Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בינה גבירץ’

 

כריכת אולי מאת קובי ימאדה (טקסט) וגבריאלה ברוך (איורים)

חמש הערות:

  1. מילים וציורים

אַתָּה יָחִיד וּמְיֻחָד. כָּמוֹךָ לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה אֵי פַּעַם. הַקִּיּוּם שֶׁלְּךָ בְּדִיּוּק כָּאן וְעַכְשָׁו הוּא כֹּה מֻפְלָא וְכֹה נָדִיר עַד שֶׁבָּרוּר כִּי הוא חַד-פַּעֲמִי. הַסִּפּוּר הַזֶּה מֻקְדָּשׁ לְכָל מָה שֶׁתַּעֲשֶׂה וּלְכָל מָה שֶׁתּוּכַל לִהְיוֹת. לְמִי שֶׁאַתָּה עַכְשָׁו וְלַיְּכֹלֶת הָאֵינְסוֹפִית הַקְּסוּמָה שֶׁטְּמוּנָה בְּךָ…

ספרי ילדים נוטים לגונן. והגנה, בין השאר, היא עסקת חבילה עם הקטנה. הטקסט של ימאדה מעצים באופן הכי ישיר ופשוט, ובו בזמן הוא גם כללי ונטול סבטקס כמו כל ספרות מגויסת. את זה הוא משאיר לאיורים.

אני חושדת שגבריאלה ברוך לא אוהבת שאומרים לה מה לצייר. בגלל זה איחרה כל כך לאייר ספר ילדים. ימאדה מספק לה חופש. הטקסט הכמעט מופשט שלו רעב לדמיונות ולמשחקים שמוסיפים לו ממשות ומסתורין. (זה מצליח אמנם בעיקר ברמת הדף הבודד, אף שימאדה משאיר לה בעצם גם את "המצאת העלילה".)

"אולי תשמיע את קולם של אלו שאינם מסוגלים לדבר בעצמם." גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה.

.

  1. מי אמר למי

הטקסט של "אולי" כתוב בצורת פנייה ישירה, אבל למי? באנגלית זה קל: "you" מקיף את כל המגדרים היחידים והרבים. בעברית חייבים לבחור, ויהודה אטלס המתרגם בחר בלשון "אתה" אף שגיבורת הספר היא ילדה (שובת לב, נוכחת ופקוחה לָעולם ובו בזמן חיה בעולם משלה). מן הסתם חשש להשטיח את הטקסט ולצמצם אותו ל"ספר בנות", אבל תוך כדי כך פתח מחדש ובאופן מרתק, את שאלת המי-מדבר-למי: האם הדובר הוא הסופר, והנמען הוא הקורא באשר הוא, או שאולי זאת בכלל הילדה שמנסה להעצים את חזיר הצעצוע שלה. "דבר אחד בטוח," היא אומרת לו לקראת הסוף. "אתה כאן. וכיוון שאתה כאן, הכל אפשרי", וברוך מגבה אותה ומציירת את החזירון בכובע טייסים וכנפי עלים מעופף בין סביונים ופרפרים.

"הכל אפשרי." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה

הכפילות הזאת של הדוברים והנמענים טמונה גם בגרסה האנגלית, אבל העברית מציפה אותה. ומורכבות – אם שואלים אותי – זה אושר, זאת אירוניה, זה משחק ואפשרות בחירה. במודע או שלא, ברוך הולכת כאן בדרכם של כוש (ט. כרמי ושושנה הימן) שיצרו ספר נפלא על ילד בודד בשם גדי, ובמין תעלול של קרדיטים העניקו את הבכורה דווקא לגיבור המשנה:

.

