Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביקורת’

אני כותבת על מחול (ועל אמנות בכלל) כבר שנים. פתאום שאלו אותי למה כך ולא אחרת.

דברים שאמרתי במפגש הזה:

1

נפתח בסיפור:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"

הסיפור הזה נכלל ב"ספר סיפורי הארנבת" שליקטה, ערכה ואיירה האמנית הנפלאה תום זיידמן פרויד ב1924. וזה האיור שמלווה אותו:

a3-a15

הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב המשוחח עם השועל–  מתקיימים כולם בו-זמנית, באותו מרחב.

זה לא משהו מקובל בספרי ילדים. זה חסר תקדים עד כמה שאני יודעת (וגם תאחיר לא עולה בדעתי), איור שדוחס סיפור לינארי למרחב אחד שירי, בו-זמני.

מה היתה ההשראה לבחירה היוצאת דופן?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

זה הכי קרוב שמצאתי. זה ערב פוטוריסטי אמנם, אבל גם הוא לגמרי סימולטני.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

"סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באוונגרד של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (ולא ניכנס לזה עכשיו). אבל מה שכל כך ייחודי ונפלא אצל תום זיידמן פרויד: הוא שהסימולטניות שלה היא לא קקפונית אלא פוליפונית; מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים. האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. במוסיקה קוראים לזה קונטרפונקט, צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו אצל באך.

ועכשיו לסימולטניות הפוליפונית של פינה באוש מתוך "1980" (דקה מלבבת שמשום מה אי אפשר להטמיע אבל ממש כדאי ללחוץ).

עד כאן הפרולוג. עוד נשוב אליו.

*

התבקשתי לדבר על איך אני אני כותבת על מחול, אבל כדאי אולי להקדים ולשאול למה אני כותבת על מחול (או על אמנות בכלל)?

התשובה הראשונה שעולה בדעתי: אני אוהבת להסביר.

יש אנשים שמאמינים בשתיקות נשגבות ובאורות מעומעמים. בשבילם הסברים זה "המוות" (כמו שהמורה שלי לבלט קאי לוטמן היה אומר על כל סטייה מציוויי הבלט: "זה המוות!").

אחד הדוברים היעילים ביותר של המוות הזה, היה האמן והמיצגן הגרמני יוזף בויס. "כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," הוא אמר, "בייחוד כשמדובר באמנות וביצירה, או בכל דבר שיש בו מן המסתורין ומן החידה."

אם כבר להסביר, בויס העדיף בעלי חיים: "בעצם הרעיון להסביר משהו לבעל חיים," הוא אמר, "יש משהו שפונה לדמיון, שנוגע בתחושת הסוד של העולם ושל הקיום."

ובכן, אני מעדיפה בני אדם… ואני גם חושדת במעקמי האף ובחוסמי ההסברים; רבים מהם עושים את זה כדי לשמור על טריטוריה וכדי להדיר ולהתנשא. אני חושבת שסנוביות זה סוג של טיפשות, שאמנות זה אושר ועושר ומרחב שבו הנפש יכולה להתמתח לאינספור ממדיה; לא רק נפשם של אמנים ואקדמאים, אלא של כל אדם וחוה.

ואני גם מוסכניקית בדם; אני אוהבת לפרק יצירות אמנות כדי לחשוף את המנגנון. אני אוהבת את הבלגן של אחורי הקלעים – או יותר נכון, אני אוהבת את המתח, את התנועה שבין לפני ואחורי הקלעים. "האמנות בשבילי היא מדע החירות," הכריז בויס. הוא התכוון לצד היוצר, ואני מוסיפה את הצד החווה, המתבונן. אין חירות בלי חופש תנועה. אני לא אוהבת שיש רק נקודת תצפית אחת, רק דלת אחת לכניסה ויציאה, כמו בכלא.

ולמה בעצם אני אוהבת להסביר? יש לכך שלוש סיבות, כמו שכתב חזי לסקלי (ויש גם סיבה רביעית, תמיד יש). אבל אם אני צריכה לבחור אחת: כי להסביר זו הדרך שלי לחוות יצירה במלואה.

ליצירות אמנות יש רבדים רבים. כדי להגיע לרובד הבא צריך לנסח את זה שלפניו. זה מין חוק קוסמי כזה, חוק יסוד בפיסיקה של התודעה. אני מסבירה כדי לראות כמה שיותר, כדי להגיע לסודות שמאחורי (או בתוך) הסודות.

