Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘א.ת.א. הופמן’

פוסט שני על "נסיכת הצעצוע" מאת מרי דה מורגן

לפוסט הראשון – צרחות של דגים (כולל תקציר הסיפור)

נסיכת הצעצוע התרגום המלא

*

אולימפיה או החליפה של פרוחור פטרוביץ'

כשאומרים שא. ת. א. הופמן השפיע על מרי דה מורגן, מתכוונים למשל לסיפור הנפלא איש החול  ולזיקה בין אולימפיה, הבובה המכנית המושלמת שיצר פרופסור ספאלאנצאני, לנסיכה המזוייפת. תנועותיה של אולימפיה נוקשות ומדודות, קולה חד וצלול כזכוכית וגם אוצר המילים שלה מוגבל לאנחות "אה, אה!" ופה ושם גם "לילה טוב אהובי." הפרופסור מציג את הבובה כבתו, ונתנאל הסטודנט השרוט נשבה בקסמה ומעדיף אותה על פני קלרה ארוסתו. בפעם הראשונה הוא משקיף עליה מרחוק בעזרת המשקפת שרכש מקופליוס הנתעב:

רק העיניים נראו לו מוזרות – קפואות ומתות. אך ככל שהוסיף להתבונן מבעד למשקפת כן דמה עליו שבעיניה של אולימפיה נקווים אט אט זהרורים לחים של אור ירח: דומה היה שכוח הראיה ניצת בהן לראשונה, ומבטיה רשפו ונתמלאו חיות יותר ויותר.

בהמשך הסיפור, כשנתנאל מגיע לבקש את ידה של אולימפיה, הוא מוצא את הפרופסור ואת קופליוס מתקוטטים על הבובה ומושכים אותה זה מזה. בשלב זה נשברת אשליית האנושיות והאהובה חוזרת להיות בובה עם רגליים מקרקשות.

אבל זה לא ההבדל היחיד בין אולימפיה לבין הנסיכה שאינה שוכחת את גינוניה גם כשראשה מתגלגל על הרצפה. בשונה מן הנסיכה-צעצוע – ריקנותה של אולימפיה אינה אידאל; ליצני העיר צוחקים על האילמת, טוענים שהיא שוטה גמורה ומכנים אותה בובת עץ. את ההיקסמות של נתנאל אפשר לתלות בכשפיו של קופליוס ובעצביו המעורערים של הסטודנט המשורר עצמו. הקשב המוחלט של הבובה משאיר לו את כל הבמה. את ריקנותה הוא מאכלס בדמיונות וברגשות משלו.

הממציא המטורף והרובוטית שיצר, מתוך "מטרופוליס" של פריץ לאנג. הסרט אמנם אקספרסיוניסטי אבל התמונה היא לגמרי רומנטיקה גרמנית (כלומר הופמן). הרחבה בפעם הבאה, ב"קורות האישה המכנית".

ובסופו של דבר, שיא הסיפור, אותו רגע אימה-גרוטסקה שבו הראש המופרד מן הגוף ממשיך בשגרת הנימוסין שלו, מזכיר לי יותר את זה:

כיוון שנכנס הפנקסן לחדר, מיד שמט את תיקו מידו באימה.

כי ליד שולחן רחב-ידים ישבה לה חליפה ריקה והיתה משרטטת על הנייר בעט יבש שלא הוטבל בדיו. החליפה היתה מעונבת, מן הכיס הציץ עט נובע, אבל מעל לצוווארון לא היה לא צוואר ולא ראש, ומחפת השרוול לא הציצה כף היד. החליפה היתה שקועה בעבודתה ולא השגיחה כלל בהמולה שמסביב. כששמעה מישהו נכנס נשעה החליפה לאחור אל מסעד הכורסה ומעל לצווארון נשמע קולו של פרוחור פטרוביץ', המוכר כה יפה לפנקסן: "מה זה? הרי כתוב על הדלת בפירוש שאינני מקבל."

