Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בידור’

אין לי שום דבר אישי נגד מירי רגב. אם כבר, אני מעדיפה פוליטיקאים שתוכם כברם, שמתכוונים למה שהם אומרים, אבל זה עצוב ורע שיש שרת תרבות שלא מבינה את ההבדל בין אמנות לבידור. אני לא נגד בידור (בכלל אני לא נגד, אני לא רוצה להכחיד שום אפשרות ולא מאמינה בצנזורה, גם לא בצנזורה של טעם), וגם הקו בין אמנות לבידור הוא לפעמים דק ומחיק, יש יוצרים שיש להם אזרחות כפולה; היצ'קוק? הגשש החיוור? זה לא משנה כי זה לא הנושא עכשיו. הנושא הוא אמנות.

בשעתו, בימים שנראים כמעט דמיוניים עכשיו, התבקשתי על ידי סל תרבות לכתוב מסמך שיסביר מהי אמנות טובה, שייתן בה סימנים; אמנות במובן הרחב, ספרות, מחול, קולנוע, תיאטרון וכיו"ב, משהו שיבהיר למה הצגה נגד סמים היא לא בהכרח הצגה טובה.

היו לי סיבות טובות לכתוב את המסמך הזה. אני מאמינה באמנות, שהצילה את חיי יותר מפעם אחת. ואני לא מאמינה בהתנשאות ובהדרה. אמנות זה על בני אדם, על הפנטזיות והכאבים והטעויות וההחמצות שלהם. וזו הסיבה שכל אחד יכול להבין אמנות, גם אם היא חדשנית וקיצונית ומופשטת. אני משוכנעת בזה מעומק לבי ורציתי לשתף את כולם בפלא, להזמין את כל מי שרוצה. המסמך היה מיועד לרכזי תרבות וחשבתי שאולי, אם אעשה את זה כמו שצריך, זה יכול לשנות, להתחיל ל.

רשמתי אפילו ראשי פרקים, שנים עשר במספר כולל הקדמה, ונבהלתי מהרוחב ומהעומק. אם זה היה מוצע לי עכשיו אולי הייתי נענית, הייתי הופכת את זה לפרוייקט אינטרנטי עם לינקים, סרטונים ותמונות ושיחות. הייתי פורשת אותו על פני שנה שלמה, פעם בחודש, שיהיה קצת זמן לנשימה והפנמה. אבל היום איש לא יזמין מסמך כזה, כי מירי רגב חושבת שהצגה נגד טרור זאת הצגה טובה.

בין הסימנים שנתתי היו מורכבות ותעוזה (כל אחד בנפרד). להגיד שטרור זה רע, או שיגאל עמיר הוא רוצח נתעב, או שאנחנו צודקים, זה לא מורכב ולא נועז. זה לא מצריך התבוננות ולא מעורר מחשבה. זה מדלדל את המציאות לסיסמאות ודקלומים מוכנים מראש. והמציאות היא מורכבת. בני אדם הם מורכבים. גם בני אדם שעשו דברים נוראים הם לא חד ממדיים. יש להם צדדים אחרים ויכולת להשתנות. למה זה כל כך מפחיד להכיר בזה? אולי כי זה אומר שהם לא יצורים נבדלים וגם בנו יש פגמים ופינות אפלות? אמנות זה לא על קונפורמיזם ובִיצור תדמיות אלא להפך, על ערעורן, על הזכות להתבונן בעולם מזוויות אחרות, חלקן בלתי נוחות ומאתגרות, אז מה? נוטות החסד של ג'ונתן ליטל (שנכתב מנקודת מבטו של קצין נאצי), או "החיים היפים" של רוברטו בניני שהפך את אושוויץ למשחק, עוררו סערה כשחרגו כל אחד בדרכו מן המותר ואסור ביחס לשואה. תולדות האמנות מלאות בסערות כאלה שמונעות מהמובן מאליו והאוטומטי להכחיד חלקים מהנשמה.

