איך זה שנערה אחת מעיזה

אין לי עמדה מובהקת בעד או נגד גופות של נשים בסדרות מתח. אני יכולה לדבר רק על עצמי. סדרות על רוצחים סדרתיים מרגיעות אותי. הן מאשרות איזו אימה שנמצאת בתוכי, ומאפשרות לי להתארגן מולה. ראיתי רבות מהן במהלך השנים. איזה? לא זוכרת שמות, וממילא כולן מתערבבות לי, כי למרות הבדלי האיכות – רב הדומה על הייחודי. ואף אחת מהן לא מתקרבת לתעוזה הפואטית והפמיניסטית של מעשיית "ציפור כנף".

הרוצח הסדרתי הנודע ביותר ביערות האחים גרים (שנצפה גם אצל שארל פרו ובמקומות אחרים), הוא כחול זקן. יש שלוש גרסאות לסיפורו באוסף המעשיות (ועוד אחת, נסיינית בטירוף, שהופכת את הנוסחה על פיה ומלהקת את מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן), אבל "ציפור כנף" היא ללא ספק הנועזת והססגונית מכולן.

היא נפתחת ברב מכשפים שמתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. "איש לא ידע לאן הביא אותן כי מעולם לא שבו ונתגלו". יום אחד כשהוא מחזר על הפתחים, הוא מגיע לביתן של שלוש אחיות יפהפיות. כשבכורה מושיטה לו פרוסת לחם הוא נוגע בה והיא נאלצת לקפוץ לסל שעל גבו.

ארתור רקהאם, ציפור כנף 1917

סצנה מעין זו מתרחשת בסדרות רבות: הרוצח (המתוכנן, המאורגן וכו' – כישורים שהמעשייה מתמצתת לצירוף "רב מכשפים") מבקש עזרה מנערה ודוחף אותה לתוך הוואן שלו.

ובחזרה לרב המכשפים: הוא לא ממהר לרצוח את הנערה, הוא מהסוג שמשתעשע קצת בטרפו. יש לו ארמון בלב יער, מלא חדרים נעולים, והוא משכן בו את הנערה ומעמיד פנים שהוא יוצא למסע. הוא משאיר לה את כל המפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס, אם תפר את האיסור דמה בראשה. ובלי קשר, הוא מפקיד בידה ביצה ומבקש ממנה לשמור עליה מכל משמר למענו. עדיף שתישא אותה לכל מקום, אובדנה ימיט אסון.

רבים מן הרוצחים הסדרתיים (במציאות כמו בסדרות) מתהדרים בכינוי, בין אם בחרו אותו לעצמם, ובין אם הודבק להם תוך כדי מצוד. להלן מבחר כינויים אמיתיים ורב לאומיים שדגתי מוויקיפדיה: "הזודיאק", "הצייד הלילי" "הליצן הרצחני" "הקניבל ממילווקי" "המטורף מהוולגה", "רוצח הנהר הירוק", "מרעיל כוס התה", "BTK" – ראשי תיבות של "לקשור, לענות, להרוג", ו"רוצח השחמט", רוסי כמובן, שהחליט לרצוח 64 אנשים כמספר המשבצות בלוח.

גם לרב המכשפים שלנו יש כינוי: בתרגומו של שמעון לוי הוא נקרא "נוץ הנוצאי", מלשון נוצה. זה קשור מן הסתם לביצה היקרה שלו: הביצה הגברית (קשה להתעלם מן הרמיזה המינית) שהוא מפקיד בידי הנערה, שילוב של טבעת נישואין ומצלמת מעקב כפי שיתברר עוד מעט. הביצה מסמנת שהיא תפוסה, "אוחזת בחבר" בלשון מדורי הרכילות.

הביצה והכינוי שייכים כבר לרובד הפסיכואנליטי המוחצן והטקסי של רוצחים סדרתיים.

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

הנערה לא מתאפקת כמובן. היא פותחת את החדר האסור ומגלה גיגית מלאה אברים מבותרים וגרזן נוצץ. הביצה נשמטת מידה מרוב בהלה ומוכתמת בדם עקשני שמרשיע אותה. המכשף חוזר הביתה ואומר: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו". הוא גורר אותה לחדר האסור וקוצץ אותה לחתיכות. ואז מגיעה תורה של האחות האמצעית והכול חוזר על עצמו באותה צורה בדיוק.

הקטנה והפיקחית מן השלוש, מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה המבותרות אבל מתעשתת ועורכת את אבריהן במין rewind, בסדר הנכון. וכשהיא משלימה את הפאזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים".

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

הקסם במעשיות קשור לרגש, והוא לא נוגד את המציאות, רק דוחס אותה. בתרגום ל"ריאליסטית": הנערה משחררת את קודמותיה המעונות מכבליהן ומטפלת בפצעיהן.

ועכשיו מגיעה נקודת המפנה, הרגע שבו המעשייה חורגת מן התלם: במקום להימלט על נפשה עם אחיותיה כמתבקש וכצפוי היא ממתינה לשובו של החוטף. זו לא התנהגות סבירה או מומלצת, זו יהירות ופזיזות ובד בד גם תעוזה בלתי רגילה, שמונעת על ידי חוש צדק תוסס וכוחות חיים מדהימים. היא מחליטה להצטרף למשחק, לקצר את הדרך מהטראומה לעיבודהּ הפואטי היצירתי, ותוך כדי כך להשיב לרוצח כגמולו.

איך זה מתנהל? ובכן, החוטף שב הביתה ומגלה שהביצה נותרה בצחותה. הנערה עמדה במבחן, ועכשיו תורו למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור בדרך, אסור לו לנוח לרגע, היא תשגיח עליו מרחוק, היא אומרת ומחביאה את אחיותיה בסל. בכל פעם שהוא מתיישב לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומיד", והוא קם וממשיך בדרכו.

האחות הקטנה הופכת את המהלך החד סטרי של החוטף לדיאלוג, למשחק. היא עונה לרוצח בשפתו: הוא ביקש ממנה לשמור על הביצה למענו, ובעצם טמן לה מלכודת, לתפוס אותה בקלקלתה. והיא מבקשת ממנו להביא זהב להוריה ומסתירה את אחיותיה בסל כדי לתפוס אותו בקלקלתו.

במישור המכני, הצורני, היא ממשיכה את ה-rewind העלילתי כשהיא גורמת לו להחזיר את החטופות בסל שבו נחטפו. במישור העמוק יותר, המוסרי, היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

אחרי שהוא יוצא לדרך היא לוקחת גולגולת עם שיניים מגחכות, מקשטת אותה בפרחים ומעמידה אותה כמו דמות בחלון.

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

ואז היא קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת מן הבית בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא נתקלת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי". והם ממשיכים ושואלים, מה עושה הכלה הצעירה? אה, היא סיימה לנקות את הבית ועכשיו היא משקיפה מהחלון. גם החתן עצמו נתקל בה ולא מזהה את "כלתו", הוא משוכנע שהיא משקיפה מהחלון; הנזיפה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן וכו'", נטעה את התמונה במוחו. וכך הוא חוזר לביתו וקרוביהן של האחיות שורפים אותו חיים (האחים גרים לא חסים על הנבלים שלהם).   

סדרות הטלוויזיה מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמעקרת את הטקסים והסמלים ממשמעותם וטוענת אותם במשמעות משלה. במילים אחרות: הנערה מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם בוקעת מתוכה, נולדת מחדש בתור "ציפור כנף".

ארתור רקהאם, "ציפור כנף" 1917 איור מופלא במיוחד, לחצו להגדלה

ואפשר גם להוסיף ולומר שהנערה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות. במקום למרוח את גופה בזפת רותחת, היא טובלת בחבית של דבש. והיא לא סתם מתגלגלת בנוצות, היא גוזרת את הכסת של בעלה כדי להשיג אותן, כלומר שבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה. יוזף בויס שראה בדבש מהות חיה, התגלמות של חשיבה מלאת חיים בניגוד לשכלתנות ממיתה, מסיר את מגבעתו הנצחית מגולגלתו, ומחווה לה קידה ממיצגן למיצגנית.

ג'ון מיינץ, חוואי אמריקאי ממוצא גרמני, שהותקף בזפת ונוצות ב-1918 בגלל רגשות אנטי-גרמניים בזמן מלחמת העולם הראשונה.

שורת המחץ של הרוצח היתה כזכור: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני,/ על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך,/ חייך תמו". והנערה כמו משיבה לו בתקבולת משלה (ללא מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, / על כן תתחתן עם גולגולת מתה. / חייך תמו." הכישרון שלה לסימטריה ומשחקי צורות יישווה רק לזה של שמשון הגיבור.   

יש שלוש מעשיות כחול זקן באוסף האחים גרים. האחת נקראת "כחול הזקן" על שם הרוצח, השנייה נקראת "ארמון הרצח" על שם המרחב שלו, ורק השלישית, "ציפור כנף", נקראת על שם הנערה, על שם הכינוי שקיבלה כשיצאה לחופשי. זו הפעם השנייה שאני מנסה לכתוב עליה, ללכוד את התעוזה, את קור הרוח, את היצירתיות וההנאה שבהן היא מתמסרת או אולי מסתערת על נשף התחפושות, על הדיאלוג החפצי-הפואטי. ואני עדיין מתפלאת שאף סדרה (ככל שידיעתי מגעת) ריאליסטית או פנטסטית, רצינית או פרודית או סתם מופרזת להנאתה. עוד לא הרימה את הכפפה.

