Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אר נובו’

כל היתומים הקטנים חלמו על שובה של הגברת. זה היה מין חלום משותף כמו חלום על מעוף או על נפילה; הם היו חולמים שענפי הזרועות מושטים אליהם והשפתיים שהסתמנו בקליפתו נפשקות וממלמלות, "מי, מי יבוא אליי?", וכשהיו מסתערים על העץ ומחבקים אותו בכל כוחם, הוא היה מפשיר בזרועותיהם והופך לאישה זקנה, ואז היו הקמטים מתגהצים והסבתא הייתה הופכת לאם ירקרקה וגמישה.

(מתוך החלק השני של בנות הדרקון).

בעצם התכוונתי לכתוב על "חַכִּי חַכִּי" של דורית נחמיאס אבל עדיין קשה לי לתמלל את העבודה הנפלאה ההיא [עדכון: בינתיים כתבתי עליה], אז אני מתחילה מ"מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ".

השם הארוך לקוח ממשחק האהבה שבו האם פורשת את זרועותיה והילדה קופצת לתוכן בתשובה.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

מה רואים?
פנים נשיים, פני אם, שמתהפכות לרגעים לפני ילדה. זאת הגנטיקה המתעתעת של הכאב.

השְׁלֵם וּצְבע:
הפנים מבוססים על שני זוגות מספריים, גדולים וקטנים, כמו בחידות מצוירות שבהן מקבלים צורה וצריך להשלים את התמונה.

משחק אסוציאציות
מה מזכיר לך החפץ הבא, כלומר מספריים? (אמא)

מתוך

מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, רוני מוסנזון נלקן משוחחת עם יוסף הבובה על תיאטרון חפצים.

מקור או זרועות
המספריים שמציירת נחמיאס הם מספרי ציפור (ראו תמונה). הסכינים הפעורים הם גם מקור פתוח של גוזל רעב וגם פה חד של אם פוצעת, וגם זרועות-סכינים, כי "מי יבוא אלי?" הוא משחק של זרועות שנפתחות בהזמנה ונסגרות בחיבוק, אבל נחמיאס מציירת רק ראש; זרועות המספריים הן היחידות שנפתחות ונסגרות.

מספרי ציפור

מספרי ציפור

אצבע בעין
המספריים הבוקעים מן הפה הם חלק מן הפנים. הסנטר המעוגל הוא חלק מטבעת האחיזה של המספריים, ועוד יותר ממנו – העין העצומה; כלומר מי שירצה להשתמש במספריים ייצטרך לתחוב אצבע לעין. זה מוסיף עוד שכבה של אלימות.

 דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

פול קליי, מסלולים

פול קליי, מסלולים

אר נובו
והחוטים האלה, האם הם מסתלסלים אל תוך המספריים או שזהו הפיתוי המתפתל מתוכם? כי פיתוי הוא תמיד נחש שמעמיד פני חוט תמים. הסלסולים הכמעט אר-נובו'איים של מִיָּבוֹאֵלַי מזכירים את צעיפי "שלומית" של אוברי בירדסלי, שרוקדת ובידה הסכין (גם דקורטיביות אגב, היא סוג של מסכה).

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל"סלומה" (שלומית) של אוסקר ויילד.

קנוקנות ונחשים
ומצד שני, הקנוקנות והסלסולים הם גם שאריות של מילים, של עיטורי אותיות מימי הביניים שמקורבים לנחשים ודרקונים בזכות עצמם (ראו בתמונה). ואם כבר מדברים על אותיות – מה עם כל הניקודים הדמעתיים האלה, וכל הדַיְוְדַיְוְדַיְ שתקועים בגרון וחונקים אותו.

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

ודי ודי ודי
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ – מלכתחילה יש תחושה של שיבוש בגלל המילים המודבקות, הפנייה הכפולה בזכר ובנקבה, וה"די ודי ודי" שקוטעים את המשחק.

פסי העיטור
בפסי העיטור מופיע הטקסט בכתב ראי. רוב האותיות נעלמו, המשמעות הודחקה, רק דמעות הניקודים נשמרו וגם הוו"ווים והיו"דים הנוזליים שהופכים למין דוגמא חוזרת.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

אנטומיה פיוטית
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ של דורית נחמיאס מסתירה וחושפת ביחד. מצד אחד היא מעלימה והופכת אותיות ומצד שני היא מקלפת את העור וחושפת את מנגנון ההתעללות.

