Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ארס פואטיקה’

לא זוכרת מתי השתמשתי במילה הזאת לאחרונה, אם בכלל. יש בה משהו מחייב מדי וגם מתבדל. גאוני לא אופפת אותך בקסם כמו נפלא או נהדר; היא שומרת נגיעה. אבל מילים הן כמו חתולים. הן באות והולכות כרצונן, והיא פשוט צצה ליד הספר (לבד, וגם בצד מילה כמו קפקא, אפילו יותר מחייב). וכמו שהמטפלת שלי היתה אומרת, "מה שעולה ראשון זה הנכון". כך שלא נותר לי אלא להסביר, כלומר להבין, אלה מילים נרדפות, איך "האריה של אלן", ספר ילדים רזה ועשיר, צלול ומצחיק, נוגע בעצבונות שאין להם גיל.

כריכת

כריכת "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון (הזכור לטוב מ"אהרון והעיפרון הסגול", אבל אם תצפו לעוד אהרון, זה יסתיר לכם את אלן). תרגמה יפה מאנגלית, מאירה פירון.

.

על רגל אחת, מדובר בסדרת מפגשים בין ילדת גן בשם אלן לאריה הבד שלה. אלה בעצם תסריטים, תריסר מחזות קצרצרים שמתרחשים בחדרה של אלן וכתובים בצורת סיפורים. זה הסיפור הראשון:

.

1

2

3

*

אלן והאריה שלה הם שני הפכים: אלן חברותית ודברנית מלאה רעיונות, יוזמות ודמיונות, ואילו האריה שלה קצת מדוכדכך ונמנע, מציאותי עד כדי משבית שמחות.

"… את אִיָה קבלתי עוד בהיותי פעוט. ייתכן שבצעירותו הוא זקף את ראשו, אבל עד שהתחילו הסיפורים להיכתב צווארו כבר היה שמוט. כך זכה במזגו העגמומי."

(מתוך The Enchanted Places האוטוביוגרפיה של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין, בתרגום חופשי שלי).

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

כמו אישיותו של איה גם אישיותו של האריה של אלן נגזרת מן האנטומיה שלו, ואפילו ביתר פירוט: מדובר באריה בד – מפוטם בכותנה, אפאטי, שרוע שלא לומר סרוח על הרצפה. ג'ונסון הסופר קורא מאפיינים פיסיים כמטפורה לתכונות נפשיות (בדומה למה שמעולל אנדרסן בחייל הבדיל). ואילו ג'ונסון המאייר מוסיף נופך משלו, כשהוא מצייר את אלן עם הפנים לקורא, לעולם, לעתיד, בעוד שהאריה מפנה את גבו.

הנמנעות של האריה ממומשת שוב ושוב במשפטים כמו, "האריה היה שרוע בנוחות ולא הפגין רצון לנסוע לאן שהוא או לזוז בכלל."

ואפילו יותר במפורש:

"הבעיה שלך היא שאין לך שאיפות," אמרה אלן. "אתה כל הזמן שוכב על הרצפה ואפילו לא זז. אתה אפילו לא מזיז את הפה כשאתה מדבר."

האריה של אלן אינו יכול להיות טורף, האנטומיה שלו מנטרלת את האפשרות:

"את בכלל לא מפחדת ממני, אלן," אמר האריה בקוצר רוח. "את יודעת היטב שאריה מלא כותנה לא יכול להיות רעב, והוא בהחלט לא טורף אנשים."

"אתה מלא, אז אתה לא יכול להיות רעב." אלן פרצה בצחוק גדול. "זאת בדיחה טובה. הבנת?"

האריה לא חייך.

זה מאד ארס פואטי (כלומר אמנות שמודעת לעצמה ועוסקת בעצמה) אבל הדיוק הרגשי והאינטלקטואלי שומר על הרעננות, וצובר עומק פסיכולוגי במין הפוך על הפוך.

כשהאריה מושך באפו ואומר, "אני בסך הכול צעצוע מבד, אין לי רגשות." זה גם פשוטו כמשמעו וגם המרירות הפולנית בהתגלמותה.

וכמו שעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, כך גם התקיעות המדכדכת – אפס יכולת להשתנות – הופכת לרגע ליתרון: כשאלן מבקשת מן האריה לשמור עליה ולא לעצום את עיניו, הוא מזכיר לה שמדובר בכפתורים, אי אפשר לעצום אותם. זה מאד מרגיע אותה.

כשהאריה לא מוזמן להצגה כי כל המקומות שמורים להורים, הוא מגלה הבנה:

"אני מבין," אמר האריה. "ובכל מקרה יש משהו אחר שאני צריך לעשות היום."

"אתה לא עושה כלום," אמרה אלן. "אתה רק שוכב על הרצפה."

"גם זה משהו." אמר האריה.

ובין אם הוא מנסה להקל על רגשי האשם של אלן או סתם להציל את כבודו, הפלגמטיות שלו מקבלת פתאום גוון חדש פילוסופי; הוא לא סתם רובץ בלי תוחלת. הוא אריה נמנע, פילוסופי.

*

הם חברים טובים, אלן והאריה שלה. הם משלימים זה את זה. הפסיביות של האריה משאירה את הבמה לאלן ולהמצאות שלה. ובו בזמן הוא מאפשר לה לבטא צד דכאוני ונטול תקווה, ההפך הגמור מתפקיד הילדה העליזה והיצירתית שהיא ממלאת בשקידה מדאיגה. "יכניסו אותך לכלוב ולא תוכל לצאת, ולא תוכל ללכת לשום מקום." היא מאיימת על האריה (אחרי שהזעיקה שוטר דמיוני לקחת אותו). "גם ככה אני אף פעם לא הולך לשום מקום," הוא משיב בעצב, בפיכחון.

ובמבט נוסף – זה לא רק האריה שלא הולך לשום מקום. גם אלן לא הולכת לשום מקום.  בכל הספר היא יוצאת רק פעם אחת, להשתתף בהצגה שבה היא מגלמת כוכב, ולא במובן המטפורי של זוהר ושליטה אלא להפך: "אני צריכה לעמוד בפישוק ולפרוש את הזרועות לצדדים," היא מסבירה. "זה מעייף מאד."

אלן הכוכב מתוך

אלן מדגימה עמידת כוכב. מתוך "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

"אני חושב שהקול שלי דומה להפליא לקול שלך," אומר האריה של אלן. הקול שלו הוא הקול שלה, כפשוטו וגם כמשמעו.

כי מעבר לתועפות הצחוק והדמיון אלן היא ילדה בודדה. בכל תריסר הסיפורים לא נכנסת נפש חיה לחדר. האמא מוזכרת אמנם פה ושם (במשפטים כמו, "זה לא ימצא חן בעיני אמא שלך." ולעולם לא להפך: זה ישמח את אמא שלך, או היא תהיה כל כך גאה בך). פעם אחת היא מבליחה מאחורי הקלעים כדי לאסור על אלן לשתף את האריה שלה בהצגה.

חלק מן המורכבות של הספר (ומן המקוריות והחוכמה) טמון בבחירה הלא שגרתית של ג'ונסון, ללהק צעצוע כנציג המציאות מקצצת הכנפיים. המשחק עם האריה הוא בעצם המשא ומתן שאלן מנהלת עם המציאות, ניסיונותיה העקשניים לגייס את המציאות להגשמת הפנטזיות שלה. והסוף ידוע מראש:

"אבל כשהנסיכה היפה [אלן] שחררה את הנסיך יפה התואר מחיבוקה, הוא הפך שוב לחיה מבד, ונפל אל רצפת חדר המשחקים והתגלגל מתחת לכבאית האדומה."

בפעם אחרת, כשאריה נופל מהרכבת (הוא מין אריה נפלן כזה, הוא נופל ונופל, וגם לטיק הפיסי הזה יש תחתית רגשית), אלן ממהרת להכריז שהוא ירד במנהרה. וזה לא רק משחק וארס פואטיקה אלא גם רציונליזציה ומנגנון הגנה, ניסיון למצוא מובן במציאות סרבנית ואדישה, לחפות על מה שאי אפשר לשנות, למצוא שלווה כמו בתפילה:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

*

"אאוץ'," אמר האריה, כשאלן הבינה סוף סוף למה המגרה לא נסגרת." האאוץ' הזה שבא בדיליי, היפוך הסדר בין סיבה לתוצאה – הוא מימוש מצחיק ומושלם של תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט (שאותה הסברתי כאן ולא אחזור על הדברים).

.

אלן היא ילדה מצחיקה. היא מצחיקה כשהיא זוממת להפוך את האריה שלה לטיגריס כשיהיה גדול (היא תגזור לו את הרעמה ותצייר עליו פסים והוא יצטרך רק לגדול קצת וללמוד לנהום). או כשמהירות הדמיון שלה עוברת את מהירות האור והאריה מתקשה להדביק את חילופי הדמויות המהירים. היא מצחיקה כשהיא משחקת איתו בחולה ורופאה: "אתה חולה מאד, אריה קטן," היא אומרת לו, "אתה חייב להפסיק לעשן." "את יודעת היטב שמעולם לא עישנתי, אלן," הוא עונה (וקולו נשמע עמום מבעד לתחבושות). "אתה כל כך חולה שאתה לא מבדיל בין בני אדם," אומרת הרופאה… וכן הלאה והלאה.

לפחות בפרק אחד (לא מגלה איזה, תקראו) צחקתי עד דמעות.

"האריה של אלן" הוא ספר מצחיק כמו שרק ספרים עצובים באמת יכולים להיות.

*

אלן היא אמנם ילדה והמנגנון הנפשי שלה הרבה יותר חשוף, אבל העצב שלה הוא אותו עצב שכולנו מרגישים כשהמציאות מתכחשת לפנטזיות שלנו. הבדידות היא אותה בדידות, השיממון אותו שיממון, וגם האומץ. לא רק ילדים מחפשים משמעות במציאות לא מובנת. ואם לא משמעות, לפחות אשליה של שליטה.

וזה מחזיר אותי ל"אהרון והעיפרון הסגול". אהרון יותר מופשט ופנטסטי, אלן יותר ריאליסטית ופסיכולוגית, אבל בשני הספרים מצליח ג'ונסון לתרגם בדידות לצורה אמנותית. בשניהם הוא מפגין את אמונתו המוחלטת בדברים שאנשים בודים מלבם. רק הציור מאפשר לאהרון למצוא את חדר השינה שלו. וכשהאריה של אלן מנסה לטעון שהפחדים שהיא מדמיינת אינם קיימים, היא מתקנת אותו בתקיפות: "בטח שכן, כרגע אמרתי לך שהמצאתי אותם בעצמי… אז אני אמורה לדעת, נכון?"

מתוך

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול" – גם אהרון מפחד ממשהו שהמציא… כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

ויש בזה מן הפלא שעוד לא ירדתי לחקרו, שלא רק המציאות יוצרת את התודעה (למשל רפיסות של צעצוע בוראת אריה מדוכדך), זה פועל גם בכיוון ההפוך: רפיסותו של הצעצוע מממשת את הקול המושתק של אלן, כאילו העולם הפרוזאי האובייקטיבי עובד בשירות התודעה.

*

ובשולי הדברים – העושר לבדו לא היה מזמן את המילה ההיא מהכותרת לולא היה אצור במבנה כל חמור ומינימליסטי עד כדי נסיינות (זה מה שגרם לי לחשוב קפקא/ בקט/ יונסקו). עוד קצת פירוט – למטה בתגובות. זה רק אפס קצה אבל נשבעתי לא להאריך.

*

עוד באותם עניינים (ומהם אותם עניינים, ילדות בודדות או שמא ספרים על-גיליים?)

על "גורילה" מאת אתוני בראון

על "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

למה אני כל כך אוהבת את "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה

מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות)

זכרונות עתידניים

הגמד חוטם ואני

*

Read Full Post »

מוקדש באהבה לגלריה-תיאטרון החנות
לרגל פסטיבל ויטרינה, ובכלל

יוסף הירש לימד אותי שצייר הוא כוריאוגרף נסתר, הוא מרקיד את עיני הצופה "במסלול של חצי קוף חצי ציפור." הירש לא התכוון לתוכן הציור, אלא לקצב הפנימי, לדרך שבה נע המבט בתוך התמונה.

זה זמן רב שאני רוצה לכתוב על אנטואן ואטו (1721-1684), כוריאוגרף-על של העין. ולא רק של העין, בעצם, גם של דמויות וחפצים. בשביל ואטו, שנודע בין השאר, באהבתו לקומדיה דל ארטה, המציאות היא שורה של במות תיאטרון, ולא משנה אם זה פארק או גלריה.

אנטואן ואטו והקומדיה דל ארטה

אנטואן ואטו והקומדיה דל ארטה

אבל יש ציור אחד שיָקר ללבי אפילו יותר. הייתי כותבת עליו מזמן לולא גודלו. תמיד חששתי שהמחשב (כל שכן הנייד) לא יספיק לכל יופיו.

ואז התחלתי לקרוא עליו, ועכשיו אין לי ברירה. מתברר שזה לא רק ציור, אלא סיפור ש"אילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר," כמו שנאמר באלף לילה ולילה. כלומר, פרשה רבת מפנים ופיתולים שיושבת על כל מה שמרתק אותי באמנות (טוב, לא כל, אבל הרבה): התרסה ועומק רגשי, פריצת גבולות (יותר מאחת), מתח בין החיים לאמנות ו…

אם הייתי דמות בסרט מצויר, זה היה הרגע שבו הייתי מגלה שאני רצה באוויר ומתרסקת בחבטה.

אז נתחיל מהתחלה.

אם להאמין לסוחר האמנות אדמֶה פרנסואה ז'רסאן (Gersaint), פנה אליו אנטואן ואטו ב1721 ושאל אם יורשה לו "לשחרר את הנוקשות מאצבעותיו" בציור שלט לחנותו. החנות היתה אז חדשה למדי וואטו לא דרש שום התחייבות. השלט ייקנה וייתלה רק אם יישא חן בעיני ז'רסאן.

וזו כבר פתיחה מפתיעה, כי ואטו בן ה37 לא היה צייר שלטים אלא צייר מופת. לא רק על פי עניות דעתי הבלתי קובעת; מאז 1717 הוא היה חבר מלא באקדמיה הצרפתית.

וציירי מופת:

א. מציירים את הדבר עצמו, לא את השלט שמכריז עליו.

ב. יצירותיהם הן בחזקת אתרוגים. לא מפקירים אותם לפגעי מזג האוויר.

מקובל לפרש את היוזמה (איך לא) כהתרסה וכביקורת על עולם האמנות. ובלי להתכחש להתרסה ולביקורת, אני רואה גם את החירות. ציור שלטים הוא טריטוריה לא נודעת. ציירי מופת עוד לא זיהמו אותה בכללים ותקדימים.

לקונבנציות של ציור שלטים הוא ממילא לא היה מחויב. שלט חנות אופייני מן המאה השמונה עשרה נע בין דימוי פשוט ודקורטיבי לסמל משוכלל:

שלט חנות, המאה השמונה

שלט חנות, המאה השמונה עשרה

שלט חנות, המאה השמונה עשרה

שלט חנות, המאה השמונה עשרה

ואטו לעומת זאת, העתיק את פנים החנות אל השלט.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 לחצו להגדלה

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 . לגרסא מוגדלת לחצו כאן

העתיק בדיוק?

ובכן, החנות אינה קיימת עוד. בסביבות 1786 הוחרבו כל החנויות על גשר נוטר דאם בשם המודרניזציה. רוברט יוברט תיעד את עבודות ההרס.

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786

כך זה נראה מקרוב, (שרון רז, מאחוריך!)

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786 (פרט) החנות של ז'רסאן שכנה בקומת הקרקע מתחת לאחת הקשתות.

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786 (פרט) החנות של ז'רסאן שכנה בקומת הקרקע מתחת לאחת הקשתות.

ועם זאת, היה מי שחישב ומצא שוואטו קצת רימה והגדיל את שטח החנות, בעוד שפרטים אחרים כמו ריצוף הרחוב הועתקו בנאמנות ריאליסטית.

Helmut Börsch-Supan שכתב ספר על ואטו, טוען שהשילוב המבריק בין חיקוי להגזמה הופך את הציור לפרסומת; שתנועת ההזמנה של האדון (בתקריב למטה) מכוונת לא רק לאישה שבציור אלא לקהל העוברים ושבים. האיש מזמין את כולם אל החנות.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

אלא שזו פרסומת בעייתית לטעמו; הוא סָפָר ומצא לא פחות מארבע מראות בציור, שכל אחת מהן מסמלת גאווה והבל. ואם לא די בזה, שלושת הלקוחות מימין מביטים בראי במקום בתמונות. ראי נוסף, שומו שמיים, מוצב לפני התמונות ומסתיר אותן. Börsch-Supan אומר (שוואטו אומר) שההבל יותר חשוב לאנשים מאמנות, וזו לא סתם ביקורת, זו העלבת הקהל.

(זה השלב שבו הייתי משווה בין התמונה ל"העלבת הקהל" מחזהו הנסיוני של פטר הנדקה מ1966, לולא פחדתי שהנדקה יבלע לי את הפוסט. אז לא הפעם, אני נשארת במראות).

ושוב, בלי להתכחש להבל ולביקורת, אני חושבת שיש כאן משהו רחב ועמוק יותר. כי גם יצירות אמנות הן מראות, שלא מחויבות אמנם רק לקליפת המציאות, אלא לכל העומק והדקויות של הנפש והתודעה. והשלט של ואטו הוא בין השאר ציור ארס-פואטי פילוסופי שעוסק ביחסים בין דימוי לדבר האמיתי, שנמצא במרחק נגיעה.

וביתר פירוט (אבל רק בראשי פרקים, כדי לא לקבל סחרחורת): השלט הוא מעין "ראי" והשתקפות של החנות, ובו בזמן הוא גם ציור "אמיתי", שהופך את הרחוב כולו לגלריה מתחרה. וגם: בתוך החנות יש דמויות חיות ודמויות שמצוירות בתוך תמונות, והשלט (ש"אינו חנות" כמו שהמקטרת של מגריט "אינה מקטרת") מחייב את ואטו להמציא שפה ציורית שתבחין בין הרמות השונות. וכך הלאה.

ועוד כמה מילים על הציור לפני המפנה הבא בעלילה.

Börsch-Supan מייחס לו מסר דתי, מוסרי ופוליטי ונסמך על פרשנות מדוקדקת של כל פרט. למשל: הדיוקן שנטמן בארגז משמאל הוא של לואי ה14. נפטרים ממנו כי אי אפשר למכור אותו. יש פה אמירה פוליטית על חוסר רלוונטיות של השליט. שלושת המשרתים מביטים עליו מלמעלה וגם השעון רומז שימיו חלפו…

זה נכון מן הסתם, וגם מעניין. אבל קצת שוכח את ואטו עצמו, שהיה חולה מאד בזמן שצייר את השלט, וכמה חודשים לאחר מכן אמנם מת משחפת. קצת קשה להאמין שהוא לא חשב גם על מותו שלו כשצייר את הדיוקן המוכנס לארון מתים, מה עוד שבקצהו האחר של השלט הוא צייר את ישו התינוק האלוהי עם כל האהבה וההבטחה והחסד.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

הניתוח המרשים בדרכו, מייבש את הציור ובולם את התנופה שלו בנפש. הפרשנות מפוררת את התמונה ומתכחשת לתלכיד הייחודי של קלילות ומלנכוליה, פיכחון ותיאטרליות שאופייני לוואטו ועושה אותו עכשווי באופן מוזר. ההטפה עומדת בסתירה לחן הכוריאוגרפי של האנשים, המראות, כתמי הצבע; נסו לדלג בין כתמי הצבע הלבנים ותקבלו מושג על אותו מסלול של חצי קוף חצי ציפור.

ובלי לבטל את הביקורת יש פה גם צלילות ופיוס עם החיים על אף פגמיהם, על אף ההבל של האנשים המרוכזים בראי, על אף התאוותנות המגוחכת של האיש שנועץ את חוטמו בנימפות העירומות (עוד רגע יפשוט את בגדיו ויקפוץ לתמונה) בזמן שאשתו מתעמקת בשמיים…

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

dol

אדוורד מונק, ריקוד החיים (1890-1899)

אדוורד מונק, ריקוד החיים (1890-1899)

לא סתם נזכרתי ב"ריקוד החיים" של מונק. מאחורי גבה של הפרסומת יש הזמנה לריקוד. השלט הזה הוא ריקוד החיים של ואטו.

ואטו צייר אותו בשמונה ימים בסך הכול, שבהם עבד רק בבקרים בגלל בריאותו הרעועה. ולפחות לטעמי, הוא עולה על ה"עלייה לרגל לקיתרה", יצירת המופת הנחשבת שצויירה במשך חמש שנים (ושהיתה גם יצירת הקבלה שלו לאקדמיה). חלק מן הקסם קשור מן הסתם לשחרור; זה היה "בסך הכול" שלט חנות, חופשי מקונבנציות, מהשוואות, מציפיות מוקדמות, מן המכובדות, המפחלצת הגדולה של היצירות.

והאיכות אמנם נצחה את ההקשר. הציור זכה להכרה מיידית, בניגוד לסיפורים על נגנים מהוללים שנגנו בקרן רחוב ואיש לא טרח להקשיב. עוברי אורח התערבבו בציירים שעלו לרגל אל השלט. יש משהו משובב נפש, בדמוקרטיה, בזמינות, בערבוב, בהשוואת תנאי הצפייה. (מי אמר אמנות-במרחב-הציבורי, ולא קיבל?)

וזה לא סוף הסיפור. רק ארבעה עשר יום תפקדה התמונה כשלט לפני שנמכרה.

למה היה כל כך דחוף למכור?

יש אומרים שזה היה צפוי. ז'רסאן נפטר מן השלט שהיה מזמין לכאורה ובעצם עולב בלקוחות.

אבל זו לא האפשרות היחידה. אולי היתה כאן הזדמנות לרווח מהיר. ואולי – וזו האפשרות המדגדגת ביותר – אולי היה פה ניסיון להגן על יצירת המופת, אולי ז'רסאן ויתר על התמונה כדי להציל אותה מפגעי הרחוב.

מה שקרה בהמשך מזכיר את המקרה המוזר של סופי קאל ופול אוסטר. למי שזוכר – כולם ציפו שאנשים יוונדלו את תא הטלפון של קאל אבל דווקא חברת הטלפונים היא שהרסה אותו.

ובחזרה לסיפורינו: חזית החנות היתה מקומרת (ראו ציור הגשר מקודם) והשלט המקורי היה מקומר בהתאם (בדומה למראות שבציור אגב, שכולן מקומרות בחלקן העליון). הקונה שהציל אותו ממזג האוויר, פשוט חתך את הקשת כדי לרבע את התמונה, ואז הוסיף חטא על פשע וחילק אותה לשתי תמונות. ומכיוון שלא נחצתה בטבעיות לשני חלקים שווים, הוא הוריד קצת מצד אחד ושכר תלמיד של ואטו שיוסיף קצת בצד השני.

איך יודעים שזה תלמיד ולא ואטו עצמו? לא על פי משיכות המכחול המתעתעות. הראָיה מסתתרת בתמונות התלויות על הקירות. בחלק של ואטו – כל התמונות מומצאות, ואילו התלמיד הוסיף תמונות של ציירים נודעים כמו רובנס וטיציאן.

וזה כל כך יפה, ההבדל בין הראש הקטן של החקיין שנשען על המוכּר והבטוח, לבין היקום האלטרנטיבי שבורא ואטו, שיש בו תנופה של פנטזיה ואולי גם קורט מגלומיה וניכוס של עולם האמנות. ואם אנחנו כבר בלקחים, אז אמנות עושים בראש, לא רק בידיים.

ומה קרה בסוף?

ב1754 הציור כבר חובר מחדש, למעט הקשת האבודה, ונתלה לבטח בחדר המוסיקה בארמונו של פרידריך הגדול.

כלומר הממסד ניצח (הממסד תמיד מנצח, גם אם זה לוקח שנים). השלט בויַת והפך ליצירת אמנות מלבנית ומכובדת, בניגוד לכוונות היוצר.

ואולי דווקא בהתאם לכוונתו הנסתרת?

כי אולי זה היה מין ניסיון שבו העמיד ואטו את עולם האמנות. אבל איזה מין ניסיון זה היה ואיך היה ואטו מעריך את התוצאה? האם העולם האמנותי עבר או נכשל?

אני (שיחסי לממסד כה מורכב וטעון) עדיין חושבת על זה.

*

עוד אמנות בעיר האושר

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

על פינוק ופמיניזם – ברת מוריזו

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ניקולא פוסן, הנאהבים חסרי המזל

פוסט שמיימי

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה

הרפאים של לוסיאן פרויד

*

Read Full Post »

שרון רז מתעד מבנים נטושים בסכנת הכחדה.

אני חוזרת לתמונות שלו שוב ושוב. לא בגלל החשיבות ההיסטורית והחברתית (הראויה לכל הערכה, אבל כמו שאמר לעצמו פנחס שדה באחד מחלומותיו "אין בזה כדי לגאול אותי"), אלא בזכות איכותן הפלסטית והפיוטית.

בפוסט שהעלה לאחרונה "פרידה מאיצטדיון קרית אליעזר", היו ארבע תמונות של קופות סגורות שלא יוצאות לי מהנפש. מתחשק לי להתבונן בהן קצת ולהגיד למה ואיך הן שירה.

וחוקרת המשטרה? חכו ותראו.

והנה שלוש תמונות מתוך הארבע:

צילם שרון רז

צילם שרון רז (ולא נכנסתי בכלל לפרטים חלומיים כמו הדבר הלא ברור שקשור לסורג)

צילם שרון רז

צילם שרון רז

צילם שרון רז

צילם שרון רז

ועכשיו שיעור קצר בשירה ללא מילים, או שש הערות – חמש חזותיות בעיקרן ואחת לגמרי מילולית – על ארבע תמונות של שרון רז.

*

1. לבן על לבן

שלוש פעמים מופשט גיאומטרי, לבן על לבן, כמו אצל קזימיר מלביץ' הסופרמטיסט הסובייטי (1918), או להבדיל – בזמן ובמקום ובתכלית האמנותית – כמו בדגל הלבן המוחק והמחוק של ג'ספר ג'ונס (1955) אמן הפופ. (ההשוואה בין השניים היא נושא לפוסט בפני עצמו, אבל לא אכתוב אותו עכשיו. אני בתמונות של שרון רז).

קזימיר מלביץ', לבן על לבן, 1918

קזימיר מלביץ', לבן על לבן, 1918

תמונה ג'ספר ג'ונס, דגל לבן, 1955

תמונה ג'ספר ג'ונס, דגל לבן, 1955

*
2. קווים אנכיים ואופקיים

שלוש פעם מופשט גיאומטרי נוסח דה סטיל קווים אנכיים ואופקיים בלבד. כמו בציורים של פיט מונדריאן או ברהיטים של חריט ריטבלד.

שתי תמונות של פיט מונדריאן

שתי תמונות של פיט מונדריאן

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

רהיטים של דה סטיל

רהיטים בסגנון דה סטיל

*

3. ריקוד הסורגים

מתוך ריקוד המוטות של אוסקר שלמר, 1927

מתוך ריקוד המוטות של אוסקר שלמר, 1927

למעלה, סטילס מריקוד המוטות של אוסקר שלמר, הפסל שניהל את מחלקת התיאטרון של הבאוהאוס. פעם בכמה זמן אני חוזרת לריקוד הזה שהוא מעין סרט אנימציה חי, שבו הרקדן הוא בין השאר המפעיל והאנימטור של הקווים.

גם הקופות של שרון רז נראות כמו סוג של אנימציה: שלושה הבזקים מ"ריקוד הסורָגים".

והנה גם שילוב של שיחזור חי ומחוות סקנד לייף לריקוד המוטות של שלמר:

*
4. מסך הברזל

ומן הרקדן אל הבמה: שלוש הקופות של איצטדיון קרית אליעזר הן גם במות תיאטרון עוורות וחסומות. במות פרוסֶניוּם קלסיות שהועתקו גם אל תיאטרון הבובות. מבחינת המבנה אין כמעט הבדל בין "תיאטרון החלון" של תיאטרון הבובות לקופת הכרטיסים.

במות פרוסניום

במות פרוסניום (משמאל במת שחקנים, באמצע במת תיאטרון נייר שמחקה במת שחקנים, ומימין תיאטרון חלון של תיאטרון בובות)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

*

5. טלאים אישיים

מימין טלאים בג'ינס, משמאל, מפית (פרט) ממעזבון הרוקמת יוכבד נאמן

מימין טלאים בג'ינס, משמאל, מפית (פרט) ממעזבון הרוקמת יוכבד נאמן

בהערות הראשונות הדגשתי את הצד הגיאומטרי המופשט. אבל הקופות הללו הן בו בזמן גם מלאכת יד. הן שונות זו מזו כמו טלאים שנתפרו על חורים בקיר. הסורגים הם תכים ותפרים ורקמה של ברזל.

צילם שרון רז

צילם שרון רז (לחצו להגדלה)

מעיזבון הרוקמת יוכבד נאמן

מעיזבון הרוקמת יוכבד נאמן (לחצו להגדלה)

*

אינגמר ברגמן, פאני ואלכסנדר, התיאטרון של הזיכרון והתודעה

אינגמר ברגמן, פאני ואלכסנדר, התיאטרון של הזיכרון והתודעה

*

6. מה ראה המשורר?

החשיבה שלי היא מטפורית. תמיד היתה, זה הבסיס של הבסיס. (הכינוי של בחזותי היה המורה למטפורה). מטפורה היא דרך להאיר מושג אחד בעזרת אחר. היא מבוססת על אנלוגיה, על דמיון בין שני האברים. למשל דמיון בין קופות כרטיסים לבמות תיאטרון או לטלאים. המרחק בין העולמות השונים והפער בין הגדלים מספקים שפע מתח, אירוניה ודו משמעות, שילוש המאפיין כידוע, כל מטפורה טובה.

"פרידה מאיצטדיון קריית אליעזר", כך קרא שרון רז לפוסט המצולם. סדרת התמונות שהבאתי היא שיר על קופות סגורות, תיאטרונים קטנים עם מסכי ברזל, טלאים על חורי איצטדיון ישן שממתין להריסה; הסורגים הם בעצם תפרים, לבן על לבן כדי להסוות את הקרע והתיקון, וכן הלאה.

נותר רק לכתוב את זה בשורות קצרות וקצובות. מבחינה חזותית אגב, זה כבר לגמרי מוסיקלי: המרווחים בין הסורגים מספקים את המשקל והמקצב. וביחד עם הלבן-על-לבן הם מחזקים את הצד הפורמליסטי המופשט שנמצא במתח יפהפה עם הדימויים הטעונים.

וזה לא משנה אגב, ששרון רז לא עיצב את הקופות. זה הוא שבחר לצלם אותן. האמנות כבר מזמן (ותודה למרסל דושאן) הכירה ברדי-מייד כיצירה.

ועוד משהו קטן לסיום: "המשורר" הוא סיפור משעשע של קארל צ'אפק, שבו מנסה חוקר לאתר מכונית שדרסה קבצנית שיכורה. שניים מעדי הראייה חסרי תועלת. הם הזדרזו לעזור לקבצנית במקום לרשום את פרטי המכונית. בצר לו פונה החוקר לעד השלישי והפחות מבטיח מכולם: "הוא מין משורר שכזה. כשקרה האסון, הוא פרץ בבכי ורץ הביתה כמו ילד קטן." המשורר היה שיכור בזמן התאונה, אבל הוא כתב שיר כשהגיע הביתה. הוא קורא אותו לחוקר: "צעדת בתים אפלים חד שתים שלוש עמוד/ השחר מנגן על מנדולינה/ מדוע עלמתי מדוע זה תסמיקי/ ניסע במכונית של מאה ועשרים כוחות סוס עד קצווי תבל/ או לסינגפור/ עיצרו עיצרו המכונית דוהרת/ אהבתינו הגדולה מוטלת באבק/ נערה פרח שבור/ צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים/ מדוע יבכו עד בלי די"

זה סיפור ארס פואטי שבו הופך חוקר משטרה מתוקף הנסיבות, לחוקר שירה. הוא מנסה להבין את השורות הסתומות, והמשורר אמנם עונה על כל שאלותיו בקלות ובבהירות (למשל: – למה סינגפור? – אולי משום שחיים שם מַלַאים. – מה הקשר בין המכונית לבין המַלַאים? – אולי היתה זאת מכונית חומה, אחרת מה טעם לכתוב על סינגפור? וכן הלאה. לא ניכנס לזה על אף הפיתוי, הסיפור המלבב כולו נמצא בספר הזה). לבסוף הם מגיעים לשורה "צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים". אלה ספָרוֹת מסביר המשורר לאחר מחשבה: הברבור הוא הספרה 2 הצווארית, החזה הוא הספרה 3 דמויית השדיים, והתוף והמצילתיים הם ביחד 5: "הבטנון דומה לתוף ולמעלה המצילתיים". "האם אתה בטח כי מספר המכונית היה 235?" שואל החוקר. "לא שמתי לב לספרה כלשהי," מצהיר המשורר, "אך משהו דומה לזה חייב היה להיות שם…" (זה מוכיח את עצמו כמובן, כולל הסינגפור).

ולמה נזכרתי בצ'אפק? כי זה בכלל לא משנה כמה ממה שכתבתי היה בשיקולים של שרון. הוא כמו המשורר הגיב למה שראה, מה שהופך אותי כנראה, לחוקר משטרה. חבל ש"בילוש תמונות" אינו מקצוע מוכר.

*
בפעם הקודמת שכתבתי על שרון רז על שרון רז היתה לו תערוכה. וגם עכשיו יש לו תערוכה (לגמרי במקרה, כך יצא). היא פתוחה עד סוף החודש!

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית של אתגר קרת בוורשה)

לפוצץ את בית הספר?

הרצפה הבלתי מטואטאת

הכסא שחלם שהוא איש

*

 

Read Full Post »

רשימה שנייה ואחרונה על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן.

לרשימה הראשונה העוסקת באיורים של דוד פולונסקי וכוללת גם את תקציר העלילה

*

הטרקטור שבלב

בתי החרושת על פסי הייצור המנוכרים שלהם נחשבים בדרך כלל להפך משירה. "בית חרושת לציונים" למשל, ככינוי לבית ספר. ובכל זאת היה רגע היסטורי, שבו היו גם בתי חרושת בחזית השירה ונחשבו למסעירים ופיוטיים. כתבתי על כך לא מזמן, בפוסט שבו התוודיתי גם על אהבתי לבתי חרושת.

בספר הזהיר הזה של קובי מידן חבויה גם מידה מפתיעה של פוטוריזם (כבוש ומוחלש, ובכל זאת).

זה מתחיל משמו, "בית חרושת לשירים", ונשמר גם בארכיטקטורה המעט החללית שהעניק לו דוד פולונסקי: מעין ראש חייזרי עם עיניים זבוביות ועצי אנטנות על הגג. העתידנות מרוככת אמנם על ידי עצי הברוש הנטועים בדרך כלל בבתי קברות בגלל הדמיון שלהם לנרות. הברושים מוסיפים מלנכוליה ונופך לירי למכניות הפוטוריסטית, צירוף שחוזר בספר יותר מפעם אחת.

בית החרושת לשירים, מראה מהחוץ, אייר דוד פולונסרי

היכל הספר, מוזיאון ישראל (השראה ארכיטקטונית?)

היכל הספר, מוזיאון ישראל, מראה מבפנים.

*

מתוך "בית חרושת לשירים" (שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים)

.

זהו שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים. בתמונת הגוף המלא טרקטורים חלקים ונוצצים, ועוד יותר בטרקטור שבלב – יש יותר מקורט פוטוריזם. אז מה אם זה טרקטור צעצוע. ובעצם יש יותר מחיבור אחד בין התרבות הפוטוריסטית לעולם הילדים (בעיקר בנים בינתיים, ובתקווה שגם זה משתנה). על חלק נלבב במיוחד עמדתי בפוסט על האוסף הכי הכי, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על טיפוגרפיה.

*

מתוך הליברית ל"העולם עגול", שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור ילדים של גרטרוד שטיין

*

האומנם רזה השיר, או שמא דק כמחט?

הטיפוגרפיה, כלומר, האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט על הדף (ומחוצה לו) היא לב לבה של המורשת הפוטוריסטית. נזכרתי בה בגלל שירו "הרזה" של המשורר השמן:

בתיבת
התפירה
מהומה
אדירה:
המחט
את
כל
החוטים
דקרה

החוטים
נאנחו
אנחה
מרה
ואמרו:
המחט
ממש
צרה.

מעבר לפסיכולוגיה של המשורר שעליה כתבתי בפוסט הקודם ("בחיים הוא שמן, אז לפחות בשירים הוא רוצה להיות רזה") ישנו המשחק הצורני: שיר המחט אינו רזה אלא דק כמו הגיבורה שלו וכמו החוטים שדקרה. זוהי שירה קונקרטית לכל דבר. מיזוג בין תוכן לצורה ("האם הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט?" תוהה אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי"). זה לא המקום היחיד בספר שבו הטיפוגרפיה מדברת, אבל תצטרכו להאמין לי, כי אני ממהרת לשאלה הבאה:

*

האם חרוזים (של שירים) הם כמו ארגזים, או כמו גשם?

בפוסט הקודם הצגתי את "בית חרושת לשירים" כסיפור פנטזיה שפולונסקי באיוריו, נותן לו ממשות. אבל עוד לפני הפנטזיה וגם אחריה, "בית חרושת לשירים" הוא ספר על פואטיקה. זה מתחיל כבר בשאלה המתניעה את הסיפור – "מאיפה באים השירים?" שאלה ארס פואטית במובהק, וממשיך הלאה והלאה במהלך הביקור.

קחו את החריזה למשל: האם שירים בחרוזים הם באמת כמו תפוזים ארוזים בארגזים, לעומת שירים חופשיים שהם כמו תפוזים על העץ?
זה פחות או יותר מה שטען נתן זך בהתקפתו ההיסטורית על אלתרמן.
אבל חרוזים יכולים גם להתגלגל על הלשון (לא סתם קוראים להם חרוזים).
ונזכרתי גם ב Out Of Africa , ספרה האוטוביוגרפי של איזק דינסן. המקומיים, כפי שהיא מספרת, הוקסמו מצלילי החריזה שאינה קיימת בשפתם, והיו מפצירים בדינסן:

 Speak again, Speak like rain
"מדוע הרגישו שהחרוזים הם כמו גשם, איני יודעת," כותבת דינסן, "אבל הם התכוונו לטובה, כי באפריקה תמיד מייחלים לגשם ומקדמים אותו בברכה."

*

ומי באמת מחליט?

הספר נפתח בשאלה ארס פואטית ומסתיים בסדרת שאלות כאלה. זה קורה בסיום הביקור בבית החרושת. שלומית ואבא מציצים לקומת כותבי הסיפורים ונתקלים בָּאיש שכותב את סיפורם. שלומית הנרעשת תוהה מי קובע את גורלם, הסופר או היא ואבא, והאם הוא כותב גם את התהיות האלה, האם הן מופיעות בסיפור?

התהייה מי מחליט, אינה רק משל תיאולוגי, או לחילופין – משחק ספרותי ומאבק בכורה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי. כל מי שכתב פעם ספר (לפחות כל אלה שאני מכירה) יודע כמה מעט שליטה יש לסופר על גורלן של הדמויות. מרגע שנוצרו יש להן רצון משלהן.

וזה גם המקום היחיד שבו פורץ פולונסקי את גבולות האיור ומשחק במגרשה של הטיפוגרפיה: כלומר, החלק הזה של הטקסט ממוקם למעשה בתוך מסך המחשב של הסופר המצויר (אם כי הפונט לא משתנה ונותר קצת נוקשה וקולאז'י). ובכל מקרה – Too late, too little  מבחינתי.

.

האיור מספח את הטיפוגרפיה, או להפך, הסיפור של מידן פולש לצג המחשב של הסופר שכותב את סיפורם של שלומית ואבא. מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

*

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא, הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

אז מה הבעיה שלי בעצם?

שסיפורי פנטזיה יש כמו פטריות אחרי הגשם,
אבל סיפור ילדים שעוסק בפואטיקה ובפרקטיקה של שירה קונקרטית, בלי דידקטיות ויובשנות, הוא נדיר שבנדירים.
ב"בית חרושת למילים" יש הצעה והבטחה לקולה של המילה לפעוטות.
כלומר, לשירה עצמה כעולם, כמגרש משחקים.
ולא כפי שהיא מופיעה באיורים של פולונסקי, על דפים נבדלים שכמו צולמו מתוך ספר שירה ושובצו ב"סרט התיעודי".

אין לי טענות לפולונסקי. הפרשנות שלו לגיטימית ולפרקים מרשימה.
אין לי טענות גם לקובי מידן. הסיפור שלו בנוי היטב ואינו מוֹעֵד לבורות הייפיוף והיובשנות הדידקטית.
אלא שאת ממתקי האוונגרד הוא הגניב כל כך בשקט ובזהירות ובחסות סיפורי כיסוי, שצריך להיות בלש כדי לחשוף אותם.

ומה קרה בסוף? מה שקורה תמיד: המציאות הפרוזאית והפסיכולוגית שוב גנבה את ההצגה לשירה!
ומה יעשו ילדים כמוני שרעבים למילים (לחושניות של חרוזים משוקולד), שמשתוקקים לשחק בצליליהן ובצורתן, שגדלים ונהיים אהרון קליינפלד, או  ויטו אקונצ'י, המשורר שירד מהדף? (יבכו. כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע).

*

ותודה ליותם שווימר מהפנקס שדחק בי לכתוב את הפוסט הכפול הזה.

*

עוד באותו עניין

געגועים לגופה של העברית

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

כשהמילה תהפוך לגוף, וגם – גולם בורא גולם ועוד רבים מפרקי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

קולה של המילה

*

Read Full Post »

לקראת יומייק רימייק 2 – שלוש וחצי מחשבות ושתי עבודות מיומייק רימייק 1.

*

מה זה בעצם?
ערב שבו אמנים מכל התחומים מגיבים לסרטוני יוטיוב. רננה רז הזמינה ורקחה. הפורמט פשוט: קודם מראים סרטון, ואז עבודה בימתית שמתייחסת אליו. לפעמים הסדר הפוך: קודם העבודה ואחריה הסרטון, כמו בסיפור בלשי שנפתח ברצח והמניע נחשף בהמשך. לפעמים זה קורה במקביל. וכך או אחרת – זה מרתק ומגמגם ומשעשע ומשעמם ומסקרן ומבטיח כמו כל דבר שנמצא בהתהוות, משחק שכלליו לא נקבעו עד הסוף. עוד לא לגמרי ברור מה האפשרויות ואיפה הקצה והגבולות.

*

טַפּילות ומציאות
כשויטו אקונצ'י חביבי ירד מהדף אל המרחב הממשי של הרצפה ושל הרחוב, הוא חיפש "סיבות תנועה", משהו שיגרום לו לזוז ממקום למקום. הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת ויצר את   Following Piece, 1969, עבודה שבה עקב אחרי עוברי אורח. ב"טַפּילות" של אקונצ'י אין נופך שיפוטי. ההומור המטפורי מאזן את העלבון.
רציתי לכתוב שגם אמני יומייק רימייק הם טפילים, רק לא על המציאות אלא על יוטיוב – אבל אני כבר לא בטוחה איפה עובר הקו. בייחוד שרננה רז ואריאל אפרים אשבל שותפה לניהול האמנותי מתחו את המשחק; גם להשתחוויות ולמעברים הטכניים ששייכים כביכול למציאות, לחלק הלא אשלייתי של התיאטרון, הם הצמידו מעין סרטוני מקור.

רנה מגריט, "זו אינה מקטרת", 1929

*

טלפון שבור
האם עדיין משחקים במשחק הילדות הזה, שבו יושבים במעגל ומישהו לוחש לזה שלידו מילה ארוכה, שלוחש אותה בתורו לבא אחריו, עד שהיא חוזרת לבעליה מצחיקה ומסורסת ללא הכר?
יומייק רימייק הוא מין טלפון שבור כזה, עכשווי ומודע. יש בו גרעין אמנותי אבל גם פַאן של משחק חברתי, החצנה של תופעת שקורית ממילא, כבדרך אגב: "כמעט כל סשן חברתי מסתיים ביוטיוב," אומרת רננה רז, היוזמת. "מביאים מחשב למרכז החדר ומתחיל באזז שלם סביב היוטיוב. זה מאוד הסעיר וגירה את הדמיון שלי."

*

ארס פואטיקה
מתבקש להגיד ארס-פואטיקה. כלומר אמנות על אמנות. זה נמצא בהגדרה. רק שהפואטיקה כאן היא החלק הפושטי. ארס פואטיקה בלי פואטיקה, כלומר פוסט מודרניזם.

*

כמעט בכל עבודה היה משהו מעניין או מהנה ושונה מכל האחרות. הנה שתיים מן העבודות הטובות המייצגות אופציות הפוכות:

*

מאיה דוניץ / Feelings
מאיה דוניץ שכפלה את הסרטון של נינה סימון בבצוע מרגש שהזכיר לי את סיפורו של בורחס "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה".

הגורסים, כי מנאר הקדיש את חייו לכתיבת "דון קיחוטה" מודרני, אנים אלא מעוותי זכרו הטהור.
הוא לא ביקש לכתוב "דון קיחוטה" נוסף – וזו משימה קלה – אלא את "דון קיחוטה" עצמו. אותו ולא ספר אחר. למותר להוסיף שהוא לא חשב על העתקה מוכנית של המקור – הוא לא התכוון להעתיקו. האמביציה שלו, הראויה להתפעלות, היתה ליצור דפים שיהיו זהים – מלה במלה ומשפט במשפט – עם דפיו של מיגל דה-סרוונטס.

חורחה לואיס בורחס, מתוך "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה" מן הקובץ "גן השבילים המתפצלים"

הקליפ מטשטש את המתח בין הסרטון של סימון לביצוע החי של דוניץ, ובכל זאת:

*

אופיר יודילביץ' / Re: Reaction
יודילביץ' יותר משחקי ומושגי מדוניץ. בפרהיסטוריה של העבודה שלו נמצא סרטון בשם "2girls 1 cup" שזכה ללמעלה 15,000,000 צפיות ולאינספור סרטוני מחווה. יודילביץ' פתח בשלושה סרטונים המתעדים אנשים שונים בזמן שהם צופים בסרטון: קבוצה של חיילי מרינס, כמה צעירים במין משרד או דירה, וסבתא (בקליפ למטה). בלי לחשוף את המקור, רק את התגובות הנסערות של הצופים.

.

.

בתום שלושת הסרטונים הזמין יודלביץ' את הקהל לבמה, לצפות ב- "2girls 1 cup"  במחשב שלו. הוא שב והזהיר את הסקרנים שמדובר בחומר קשה לצפייה אבל הם לא נרתעו ונעמדו מול המחשב הנייד כשפניהם אל הקהל שנותר באולם. ואז התרחש לו אירוע כפול: הקהל שעל הבמה צפה בסרטון המקורי, והקהל שנותר באולם צפה בקהל החי שצופה בסרטון (כמו בסרטוני המחווה שבפתיחה).

זה היה מרתק כי יודילביץ' הצליח להפוך את הכיוון; הוא חילץ את ההתרחשות מיוטיוב והחזיר אותה למציאות החיה במין שרשור משחקי-מתמטי כמעט בלתי נמנע.
ותוך כדי כך הוא לגמרי שיבש את החלוקות המקובלות בין במה לקהל.
בדרך כלל אני מתייחסת לשיתוף הקהל בחשדנות. לא שאין יוצאים מן הכלל – מRhythm 0 המדהים של מרינה אמברמוביץ', ועד למופע הנלבב הזה . אבל הכלל נוטה אל הכפייתי המביך והמאולץ. יודילביץ' דילג על המהמורות האלה בערמומיות ובחן; מי שעלה לבמה לא עשה טובה לבמאי מסכן. הסקרנות והשקיקה היו אמיתיים. וגם אנחנו שנשארנו על מושבינו – לא צפינו בשחקנים חובבים, אלא בקונפליקט אמיתי של אנשים מזועזעים שחוזרים כמעט בעל כורחם על המחוות המצחיקות של קודמיהם, ובד-בבד מודעים לעיניים שצופות בהם ומתאמצים (בייחוד הגברים) לשחק אותה אדישים.

ועוד משהו: אף שאני חובבת סימטריות ומעגלים נסגרים – משחקים צורניים נוטים אל היובש, ולכן נהניתי שבעתיים מהפורמליזם המצחיק של יודילביץ', שהחזיר אותי בין השאר לפעם החמישית והאחרונה שבה לא ראיתי את גרון עמוק.

ואחר כך בבית ראיתי גם את הסרטון המקורי. שגיאה. מה שמדמיינים תמיד הרבה יותר מסעיר.

*

עוד בסביבה:

הרצפה הבלתי מטואטאת

וגם המיצג הזה של קובי אור וחן שיינברג, שכמו מקדים ומבשר את הסוגה היוטיובית-בימתית של רננה רז

*

ובהזדמנות זו שלוש הודעות שהגיעו לאחרונה:

לילדים (ולהוריהם שלא רוצים לסבול): הצגת הילדים הקסומה של תיאטרון הקרון: קו נקודה, מגיעה ב-21/1/2012 לתיאטרון גבעתיים, רח' רמז 40, בשעה 11:30

שני ויסמן ב"קו נקודה" מאת עלינא אשבל, צילם אלדד מאסטרו

*

קול קורא לאמנים צעירים (אין לי מושג מי עומד מאחורי. תבדקו):

*

ואחרון אחרון חביב – אני לא מרבה לדבר על מוסיקה, אבל ב"ריקוד ריקוד מהפכה" האלבום הראשון של הפשרות מעורבים כמה אנשים יקרים ללבי. אז הנה: בהופעה החגיגית, שתתקיים ביום שישי הקרוב בשעה 21:30 בלבונטין 7, ייתארחו שלושה עוזים: עוזי פוקס, עוזי נבון ועוזי רמירז. הנה האירוע בפייסבוק, וכתבה וראיון בהארץ. את הקליפ עצבה טיאה לוי, שזו עבודת הצלליות הראשונה שלה!

*

Read Full Post »