Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אתגר קרת’

בקיצור גדול: "לשבור את החזיר" של אתגר קרת נכתב כסיפור קצר למבוגרים ויצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים).

כאן אפשר לקרוא את הסיפור ואת מה שכתבתי עליו.

הספר עורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים". זה הפוסט שמסביר למה כן.

הוא נכתב בשיתוף עם הילדה שהייתי ושחלק גדול מלבי נמצא עדיין בבעלותה (גילוי נאות או משהו).

ביום שני ה12 באוקטובר יתקיים כנס הפנקס הרביעי לספרות ילדים. השורות הבאות הן מעין המשך והרחבה של דברים שאמרתי בכנס הראשון. הן מוקדשות באהבה ליותם שווימר ותמר הוכשטטר ולכתב העת המקוון שלהם לספרות ותרבות ילדים.

והוא מוקדש גם לעטרה אופק, שהפכה לנמענת שלו, שלא בטובתה.

*

הקדמה

לפני שאכתוב למה כן, אפשר לשאול גם, למה לא? עטרה אופק היא נציגה עקבית ומשכנעת של המתנגדים. להלן עיקרי הדברים שכתבה בהזדמנויות שונות:

"יש להיזהר מפני ספרים … שרומזים שהורי הגיבור אינם יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב."

"לשבור את החזיר" "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי." וגם: "למה למהר? מה כל כך דחוף להגיש לילד מזון שהוא עוד לא בנוי לעכל בשיני החלב שלו???"

"לשבור את החזיר" "לא מציע נחמה בסופו". וביתר פירוט אסור לתת לילדים מתחת לגיל שבע "ספרים שבהם הגיבור נקלע למצב לא צודק, מצב שגורם לו עוול, ואין בסופם תיקון."

וגם זה חשוב, מתן תוקף: "אני מרגישה את זה עמוק בלב. כמו שאתם מרגישים עמוק בלב על פורנו או סרטי אימה ואלימות לילדים."

יש כאן פקעת של שאלות על ספרות ועל נפש ועל חינוך, והפוסט הזה ינסה להתיר אותן בסבלנות: לדבר על אמת ושקר ועל היחסים בין מציאות לספרות, על חשיבותה של הספרות כ"מקום לדאגה", על "לשבור את החזיר" כמעשייה קלסית הרואית ואופטימית, והוא, כלומר אני, אנסה להסביר גם למה להכליל ולקבוע למה "הילד" זקוק, זה להתייצב בצד של אבא של יואבי (חכו רגע לפני שאתם קופצים).

זה יהיה אובייקטיבי אבל גם אישי עד העצם; כי הכול אישי וגם כי אני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. הייתי שם. ובכן:

*

1. הורים הלא כשירים, או – "דמעות הילדים אינן נופלות בגודלן מדמעות המבוגרים, ולעתים קרובות אף כבדות הן מאלה." (אריך קסטנר)

"לבסוף נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו, אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו. ואף אגיד לכם משום מה נתרגזתי. אותו מחבר מטעה את קוראיו הצעירים להאמין שבכל עת שמחים הם ועליזים ומרוב אושר אינם יודעים מה יעשו. מדבריו של אותו בדאי יוצא שהילדות כולה מחמדים וממתקים!" (אריך קסטנר)

אריך קסטנר כתב את הדברים האלה כהקדמה לסיפורו של ג'וני טרוץ, אחד מגיבורי "הכיתה המעופפת". אמו של ג'וני נטשה אותו בגיל צעיר מאד וכשמלאו לו ארבע שנים נפטר ממנו גם אביו. הוא פשוט שלח אותו באונייה לגרמניה מבלי להטריד את עצמו בגורלו.

עטרה היקרה, זה היה באמת נחמד אילו כל ההורים בעולם היו כשירים ואחראים ויודעים לאהוב. אבל במציאות הורים הם בני אדם, כלומר שרוטים ומצולקים בעצמם, לא פעם אמביוולנטיים או מתקשים לאהוב או מבלבלים בין המצוקות שלהם לשל ילדיהם. לפעמים הם כל כך עסוקים במצוקות שלהם שהם פשוט לא רואים את ילדיהם. וגם הורים אוהבים ואחראים לפעמים כושלים. הם לא תמיד מודעים ולא תמיד מתפקדים. ומה יעשו כל הילדים שהוריהם לא כשירים (באופן חלקי או מלא) בסיפורים על הורים מושלמים ומתפקדים? הם ירגישו מאד בודדים ודחויים ואשמים. אולי הם יסיקו שהם לבדם כה פגומים שאפילו יצורים מושלמים כהורים נוהגים כלפיהם ברשעות?

את הטיעון הזה כבר שטחתי בתגובות לפוסט הקודם, ונעניתי שבשביל הילדים האלה הומצאו אגדות העם "אלה שמרחיקות את העדות הרחק-הרחק, לזמן ומקום אחרים לגמרי, עם הורים חורגים/רשעים, מפלצות ומכשפות." יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל זה לא משנה, כי גם האגדות הן זן נכחד. גם הן הורחקו מחדרי הילדים באשמת אכזריות יתר או הטיה מגדרית.

וכך או אחרת, אלה לא הסיפורים שרומזים שהורים אינם "יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב". אלה החיים שרומזים. "אפלה זה דבר שמסתנן," (כתבתי בפוסט ההוא). "כמו אור … כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה."

*

2. מקום לדאגה

"לשבור את החזיר", כתבה עטרה אופק, "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי."

ובכן, עטרה היקרה, תני לי לספר לך קצת על איך זה להיות יואבי. הבעיה עם הורים עריצים היא לא החזיר שהם קונים לך במקום הבובה שבקשת (גם, גם) וגם לא בקרומים שהם מכריחים אותך לבלוע. אלה דברים קשים אבל קשה מהם הוא הדיכוי המחשבתי ועוד יותר ממנו, הדיכוי הרגשי. לילדים כאלה אסור לבטא רגשות שליליים. אסור להם להביע את העצב או הכעס שהם מרגישים. עצב על צעצוע נקרא שטות ופינוק ועל כעס אין מה לדבר. זה יכול להיות ממש מסוכן. סיפור כמו "לשבור את החזיר" נותן מקום לרגשות האלה. הוא לא "מעורר" אימה ועצב תהומי, הוא מכיר בהם, הוא נותן מקום לכל העצב והכעס והשנאה שמאלצים אותך להדחיק ולכבוש, להעמיד פנים שהם לא קיימים.

וספרות היא מין כלי קסמים כזה. את יכולה לאחסן בה חלק מלבך עד שתהיי חופשייה להשתמש בו.

.

.

ואם הילד שלכם שייך במקרה לאחוזון הפלאי של ילדים מאושרים – גם אז לא נורא אם יידע שיש גם ילדים שסובלים. תמיד ספק קובלים ספק קובעים שילדים עד גיל מסוים הם חסרי חמלה. חמלה זה להבין שאת לא לבד בעולם. שיש עוד אנשים מלבדך וגם הם חשובים, גם להם יש חלומות וכאבים. אולי קצת קשה לפתח את זה כשמעלימים ממך כל סבל באופן שיטתי.