לפול קליי יש ציור בשם "הענף שעליו צומח החיוך", נחמיאס קרובה אליו באנטומיה הפיוטית שלה. המספריים שלה הן ציפורי הכאב.

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

עוד באותם עניינים

בואי אמא

שיחות עם אמא

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה, אמנים על סכינים

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

זהו הפרק השישי והאחרון במיני סדרה על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

אנחנו כמעט בסוף. הדימויים של ליבוביץ ישירים ובהירים אבל גם המבריקים שבהם הם לגמרי שטוחים, נטולי רגש, תת מודע, מתח, מסתורין (שכולם נמצאים למשל בדיוקן המצויר הזה). זה לגמרי פופ ארט כמובן, בזה התחלתי: אמנות שמנותקת מהמציאות ומכל המערך הרגשי שנלווה אליה וניזונה משכפולים ודימויים. ועם זאת, אחרי חשיפה ממושכת, נוצר חסך במורכבות וגעגוע לקצת פיוט. אז אני מסיימת דווקא בשניים כאלה.

1. מיק ג'אגר

אנני ליבוביץ' מיק ג'אגר

אגון שילה, 1890-1918

אגון שילה

אגון שילה

אגון שילה

מיק ג'אגר הוא אולי המצולם מס' 1 של אנני ליבוביץ'. ליבוביץ חזרה וצילמה אותו. בתמונה העליונה משתקפת פרסונת האגון שילה שלו, השדופה זוויתית, המיניות על גבול העווּת והקָצֶה, אנרגיית הסנה-שאיננו-אוכּל של הרוק (הנעורים, במקרה של שילה).

אבל הדיוקן האהוב על הצלמת הוא דווקא הדיוקן השקט והמאופק הזה:

אנני ליבוביץ', מיק ג'אגר במעלית 1975

ג'אגר לבוש בחלוק רחצה וחבוש במגבת. אין לו זרועות, בהמשך לנטייה הגרפית של ליבוביץ, לחסוך בפרטים ובאיברים לטובת צורות כמו הלולאות של חגורת החלוק. חסרון הזרועות מחזק את שלל המשולשים של הקומפוזיציה, שקודקודם במפתח החלוק, או אפילו בלולאה המרכזית. נקודת המגוז מצביעה כמו חץ על פרצופו של ג'אגר.

הדיוקן כולו מקיים מעין דבר והיפוכו: איזון (בזכות הסימטריה) בערבון מוגבל ועל חודו של שפיץ. לא משהו שאפשר לבנות עליו. יש מתח בין החיספוס של הרוק לאיכות הקלינית-סטרילית-גרפית של התפאורה והתלבושת. ג'אגר חצוי מאחור על ידי קיר המעלית, והאלמנט הבולט בפניו הן העיניים הכהות עם העיגולים השחורים שמהדהדים במנורות התקרה הלבנות (כמו כשנועצים מבט במשהו ופתאום רואים את התשליל שלו מרצד מול העיניים). דיוקן המעלית אינו מוחצן כמו ה"אגון שילה". יש מתח בין פני השטח לבין מה שמעבר, כלומר עומק.

*

2. ג'ון ויוקו

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו 1980

על התמונה הזאת כבר כתבתי בהזדמנות אחרת, אבל בינתיים נצבר עוד קצת מידע, וכך או אחרת – זו התמונה המדויקת לסיום הסדרה. אז הנה הגרסה המעודכנת:
ליבוביץ טוענת שהיא בסך הכל התכוונה לשחזר את הנשיקה שעל עטיפת האלבום "Double Fantasy" מ1980. השאר פשוט קרה מעצמו.

עטיפת האלבום "Double Fantasy"

אבל במודע או לא – גוסטב קלימט הסתנן/השתלט על הדיוקן.

גוסטב קלימט 1862-1918 הנשיקה (פרט)

גוסטב קלימט, רישום (הירך העירומה)

גוסטב קלימט, הנשיקה

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו

גם ב"נשיקה" של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם אצלו הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון; "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים. וגם בין שתי הקומפוזיציות יש זיקה, הרקע החום האחיד שעליו מונחים האוהבים כמו מגזרות מצועצעות מעט.