אומרים שאין פה צנזורה. המדינה לא מונעת מאיש להביע את דעתו, היא פשוט לא רוצה לממן דעות מסוימות. גם אם נתעלם מן האווירה המתלהמת ומכמויות השנאה שמכווצות את חופש הביטוי ודוחקות אותו לפינה, זו היתממות גדולה לומר שהפעולות האחרונות של משרד התרבות אינן צנזורה. (למי שלא בעניינים, אני מדברת על הסרת החסות מ"ארכיון" של ארקדי זיידס, השעיית התמיכה בתיאטרון אל מידאן, וסילוקו של "אל סף הפחד" הסרט התיעודי על יגאל עמיר, מפסטיבל הקולנוע). מוסדות תרבות לא יכולים להתקיים בלי תמיכה ציבורית והם כבר מצנזרים את עצמם מרוב פחד (וגם מתוך אחריות, קל לשפוט אותם כשלא עומדים בנעליהם). יצירות עצמאיות ונסיוניות פונות מלכתחילה לקהל מצומצם. בלי תמיכה ציבורית הן יתכווצו מאד וכולנו נפסיד, כי אמנות זה לא בידור. היא לא נמדדת במספרים או בכוח המשיכה המיידי שלה, אלא באופן המורכב ו/או העמוק ו/או הייחודי שבו היא משקפת את המציאות החיצונית והפנימית.

בילדותי היה לי ספר של סיפורי הבעש"ט לילדים, ואני זוכרת סיפור על איש שאיים לשבור את הראי שאמר לו שהוא מלוכלך. והראי הופתע ושאל למה לשבור, האם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית?

במקרה או לא במקרה נזכרתי בבאבי יאר רומן התעודה המעולה של אנטולי קוזנצוב שפורסם בשעתו בברית המועצות בגרסה מצונזרת, ואחרי שקוזנצוב ערק למערב הוא פרסם את הגרסה המלאה תחת השם א. אנטולי.

כשלמדתי את הספר בתיכון הסתובבו בכיתה עותקים מהגרסה מצונזרת בצד הגרסה המלאה. על חלק מן ההבדלים עומד המחבר עצמו בהקדמה. למשל, בגרסה השלמה היו שלושה פרקים בשם "בערו ספרים": תחילה בערו ספרים ב-1937 בזמן הטיהורים של סטלין, אחר כך ב-1942 תחת השלטון הנאצי ואחר כך ב-1946 בימי ההשתוללות החדשה של מורדי-האור (שאין לי מושג מי הם). בגרסה המצונזרת נותר רק פרק אחד, איך בערו הספרים בימי הנאצים.

אבל אני זוכרת דווקא את ההבדל הקטן בין משפטי הסיום.

בגרסה המלאה נכתב: הריני מאחל לכם שלום. וחירות.

ובגרסה המצונזרת רק: הריני מאחל לכם שלום.

*

צנזורה זוחלת – עדכון מן הראשון ליולי – מירי רגב הורתה לבדוק את ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" שהיא ויוצריה אינם נתמכים כלל על ידי משרד התרבות, אבל התיאטרון שבו הופיעה נתמך… וגם – נעמי יואלי בפוסט אורח על "הזמן המקביל" ועל "ארכיון" פוסט שמתחיל ברעולי פנים ומסתיים בשלושה צנחנים.

Read Full Post »

1. הקדמה

את הסרטון שלחה לי מירי שחם, אישה שיש לה גישה למחוזות אינטרנט השוכנים מחוץ לגבולות המפה שלי (למשל). הצעתי לה לכתוב עליו והיא אמרה לי לכתוב בעצמי. אז זה מה שאני עושה.

על פניו מדובר במעין מבחן לזכוכית חסינת כדורים: האשה מחזיקה מלבן זכוכית מול פניה והבעל יורה בו. שוב ושוב ושוב. הכדורים סודקים את הזכוכית אך אינם מצליחים לעבור דרכה:

.

*

2. החלון

האשה נשקפת ממלבן הזכוכית כמו מתוך חלון. אני אוהבת את המינימליזם הכמעט המופשט הסינקדוכי (סינקדוכה, דימוי שבו החלק מייצג את השלם) של החלון ה"גזור" הצף ללא הֶקשר. פעם ראיתי הצגה של כיפה אדומה שבה שני מסַפּרים גילמו את הדמויות לפי הצורך. כשהגיע תורו של המספר לשחק את הזאב הוא פשוט אחז זנב שעיר בידו. "היה לו" זנב של זאב, זה הספיק.

