פיקצ'רבוק (הגיע הזמן למצוא שם עברי לסוגה הזאת!) הוא כל ספר שמובל על ידי האיורים לפחות כמו על ידי הטקסט, אם לא יותר.
"בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, הוא מקרה קיצון ייחודי: לא רק שה"איורים" שבהם הוא מתהדר צוירו בידי רמברנדט, הם קדמו לעלילה ואף הולידו אותה.
אהבת נפש אהבתי את הספר בילדותי, אף שתמיד נטיתי אל המיתי והפיוטי ו"בוא הביתה, טיטוס!" כולו ריאליזם יומיומי. כבר ניסיתי פעם להסביר את סוד קסמו – כלומר, סודות, ברבים, כי יש כמה וכמה, ומאז נוספו עליהם תובנות חדשות. הפוסט נכתב בהזמנת הפנקס ופורסם גם שם בשינויים קלים
וכך זה נפתח:
קצת רחוק רחוק מכאן, בארץ הנחלים ותעלות המים, בארץ שקוראים לה הולנד, גר הצייר רמברנדט ון רין יחד עם אשתו ססקיה ובנו הקטן טיטוס.
הם גרו בבית קטן מול חצר גדולה, לא רחוק מטחנת הרוח שבתמונה למעלה.
גבוהה היתה טחנת הרוח, גבוהה מכל הבתים שבעיר.
כנפי הטחנה היו מסתובבות בלי הרף. כמו מדחף של אווירון – אבל הרבה יותר לאט. כאשר היה טיטוס רואה את הכנפיים מסתובבות, היה שואל את אימו:
אמא, מי מסובב את הכנפיים?
הרוח, היתה האם עונה לו.
למה?
כדי לסובב את אבני הריחיים!
למה?
כדי לטחון את החיטה לקמח דק!
למה?
תמיד היה טיטוס שואל:
למה?
- טיטוס ואנה קרנינה
ילד קטן משחק עם חבריו בחצר, נקרא הביתה לאכול, מסרב ומוחזר הביתה בעל כורחו, בוכה וצורח ומשתתק כי משהו מסיח את דעתו, אוכל ארוחת ערב, מבלה קצת עם אביו הצייר ושאר בני משפחתו, ומושכב לישון. עלילה פשוטה ויומיומית, אף שלא מדובר חלילה, בריאליזם המדולל מבית מדרשה של לוסי ספראג מיטשל הכוהנת הגדולה של "ספרות הכאן והעכשיו" לפעוטות ("ספרות המתרכזת בעלילה קטנה ומעוטת דמויות המתרחשת בהווה" על פי הגדרתה של יעל דר בדודה של שום איש). הריאליזם של שמעון צבר אינו מעוך ומסונן כמו מחית לתינוקות. זהו ריאליזם של מבוגרים (עם טוויסט קל אנכרוניסטי), ריאליזם נדיב, שופע פרטים בלתי מהותיים – כמו אצל טולסטוי, שמתאר דווקא את התיק האדום של אנה קרנינה בזמן התאבדותה.
עמודים רבים בספר מוקדשים להתבוננות בציוריו של אבא רמברנדט; המוזרויות הקטנות שלהם מזינות את השיחה בין הדמויות על מה שיש ועל מה שאין; למשל ציור של ים סוער וחצי איש בשמיים. "למה רק חצי איש?" שואל טיטוס. זה לא חצי איש אלא חצי מלאך, עונה רמברנדט. "רציתי לצייר מלאך שלם, אבל אתה התחלת לצרוח…" "צייר לי מלאך, אבא, מלאך שלם רוכב על פיל", מבקש טיטוס. אבל מלאכים אינם רוכבים על פילים, יש להם כנפיים, וחוץ מזה הם גרים בשמיים ושם אין פילים, מסביר רמברנדט ומצייר פיל בלי רוכב. אל השיחה מצטרפים גם סבא שמחמם את ידיו הקרות מול האח, ואמא ססקיה שסבתא קולעת את צמותיה. זו שיחה חופשית, מדלגת מעניין לעניין כמו התודעה הערנית של ילד קטן, ומתוכה מצטייר לו דיוקן מלא חיים של טיטוס הקטן בחיק משפחתו.