*

אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של

אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

3. מעשייה קלסית עם סוף טוב

ליואבי יש משאת נפש. ואני לא מתכוונת לבובת בארט סימפסון. אני מתכוונת למשאלה העמוקה לאהוב ולהאהב ללא תנאי. מכשולים רבים עומדים בדרכו: הוריו הפגומים, כל אחד בדרכו, אינם יכולים לספק את האהבה. הצעצוע שבחר אולי כתחליף – נמנע ממנו. והתחליף של התחליף לא נועד כלל לאהבה. חזיר הכסף הוא שיעור בדחיית סיפוקים וכבוד לכסף. אי אפשר בכלל לשחק איתו.

ויואבי, גיבור קטן וחלש כמו האח השלישי באגדות, גובר על כל הקשיים האלה. להפוך דלעת למרכבה זה כלום לעומת מה שהוא מחולל במטה הקסם שלו: הוא הופך חזיר כסף לחבר. ואם לא די בזה, הוא עומד בפני לחצים אדירים ונשאר נאמן לחברו. בעורמה (הנשק המנצח של החלשים באגדות, מן "החייט הקטן" ועד "החתול במגפיים") הוא מציל את חיי חברו.

"לשבור את החזיר" הוא מסע חניכה. יש בו אופל וקדרות כמו בילדה אילת אבל גם ניצחון והעצמה. יואבי זוכה ביחסי אהבה ללא תנאי וגם בחוכמה ובעצמאות. כשהוא משלח את פסחזון הוא מממש את מילות השיר שעזר לבני (בן החמש עשרה אמנם) להשלים עם מות סבו:

   You only know you love him when you let him go \ and you let him go

(כשבני שר את זה הוא רק החליף לשון נקבה בזכר)

.

אז למה לא כולם רואים את זה? כי הם מבוגרים. כי הסיפור נדפס לראשונה בקובץ למבוגרים וקשה להשתחרר מזה. כי קוראים לו "לשבור את החזיר" ולא "להציל את פסחזון". כי קריאה בוגרת שופכת דלי של אירוניה על ההירואיות ועל האהבה. וזה עדיין סיפור עם אזרחות כפולה, עם רגל אחת בסיפורת הילדים ושנייה בסיפורת המבוגרים. יש בו שכבות רבות ומרחב שמתמסר בהדרגה. וכמו שכתבה אחת המגיבות לפוסט הקודם "הרי הסיפורים הכי טובים הם אלו שאתה לא לגמרי מבין. (אבל יכול להמשיך/לנסות ל"הבין" אותם שנים)."

ואותו דבר לגבי האיורים. הבטחתי לעצמי לא להיכנס אליהם שוב. אבל אם ניקח למשל את הפטישים הקומוניסטיים מהפוסט הקודם – רוב הילדים לא מכירים כרזות סובייטיות. הם לא יעשו את הקישור. אבל כמה מהם אולי יגדלו ויעשו אותו ברוורס, וגם זה נפלא. קוראים לזה תרבות.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. מימין, הדף הראשון בספר. משמאל, הדף האחרון בספר. פסחזון מגיע ועוזב כמו שמוליקיפוד

*

4. להשתיק את יואבי

כבר אמרתי שאני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. לקח לי שנים להבין שהוא לא חסר לב, שהעריצות שלו נובעת מקוצר יד, מפחד, מעיוורון. אני לא מצפה שתסכימו איתי. יש לי פוֹר של עשרות שנים שבהן בחנתי את זה מכל הכיוונים, ובכל זאת אנסה את מזלי: כשהוא מכריח את יואבי לבלוע את הקרום, הוא לא פועל מתוך סדיזם. הוא חושב שהוא גורם לבנו לאכול אוכל מזין (היום אלה ירקות, אבל פעם חלב נחשב למזין האולטימטיבי) ובד בבד הוא מכין אותו לחיים, הוא מחשל אותו (עוד מילה שנשרה מהלקסיקון החינוכי למרבה השמחה) ומלמד אותו לדבוק במטרה ולדחות סיפוקים. הוא חושב שהוא מחנך אותו, שהוא מגדל אותו להיות הגון ועצמאי. הפעולות שהוא נוקט אמנם אטומות ומרושעות, אבל ככה זה, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

הבעיה האמיתית של האבא בסיפור היא לא רשעות אלא עיוורון. הוא לא רואה את בנו. במקום לראות את הכמיהה של יואבי לאהבה הוא רואה (את הפחד שלו עצמו מ)בן פרזיט שיידרדר לתרבות הרעה. הוא ממקם את יואבי בתסריט מוסרי שלא קשור אליו. הוא מחליט לתקן קלקול שאיננו, ותוך כדי כך זורע שמות במה שישנו. הוא שוגה אבל הוא בטוח שיש לו בעלות על האמת.

אני זוכרת את הביטחון הסהרורי והמופרך וההרסני הזה. דברים שאהבתי בתום לב או שהצחיקו אותי או שעניינו אותי הפכו לראיות שאני מושחתת (ואני מדברת על ילדות מוקדמת, בגיל ההתבגרות כבר השבתי מלחמה). אני לא הייתי גיבורה כמו יואבי. לא קבלתי את הדין אבל הרעל כבר זיהם ועיקם את החוויה שלי.

ברוב ההורים יש משהו (ולו כזית) מאבא של יואבי. אני לא קבלתי את בובת הברבי שלי מסיבות סוציאליסטיות, מהפחד שהיא תדביק אותי במחלת הקפיטליזם והריקנות. ילדות אחרות לא מקבלות את הברבי שלהן מסיבות מגדריות. אני יודעת שזאת דוגמא מאתגרת לרבות מן הקוראות, אבל הדרך להבנה רצופה דוגמאות מאתגרות. הורים לא מבינים שלתשוקה לבארט סימפסון או לברבי אין ערך קבוע ומוחלט, לקניית צעצוע אין השלכות נתונות מראש. הכול תלוי בהקשר שנותן לו ילד מסוים ברגע מסוים. במחוזות הפלאיים של הנפש גם חזיר כסף יכול להיות חבר, וספרים עצובים יכולים לגרום אושר גדול.

ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר היותר מאלף על ילדות שקראתי בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. סעיד קובע ש"גם אם אי אפשר עוד לכתוב חיבורים מלומדים (ואפילו פופולריים) על 'הנפש השחורה' או על 'האישיות היהודית' הרי עדיין אפשר בהחלט לעסוק במחקר על 'הנפש האיסלמית' או ה'אופי הערבי'…"

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב"נפש הילד". אותה הכי קל להכליל.

נודלמן יוצא נגד "יציבות הילדות", אותו מערך של מאפיינים שמתעלם ומתעלה כביכול על כל הבדלי האישיות, הגיאוגרפיה והתקופה, והוא מבין את המחיר שאנחנו משלמים על ההכללה: "באקט הדיבור בשם האחר, בכך שאנחנו נותנים לו קול, אנו משתיקים אותו. כל עוד אנחנו ממשיכים לדבר בשמו, לא נשמע מה יש לו לומר בשם עצמו."

