זה החלק השני של הרצאתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים (לחלק הראשון).
האחים גרים טענו שאוסף המעשיות הוא "עדות ללבבנו".
"הנערה ללא הידיים" היא ללא ספק עדות ללבבי. עדות כה מופלאה ונוראה שבמשך שנים לא הצלחתי לדבר אותה.
וראשית התקציר (המעט ארוך) של הסיפור. החלק הראשון ברוטלי במיוחד, אז תחזיקו חזק. ובכן:
*
טוחן ירד מנכסיו ולא נשאר לו כלום מלבד הטחנה שלו ועץ תפוחים שצומח בחצר האחורית. יום אחד, הוא יוצא ליער לחטוב עצים ופוגש זקן שמבטיח להעשיר אותו תמורת מה שעומד מאחורי הטחנה. הטוחן משער שהוא מתכוון לעץ, ומסכים לעסקה, והזקן אומר שבעוד שלוש שנים יבוא לקחת את שלו. כשהטוחן חוזר הביתה יוצאת אשתו לקראתו ושואלת מה פשר העושר שממלא את הבית. כשהיא שומעת על העסקה עם הזקן היא מבינה מיד שמדובר בשטן, והוא לא התכוון לעץ אלא לבתם שטאטאה באותה שעה את החצר האחורית. כעבור שלוש שנים השטן אמנם מגיע לקחת את חלקו. הנערה מתרחצת ומיטהרת, היא מציירת מעגל גיר סביבה והשטן לא מצליח לפרוץ לתוכו. הוא דורש מאביה להרחיק ממנה כל מים. האב מציית, ולמחרת בבוקר כשהשטן חוזר הוא מגלה שהיא בכתה כל כך שידיה נרחצו בדמעות. ושוב אין לו שליטה עליה. בזעמו הוא אומר לאביה (את המשפט המדהים), "קצץ את ידיה אחרת לא אוכל לפגוע בה." הטוחן מתחלחל, אבל אחרי שהשטן מאיים לקחת אותו תחתיה, הוא פונה אל בתו ומבקש ממנה להבין אותו ולמחול לו. היא מושיטה לו את ידיה ואומרת, "אבא יקר, עשה בי כרצונך, אני ילדה שלך." אחרי שהמעשה נעשה היא שופכת דמעות כה רבות שגם הגדמים מיטהרים. השטן נאלץ לסגת בפעם השלישית והאחרונה ומאבד את כוחו עליה.
פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)
האב מציע לפצות את בתו בעושרו החדש אבל היא מסרבת, היא מעדיפה לסמוך על חסדם של זרים (כך היא אומרת בפירוש). לפי בקשתה קושרים את זרועותיה הכרותות על גבה וכך היא צועדת יום שלם, ועם רדת הלילה היא מגיעה לגן מלכותי מוקף מים. עצי הפרי הזורחים לאור הירח מזכירים לה שלא אכלה כל היום. היא כורעת על ברכיה ומתפללת ומיד מופיע מלאך שמייבש את המים. הם חוצים את התעלה ביחד והנערה אוכלת אגס בפיה, ישר מן העץ. הגנן צופה מרחוק ואינו מעז להתערב. למחרת בבוקר כשהמלך מגיע לגן הוא מבחין מיד בחסרונו של האגס. הגנן אומר שרוח רפאים אכלה אותו. סקרנותו של המלך מתעוררת, ובליל המחרת הוא מצטרף לגנן ומביא איתו גם כומר ליתר ביטחון. כל השלושה צופים בנערה שחוצה את התעלה בחברת המלאך ואוכלת אגס נוסף. המלך מתאהב בפולשת. הוא נותן לה ידיים מכסף ונושא אותה לאישה.
אחרי הנישואין יוצא המלך למלחמה. המלכה יולדת בן בהעדרו ואמו ממהרת לשלוח לו את הבשורה המשמחת. אלא שהשליח נרדם ליד נחל והשטן מחליף את מכתבה וכותב שהמלכה ילדה מפלצת. המלך נבהל ומתעצב אל לבו אבל מורה לנהוג בה יפה עד שיחזור, והשליח שוב נרדם ליד הנחל והשטן שוב מחליף את מכתבו במכתב חדש שבו מורה המלך להרוג את אשתו ואת בנו. האם הזקנה לא מאמינה לכתוב. היא שולחת מכתב בירור והכל חוזר על עצמו ואפילו מחמיר. השטן דורש לשמור לו את לשונה ואת עיניה של המלכה.
אמו של המלך לא מוכנה לרצוח את כלתה ואת נכדה, ומצד שני היא חוששת שלא תוכל לספק להם הגנה. היא קושרת את התינוק לגבה של הנערה שנפרדת ממנה בדמעות. ואז מגיע החלק השלישי והמופלא של הסיפור: המלכה ובנה מגיעים ליער פרא ומלאך מוביל אותם לבית קטן שעליו כתוב: "כאן גר חופשי כל אחד". שבע שנים היא שוהה ביער. ושם, בחופש, בטיפולה המסור של בתולה לבנה כשלג, ידיה צומחות מחדש.
כשהמלך חוזר ומגלה מה עולל השטן הוא יוצא לחפש את אשתו ואת בנו. שבע שנים הוא נודד בלי לאכול ובלי לשתות. הוא שורד בדרך נס ומגיע לבית הקטן ביער, ושם הם חוזרים ומתאחדים וחיים באושר עד יומם האחרון.
*
ובכן, בהמשך להצהרתו של פלובר, "מאדאם בובארי זה אני", הנערה ללא הידיים היא אני. זה לא רק טעון בשבילי אלא גם מציף. שלושה ימים לא יספיקו לכל מה שיש לי להגיד. אני אצטמצם ברשותכם, לכמה הערות על הורות ומגדר.
ילדים אינם רכוש. הם אינם שייכים להוריהם. לא כמו שרכוש שייך. הורה אינו יכול למכור את בנו לשטן. הוא לא יכול לעקוד אותו. ותסלחו לי שאני שוב חוזרת לאברהם – לעניות דעתי החילונית והילדית והאימהית, אם מישהו מבקש ממך לרצוח את בנך זה חייב להיות השטן.
המערכה הראשונה של "הנערה ללא הידיים" היא תיאור מצמרר של העוצמה ההורית. כי את השטן לפחות אפשר לחסום בעזרת טוהר. אבל אין שום תרופה נגד אבא. רק להורים יש גישה חופשית וכוח אינסופי להזיק.
כריתת הידיים היא חבלה אדירה בעצמאות, ביכולת העשייה והיצירה וגם ביכולת התנגדות. זה סוג של סירוס שמתחיל בעריסה ונמצא ופועל בפנים גם כשגדלים. בסיבוב השני אגב, השטן אינו מסתפק בידיים, הוא דורש גם את אברי ההבעה, את הלשון והעיניים של קורבנו.
אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנ"ך ועל אחת כמה וכמה בנפש. גילים לא מתחלפים אלא מצטברים וקיימים בו זמנית. חוסר האונים של גיבורת הסיפור (העשה בי כרצונך), התמימות המוחלטת, הפסיביות, הבכי האינסופי, הטוהר, ואפילו העיגול הרחמי הזה, שייכים לינקות.
בתמונה המופלאה שבה הנערה ניצבת בתוך הגן הלילי המוצף באור ירח, ואוכלת אגס ללא ידיים, ישר מהעץ, האגס הוא שד והנערה היא תינוק יונק. וגם התיאור מסגיר את זה לא בכוונה: "בחצות הלילה יצאה הנערה וזחלה מן השיחים, ניגשה לעץ ואכלה שוב בפיה אגס אחד." גם זוחלת וגם יונקת. תינוקת.
עץ מצרי מניק
ומצד שני היא גם עץ. זה סיפור שכולו עצים, וגם בגלל זה הוא הסיפור שלי; כי אין דבר בעולם, מלבד כמה אנשים, שאהוב עלי יותר מעצים). בראשית הסיפור יוצא אביה של הנערה לחטוב עצים. הוא מתבלבל בינה לבין העץ שצומח בחצר האחורית, ולכן הוא ממשיך וחוטב גם את זרועותיה.
בעקבות העוול היא מתנתקת מהוריה האנושיים, ובמין התרסה פיוטית מאמצת לה אם חדשה צמחית. היא יונקת משד אגסי.
הדימוי הזה של הנערה כעץ, לא מפסיק להחליף צבעים:
מצד האב חוטב-הזרועות זאת החפצה.
מצד הנערה שמאמצת אם צמחית, זה נתק והתרסה ותקווה כמוסה, שכמו שעץ יכול להצמיח ענפים במקום אלה שקוצצו, כך יצמיח גם גופה ידיים חדשות (בני הקטן אמר לי פעם, אם את תמותי את תצמחי מחדש).
וכמה דברים על מגדר:
יש שני גני עדן בסיפור: בגן עדן המוזנח של החצר האחורית צומחים עץ תפוח ונערה. את תפקיד הנחש ממלא השטן, ליהוק מתבקש. אבל במין היפוך מגדרי הסיפור מלהק את האבא לתפקיד חווה החוטאת. והמערכה מסתיימת בסוף מפתיע, כשהנערה, בתפקיד העץ הפצוע, הולכת לחפש לה גן עדן חדש. גן עדן מטופח, שבו כל אגס נחשב, ושיש בו מלאך שומר במקום שטן.
ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)
וזה לא המיתוס היחיד שמהדהד בסיפור: הנערה דוחה את סיר הבשר שמציע לה אביה ויוצאת מעבדות לחירות. היא אפילו חוצה ים סוף קטן בדרך. מלאך מייבש לה מעבר.
הסיפור מגייס שני מיתוסים מז'וריים, גן עדן ויציאת מצריים, לשירות גיבורה צעירה.
זאת ועוד: זה סיפור על גיבורה פגועה מאד שמוצאת אהבה ומשפחה כמקובל במעשיות, ואף על פי כן הוא שומר על סימטריה; פעמיים עוזבת הנערה את ביתה ויוצאת לדרך: פעם היא יוצאת אל אהובה (בלי דעת) ופעם היא חייבת להתרחק ממנו. וגם אהובה נודד פעמיים, רק בסדר הפוך: פעם הוא מתרחק ממנה (כשהוא יוצא למלחמה) ופעם הוא מחפש אותה. כדי שהאיחוד בין בני זוג יהיה מושלם, אומר הסיפור, הוא צריך להיות סימטרי. בשלב מסוים כל אחד מהם צריך לנדוד ולחפש את האחר.
נדודים כמרפא, זאת הדת הפרטית שלי. אבל קשה לתאר מה הרגשתי כשהגעתי לבית הקטן ביער וקראתי את השלט, "כאן גר בחופש כל אחד". חשבתי שאני חולמת. לא בצחוק. כי זה כל כך פרטי ואישי מצד אחד, וכל כך רדיקלי ועתידני מצד שני.
כדי להסביר עד כמה, נשווה אותו לרגע ל"אשת השלד". הסיפור היפהפה (שמופיע ב"רצות עם זאבים") נפתח באב זועם שגורר את בתו לצוק ומשליך אותה לים. הדגים אוכלים את בשרה ומכרסמים את עיניה עד שנותר רק השלד. דייג אחד דג אותה בטעות. היא נגררת אחריו מעורבבת כולה, ושם באיגלו נכמרים רחמיו; הוא מתיר את הסבך ומסדר את עצמותיה, ואחרי שהיא שותה את דמעתו ומתופפת על לבו – בשרה צומח מחדש.
"אשת השלד" משליך את יהבו על האהבה הרומנטית, זאת התרופה שלו לפצעי הילדות. "הנערה ללא הידיים" מקדים אותו בשנות אור. לא שהוא מזלזל בנישואין. זוגיות טובה, הוא אומר, יכולה לטפח ולהזין ולאחות את פצעי הדיכוי, היא יכולה לספק לך בית מתוקן, שבה גם אהובך וגם אמו (אמך החדשה) מסרבים לפגוע בך על אף המניפולציות של השטן. אהבה רומנטית, על פי הסיפור, יכולה לספק לך ידיים נהדרות מכסף, אבל רק חופש אמיתי יכול להצמיח את מה שנכרת.
עץ כף היד, נאוה פרנקל
*
הנערה ללא הידיים היא השישית והאחרונה בסדרת גיבורות הילדות שלי
עיר-האושר 