פניה של יוקו משובצים בזרועו של ג'ון כמו אבן יקרה. וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק: השיער, הזרועות, התנועה בין קפלי המכנסיים שלה לקפלי הירך שלו, וכרגיל היא השאירה את קצה המזרן והג'ינס של לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (1)

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (2)

גוסטב קלימט, פרט מציור אחר (יש יותר מקבין של אימהוּת אצל ליבוביץ)

אנני ליבוביץ צילמה דיוקן פיוטי ורגשי; לנון הקופיף העירום נתלה על אונו העץ, נאחז בשערה-צמרתה. התמונה, כפי שהתברר בדיעבד, צולמה שעות אחדות לפני שלנון נרצח; הוא נראה כל כך פגיע ומתרפק, כאילו ידע שהמוות עומד להפריד. וכמו שכתב פעם בורחס "הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים." וזה מה שקרה לצילום. הוא היה יפה מלכתחילה, והזמן הטעין אותו בתועפות של עצב וגעגועים.

אנני ליבוביץ', יוקו אונו 1981 – יוקו היא עדיין עץ בשביל ליבוביץ' גם בדיוקן הזה.

*

עוד על אר נובו ועוד הרבה אמנות חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

עוד על יוקו אונו – בגדי הכעס והאהבה – על Cut Piece של יוקו אונו

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

*

לפרקים הקודמים בסדרה:
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

Read Full Post »

אמנות, מהפכנות, קתוליות וטבע בסיפורו של אוסקר ויילד.

לע' שגרם לי לחשוב על כל זה.

1. תקציר:

כל תקציר הוא חטא ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באוסקר ויילד. התימצות מגלח את הקישוטים והסלסולים שבהם ארוגה ופתוכה נשמתו. אז למי שלא קרא את "המלך הצעיר" (1891) – המקור נמצא כאן,  התקציר הוא לכל היותר פיגום לזיכרון.

המלך הצעיר הוא בסך הכל בן שש עשרה, פרי רומן אסור בין בת המלך לאמן נודד. עם היוולדו נגנב מחיק אמו ונמסר לרועה עיזים. וכך גדל בלי לדעת על ייחוסו, עד שהמלך הזקן חלה והתחרט והחליט להכיר בו כיורשו.
הסיפור נפתח בליל הכתרתו. המלך הצעיר סוגד ליופי ומוקסם מן הגלימה, הכתר והשרביט המחכים לו.
בחצות הליל הוא סוף סוף נרדם. בחלומו הוא מוצא את עצמו בעליית גג טחובה וחשוכה. אנשים מורעבים וילדים חולניים עמלים באריגה ובתפירה. אחד מהם שוזר חוט זהב והמלך הצעיר שואל למה הוא מיועד. לגלימה שילבש המלך הצעיר ביום הכתרתו, הוא נענה, ומתעורר בזעקה.
ושוב הוא נרדם וחולם שהוא שוכב בספינת משוטים ארוכה שעבדים עירומים חותרים בה. הצעיר שבהם משוחרר מכבליו, נחיריו ואוזניו נאטמים בשעווה ואבן כבדה נקשרת למתניו. הוא יורד למים וכעבור זמן הוא מגיח עם פנינה. וכך שוב ושוב עד שהוא נופל ומת. גופתו מושלכת המיימה. מפקד הספינה בוחן את הפנינה היפהפייה העגולה כמו הירח במלואו. הפנינה הזאת תיקבע בשרביטו של המלך, הוא אומר בסיפוק, והחולם שב ומקיץ בזעקה.
החלום השלישי מתרחש בג'ונגל. המון אנשים מחטטים וחופרים באדמתו. הקמצנות והמוות משקיפים עליהם מרחוק. הקמצנות מסרבת לחלוק עם המוות את שלושת גרגרי החיטה שלה, ובנקמה הוא מכה את  האנשים בקדחת בדֶבֶר ובמגפה. המלך בוכה ושואל: מי היו האנשים האלה, ומה הם חיפשו? אבני אודם לכתרו של המלך, אומר מישהו מאחוריו. המלך מסתובב ורואה עולה רגל אוחז בראי כסוף. איזה מלך? הוא שואל, ועולה הרגל מפנה אליו את הראי. המלך רואה את בבואתו ומתעורר בצווחה.
כשהשחר עולה סוף סוף, המלך הצעיר דוחה את הגלימה, את הכתר ואת השרביט. הוא מתעטף בפרוות הכבשים הישנה שלו ונוטל את מטה הרועים. כשהנער המשרת שואל, ספק בצחוק, היכן הכתר, המלך מכופף ענף של ורד קוצני וחובש אותו לראשו. וכך הוא עולה על סוסו ויוצא ברכיבה אל הכנסייה.
הופעתו המשונה מעוררת כעס ואי הבנה; העשירים בזים לו, העניים חוששים לפרנסתם. הבישוף מאשים אותו בכפירה. המלך הצעיר כורע ברך בתפילה. האצילים מתפרצים לכנסייה בחרבות שלופות. המלך הצעיר נפנה אליהם בעצב ואז חודרות קרני השמש מהויטראז' ועוטפות את גופו בגלימה של אור צבעוני. חבצלות מנצות ממקל הרועים שלו ושושנים אדומות פורחות בין קוצי העטרה. גבעולי החבצלות הופכים לכסף מבהיק ועלי השושנים לזהב טהור. העוגב מנגן מעצמו, נערי המקהלה שרים. הכל כורעים לפניו, והבישוף ממלמל: "גדול ממני הכתיר אותך למלך."