אני מאמינה לעטרה אופק שהיא "מרגישה את זה עמוק בלב." העניין הוא שגם אני מרגישה עמוק בלב – את ההפך הגמור. וזאת בדיוק הנקודה: אנחנו שונות. והשונות הזאת לא נולדה ברגע שהפכנו למבוגרות. למה להכניס את כל הילדים לבלנדר? יש מבוגרים שאוהבים ביוגרפיות, אחרים אוהבים קומיקס, רומן רומנטי או קלסיקנים רוסים. לא עולה על דעתו של איש להכתיב להם לאיזה ספרות הם זקוקים ומאיזו הם צריכים להימנע. למה לגרום את העוול הזה לילדים?

זה היה נוח מאד לו כל הילדים היו דומים, לוּ היה מתכון מושלם לגידולם. אבל זה היה גם נורא ואיום, זה היה מבטל את הצורך בקשב, בתשומת לב, זה היה מוחק את המפגש החד פעמי בין נפש לנפש, בין אדם לאדם ולא משנה אם אחד מהם גדול ואחד מהם קטן.

*
תם ולא נשלם. הפוסט הזה הלך והסתעף במהלך הכתיבה וקוצץ שוב ושוב כדי לשמור על ממדים סבירים. המשך יבוא.
*

שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכת ציפורים כאלה מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם יוצא לכם להשתתף באחת ההפעלות שלו ושל מרב אסקיו זוגתו - ממש כדאי

שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכה של ציפוריו מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם אתם נופלים על אחת ההפעלות לילדים שהוא עורך עם מרב אסקיו זוגתו – ממש כדאי.

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

המוצא של הילדה אילת (ועל העיבוד המוקדם לילדה אילת – בדיוק כפי שזכרתי)

על מוכרת הגפרורים

צנזורה של טעם?

על שמוליקיפוד (עוד עצב מבורך)

ילדים היזהרו מברונו בטלהיים! (הרצאה בכנס הפנקס השני)

איורי נפש – תמצית האמנות (הרצאה בכנס הפנקס השלישי)

איך מגוננים על ילדים (דברים שאמרתי בכנס הפנקס הראשון)

Read Full Post »

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

זהו פוסט המשך. בחלק הראשון יש גם תקציר

*

קערת העץ

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

בעמוד הראשון רואים את ראשו של הילד מבצבץ מן האשנב למכירת כרטיסים. ברקע נמצאת הגדר של התור שכמו סוגרת עליו מאחור. למטה משמאל מונח עט של "אלפרד כלובים בע"מ" ולמעלה מימין מודבק פתק: "כלוב 16 ריק! להודיע למנקה!!" זהו האקדח של צ'כוב, שתלוי על הקיר במערכה הראשונה וייִרה במערכה השלישית. אביאל בסיל מכין את הקרקע לרגע שבו הילד יגדיר את עצמו מחדש כחיה ויישכב בכלוב הריק.

למה בכלוב? כי כל הספסלים תפוסים.
הם לא סתם תפוסים, הם תפוסים על ידי משפחות מאושרות.
ואולי הם פשוט נועדו למשפחות מאושרות. ואילו הכלובים נועדו לאלה שהורחקו מסביבתם הטבעית.
כל כך הגיוני וברור לאן הוא שייך.

ובהמשך לכך, הכניסה לכלוב היא מעין מיצג (במובנו הראשוני כאמנות המבוססת על פעולות ורעיונות), וגם פעולת מחאה נוסח קערת העץ. זוכרים את הסיפור על הסבא הישיש והרועד ששומט את כלי האוכל ומטנף את שולחן המשפחה? בנו וכלתו מַגלים אותו לפינה ומגישים לו את מזונו בקערת עץ. הנכד צופה בהשפלתו. זמן מה אחר כך הוא משתעשע בפיסת עץ. כשאביו שואל אותו למעשיו הוא עונה "אני מכין לך ולאמא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל". (הנה גרסה מפורטת).

.

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

.

כמו ההורים של הילד מקערת העץ גם ההורים של הגור מרוכזים בעצמם: "לא מזמן שמעתי את אמא אומרת לו [לאבא] שהוא חייב להשתדל לבלות איתי יותר, אחרת, כשאגדל, הוא ממש, אבל ממש יצטער על זה." כלומר הנושא הוא לא צערו העכשווי של הילד אלא צערו העתידי של האב. האב לעומת זאת, מלמד את הילד "מה צריך להגיד לאמא… כדי שתכעס עליו [על האבא] הכי מעט." הוא אוסר על הילד לקנות שוקולד, לא בגלל שזה מזיק לשיניים (נניח) אלא "כי גם ככה יהיו לו [לאבא] מספיק צרות עם אמא".

הכניסה לכלוב היא פעולת שיקוף ומחאה, כמו גילוף הקערה.

*

מרי פופינס

גורי חתולי אדם ארוכי שיער ניזונים רק מממתקים, אסור לשטוף אותם במים, אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות. המשחקים שהם הכי אוהבים זה קלפים ותופסת עכברים. אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה. אם גור חתול אדם ארוך שיער מספר לך סיפור, אתה חייב להקשיב לו עד הסוף, גם אם יש לך טלפון דחוף מהעבודה, הם שותים רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא ואולי אפילו להתעוור. (מפנקסו של חבקוק, בהשמטות קלות)

מי שחושב שאבות עסוקים עם טלפונים מהעבודה נולדו אתמול, שיזכור את מרי פופינס. לא הספר, הסרט שנעשה ב1964 ומתרחש ב1910!. ג'יין ומייקל, שני ילדים עם אבא עסוק ואמא סופרז'יסטית, מופקדים בידי אומנות קפוצות ומתנכלים להן בהתאמה. אחרי שהאומנת ה13 מתפטרת, הם מחליטים לעזור ("גורי חתולי-אדם נחמדים ואוהבים לעזור") באיתור אומנת מתאימה. מודעת הדרושים שהם מנסחים היא פרומו לפנקס החבקוקי. אני מצטטת בהשמטות קלות:

דרושה אומנת לשני ילדים מקסימים. עליזה, ורודת לחיים, ללא יבלות [את זה מייקל הוסיף], שמכירה כל מיני משחקים, טובת לב, מתוקה, שתיקח אותנו למקומות, לבילויים, תשיר שירים, תתן ממתקים, לא תכעס, תִּרדֶה או תנזוף, לא תתן שמן קיק או מִקפא, תאהב אותנו כמו בן ובת ולא תסריח ממי שעורה [בירה? גם את זה מייקל הוסיף].

(וגם הם מצדם מתחייבים אגב, לא להחביא לה את המשקפיים ולא לשים לה קרפדות במיטה או פלפל בתה).

אחרי שהם הולכים לישון, קורע האב את מכתבם ומשליך אותו לאח. אבל רוח מסתורית נושאת את הקרעים למרום ושם הם מתאחים בחזרה. מרי פופינס מעיינת במודעה. למותר לציין שהיא עונה על כל הדרישות. היא לא רק האומנת המושלמת שמפצה על חסרונות ההורים, היא מצליחה בסופו של דבר לתקן את האב ולקרב אותו לילדים (לא בעזרת פנקס הוראות, זה תהליך שלם שאין לו מקבילה בסיפור של קרת או מקום בפוסט).