המזכירה היפהפייה פרצה בצוויחה, פכרה ידיה וזעקה: "אתה רואה? רואה? הוא איננו! איננו! תחזירו אותו, תחזירו!"

מתוך השטן במוסקבה, מיכאיל בולגקוב

פרוחור פטרוביץ' יושב ראש ועדת הבידור, התווכח עם מי מפמליית השטן ופלט "יקחני השד", וזה מה שקרה; במקום בו ישב נותרת חליפתו הריקה הממשיכה בשגרת המשרד. החליפה הריקה (המסחררת והמצחיקה, על פי הכלל של ברגסון, שכל מה שאנושי ואוטומטי מצחיק) מייצגת את המנגנון הבירוקרטי המכני שאינו זקוק לגיבוי אנושי של רגש או מחשבה. וכשפרוחור פטרוביץ' חוזר לעצמו הוא אמנם מאשר את כל ההחלטות שהחליפה קבלה בהיעדרו. כלומר, ריקה או לא, החליפה כמו הנסיכה-צעצוע, זוכה בהכרה ובחותמת רשמית.

*

הסאטירה והילדה (הרהור)

היכולת לדחוס חוויות, רגשות, משמעות, לתמונות חיות, היא סוג של שירה. במקרה של נסיכה-צעצוע (כמו בשטן במוסקווה) יש בתמונה החיה קו סאטירי חריף. אלא שמרי דה מורגן היא אישה, בניגוד לג'ונתן סוויפט, נניח (שקדם לה במאה שנה). הסאטירה שלה נחבאת בסיפור ילדים, מה שמתייג אותה אוטומטית כשעשועי דמיון, משהו זניח ואישי. ואם לא די בזה הסיפור משקף עולם פנימי של ילדה, מה שמוריד לו עוד כמה נקודות של חשיבות. ילָדוֹת נמצאות בתחתית ההררכיה. עולמן הוא הערת שוליים לעסקי הפוליטיקה והחברה. מעטים מאד ומדי מאתגרים את התפיסה הזאת. כרגע עולה בדעתי רק רונית מטלון שנוקטת לשון רבים בשמות ספריה, "זה עם הפנים אלינו" שבמרכזו נערה, ו"קול צעדינו" שבמרכזו ילדה, ומנסה, במין השבעה כמעט, לדחוף את הילדה לתוך הקולקטיב ולהפוך אותה לדוברת שלו.

*

עוד על הגבול הנחצה בין בובות לבני אדם:

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

ועוד יותר – המשכו: כולנו תחליפים ריקים למשהו (או פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק)

על מרי דה מורגן:

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

*

הכריכה המושלמת (והלא ממומשת) לשטן במוסקבה (יש לגלול לקצה הפוסט)

*

ובשולי הדברים: בפעם הקודמת שהזכרתי את א. ת. א. הופמן שלח לי רועי כנען (אורח מזדמן בעיר האושר) את "צאכס הקטן, הנקרא צינובר", אגדה שתרגם מגרמנית וכרך לספר. מעבר לכמה שעות של קסם וצחוק, אני לא יכולה להתאפק מלצטט את ההקדשה המודפסת בעמוד הראשון (אלה מכם שקראו את "בנות הדרקון", יבינו למה).

התרגום מוקדש להורי,
שמעולם לא בקשו למסור אותי לפחלוץ.

הפרק הראשון שפורסם כאן, בנקודותיים. הספר יצא לאור בהוצאת אפרוח הביתית ולכן אי אפשר לרכוש אותו. אם מישהו מאד רוצה לדעת את ההמשך הוא יכול לכתוב לרועי ולקבל עותק  canaan_r@bezeqint.net

Read Full Post »

לפני זמן מה ראיתי סרט יפני על בובת מין שקמה לתחייה. א' הביא אותו הביתה. הוא חשב שזה יעניין אותי, המפגש בין פורנו (כלומר, גוף) לתיאטרון בובות. הוא צדק. עוד לפני הצפייה כבר חלפו לי בראש לפחות חמישה תסריטים אפשריים.