*

ובלי קשר (ואולי עם), בדיוק כשחשבתי שבנות הדרקון השתכחו מכל לב, הן מגלות סימני חיים. בשבוע שעבר הן נכנסו לרשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר. והשבוע שמחתי והתרגשתי מהאהבה של חגי מטר לטרילוגיה. אפשר לרכוש אותה בחנויות הספרים המובחרות, בפלטפורמות הדיגיטליות, ובאתר של עם עובד במחיר מבצע

ודרישת שלום גם מספר תום שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת. גם אותו אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות או לרכוש ישירות מההוצאה

*

עוד בעניין פמיניזם ואחים גרים

הפמיניזם העתידני של האחים גרים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

מה עושות הנסיכות בלילות?

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

וגם מרי דה מורגן אהובתי, לא טומנת ידה בצלחת

צרחות של דגים

את תצטרכי לטפל בכל נסיך לגופו (ועוד)

Read Full Post »

על שוק הגובלינים

כמו הברון מינכהאוזן בשעתו, אני מושכת את עצמי מן העומס הטובעני; ביד אחת אני אוחזת בציצת ראשי ובאחרת אני תוקעת בחצוצרה: שוק הגובלינים (1862) מאת כריסטינה רוזטי. פואמה פרה רפאליטית, לחש קסם בן חמש מאות שורות (בערך), טקסט פנטסטי, עקמומי, חסוד, נוטף אירוטיות, ירוק-עד. תורגם לעילא על ידי גילי בר הילל במשך שלושים שנה כמעט (ומי זכה לערוך את תרגום הפלא? אני), אויר על ידי עפרה עמית ועוצב על ידי עדה ורדי. עכשיו בשבוע הספר, בדוכני הוצאת עוץ.

אלינור פורטסקיו בריקדייל (1945-1872) אחרונת הפרה רפאליטים. זה דווקא לא איור של שוק הגובלינים, אבל לגמרי שייך לשטח השיפוט של הקסם. לחצו להגדלה

וראשית התקציר (ספוילרים? למכביר):

הגובלינים, המתוארים כגברים קטנים עם אברי חיות – לָאֶחָד יֵשׁ פְּנֵי חָתוּל,/ לָאַחֵר זָנָב נִסְמָר,/ אֶחָד כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ בָּהוּל,/ אֶחָד כְּמוֹ חִלָּזוֹן נִגְרָר./ אֶחָד שָׁמֵן כְּמוֹ ווֹמְבָּט, שָׂעִיר וּמְחַרְחֵר,/ אֶחָד כְּמוֹ גִּירִית הַדְּבַשׁ קוֹפֵץ וּמְנַתֵּר – קוראים לנערות מדי ערב, לטעום מפירותיהם. שתי אחיות שומעות את הקריאה. ליזי אוטמת את אוזניה, לורה מאזינה – וְקוֹל שָׁמְעָה כְּקוֹל יוֹנִים/ מַרְגִּיעַ וְעָרֵב,/ וּפֶה אֶחָד כֻּלָּם הוֹמִים/ בָּרוּחַ הַמְּלַטֵּף – וקונה פירות במחיר תלתל, נושכת, זוללת ומוצצת עד ששפתיה כואבות ורק מחכה ללילה הבא כדי להמשיך. אלא שמאז שהתפתתה היא כבר לא שומעת את קריאת הגובלינים. מרוב ערגה היא כומשת ומזקינה עד שאחותה אוזרת עוז ויוצאת אל הגובלינים להביא לה את משאת נפשה. הסוחרים הצוהלים מזמינים אותה לסעודה, וכשהיא מסרבת הם מתנפלים עליה בחייתיות, קורעים את בגדיה ולופתים את ידיה ומוחצים את הפרי אל פיה…

עוֹמֶדֶת שָׁם לִיזִי, צְחוֹרָה וּמוּפֶזֶת,

כְּפֶרַח שׁוֹשָׁן בְּסוּפָה שֶׁרוֹגֶשֶׁת,

כְּסֶלַע כְּחֹל-עוֹרְקִים שֶׁעוֹמֵד

עֵת גַּלִּים נִתָּכִים בּוֹ לְלֹא הֲפוּגָה,

כְּלַפִּיד מִגְדַּלּוֹר שֶׁנִּצָּב לוֹ בּוֹדֵד

בְּתוֹךְ יָם שֶׁקּוֹצֵף וְסוֹעֵר בִּשְׁאָגָה

וּמֵאִיר אֶת הַפֶּרֶץ בְּזֹהַר הָאֵשׁ;

כְּמוֹ עֵץ תַּפּוּזִים שֶׁבִּפְרִי מְכֻתָּר

וּבְלֹבֶן פְּרָחָיו הַמְּתוּקִים מְעֻטָּר,

מְיֻסָּר בְּמִתְקֶפֶת דְּבוֹרִים וּצְרָעוֹת;

כְּמוֹ עִיר מְלוּכָה בְּתוּלִית וְגֵאָה

שֶׁצְּרִיחַ זָהָב בְּלִבָּהּ מִתְנוֹסֵס

עֵת צִי הָאוֹיֵב מִתְנַפֵּל לְכָבְשָׁהּ

וּמִתֹּרֶן לִתְלֹשׁ אֶת הַנֵּס.

אבל ליזי מהדקת את שפתיה בעקשנות עד שהגובלינים צוללים, מתחפרים ופורחים לדרכם. היא חשה אל אחותה ומדרבנת אותה ללקק את העסיס שניגר על גופה, ולורה אמנם נושקת לה בפה רעב אלא שהקסם פג, טעם הפרי מר ומבחיל כתרופה, ואחרי ליל בלהות היא מחלימה וחוזרת לקדמותה המוארת והמתוקה. באפילוג היא מספרת לילדיה איך אחותה חירפה נפשה למענה. נוֹתֶנֶת לוֹרָה יָד קְטַנָּה בְּיָד קְטַנָּה,/ וּמְצַוָּה קִרְבָה בֵּין הָאַחִים./ "אֵין רֵעַ בָּעוֹלָם כְּמוֹ אָחוֹת,/ בִּימֵי מַרְגּוֹעַ וּבְיָמִים קָשִׁים…" וגו'.

"קְנִי פֵּרוֹת בִּמְחִיר תַּלְתַּל…" מתוך מהדורה הראשונה. אייר דנטה גבריאל רוזטי, ממייסדי האחווה הפרה רפאליטית ואחיה של המשוררת.

*

אז איזה מין טקסט זה, סיפור פיות או פואמה דתית, משל נוצרי על חטא הקרבה וגאולה? לילדים או למבוגרים? ואולי זה בכלל טקסט אירוטי? "את תיאורי הפירות החושניים, ליקוקי העסיס הנוטף וייסורי התשוקה החסומה קשה שלא לקרוא כתיאורים אירוטיים," כותבת גילי בר הלל באחרית דבר לספר, "ואת אותה תמונה שבה הגובלינים מכלים את זעמם בליזי ומנסים להחדיר בכוח פרי אל פיה קשה שלא לקרוא כאונס."

הפתיינות אגב, היא לא רק מינית אלא גם מסחרית. ויליאם מוריס ההוגה הסוציאליסט (וגם האמן, הסופר ועוד) שהיה מקורב מאד למשפחה השפיע מן הסתם גם על רוזטי, כמו על מרי דה מורגן המאוחרת רק במעט. דה מורגן קושרת באופן הישיר ביותר בין פתיינות שיווקית לחטיפת ורצח ילדות. באחד מסיפוריה מקים רוכל קטן ומכוער דוכן לממכר נעליים בכניסה לכפר ומזמין את התושבים לקנות בזיל הזול; שיר הפיתוי שלו נפתח בדיוק כמו קריאת הגובלינים ב"בואו, קנו! בואו קנו!". תוך זמן קצר הופך סנדלר הכפר לפושט יד, הסולידריות החברתית נהרסת, ואז מתחילות הילדות להעלם. בזו אחר זו הן מכושפות על ידי הנעליים ומורדמות בבטן האדמה על מנת להפוך בבוא הזמן לשיקוי חיים. וזה נשמע לי בו בזמן כמו תיאור מוצפן של עולם הפרסומת העכשווי וכמו עלילת דם, ומביא אותי לאיור הדֶר שטירמרי של לאונרד גרקו ל"שוק הגובלינים".

הגובלינים של גרקו הם ללא ספק יהודים שחומדים בתולות נוצריות (ואם כבר מדברים על זה, גם הגובלינים של הארי פוטר הם בנקאים ומלווים בריבית כמו יהודים בדימוי האנטישמי).

אמליה באורל (1873-1916), יבול הגובלינים. לחצו להגדלה

ובכלל, האיורים הרבים שנלוו לפואמה במשך השנים משקפים את הרוחב הפרשני שהיא מציעה. כשבקוטב האחד ניצבים מאיירי "סיפור הפיות" כמו אמליה באורל (Amelia Bauerle) וארתור רקהאם, ומנגד – ג'ורג' גרשינוביץ וקינוקו י. קראפט שהחצינו את המיניות. הגרסה הפורנוגרפית של קראפט, אמנית יפנית-אמריקאית, הוזמנה על ידי פלייבוי ב1973.

