לא נשא חן בעיניהם של כמה מן המתרגמים לעברית. הברוטלי מכולם הוא ה"עיבוד חדש ועריכה חינוכית" של הוצאת א. זליקוביץ, שבו הופך ערב חג המולד לערב חורף רגיל, האווז הצלוי הופך לפרוסת לחם לבנה מרוחה בחמאה, וגם הסוף משופץ: הילדה מתעוררת בביתה של אישה אמיתית "יפה וטובת לב כמו סבתא שלה". "האין זה חלום?" היא ממלמלת. לא ילדתי הנחמדה, עונה האישה שאף היא סבתא, ומספרת לה כיצד הצילה אותה ממוות כדי שתחיינה יחד "תמיד תמיד". הילדה שוקעת בשינה עמוקה כשבת צחוק של אושר על פניה.
ובלי קשר לדוגמא הגרוטסקית – דומה שאי אפשר לעקור את הנצרות מן הסיפור מבלי להרוג אותו. זה ברור כשמש, עד שקוראים את תרגומו של דוד פרישמן (ראשון מתרגמי אנדרסן לעברית והנפלא שבהם). "הנערה הקטנה עם עצי הגופרית", כך הוא קרא לסיפור, ובסוגריים קטנים הוסיף: לחג החנוכה.
פרישמן מצליח להמיר את חג המולד בחנוכה מבלי לפגוע בסיפור. הנס הזה מתאפשר מכמה סיבות: ראשית – ההסתייגות של פרישמן מהנצרות אינה אידיאולוגית אלא מעשית. הוא חושש שהזרוּת תפריע לקוראיו הקטנים והגדולים להתמסר לסיפור. הנצרות בשביל פרישמן היא "פרט טכני", העיקר הוא הליריות. אנדרסן שלו הוא מבוא לשירה, צֹרי הכרחי לנפשם השכלתנית, העקומה והמיובשת מפלפולים, של ילדי ישראל. ולפיכך הוא לא מסיר את הנצרות כמו שמסירים גידול. הוא פשוט מתרגם את חג המולד ליהודית: הוא מתבונן בחנוכיה מבעד לסיפור, ומגלה שהיא בעצם "עץ של אורות" שיכולים להפוך לכוכבים.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא טקס אשכבה
אין אקשן ב"מוכרת הגפרורים הקטנה". הסיפור קפוא כמעט כמו הגיבורה שלו. הוא מפשיר מעט בכל פעם שהיא מדליקה גפרור, ורק כשצרור של גפרורים בוער אכן קורה משהו: היא מתה.
הילדה עצמה היא לגמרי סטטית למעט התנועה הקטנה החוזרת של ההצתה וההִתרפות של המוות בסופו. גם החזיונות שהיא רואה הם למעשה תמונות חיות המופיעות בסדר מופתי: גפרור-חיזיון, גפרור-חיזיון יותר גדול, וכן הלאה עד לשיא. הסדר והסטטיות נותנים תחושה של טקס. זה לא סיפור, אלא טקס אשכבה שהילדה עורכת לעצמה.

מגדל השמיים ירד מראשי והפך לעריסה. בתמונה על המסכה – סבתא שלי.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא הסיפור עלי ועל סבתא שלי
סבתא שלי לא היתה חולה או משהו. לילה אחד היא קמה ונפלה. הפצע ברקתה לא דימם. הרופא אמר שמתה לפני שהגיעה לרצפה. קודם מתה ורק אחר כך נפלה. כמה ימים לפני מותה היא כיבסה את הווילונות וסידרה את הארון, "שאם אמות, לא יגידו שהייתי צ'פצ'ולה," היא אמרה. אולי ניחשה משהו וניסתה להכין אותי. אני זוכרת שצחקתי בגלל המילה המשונה הזאת, צ'פצ'ולה, שמובנה, כפי למדתי מאוחר יותר, בחורה מוזנחת. כמה ימים לאחר מכן היא קמה בלילה ונפלה.
סבתא שלי לא היתה אומרת רעות על אנשים. לכל היותר היתה מלגלגת עליהם ברוח טובה. במקרים חמורים במיוחד היא היתה אומרת בקוצר רוח "הוא לא היה צריך לעשות את זה". וזהו. "את לא היית צריכה לעשות את זה," אני אומרת לה לפעמים. ללכת ככה, מבלי להיפרד.
כשהודיעו לי על מותה היא כבר לא היתה בבית. נסעתי לבית ההלוויות להיפרד ממנה. איש שמנמן לבוש בז'קט שחור מרופט מחברה קדישא הוציא אותה מהמקרר ועקב אחרי בעצבנות. היא כבר היתה בתכריכים עד כמה שאני זוכרת, אבל פניה היו גלויים. היא חייכה במתיקות. נישקתי אותה על אף מחאותיו הנמרצות של הז'קט. היא היתה קרירה ורכה.