זר קוצים של אפרים משה ליליֶין (נולד בדרוהוביץ, עירו של ברונו שולץ ופעל בגרמניה ובארץ ישראל) מזוהה עם זרם היוגנדסטיל, וריאנט של אר-נובו.

2. שערה במרק

אני אתחיל מהסוף, כלומר מההתחלה.
אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשנתקלתי בסיפור לראשונה, אבל הוא המשיך לרצד בתוכי זמן רב, כמו אותם כתמים שרואים אחרי שמביטים לתוך אור: קדרותו של החלום הראשון, הצבעוניות האוריינטלית וחדות הפרטים של החלום השני, האפוקליפסה של החלום השלישי: המוות הצוחק ושורק דרך אצבעותיו ואישה מעופפת אל הג'ונגל, המלה דֶבֶר כתובה על מצחה ועדת נשרים חגה סביבה…
וגם התוכחה על הניצול, המוות. האידאליזם הדומע.
המלך הצעיר הוא מעין תיקון לגביר של עגנון, זה שהזמין את הכותונת משלוש האחיות. ביתן של התופרות היה חשוך כמו עליית הגג מחלום המלך. הן ירקו דם על הכותונת, אבל הגביר לא הבחין בכאבן. הוא ראה רק כתם, טומאה ורשלנות ותואנה להלין את שכרן. המלך הצעיר מבחין בסבל מבעד לברק האטום של הזהב. במין אקטיביזם פיוטי הוא מסרב ללבוש את הגלימה "שנארגה בנול הצער ובידיו הלבנות של הכאב", להתקשט בפניני המוות ובאבני האודם המדממות.
והוא צודק כמובן. לא רק מצד הפוליטיקה אלא גם מצד המאגיה. כי ככה זה באגדות, החפץ הוא סך-כל ההיסטוריה הרגשית שלו: מסנדל הזכוכית של סינדרלה ועד לשמלת האש שמדאה שולחת לצרתה; האריג ספוג באדי קנתה ושנאתה. הכישוף הוא רק הניצוץ, הדובדבן בקצה הרגש.
וכמה מוזר ונורא שאיש אינו מבין את המלך. אפילו העניים ("האין העשיר והעני אחים?" הוא שואל אותם. "כן, ושמו של האח העשיר הוא קין," הם עונים). הבישוף נוזף בו. האצילים שולפים את חרבותיהם להכותו. ואז, ברגע האחרון, קורה הנס וכולם מכירים בצדקתו…

ובתוך סערת התמונות והרגשות של ילדותי היתה גם אי-נחת, פרט קטן ומטריד כמו עדשה מתחת לערימה של מזרנים, כמו שערה במרק: זה קרה כשגבעולי החבצלות נקרשו לכסף, כשעלי השושנים הפכו לזהב. במחלקה המשפטית שלי נרשמה הערה על זיוף.