לפני שנים הייתי במפגש עם נועה אשכול על כתב תנועה, ובשלב השאלות קמה מישהי ואמרה, "זה כל כך שכלתני, מה שאת אומרת…" ונועה ענתה, "נכון, גם השכל הוא חלק מהאדם." לא שכחתי את זה.

ועם זאת, אני לא מזלזלת בהתראת השכלתנות של בויס. אני יודעת שחלק משונאי ההסברים הם נפגעי הסברים דידקטיים ופולשניים. אבל זה בדיוק מה שמושך אותי, הסכנה, האתגר. כמה שזה יותר קשה זה יותר מעניין, זה דורש עורמה ותושייה.

קחו למשל את הגורגונה המיתולוגית מדוזה – כל מי שהביט בה ישירות מצא את מותו; כדי לנצח אותה היה על פרסאוס לצדד את מבטו אל השתקפותה במגינו המצוחצח. הסבר ישיר אינו מסכן את המתבונן אמנם, אלא את היצירה עצמה. כדי לשמור על פעימת החיים שלה צריך לפעמים לצדד את המבט, לצפות בה באופן עקיף.

איך עקיף? למשל דרך אמנויות אחרות; הן המגן המצוחצח שלי.

לסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס יש מסה קצרה ויפהפייה בשם "קפקא ומבשריו" שבה הוא מצביע על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם – פִּסקה מסתורית של סופר סיני מן המאה התשיעית, או פואמה חידתית של רוברט בראונינג – טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם בדיעבד וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס טוען שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו.

וזה מה שניסיתי לומר בפרולוג: שפינה באוש העמיקה את ההבנה שלי בתום זיידמן פרויד. שבזכותה התגלה לי יסוד התיאטרון-מחול באיורים, ולא פחות חשוב מזה – התגלה לי התדר הרגשי שבו קלות דעת מתלכדת עם אינטנסיביות רגשית ואושר עם כאב.

תגידו: יש פער גדול בין איור בספר ילדים למופע של פינה באוש. ואני אגיד, מצוין, פערים הם תיבות קינון להשראה. סרגיי דיאגילב מהבלט הרוסי הבין את זה יובלות לפנַי; כשהוא רצה לגדל כוריאוגרף, והוא גידל כמה וכמה, מניז'ינסקי ועד ז'ורז' בלנשין, הוא היה לוקח אותו קודם כל לסיור בגלריות. כי הפער בין האמנויות מפרה, והסמיכות מסלילה וחונקת.

והפער הזה לא מפרה רק את היוצרים אלא גם את הקוראים. כדי שהסבר לא ימית הוא חייב להיות פעולה יצירתית. הוא חייב לעורר השראה. וזה חלק מהאתגר שלי. כי אני כותבת גם בשביל השיחה. זה אחד הדברים האהובים עלי בעולם, לחשוב ביחד עם אנשים. עיר האושר היא הסלון הספרותי שתמיד רציתי שיהיה לי והתעצלתי לארגן. סלון אידאלי; בלי בישולים, בלי לרחוץ כלים, פתוח עשרים וארבע שבע, בלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גורמת לי אושר, היידע שהם מביאים, נקודות המבט. אין כמעט פוסט שבו אני לא לומדת משהו ולפעמים הרבה יותר ממשהו. אם תקראו למשל את התגובות לפוסט שכתבתי על rhythm 0 של מרינה אברמוביץ או לחילופין – את התגובות לפוסט על הילדה אילת של קדיה מולדובסקי, תזכו באושר ועושר.

ובחזרה למחול: ניקח את שירה אביתר למשל.

מתוך "בדק בית" שירה אביתר, פסטיבל צוללן 2015== (הצילום מתוך חזרה)

מתוך "בדק בית" שירה אביתר, פסטיבל צוללן 2015 (הצילום מתוך חזרה)

ב"בדק בית" השתמשה אביתר בדיוקנים מצולמים של בני משפחתה (הרבה יותר מהשניים שבתמונה). היא הדביקה אותם לקיר המוזיאון כמו תמונות בתערוכה, ותוך כדי דיבור על משפחתה היא הסירה אותם וערכה אותם מחדש לפי קריטריונים שהמציאה. זה היה סוג של סטנד-אפ; חד ומצחיק במקום שכואב.