.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

תהייה: האם התוכי של אביאל בסיל שמלווה את הסיפור לכל אורכו הוא קריצה למרי פופינס? (הצבעים שלו אמנם שונים וקרובים לבגדי הילד וגם לצבעים המקוריים של קוקי חבקוקי)

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". בפוסט הקודם אפשר לראות אותו ברבים מן האיורים.

3_smoke-stairs.

וגם המעשנות הכל כך פעילות של ספינת האוויר – האם הן מחווה מודעת או לא למעשנות הלונדוניות של מרי פופינס?

 .

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

מיו מיו שלי

"ומאז בכל שבוע, כשאבא שלי ואני יוצאים לבלות, הוא מציץ בפנקס כשהוא שוכח, ומגדל אותי רק לפי ההוראות." כך מסתיים גור חתול-אדם ארוך שיער.

סוף טוב הכל טוב?

כן. אולי.

יש לי ספקות משלי. אני יודעת משהו על הגבול בין המציאות לבין הפנטסיה שמתקנת אותה. הפנקס של חבקוק שייך לצד הפנטסיה. מאד חשוד בעיני לגלות אותו בצד מציאות (כמעט בדרך אגב, ובלי הפליאה האופפת את שאלתו של קולרידג': "אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו, להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז"?).

זה קצת מזכיר לי את הסוף של מיו מיו שלי (הנהדר של אסטריד לינגרן), כשהילד מסביר שהוא לא קופא מקור על ספסל ברחוב, מה פתאום! הוא נמצא בכלל בארץ מרחקים, בין צפצפות כסף מרשרשות ומדורות מחממות, הוא אוכל לחם משביע עם אביו הנפלא וכן הלאה, וככל שהוא ממשיך ומפרט את אושרו זה נהיה יותר עצוב, הצורך שלו להפנט אותנו ולשכנע את עצמו. מתחשק לבכות ולחבק אותו.

זאת ועוד. הילד של קרת יודע שהוריו מפשלים ובכל זאת הוא לא מתמרד, הוא לגמרי אחראי ובסדר ונאמן לאביו. הוא משתדל לבַלות יפה כמו שהבטיח בעל כורחו (כמו מרטין מהכיתה המעופפת שכובש את בכיו כדי לרַצות את אמו, ואפילו מתוך שינה הוא ממלמל "אסור לבכות"). הוא קורא ביסודיות את כל הכיתובים ולא מרשה לעצמו שוקולד למרות שיש לו כסף ומי ילשין; ומי יודע, הוא עוד מסוגל להגיד שאביו השתנה כדי להרגיע את כולנו, שלא נצא בלב כבד.

*

זה ספר הילדים השלישי של אתגר קרת, ובכל אחד מהם יש אב נעדר. באבא בורח עם הקרקס, האב עוזב כדי להגשים חלום (וחוזר אמנם, מועשר). בלילה בלי ירח הוא משתמט וקצת שקרן ואנוכי (ועוד יותר על פי הפרשנות שלי), ועל האבא של גור חתול-אדם ארוך שיער כבר דיברנו. זה מרשים ומפליא כאחת, כי בעוד שספרות מבוגרים מבוססת על הדפיקויות של אנשים (והוריהם!) הרי סופרים – לפעמים אותם סופרים בדיוק – נוטים להגיש לילדים גירסה זוהרת של הורה קשוב ונוכח. קרת לא עושה הנחות למוסד האבהות, ועם זאת – משפטים כמו "אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות," כולל הערת האזהרה, ש"אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," הם גאוניים בעיני, כמבוגרת וכילדה. אני עדיין זוכרת את המפגש הראשון שלי עם מודעת הדרושים של מרי פופינס. את הפלא הזה שמתפשט בחזה, האושר הזה של "אבל ככה זה צריך להיות, סוף סוף מישהו מבין!" אני זוכרת את הצחוק שלא נבע רק מהגוזמה אלא מההבנה, מהשמחה שמישהו רואה אותי (ומכיר בי ואוהב אותי). וזאת נחמה גדולה.

*

עוד אבות בעיר האושר

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

על גורילה מאת אנתוני בראון

אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

המוצא של הילדה אילת

בדיוק כפי שזכרתי

*

וגם

פוסט ארכיטקטוני, על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה

*

פוליאנה ואני

גילגי היתומה המאושרת

ועוד

*

Read Full Post »

נעם סיפרה לי שגורים של גורילה (נדמה לי שהיא אמרה בייבי גורילס, בטח בהשפעת רוברטו שבקושי ידע עברית) מתים, אם לא נוגעים בהם מדי פעם. אפילו אם נותנים להם לאכול כמו שצריך, הם מתים אם לא מחבקים אותם לפעמים. למרות שזה כל כך הגיוני ומובן מאליו, כי באמת מה כבר יותר חשוב מקצת תשומת לב ואהבה, זה הדהים אותי. עד אז חשבתי לי בטמטומי שהם ניזונים מאור שמש וחלב.

אורית מורן, מתוך מה שגור הגורילה צריך

*

גור חתול-אדם ארוך שיער, כתב אתגר קרת, אייר אביאל בסיל. הספר הזה הוא מין צומת. יש לי כל כך הרבה מה להגיד שאני לא יודעת ממה להתחיל. מהתקציר כנראה, לטובת מי שלא קרא:

אבא לוקח את בנו לגן חיות ושם הוא מקבל טלפון דחוף מהעבודה. הוא משאיר את הילד בגן ונוסע למשרד. הילד משוטט וקורא את השלטים המתארים את החיות עד שהוא מתעייף. הוא מחפש ספסל פנוי ומוצא כלוב ריק עם שלט ריק. הוא כותב עליו "גור חתול-אדם ארוך שיער", ואז הוא נכנס לכלוב, נשכב ועוצם את עיניו. כשהוא פוקח אותן הוא מוצא את עצמו בספינת אוויר. חבקוק הקברניט חטף אותו. זה מה שהוא עושה. הוא חוטף חיות מכלוביהן ומשחרר אותן בסביבתן הטבעית. הילד הוא גור חתול-אדם ארוך שיער הראשון שלו. אין לו מושג איך לטפל בהם והילד מסביר לו בדיוק ("אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות… אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," וכן הלאה). חבקוק רושם את המידע בפנקס ומשחרר את הילד ברח' שטמפפר 17, סביבת הגידול הטבעית שלו. למחרת בבוקר כשהילד מתעורר פנקס ההוראות עדיין לצדו. הוא מוסר אותו לאביו שמבין סוף סוף איך צריך לגדל אותו. (במקור זה מסופר בגוף ראשון, מפי הילד).

*

אשנבים של בדולח

יש אנשים שלא רוצים לדעת איך קסמים קורים, זה מקלקל להם. אני אוהבת גם וגם. גם להנות מהקסם וגם לפשפש במנגנון. אני אוהבת מנגנונים, תמיד אהבתי. וגור חתול-אדם ארוך שיער הוא מכונה שקופה. חבקוק לא היה מופיע לולא הניצוץ הרגשי (הבדידות והגעגועים), אבל הדמיון לא פועל על ריק. הוא משתמש בחומרי מציאות כדי לרקוח את הקסמים שלו. וקרת לא מעלים ראיות: פנקס ההוראות של חבקוק נולד מן הכיתוב על כלובי החיות. הילד הבודד והמשועמם קורא כל מילה: "מה כל חיה אוכלת, מי אוכל אותה, מה היא אוהבת, ואיפה היא גדלה בטבע" והוא מתחיל לחשוב מן הסתם, שחבל שהוא לא חיה, כי אז מישהו היה מברר איך צריך לטפל בו, ומהר מאד הוא מגדיר את עצמו כ"גור חתול-אדם ארוך שיער", מחווה לשמות המדעיים הארוכים של החיות ונכנס לתוך כלוב.