אז לא יכולתי להסביר את זה, רק ידעתי שרומיתי. היום, אחרי שנים של תיאטרון חזותי – ההסבר פשוט מאד, אבל גם מורכב. או ליתר דיוק – לכוד בסבך פתלתול-אוסקר-ויילדי-אר-נובואי של טבע, אמנות, להט מהפכני ונצרות.
"אז תשלפי את החרב ותכי," אומר אהוב לבי, אחרי שהוא מברר על מה אני נאנחת. הוא מתכוון לאלכסנדר מוקדון שביתק את הקשר הגורדי בחרבו וכבש את אסיה. אלא שלי אין חשק להתחפש לאלכסנדר מוקדון; אני מעדיפה להתחקות אחרי החוטים ולפרום אותם אחד אחד. כמו הכלות של פעם, שנבחנו על סבלנותן.

3. אופנה

"המלך הצעיר", כמו "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן, עוסק באופנה. המהות והמשמעות של הסיפור כמוסות בבגדים ובאביזרים. אבל בעוד שלמלך של אנדרסן יש רק תלבושת אחת, אוונגרדית וקונספטואלית (כלומר הבגדים החדשים הם בגדר רעיון), למלך של אוסקר ויילד יש שתיים – המהפך הרגשי והתודעתי שלו מתורגם למהפך אופנתי: הוא מחליף את גלימת הברוקד בפרוות כבשים, את האבנים היקרות בענפים וקוצים, ואת מלאכת המחשבת בעיבוד מינימליסטי, כמעט נא.

4. קתוליות

שיאו של הסיפור מתרחש בקתדרלה, ולא בכדי. ויילד האנגליקני תמיד נמשך לקתוליות ואף המיר את דתו על ערש דווי. "המלך הצעיר" ניזון ממסורת כנסייתית של תנועה בין חומר לרוח, שראשיתה בהתגשמות האלוהים בדמותו הארצית של ישו, ואחריתה בתרגום של תכנים רוחניים לתמונות ולפסלים, לתלבושות, לאביזרים ולטקסים מרהיבים.
מעבר להשראה כללית ולרוח גבית – אוסקר ויילד שואל גם כמה דימויים ספציפיים מן האיקונוגרפיה הנוצרית: מטה הרועים ופרוות הכבשים רומזים לישו המתואר כרועה נאמן וכשה אלוהי כאחד. חבצלות מייצגות טוהר, בייחוד את זה של מריה (המלאך המבשר על הולדת הבן תמיד מושיט לה חבצלת). השושנים האדומות קשורות לדמו של ישו, והאור מזוהה עם רוח הקודש. כבר הזכרתי בהקשר אחר שחלונות הויטראז' של הכנסייה מסמלים את הריונה של הבתולה: כשם שהאור חודר דרכם מבלי לנפץ את הזכוכית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

בסרטון – תצוגת האופנה הקתולית מתוך רומא של פליני. למי שלא מכיר – ממש כדאי. זה מצחיק והזוי ופראי ויצירתי עד הסוף המהמם.

5. טבע

מטה הרועים, פרוות הכבשים, החבצלות והשושנים, אינם פועלים רק בשירות הנצרות. הם מתפקדים כסוכנים כפולים – של הדת מצד אחד ושל החי והצומח מצד שני, כלומר של הטבע.
ויילד ממזג בקסם רב בין החומריות הטבעית לסביבה הכנסייתית: החל מהטריק האופטי שאורג את גלימת-הילת האור הצבעוני, וכלה במטה ובעטרת הקוצים המתפקדים כמו ייחורים של נס.
אבל ברגע האחרון הוא לא מתאפק ומוסיף כסף וזהב. הוא מקלקל את הפשטות החומרית ומקפיא את הצמיחה. הוא עוצם עין ומגניב בחזרה, בדלת האחורית, את העושק ואת הניצול.

חלון כנסייה מימי הביניים

זהרורי אור על קירות הכנסייה

6. אר נובו, או ההבדל בין אנדרסן לאוסקר ויילד

למלך הצעיר יש שני אבות: אביו הביולוגי היה אמן – נגן נבל או צייר פרסקאות איטלקי, המספר לא לגמרי החלטי בנקודה הזאת. אביו המאמץ היה רועה עיזים; כבנו של הרועה הוא זר בארמון. הוא "משתרע על הכרים כמו עופר איילים, בן יער שניצוד." כבנו של האמן הוא חש ש"היופי הוא מפלט מן הצער". הוא משוטט בין חדרי הארמון ומתפעל משכיות החמדה, כורע ברך לפני תמונה, מנשק את מצחו של פסל עתיק ונשאר ער כל הלילה כדי לראות איך הוא נשטף באור הירח.