דבר ראשון חשבתי על הפַּסָל היווני פיגמליון שיצר את בובת המין הראשונה והתאהב בה. אני יודעת שמקובל להגיד על פיגמליון "התאהב בפסל שיצר", אבל המיתולוגיה היוונית-רומית שבה נולד הסיפור היא הרבה פחות ענוגה ורומנטית.

את סיפורו של פיגמליון קראתי במטמורפוזות של אובדיוס. על פי הספירה של הבמאית נטעלי בראון – מתוך מאתים חמישים מטמורפוזות (כלומר מיתוסים יווניים-רומיים על אנשים שהפכו לחיות, צמחים ואבנים) חמישים מספרות על אונס שמוביל לגלגול. במקרה של פיגמליון מדובר בגלגול הפוך אמנם – מדומם לאנושי, אבל גם הוא מתחיל ב"אונס". אני כותבת "אונס" במרכאות כפולות, כי אי אפשר לאנוס דומם, ובכל זאת: היחסים בין השניים מתחילים באישה-אובייקט-פנטזיה שפיגמליון מכניס למיטתו. ואגב, כבר המשפט הראשון בסיפור: "את הזונות בזנותן פיגמליון ראה בשאט נפש" (כך זה נפתח, בחיי), מבסס את אווירת המין המחופצן שאותו הוא כביכול שולל, ובעצם מעלה בחזקה.
בהמשך מסופר איך גילף לעצמו אישה משנהב וחי איתה:

אהבתו בערה בלבבו לעלמה הדוממת.
פעם בפעם ניסה בידו, הבשר או שנהב היא –
לא האמין, לא הודה, כי פסל עומד לפניהו.

גם נשקה ודימה, כי אף היא נשקתו בפיה,
גם ידבר לתבנית, יחבק לה, ירגיש, כי חיה היא,
גם יפחד, כי ילחץ על עורה וסימן בו יטביע;
ואז ילטפנה רכות …

כל קישוטיה יפים – אך גם ערומה נפלאה היא.
על יצועי ארגמן על ידו בלילות ישכיבנה,
מראשותיה ריפד בפלומה (כאילו מרגישה היא),
בזרועותיו יחבקנה ואשת חיקו הוא קורא לה.

(תרגם: שלמה דיקמן)

בסופו של דבר נענית ונוס לתפילתו של פיגמליון ומקימה את הבובה לתחייה ("שב אל ביתו ובקש את הפסל, שכב על יצוע,/ את עלמתו ינשק והפעם הרגיש, כי חמה היא./ פיו ישקנה שנית וידיו את חזה תגששנה…" וכן הלאה).

חשבתי גם על סינדרלה, בגרסת הזונה-הנגאלת-על-ידי-האהבה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה".

והיתה כמובן אופציה של סרט פורנו משונה: עם נופך סוריאליסטי קצת מאובק, ואפילו מחווה לרומנטיקה הגרמנית על נטייתה המופלגת אל החלומי, הפלאי והמלאכותי.

פעם ראיתי בערוץ 8 סרט תיעודי על אדם שחי עם חמש בובות מין. הרמון שכזה. במהלך הסרט הוא מנסה לקשור יחסים עם אישה חיה, בלי להסתיר את החלק הזה של עולמו. האישה, עד כמה שאני זוכרת, היתה די רגילה ונחמדה והתייחסה למצב באומץ ובענייניות, עד שכבר לא יכלה. בשלב מסוים בסרט מוציא האיש את כל הבובות מאריזתן ומושיב אותן בתפזורת בחדר המגורים שלו ויושב ביניהן בדממה. זה היה רגע creepy וטעון, כמו בכל פעם שמשהו ששייך לאפלה מוצג פתאום באור סלון. וגם הכמות מכריעה, תחושת הריבוי, כחול אשר על שפת הים (כמעט).