  1. מקס ונירה (בין טבע לתרבות ובין מציאות לדמיון)

הגיבורה שובת הלב של "אולי" לבושה בתחפושת ציפור – כיסוי ראש שנתפר מעלים-נוצות ומקור צהוב מקרטון – לאורך כל הספר, מה שגרם לי לחשוב על מקס של מוריס סנדק, שתחפושת הזאב שלו היא לא רק מצב רגשי אלא חוליה מקשרת בין מציאות לדמיון ובין טבע לתרבות, וביתר שאת על נירה, גיבורת "הקוקיה" של פניה ברגשטיין, סיפור עדין על שעון קוקיה שנתלה בבית ילדים. עלי השעון מתחילים לנשור (לא לגמרי ברור אם מרוב נגיעות, או שגם שעוני קוקיה עומדים בשלכת), וילדה בשם נירה מחליטה לשאול את הציפור אם זה מפריע לה. כדי להידבר עם הקוקיה היא לובשת תחפושת ציפור (עם "מקור צהוב עשוי קרטון") וגם זוכה לתפוס את מקומה לאיזה זמן, על ענף קטן בתוך השעון (הקוקיה מקטינה אותה בעזרת נוצת קסמים ופורחת אל היער).

משמאל, מקס של מוריס סנדק, "ארץ יצורי הפרא", מימין, איור של צילה בינדר לסיפורה של פניה ברגשטיין, "הקוקיה", מן הקובץ "חרוזים אדומים".

איור, גבריאלה ברוך: משמאל, פרט מן הכפולה הראשונה של "אולי". מימין, הכפולה הרביעית.  לחצו להגדלה

התנועה הזאת בין מציאות לדמיון ובין טבע לתרבות מתבטאת בין השאר באינספור משחקי גדלים (כמעט ברמת בית המסתורין של שרה וינצ'סטר). ההרים המיניאטוריים המונחים על כפות ידיה של הילדה באיור הראשון יופיעו מחדש כנוף בעוד כמה כפולות, והפטריות הזעירות שמרתקות את החזיר היו ענקיות בכפולה הקודמת. וישנו גם הבית-תרמיל שהילדה נושאת איתה לכל מקום, כמו גיבורת "שבעת העורבים" של האחים גרים שיוצאת למסע גדול עם כסא קטן להינפש מעייפותה.

אוסקר הרפורט (Oskar Herrfurth 1862-1934), איורים ל"שבעת העורבים", האחים גרים. האיורים של אוסקר הרפורט מויקמדיה

.

  1. צנצנות, או גבריאלה ברוך וג'וזף קורנל

על גבריאלה ברוך וג'וזף קורנל אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל נסתפק בצנצנות הפעם.

"לכל מקום שתלך שא איתך תקוות, ארוז איתך חלומות, ולעולם אל תשכח, תגליות מתגלות רק תוך כדי מסעות." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה

הצנצנות של ברוך (בהמשך לטקסט של ימאדה) הן כלי קיבול לחלומות, סוג של נורות אישיות שמאירות את הדרך. אבל צנצנות שייכות בדרך כלל ל"אחרי" יותר מאשר ל"לפני". הן משמשות לאיסוף תגליות מהמסע, ויש להן טעם לוואי של שימור ושל פורמלין.

הצנצנות שאסף קורנל מבתי מרקחת של פעם שייכות לא-ב האמנותי שלו. הצטמצמתי לשתי דוגמאות: תקריב של מארז צנצנות, ופורטרט עצמי במסכַת צנצנת.

ג'וזף קורנל, פרט

ג'וזף קורנל, דיוקן עצמי

.

  1. גבריאלה ברוך והפרה רפאליטים

יש מאמר של סלבוי ז'יז'ק שתמיד מחכה לי בסיבוב, על הפרה רפאליטים כ"מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש." בתחילת דרכם, טוען ז'יז'ק, הם נחשבו למהפכנים, ועם עליית האימפרסיוניזם הידרדר מעמדם ל"קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב," שגם ממנו נחלצו בשנות הששים עם הופעת הפוסט מודרניזם. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית) והבובתיות של הדמויות. הוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ', כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.