סבתא שלי היא הגיבורה הראשית של "אסור לשבת על צמות", וגם ב"בנות הדרקון" היא מופיעה בתפקיד אורח, בתור הסבתא הגדולה של צילה (ראו בוקסה). רק ב"טבע דומם" היא לא מופיעה. אולי משום כך זהו ספרי העצוב ביותר.

בילדותה היתה צילה כרוכה אחרי סבתהּ, וגם אחרי מותה של הזקנה הקשר לא נפסק. הן המשיכו להתראות בביתה של הסבתא. במציאות נהרס הבית ואחֵר נבנה במקומו, אבל הוא בעצם עבר לשמיים. כפי שצילה גילתה בשנתה. הוא היה לגמרי שלם וצבוע בתכלת מבפנים ומבחוץ. וסבתא של צילה הסתובבה בו ועשתה את כל הדברים שהיתה רגילה לעשות; היא בישלה וכיבסה, שיחקה עם עצמה בפַּסְיַאנְס, עמדה בחלון או השתרעה על הספסל המיועד לאורחים. צילה היתה בת חמש כשהסבתא נפטרה. ובמשך השנים היא התבגרה והפכה לנערה ולאשה, אבל הסבתא לא המשיכה להזדקן. הזמן לא כופף את קומתה ולא כיווץ את פקעת הכסף של שערה ולא צימק את חיוכה. רק דבר אחד בכל-זאת קרה: הסבתא המשיכה לגדול. היא נותרה בדיוק כפי שהיתה, רק המידה השתנתה. הפער בין השתיים נשמר. הסבתא עדיין יכלה לערסֵל את צילה בזרועותיה כאילו היתה פעוטה בת חמש. וגם הבית וכל מה שהיה בו – הספסל המיועד לאורחים, לוח הכביסה, קלפי הפסיאנס וכלי המטבח – גדלו איתה.
(מתוך "בנות הדרקון")

האם מוכרת הגפרורים היא גיבורת ילדות? אני לא בטוחה. היום קשה לי לקבל את הפסיביות שלה. אבל אם אני מנסה להבין מה נגע לי כל כך – זו העוצמה שבה הסיפור ביטא את חוסר האונים שלי כילדה. לא משום שקפאתי מקור מחוץ לבית ("באופן הזה לא ענש אותי אלוהים", כמו שאומר אינגמר בן אינגמר ב"ירושלים" של סלמה לגרלף), הנסיבות היו אחרות. אבל "מוכרת הגפרורים הקטנה" הוא פשוט הסיפור האכזרי והמרוכז מכולם על חוסר האונים הילדותי. כי העולם שייך למבוגרים: לילדים אין כסף, או כוח, או ידע, אין להם יכולת לפעול, ואם המבוגרים לא באים לעזרתם, נותר להם רק לדמיין.

בתור ילדה לא החשבתי את "מוכרת הגפרורים הקטנה" לסיפור עצוב. סבל וסכנות נכחו ברוב המעשיות, מה שקבע היה הסוף. ואני האמנתי לילדה וקצת התקנאתי בה, כי לעלות השמיימה בזרועות סבתי – היה אושר ועושר שאין כמותו.

*

נ. ב. קראתי עכשיו מה שכתבה אלזה לסקר בזיקנתה, כששוטטה ברחובות ירושלים כמשוגעת שילדים זורקים עליה אבנים:

אם אמות אי שם בשולי הדרך, אמא יקרה, את תבואי ותשאי אותי אל שמי התכלת. אני יודעת, כי נגעו ללבך הריחוף הבודד שלי ומשחק התקתוק של לבי…

 

עוד על ילדותי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

על מציאות ודמיון
אה, אה, אה, אה!

עודגיבורות ילדות באתר זה: המוצא של הילדה אילת (עם השמשייה הכחלחלת), גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות), פוליאנה ואני
גירסה מקוצרת מעט של הרשימה התפרסמה ב"הפנקס" (מגזין אינטרנטי חדש העוסק בניתוח ספרות ותרבות ילדים)

Read Full Post »

Older Posts »