מדי פעם היא הסירה את הדיוקנים מהקיר והשתמשה בהם כמסכות. ולא פעם היא השתמשה ביותר מדיוקן אחד, כשניסתה לגלם בגופה (או אולי לגלות איפה הוטבעו בו) זהויות ויחסים.

ברובד הזה "בדק בית" התנהג כמו תיאטרון בובות אמנותי, שבו גוף המפעיל גלוי, ואבריו "מושאלים" לבובות ומשלימים אותן.

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל דמות נוספת דרך חרכי הארגז. איירה בתיה קולטון.

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל את דמות האיש דרך חרכי הארגז. איירה בתיה קולטון.

אמרתי סטנד אפ, ואמרתי תיאטרון בובות אמנותי, אבל ברובד שלישי "בדק בית" הוא ניסיון למפות את החיה המיתולוגית "משפחה" על אינספור צירופיה וגלגוליה. המשפחה של בדק בית היא יצור רב פרצופי שמשתלט על גופה של הרקדנית, כל פעם בצורה אחרת, רק בלי הדרמה של "הדיבוק".

ברגע של שיא היא מנסה לרקוד כשכולם מודבקים לגופה, אבל הם כל הזמן נשמטים, והיא לא מתייאשת ומדביקה אותם אליה שוב ושוב, ובכוונה או שלא, מבצעת את הכוריאוגרפיה הסיזיפית (המוכרת לנשים רבות) של הניסיון להחזיק את כל המשפחה וגם לרקוד.

ובשורה התחתונה: "בדק בית" נעה בין סטנד אפ לתיאטרון בובות עכשווי למיתוס ופנטסיה. כלומר, יש לה לפחות שלוש כניסות. חלק מן הקוראים פה מבינים במיתוס ופנטסיה, אחרים מבינים בתיאטרון בובות אמנותי, או באמנות פלסטית, או בקולנוע, או בספרות; כשאני כותבת שהעבודה של טליה דה פריס וג'והן נוהלס בריקודי חדר השנה  מושפעת מהרומן הצרפתי החדש, אני כאילו חופרת מנהרה מהספרות אל המחול. ואני אוהבת לחפור מנהרות מתחת לאף של השומר.

מקבילות מתחומים אחרים הן תיבות תהודה לבחירות אמנותיות.

למשל: בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש. זה נעשה מטעמי חיסכון אבל קרה גם שטקסט נמחק לטובת רובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פלימפססט.

ולמה נזכרתי בזה? בגלל עבודת הסאונד שיצר ערן זקס ל"קליימקס" של יסמין גודר, שבה חומרים אקוסטיים שנאספו במהלך המופע מתקיימים בצד חומרים המופקים בזמן אמת. הוא כלל גם שכבות מוזיאליות מגירסאות קודמות (למשל צרחות התוכים בשעת השקיעה מהפעם ההיא במוזאון פתח תקווה). הצלילים של "קליימקס" בוקעים ממגוון טכנולוגיות ורמקולים שממוקמים באולם ומחוצה לו, וגם זה מוסיף לתחושת הריבוד. הסאונד שיצר ערן זקס הוא סאונד של מרחב ציבורי וגם מרחב פַּלִימְפסֶסְטי של תודעה וזיכרון.

אבל כשכתבתי על זה, לא צירפתי תמונה של פלימפססט מימי הבינייפ, אלא דווקא קטע מהחומה של גרייסלנד, האחוזה של אלביס. אבני החומה הן המצע של גרפיטי פלימפססטי שכותבים המעריצים.

קטע מחומת גרייסלנד

קטע מחומת גרייסלנד

למה גרייסלנד? כי בצד הסאונד המעולה של ערן זקס, רציתי גם להגניב את האיכות הפוסט-מודרנית של קליימקס, שניזונה (בין השאר) מן ההכלאה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה.

אטימולוגיה היא הענף הבלשני שחוקר את מקורן של מילים, את גלגוליהן והתפתחותן. הכתיבה שלי על מחול היא סוג של אטימולוגיה, שחלקה אובייקטיבית וחלקה פיוטית ובדיונית. אני מנסה לחשוף את העושר שהוטמע בעבודות (והשראות מותירות עקבות), וגם את כפילו הלא זהה: העושר שהן מעוררות.  