אבל הפיצול הזה הולך ומיטשטש. אוסקר ויילד קצת מורח אותו בהמשך, את הפער בין טבע לאמנות, בין גבעול חי ליציקת זהב.

זה לא היה קורה לאנדרסן למשל, שבמרכז סיפורו "הזמיר" עומד ניגוד דומה, בין הזמיר האמיתי הקטן והאפרורי לזמיר המלאכותי "שמראו ממש כמראה הזמיר החי אך כולו משובץ יהלומים וספירים ואבני אודם," (העקיצה כמו כּוּונה ישירות לאוסקר ויילד). בזמן שהציפור המלאכותית מזמרת היא "מכשכשת בזנבה המבהיק בשלל רשפי כסף…" הקיסר רוצה להעניק לזמיר האמיתי את הזכות לתלות את נעל הבית המוזהבת שלו על צווארו אבל הציפור מעדיפה (משום מה) את הדמעות שנקוו בעיני הקיסר. "הדמעות הן האבנים הטובות המשמחות את לב הזמר," מסביר הזמיר, כלומר אנדרסן.

אלא שאוסקר ויילד אינו אנדרסן. ויילד הוא איש האר נובו.
אר נובו (מילולית, האמנות החדשה), היה זרם פופולרי בכל תחומי האמנות והעיצוב במערב, במחצית השנייה של המאה ה-19. היצירות השטוחות והמסולסלות נוצרו בהשראת הטבע ואמנות המזרח הרחוק.


לטבע של האר נובו אין קשר לטבע כפי שהוא נתפס היום. אין לו קשר לפשטות, חומריות, תלת ממדיות, אור וצל. הטבע הוא בסך הכל השראה צורנית, מודל לקישוט. אוסקר ויילד מזוהה עם האר נובו, ולא בכדי: המקצב, המבט, תנופת המחשבה והתחביר, מתעקלים ונארגים בכתיבתו בחן של קוי אר נובו. העומס, השטיחות והחדות מתורגמים למשפטים ועלילות.

האר נובו והזהב – דיוקן אדלה בלוך באואר (1907) מאת גוסטב קלימט, נשיא הזסציון, הגרסה הוינאית של האר נובו

7. עושר סגנוני

כל שלושת חלומותיו של המלך הצעיר הם פלסטיים וחזותיים, ואף אחד מהם אינו בסגנון אר נובו. זה מפתיע במיוחד כיוון שכל אחד מהם מתייחס לתקופה אחרת בתולדות האמנות. "המלך הצעיר" הוא מעין מסה-מסע בתולדות האמנות. חלק מתחושת הדחיסות נובע מגיבוב הסגנונות.

החלום הראשון מתרחש בסדנת יזע מחניקה נטולת צבע כמו צילום שחור-לבן. פנים חיוורות וידיים רועדות מבליחות מן החשיכה. האורג עונה על שאלותיו של המלך בזעקה מרה. זה מין ריאליזם נוסח גורקי.

בתמונה למעלה סדנת יזע. באתר הזה יש תמונות עוד יותר משכנעות של סדנאות כאלה, אבל חששתי להוריד אותן.

בחלום השני מתחלפת האפלה בשמש בוהקת. האווירה אקזוטית והקומפוזיציה מורכבת מסצנות קטנות צבעוניות ומפורטות: ספינת משוטים ארוכה עם עבדים עירומים ונוגשים מצליפים. אי-שם על החוף דוהרים שודדים ערביים. אחד מהם נורה בקשת צבועה, אישה צהובת צעיף מביטה בו מן הגמל שעליו היא רוכבת. מפקד הספינה השחור חובש מצנפת אדומה ועונד עגילי כסף. הוא מחזיק מאזני שנהב ושקיק עור ירוק לפנינים. קוסם כרישים מתופף כדי להבריח את מפלצות הים. כושים מתקוטטים על ענק נוצץ. זוג עגורים מרחף מעל לראשם. בועות עולות מן המים, מהמקום בו צלל שולה הפנינים. וקצת אחר כך – דם פורץ מאוזניו ומנחיריו, וכן הלאה. זוהי תמונה פרה רפאליטית מכל בחינה: עושר הפרטים, הצבעים העזים, הקומפוזיה המורכבת, הסימבולית והמורבידית.