הבחירה של קראפט אגב, מעניינת במיוחד; גם משום שהיא מתבססת על ארתור רקהאם, קראפט רק קילפה כביכול את המעטה הילדי, כלומר קרעה בגדים והחליפה פירות באברי מין כדי לחשוף את התוכן החבוי.

שוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. משמאל, ארתור רקהאם. מימין, קינוקו י. קראפט, לפלייבוי. לחצו להגדלה

וגם משום שהפורנוגרפיה שלה מתחברת ישירות לקוטב הדתי. האיור המתאר את נפילתה של לורה המוקפת שדים, מתכתב ישירות עם ציורי גיהנום ועם תיאורי יום הדין האחרון באמנות הנוצרית, שלא לדבר על התפוח שהיא חופנת כמו חוה ואשר משוכפל באחוריו האדומים של השד שאת מכנסיו היא מפשילה.

קינוקו י קראפט, פיתויה של לורה מתוך "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי, גרסת פלייבוי 1973

קברו של פרנסואה דה סרה, מת ב1360 (בעניין דימויי גיהנום)

גם באיוריה של עפרה עמית לתרגום העברי יש עקבות של מאיירים קודמים, אף שעמית לא קונה את סיפור הפיות (והיא כבר הוכיחה שהיא מבינה בקסם, כך שיש סיבות עמוקות יותר לסירוב) ולא את שכרון החושים. האיורים שלה הם עצובים ואפלים עם נגיעות ספק ורודות ספק אדומות שמדממות על השחור לבן. המפגש המיני מוביל לגיא צלמוות, לקיפאון סיוטי במרחב צר ושטוח. הגובלינים הם צעצועים שקמו לחיים כמו בסרטי אימה, וגם אחרי שהם מסתלקים הצל הקבוצתי שלהם נותר כהטבעה, מגזרת נייר עם שפמות ועיניים חלולות, קישוט ילדותי שתוחם את גבולותיו של החושך ובו בזמן מממש ומנציח אותו.

שלושה איורים של עפרה עמית לשוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. לחצו להגדלה

מוסר ההשכל המעלה על נס את כוחה של אהבת אחיות אינו רק תמים ומיושן ומודבק, יש לו גם צד עכשווי פמיניסטי של חוסר שיפוטיות ואחוות נשים. ורוזטי אמנם התנדבה למעלה מעשור במקלט לנשים שיצאו ממעגל הזנות (כפי שלמדתי מאחרית הדבר).

והעצמת הגיבורות לא מסתכמת בעלילה או במסר, היא נטועה מראש בלשון, בניגון ובדימויים הנערמים. כך למשל מתארת רוזטי את שתי האחיות העולות על יצוען:

רֹאשׁ מֻזְהָב אֶל רֹאשׁ מֻזְהָב

כְּמוֹ זוּג יוֹנִים בְּקֵן אֶחָד

זוֹ בְּתוֹךְ כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ

שָׁכְבוּ בְּמִטָּתָן יַחְדָּו:

כְּמוֹ זוּג פְּרָחִים עַל בַּד בּוֹדֵד,

כְּמוֹ זוּג פְּתִיתִים שֶׁל שֶׁלֶג צַח,

כְּמוֹ צֶמֶד שַׁרְבִיטֵי שֶׁנְהָב

נוֹגְהִים בְּפָז, שֶׁל מֶלֶךְ רָם.

גם גיבורי אפוסים בשיא תהילתם לא זוכים לטיפול כזה; חי, צומח ודומם (יונים, פרחים, פתיתי שלג) טבע ותרבות (כל אלה שנמנו קודם בתוספת שרביטי שנהב), מגויסים לתיאור שתי נשים צעירות ברגע יומיומי, להצגת מלוא אחוותן ויופיין, טוהרתן ופגיעותן, שלא לדבר על העוצמה וההדר של שרביטי המלכים הגבריים.

או לחילופין, תיאורה של לורה המאזינה לקריאת הגובלינים (קראו בקול ותרגישו את הקסם). חי (ברבור) צומח (נופר וענף) ודומם (דוגית ועוגנים) מגויסים לתנועה הפנימית הגואה של ההקשבה וההיקסמות. קשה לעצור את תנופת המילים המתנגנות. ברור שזה ייגמר בהיסחפות:

צַוָּארָהּ מוֹתַחַת לוֹרָה

כְּבַרְבּוּר מִן הַקָּנִים,

כְּנוּפָר מוֹשֵׁךְ יְאוֹרָה,

כְּמוֹ עָנָף חָשׂוּף לָבָן,

כְּמוֹ דּוּגִית בַּמַּעֲגָן

עֵת הֻתְּרוּ הָעֳגָנִים.

לחש קסם, כבר אמרתי?

*

לקנייה ישירה מההוצאה

*

ובלי קשר "האיש שלא הבחין בשום דבר" חוזר.

נמר גולן וג׳וזף שפרינצק במופע של קרקס עכשווי, קול וחפצים ע"פ סיפורים קצרים של רוברט ואלזר, ביום שני 11.6 בשעה 20:00 בתיאטרון ״תמונע״ (גילוי נאות כפול, נמר גולן הוא בני היקר והיה לי העונג והכבוד להיות היועצת האמנותית של המופע).

״הצגה מיוחדת במינה שמצליחה לתפוס בדיוק את רוחו של רוברט ואלזר: קצת ליצנית, קצת פילוסופית, מאוד מצחיקה, מאוד חכמה והכי הכי נוגעת ללב״ (נגה אלבלך, עורכת הספר ״האיש שלא הבחין בשום דבר״) 

לדף האירוע בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון: ״basta״ 

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר.

 

Read Full Post »

מסע בין אצבעות (המשך)

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

5. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

6. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

7. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

מסע בין אצבעות

הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.

רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.

אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.

אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.

אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.

*

1. הנזל והאצבע המזויפת

האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.

ארתור רקהאם, הנזל וגרטל

האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?

זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").

כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:

הנזל וגרטל

*

2. האצבע כמפתח

ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."

אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן.

אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'." (מתוך "שבעת העורבים")

כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?

אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.

ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.

הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים. התמונה מפה.

ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.

משמאל, אישה ששרפרף דבוק לאחוריה, מתוך "אויסטר", מימין, מתוך "ראשס", מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

*

3. מפתח הזהב ואצבע האיסור

ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)

ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.

למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.

לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).

בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).

אייר אוסקר הרפורט

במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).

*

4. גולדפינגר

בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.

הנס ברזל ואצבע הזהב

שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.

מיכאל בורמנס

עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.

הארכתי דיי. ההמשך בפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.

*

לחלק השני והאחרון

*

עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון

"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים

ילדה, חוה, צלובה

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")

*

ובלי שום קשר:

נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

Read Full Post »

האם איור זאת אמנות?

נתחיל בנקודה שבה הפסקתי בפעם הקודמת. האם האיור צריך להתאים את עצמו לטקסט, האם לא חלה התיישנות על התפיסה הזאת? יש לי טיעונים כבדי ראש: אתיים, אמנותיים, רגשיים, חינוכיים (כן, אפילו חינוכיים, תארו לכם). אבל זה גם אישי כמובן: אני לא אוהבת כשדברים מתאימים; אם זה לא נס – ונסים אמנם קורים אך לא בתכיפות – זה סימן שאחד הצדדים עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם כדי להתאים; זה גורם לי סבל פיסי כמעט, על דרך ההזדהות.

כשנברא האיור (עוד לפני שנפרד כמו השמיים מן המים של הציור) העולם היה הררכי; עבדים, צמיתים, נתינים, משרתים, כולם התאימו את עצמם לאדונים, שחייהם התנהלו כאילו מעצמם וללא כל מאמץ.

עולם ספרי הילדים עדיין מתנהל כך מבחינות רבות. במקרה הטוב (כפי שציינתי פעם) המודל הוא של נישואים מסורתיים: הבעל והאדון הוא הסופר, והמאייר בתפקיד האישה הוא העזר כנגדו. במקרה הרע, הסופר – ועל אחת כמה וכמה הסופר החי – פשוט מרקיד את המאייר לצלילי חלילו.

ורק לשם הבהרה: אני לא נגד סופרים. סופרים הצילו את חיי. אני עצמי סופרת. זכותו של סופר לבחור מאייר לספרו, אבל האיור אינו אמצעי למימוש חזיונותיו של הסופר. האיור הוא כלי הביטוי של המאייר כשם שהטקסט הוא כלי הביטוי של המחבר.

אם סופרים היו מקדישים לזה קצת מחשבה, הם (או לפחות רבים מהם) היו משחררים שליטה. אם מתוך הגינות בסיסית ואם מתוך הבנה של הרווח האמנותי הגדול (ובכלל, נדיבות זה קסם בפני עצמו). אבל קל להסתגל לזכויות יתר ולשכוח שהן כאלה. התבנית נהייתה כל כך מובנת מאליה שכבר לא מבחינים בה, לא שמים לב שהסתיידה והגיע הזמן להחליף – או לכל הפחות לנער אותה.

ועוד הבהרה: אני לא מנסה להכחיד שום דבר. אפילו לא את הציות, ובטח שלא את התום. תמיד יהיה להם ביקוש, הן מצד היוצרים והן מצד הקוראים. אני רק מערערת על מעמדו של הציות כסרגל וכנורמה וכברירת מחדל.

"נסיך צפרדע" ("מלך צפרדע או היינריך ברזל") משמאל האיור המסורתי של ארתור רקהאם, מימין הפרשנות של מוריס סנדק. לחצו להגדלה.

ניקח למשל את "נסיך צפרדע", או בשמו המלא באוסף האחים גרים – "מלך צפרדע או היינריך ברזל". באיור המסורתי של ארתור רקהאם, הנסיכה היפהפייה מנסה, ככתוב, להיפטר מן היצור הדוחה. מוריס סנדק לעומת זאת, חותר תחת הטקסט וחושף כביכול את הסוד השמור של הסיפור: על פי סנדק הקרפד הוא החיה (=הנפש) התאומה של הנסיכה. עיניה הקמות של הגיבורה וקפלי צווארונה יוצרים זיקה ברורה בין השניים, וגם הגדלים שלהם קרובים.

האיור המסורתי של רקהאם הוא לא רק עשיר ויפהפה אלא גם מתאים כמו כפפה לפרשנות שלי. אבל סנדק מציע אושר מסוג אחר: האיור שלו קומי ובו בזמן אפל ומסעיר באפשרויות החדשות שהוא פותח. לו המחבר היה בחיים – ספק אם איור כזה היה מאושר על ידו. הזמן והמרחק הם שאיפשרו לסנדק לפתוח את הסיפור, ואולי גם מעמדו המיוחד; כי בכל זאת, יש מאיירים ויש מוריס סנדק.

לפעמים החתרנות המבורכת של המאייר חומקת מתחת לרדאר השמרני (או שמא מוגנבת מתחתיו על ידי עורכים אינטואיטיביים או ספקנים?). כמו למשל במקרה של ארנב הקטיפה, ספר שבו לומד הגיבור-הצעצוע שרק אם ילד יאהב אותו הוא יהפוך ל"אמיתי". מסר קצת מבעית מבחינה אנושית. האם רק מי שהוריו אהבו אותו (וילד הוא ההורה של הצעצוע במשוואה הספרותית הפשוטה הזאת) יכול להיות אמיתי? יש לזה אולי רגליים פסיכולוגיות, אבל מה יעשו ילדים לא אהובים, ישתדלו עוד יותר לרַצות ולמצוא חן? דון דיילי, המאייר שנבחר על ידי ההוצאה העברית, חולק על הסופרת. הילד, באיוריו הסוגסטיביים והמענגים הוא הרבה יותר מחוק ופחות ממשי ואמיתי מן הצעצוע. האיור כאילו קורץ לילד מתחת לאפו של הטקסט ומודיע לקורא, שהוא אמיתי בזכות עצמו, הרבה יותר מכל הקשקשנים שמתיימרים להעניק לו מחסדם. אין בכך משום נחמה גמורה, אבל גם ברמז ולחישה דיינו.

איור, דון דיילי, מתוך "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס

אם הסופר והמאייר חולקים זה על זה, זה פותח מקום לדעה שלישית, דעה עצמאית של כל ילד שקורא ומתבונן. אני חושבת שזה נפלא. זה פותח מרחבים של משחק ומחשבה וספקנות והחלטה. אבל יש מי שפוחד מאובדן שליטה וסמכות. יש מי שמקונן על אובדן ערכים. יש מי ששוכח שאנחנו חיים בעידן דמוקרטי (יחסית ובשאיפה) שיש בו מקום לקולות רבים וסותרים או לפחות צריך להיות. הפוסט מודרניזם כואב לאנשי חינוך בגלל שהוא דוחה הררכיות ואינו מקדש שום דבר, אבל מן החצי המלא שלו נשקפות חירות וסובלנות. ואם נרצה ואם לאו הוא כבר כאן. זאת הסיבה למשל, שתום זיידמן פרויד נראית פתאום כל כך רעננה ועכשווית.

בכנס הפנקס השלישי הביאה גבי קון דוגמאות מרתקות לספרי ילדים פוסט מודרניסטים מן העולם. קחו למשל את Battle Bunny ספר שאיוריו והטקסט שלו כמו קושקשו בידי ילד בשם אלכס כשדרוג מסעיר לספר חביב וסתמי בשם Birthday Bunny.

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

בעולם ספרי הילדים המעלל הלא חינוכי הזה (אסור לקשקש על ספרים! ובכלל) שווה ערך למה שעולל מרסל דושאן לפני מאה שנה כמעט, כשקשקש שפם וזקנקן על פניה של המונה ליזה וכתב מתחתיה L. H. O. O. Q. צירוף אותיות חסר שחר לכשעצמו, עד שהוגים אותו בקול וזה נשמע כמו "חם לה בתחת".

מרסל דושאן L. H. O. O. Q. 1919

"כשהוא צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה" (העיר מישהו בשם פ. רושֶׁה), "הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר". זה תיאור קולע גם לתעלול של Battle Bunny לטעמי.

"מה ההבדל, איפוא, בין חיוכי האתמול והמחר?" (כתבתי פעם) "חיוכי האתמול מחקים את המציאות, הם יוצרים אשלייה, וחיוכי המחר שוברים אותה, ובאותה הזדמנות הם שוברים גם את הגבול בין אמן לצופה – דושאן המקשקש הוא ספק-אמן, ספק-צופה שמשחית את היצירה…" (וכן הלאה. לא אחזור על מה שכבר כתבתי. עוד על פרשת המונה ליזה וחיוכי המחר, כמו על הריב המצחיק והמרתק בין מרסל דושאן ויוזף בויס על בכורת האמנות והאבנגרד בפוסט הזה.)

זה העניין עם אמנות. שהיא לא חינוכית ולפעמים גם ההפך מזה, לפחות לכאורה. אבל עצם מהותה הוא הכי חינוכי כלומר הומאני שיש. היא מאפשרת לנפש ולתודעה להתפרש במלוא רוחבן ואורכן ועומקן ועושרן. וכשאין דיכוי יש נדיבות ושמחה. וזה לא מוקדם מדי להתחיל בספרי ילדים.

יש לי עוד הרבה לומר על הנושא, אבל כבר העמסתי דיי. השאר בפעם אחרת.

*

עוד באותם עניינים

לפוצץ את בית הספר?

צנזורה של טעם?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

בדיוק כפי שזכרתי

הגמד חוטם ואני

הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

Read Full Post »

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה-14 בספטמבר, שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, צבעונית ומוארת, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אפל ואכזרי בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בתשוקת משחק ותיאטרון ובהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מחבורת הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן. כשנערות יפות נותנות לו לחם הוא נוגע בן, והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. הוא נותן לה גם ביצה לשמירה וממליץ שתישא אותה לכל מקום. אובדנה של הביצה ימיט אסון. הנערה לא מתאפקת. היא פותחת את החדר האסור ומגלה גרזן נוצץ וקערת אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים".

כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא מתרה בו, היא תשגיח עליו מרחוק. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומיד". והוא ממשיך.

ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (בכל הנוגע לעונשים האחים גרים לא חוסכים באכזריות).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

ארתור רקהאם, ציפור כנף

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

*

ועוד קצת דבש לכבוד ראש השנה:

יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מן התוכניה:

המופע הוא שילוב וחיבור בין אמנויות שונות: מחול, תיאטרון, מוסיקה, עיצוב, תאורה ואנימציה. לעיני הצופים נשזרים סיפורים הנבנים בתוך עולם קסום וכאוטי, מתפרקים ועוברים טרנספורמציה.  אבק הוא חומר מפורר עד דק ואינו ניתן להגדרה. הוא לובש ופושט צורה, מתערבל, מתעופף, צונח ושוב מתערבל, כפי שכולנו הולכים לאיבוד, מתפרקים, ושוב מתחברים ונפרדים. עולמות נבראים כמו חלום ומתרסקים כאבק.

וזה הניסיון שלי לדבר על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק דרך כמה מן המחשבות והתמונות שהוא עורר בתוכי. רשימה עתירת ספוילרים, עדיף לקרוא אחרי הצפייה.

*

1. דמעות

הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם

יהודה הלוי

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

"אבק" נפתח בסרט מצויר, בתקריב של זוג עיניים. אחר כך מתגלה בהדרגה עיר מוצפת; מבני הציבור מוצפים, הבתים, המגדלים. הלונה-פארק שקוע בתוך מים חשוכים. קצה ראשה של הליצנית המכנית עדיין מסתובב סביב עצמו. ספלי ענק של איזו קרוסלה מתנדנדים ונגרפים לאטם. דפים לבנים צפים בכל מקום. דגים שוחים לרגלי הפסל בכיכר העיר, צלליהם מחליקים מתחתם. בכיתה נטושה בבניין בית הספר, בין פגרי כסאות ושולחנות צפים, יושבת ילדה. פלגי מים משפריצים מעיניה. האם היא מקוננת על השיטפון או גורמת לו, מטביעה את בית הספר בדמעותיה או מדביקה אותו בבכיה?

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "…אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

זה קורה לפעמים בשירה, שנופים של מציאות פנימית משתלטים על המציאות החיצונית. למשל "בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל-לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה," (תהילים ו' 7), או "עיני כים נגרש ומימיו יחמרו מדם וּבַבָתי כמו רפסודת" (כלומר האישון הוא רפסודה בים הסוער והמדמם של הבכי, משה אבן עזרא).

.

'הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך!' אמרה אליס, כשהיא שוחה הנה ושמה, מנסה למצוא מוצא. 'כעת אענש על זה, כנראה, בטביעה בתוך הדמעות של עצמי!'

לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגמה רנה לטווין

.
האנימטוריות שמרית אלקנתי ורוני פחימה מימשו את המטפורה בסרט היפהפה שלהן, וגלשו מן השירה אל הפנטסיה, אל המציאות הפנימית-חיצונית שבה מתרחש המופע.

שורת הדלתות המצוירות של בית הספר המוצף החזירה אותי גם למסדרון האינסופי של הביטלס ב"צוללת צהובה": דלתותיו הרבות נפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן: רכבת דוהרת, ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי, כוכב שביט צהוב… וג'ורג' הריסון מעיר כבדרך אגב: It's all in the mind.

*

2. מגילות

הילדה עדיין שופכת דמעות. אחד מפנסי העיר עדיין מהבהב. מאי שם ממריא כדור פורח עם ניצולים.  ובד בבד השיטפון הוא גם זיכרון רחוק: העיר נטושה. כמה מן הכסאות נתקעו בראשי עצים. סבך טרופי-תת-מימי צומח ליד בית הספר. סנפיר של מפלצת ים עלומה חותר בתוכו…

"וַיַנְג" פירושו באינדונזית "הצללים המניעים את לב האדם", "בֶּבֶּר" פירושו לגולל. הוַיַנְג בֶּבֶּר הוא "תיאטרון מגילה" שנולד ביאווה לפני למעלה מאלף שנה. גם בהודו קיימות מסורות דומות. ה"פַּר" (בד ארוך) הוא מעין מגילת "איורים" המונפשים על ידי הצללים של מנורת השמן. ה"בּוֹפָּה", מעין כוהן נודד, פורש אותה בזמן שהוא מדקלם את הסיפורים המיתולוגיים. המגילה נחשבת לחפץ מקודש. כשהיא מתבלה ונקרעת היא מושלכת לנהר או לאגם בטקס מיוחד.

וינג בבר

וינג בבר (פרט)

ב"אבק" יש סדרת מגילות: המופע נפתח במגילה ענקית שעליה מוקרן הסרט. משני צדדיה יש כסאות ועליהם עומדים שני רקדנים ואוחזים במוטות המגילה כמו נושאי דגל בטקס בית ספרי.

המגילה השנייה נמשכת מתוך פיה של הדמות השחורה. זוהי מעין לשון ארוכה וריקה של נייר. מה שנרשם בה אולי נמחק בדמעות (מאוחר יותר הדמות תנסה גם לדבר אבל רק ג'יבריש יבקע מפיה, כאילו נעקרה מגילת לשונה).

לקראת סוף המופע מגוללת אחת הרקדניות מעיניה מסכַת-מגילה עם חורי דמעות. זיכרון הבכי הזה הוא עוד יותר רחוק (בתשוקה נתפסה בזנב מאת פבלו פיקאסו, יש "דמעות אכולות תולעים"). רק חורי הדמעות נותרו, החותם, תבנית הזליגה, כמו אותם כרטיסי ניקוב ששימשו בתחילת עידן המחשב לשמירת נתונים.

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

.

הצגתי חללים ריקים לחלוטין, עירומים, שהנוכחות היחידה בהם היתה היעדרות, החותם שנותר על הקירות מכל מה שעבר עליהם, צל החפצים שנשמרו במקומות אלו. החומרים למימוש חללים אלה, אבק, פיח ועשן, תרמו ליצירת אקלים של מקום שנעזב על ידי בני אדם.

קלאודיו פארמיג'אני

בעבודות כמו "אבק" (בתמונה למטה) ו"פסל צל" אטם פארמיג'אני ספריות והבעיר אש בתוכן, ואחרי שהחלל התמלא בעשן ובפיח רוקן את המדפים כך שנותרו רק עקבות, רק קווי המתאר המפוייחים של הספרים.

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק". לחצו להגדלה

*

3. רוחות

"אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק מתרחש בתוך כיתה. בתוך דוגמית של כיתה: חמישה תלמידים בתלבושת אחידה, מעין כותנות לילה של פנימייה מעוטרות בפס ירקרק טליתי. חמישה שולחנות פשוטים עם מכסה נפתח, חמישה כסאות. בפינה אחת ערימה גבוהה של דפים, ובאחרת דלת.

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

הבמאי הפולני תדאוש קנטור (Tadeusz Kantor, 1915-1990) הוא מקור השראה תמידי לפינטו-פולק. ביצירתו הנודעת "הכיתה המתה" מגלמים שחקנים זקנים את תלמידי בית הספר (במין תמונת ראי של ילדים שמשחקים בלהיות מבוגרים). הפער הבלתי ניתן לגישור הוא תמצית האמנות בעיני קנטור.

בתוכניית "אבק" מצוטט פתגם קוריאני:

'אסוף אבק כדי ליצור הר'… המשמעות היא שעבודה קשה מניבה תוצאות. אך במוקדם או במאוחר יגיע משב רוח חזק או גל צונאמי והר האבק יתעופף והכל יתחיל מחדש.

הסיזיפיות של "אבק" עדינה ומלנכולית בניגוד לסיזיפיות השרירים של המיתולוגיה היוונית. אצל ענבל פינטו ואבשלום פולק אין זיעה וגניחות התאמצות, זה לא "סיאנס דרמטי" כפי שהגדיר קנטור את המופע שלו. הכיתה של אבק קרובה יותר ל"זיכרונות" (Amarcord, 1973)  של פליני, סרט שבו מזוקקים זכרונות בית הספר לסדרת כוריאוגרפיות ליריות-קומיות: מן המורה לפיסיקה שמנדנד מטוטלת בזמן שהתלמידים מדקלמים "טיק טק" ומתנדנדים לפי הקצב, ועד למורה להיסטוריה שמרצה תוך כדי הליכה מסביב לכיתה וכל הראשים עוקבים אחריו במקהלה, וכשהוא נעלם לרגע מאחורי איזה ארון כולם מותחים את צוואריהם, למורה שתלמידיו נמלטים בשפיפה בזמן שהוא מצחצח את משקפיו, וכן הלאה והלאה.

המבט של פליני יותר מרוחק משל קנטור ופינטו-פולק מתרחקים עוד יותר. הכיתה שלהם היא מרחב פנטסטי ומודולרי ספוג במלנכוליה עזה: המַכְתֵבה היא גם במה ועמוד קלון, אפשר להיבלע בתוכה, להיוולד מתוכה, להיות חצי-ילד-חצי-שולחן. הרקדנים של "אבק" הם דיירי המרחב, מפעיליו וגם חלק ממנו: האנשים מוחפצים והרהיטים מונפשים, השולחנות רוקדים במעגל, הופכים לקרונות של רכבת ומתחברים למעין במת אופנה. פינטו-פולק כמו חוקרי ארצות מנסים למפות את סך כל המסלולים שמציע המרחב.

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

*

פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!

פרופסור קרויצקם, מתוך "הכיתה המעופפת" מאת אריך קסטנר

בשלב מסוים מצטרף לכיתה איש בחליפה כחולה, לא בדיוק מורה, מין נציג של סמכות רופסת, חסרת עמוד-שדרה ("כמו הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ," אמרה לי נ'). בהמשך מצטיידת "הסמכות" במקל חובלים ומנצחים, מעין עמוד-שדרה חיצוני, בדימוי מבריק של דיכוי שמחפה על חולשה.

בכל פעם שהאיש הכחול פותח את הדלת פורצת מתוכה מוסיקה רועשת מלווה ברוח כה עזה שהתלמידים נאלצים להאחז בשולחנות כדי לא להתעופף (כמו האומְנוֹת החמוצות ב"מרי פופינס"). בכל פעם שהדלת נסגרת כולם חוזרים ומתיישבים כאילו כלום לא קרה. בהקשר הנרטיבי זאת חידה: מהו הכוח המסתורי שפורץ לכיתה? אבל זוהי גם תמצית הכוריאוגרפיה הבית-ספרית: בכל פעם שהמורה מפנה את גבו פורצת מהומה, וכשהוא מחזיר את פניו כולם קופאים בארשת מלאה תום. ובמחשבה נוספת – זה כנראה המודל של משחק הילדים "אחת שתיים שלוש דג מלוח"…

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילם דניאל צ'צ'יק

*

4. הנפשות

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

אנימציה, מלשון Anima, המילה הלטינית לנפש; בעברית – הנפשה, כלומר החייאה של דומם.

מלבד סרטון הפרולוג יש ב"אבק" עוד הנפשה כפשוטה: שלושה מן השולחנות נפתחים לסרטוני דפדוף מעגליים: בסרטון אחד בוקעת דמות אנושית מתוך ערימה אדומה קטנה, ספק נולדת ספק מושכת את עצמה מתוך הערימה, מפסלת את גופה לריקוד וחוזרת ושוקעת לתוך הערימה (בדיוק אמצע הדרך בין הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו בשתי ידיו מן הביצה לבין "מעפר באת ואל עפר תשוב"). בסרטון אחר מנסה דמות מצוירת לפרוץ מן הדף שבו היא כלואה. ובמידה מסוימת היא גם מצליחה; ההנפשה מחלחלת אל המופע ומעצבת אותו בדרכים רבות:

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט. צילם דניאל צ'צ'יק

.

יש קטעי מחול שכמו זלגו מסרט אנימציה, כמו למשל הקטע שבו הסמכות הכחולה רוקדת עם כסא "מונפש" שרגליו מתנועעות וקורסות. הכסא הוא מעין כפיל ושיקוף של הדמות. קטע אחר, שנרקד לצלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, הוא מחווה ישירה ל"פנטסיה" (1940) של דיסני, הן בבחירת היצירה והן בתרגום של הצליל לתנועה.

תפאורת "אבק" נראית כמו רישום על דף נייר אריזה שנצבע מדי פעם באור כחול, ירוק או ורוד. הרקדנים "מונפשים" ואולי להפך – "מודממים", מלשון דומם, הופכים לדמויות מצוירות כשהריקוד שלהם מפורק ל"פריימים" של אנימציה. לפעמים זו אותה דמות שקופאת לרגע בין תנוחה לתנוחה, ולפעמים זו שורה של פריימים בו זמנית (הרקדנים בתלבושתם האחידה כמו מגלמים אותה דמות בתנוחות שונות). טכניקות האנימציה מעדנות ו"מקררות" את הכאב. זאת תמצית האמנות: למצוא את הכלים והצורות שיכילו את הכאב ואת הכאוס הפנימי. הגבול בין הכלי הנכון לבריחה מהרגש הוא מתעתע. לפעמים ב"אבק", הכאב וההתעללות נחתכים לכל כך הרבה חלקים שהם כמעט נסתרים מהעין. הרקדנים נעים לקול תקתוק, דפיקות הלב של הזמן או של "המוות" שאליו נגיע בהערה הבאה.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אפרת נתן, פוסע וקוצר

*

5. דפים

ה"בולאם" (bulaam) המכהן בחצרות מלכות על שפת הקונגו, חולש על שני תחומים חשובים ורחוקים לכאורה: הוא אחראי על הזיכרון ההיסטורי, כלומר משמש מעין ארכיון שבעל פה של שושלת המלכות. ובד בד הוא גם מדריך הריקודים שמנחיל את המחולות הטקסיים לאנשי החצר. התפקיד הכפול יוצר, ואולי חושף, זיקה בין זיכרון לתנועה במרחב. גם פינטו-פולק מחפשים את הזיקה הזאת בדרכם. (עוד על הבולאם ודומיו בספר המרתק על מוזיאון התודעה)

*

"אבק" כולו דפים: מהדפים הצפים במי הפרולוג, שאחד מהם מקופל לברבור אוריגמי, כאילו באמנות ובהנפשה גלומה המטמורפוזה שיכולה להציל מטביעה – ועד לדפים של סרטוני הדפדוף המתהפכים ברעש גדול של בית דפוס.

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

ישנו דף-האור הלבן של חלון הדלת ודפי-אור אחרים שהתאורן זורה על הבמה, וישנה כמובן ערימת הדפים הממשיים בפינה של "המוות", או על כל פנים הדמות הלבושה כמו דמות "המוות" מימי הביניים. כי "המוות" של "אבק" הוא צל של עצמו, אין לו אפילו כסא משלו. בכל פעם שמתפנה מושב הוא מדשדש אליו במהירות, ונס בבהלה ברגע שמישהו מתקרב. זה הופך את "אבק" גם לסוג של "משחק הכסאות" בצד "אחת שתיים שלוש דג מלוח", ובצד "כולם עוברים, כולם עוברים [בדלת, ואז היא נטרקת] ואחרון נשאר".

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

"המוות" של "אבק" המגולם להפליא על ידי צביקה פישזון, הוא זקן, ואולי זקנה – המגדר עמום בכוונה. הוא היה שם מהתחלה (לרגעים חשבתי שאולי הוא הילדה הבוכה שהזדקנה). הוא לא מסוגל להרפות משום דבר. גם הדף שהוא אוחז ממשיך להתנפנף ברוח של הזיכרון, אחרי שהדלת נסגרה.

לקראת הסוף הוא מפרק את ערימת הניירות, הוא מעיין בהם ומתחיל להדביק אותם על כל גופו ופניו. ואז, עוור למחצה ושעון על ענף, הוא מתקדם למרכז הבמה. ערימות של דפים נושרות מחיקו, הוא אוסף אותם והם שבים ומחליקים. הוא מעיף אותם גבוה לאוויר והם חוזרים ונושרים על ראשו.

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

הרקדנים צופים בו בדממה בזמן שהוא זוחל לאסוף את הדפים, מתפלש בהם ולבסוף קורס ללא תנועה.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

דמות הדפים נגעה לי עמוקות בפרשנויות הסותרות שהיא אוצרת:

מצד אחד היא מגלמת את הניסיון הנדון לכישלון לזכור הכול ולא לאבד מילה.

מצד שני היא מועדת בעיוורון אל מרכז הבמה כמו קורבן של לינץ' שגולגל בזפת (שחור הלבוש) ובנוצות (לובן הדפים), ועכשיו הוא חוזר ומשחזר את הטראומה בתיאטרון של הזיכרון.

ומצד שלישי לבוש הדפים מזכיר לי תלבושות של שמאנים מכל העולם; תמיד משתלשלים מהם המון חפצים – ומטה הענף משלים את תמונת השמאן.

ואולי כל הפירושים נכונים; התת מודע אינו מכיר בסתירות, והכאב, הזיכרון והריפוי חולקים אברים משותפים.

בגד של שמאן ממרכז אסיה

שמאן מצפון רוסיה

*

6. קווים

אחרי שהדמות השחורה קורסת, נפתחת הדלת כדי סדק ומקל משתרבב מתוכה. זהו הראשון בשורה של מקלות מחוברים זה לזה. המקלות היו כאן מתחילת המופע, מן המוטות שעליהם גולגלה מגילת הסרט (מוטות התורה נקראים "עצי חיים"), ועד למקלות ששימשו את הסמכות: כמקל הליכה וסקי, כמשוט, כמקל מנצחים, כמקל מרצים ומקל חובלים ("במקל, בסרגל, מה שבא ליד"), כמקל גישוש של עוורים, כמחסום, כמוט הפעלה של בובה ועוד ועוד.

אבל לפני ואחרי הכל המקל של "אבק" הוא הקו ש"ירד" מִדף ההנפשה. הקו מחבר בין הרקדנים. הם אוחזים בקו ו"מציירים" מעין בית ארכיטיפי סביב דמות הדפים. בית ילדותי עם גג משולש, חומה ומגדל של הבתים המצוירים. ואז הם יוצאים מן הבית בשורה, יד ביד. עכשיו הזרועות שלהם הם הקו המזוגזג המחבר. הם רוקדים ונקלעים זה בזה בלי להרפות, עד שחושך יורד על הבמה. סוף.

*

* על פלאי הבולאם למדתי מן ההצגה דודה פרידה: המוזיאון מאת נעמי יואלי

הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה

*

עוד באותם עניינים. על אנימציה:

הברון מינכהאוזן והאנימציה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

פעמיים דירת שני חדרים

על הגבעה של רועי אסף

ועוד

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק :

ראשס  *  אויסטר  *  שייקר * דגי זהב

*

Read Full Post »

עצים, אמנות, עצים

למעט כמה אנשים, עצים הם הדבר האהוב עלי בעולם. עוד מעט ט"ו בשבט, חג לאילנות. הנה כמה מן האמנות, להשראה.

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם – רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות).

Linda Molenaar, Tree Pose 2011 – התמונה נלקחה מכאן

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה ועל יוקו אונו כעץ – כאן.

ארתור רקהאם, 1917, מתוך "הזקנה שביער" מאוסף האחים גרים

עץ מניק איש, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה בסדרת עץ השיער (שיש בו גם מיניאטורה פרסית של עץ ראשים)

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, התצלום הזה שלקוח מפה שומר על מידה של שקדיוּת).

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

"תמונת השנה" בתערוכת "עדות מקומית", צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי, צילם איתי רון. מתוך הפוסט הזה

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על העץ שהנציח את סיפורם של הנאהבים האומללים – כתבתי כאן.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט הפעם. עוד על התלבושת בפוסט הזה.

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

andy goldsworthy  מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם (1998). כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

ויטו אקונצ'י , אי פרטי, 1992

לחצו להגדלה

למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם. ובהמשך לכך (וגם בלי שום קשר) – "האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה. ומנגד, הממשלה ממשיכה להתנכל לזרים. תמר ורטה זהבי (אישה שאני קצת מכירה ומוקירה) וליאת סיגל כתבו על זה לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:

עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.

אני חתמתי בתור "הורה". אם אתם רוצים להיות שותפים – היכנסו, חיתמו והפיצו.

ותוספות מאוחרות:

גיא בן נר, "ערכת בית עץ". על העץ הזה כתבתי כאן

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, מתוך הפוסט, עצים מטרידים, עצים מחרידים

*

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי
.

ועוד כמה עצים מהיער של עיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב.

עץ השיער (הפרק הראשון ואחריו ההמשכים).

על העץ הפלאי של סינדרלה

ועוד עץ פלא של האחים גרים

עוד סיפור של מרי דה מורגן על ילדה ועץ

זרעי האהבה (ובעצם עץ האהבה – הפרק הראשון ואחריו ההמשכים)

פניה ברגשטיין והליצן ("מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה…")  

תולעת ספרים (מריה פרייברג וסיגלית לנדאו)

*

Read Full Post »

על גור חתול-אדם ארוך שיער (ההמשך)

זהו פוסט המשך. בחלק הראשון יש גם תקציר

*

קערת העץ

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

בעמוד הראשון רואים את ראשו של הילד מבצבץ מן האשנב למכירת כרטיסים. ברקע נמצאת הגדר של התור שכמו סוגרת עליו מאחור. למטה משמאל מונח עט של "אלפרד כלובים בע"מ" ולמעלה מימין מודבק פתק: "כלוב 16 ריק! להודיע למנקה!!" זהו האקדח של צ'כוב, שתלוי על הקיר במערכה הראשונה וייִרה במערכה השלישית. אביאל בסיל מכין את הקרקע לרגע שבו הילד יגדיר את עצמו מחדש כחיה ויישכב בכלוב הריק.

למה בכלוב? כי כל הספסלים תפוסים.
הם לא סתם תפוסים, הם תפוסים על ידי משפחות מאושרות.
ואולי הם פשוט נועדו למשפחות מאושרות. ואילו הכלובים נועדו לאלה שהורחקו מסביבתם הטבעית.
כל כך הגיוני וברור לאן הוא שייך.

ובהמשך לכך, הכניסה לכלוב היא מעין מיצג (במובנו הראשוני כאמנות המבוססת על פעולות ורעיונות), וגם פעולת מחאה נוסח קערת העץ. זוכרים את הסיפור על הסבא הישיש והרועד ששומט את כלי האוכל ומטנף את שולחן המשפחה? בנו וכלתו מַגלים אותו לפינה ומגישים לו את מזונו בקערת עץ. הנכד צופה בהשפלתו. זמן מה אחר כך הוא משתעשע בפיסת עץ. כשאביו שואל אותו למעשיו הוא עונה "אני מכין לך ולאמא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל". (הנה גרסה מפורטת).

.

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

.

כמו ההורים של הילד מקערת העץ גם ההורים של הגור מרוכזים בעצמם: "לא מזמן שמעתי את אמא אומרת לו [לאבא] שהוא חייב להשתדל לבלות איתי יותר, אחרת, כשאגדל, הוא ממש, אבל ממש יצטער על זה." כלומר הנושא הוא לא צערו העכשווי של הילד אלא צערו העתידי של האב. האב לעומת זאת, מלמד את הילד "מה צריך להגיד לאמא… כדי שתכעס עליו [על האבא] הכי מעט." הוא אוסר על הילד לקנות שוקולד, לא בגלל שזה מזיק לשיניים (נניח) אלא "כי גם ככה יהיו לו [לאבא] מספיק צרות עם אמא".

הכניסה לכלוב היא פעולת שיקוף ומחאה, כמו גילוף הקערה.

*

מרי פופינס

גורי חתולי אדם ארוכי שיער ניזונים רק מממתקים, אסור לשטוף אותם במים, אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות. המשחקים שהם הכי אוהבים זה קלפים ותופסת עכברים. אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה. אם גור חתול אדם ארוך שיער מספר לך סיפור, אתה חייב להקשיב לו עד הסוף, גם אם יש לך טלפון דחוף מהעבודה, הם שותים רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא ואולי אפילו להתעוור. (מפנקסו של חבקוק, בהשמטות קלות)

מי שחושב שאבות עסוקים עם טלפונים מהעבודה נולדו אתמול, שיזכור את מרי פופינס. לא הספר, הסרט שנעשה ב1964 ומתרחש ב1910!. ג'יין ומייקל, שני ילדים עם אבא עסוק ואמא סופרז'יסטית, מופקדים בידי אומנות קפוצות ומתנכלים להן בהתאמה. אחרי שהאומנת ה13 מתפטרת, הם מחליטים לעזור ("גורי חתולי-אדם נחמדים ואוהבים לעזור") באיתור אומנת מתאימה. מודעת הדרושים שהם מנסחים היא פרומו לפנקס החבקוקי. אני מצטטת בהשמטות קלות:

דרושה אומנת לשני ילדים מקסימים. עליזה, ורודת לחיים, ללא יבלות [את זה מייקל הוסיף], שמכירה כל מיני משחקים, טובת לב, מתוקה, שתיקח אותנו למקומות, לבילויים, תשיר שירים, תתן ממתקים, לא תכעס, תִּרדֶה או תנזוף, לא תתן שמן קיק או מִקפא, תאהב אותנו כמו בן ובת ולא תסריח ממי שעורה [בירה? גם את זה מייקל הוסיף].

(וגם הם מצדם מתחייבים אגב, לא להחביא לה את המשקפיים ולא לשים לה קרפדות במיטה או פלפל בתה).

אחרי שהם הולכים לישון, קורע האב את מכתבם ומשליך אותו לאח. אבל רוח מסתורית נושאת את הקרעים למרום ושם הם מתאחים בחזרה. מרי פופינס מעיינת במודעה. למותר לציין שהיא עונה על כל הדרישות. היא לא רק האומנת המושלמת שמפצה על חסרונות ההורים, היא מצליחה בסופו של דבר לתקן את האב ולקרב אותו לילדים (לא בעזרת פנקס הוראות, זה תהליך שלם שאין לו מקבילה בסיפור של קרת או מקום בפוסט).

.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

תהייה: האם התוכי של אביאל בסיל שמלווה את הסיפור לכל אורכו הוא קריצה למרי פופינס? (הצבעים שלו אמנם שונים וקרובים לבגדי הילד וגם לצבעים המקוריים של קוקי חבקוקי)

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". בפוסט הקודם אפשר לראות אותו ברבים מן האיורים.

.

וגם המעשנות הכל כך פעילות של ספינת האוויר – האם הן מחווה מודעת או לא למעשנות הלונדוניות של מרי פופינס?

 .

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

מיו מיו שלי

"ומאז בכל שבוע, כשאבא שלי ואני יוצאים לבלות, הוא מציץ בפנקס כשהוא שוכח, ומגדל אותי רק לפי ההוראות." כך מסתיים גור חתול-אדם ארוך שיער.

סוף טוב הכל טוב?

כן. אולי.

יש לי ספקות משלי. אני יודעת משהו על הגבול בין המציאות לבין הפנטסיה שמתקנת אותה. הפנקס של חבקוק שייך לצד הפנטסיה. מאד חשוד בעיני לגלות אותו בצד מציאות (כמעט בדרך אגב, ובלי הפליאה האופפת את שאלתו של קולרידג': "אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו, להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז"?).

זה קצת מזכיר לי את הסוף של מיו מיו שלי (הנהדר של אסטריד לינגרן), כשהילד מסביר שהוא לא קופא מקור על ספסל ברחוב, מה פתאום! הוא נמצא בכלל בארץ מרחקים, בין צפצפות כסף מרשרשות ומדורות מחממות, הוא אוכל לחם משביע עם אביו הנפלא וכן הלאה, וככל שהוא ממשיך ומפרט את אושרו זה נהיה יותר עצוב, הצורך שלו להפנט אותנו ולשכנע את עצמו. מתחשק לבכות ולחבק אותו.

זאת ועוד. הילד של קרת יודע שהוריו מפשלים ובכל זאת הוא לא מתמרד, הוא לגמרי אחראי ובסדר ונאמן לאביו. הוא משתדל לבַלות יפה כמו שהבטיח בעל כורחו (כמו מרטין מהכיתה המעופפת שכובש את בכיו כדי לרַצות את אמו, ואפילו מתוך שינה הוא ממלמל "אסור לבכות"). הוא קורא ביסודיות את כל הכיתובים ולא מרשה לעצמו שוקולד למרות שיש לו כסף ומי ילשין; ומי יודע, הוא עוד מסוגל להגיד שאביו השתנה כדי להרגיע את כולנו, שלא נצא בלב כבד.

*

זה ספר הילדים השלישי של אתגר קרת, ובכל אחד מהם יש אב נעדר. באבא בורח עם הקרקס, האב עוזב כדי להגשים חלום (וחוזר אמנם, מועשר). בלילה בלי ירח הוא משתמט וקצת שקרן ואנוכי (ועוד יותר על פי הפרשנות שלי), ועל האבא של גור חתול-אדם ארוך שיער כבר דיברנו. זה מרשים ומפליא כאחת, כי בעוד שספרות מבוגרים מבוססת על הדפיקויות של אנשים (והוריהם!) הרי סופרים – לפעמים אותם סופרים בדיוק – נוטים להגיש לילדים גירסה זוהרת של הורה קשוב ונוכח. קרת לא עושה הנחות למוסד האבהות, ועם זאת – משפטים כמו "אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות," כולל הערת האזהרה, ש"אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," הם גאוניים בעיני, כמבוגרת וכילדה. אני עדיין זוכרת את המפגש הראשון שלי עם מודעת הדרושים של מרי פופינס. את הפלא הזה שמתפשט בחזה, האושר הזה של "אבל ככה זה צריך להיות, סוף סוף מישהו מבין!" אני זוכרת את הצחוק שלא נבע רק מהגוזמה אלא מההבנה, מהשמחה שמישהו רואה אותי (ומכיר בי ואוהב אותי). וזאת נחמה גדולה.

*

עוד אבות בעיר האושר

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

על גורילה מאת אנתוני בראון

אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

המוצא של הילדה אילת

בדיוק כפי שזכרתי

*

וגם

פוסט ארכיטקטוני, על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה

*

פוליאנה ואני

גילגי היתומה המאושרת

ועוד

*

Read Full Post »

אובדן התמימות – על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

בפוסט הקודם תרגמתי את  הכבשים של ננינה מאת מרי דה מורגן. ועכשיו לפרשנות.

*

חטא-יסורים-כפרה

נתחיל ממה שלא עלה להפתעתי, בתגובות: הנתיב הזה של חטא-אובדן-וגאולה-דרך-יסורים נסלל על ידי הנצרות. בכבשים של ננינה יש יותר מקבין של נצרות; הגיבורה אינה עומדת בנסיון שבו מעמיד אותה "האדון". היא מתפתה לשד היפהפה ומאבדת את צאנה, ורק אחרי שהיא מכפרת על עוונה בייסורים היא זוכה בו בחזרה.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לפני שנים רבות בקרתי בשורה של פסטיבלים דתיים בפורטוגל. ובכל אחד מהם היה אפשר לראות נשים זוחלות על ארבע מסביב לכנסייה, כמילוי נדרים וככפרת חטאים. לפעמים צעד בצד האישה בעל אוהב ואפילו אחז בידה בזמן שדידתה על ברכיה. כמה מהנשים ליפפו את ברכיהן בסמרטוטים כדי לרפד קצת את היסורים (אם כי אף אחת לא הרחיקה לכת כמו נושאי הצלב האמריקאים הצצים בכל התכנסות המונית; כאן אפשר לראות אחד מהם, באירועי עשרים שנה למות אלביס בממפיס. בתחתית הצלב הכבד שלו הותקן גלגל עזר קטן).

ובשורה התחתונה – העץ הכובל את רגליה של ננינה הוא גם העץ של הצלב. רגליה מדממות כמו רגליו של ישו.

*

פאן-הרמס-פיטר פאן

הריקוד הוא מיני, על כך הסכימו כמדומה כל המגיבים. רועי כנען ראה בפֵיון גלגול של פאן, אל הרועים התיישי והחשקן. דודו פלמה נזכר במילורס, מאהבה של ליידי צ'טרלי, ושועי רז הרחיק עד קרישנה.

הזיקה בין ריקוד לחטא אינה המצאה של דה מורגן. אנדרסן למשל, מרחיק לכת בהרבה; בסיפור האימים הנוצרי שלו "הנעליים האדומות" אין די בלפיתת שורשים כדי לעצור את הריקוד. הגיבורה מבקשת מהתליין לקצץ את רגליה, והוא אף עושה זאת.

ועם זאת, ועל אף החליל הפאלי הדובר אל ננינה, יש בפֵיון משהו חמקמק וא-מיני. לי הוא הזכיר את הרמס אל הגנבים, יותר מאשר את בנו פאן. הוא קוסם וגנב רב חן אבל אין בו זימה או זדון. דורית נחמיאס הזכירה בצדק, את פיטר פן הקרוי על שמו של פאן, ומהווה גירסה פחות חייתית ויותר מעודנת וכמעט תמימה של אל הרועים.

ויליאם אדולף בוגרו, 1825-1905, פאן והנימפות

פיטר פן ובנות הים, מתוך סרטו האילם של הרברט ברנון, 1924

מוסטוב ויקטור בוריסוב, דפניס וכלואה (מרקדים לחלילו ואחריהם העז השחורה הכבשים הלבנות, בדיוק כמו בסיפור), 1901 

פאן ודפניס, 100 לפנה"ס. מין תום נוסח דפניס וכלואה שורה על המחולות עם הפיון

*

כבש או רועה?

… החופש והחירות היצרית שמבטיח פאן לעומת המסגרת הברורה והשורשים שמבטאים האדון ועץ האשור. וינינה המתגלה בסוף כחסרת אומץ להתמסר, מהססת לשבור את הקונבנציות ונענשת על כך בחומרה ע"י דה מורגן, היא תישאר כבשה בעדר של האדון עד סוף ימיה. גאונית הדה מורגן הזאת.
…
סיפור נהדר. ומה שעושה אותו לנהדר יותר אלה הן דווקא שתי השורות האחרונות. הן הופכות את הסיום לסוג של עונש. נדמה לי שדה מורגן לא כל כך אהבה את ינינה בסוף ולכן היא מענישה אותה על כך שלא העזה לפרוץ את הגדרות.

דודו פלמה חורץ את דינה של ינינה  (כלומר ננינה)

יש מן הפיתוי במטפורות השורשים והעדר, ועם זאת – לא נוח לי עם ליהוק העץ לסוכן של דיכוי; עצים קרובים מאד ללבי וגם ללבה של דה מורגן. גם בסיפור הקודם שתרגמתי יש כמה וכמה: עץ השיער הפלאי, עץ הזירבל המגן מלחשים, עצים מצמיחי אבנים יקרות, ואפילו עץ אשור כמו של ננינה, מבליח לרגע בסיפור, כמעין ראי של הגיבורה:

אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור.

זאת ועוד; ננינה כפי שהיא נשקפת מן הסיפור אינה מורדת ופורעת חוק אלא ילדונת תמימה ובודדה, בעלת דימיון פעיל, קצת משועממת ומאד סקרנית, כמהה לחברה אנושית ומחוברת לטבע.

ומעל לכל ננינה היא טובת לב וחומלת ורגישה לסבל הזולת; בשיא מצוקתה, אחרי שאיבדה את הכבשה האחרונה, היא מבחינה בפצעיו של העץ וחובשת אותם. זה מה שגורם לו לפצות את פיו. פשוט לא מתאים לו לשלם לה רעה תחת טובה.

ולא רק בפצעי העץ היא מטפלת. בשיא יסוריה, כשהיא עוקרת מן האדמה בפעם האחרונה את רגליה המדממות, מסופר: "היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו".

ובשורה התחתונה – על אף תלאותיה ננינה מחוברת לטבע ולכוחות החמלה והריפוי שלה, היא פשוט לא טיפוס כזה, חנוק ומדוכא.

*

ויוסף ישוע וידבר אליהם… אנוכי הוא הרועה הטוב. הרועה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשָׂכיר … הנה בראותו כי בא הזאב יעזוב את הצאן ונס, והזאב יחטוף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרועה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי … ואת נפשי אתן בעד הצאן.

הבשורה על פי יוחנן

הרועה הטוב, ג'יימס פאוול, 1888

בוגרו, הרועה

ישו הוא הרועה הטוב, זו אחת ההתגלמויות רבות העוצמה שלו. ובהמשך לפסוקים שציטטתי, ננינה היא הרועה הטובה, כלומר ישו קטן ממין נקבה: היא לא נסה כמו השכיר שבמשל אלא מוכנה לשאת יסורים עבור כל טלה וטלה, היא נצלבת (צליבה לייט, ובכל זאת). וכשהאדון רוצה לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך, היא משיבה: "האמת, אדון, זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

התשובה מלמדת על מידה של ערמומיות שרכשה בדרך, אבל היא גם שבה ומגדירה את ננינה כרועה הטובה. מן הבחינה הנוצרית, דה מורגן מציבה את ננינה בצד ישו. לא פחות. ויוצא ששתי השורות האחרונות של הסיפור הן לגמרי מודבקות. הן לא מופנות אל ננינה מן הסתם (כפי שהציע דודו פלמה) אלא אל קהל הקוראים; מרי דה מורגן מרמה את המכס ומצהירה על משהו לגמרי שונה ממה שטמנה בסיפור. יש להניח שהיא פשוט התעייפה. נמאס לה להתגונן ולהצדיק את "הבחירות המשונות" שלה. והיא אמרה לעצמה, נו טוב, נזרוק להם עצם, מוסר השכל על צייתנות, הם ממילא לא יבינו מה כתוב.

*

סקיצה של דיוויד הוקני לאופרה "הילד והכשפים" של מוריס רוול. זוהי הסצנה שבה הרועים והרועות המצויירים על הטאפט קמים לחיים ויורדים ממנו.

אובדן התמימות

יש משהו מלא חיים וקסם וחיוך בפנטזיה של המתבגרת הקטנה על הפיון החתיך עם הצאן המדלג. ובסופו של דבר, מעבר ליצריות ומעבר לסימבוליקה הנוצרית – שוֹרה על הסיפור תוגת ההתבגרות; תוגת הרגע שבו המציאות מתנגשת בפנטזיה, הרגע שבו צריך להפסיק לחלום ולהתחיל לקחת אחריות. בהופעה האחרונה של הפיון יש יותר משמץ של קינה, מין זוהר עצוב של פרידה. ("חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים…"). פצעי השורשים הם הצביטה המכאיבה שמעירה את ננינה מהחלום. הסיפור מבכה את ההתפכחות, את אובדן התמימות והפנטזיה, הכרוך בכל התבגרות.

*

נ. ב. כמעט בכל פעם שאני גומרת לחשוב על סיפור של מרי דה מורגן, מיד מתעוררים בי הרהורי כפירה. והפעם השם הזה ננינה, שנשמע לגמרי כמו שיר, כמו לַלַלַ שמישהו מפזם לעצמו. האם הפיון לא היה בכל זאת, הזיווג המיועד לה?

בעל אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה – אפשר לראות עוד פרק חזותי בגלגוליו של פאן – מבלט הפאון שיצר ניז'ינסקי לשודד האנס של רשומון.

עץ עם פנים (מסיפור אחר), אייר: ארתור רקהאם

Read Full Post »