וגם אביאל בסיל זורע עקבות משלו:

ספינת האוויר כמסתבר, נולדה מן הצעצוע-קישוט-ספינה-בכדור-זכוכית המונח על הארון הביתי. הציור הילדותי על המקרר חושף את הקשר החתולי.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

למטה, קצת אחרי הנטישה: הילד נושא את עיניו לג'ירפה אבל בענן כבר מסתמנת לה ספינת האוויר של חבקוק. אנחנו עוד לא יודעים שזאת הספינה מכדור הזכוכית הביתי, אבל בדיעבד היא מבטאת את הזרות של הילד ואת התשוקה שיבואו לקחת אותו, שיחזירו אותו הביתה לסביבת הגידול הטבעית.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". ספינה בענן

ספינת האוויר. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

ספינת האוויר. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

הנאת המנגנון היא כפולה וסותרת. מצד אחד זו הנאה משחקית, בלשות פואטית, מאגית-פסיכולוגית כמו פענוח חלומות. ובו בזמן היא גם מעלימה את הקסם ומותירה את הכאב ואת מנגנון ההגנה של הילד כל כך חשופים לקורא ("לו בלב אשנבים לי, אשנבים של בדולח, את לבי ראית, טיפות של דם דומע," אומר השיר הצועני). אסטריד לינדגרן גאונה בזה. ככה היא שוברת את הלב בהאחים לב ארי ובמיו מיו שלי. אבל לא נוכל להיכנס לזה עכשיו. גם ככה זה יהיה פוסט אינסופי.

למטה, הילד נרדם בכלוב. חיות מופיעות בעלווה, ברגע חלומי של מעבר מהמציאות לפנטסיה.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

גורילה

הילד בורא לעצמו אב מלא קשב וגאולה. לכאורה – הפוך מהאב המציאותי, ובו בזמן דומה לו: הגוף הכבד, היציבה השחוחה והפרצוף היגע עם השקיות מתחת לעיניים והפה הקטן והעצוב. כאילו לא היה לו לילד די כוח דמיון להשלים את קסם ההמרה, וכדי להסתיר את זהותו האמיתית של חבקוק הוא כמו מדביק לו זקן מזויף.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

מחלפות שמשון האורנגאוטניות (ההולמות אב של גור חתול-אדם ארוך שיער) מושאלות מן הקופים אדומי שיער המלווים את ההתרחשויות. אבל גם הקופים עצמם מושאלים מממלכת הקופים של אנתוני בראון בגורילה (זו סביבת הגידול הטבעית שלהם).

.

מקהלת קופים. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". שלושת הקופים בוהים באב המתרחק כמו מקהלה יוונית קטנה והמומה. אחד פשוט תולש את שערותיו.

מקהלת קופים. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". שלושת הקופים בוהים באב המתרחק כמו מקהלה יוונית קטנה והמומה. אחד פשוט תולש את שערותיו.

.

בין גורילה של אנתוני בראון לגור חתול-אדם ארוך שיער יש זיקה חזקה (כפי שציין ערן שחר עוד לפני, אבל מי כמוני יודע). בשניהם יש ילד שבורא תחליף דמיוני לאב עסוק. אצל אנתוני בראון זה צעצוע גורילה שמתמלא חיים וצומח באורח פלא לגודלו של האב (המגבעת והמעיל מתאימים לו בדיוק). ואצל אתגר קרת זהו חבקוק, הקברניט בעל השם החיבוקי.

אבל הזיקה הסיפורית היא כאין וכאפס לעומת הזיקה האיורית. שקלתי לדלג כי זה קצת נתקע בגרון של הפוסט, אבל האיורים של בסיל מחוברים לגורילה בשורה של טבורים ואי אפשר בלי להתייחס. מי שמעדיף לזרום, מוזמן לדלג מכאן ישר לעיקר.

*

קריצה ישירה: מנורת הקופים המרקדים בחדרו של הילד היא הכלאה בין שתי מנורות חדר הילדים של גורילה. מנורת הלילה עם הקופים הרוקדים ומנורת התקרה הדומה לירח מלא.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". ואגב, ייתכן (כמו שהציע ערן שחר) שהקופים אדומי השיער מגן החיות הם קופי דמיון מן המנורה.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". על הקיר יש פוסטר של 20,000 מיל מתחת למים. על הקיר בחדר הילדים של "גורילה" יש פוסטר של קינג קונג (ראו בקושי בתמונה השנייה למטה).

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

*

כתבתי לא מעט על השימוש הקולנועי של בראון ב"מרחב כשם תואר", כשהוא ממקם למשל את האבא "בתוך" המקרר כדי לומר שהוא קר ומרובע ו"עובד בשביל האוכל", או כשהוא מצייר את ראשו על רקע הדיפלומה כדי לומר שהראש שלו בעבודה ולא בבית. אביאל בסיל ממקם את רגע הנטישה בין פחית משקה מעוכה לשני פחי זבל. זה נשמע קצת דרמטי, אבל זה מה שהילד מרגיש כשהוא מושלך לטובת העבודה.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

ויש דברים שהם בין השאלה להשראה. למשל הצל; גורילה של אנתוני בראון רוחש צללים קופיים עם מרקם פרוותי. כמו באיור הבא שבו הצל של הילדה נראה כמו קוף וצלו של קצה הספר הוא הזנב שלו.

אנתוני בראון, "גורילה", הצל של קצה הספר הופך למעין זנב של קוף הצל.

אנתוני בראון, "גורילה", הצל של קצה הספר הופך למעין זנב של קוף הצל.

.

ואילו בגור חתול-אדם ארוך שיער – חבקוק מופיע כצללית ש"זנבה" הוא בעצם קצה זקנו. בפעם אחרת זנב הצל מושאל מן הקוף שיושב על כתפו.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". מה שנראה כמו זנב הוא בעצם קצה הזקן.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". מה שנראה כמו זנב הוא בעצם קצה הזקן.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". הפעם זנב הצל מושאל מן הקוף היושב על כתפו של חבקוק.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". הפעם זנב הצל מושאל מן הקוף היושב על כתפו של חבקוק.

.

ואלה לא הפעמים היחידות שחבקוק מופיע כצל או כבעל צל דומיננטי, בניגוד לאב. לא מזמן למדתי שהמתים שפוגש דנטה בקומדיה האלוהית תיכף יודעים שהוא חי, כי הוא היחיד שמטיל צל. גם חבקוק יותר חי ונוכח מהאבא בזכות הצל. וכיוון שזה סיפור ישראלי והשמש קופחת, צל הוא גם הגנה ומחסה.