ויליאם הולמן האנט 1886-1905 – הליידי משלוט, אגדתיות ועושר של פרטים

סר ג'ון אברט מילה 1829-1896, לורנצו ואיזבלה, צבעים עזים

ודוגמא לקומפוזיות הפרה רפאליטיות המורכבות (זה היטשטש בקטן) – פורד מדוקס בראון 1852-65, עבודה

החלום השלישי נפתח בג'ונגל טרופי דחוס וססגוני בנוסח אנרי רוסו (1844-1910) בן זמנו של ויילד (1854-1900); פירות משונים ופרחים ארסיים, פתנים, תוכיים, צבי ענק, קופים וטווסים.

אנרי רוסו, הפתעה

למעלה: באף אחד מהג'ונגלים של רוסו לא מופיעים טווסים, אבל הנאיביות של הציורים סופגת בקלות את התוספת הדקורטיבית.

למטה: אובריי ברדסלי, גלימת טווס וכתר טווסי. מכל אמני האר נובו ברדסלי הוא אולי המזוהה ביותר עם אוסקר ויילד.

המלך הצעיר חוצה את הג'ונגל ומגיע לערוץ נהר שבו מתרוצצים בני אדם וחופרים. שתי דמויות משקיפות עליהם מפתח אפל של מערה: המוות והקמצנות, שתי דמויות אלגוריות שכמו ירדו מפרסקו גותי או יצאו ממחזה מוסר נוצרי מן המאה הארבע עשרה. ויש גם דמות שלישית בחלום, מעין צליין מסתורי עם ראי כסוף. לדמות הזאת אין שם, אולי משום שהיא מייצגת שתי יישויות בו-בזמן: הראי שהיא מחזיקה שייך לחטא הגאווה. ומצד שני הוא המכשיר של "האמת", הוא מאפשר למלך הצעיר לגלות את פרצופו האמיתי.

פרט מתוך חטא הגאווה, הרונימוס בוש. השטן מושיט לאישה את הראי.

גוסטב קלימט, האמת העירומה (אוחזת ראי כסוף)

החלום השלישי ספוג בסימבוליקה נוצרית עם הבזקים מחזון יוחנן; למשל, אחרי שהמוות הורג את כל האנשים בקדחת ובדבר ובמגפה, הוא דוהר לדרכו על גב סוסו האדום המהיר מהרוח. ובחזון יוחנן: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃ או – אחרי שהמוות והקמצנות מסתלקים מן החלום מגיחים מערוץ הנהר תנים ודרקונים וכל מיני יצורים נוראים בעלי קשקשים כמו "הַחַיָּה הָעֹלָה מִתְּהוֹם" של החזון.

חזון יוחנן, ויליאם בלייק, המאה ה18

החיה מחזון יוחנן, שטיח מימי הביניים

8. כיוונים

חלומותיו של המלך הצעיר הם חובקי עולם  – מאנגליה הויקטוריאנית ועד הודו, אפגניסטן, מצרים וסמרקנד (הקמצנות מנסה לפתות את המוות לבקר שם). הם מתרחשים בארצות ממשיות ודימיוניות, בחושך ובאור, בעיר בים ובאדמה. הפער בין יסורי המצפון של החולם לבין העטיפה שבה הם מגיעים הולך וגדל. הסיפור פועל בשני כיוונים סותרים: הידיים דוחות את הפאר העקוב מדם, והרגליים נמלטות מעליית הגג העלובה והסוציאליסטית אל השיכלול הפרה רפאליטי והיופי הכנסייתי.

9. שמרנות ומהפכה

סוציאליזם, טבע ונצרות משתלבים בקלות אצל מישהו כמו פרנציסקוס הקדוש שנושא דרשות לציפורים, סנאים, חולדות, קרפדות וחרקים ומתאהב ב"גבירה דלות". אבל הקתוליות של אוסקר ויילד קשורה בטבורה המסתלסל לזהב. "היופי הוא מקלט מהצער" מכריז ויילד מתוך גרונו של המלך הצעיר, אלא שהמקלט של ויילד עשוי בין השאר מ"חומרים יקרים ונדירים". כדי ליישב את הסתירה הוא ממציא במין דאוס-אקס-מכינה זהב אחר מזויף ושמיימי שאינו כרוך בסבל. או במילים אחרות, הוא מפנה את הראש הצדה ומרמה כמו סבתא שלי במשחק הפסיאנס.