התמונות שאני מצרפת הן חלק מהטקסט, ובו בזמן הן מסלול עצמאי של רשמים והשתקפויות (ראו למשל אבק או שעה עם אוכלי כל).

*

ב1968 כתב רולאן בארת את "מות המחבר", מסה מהפכנית שבה הוא מפקיע את הבעלות על הטקסט ופירושו מן המחבר ומעביר אותה לקורא. בארת מתייחס לספרות, אבל אני אחליף ברשותכם את המילה "טקסט" במילה "מחול" ואת המילה "קורא" במילה "צופה".

בארת אומר שהכול ניתן להבהרה, אבל שום דבר אינו ניתן לפענוח. שאפשר לשוטט בתוך יצירה אבל לא לחדור אליה, שהסירוב לנעילת המשמעות הוא אנטי תיאולוגי, זאת כפירה בכל סוג של סמכות. הוא אומר שמחול הוא בעצם מרקם של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים בתוכו לדיאלוג זו עם זו, לפרודיה, לוויכוח… ויש מקום אחד שבו הריבוי הזה נאסף, והמקום הזה אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הצופה. הצופה הוא המרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה היצירה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד."

בארת טוען שהולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר.

והמבקר, איפה נמצא המבקר במשוואה הזאת? בארת מעמיד אותו לצד המחבר.

אני לא רוצה למות. אולי בגלל זה הסתננתי לצד של הצופה. אם מבקרת אז מלשון "ביקור" ולא מלשון "ביקורת".

אני לא יודעת מה הדרך הטובה ביותר לכתוב על אמנות, אני לא יודעת אם יש כזאת. "הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מלצטט). גם כתיבה על מחול זה סוג של פורטרט; אני כותבת כך כי זה מספק את התשוקה שלי להבין ולהסביר, את הבינתחומיות המולדת, את ההתנגדות לסמכות וכוחנות ואת האושר של ריבוי האפשרויות והדיאלוג.

*

עוד על מחול

על "אוהבים אש" של יסמין גודר

על girls ועל boys של רועי אסף

על לילך ליבנה בהרמת מסך 2015

על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

*

ותזכורת, ביום ששי הקרוב

.

חגיגה של הורים רעים בספרות ילדים!

snow_white_queen_in_disguise

 

 

Read Full Post »

האם בובה היא יצירת אמנות?
האם היא שחקן קטן?
ואולי היא סתם חפץ, סמרטוט שהתמלא חיים במין קסם?


(מתוך הכריכה האחורית של "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי"
מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן)

 

"למרית בן ישראל ולרוני מוסנזון נלקן אין חפץ במנִיית עקרונות, בהרצאה אינפורמטיבית בלבד. בהפגנת ידע, אלא יש להן צורך להסעיר, להצחיק ולהטריד, לעורר את הקורא להפוך עצמו לאמן, מייצגן, בובונאי, דווקא באמצעות הצגת העושר הרב של צורות המבע של תיאטרוני הבובות, ובזכות המחשתן על ידי כתיבה מדודה על מופעי תיאטרון בובות ועלילותיהן בסוג של אהבה סוחפת, שקשה שלא להתנחשל בעקבותיה."  לרשימה של שועי רז על הספר


"פנינה שכל שוחר תרבות ימצא בה חפץ רב." לביקורת של ענבר רווה בארץ אחרת


"ספר מאיר עיניים, משובב נפש, מרחיב דעת ומחמם לב" לבקורת של רועי הורוביץ ברשת א'

כמה מכם כבר יודעים על הספר חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן ואשר יוצא בימים אלה. אבל מה שאתם לא יודעים הוא שהיה עוד שותף ליצירה, בובה בשם יוסף (ההטעמה על ה"יו") שהיה לה (כלומר לו) הרבה מה להגיד על מה שכתבנו. חילופי הדברים בין יוסף לבין רוני, המפעילה והיוצרת שלו, מלווים את הספר לכל אורכו ומביאים את נקודת המבט הבובתית.

ועכשיו, לכבוד שבוע הספר – יוסף חותם על ספרים!

יש להודות שאני לא ממש אוביקטיבית בנוגע ליוסף (ראו כותרת הפוסט). אני מכירה אותו יותר מ20 שנה והוא לא מפסיק להפתיע אותי. אבל למי שלא מכיר – כך הוא מוצג בפרק המבוא של הספר:

יוסף הוא בובת ספוג ורדרדה עם ראש גדול, לחיים תפוחות, עיניים שחורות קטנות ופה אדום שיכול לדבר ולאכול (ולנשק). יש לו גוף קטן ואגסי עם פופיק וטוסיק, זרועות ורגליים רזות וארוכות וכפות ידיים ורגליים אנושיות, קטנטנות כל כך, שיש בהן מקום רק לארבע אצבעות. הוא יושב על הברכיים של רוני. ביד אחת  היא מפעילה את ראשו מבפנים. ביד שנייה היא מפעילה את ידיו, את רגליו ואת גופו; מניעה אותם מבחוץ, באופן ישיר וגלוי, כמו שמפעילים בובת משחק.

יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, העולם זה הוא. יוסף גם גאוותן וגם ביישן, נורא אוהב, נורא רוצה ונורא כועס, במיוחד כשרוני לא נותנת לו מה שהוא מבקש. הוא יכול להעלב עד עמקי נשמתו, ויחד עם זאת, הוא יכול בִּן רגע לעבור הלאה, לזרום אל משהו מעניין יותר. והכי חשוב: יוסף הוא בובת תיאטרון. לא פחות ולא יותר. הוא אינו בן אדם ואינו חיה או מפלצת (בוודאי שלא!) ולא שום יצור מוּכּר מהאגדות. יוסף הוא בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה, מחיה.

מה זה להיות בובה? על כך עוד לא חשבנו. תמיד חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל מה זה בובה שהיא בובה? כל עולמו של יוסף נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.

דיאלוג מתוך הפרק "המפעיל מגלה את עצמו" שבו יוסף כמעט מסתלק:

יוסף: נמאס לי, אני הולך מכאן!
רוני: הולך? איך בדיוק?
יוסף: מה זאת אומרת איך? ברגל!
רוני: אתה לא יכול.
יוסף: למה?
רוני: מפני שיד ימין שלי אוחזת ומפעילה את הראש שלך, יד שמאל שלי מניעה לך את שתי הידיים, ואין לי עוד יד כדי להפעיל לך את הרגליים.
יוסף: אז זה אומר שאני כן יכול ללכת, יש לי רגליים, אבל את לא יכולה להוליך אותי כי יש לך רק שתי ידיים!

הוא נוצר בשנת 1985 כשרוני החליטה לעשות הפסקה בחיי התיאטרון ולעבוד בגן ילדים כדי להכיר מקרוב את הקהל שלה. "כשעשיתי את יוסף ידעתי מעט מאוד על תיאטרון בובות," היא אומרת, "הוא התעצב  בהדרגה, במפגש עם הילדים, עם הקהל, עם החיים. במשך הזמן הקול שלו ירד אל תוך גרוני עד שכמעט ואינני מזיזה שפתיים בדיבור עמו. דרכו למדתי לפתח קשב בשני ערוצים: אני שומעת דרך אוזניו (למרות שאין לו אוזניים) ודרך אוזני באותו הזמן. לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)

יוסף כבר הופיע בתיאטרון, בטלוויזיה, בקונצרטים ואפילו בקולנוע. הוא הופיע במוסדות ציבוריים ובבתים פרטיים, בפנים ובחוץ, בארץ ובחוץ לארץ, אבל זו הפעם הראשונה שהוא מבקר בתוך ספר. הוא ילווה אותנו מן הפרק השני ואילך. (יוסף: למה רק מהפרק השני? רוני: מפני שהפרק הראשון דן בהיסטוריה של תיאטרון הבובות, לפני שהיית. יוסף: לא היה 'לפני שהייתי'. תמיד הייתי!)

יוסף לא רגיל להיות ציור שטוח. זה לא קל עבור הבטן השמנמנה שלו. וגם לא נעים לו להיות מכווץ כל הזמן בין דפים, כשהדף הבא תקוע לו באף. לכן, דרך אגב, הוא מעדיף שתשאירו את הדפים שלו פתוחים. אולי תמצאו איזה פטנט כזה שישאיר אותו מאוורר יותר? (יוסף: אני גם כועס על בתיה הציירת שציירה אותי כך, מפני שבאמת יש לי שיער ארוך ובלונדיני ועיניים כחולות ויש לי גם אוזניים, ואפילו עגיל באוזן, ותראו איך היא ציירה אותי! רוני: יוסף, זה לא נכון, איזה שטויות אתה מספר. בתיה ציירה אותך מאוד דומה למה שאתה באמת! יוסף: די, עד שאני כבר בספר, היא יכלה לשפץ קצת פה ושם. אני לא אשם שאת לא יודעת לבנות בובות כל כך טוב.)