מתישהו במהלך הסרט בכל אופן, הוא מסביר בגילוי לב וגם בהיגיון מסוים שלאישה חיה יש רצון משלה שמִן הראוי להתחשב בו, ובובת מין תמיד מוכנה (או משהו כזה). כלומר בובת מין היא האהובה האידאלית כי אין לה רצון משלה. ופתאום מבליח לו זיכרון שיהודה הלוי יצר לעצמו פעם גולם-אישה – שמעתי על כך יותר מפעם אחת אבל זה אף פעם לא שוקע אלא מתפוגג כמו חלום, רק הכותרת נשארת. ובעיקר אני נזכרת בסיפור הנפלא של א.ת.א. הופמן "איש החול" שבו מתאהב הסטודנט נתנאל בבובה המכנית אולימפיה, ושוכח בעטייה את קלרה ארוסתו הנלבבת. זה הקטע שבו נתנאל שופך את לבו לפני הבובה ומקריא לה מפרי עטו:

אכן מימיו לא נזדמנה לו מאזינה נפלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מן החלון, לא האכילה ציפורים, לא שעשעה כלבלבים בחיקה, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות נייר מיד ליד, לא נאלצה להסתיר פיהוק בשיעול חרישי מאולץ – בקיצור שעות על שעות היתה יושבת בלא ניע ובלא זיע, עיניה לטושות אל עיניו של אהובה ומבטה הולך ומתמלא אט אט חיות ולהט. רק כשהיה נתנאל קם לבסוף על רגליו ונושק לידה ואף לפיה, היתה אומרת 'אה, אה' … 'אהה נפש עמוקה נפש נפלאה, היה נתנאל קורא בשובו למעונו, 'רק את, רק את לבדך מבינה לרעי'. הוא נרעד כולו מחדווה כשהיה הוגה בתואם הפלא שנתמזגו בו נפשותיהם יום יום יותר ויותר.
(תרגמה: נילי מירסקי)

כשקראתי את הסיפור לראשונה לפני שנים תהיתי איך מצליח קסמה של אולימפיה להאפיל על טמטומה, אבל עכשיו אני מבינה שקסמה הוא בטמטומה, בריקנותה המתפקדת כקשב מוחלט שאינו תובע דבר.

ואם נחזור לתסריטי הרפאים שלי לפני הצפייה – היתה עוד אפשרות חמישית נוספת של סרט "נועז" על אהבה טהורה בעולם חסר תמימות. נזכרתי בסרט הביכורים של סטיבן סודרברג סקס, שקרים ווידאוטייפ (1989, למי שלא זוכר/לא ראה – אנדי מקדואל נשואה לפיטר גאלאגר הבוגדני ואז נכנס לחייהם ג'יימס ספיידר, חברו הוותיק של גאלאגר, בתפקיד "קדוש" שהוא בו-בזמן גם "סוטה" כפי שמתברר בהמשך – כלומר הוא מתנזר מנשים אבל מצלם אותן בווידאו מדברות על חיי המין שלהן וגם מאוננות למצלמה, רק אם הן רוצות). בשעתו חשבתי שזה מה שהסרט מנסה להגיד: ש"קדוּשה" היא בלתי אפשרית בתרבות שבה אנחנו חיים, כדי להיות קדוש אתה צריך להיות גם סוטה, והייתי כל כך משוכנעת בפרשנות הזאת שממש נדהמתי כשקראתי את התסריט עם המבוא של סודרברג וגיליתי ששום דבר אפילו דומה, לא עלה בדעתו.

זה שוב יוצא קצת ארוך. להמשך: כולנו תחליפים ריקים למשהו (פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק).

*

עוד בסביבה

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

כמה הערות על נוטות החסד (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת


Read Full Post »