כל הדברים האלה במינון מופחת, כמעט הומואופתי, חלים גם על האיורים של גבריאלה ברוך. היא מהלכת על הגבול הדק של מתיקות ותום ילדות ויקטוריאני, אבל איזה מרכיב אפל, לא חמוד ולא סנטימנטלי ו(כמעט) חבוי בקסם המלנכולי, תמיד מציל אותה ברגע האחרון. קחו למשל את האיור השני בספר:

"כמוך לא היה ולא יהיה אי פעם. יש לך כל כך הרבה מה להציע." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה. לחצו להגדלה

החיות שמקיפות את הילדה הן ספק בעלי חיים אמיתיים, ספק צעצועים ואפילו פוחלצים. האיור כולו נמצא בדיוק באמצע הדרך בין פנטזיה וולט דיסנית לניכור של סופי קאל. וזה מה שמקנה לו עמידות.

למעלה, שלגייה של וולט דיסני. באמצע, גבריאלה ברוך, "אולי". למטה, עבודה של סופי קאל בעקבות פול אוסטר. (סיפור ארוך, כל הפרטים העסיסיים פה) לחצו להגדלה

Read Full Post »

הניסיון מוכיח שפוסט שלישי בסדרה הוא כמו האח הצעיר באגדה; איש לא מהמר עליו (עד שהוא זוכה בנסיכה).

ההיגיון דורש לקטוע את הסדרה, אבל אני מתכננת גם פוסט רביעי.

לא רק בגלל שתום זיידמן פרויד היא אמנית מופלאה שהשתלטה לי על התודעה (ושני הדברים נכונים), אלא בגלל השאלות שהאיורים האלה מציפים; גם שאלות "חינוכיות", וגם שאלות אתיות ואמנותיות. ויש גבול כמה אפשר להעמיס בבת אחת. מקווה שתישארו.

*

הפוסט הקודם הוקדש לגלגוליה של "כלת הארנב". לאופן שבו דחף ביאליק את תום זיידמן פרויד לצעף ולהצפין את ההתעללות. אבל על פי 'חוק שימור הכאב' ("גם זה מן הדברים שהוזנחו יותר מדי," כמו שאומר השועל לנסיך הקטן) – הכאב הכבוש של "כלת הארנב" התפרץ באיורים אחרים. קחו למשל את "הארנבת והפילים".

וראשית תקציר: בשנת בצורת נודדים הפילים ובאים לשתות ממימיו של אגם קטן ותוך כדי כך רומסים את הארנבות שחיות סביבו, עד שארנבת זקנה מערימה על מנהיג הפילים. היא מסבירה לו שהירח זועם על הפגיעה בארנבות השומרות על האגם שלו. כהוכחה היא מראה לו את בבואתו הרוטטת של הירח וטוענת שהוא רועד מזעם. הפיל המבוהל אוסף את נתיניו ומסתלק.

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

האיור הקסום של תום מלא עצב ובדידות, בין השאר בגלל הבחירה המפתיעה לצייר את הארנבות המתות. בייחוד שהן נראות כל כך אנושיות. הציור הזה ממשיך למעשה, את מסורת ציורי "טבח החפים מפשע" (התינוקות שהורדוס ציווה להרוג לפי הבשורה על פי מתי).

ג'וטו, "טבח החפים מפשע" (פרט), המאה ה-15

ג'וטו, "טבח החפים מפשע" (פרט), 1304-1306 (הציור הנפלא הזה ראוי לפוסט בפני עצמו)

בני המתבגר שבא לבדוק על מה אני עובדת טען (כמו מגיב חד עין בפוסט הראשון) שאלה לא ארנבות, אלה בני אדם עם ראש ארנבת, והוא צדק. זה קשור לפרופורציות, ליציבה, לשפת הגוף ולכפות הידיים האנושיות, גם כשאין שום סיבה מעשית, כשהן לא נדרשות לאחוז בשום דבר.

וזה מביא אותנו (כמובטח) להבדל הגדול הנוסף בין הארנבות של תום זיידמן פרויד לארנבונים של פרייהולד:

מבחר ארנבונים של פרייהולד

מבחר ארנבונים של פרייהולד

הארנבונים של פרייהולד (למעלה) הם ארנבים-ארנבים או ארנבוני צעצוע. בעוד שהארנבות של תום (למטה), הן בעצם בני אדם עם מסכת ארנבת.