*

בסוף גור חתול אדם כמו בסוף גורילה – משתפר האב האמיתי ומתקרב לאידאל החלומי. אנתוני בראון נועץ בננה בכיסו של האב כדי לומר שהוא נחמד כמו הגורילה זולל הבננות. אביאל בסיל מכסה את חזהו של האב המתוקן באפודה כתומה, זכר לזקן החבקוקי העבות.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

אנתוני בראון הוא רב אמן של פנטסיות מתקנות. למי שאין לו פנאי להתעמק – הנה התורה על רגל אחת (כלומר בשני איורים):

הראשון מתאר את חנה ואביה בארוחת בוקר. השני תופס אותה בשיא הפנטסיה.
איור המטבח כולו קור וניכור וריחוק וכלא: הצבעים קרים, התאורה ניאונית, האווירה סטרילית, הקווים מרובעים ומסורגים. האבא "במקרר", האוכל מקופסא, מרחבים של שולחן ו"קיר" של עיתון חוצצים בין האבא לילדה. ואילו איור הפנטסיה כולו חום, רוך, טבע ואהבה.

אבל במבט נוסף מתברר שהקומפוזיציה זהה. זו "אותה גברת בשינוי אדרת". ארונות המטבח הזוגיים הפכו לזוגות רוקדים. (הארונות העליונים, הקטנים יותר, הפכו לראשי הדמויות, והארונות התחתונים, הגדולים יותר לגופן.) הקווים הישרים התרככו, הזוויות התעגלו. המגבעת מצלה על עיניו של הגורילה וממקדת את מבטו בילדה. שום דבר אינו מפריד ביניהם. הוא אוחז בידה ובמותניה. היא עומדת על כפות רגליו. במקום מקרר יש ירח מלא שמקיף את ראש "האב" כמו הילה וכמו ירח מלא של אוהבים (יש יותר משמץ אדיפליות בסיפור). הפנטסיה מתקנת את המציאות וטוענת אותה בחום ובאהבה.

.

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה", ארוחת בוקר

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

.

ההשוואה בין אנתוני בראון לאביאל בסיל היא קצת לא הוגנת אבל גם בלתי נמנעת. דומה שהמחשבה הרבה (והמבריקה לעתים, יש עוד הרבה מעבר למה שהראיתי) שהשקיע בסיל בפרטים, בקומפוזיציות ובתחביר האיורי, לא הבשילה עד הסוף. משהו נותר צחיח, השלם נותר קטן מעט מסך כל חלקיו, כאילו ניסה בסיל להרים משהו טרם זמנו, להשתמש בתובנות של בראון לפני שהוטמעו עד הסוף והפכו לשלו. אני מצפה בסקרנות ובסבלנות לרגע שבו זה יקרה.

*

זה יצא ארוך מאד אז חילקתי לשניים. הנה ההמשך.

*

עוד בענייני קסמים

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים 

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כקוסם צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

עוד ספרי ילדים מהעשור האחרון

על טינקרטנק מאת נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

על לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת

על בית חרושת לשירים מאת קובי מידן ודוד פולונסקי

*

יותם שווימר לא אהב את הספר

Read Full Post »

לפני כמה חודשים קראתי על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה.

בקיצור גדול למי שפספס: מסתבר שאתגר קרת (סופר עם שורשים פולניים ומשפחה שנרצחה בשואה) פופולרי מאד בפולין. ארכיטקט בשם Jakub Szczęsny בנה לו בית ברווח בין שני בתים, שהוא גם במקרה או שלא – הרווח בין הגטו הקטן לגטו הגדול. זהו הבית הצר בעולם. מימדיו משתנים מכתבה לכתבה, אולי בגלל ההפרש בין הברוטו לנטו. על פי מגזין de-zeen רוחבו 72 סמ בנקודה הצרה ביותר ו122 בנקודה הרחבה ביותר.

.

כך נראה הרווח שבו נבנה הבית

ברווח בין שני הבתים

*

בפעם הראשונה ששמעתי על הבית חשבתי על הבדיחה העתיקה על האיש שהיה כל כך רזה שהיה לו רק פס אחד בפיג'מה. מתוקף הנסיבות (בכל זאת גטו ורשה) הבדיחה ישר נצבעה בצבעי שואה של המוזלמנים ומדי הפסים של המחנות, ואולי היתה כזאת מלכתחילה. אחר כך קראתי כתבה שענת פרי תרגמה מדי צייט (וגם הוסיפה משלה ומשל אידה פינק, שווה לקרוא!). אמו ניצולת השואה של קרת מדברת על זכרונותיה המושתקים:

אני לא יכולה לספר כלום. אחרת אני אשתגע. אני אגיע לבית-משוגעים. או שאני אתאבד. לא, לא, זה נעול פה חזק," [היא אומרת ומכה על חזה] "זה סגור בריצ'רץ'. אם הוא קצת נפתח, הוא קורע אותי.

והבנתי שזה לא בית של פס בפיג'מה אלא בית-ריצ'רץ' (וריצ'רץ' תמיד נראה לי כמו צלקת שימושית).

בסרטון, שמלת רוכסנים מתוך אחת עשרה שמלות של אור (ואולי שמלת הרוכסנים מסטרפטיזים משונים יותר מתאימה).

*

אי אפשר לברוח מהשוֹאה אבל הבית הזה מרתק אותי גם מטעמים שאינם קשורים.

בבית הילדים שבו עבדתי לפני שנים היה ילד, נקרא לו א', קיצור של איפכא מסתברא ושל אִיה, החמור המדוכדך מפו הדוב. א' היה פרובוקטור מלידה, משהו בין עורך דין בלתי נלאה שמתביית על כל פרצה במערכת לבין משורר מקולל או מחזאי אבסורד. כשסיפרתי על בת הים הקטנה הוא כל הזמן קטע אותי בשאלות כמו, אז איך היא אמרה שלא טעים לה? (אחרי שהמכשפה חתכה לה את הלשון). כשנתנו לילדים לבחור את צבע חדרם א' בחר בשחור. זה גם שיקף את הווייתו העגמומית וגם הוכיח את צביעותה של המערכת, שאמנם מעמידה פני קשב ונאורות אבל לעולם לעולם לא תתן לו את מבוקשו. א' אסף טרוניות כמו שמישהו אחר אוסף זהבים. והוא כל הזמן איתגר את הסביבה ושאף להוציא אותה מכליה, וגם הצליח; גם להוציא מהכלים וגם להצחיק במובן של לשבור את הלב.

פעם – הוא היה אז בכיתה א' והלמידה היתה פרטנית – הוזמן א' לשיעור עברית. המורה בקשה ממנו להביא את המחברת שלו. א' הביא מחברת חשבון ישנה, והמורה שהתייגעה מוויכוחים פשוט העמידה פנים שזו המחברת הנכונה. עד סוף השיעור הם כתבו את מה שנדרש ברווחים בין התרגילים. איש מהם לא מצמץ. (המורה אמנם התקשתה לשמור על רצינות לנוכח כמה מהבעות הפנים שהסגירו את תמהונו).

לסיפור המחברת יש איזו איכות של משל בשבילי, רק שאין לי מושג מה הנמשל ולכן הוא ממשיך לצוץ בזכרוני. למשל כשאני שומעת על בית שנבנה בין השיטין. הבֵּין לבין מושך אותי כי כאילו שכחו אותו, פסחו עליו כשכתבו את החוקים.