לבסוף מגיע הזמן לישון, אף שטיטוס מתחנן ומבקש, רק עוד ציור אחד ודי. "קחי אותו ממני, אמא," אומר רמברנדט, וססקיה מושיבה את הילד על ברכיה ומספרת לו על "אפרוח שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרוח, שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרו…" סבא נזכר שעדיין לא הקציע את המשענת לכסא, אבל ססקיה אומרת, "אל תתחיל לעבוד. הילד כבר נרדם." היא משכיבה את טיטוס במיטתו ונושקת לו. "לילה טוב, טיטוס", היא לוחשת. וזהו פחות או יותר.
אני עדיין זוכרת כמה חי היה העולם שנברא בספר. טיטוס היה אמיתי כמו אלה-קרי וכמו לילבס ילדת הקרקס ושאר הגיבורים המצולמים של סדרת ילדי העולם. בסתר ליבי אני חושדת ש"בוא הביתה, טיטוס!" הוא בנה הלא-חוקי של הסדרה. הספר הראשון, "אלה קרי, הילדה מלפלנד", תורגם ב-1954, כעשור לפני טיטוס (1965). הצלמת חנה ריבקין בריק תיעדה את משפחתה של אלה קרי במשך חודשים, באלפי תמונות, שמתוכן נבחרו כמה עשרות ועל פיהן חיברה אסטריד לינדגרן את הסיפור. וגם שמעון צבר בתורו, בחר כמה עשרות מתוך אלפי הרישומים שהותיר רמברנדט, ומצא בהם – ואולי המציא בעזרתם – את הטוויסט שלו על סדרת ילדי העולם: טיטוס, הילד ההולנדי מהמאה ה-17.
*
2. משחקי ילדים
אבל "בוא הביתה, טיטוס!" הוא לא רק ספר ריאליסטי, אלא גם מעין "טלפון שבור" ששמעון צבּר משחק עם צייר אהוב. רמברנדט ראה וצייר, ועכשיו תורו של צבר לתאר מה הוא רואה. ושלא כמו הצלמת של אלה קרי, רמברנדט לא עבד בשירותו של צבּר; אין מספיק "חומר" על טיטוס, ולא רק שצבר לא נרתע, הוא הופך את האילוץ למנוף סיפורי ולנוגדן אפקטיבי לבנאליה; טיטוס שלו כל כך חי וקיים, שרק עכשיו שמתי לב כמה מעט הוא נוכח ב"איורים". אלה-קרי למשל, מופיעה ב-29 מתוך 42 צילומי הסיפור, בעוד שטיטוס מופיע רק ב-5 תמונות מתוך 19 (וגם זה בדוחק: באחת מהן הוא חלק בלתי מובחן מההמון, ובאחרת הוא מתגלה רק אחרי חיפוש, כמו במשחק מחבואים). הציורים שעליהם משוחחות הדמויות לעומת זאת, תופסים 7 עמודים תמימים שמתפקדים כמו תקריבים בסרט והופכים את החיסרון ליתרון, המגבלה מרעננת את הרישום ומקנה לו עכשוויוּת.
כמה מן ה"איורים" מתאימים לכתוב, ואחרים רק כמעט; ההבעה לא לגמרי מדויקת או שיש איזה פגם בהמשכיות, בצבע, בתאורה. צבר לא מתאמץ לטשטש את הפערים, את אי ההתאמות. הוא מתענג על השרירותיות, על החן האנכרוניסטי. הוא סומך על הקוראים: ילדים הלוא רגילים לשחק במה שיש ולהשלים את החסר בדמיונם.