האשה בחלון, מתוך ההצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור

*

3. להיות עם להרגיש בלי

את המתנקש משחק הבעל. את הקורבן הזקוק להגנה מגלמת אשתו – לא עלמה יפהפייה במצוקה, אלא עקרת בית חסונה (בסגנון מרגרט דומונט, המטרוניתא מסרטי האחים מרקס, רק בלי הכסף). זה הכי קרוב להוצאה להורג שאפשר, בלי לשאת בתוצאות: האשה משמשת מטרה חיה במטווח של בעלה. הבעל מכוון לפָּנים, המוגנים רק בזכוכית שקופה. להיות עם להרגיש בלי.

מרגרט דומונט וגראוצ'ו מרקס

*

4. תמונות מחיי הנישואין

פעם קראתי ראיון עם ג'ודי פוסטר. היא פתחה אז חברת הפקות או משהו, ואנשים שלחו לה תסריטים. התסריטים היו כמעט זהים לטענתה, למעט השוני המגדרי.
בתסריטים שנכתבו בידי גברים הגיבור חזר הביתה ואשתו קידמה את פניו בלבוש חדש וזנותי, האשה המוכרת הפכה לזרה מסעירה.
בתסריטים שנכתבו בידי נשים, האשה פגשה גבר זר לגמרי שמכיר אותה מיד ויודע את צפונותיה הכמוסות ביותר.

בסרטון היריות, הבעל המצולם תמיד ממרחק והאשה מקרוב. זו לא הפנטזיה אלא תמונות מהתסכול המציאותי: מצד הבעל – האשה נותרת מוכרת ורגילה ומשעממת. מצד האשה – אין סיכוי לאינטימיות. הבעל רחוק ועוין וזכוכית חוצצת ביניהם.

*

5. מיצג

אני קצת חוששת משחיקה של המילה בגלל שימוש יתר. ובכל זאת יש בסרטון כמה מאפיינים מיצגיים: הרפיטטיביות, הפעולה האמיתית (לא בכאילו) ללא הקשר עלילתי ורגשי. וגם הסכנה והמתח אמיתיים, כי הסדקים הולכים ומתפשטים ואולי משהו ישתבש: אולי הזכוכית תיכנע, אולי הוא יפספס את הזכוכית ויקלע קצת למטה ללב החשוף.

מירי שחם, אגב, קראה לסרטון – אמון מוחלט.

למעלה: אמון מוחלט, גרסת מרינה אברמוביץ' ובן זוגה אוליי, כתבתי על זה פוסט בשם למה החץ מכוון תמיד ללב האשה?

למטה: טוב, לא תמיד. ב SHOOT של המיצגן כריס ברדן ירה חברו בזרועו (על פי בקשתו אמנם, זה המיצג שלו. זה קורה בדקה 2:00 לחסרי הסבלנות)

*

6. וילהלם טל, ויליאם בורוז

וילהלם טל, גיבור שוויצרי אגדתי המאה ה-14 נודע כצלף אומן. אחרי שהסתבך עם השררה ניתנה לו ברירה, למות או לקלוע חץ לתפוח שיונח על ראש בנו.

ויליאם ס. בורוז (1914 – 1997) סופר ואמן אמריקאי מדור הביט, הרג בשגגה את בת זוגו במשחק נוסח וילהלם טל שבו ירה בכוס זכוכית שהניח על ראשה.

סלבדור דאלי, האניגמה של וילהלם טל

*

7. חזרתיות

הבעל יורה שוב ושוב ושוב. העריכה המהירה יוצרת דחיפות. זאת לא סתם בדיקה, זה תרגול ואפילו מחשבת/פנטזיית רצח אובססיבית, וגם (מה לעשות – רובה פאלי וכו') הדמייה סמלית של חדירה וזיון.

הדמייה סמלית וכו', גרסת הקרקס

בכתבה אגב מסופר שגם אשתו היא זורקת סכינים, אבל לתמונה יש דעה משלה.

כמו זוג יונים

*

8. Husband, wife  או פלאי הדנוטציה

לפני שנים ניסיתי להסביר לתלמידים את חשיבות הדנוטציה. ב"הארץ" דווחו אז על תאונת רכבת:

בידיעות (או במעריב?) בחרו מילים אחרות:

ב"הארץ" קוראים לפצועה בשמה המלא ומציינים את גילה. שותפיה למכונית מכונים "הנוסעים שהצליחו להחלץ".