*

הדמיה של הבית

הדמיה של הבית

.

אולי בגלל קוטנו ישר חשבתי על הבית כעל תפאורה, ועל ברכט שראה את מעצב התפאורה כשותף מלא בבימוי: כיסא נמוך ליד שולחן גבוה קובע למשל כוראוגרפיה מסוימת של אכילה ושל התנהגות ליד השולחן. התפאורה על פי ברכט אינה קישוט אלא עמדה. היא מספרת, מצטטת, מכינה ונזכרת. במקום לעזור לצופה לשקוע באשליה, היא מפריעה לו, מעוררת מחשבה ומעכבת את ההיסחפות לעולמן של הדמויות. הכל רלוונטי לבית, ולא רק בגלל השואה.

.

בחרתי את התמונה בגלל שפת הגוף אבל שמה "שקילת הלב" הוא בונוס

בחרתי את התמונה בגלל שפת הגוף אבל שמה "שקילת הלב" הוא בונוס. לחצו להגדלה!

.
חשבתי למשל איך מתנועעים בבית כזה. דומה שהוא דורש תנועה מסוגננת כמו בציור מצרי. (לחצו להגדלה על התמונה למעלה: על פי הכוריאוגרפיה של הציור המצרי הפנים והרגליים בפרופיל והגוף חזיתי, כך שהדמות המתקדמת היא הכי צרה שאפשר).

וזה גם בית שמכתיב בדידות. כמו מיטת יחיד, רק בְּבית.

*

את הידיעה על הבית קראתי מזמן. מה שגרם לה לצוף במרק המחשבות היה סיום הפוסט הקודם, התהייה על רוחבו הרצוי והמצוי של שער האמנות. וזה מביא אותי למכתב המקסים של מונטסקיה על שגיונות האופנה, שקטע ממנו משמש מוטו לרומן שלי טבע דומם:

…היו זמנים שגובהן העצום [של התסרוקות] מיקם את פני האישה באמצע גופה. לעיתים תפסו רגליה את המקום הזה. העקבים היו מעין כנים עליהם נישא הגוף באמצע האוויר. זה כמעט לא ייאמן, אבל הארכיטקטים נאלצו להגביה להנמיך או להרחיב את המשקופים על פי דרישות האופנה.

מתוך מכתבים פרסיים (המובאה בתרגומי)

האינפנטה של ולסקז, 1659 (הציור הזה הוא גם חלק מהסיפור)

"הארכיטקטים נאלצו להרחיב את המשקופים". האינפנטה של ולסקז, 1659 (הציור הזה הוא גם חלק מהסיפור)

מה שמחזיר אותי לפס הפיג'מה ולריצ'רץ' מההתחלה.

*

(עורך אחד הזמין אותי לאחרונה לשיחה על שיתוף פעולה עתידי. ותוך כדי כך הבהיר לי בצער מסוים, שזה לא מעניין אף אחד, הדברים האלה שעליהם אני כותבת. אני מניחה שזה יתמוסס מתישהו, אין לי סבלנות לתחזק דברים כאלה. אבל בינתיים זה נגרר כמו משקולת מקרקשת בעקבות רוכסני ומשקופי הפוסט הזה).

*

עוד באותם ענינים

חמסין באושוויץ

*

ועל ארכיטקטורה (?)

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

על שער האמנות של מרינה אברמוביץ' ואוליי

אנתולוגיה קטנה של עזובה

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי

*

Read Full Post »

לילה בלי ירח, מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים דוד פולונסקי, תקציר למי שלא זכה:

אבא משכיב את זוהר לישון ויוצא מהחדר: "'את האור הקטן שכחת,' קראה אחריו פעמים. / 'לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמיים.' / אבא אמר ואת הדלת סגר." זוהר עצובה. על אף הבטחתו של אבא אין שום ירח בחלון וגם לא במרפסת. היא יוצאת לחיפוש אחר הירח האבוד ומגיעה לחורשה. שם היא מתדפקת על דלת בקתה ואיש קירח משרבב את ראשו: אין לו שום ירח, הוא מכריז וטורק את הדלת בפרצופה. זוהר מטפסת על סולם גבוה שנסמך אל קיר הבקתה. היא מציצה בחלון "ודרכו – אלוהימא! לא יאומן! / ירח יחף מרקד על שולחן! / וליד הפסנתר, האיש הקירח / מנעים נעימות לאורח!" היא מתפרצת לבקתה ונוזפת בבעל הבית: "שקרן שכמותך, גנב ירחים, / איך יכולת להיות כל כך אנוכי?" האיש מצטדק ומתוודה על בדידותו. גם הירח מרכין את ראשו. הוא חוזר לשמיים בעזרת הסולם ומבטיח לבקר פעם בחודש. "אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח, / תזכרו שאי-שם, באמצע היער, / יש איש אחד שמח."

 

אז על מה הסיפור? (1)

האם זה סיפור על בדידות? זה מה שכתוב פחות או יותר, באפילוג שנדחק אל הכריכה האחורית: "למחרת בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכל … אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר."

ואולי זה סיפור על אור, כפי שכתבה יעל דר? 

אור, או בעצם החיפוש אחריו, הוא המניע העלילתי של הסיפור, שמסופר בדיוק ובאיפוק ובעדינות ספרותית נדירה. ואור, הרבה-הרבה אור, מלווה אותו לכל אורכו בעזרת איוריו המזהירים, תרתי משמע, של פולונסקי.

איוריו עוצרי-הנשימה של דוד פולונסקי אכן מבליטים את האור; הן במשחק בין הזוהר של (זוהר) הילדה לזוהרו של הירח האבוד ושל הירחים הכוזבים הנקרים בדרכה, והן בניגוד בין הזוהר הלבן-ירחי של הילדה למצע הכסף שעליו מודפסים האיורים. הכסף הוא בו-בזמן חושך וגם סוג אחר של אור ירחי, המקושר באופן ארכיטיפי לכסף לקור ולמוות, לעומת הזהב החם והמחיה של השמש.  

 

הסלון, הבקתה והמעשייה

בלי לבטל את שתי האפשרויות אני מרגישה שהבדידות היא קודם כל של זוהר, ושהחיפוש אחרי האור הוא רק העטיפה וסיפור הכיסוי; כלומר – הנושא האמיתי של הסיפור הוא בדידותה של הילדה שנשארה לבדה, והחיפוש אחרי האב הנעדר המשתמט, האב שמשקר בקלות דעת – "לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמים", סוגר את הדלת והולך לבלות בסלון.
גם אם זה לא ממש חופף לכוונה המוצהרת של המחברים – בין הסיפור להצהרות אני בוחרת בסיפור, ו"לילה בלי ירח" מזכיר לי מעשיות רבות, כמו כיפה אדומה למשל, הנפתחות בסיטואציה משפחתית ביתית ומפליגות ממנה אל עולם הפנטסיה.
אלא שהפנטסיה, כפי שהבחינו פסיכואנליטיקאים רבים, אינה מתרחקת למעשה מן הבית ומן המשפחה אלא משקפת אותם ביתר עומק וצלילות. או במילים אחרות, הפנטסיה היא מעין חלום שאותו אפשר לפענח בעזרת הנתונים הביוגרפיים הנמסרים בסצנת הפתיחה.