*
3. 0% חינוכיות
לו היו מסמנים ספרים כמו שמסמנים מוצרי מזון, "בוא הביתה, טיטוס!" היה מסומן כ"לא מכיל חינוכיות". זה לא שהוא אנטי חינוכי, הוא פשוט לא מניח לשום אג'נדה למַשטר את ההתבוננות.
כשטיטוס צורח וזורק צעצועים צבר לא שופט אותו. הוא לא מנפח את הקונפליקט ולא מנצל אותו לדיון חינוכי. רמברנדט פשוט יוצא מהחדר ואומר, "אל תצעק טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." וטיטוס מפסיק ליילל כי סקרנותו התעוררה. אבל גם סקרנותו של טיטוס אינה מנוצלת כדי להגניב מידע לימודי. ובכלל יש בספר יותר שאלות מתשובות, וגם התשובות אינן נחרצות. לא פעם נותר בסופן עוד זנב של סימן שאלה: למה כועס האריה?" שואל טיטוס על האריה המצויר. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שואלת אמא בתשובה. "אינני יודע, אף פעם לא סגרו אותי בכלוב," הוא עונה.
כשטיטוס שואל למה, עונים לו קצת, כמו במציאות. אבל לא מנפחים את סקרנותו, לא עושים מזה עניין כמו שקורה לפעמים בספרי ילדים.
ולא רק טיטוס, גם המבוגרים אינם עומדים למבחן. צבר פשוט משרטט את דמותם דרך מעשיהם, לא הורים אידאליים (כמו בספריו של דויד גרוסמן למשל) וגם לא מתעללים חלילה, כמו באגדות. אני זוכרת את תחושת החירות הנפלאה, הקלילות הכמעט אופורית שנוסך ספר שמשוחרר מן הדחף המייגע לגנות או להצדיק, דחף שסוחט את הטעם מההתבוננות, מהחיים.
וגם האמנות לעומת זאת, לא מוצבת על שום כַּן: צבּר לא "מנחיל" לקוראים הצעירים את גדולתו של רמברנדט, לא רומז להם שהם אמורים להתפעל. הוא "רק" מתבונן בציורים בתשומת לב אוהבת ויצירתית, הוא זורע משהו, לא תוחב אותו בכוח לגרון (וכל כך מכבד ילדים שמתחשק לי לחבק אותו).
בדף האחרון של הספר יש דיוקן עצמי קטן של רמברנדט, ומתחתיו, באותיות זעירות, נמסר שהיה מגדולי הציירים בכל הדורות ו"בין ציוריו המפורסמים: עיטורים לתנ"ך, דיוקנאות שכניו היהודים ותמונות ורישומים מחיי משפחתו".
"גאון-ציירים זה מן הגויים השיג באורח פלא את הנשמה העברית ובא עד חקר תכונתה כאשר לא השיגה שום צייר מן היהודים", כתב ביאליק על רמברנדט (בהקדמה לספרו של לאוניד פסטרנק "רמברנדט: יצירתו וערכו ליהדות", יבנה 1923). היה קל מאד, טבעי כמעט, לנווט את השיחה לשכנים היהודיים ששימשו מודלים לציורי התנ"ך של אבא רמברנדט, אבל צבר לא הולך לשם. בלי משים (ואולי עם קצת) הוא בוחר בנתיב אחר. לא לאומי, אלא הומניסטי.
*
4. למה טיטוס?
טיטוס נודע במחוזותינו כרשע וצורר שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש. על פי אגדות החורבן הוא בעל פרוצה בזמן שהחריב אותו. את החלק הזה לא סיפרו בבית ספר, אבל כן סיפרו שהוא דקר את הפרוכת בקודש הקודשים והיא זבה דם, סיפרו שהוא נענש ביתוש שניקר במוחו במשך שבע שנים. בקרב הרומאים לעומת זאת, נחשב טיטוס לשליט אהוב ומיטיב (על פי עדותו של ההיסטוריון סווטוניוס: באחד הימים, כאשר נזכר טיטוס כי היום חלף מבלי שגמל חסד לאיש, הכריז – "חברים, אבד לי יום". ותודה לויקיפדיה).
ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם, אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!"
ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן. זרע מורכבות, סובלנות, תקווה. פתאום השם הזה טיטוס הופקע מחברת פרעה והמן. התגלתה בו שכבה חדשה, אנושית. טיטוס, תקשיבו, זה נשמע כמו שם חיבה.
*
5. האמת
כשכתבתי על הספר בפעם הראשונה היה מי שהאשים אותי או את צבר ואולי את שנינו – באידאליזציה, ולא בכדי: ססקיה אשתו האהובה של רמברנדט נפטרה חודשים ספורים אחרי שטיטוס נולד, וזו היתה תחילתה של הידרדרות שנמשכה עד מותו של רמברנדט, בודד וחסר כל, שנה אחרי טיטוס). אין לי ספק שצבר ידע את כל זה, ובכל זאת בחר "לערוך ולספר" את התמונות כפי שבחר. האומנם נכנע לנורמת האופטימיות והחיוביות הנדרשת מספרי ילדים? ייתכן, אבל לא ממש סביר בהתחשב באישיותו הרדיקלית והטוטאלית (שגרמה לו לגלות ללונדון בעקבות מלחמת ששת הימים ולעבוד כנהג מונית וכפועל בניין עד פרישתו לגמלאות).
סופרים ויוצרים אחרים, עושים את זה מדי פעם, מנסים לתקן את המציאות דרך האמנות.
לוסי מוד מונטגומרי מחברת "האסופית", היתה בעצמה פעוטה שאומצה על ידי סביה המבוגרים והקפדניים באי הנסיך אדוארד, אלא שבניגוד לאן שרלי מעולם לא כבשה את ליבם. "האסופית" הוא הניסיון המכמיר לב שלה לתקן את המציאות דרך הספרות (יש לי עוד דוגמאות אבל אני מקצרת). אולי גם צבר ביקש לתקן, להחזיר לצייר האהוב עליו יום אחד ביתי ומשפחתי מאלה שהמציאות גזלה.
זאת ועוד: היתה תקופה בחיי שבה בלעתי כל דבר שקשור לגתה (1749-1832) שלא היה רק סופר, משורר, מחזאי והומניסט, אלא גם מדען. כך גיליתי בין השאר, שהיתה לו תורת צבעים שנסמכה על אבחנות של ליאונרדו דה וינצ'י והופרכה על ידי ניוטון. גתה זעם על תורתו של ניוטון: "איני תופס מה תועלת ומה שמחה לאדם בתורה כזו שכל מחשבה משותקת בה", התלונן באוזני אקרמן (ה"דוקטור ווטסון" שלו).
זה הקסים ושעשע אותי בשעתו, האופן שבו נופנפו העובדות לטובת השמחה שאפשר להפיק מן התאוריה.
ובהמשך לכך – בשנים האחרונות נכתבות אינספור ביוגרפיות של אמנים ושל אמניות לילדים. חלקן פשוט נפלאות כמו זו, אבל רובן דלות, סטריליות, וכל כך מכוונות אג'נדה (מעצימה כביכול) שלא נותרה בהן שום אנרגיה, שום חיים.
זה לא שאני ממליצה על סטייה מהעובדות, רק שהשמחה והמחשבה והקירבה לרמברנדט שהספר הזה עורר חיות בליבי עד היום.
*
סדרת איור אחד נפלא
איור אחד נפלא, ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף
איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד
שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה
*
ובלי שום קשר אבל שווה: נעמי יואלי (חברה יקרה, גילוי נאות) ויוסי מר חיים
"יאללה בטטה" באפריל, בתיאטרון הבית, רחוב נועם 5 יפו
עיר-האושר 