יוסף גם קצת מתוסכל שהוא לא רואה ושומע אתכם. הוא רגיל שהקהל מגיב לדבריו ואז הוא עונה, מפתח שיחה חופשית, מאלתר, משנה לרוני את כל הטכסט (יוסף: המשעמם והטפשי, רוני: די!). וגם אנחנו (מרית ורוני) קצת מצטערות שאתם לא שומעים את הקול שלו. הרבה מהאופי של יוסף עובר דרך הקול ודרך הדיבור המיוחדת לו. ובכל זאת לא רצינו לוותר על מה שיש לו לומר על תיאטרון בובות, מפני שדברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר.

ומתוך הפרק העוסק בחומרים:

יוסף: איזה פרק טיפשי. מה זה משנה מאיזה חומר הבובה עשויה?
רוני: זה מאוד משנה! תאר לך שלא היית עשוי מספוג אלא מעץ. איך היית מזיז את הפה? הפה שלך היה נוקשה ולא היית יכול לעשות פרצוף נעלב, כזה שעם הספוג הרך אתה יכול לעשות!
יוסף: הי, זה לא יפה!
רוני: אתה רואה, בדיוק לפרצוף הזה אני מתכוונת!

הספר שיצא בהוצאת כרמל הופק על ידי תיאטרון הקרון. האיורים מעשה ידי בתיה קולטון. יוסף, על פי עדותה, הוא זה ששכנע אותה לאייר את הספר.

אז איפה ומתי זה קורה?
יוסף ורוני חותמים על ספרים בדוכני הוצאת כרמל:
בתל אביב, ככר רבין:
יום רביעי,  10/6/09 – 19:30 עד 20:30.
יום שבת, 13/6/09 – 20:30 עד 21:30
בירושלים, גן פעמון הדרור:
יום רביעי, 17/6/09 – 20:30 עד 21:30

 

על מסיבת ההשקה שנערכה לספר כולל סרטון שבו אפשר לראות את יוסף – כאן

עוד על תיאטרון בובות באתר זה

Read Full Post »

מתוך נימוקי פרס וינר 1995

"כתיבתה של מרית בן ישראל מזדהרת בעוצמות יוצאות דופן, המתבטאות הן במעוף של דמיון צבעוני ועשיר, שיש בו כוח ראייה מקורי וכל קלישאה ממנו והלאה, הן בלשון גמישה ואקספרסיבית, מלאה תמונות ודימויים יפהפיים, והן ביכולת הנדירה ליצור עולם ייחודי, אפילו מוזר, ובראש וראשונה אישי מאד, סובייקטיבי מאד, ולתת לו באמצעות הכתיבה תוקף אובייקטיבי שסוחף לתוכו את הקורא."
אילנה המרמן, נילי מירסקי

קטע מתוך הספר

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת (מאחורי הקלעים)

מנחם בן על "אסור לשבת על צמות"

https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/braids20ben1.jpg

בתיה גור על "אסור לשבת על צמות"

https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/braids20batia.jpg

אלי הירש על "אסור לשבת על צמות"

http://www.notes.co.il/marit/user/braids%20hirsh1.JPG

חיה הופמן על "אסור לשבת על צמות"

https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/braids20hofman1.jpg

שתיים שקוראות על "אסור לשבת על צמות" (אתר "משהו לקרוא?")

http://www.tworead.com/zamot.html

איתן דרור ממליץ על הספר באתר readme

חסרה לי ביקורת נלבבת במיוחד שהתפרסמה בכתב העת הפמיניסטי נֹגה עליו השלום. אם את מחזיקה בגליונות ההם, אשמח אם תכתבי אלי, תודה.