בידיעות קוראים לגיבורת הסיפור "החותנת", ושותפיה למכונית מכונים "בתה, חתנה ושלושת ילדיהם".
הדלתות היו נעולות, כמסתבר. "החתן", כך קורץ לנו העיתון, חילץ את אשתו ואת ילדיו, רק "החותנת" נותרה ברכב…

(ואגב, כמה ימים אחרי מעדכנים בהארץ ש"נהג שנטש רכבו על מסילת ברזל חשוד בגרימת מות חמותו".)

*

9. סלפסטיק

הסרטון אילם בשחור לבן. בכל פעם שהכדור פוגע בזכוכית האשה נרתעת מההדף במין פתאומיות שיהוקית. תגובה אוטומטית, מכנית, חוזרת, לא לומדת מהנסיון – זה א-ב של סלפסטיק קובע ברגסון.

*

10. בידור

העולם השתנה כביכול. היום זה לא היה עובר כפרסומת, נניח. אבל ביוטיוב זה מקוטלג "בידור". לא היתה לי סבלנות לקרוא את כל 817 התגובות, אבל רוב הצופים כמדומה, הבינו את הבדיחה.

*************************************************
*************************************************

לא קשור בכלל אבל חשוב

אירוע ביכורים / ביקורים – הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי

נדחה למוצ"ש 16 ביוני בשעות 18:00-21:00.

בשל סירוב המשטרה לאפשר לנו לקיים את האירוע בשבועות.

כנגד שנאת הזרים שהפכה לבון טון, ולכבוד חג השבועות, נבצע בספרייה טקס צנוע של הקראת מגילת רות במגוון שפות. ההקראה ביום ראשון הקרוב בין חמש לשבע בערב. כל מי שרוצה מוזמן מעומק הלב.

**************************************************
**************************************************

Read Full Post »

"כלבי אשמורת", יותר מכל סרט אחר של טרנטינו, מעלים את הסתירה בין בידור לאמנות. זהו סרט שוד אפקטיבי, ובו-בזמן גם סרט אמנותי נועז ומדויק שממזג את הרעיוני, הרגשי, החושני והצורני למקשה אחת.   

תקציר העלילה (לפי סדר התרחשותה "בעולם", לא לפי הסדר שבו היא נמסרת בסרט):  
גנגסטר בשם ג'ו ובנו נייס-גאי אדי מגייסים חמישה מומחים לביצוע שוד יהלומים. השודדים אינם מכירים זה את זה. הם מכונים בשמות של צבעים למקרה שמשהו ישתבש. והדברים אכן משתבשים: אחד מהשודדים, מיסטר בלונד, הוא פסיכופת שיורה במהלך השוד וגורם למרחץ דמים של אזרחים, שוטרים ושודדים. אחר, מיסטר אורנג', הוא סוכן סמוי. השודדים שנשארו בחיים מתכנסים במחסן שבו קבעו להפגש, ושם נחשפת בהדרגה גם זהותו של הסוכן הסמוי; קודם הוא מזדהה בפני השוטר האומלל שנחטף במהלך השוד, אחר כך ג'ו מנחש את זהותו, ולבסוף מיסטר אורנג' עצמו מתוודה באוזני מיסטר וויאט שמחבק אותו ויורה בו בשארית כוחותיו. עד סוף הסרט מתים כל השודדים, למעט מיסטר פינק שמסתלק לו עם היהלומים.