החורשה שפולונסקי מצייר היא לגמרי יער של מעשייה

הדברים שכתב ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרנטון (באירוניה מסוימת) על כיפה אדומה, חלים בהתאמות מזעריות גם על "לילה בלי ירח":

בחסכנות המוסרית של הנפש [כתב דרנטון] יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו.

ובהסבה ל"לילה בלי ירח": הבקתה בחורשה היא בבואה של הסלון המואר, ובעל הבקתה הוא בעצם האב. הדלת שהוא טורק בפרצופה של הילדה היא אותה דלת שהאב סגר בתחילת הסיפור. בפנטסיה שלה הילדה פותחת את הדלת ומתעמתת עם הבטלן האנוכי שסגר אותה, כלומר עם אביה. קודם בסצנת הפתיחה הוא שיקר ואמר שיש ירח והשאיר אותה לבדה. ועכשיו בחלום (כמו במין תקבולת הפוכה) הוא משקר וטוען שאין ירח ומשאיר אותה לבדה. (בתמונות הבאות – פעמיים חריץ הדלת)

חריץ הדלת הנסגרת של חדר השינה.

והשיקוף החלומי: חריץ הדלת הנסגרת של הבקתה.

האור שבוקע מהבקתה הוא אותו אור קסום מסתורי הבוקע משאר חדרי הבית כשהילד מתקשה להרדם בחדר החשוך. כפי שכתב פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה": "הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי / כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת / לקראת החג שלמחרת…"

שני איורים. לפני ואחרי:
 
 

 

התמונה הזאת שבה הירח עוזב את הבקתה מזכירה את השורה מפונאר: "לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור..."

צמד הקירחים
האב ב"לילה בלי ירח" מתפצל ל"צמד קירחים", אנושי ושמיימי, שעושים חיים ביחד: הקירח המנגן והקירח הרוקד. האב חומק לסלון כמו שהירח חומק מן השמיים. בשניהם יש משהו מתעתע: "לפעמים הוא רחוק, לפעמים הוא קרוב," ככה מתארת זוהר את הירח לשוטר, "לפעמים הוא זקן, לפעמים הוא צעיר…" כלומר ילדותי וחסר אחריות.

 

אז על מה הסיפור? (2)

כש"לילה בלי ירח" יצא, הוא עורר בי הסתייגות מסוימת על אף האיורים המרהיבים. בסיפור עצמו היה משהו חלול ולא משכנע. גם קוראות נדיבות כמו גילי בר-הילל וטלי כוכבי הסתייגו בהתחלה; גילי התלוננה על סיפור דל וחרוזים מנג'סים, טלי חשבה שהחריזה מגושמת. שתיהן חזרו בן בהמשך. אבל אני לא השתכנעתי. אני כותבת את זה בעצב כי מדובר בשני סופרים מעולים שאת ספרי הילדים האחרים שלהם אני מאד אוהבת: גם את "אבא בורח עם הקרקס" של קרת, וגם את "על עלה ועל אלונה" (ש"נשמע כמו 'על הלב ועל אלונה'," אמר עליו בני, ובצדק, זה סיפור שכולו לב) ואת "בלונה" של גפן.

ובהמשך למה שכתבתי למעלה, אני יכולה גם לנסח את הבעיה: מסע חיפוש אחרי אב משתמט הוא נושא טעון ומורכב, אבל גם המחברים, כמו האב, קצת מזגזגים ומתחמקים. לרגעים הם כותבים סיפור על ילדה במצוקה – העצב, הנחישות, הדמעות, וברגעים אחרים הם גולשים למין פטפטת שנונה. ולעתים, רחוקות יותר אמנם, גם האיורים (הנפלאים והמסתוריים והטעונים) מתכחשים למצוקה ומתנהגים כאילו סתאאאם, הכל משחק. למשל באיור הבא שבו זוהר מתפלפלת עם השוטר במין חכמנות עליזה שמנתקת אותה ואת הקוראים מן הרגש.

שלא תבינו אותי לא נכון – משחקים זה נהדר. אני יכולה להיזכר לפחות בספר אחד משחקי ומבריק על ילד וירח. אהרון מ"אהרון והעיפרון הסגול" מצייר לו בתחילת הספר ירח כדי שיוכל לטייל לאור הירח, ובסופו, כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מוצא את חדר השינה שלו לפי הירח.

קרוב מאד להתחלה של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

לקראת הסוף של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

אבל "אהרון והעיפרון הסגול" הוא לגמרי משחקי. נקודת המשען והמוצא היא שעשועי העיפרון הקסום. בעוד ש"לילה בלי ירח" כאילו לא החליט מה הקול שלו; רגע הוא מתחייב לגרעין הרגשי ורגע הוא מתעלם ממנו ומותיר מין טעם לוואי משונה, קצת נבוב. וזה חבל שבעתיים כי יש כאן גרעין של ספר נדיר. אבות שקרנים והפנטסיה (הטרגית, הנדונה לכישלון) של הילדות שלהם למצוא אותם ולהחזיר אותם למוטב, אינם שכיחים בספרי ילדים. זה לא מספיק "חינוכי".

 

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (אבא ליצן)

אז מה עדיף, האבא-ירח המדכא של "ויהי ערב"? או האבא-ירח הנעדר של "לילה בלי ירח"?
(נעדר, נעדר), אבל אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את "הנסיכה שרצתה את הירח" הנפלא של ג'יימס ת'רבר, שבו מתברר שרק ליצנים יכולים להבין ללבן של ילדות. ואבות אינם ליצנים למרבה הצער. הלוואי שהיו.

 

מעין נ. ב.

פוסט שלם על "לילה בלי ירח" מבלי להתייחס כמעט לאיורים הקולנועיים היפהפיים של דוד פולונסקי, ולזיקה ביניהם לבין איוריו של חיים האוזמן ל "ויהי ערב"… זה כבר לא יקרה הפעם, ובכל זאת עוד איור אחד לקינוח: 

"לא, זה לא הירח, זה סתם חתול שמנמנן"

למה דווקא זה?
בגלל שלמותם החלומית של החתול-ירח והעשב המתפזר כקרני אור.
בגלל גודלם האגדתי של החרקים שנמשכים לחתול (כלומר לאור).
בגלל המסתורין ושמץ האימה המתובלים בהומור, בגלל הבעת החתול וההקפדה המענגת שבה מצויר פי הטבעת שלו.

וכיוון שכבר דובר על הקשר בין האיורים להדפסים יפניים, העדפתי אסוציאציה אחרת, יותר אישית. תצלום החתול המת של פסי גירש (יום אחד אכתוב גם עליה). וקשה (לי) שלא להיזכר בשיר החתולה הדרוסה של נתן זך: "לישון ישנה חתולה דומייה / מוות עבר על צלמה ושִינה / לשונו יבבת חתולה הומייה / לישון ישנה חתולה דומייה…

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד על ילדות והורים – גיבורות ילדות

ובלי שום קשר אבל חשוב! עצומה נגד גירוש ילדים.

אנא חיתמו והעבירו הלאה 

 http://www.atzuma.co.il/lomegarshimyeladim/

Read Full Post »