Read Full Post »

59962באתר הקיבוץ המאוחד

על הכריכה האחורית:

"היא חייבת לפעול מיד, לפני שההחלטה תתעפש. כל דקה חשובה ואין לה מושג מה לעשות, איך לפרוט את המטרה הסופית לפעולות. כמה מעט היא יודעת על עולמם של החפצים, מה נעים להם, מה הם אוהבים, אם קיים בכלל דבר אחד שיכול לגשר על ההבדלים בין קשי-עורפו של השטיח החום(המעוטר בדוגמה גיאומטרית פשוטה כתוכנית של דירה) לגנדרנות הנבולה של נוצת טווס מכורסמת, להתרפסותה של מגבת לחה. ודווקא היא צריכה לגלות את הסוד. היא שאין לה מושג על שום דבר."
'טבע דומם' הוא ספר המדבר אלינו מתוך תודעתה של ילדה מרדנית. למרות תחינות חוזרות ונשנות של הוריה היא מסרבת בעיקשות להשלים עם ההפרדות בין עולם הדיון לעולם המציאות. גיבורת הספר מתקשה למשל להאמין שלרהיטים, כלי-בית, בגדים וצעצועים אין רגשות . כל-מיני דברים מובנים מאליהם לכאורה, מעוררים בה פליאה וחוסר-אמון. זהו ספר על הכוח היצירתי הטמון בהתנגדות לחוקי המציאות ועל קסמיה ומחיריה של ההתנהלות על קו הגבול שבין טירוף לשפיות.

*

"יפה, חכם, מקורי בצורה יוצאת דופן." הגר ינאי, גלי צהל

*

פרק ראשון מתוך טבע דומם

*

חנה נוה, הארץ ספרים (1)

חנה נוה, הארץ ספרים (2)

חנה נוה, הארץ ספרים (3)

*

Read Full Post »

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007. לחצו להגדלה.

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007. לחצו להגדלה.

עדכון: ומה עם החלק השני והשלישי? 

*

"מפגן מרשים של כישרון סיפורי; אחד מאותם ספרים שיכולים להחזיר את חדוות הקריאה לכל מי שנואש משורה בלתי נגמרת של ספרים בינוניים שנערמים בחלונות הראווה. "דוד טרבאי, ידיעות אחרונות

"בנות הדרקון" הוא חלק ראשון בטרילוגיה מופלאה, מעוררת פלצות, פנקיסטית כמעט, עם סיכות בטחון שנעוצות בהתרסה בפניהן של הגיבורות או של הקוראים, שדוקרות בפנים, ומרחבי דמיון מופלאים כל כך, מטרידים כל כך, עד שפחד עלול להתגנב ללב הקורא מפני הספר הזה."
מיה סלע, עתון תל אביב

"בנות הדרקון רק נראה כמו ספר לילדים. למעשה מדובר בתמהיל של ספר אימה גותי, סיפור פנטזיה ורומן יתמות שקשה להניחו מהיד: הוא שוצף, גועש, מפתה ומעורר מחשבה… בן ישראל היא סופרת ששולטת באופן מוחלט במהלכי העלילה, ורמת הדמיון והכישרון שאפשרו לה להגות אותם היא מעוררת השתאות."
עמרי הרצוג, Ynet (זהירות, הבקורת המלאה מכילה ספוילר)

"מצפה בכליון עיניים לחלק הבא בטרילוגיה."
אריאל לוינסון, וואלה

"לקרוא את בנות הדרקון בציפייה לעוד ספר פנטזיה לילדים מתוק ומנחם זה קצת כמו ללגום מספל שוקו חם ולגלות שמדובר בקפה שחור שמישהו ערבב עם ויסקי. ויסקי טוב."
דורה קישינבסקי, גיבורים קטנים

"אין מדובר רק בספר פנטזיה שנוטל אותך לעולם חדש, אלא בספר שבסופו של חשבון מעמת את הקורא עם השאלות הקשורת של החיים שלנו; עד כמה אדם אחר יכול לגאול אותנו, עד כמה מצלק אותנו העבר ובעורמה חוצב לנו שבילים בעולם, ואם קיימת ברית ללא תנאי בין בני אדם."
ניר ברעם (חמשת המועמדים לפרס ספיר לשנת 2007 ממליצים על ספרים שאהבו)

ספרים על הסכין, הגר ינאי Ynet

פרק ראשון מתוך בנות הדרקון

הארץ, ראיון עם מרית בן ישראל

מתוך תהלוכת ההשקה של בנות הדרקון

Read Full Post »