נתחיל מהתחלה

אין נשים ב"כלבי אשמורת": כלומר – הן מבליחות פה ושם: ברקע הארוחה הפותחת את הסרט מסתובבת מלצרית מבוגרת. אישה אחת נשלפת מחלון מכוניתה על ידי מיסטר פינק הנמלט, ואחרת יורה במיסטר אורנג' המנסה לחטוף את מכוניתה. ההופעה של שתיהן ביחד מצטרפת לשניות ספורות שבמהלכן הן מצולמות מרחוק או מהגב.
הוויתור על הנשים שמסגנן את הסרט, היה יכול להוסיף לו בקלות מעין נופך מצ'ואיסטי/שוביניסטי לולא הצליח טרנטינו לפנצ'ר אותו מראש: Let me tell you what "Like A Virgin" is about – זהו המשפט הראשון של "כלבי אשמורת", שנאמר על רקע הכותרות עוד לפני התמונה; הסרט נפתח בדיון פרשני על שירה של מדונה "כמו בתולה" – או במילים אחרות – חבורה של פושעים בדרך לשוד מתוכנן בקפידה, מתווכחת על תחושותיה של בחורה דימיונית, למה היא בעצם מתכוונת כשהיא אומרת "כמו בתולה".
וזה לא הכל. אחרי עוד כמה דיבורים על הא ועל דא מסתיימת הארוחה. מיסטר פינק מסרב לשלם את חלקו בטיפ, וכולם מתרעמים עליו ומגלים סולידריות מוחלטת עם מלצריות באשר הן: "לא איכפת לך שהן תלויות בטיפים שלך כדי לחיות?" הם נוזפים בו, וגם "זו עבודה קשה", "הן מרוויחות חרא", "הבחורה הזאת היתה נחמדה", ואפילו "זה העיסוק מספר אחד לנשים שלא גמרו קולג', זה המקצוע היחיד שכל אישה יכולה לחיות ממנו, בזכות הטיפים." היחיד ש"קונה" את הרציונל הקמצני של מיסטר פינק הוא מיסטר אורנג' הסוכן הסמוי, אבל זה לא משנה – ג'ו דואג שכולם ישלמו את חלקם.
 
הסרטים הבאים של טרנטינו יהיו פרו-נשיים באופן הרבה יותר ישיר ומוחצן, אבל כאן זה מתחיל, בהפוך על הפוך, כבר ב"כלבי אשמורת".

מבנים, צורות וחרוזים לפעוטות

מבנה העלילה של "כלבי אשמורת" פשוט כמו חרוזים לפעוטות, כמו "מעשה בחמישה בלונים" / "עשרה כושים קטנים", או שיר-משחק מסוג "סבתא בשלה דייסה". ביצירות כאלו זוכים כל הגיבורים באותו גורל סידרתי – לפעמים זו מנת דייסה אבל לעתים קרובות יותר זה מוות. ולא משנה אם המתים הם בלונים צבעוניים או שודדים בעלי שמות של צבעים – מיסטר וואיט, בלו, בראון, אורנג', פינק ובלונד. כולם מתים בזה אחר זה, ורק האחרון-חביב שובר את התבנית ועף למרום, או בורח אל בית השחי כמו ב"סבתא בשלה דייסה".
אם מסתכלים על "כלבי אשמורת" כעל "שיר-משחק-אצבעות" מיסטר פינק הוא ללא ספק הפינקי (זרת) ש"ברח ברח ברח" אחרי שכולם קיבלו את חלקם.
 
הסדרתיות משוכפלת גם ברבדים אחרים של הסרט, למשל בבגדים: סדרת החליפות השחורות-לבנות של השודדים עומדת בניגוד חד ומרנין לסדרת הכינויים הצבעוניים.
הכינויים אגב, הם רק ההתחלה; "כלבי אשמורת" הוא סרט על צבעים, ציור בזמן, קומפוזיציה נעה הנוטה אל הפופ-ארט במשטחיה הגרפיים החלקים.
(למרבה הצער הצבעים האפירו בדרך לפוסט, בסרט הם הרבה יותר עזים. מומלץ לראות את המקור.) 

החולצה הלבנה של מיסטר אורנג' נצבעת באדום של דמו, כמו בקומיקס. השחור-לבן מבליט את הדם.

מעשה בחמישה בלונים. בדיחה חזותית. בלון כתום (מיסטר אורנג') רודף אחרי מכוניתו של נייס-גאי אדי.

 

פוגה לשוד יהלומים

הפשטה היא לטעמי המרכיב הקובע, גם אם הסמוי לעתים, שהופך כל יצירה – המדיום לא חשוב – לאמנות. ב"כלבי אשמורת" זה מתחיל במבנה הסרט, במתימטיקה הבסיסית של השיר הסידרתי, ועוד יותר – באופן שבו טרנטינו משבש ושובר אותה. בין אם זו הצבעוניות של נייס-גאי אדי (העליונית התכולה-טורקיזית ושלל התכשיטים שזהבם כמו מתחרז עם שערו האדמוני-זהוב) ששוברת את הסדרה הרשמית של החליפות, או מיסטר פינק ששובר את הסכֵמה העלילתית ונמלט עם היהלומים לפני תורו, כלומר לפני שאחרון חבריו נרצח.

השבירות יוצרות מתח בין סדר לאי סדר, בין צפוי למפתיע. רצף הצבעים, המקצבים והזמנים הופך את "כלבי אשמורת" לסרט מופשט ומתימטי, באופן שבו מוסיקה היא מופשטת ומתימטית – עם נושאים, וריאציות, אתנחתות, מעין פוגה לשוד יהלומים.

הרהור קולנועי על משחק ועל אותנטיות

טרנטינו נמנע מלצלם את סצנת השוד המרכזית. "כלבי אשמורת" הוא סרט שוד בלי שוד. אנחנו רואים מה היה לפני ומה אחרי, אבל האירוע העלילתי המרכזי חסר. לעומת זאת מוקדשות חמש סצנות ל"אנקדוטת השירותים", אנקדוטה שולית שמספר מיסטר אורנג' לכמה מן השודדים כדי לשכנע אותם בעברו הפלילי. (תקציר האנקדוטה: מיסטר אורנג' נכנס כביכול לשירותים ציבוריים עם תיק מלא סמים, נתקל בארבעה שוטרים עם כלב זאב, ויוצא בשלום).
טרנטינו מותח ומשכפל ומפתח את האנקדוטה על פני חמש סצנות נפרדות, ובעצם שש אם סופרים את האיזכור הראשון שמתפקד כמעין סיפור מסגרת: מיסטר אורנג' מבשר למפעיל שלו שהוזמן להשתתף בשוד והמפעיל המרוצה שואל אותו אם סיפר את "אנקדוטת השירותים".

זה הופך את "כלבי אשמורת" להרהור קולנועי על משחק (acting) ועל התחזות, על הקו הדק בין המצאה למציאות, בין זיוף לאותנתיות בחיים ובאמנות. להלן סקירה קצרה של האופן שבו זה קורה:

1.

מיד אחרי האיזכור הראשון של האנקדוטה, אנחנו חוזרים אחורה אל הגג שעליו מקבל מיסטר אורנג' את הטקסט של האנקדוטה (ארבעה עמודים), ביחד עם קורס משחק בראשי פרקים: 
העיקר זה הפרטים, מסביר לו המפעיל, הפרטים הם ש"מוכרים" את הסיפור. כיוון שהסיפור מתרחש בשירותי גברים הוא חייב לדעת הכל על השירותים: נקיים או מטונפים, סבון נוזלי או אבקה, מגבות נייר או אוויר חם וכן הלאה. הוא צריך להפנים את כל הפרטים – והכי חשוב – הוא צריך לזכור שזה עליו, על האופן שבו הוא תופס/חווה את הדברים. עליו לחזור ולחזור על הסיפור עד שיהפוך לשלו.  

 

המרחב הנקי הוא מעין הרחבה של הדף הלבן של הטקסט.

בתמונה מתחת המפעיל מסביר לו שהוא צריך לדעת הכל על השירותים, איפה היה כל דבר. הגג הוא גם המרחב שבו מתרחשת האנקדוטה. בשלב זה המרחב עדיין ריק. הוא עוד לא התמלא בפרטים.

2.

אנחנו קופצים הלאה בזמן ושומעים את מיסטר אורנג' משנן את הטקסט בחדרו. מדי פעם גם רואים אותו חוצה את המסך.

הפריים קבוע ומובהק: פינה עם חלונות זהים מצועפים בלבן ומוקפים בקיר תכול. רוב הזמן הפריים הוא ריק, ורק קולו של מיסטר אורנג' נשמע. מדי פעם רואים את הצללית שלו או את השתקפותו במקלט הטלוויזיה, או אותו עצמו חוצה את הפריים, הלוך ושוב. (למה החלון מצועף זה ברור, זה שלב ביניים בין הסצנה הקודמת והבאה. למה תכול? אולי בגלל העליונית של נייס-גאי אדי, הטנדר התכול שעל פניו חולפת החבורה בהילוך איטי, או התיק התכול המלא בסמים).

