Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אשכבה’

"המלך ואני" כך נקראים המחזמר והסרט (1956)  שנכתבו על ידי רוג'רס והמרשטיין על בסיס סיפורה האוטוביוגרפי של אנה ליאונואנס, ששימשה אומנת לילדיו של מונגקוט מלך סיאם בשנות הששים של המאה התשע עשרה.

הסרט כולל סצנה שבה מגיע שליח מיוחד של המלכה ויקטוריה לביקור בסיאם (תאילנד). נשות המלך ופילגשיו מעלות לכבודו הצגה, גירסא סיאמית של "אוהל הדוד תום".

הייתי צעירה מאד (כלומר ילדה קטנה) כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, זה היה המפגש הראשון שלי עם תיאטרון חזותי, וקסמה של ההכלאה הבלתי אפשרית לכאורה, של תיאטרון מחול תאי מסורתי, בסט סלר אמריקאי שקורא לביטול העבדות, ומיוזיקל בטכניקולור – עדיין לא פג.

יש כאן הכל – ניכור ברכטיאני ובידור מושלם, סיגנוּן מעודן ורגש טהור, תיאטרון חזותי נלבב ואנכרוניזם מודע בנוסח שירי התנ"ך של איציק מאנגר. 

וכמה מילים הכרחיות על ההקשר הרגשי של הסצנה: האישה הצעירה שמביימת את המופע ומשתתפת בו בתפקיד המספרת, הופרדה מאהובה בעל כורחה ונשלחה כמתנה למלך סיאם. ההצגה מאפשרת לה לבטא רגשות אסורים ומסוכנים. ברגע מסוים היא אפילו מתפרצת ומושתקת במחי אצבע צרדה. כשהמסך יורד היא לא יוצאת להשתחוות, היא מנסה לברוח (ונתפסת, אבל זה כבר חורג מתחומי הסרטון והפוסט).

העיבוד של "אוהל הדוד תום" מתרכז בעלילת משנה, סיפורה של אלייזה השפחה הנמלטת לקנדה עם בנה – והוא נאיבי בכוונה. אפילו שם הספר מתורגם מחדש לאנגלית עלגת: Small House of Uncle Thomas. סוחר העבדים האכזר סיימון לגרי הופך למלך סיימון מִלגרי, בודהה מתערב בסיפור, יש דגש משונה (ומצחיק) על כוחות טבע "אקזוטיים" כמו קרח ושלג שאינם קיימים בסיאם (כולל שיעור החלקה על הקרח ממלאך), וכן הלאה. זה יוצר שורה של הזרות וחיוכים שבולמים את הסנטימנטליות ומדגישים בו בזמן, את מה שלא נאמר, את זעקת המצוקה.

יכולתי לכתוב לא מעט על קסם הסגנוּן, ועל הפתרונות הבימתיים היפהפיים אבל נדמה לי שאין צורך; הסרט מדבר בעד עצמו. אז רק שימו לב לדקויות: למשל כשאלייזה מטפסה על הר, ככל שהיא מתרוממת, העננים יורדים, או לאופן שבו היא מנערת את בובת התינוק שלה אחרי הגשם והטיפות מצטלצלות, או לכלבים האנושיים המכשכשים בזנבם וכן הלאה.

ושימו לב גם עד כמה כל זה קרוב ל"אשכבה" של חנוך לוין; גם בחיבור הלא מובן מאליו בין חנוך לוין לסיפורים קצרים של צ'כוב, וגם בשימוש המינימליסטי והפיוטי באביזרים – למשל החסידה החוצה את הבמה במעוף בתחילת החלק הראשון של "אשכבה", או העגלה שהיא רק שלד נטול גלגלים של עגלה שהנוסעים מטלטלים בגלוי, שלא לדבר על הסוס שהוא כבר לגמרי תיאטרון מחול; החשיבה העיצובית-דימויית של רקפת לוי-את-חנוך לוין ניזונה מהתיאטרון המסורתי המסוגנן של המזרח הרחוק. וכמובן בשימוש בבני אדם כאלמנטים של נוף ותפאורה: ב"אוהל הדוד תום" הרקדניות מגלמות יער, הר, כלבי צייד, ומשמשות כַּנים חיים לנשיאת השמש או המלך העריץ. ב"אשכבה" השחקנים מגלמים בקתה (המגישה לבני הבית שמיכה), סוס או עץ ערבה.

מעבר לקסם האגדתי של הבחירה התיאטרונית היא מבטאת דבר והיפוכו – מצד אחד ליריות וחמלה – כשהבית מרגיש, והסוס מקשיב, ועץ הערבה הזקן מדדה על קביים, ומצד שני חיפצון ועבדות ועצב והשתקה. וזה מה שעושה את זה כל כך מלא ומורכב.

הסרטונים הבאים הם החלק הראשון והשני של "אשכבה" (גם היתר נמצא ביוטיוב).


Read Full Post »