כי אוסקר ויילד הוא אסטתיציסט בכל שס"ה גידיו המשתרגים כמו שבכת אר-נובו. הוא מעדיף את הייפיוף על החיים. זה לא רק הפסל שהוא מנשק, או התמונה שלה הוא סוגד, מור החבצלות וזהרורי הצבעונין של האור הכנסייתי. זה ניכר כמעט בכל שורה. בהתפייטות שבה הוא מתאר את הרגעים האחרונים של המלך לפני השינה: הוא מאזין לשירת הזמיר העולה מן הגן, שואף את ריחם העדין של היסמינים, פורט כמה צלילים על נבל וכמעט נרדם, ואז נכנסים המשרתים, יוצקים מי ורדים על ידיו ומפזרים פרחים מפזרים על הכר. זמיר, יסמינים, נבל, מי ורדים, פרחים. התמוגגות של נערה מתבגרת בלי טיפת אירוניה. (התגעגעתי ללורקה שגם בגנו צמחו יסמינים, והוא אמר שריחם היה חריף כל כך בלילה, שבן אדם היה מקיץ משנתו עם כאב ראש לירי.)

"בעתיד ישחקו איתי רק אלה שאין להם לב!" קוראת נסיכה קטנה בסיפור אחר של אוסקר ויילד – "יום ההולדת של האינפנטה". זה קורה אחרי שהפרא הקטן שהובא לשעשעה מת מצער ומאהבה. ויילד מטביע את המלך הצעיר ברגשנותו ובלהט המהפכני שלו, אבל ברגע האמת כשהוא נדרש לקצץ ב"יופי" – גם הוא כמו האינפנטה, מעדיף חברים חסרי לב.
השערוריתיות של הכרזתו המצוטטת שלו "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", מתגלה כקליפה דקה על שמרנות.

9. סיום ופתיחה

כשהייתי ילדה התרשמתי מאוסקר ויילד אבל לא לקחתי אותו ברצינות. היום אני יכולה להצביע על השטיחות הזיוף. אבל יש לי גם ספקות. חשבתי עליהם כשקראתי את מאמרו של סלבוי ז'יז'ק על "דיוויד לינץ' כפרה רפאליט".

"בהיסטוריה של האמנות," כתב ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה אנטי-מסורתית בציור, כשבר עם המסורת כולה, מן הרנסאנס ואילך – רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האימפרסיוניזם בצרפת, כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב. דירוג נמוך זה היה בתוקף עד שנות השישים של המאה שלנו, כלומר עד הופעתו של הפוסט מודרניזם."

הוא ממשיך וטוען שבציוריו של האנט, המתקתַק מבין הפרה רפאליטים, יש ממד מאיים. הטבע שלו רקוב ובצקתי, צבעיו זוהרים מדי. בהנאה ובמיניות מכרסם מיאוס. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית), הבובתיות של הדמויות, והוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ'. "קטיפה כחולה" למשל, כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.

ובחזרה לויילד – אולי דווקא המריחה האידיאולוגית, האמביוולנטיות, הקלילות השטוחה, הרגשנות שלא ממש מסתירה את הגרעין הקשה של הניכור, אולי דווקא אלה עושים את ויילד רלוונטי ועכשווי במיוחד. אבל על כך אצטרך לכתוב כבר בפעם אחרת.

המלצה לקריאה – "קישוט ופשע", מתוך "דיבור לריק, למרות הכול", מבחר מאמרים של אדולף לוס, בבל 2004 מופרך, מבריק, פרובוקטיבי, אלים ומעורר מחשבות.

עוד בגדים נושאי רגש ומשמעות

היו, אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על עוד בגד ספוג בכאב ובניצול)

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

כתבתי גם על אמנות פלסטית בקולנוע ובמחול. למשל –

על אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר

לב פראי וראש מוזר – פנטסיה ומציאות בלב פראי לדיוויד לינץ' (בעיקר פופ-ארט)

ועוד…

אה, כן, ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל.

Read Full Post »