3.

ועוד קפיצה בזמן: חזרה גנרלית. הגג המסויד של הפעם הראשונה, והחלון המצועף של הסצנה הקודמת מתחלפים בגרפיטי צבעוני ומפורט.

אתם יכולים לראות את הגב האדום של המפעיל, וגם את טים רות' עצמו לבוש בגופיה לבנה במרכז התמונה. קיר הגרפיטי הצבעוני מסמל את הסיפור שהתמלא בפרטים וצבעים, ובאופן עקיף גם את עולמם של השודדים בעלי השמות ה"צבעוניים".

למטה – כדי להשלים את הסימטריה עם סצנת הגג הלבנה – יש גם שוט של צד המפעיל עם קירות מצוירים.

4.

ועוד קפיצה בזמן – הפעם זאת כבר ההצגה עצמה: מיסטר אורנג' מספר את האנקדוטה לג'ו וחבורתו באיזה בר.

הצבעים השולטים בגלגול הזה – אדום ושחור של דם ומוות וסכנה, ובחלק העליון כמעין תזכורת – נורות מהבהבות בשלל צבעים.

5.

בזמן שמיסטר אורנג' מספר נשלם תהליך ההטמעה; הסיפור קורם עור וגידים, וגם טרנטינו עצמו כמו משתכנע באמיתותו ומשלב קטעי "פלש בק" המתעדים את ההתרחשות כאילו היתה זיכרון אמיתי. הפרטים כולם נמצאים שם: מהברז המזרזף ועד לרעש המחריש אזניים של המתקן לייבוש הידיים.

ה"פלש בק"-מיסטר אורנג' נכנס כביכול לשירותים עם תיק מלא סמים ונתקל בארבעה שוטרים וכלב.

מִשָׁלב מסוים בסיפור ממזג טרנטינו את שני הזמנים – את ההווה של סצנת הבר שבה הסוכן מספר את האנקדוטה, ואת העבר המזויף שבו התרחשה: מיסטר אורנג' מספר את סיפורו בתוך השירותים שבהם הוא קורה כביכול. ולבסוף – מיסטר אורנג' (או יותר נכון טרנטינו) אינו שוכח את החלק החשוב של שיעור המשחק. הוא זוכר שהסיפור הוא בעצם עליו, על האופן שבו הוא חווה/תופס את הדברים, והוא מעצים את המתח והחרדה באמצעות מניפולציות של סאונד ותמונה. הזיכרון המומצא שקם לחיים הוא מחווה לכל אותם זכרונות קולנועיים המתארים את המציאות מבעד לעיני הגיבור. 

פייטה גברית מקרטעת

וכיוון שפתחתי בפתיחה אז כמה מילים על הסיום. מיסטר פינק נמלט כאמור לפני תורו. השבירה הזאת של הסכמה העלילתית היא לגמרי עקבית עם אישיותו. הלא דחק בחבריו להמלט מאז שהגיע למחסן. אבל להקדמת הבריחה יש השפעה משמעותית יותר, על הסרט כולו. כי בסיום שבו מיסטר פינק ניצל ונמלט יש משהו קומי ואופטימי. וטרנטינו מסלק אותו מהדרך כדי לפנות את הבמה לסיום הטרגי הגדול שבו מיסטר וואיט (הרווי קייטל) יורה במיסטר אורנג' (טים רות') הסוכן הסמוי.
היחסים בין וואיט לאורנג' נמצאים במרכז הכובד הרגשי של הסרט. קייטל מפתח מסירות אבהית כלפי רות'. הוא מגלה לו את שמו האמיתי, קורא לו "ילד", אוחז בידו שלא יפחד, מוחה את הדם מפניו ומסכן את חייו כדי להגן עליו, ותוך כדי כך מסבך את החלוקה הפשוטה לטובים (שוטרים) ורעים (גנבים). אורנג' בהקשר הזה הוא הבן הרע הנענש על חטא בגידתו. והסרט מסתיים בפייטה ארוכה ומקרטעת על טהרת הגבריות.

פייטה מקרטעת

כתבתי גם על

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

וסרטים נוספים.

Read Full Post »