מבחר ארנבות של תום זיידמן פרויד.

מבחר ארנבות של תום זיידמן פרויד.

זוכרים את הגדת ראשי הציפורים מן המאה השלוש-עשרה? "ספר סיפורי הארנבת" הוא הגדת ראשי הארנבים.

מתוך "הגדת ראשי הציפורים", גרמניה, המאה ה-13 (לחצו להגדלה)

מתוך "הגדת ראשי הציפורים", גרמניה, המאה ה-13 (לחצו להגדלה)

אלא שלא כמו היהודים הלבושים של ההגדה, הארנבים של תום זיידמן פרויד עירומים. גופם האנושי מבליט את העירום. וביאליק התנגד, כזכור, לכל סוג של עירום.

מימין ומשמאל, "מטבעות הכוכבים" (פרטים), איירה תום זיידמן פרויד, לפני ואחרי ביאליק

מימין ומשמאל, "מטבעות הכוכבים" (פרטים), איירה תום זיידמן פרויד, לפני ואחרי ביאליק. על שני האיורים האלה (ועל חנה'לה, ועל שמלות אור ועל טוהר ותשוקה ועוד) כתבתי בהרחבה כאן.

אני חושדת שביאליק היה כל כך מוטרד מן הארנבים "המגונים" של תום, שכשהוא הוציא בסופו של דבר את "סיפורי הארנבת" הוא הורה לבינה גבירץ המאיירת להלביש את החיות. זהו על כל פנים, האיור שלה ל"ארנבת והפילים".

"הארנבת והפילים", איירה בינה גבירץ. ורק לשם הבהרה: אין זה ממנהגה של בינה גבירץ להלביש חיות. לשם השוואה בדקתי למשל את "אוצר המְשָלים" שאיירה. גם שם החיות מתנהגות כבני אדם אבל לא עלה בדעתה להלביש אותן.

"הארנבת והפילים", איירה בינה גבירץ. בתרגום ביאליק הסיפור נקרא "התחבולה". ורק לשם הבהרה: אין זה ממנהגה של בינה גבירץ להלביש חיות. לשם השוואה בדקתי למשל את "אוצר המְשָלים" שאיירה. גם שם החיות מתנהגות כבני אדם אבל לא עלה בדעתה להלביש אותן.

זאת ועוד: גבירץ היא מאיירת "נורמלית" שמציירת את הכתוב כפשוטו, "בלי קונצים", כמו שביאליק אהב. ואני תוהה למה ציירה ארנב זכר, אף שבסיפור מוזכרת בפירוש "ארנבת זקנה, ושמה לַמְבַּקַרְנָה, לאמור ארוכת האוזניים". האם גם זאת יוזמה של ביאליק, כחלק מן הריאקציה לתום?

ובחזרה לאיור המקורי:

האיור הנפלא של תום יוצר זיקה בין הפיל לנוף: באור הירח הבוהק על גופו של הפיל מהדהד לובן השלג הבוהק על ההר. ההר משקף את הפיל, בעוד שהירח "מתחרז" עם החט שלו. הטקסט טוען שקטנים יכולים להערים על גדולים ולגרש אותם. האיור לא משתכנע. הוא משווה את הפיל לכוחות טבע שעליהם אין סיכוי לגבור. הסצנה הלילית הקסומה ספוגה בקינה ולא בעורמה מנצחת.

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

והשאלות הגדולות וגם קצת תשובות בפוסט הרביעי והאחרון – האבירה על הסוס הלבן.

*

עוד על תום זיידמן פרויד

ילדה, חוה, צלובה

איור וכוריאוגרפיה

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות
איורי נפש, חלק שני – ביאליק נגד כלת הארנב

*

ובעניין הכאב

שמלות של כאב 2 – רבקה הורן
שמלות של כאב 3 – בנות לילית מחפשות חתן 
שמלות של כאב 4 – הקולקציה של נלי אגסי

מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »