Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ארכיטקטורה’

זה מה שאמרתי ב-12 הדקות שלי בבלוג החי של "ההם" (הערב כולו השאיר טעם של עוד):

ויטו אקונצ'י  הוא אמן רב תחומי, אמריקאי ממוצא איטלקי. הוא היה משורר, עד שגילה שהדף הוא מרחב והמילים הן אמצעי תחבורה. הן מסיעות את הכותב משמאל לימין ומלמעלה למטה על הדף. בעקבות הגילוי הוא ירד מהדף אל המרחב הממשי של הרחוב. הוא הפך לאמן וידאו וגוף ואחר כך לפסל ולארכיטקט. עד היום הוא ארכיטקט, כבר למעלה מעשרים שנה.

ב-1990 בתחילת דרכו כארכיטקט, הוא הוזמן על ידי בית ספר יסודי בפיניקס אריזונה, לתכנן סככה להסעות. הוא הציע לפוצץ את בית הספר. זאת אומרת – לא ממש. אבל נניח שהיו מפוצצים את בית הספר וחלקי קירות וגג היו קורסים ועפים לכל עבר ונוחתים על הקרקע בזוויות משונות – את זה הוא הציע לבנות. הקירות הנוטים יספקו את הצל.

למותר לציין שההצעה נדחתה. אבל מתחשק לי לבחון אותה קצת, מכל מיני כיוונים: רגשיים, פיוטיים, צורניים, ספרותיים, פסיכולוגיים, חינוכיים ועוד (והכל ב12 דקות).

*

ובכן – 10 הערות על הסככה של ויטו אקונצ'י:

1.
הסככה כפנטסיית נקמה – התגובה הראשונה שלי על ההצעה הזאת היתה מין תרועה פנימית: יש!  להחריב את בית ספר! מסתבר שהכעס לא שוכך עם הגיל. אקונצ'י מציע את פנטסיית הנקמה התלמידית שלי, הגיונית ומופרכת כאחת, סמלית ובו בזמן ממשית, בלי טעם הלוואי שמותירה כל נקמה, לפי השמועה לפחות.

*

2.
החורבות כמטפורה לזמן – כשיש חופש אומרים "היום אין בית ספר". הסככה היא מימוש המטפורה. היא מסמלת את פרק הזמן שבו "אין" בית ספר, הוא "נגמר", לפחות לכמה שעות. ותאמינו או לא – לכך התכוון המשורר, כלומר ויטו אקונצ'י: גם כיום, כארכיטקט, הוא עדיין מתחיל כל עבודה ממילים, ולא משרטוט. במקרה הנוכחי הוא התחיל מהביטוי "אין בית ספר", ככה הוא הגיע לפיצוץ.

*

3.
החורבות כרדי-מייד, כהערה על חלל – סככה היא חלל פתוח. חורבות הן חלל שסוע, פרוץ, כלומר פתוח. אקונצ'י מציע את ההזרה וה"שִׁיק" של ה"רדי מייד", יופיים ושימושיותם של הפגם והפצע. בית הספר קרוע בכוונה, כמו הג'ינסים והגרבונים האופנתיים. היופי כידוע, נע במעגל; המכוער של היום הוא היפה של מחר. אבל כיוון שגרתי בפיניקס בערך באותה תקופה ואני זוכרת את הלוק המלוקק והסינתטי של הפרוורים – יש כאן חת'כת תעוזה.

*

4.
החורבות כנווה מדבר – פיניקס נמצאת במדבר. חם שם בקיץ כמו בגיהנום. סככת ההסעות היא המקום שבו עוצרות השיירות, כלומר "נווה המדבר".
ממש ליד פניקס נמצא טלייסין ווסט, בית החורף של פרנק לויד רייט שמפליא להשתלב בנוף. הסככה של ויטו אקונצ'י לא משתלבת בנוף, כמו שהיא לא משתלבת בפרוורים המיופייפים. הפיצוץ המצחיק-מושגי שלו גובל באמירה אקולוגית; פאסט-פורוורד לעתיד שבו האדם ידביר את הטבע ואת עצמו וימצא מחסה בחורבות.

מדבר, אריזונה

5.
אסוציאציה ספרותית – "ראי הסתרים" היא קומדיה הירואית בשתי מערכות המתוארת בסיפורו של בורחס "סקירת יצירתו של הרברט קווין". אני מצטטת בהשמטות ניכרות:

המערכה הראשונה (הארוכה ביותר) מתרחשת במעונו הכפרי של הגנרל טראל, בסביבות מַלטון-מוברֵאי. מרכזה הבלתי נראה של העלילה היא העלמה אולריקה טראל, בתו הבכירה של הגנרל … היא עצמאית ויהירה … העיתונות מכריזה על אירוסיה לנסיך רוטלאנד, ואותה עיתונות מכחישה את דבר האירוסין. המחזאי וילפריד קוורל מאוהב בה – הצעירה העניקה לו כמה פעמים נשיקה פזורת דעת. הגיבורים הם בעלי הון עתק ואילן יוחסין עתיק יומין. [וכן הלאה והלאה… ואז:]  דמויות מן המערכה הראשונה מופיעות שוב בשנייה, אך שמותיהן שונים. "המחזאי" וילפריד קוורלס הוא עתה סוכן נסיעות מליברפול. שמו האמיתי הוא ג'ון ויליאם קיגלי. העלמה טראל אמנם קיימת, אך קיגלי לא ראה אותה מעולם – הוא אוסף את תמונותיה בקדחתנות מתוך העיתונים "טאטלר" או "סקאץ'". קיגלי הוא מחבר המערכה הראשונה. "המעון הכפרי" המפוקפק, או הבלתי אפשרי, הוא פנסיון יהודי-אירי, שם מתגורר קיגלי. הוא בונה אותו מחדש ומייפה אותו… עלילת שתי המערכות היא מקבילה, אך בשנייה הכל משונה עד מאד, דחוי למחר או כושל."
(מתוך "גן השבילים המתפצלים")

ובחזרה לאקונצ'י: הסככה היא השתקפותו של בית הספר בראי הסתרים.
"כאשר הוצג המחזה," כותב בורחס, "הזכירה הביקורת את שמותיהם של פרויד ושל ז'וליאן גרין. הזכרתו של הראשון נראית לי בלתי מוצדקת לחלוטין."

*

6.
ובהמשך לסעיף הקודם – החורבות כצל נפשי: אקונצ'י לא מתייחס לפסיכולוגיה. לא שהוא נגדה, היא פשוט לא עולה בדעתו. בספר שכתבתי עליו ועל דויד גרוסמן, השתמשתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" כדי למלא את החללים הפסיכולוגיים במיצגי הגוף שלו. אבל כמו שההר בא אל מוחמד, כך גם הפסיכולוגיה באה אל ויטו אקונצ'י. ובהקשר הנוכחי: אם נתייחס רגע לבית הספר כאל ישות פסיכולוגית, הסככה של אקונצ'י היא הצל (פשוטו כמשמעו), כפי שהוגדר על ידי יונג. כלומר, הבבואה הבלתי מחמיאה, סך כל התכונות הלא רצויות והתיפקודים שלא התפתחו. הצל הוא החלק של האישיות שהאגו, כלומר בית הספר, אינו יכול לקבל. החלק שאינו בשליטה, צד הדיכוי ועונשו. בית הספר מרחיק את השיקוף כדי שלא יאיים על זהותו. כלומר, מדחיק אותו ללא מודע. כלומר, לא בונה את הסככה. לטענת יונג, ככל שהצל מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך ודחוס יותר.‏ ההתמודדות עם הצל, הנסיון להשלים עם קיומו ולמצוא לו מקום, היא חלק משמעותי מתהליך ההתפתחות והאינדיבידואציה.
ובחזרה לבית הספר: גם הסככה מאיימת יותר כשהיא מודחקת. להקים אותה פירושו להכיר בכעס של התלמידים ולהכיל אותו. לתת להם בית ספר חרב לשחק בו בצד בית הספר השָׁלם. מה שכבר מנטרל חלק מהכעס ומציע שיחה; ודיאלוג הוא הבסיס לכל חינוך ראוי לשמו (וגם במיטבה, עדיין קשה לי עם המילה הזאת "חינוך", בגלל החד-כיווניות שלה, אבל נגיד שזה היה מביא להתפתחות הדדית).

*

7.
ובהמשך לסעיף הקודם, החורבות כמצע לגרפיטי – בתי ספר מועדים לוונדליזם. כל שכן סככות, שהן פרוצות מעצם טבען. בסביבה של חורבות לעומת זאת, הגרפיטי הוא לגיטימי. ההקשר מסווה את ההשחתה, נותן לה אליבי – כמו בַּסרט של היצ'קוק שבו "מוסתרים" היהלומים באופן גלוי, בתוך נברשת בדולח. ובעצם מתרחשת כאן סימביוזה: בית הספר מרוויח פרקטיוּת וכלכליות (לא צריך לגרד ססמאות או לסייד) והתלמידים מרוויחים יצירה. אקונצ'י שילב גירים וקירות דמויי לוחות בגרסת בית הספר המפוצץ: "מה שאנחנו אוהבים," הוא אמר (בשם הקבוצה שעובדת איתו), "זה שעכשיו שהם מחוץ לבית הספר, הילדים יכולים לכתוב את המסרים שלהם, לפתח שפה משלהם."

*

8.
החורבות כאמנות מושגית – בעבודת הבודי ארט המפורסמת שלו Conversions אקונצ'י משך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זו היתה כמוצהר, מטרת העבודה. אבל הוא לא באמת ציפה שזה יקרה… בהערות ל Conversions הוא כותב: "חשוב שהניסיון עקר. כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."

רבות מתכניות הבנייה של אקונצ'י אינן מגיעות לכלל בצוע. שמעתי אותו מדבר על כך. לא בתלונה. כבדרך אגב; כי בסופו של דבר, הוא היה ונותר אמן מושגי, כלומר אמן של רעיון. גם כשהארכיטקטורה שלו פונה למציאות היא עדיין קורצת לתודעה. וכדי שהסככה תפעל בתודעה היא לא חייבת להתממש, מספיק "לרצות" להחריב את בית הספר. זה פועל גם בתור רעיון. למשל עכשיו.

*

9.
ושאלת השאלות – האם סככה כזאת, כלומר פיצוץ כזה, מעודד אלימות? יש טענות כאלה נגד סרטים אלימים, נגד משחקי מחשב אלימים. ואני שיש לי יד ורגל במאגיה, מוסיפה עוד שכבה של ספקות: לפוצץ דגם של בית ספר זה וודו למתחילים.
ומצד שני, התכלית אינה הרס, אלא צל ומחסה ויצירה. וזו גם האמת, שצריך לפוצץ את "בית הספר הפנימי" כדי לצמוח וכדי ליצור. להישאר בגבולות מה שלמדת זה לדרוך במקום, כלומר לסגת לאחור.

*

10.
ובהמשך לסעיף הקודם, אני חוזרת לפנטסיה התלמידית: סיפרתי לבני בן האחת עשרה (כלומר בגיל קהל היעד) על העבודה הזאת. הוא אמר שזה נפלא, וברור שזה לא יתקבל. שאלתי למה לא יתקבל, הוא אמר שהוא מכיר קצת מנהלים והם בחיים לא יסכימו לדבר כזה. התעניינתי למה נפלא, והוא אמר שהוא תמיד קינא בילדים שראה בקולנוע, משחקים בהריסות. זה נראה לו מקום נפלא למחבואים והתקפות.

***

עוד בסביבה:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (עוד הרצאה שמצטלבת עם הפוסט הנוכחי)

עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום – על יוסף הירש (אצלו לא היה צריך לפוצץ כדי לצמוח)

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

ועל ארכיטקטורה ונפש – אה, אה, אה, אה!

*******************************************

כתבה על ספריית גן לוינסקי במגזין הארכיטקטורה היוקרתי דומוס

למבצע יום במתנה לחצו כאן

זו גם מתנה מיוחדת לפסח, חג החירות.

התמונה מתוך פסטיבל פורים שערכה הספרייה בשיתוף עם "ילדים ישראלים". צילם רמי גודוביץ'. את המצגת השלמה והיפהפייה אפשר לראות כאן.

לחצו להגדלה

Read Full Post »

"בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר."*  עגנון

ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים הוקמה בשנת 2009 כפרוייקט אורבני-קהילתי-אמנותי של ארטים, צוות אמנות בינתחומי. כל פרט בה הוא פרי של מחשבה, נסיון לדייק ולהתאים את הצורה לתוכן.

הספרייה ממוקמת בגן לוינסקי, גן ציבורי ליד התחנה המרכזית בתל אביב. אין לה קירות או דלת. היא מורכבת משני ארונות ספרים הנתמכים בקירות המקלט הציבורי בלב הגן: קיר ספרים גבוה למבוגרים, ומולו ארון קטן יותר בגובהם של הילדים. דלתותיו של הארון הקטן נפתחות כלפי מטה והופכות לרצפת פרקט שעליה יושבים הילדים ומעיינים בספרים. הארון הגדול הוא שקוף ומואר מבפנים, כך שהספרים זורחים בלילות אל תוך הגן. בין הארונות יש רחבה המיועדת לעיון, קריאה ומפגשים חברתיים.

הספרייה זורחת בלילות

למה דווקא ספרייה?
כי אנחנו רואים את הזכות לספר כזכות יסוד של בני אדם. כי ספר זה דבר והיפוכו: גם בריחה ועיר מקלט כמו בציטוט היפה שלמעלה, וגם שפת אם ובית וזהות.

למה בגן לוינסקי?
כי זה המקום שבו מבלים מהגרי העבודה בסופי שבוע. היה חשוב לנו שהספרייה תבוא אל האנשים. שגם האנשים שמעמדם לא חוקי לא יחששו להגיע. שלא תהיה דלת ולא יהיה שומר שיבדוק את התיק או ישאל שאלות.

הדמיה ממוחשבת של הספרייה

הספרים
הספרייה מכילה כ-3500 ספרים בשפות שונות: מנדרינית, אנגלית, אמהרית, רומנית, ספרדית, צרפתית, ערבית, תאית, נפאלית, הינדית, טגאלו ועברית.
רשימות הספרים נערכו על ידי אנשי קשר בכל שפה. המבחר כולל קלסיקות ויצירות מופת בצד רבי מכר, ספרי מתח, קומיקס ורומנים רומנטיים. כל מה שאנשים רוצים ואוהבים לקרוא.

עברית
בספריית הילדים היו תמיד ספרים בעברית. לאחרונה החלטנו להוסיף עברית גם למדף המבוגרים כדי שכל תושבי הסביבה יוכלו ליהנות מהספרייה.

מיון לפי רגשות
מלכתחילה החלטנו לא לקחת שום פרט כמובן מאליו. זה בא לביטוי בבחירת המיקום והמבנה כמו בשיטת המיון של הספרים. החלטנו להמיר את שיטות המיון המקובלות בשיטה ייחודית המבטאת את רוח הספרייה.

כלומר: כל ספר מסומן במדבקה צבעונית של שפה ומספר קטלוגי, אבל מתחתיה יש מדבקה נוספת, רחבה, המתארת את הרגשות שהוא עורר בקוראים. ויתרה מזאת: הספרים אינם מסודרים לפי ז'אנרים או שמות סופרים, כמקובל, אלא לפי הרגש שהם מעוררים.

איך זה קורה בפועל?
בכריכה הפנימית של כל ספר יש מדבקה השואלת (בשפתו של הספר) "איזה מין ספר זה?" ולצדה שבע מילים המתארות רושם שספר יכול לעורר: מצחיק, משעמם, מוזר, מדכא, מרתק, מעורר השראה, עצוב. לכל רגש יש צבע משלו. קורא שמחזיר ספר נשאל על המילה המתארת את תחושתו. אם הקורא הראשון חשב שהספר מצחיק למשל, הספר יזכה במדבקה רחבה בצבע סגול ויונח במדף הספרים המצחיקים. אם הקורא הבא יסכים איתו – המדבקה הסגולה תחולק לשניים (לסמן את מספר הקוראים) ותחזור למדף המצחיקים. אבל נניח שהקורא השלישי יפסוק שהספר משעמם – המדבקה הבאה תחולק לשלוש: שני שלישים סגול והשליש העליון כחול, והספר יעבור למדף המשעממים. כי לא משנה כמה קוראים חשבו שהוא מצחיק, הקורא האחרון הוא שקובע.

כל פרט בשיטת המיון קשור למהות הספרייה:

ההחלטה לערבב את השפות, משקפת את רצוננו לערבב בין האנשים, לא לבדל ולא למיין לפי מוצא.

הספרייה היא עולם קטן, מקביל: הספרים נודדים בין המדפים כמו שקוראיהם נדדו/נודדים בעולם. הם נושאים איתם את ההסטוריה הרגשית שלהם.
מדבקת הרגשות היא פתח לשיחה על הספר, ראשי פרקים לשיחה החיה המתעוררת בין הקוראים.

ולא פחות חשוב – רצינו שיטה שבה כל אחד יוכל לשנות ולהשפיע, שבה כל אדם נחשב. ולכן המיקום של הספר אינו נקבע על פי דעת הרוב אלא על פי הקורא האחרון. גם אם עשרה אנשים חשבו שזה ספר מצחיק והאחד עשר חשב שהוא משעמם, הספר יעבור למדף המשעממים – עד לקורא הבא.

אתר הספריה (לא זה)
אתר הספרייה, הנמצא כעת בהקמה, יכיל את ההסטוריה הרגשית שצברו הספרים ויאפשר המחשה של "מפת-נדודיהם" בכל רגע נתון ולאורך ציר הזמן. המבקרים יוכלו לסדר את הספרים על המדפים הוירטואליים באופנים שונים שיעמיקו את היכרותם עם קהל הקוראים של הספריה, עם דעותיהם והעדפותיהם.

זאת ועוד: קטלוג הספריה מכיל כיום ספרים רבים המצוינים רק על פי מספרם הקטלוגי ותמונות הכריכה הקדמית והאחורית. לאתר תתווסף תוכנת ויקי שבה יוכלו מבקרים ברחבי העולם להשלים מידע על כל ספר וספר בשפת המקור. כך לדוגמה, יוכלו גולשי אינטרנט בסין להקליד בסינית את פרטי הספרים שבמנדרינית.

שגרה
הספרייה פועלת בסופי שבוע, בימי ששי, שבת וראשון בשעות אחר הצהריים. היא מופעלת על ידי כשבעים מתנדבים בראשות מנהל בשכר בהיקף של רבע משרה. כל משמרת מאויישת על ידי ארבעה מתנדבים. שניים מהם עובדים עם הילדים.

ילדי הספרייה
כשהתחלנו להפעיל את הספרייה נמשכה אליה קבוצה גדולה של ילדים שהסתובבה בגן ללא כל השגחה. רבים מהילדים האלה הפכו ל"ילדי הספרייה". הם מגיעים באופן קבוע וחלקם שוהים בה בכל שעות הפתיחה. די מהר גילינו שאחד התפקידים החשובים והלא מתוכננים של הספרייה הוא לאפשר לילדים כמה שעות של חום והגנה מפניי הנרקומנים, האלכהוליסטים ועובדי המין שנמצאים בגן במהלך השבוע. הספרנים מקריאים לילדים סיפורים ועוזרים להם בקריאה וכתיבה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות וסדנאות. אחת לחודש, פחות או יותר, אנחנו מביאים הצגה, שעת סיפור "מקצועית" או תאטרון בובות. גם הפעילות הזאת נעשית בהתנדבות.

ספריית הילדים, ככה זה נראה ביום הראשון של ההרצה. מאז נוספו ילדים רבים וספרים רבים, ושוב תודה להוצאות שתרמו!

והעתיד?
"גם לקיים את הספרייה במתכונתה הנוכחית זו משימה לא קלה ולכן זו המטרה הראשונה," אומר האמן ליאור ווטרמן, מנהל הספרייה (הסטודיו שלו נמצא במקלט המשיק לספרייה). "אני חולם על מעין מרכז קהילתי שיצמח מהמקלט, מקום של אמנות ויצירה, מרכז קהילתי רב-תרבותי שישקף את המגוון התרבותי העצום שמביאות איתן הקהילות הזרות.

"אנחנו מתחילים לעבוד על יריד ספרים ואירועי אמנות ותרבות. ביוני למשל, הצגנו על הדשא ליד הספרייה את בלט בגן לוינסקי – ערב מחול ומוסיקה מסורתיים מסודן, סין, הודו, אקוודור ואתיופיה, ששיאו בהפקת מקור של הספרייה בהשתתפות רקדנים ישראליים, סודנים והודים.

מקימים ותומכים
ארטים, צוות אמנות בינתחומי (ע"ר) עמותה רשומה ללא כוונות רווח, יזמה והקימה את הספרייה. בקבוצה חברים: הדס עפרת – אמן רב תחומי ויזם תרבות, רומי אחיטוב – אמן מדיה, מרית בן ישראל – אמנית בינתחומית וסופרת, טלי תמיר – אוצרת, נמרוד רם – אמן, ויואב מאירי – ארכיטקט שגם תכנן את הספרייה בשיתוף עם הקבוצה.
ארטים הוקמה בשנת 2008 וזה הפרויקט הראשון שלה.

מסיל"ה – המרכז שהקימה עיריית תל אביב לטיפול והעצמת מהגרי העבודה והפליטים בעיר הפך לשותף מלא ונפלא בכל.

מתנדבים מקטלגים ספרים במשרדי מסיל"ה, ושוב תודה!

תודה מיוחדת לעיריית תל אביב על מאור הפנים והסרת מכשולים גדולים וקטנים, למנהלת המאה, מפעל הפיס, ומרכז ההדרכה לספריות על תמיכתם הכספית, ולכל החברות, האירגונים, השגרירויות, משרד החוץ הישראלי, הוצאות הספרים והאנשים הפרטיים שתרמו ספרים או עזרו בהטסתם מקצות העולם.

*

מעודכן ל2018 – להתנדבות, תרומות ושיתופי פעולה – אנא פנו

לעדן ועקנין, רכזת מתנדבים – edenvgl@gmail.com

או לדפנה  ליכטמן – מנהלת הספרייה  0544287075 dafna.gardenlibrary@gmail.com

*

מבצע יום במתנה נמשך!

*

אופטימיות להשאלה כתבה על הספרייה בגלריה של עיתון הארץ

איך אפשר לעזור? (בהרבה דרכים!)

חדשות הספרייה – פוסט מתעדכן

הו יהיה שם שמח, בפתיחה החגיגית של ספריית גן לוינסקי! (כבר היה, ובכל זאת)

בלוג של מתנדבת בספרייה

עוד לינקים של-על הספרייה

* ותודה למגיב רואי חסון על הציטוט היפה והנכון.

Read Full Post »

כתוב בגוף היא סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו הפרק החמישי שצולל סוף סוף לתוך הספר.

 

עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי


מִטעמים שונים, שכמה מהם מניתי בפרק השני – הגוף ממלא את התודעה הקדחתנית של אהרון. אני לא מדברת רק על הגֶערגַאלַאך ופאות הלחיים וחתימות השפם והשדיים והפצעונים ונצני שיער בית השחי והערווה שהוא אורב להופעתם עם שאר הילדים, "והחוקים החדשים קובעים שרק שלוש פעמים, באור מלא, נחשבות להוכחה מכרעת שצריך כבר לקבל אותה ולהתחיל להתרגל אליה" (34). חלקי גוף נוספים, חיצוניים ופנימיים, מבליחים שוב ושוב בתודעתו של אהרון ושל המסַפֵּר שניזון ממנה; אפילו פַּלֶטה של ציור מתוארת כ"לוח עץ דמוי כִּליה" (15). הכל גוף בספר הדקדוק הפנימי. הכל איברים, ואפילו פחות מזה – רמזים בצורת הפרשות: דם, ריר, זרע, זיעה, דמעות, נזלת, מוגלה.

חלקי גוף של בני אדם

"מיד כשחדר אל בין העלים, חש אבא שלבו מתרחב. הוא נשען אל ענף עבה ונשם מלוא ריאותיו. העלים הגדולים ככפות ידיים פשוטות ליטפו את פניו, נדחקו אליו כמו ראשי סוסים המבקשים קירבה. ריח התאנה מילא את אפו, והוא העביר את אצבעותיו על הגזע המלא. בלי משים נשרו מרגליו כפכפי הפלסטיק" (16).
תיאור זה מופיע בשלב מאד מוקדם בספר. למעט ראשי הסוסים המפתיעים, כל שאר האיברים המוזכרים בו חבויים בשגרות לשון. אלא ששגרת הלשון קורסת במהלך הספר, תחת הכמות המצטברת של האיברים, מגוון ההֵקשרים, הפירוט, הייחוד והבוטות של נוכחותם. (כל אחת מן התכונות וצירופיהן השונים.)

הגוף האנושי של ספר הדקדוק הפנימי הוא אוסף איברים הקשורים זה לזה באופן רופף וארעי; כשאהרון מתבונן בגיורא המפוקק את אצבעותיו, הוא ממשיך ומדמיין כיצד הוא "מפרק בזה אחר זה את פרקי אצבעותיו, תולש אותם ממקומם, קנאק אחר קנאק ואחר כך מנתק כך את פרקי ידיו וזרועותיו ומניחם באופן מסודר על החול, ואת מפרקי הכתפיים, ואת חוליות חוט השדרה… כך: הכל נראה לפתע ניתן לפירוק, להברגה, להחלפה כללית, מוחלטת, אנונימית" (72).
חלקי גוף אנושיים מבודדים ומוּצאים מהקשרם: כף רגלה השמנמנה והוורדרדה של יוכי נגלית לאהרון "במלוא מסתורין זרותה, כף רגל כזאת אפשר אפילו, בחיי, אפילו לאכול, לנעוץ בה שיניים" (186), או "פתאום ראה את רעמת שערה [של יעלי], את הגִיזה שלה נחה על הברז שממול" (223).

ובכלל – בכל הנוגע להתאהבויות אהרון הוא מעין מרטש רומנטי: "ואהב ילדות שלמות אבל גם חלקי ילדות; התאהב בלחי יפה, בצוואר, בתנועת יד אחת, בצליל של צחוק … במכתש הזעיר שטבעה זריקת החיסון בזרוע השמנמנה והיפה של עדינה רינגל" (220).

כיוון שחלקי הגוף עומדים ברשות עצמם הם תופסים עצמאות; זה יכול להיות סביל ומרומז כמו במקרה של חלקת צווארה של יעלי המוורידה שוב ושוב כאילו מעצמה, או פעיל ומוחצן יותר: "מיץ במיצים, מיצמצה ושיקשקה פיקת גרונו הגדולה של אבא" (163). וזה יכול לעבור כל גבול כשתאוֹמֵי הנחיריים הבלשיים של אמא יוצאים למשימה של סרטים מצויירים: הם "תועים כה וכה בתמיהה, מגששים, צולבים, פוגעים במטבח, שבים אל סבתא, חוזרים בעיקשות אל המטבח, מתמקדים, מתמצמצים, נפערים יחדיו אט אט בתדהמה כפולה, באי אמון, בזוועה…" (219).

ואם לא די באוטונומיה של האיברים, "הבלוטה" (בלוטת יותרת המוח?) המייצגת את צו הביולוגיה – היא גם דֶמונית ("ההיטלר" 290) וגם אלוהית: "כבר שנה וחצי לפחות הוא מתפלל אליה, אין כבר טעם להסתיר ואין כבר כוח להסתיר, שנה וחצי הוא מניח בסוד תפילין מתחת לשמיכה בלילה, רק בשבילה, שר לה מההפטרה שלו 'הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר'" (278).

כיוון שהאיברים מנותקים זה מזה ומן הפיקוח המוחי, התיפקודים מתחילים להשתבש, נוצרות הכלאות. בזמן שאהרון רוקד עם אמו, למשל: "התגהק מתוכה חיוך קל של היזכרות", וקצת אחר כך: "שני פלחי בתי שחיה נפערו ומצמצו לקראתו בריסיהם המסולסלים" (258). וזה כבר שיבוש כפול ומכופל – כי "פלחים" אמורים להיות קמורים וצמודים זה לזה, ובתי השחי הם גם קעורים וגם מופרדים על ידי בית החזה. הפלחים יובאו מחלק גוף אחר, למשל מן הישבנים. שֵׂיער השחי הפך לריסים מסולסלים והעיניים ירדו לתוכם במין אנטומיה קוביסטית או מוטציה מאיימת בצירופיה השרירותיים.

תכשיטים של יעקב קאופמן

הכל אנטומיה

ה"איבריות" אינה נעצרת בבני אדם. כל המדדים שמניתי קודם – כמות האיברים, הפירוט, הייחוד, הבוטות וההנפשה – חלים על הטבע ועל הדומם באותה מידה:
זה לא יוצא דופן לדַמות תאנה לאישה ("כי האדם עץ השדה", וגם התאנה במשל יותם היא נקבה), אבל כשהפירוט המצטבר כולל את גוף התאנה ופצעיה – "כל העץ פצעים-פצעים, וכן – שפתי הפצע, המורסה, המוגלה, הסמארק. התאנה חולה, היא זקוקה לתרופה מרה, ולחוקן, שלא לדבר על ניקבת התאנה – ולא מדובר בסתם נקב, כפי שמתברר מן המנגינה הצוענית שאבא שורק לאיטו ואשר מזעיקה את אמא לחלון: "היטב ידעה לאן נושאות אותו המחשבות כשהוא שורק כך". ובסופה של הסצנה אבא אכן נושא את עיניו לשמיים ולופת את העץ החם בשתי יריכיו (14-20).

ומן הצומח אל הדומם, אל דירתה הנחרבת של עדנה: "כשעמד הקיר עירום, מעט מגונה" (134), "נחשפו גידי הברזל" (163), "קרבי הקיר נפרמו והלכו" (157), "שן טיח אחת נתלתה מן התיקרה", (161, כמו שן החלב הסרבנית של אהרון), "מרכז העצבים הענוג של רשת חוטי החשמל" (163), "לבֵנים נחשפו כמו עצמות מגוף", "הדלתות מתרפקות זו אל גב זו כמקוננות חרש" (199), "המֶלֶט העירום והמיובל שנחשף זה עתה וגדמי הברזל החלודים". ודימוי מוזר במיוחד מתאר את החלל הנפרץ "כמו ריאה גדולה הששה אל המרחב, כהריון הנובט לפתע בתוך האבן" (204).

לפעמים זה מצחיק, כמו בתיאור של אהרון המגשש אחרי נקודת הג'י של המנעול, ולפעמים ברוטאלי: כשהתחבושת ההגיינית של יוכי מתוארת כ"עיסה ורודה ונוזלת שנראתה כמו חתיכת בשר חי" ואמא מנופפת בה כמו "מנתח שעקר גידול" (29-30).

קורה שאהרון גולש מהנפשה לאנימיזם – כשהוא מקלף תפוחי אדמה למשל, ושם לב שלכל תפוח אדמה יש פָּנים משלו, "פני אדם משונים, מעוּותים, אומללים, ויש רגע כזה, שהסכין חודרת לתוכם ואז הוא חש משהו, התכווצות קלה" (210), וזה אפילו יותר מטריד אם זוכרים שפניו של צחי מתוארים במקום אחר "כתפוח אדמה קלוף שנקבעו בו עיני חרוז שחורות" (9).

מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

האיברים הנטרפים ומתחברים בצירופים חדשים הם לא בהכרח אנושיים: בריב המשפחתי הגדול בזמן ארוחת הערב, כשאבא תוקע לתוך פיו של אהרון כנף עוף ו"אהרון שכנף תקועה בפיו ומזדקרת משם, עף לו מעדנות"  (196), זה כבר קולאז' ומדע בדיוני, טבע דומם ואדם שמתערבבים ליצור גרוטסקי פנטנסטי נוסח הרונימוס בוש.

הגופניות אינה פוסחת על ישויות מופשטות יותר, כמו עונות השנה: "איזו ליאות חלולה הסתננה אל בין הטיפות כאילו ברגע זה נשברה עצם-שידרתו של החורף" (178), או "החורף הגווע הצמיד את פניו הלבנים אל הזגוגיות ועיניו הגדולות כלות" (192), או האוויר שאמא צולבת במסרגותיה (כאילו היה לו גוף), או השקרים שבצבצו על לשונו של אהרון "כמו פצעונים בוערים" (316), או המקרר המבליח בחשיכה כמו "בַּהֶרֶת בעור העלטה" (321), או הקפיצים המתכתיים שכמעט פוקעים מתוך "עורו המתוח של הרגע" (53). לחושך יש עור, וגם לזמן. כלומר היה, לפני שפשטו אותו. ואם מדברים על זמן, אז הלילה שבו נכווה אבא נקרא כמובן "ליל הכוויה הגדולה".

ועל כל דוגמא שהבאתי יש עשרות שנותרו מאחור. ספר הדקדוק הפנימי יכול להיקרא Diary of a Body (כשם הספר המכנס את עבודות הגוף של אקונצ'י) לא רק משום שאהרון עסוק בגופו, אלא משום שהעיסוק הזה מוקרן על כל העולם.

מתוך extension studies

אקונצ'י כתותב וכחומר מילוי

ב-1970 עשה אקונצ'י את Extension Studies ואת  Closure Studies. בעבודה הראשונה הוא מניח את גופו כהארכה לצינור, לגדר, לגדם עץ. בשנייה הוא משתמש בגופו למילוי בור ולאיחוי סדק בין שני סלעים. הפעולות הללו אינן נסמכות על קירבה מטאפורית. אין שום נסיון להסוואה, להיטמעות. הגוף כאן הוא טלאי, חומר מילוי, תותבת לטבע או לדומם. בצד העבודה השנייה הוא כותב: "אלה אינן עבודות ואפילו לא מתווים לעבודות, אלא תנוחות, מחוות המצביעות על עניין–מעין סקיצה של עלילה–אינדקס של תכנית פעולה–דימוי כסיכום של מניעים".

וכמעט ארבעים שנה אחרי

ב-2007 מתראיין אקונצ'י על עבודתו האדריכלית. הוא נשאל מה מלהיב אותו בקשר לעתיד, והתשובה: הרצון שלו ושל חבריו לסטודיו ליצור "ארכיטקטורה ביולוגית". מערכת ביולוגית עם יכולת התחדשות. והוא לא מתכוון רק במובן המטאפורי, יש להם כבר עבודות שנראות נוזליות וכאילו נעות, אבל הם היו רוצים להגיע למשהו שבאמת צומח.

ובשולי הדברים – עד כה נטו התגובות באופן טבעי למיצג ולאמנות הגוף. מכאן והלאה מרכז הכובד עובר ל"ספר הדקדוק הפנימי". ואשמח אם גם קוראים מצד הספרות ייצטרפו לשיחה.

בשבוע הבא:  כתוב בגוף 6 – הקרומים העדינים של החברות

Read Full Post »

מאמר רביעי בסדרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי ב-20:00 (בשביל הטקס).
פרק זה המציג את ויטו אקונצ'י הוא הפרק האחרון של המבוא.

ובינתיים הסדרה הפכה לספר: כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי


"באמת התגעגעתי לראש שלך בוטן, כשהייתי בכלא. גם לכל השאר, כמובן, אבל האופן שבו פועל הראש שלך הוא התעלומה הפרטית של אלוהים."
סיילור ללולה, בלב פראי לדיוויד לינץ'

סיבות לתנועה

ויטו אקונצ'י. נולד ב-1940, משורר, אמן וידאו וגוף, פסל, ארכיטקט, אמן של אמנים.
ב-1993 נכחתי בהרצאה שבה תיאר את מסעו האמנותי. וכך זה התחיל פחות או יותר: הוא היה משורר. יום אחד הוא גילה שהדף הוא מרחב והמילים הם אמצעי תחבורה. הן מובילות את הכותב ואת הקורא על פני הדף, משמאל לימין ומלמעלה למטה. הגילוי הניע אותו לרדת מן הדף אל המרחב הממשי של הרצפה ושל הרחוב, ושם הוא חיפש קודם כל סיבות חדשות לתנועה: מה יגרום לו עכשיו לזוז ממקום למקום. הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת.
הוא עשה עבודה בשם (Following Piece (1969 שבה עקב אחרי אנשים. כל יום במשך חודש הוא עקב אחרי מישהו ברחוב עד שאותו אדם נעלם בכניסה פרטית. האפיזודות נעו בין 2-3 דקות במקרה שמישהו נכנס למכוניתו ונסע, ל7-8 שעות כשהנעקב בחר לצאת לסרט ולמסעדה. Following Piece היתה דרכו של אקונצ'י לשוטט בעיר. האנשים שאחריהם עקב קבעו את הקצב ואת המסלול.

ל"טַפּילות" שעליה מדבר אקונצ'י אין נופך שיפוטי. זהו כינוי ניטראלי-פונקציונאלי, טיפוסי להתבוננות חסרת הפניות ולהומור המטאפורי של אקונצ'י.
בכל אמנות מושגית יש מימד טַפּילי שנגזר מן המקום המרכזי של המרכיב התיעודי: אקונצ'י תופס טרמפ על תנועתם של עוברי אורח, וסופי קאל, אם נחזור לרגע לפרק הראשון  – על מנהגם לרכז בפנקס את מספרי הטלפונים של מכריהם.

ואוסטר? הוא מעלה בחזקה את הטַפּילות, כשהוא מגַדל את לוויתן על הפרוייקט של קאל. (ואגב, כשקראתי בשעתו את מישהו לרוץ איתו שלגרוסמן, מיד נזכרתי ב- Following Piece של אקונצ'י. הגיבור הפסיבי של מישהו לרוץ איתו הוא טפיל על מסלול של כלבה; כמו אוסטר קלט גם גרוסמן את הפוטנציאל הסיפורי והבלשי של הטַפּילות, את היכולת שלה להסתבך ולהפוך לעלילה. הוא סיפק לגיבור "סיבות לתנועה" והתניע תוך כדי כך עלילה שלמה.)

לעולם איני רושמת סיכומים בהרצאות. אני סומכת על זיכרוני. מה שנחוץ יחרת מעצמו ועל השאר אני מוותרת. אבל בהרצאה ההיא של ויטו אקונצ'י חרגתי ממנהגי. כבר אחרי כמה משפטים קלטתי שמדובר בשרשרת שבה כל חוליה נגזרת מזו שלפניה ומובילה לזו שאחריה, והיופי אינו רק בכל חוליה לכשעצמה אלא באופן ההתקדמות מאחת לשניה, בהגיון המושלם והמופרך של התנועה. אם אני צריכה לפשט את העקרון המוביל של ההרצאה, הוא היה כזה:

החלטתי לעשות א' כדי להשיג ב',
ואז גיליתי שהשגתי בדיוק ההפך ממה שהתכוונתי:
הבעייה היא בכלל ג',
לכן החלטתי לעשות ד',
ואז גיליתי שהשגתי בדיוק ההפך ממה שהתכוונתי…
וכן הלאה.

למשל: ב- Following Piece כמעט לא היה לו קשר עם הצופים. הוא תקשר איתם בעקיפין, דרך האנשים שאחריהם עקב.
הוא החליט לקצר את המרחק בינו לבין הצופים ולפעול באופן מעגלי, להתייחס אל עצמו כאל מטרה, כלומר להפעיל על עצמו לחץ פיסי, לתקוף את עצמו.
ואז הוא גילה שהשיג את ההפך ממה שרצה: הפעולה המעגלית הרחיקה אותו מן הצופים. היא בודדה אותו והפכה אותם למציצנים.
כדי להתקרב לצופים הוא עשה את (Pier 17 (1971: במשך 29 יום הוא ישב בקצה רציף נטוש בניו יורק, ובמשך שעה בכל לילה, מאחת עד שתיים לפנות בוקר, הוא סיפר לכל מי שהגיע אליו סוד נורא על עצמו. משהו מביש בתכלית, חומר לסחיטה.
ואז הוא גילה שהשיג בדיוק את ההפך ממה שרצה: הוא רומם את עצמו לעמדה הכי שנואה עליו באמנות. הוא הפך את עצמו למעין אפיפיור ואת הצופים לעולי רגל המשחרים לפתחו.
הוא החליט שאסור לו להיות הפוקוס של העבודה. הוא צריך להעלם.
ואז הוא עשה את (1972) Seedbed, עבודה שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה (הוא בנה מעין רמפה אלכסונית שהתמזגה עם הרצפה) ופעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש אחר הצהריים, הוא אונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל לראשו.
ואז הוא גילה ש…

קשה לקטוע את הרצף בגלל ההתמכרות שמעוררת שיטת ההתקדמות הזאת, המתח בין התבנית הקבועה להפתעות שהיא צופנת. הקריירה של אקונצ'י, על כל פנים, המשיכה להתפתח; אחרי תקופת המיצג והווידאו הוא הפך לפסל, ובעשרים השנה האחרונות יש לו סטודיו לארכיטקטורה. הוא מגלם לטעמי את רוב הדברים שעושים את האמנות הכרחית כמו אוויר לנשימה: תנועה מתמדת, מורכבות, יכולת הפשטה, הומור, חתרנות וטוטאליות בלי שמץ דוגמטיות. (בדרכו שלו, הוא מקיים את הכלל שקבע לעצמו מרסל דושאן: "אני מכריח את עצמי לסתור את עצמי כדי לא להגרר אחרי טעמי".)

שני איים שנוצרו בסטודיו לארכיטקטורה של אקונצ'י. למעלה "אי פרטי", הולנד, 1992. למטה גשר ואי על נהר המור באוסטריה, 2003. האי כולל תיאטרון פתוח, קפה ופרק שעשועים לילדים.

הדקדוק הפנימי

בסדרה זו אני רוצה להתמקד בעבודות הגוף שיצר אקונצ'י בשנים 1969-1973. את "אמנות הגוף" ככלל הצגתי בפרק שעבר. כאן אני רוצה להתמקד במאפיין ייחודי לאקונצ'י – ההערות שהוא רושם בצד תיאור הפרוייקט, הארות חופשיות ושיטתיות כאחת הממפות את "הדקדוק הפנימי" של העבודה ומגדירות אותה מחדש כאמצעי חשיבה, צומת רעיוני, גן של שבילים מתפצלים.

ניקח לדוגמא את (Blinks (1969, עבודה שבה שוטט אקונצ'י ברחובות ניו יורק כשמצלמה צמודה לעיניו; בכל פעם שנאלץ לעפעף הוא לחץ על הכפתור וצילם תמונה.
לתיאור העבודה מצורפים שני סטים של הערות:
בסט הראשון שנרשם ב-1969 הוא מדבר על המצלמה ככלי המאפשר רצף של ראייה: "כשאני מעפעף אני לא יכול לראות – כשאני מצלם בזמן העפעוף, יש לי תיעוד של מה שלא יכולתי לראות."
וגם על הזמנים הכפולים של המיצג: "אני רואה מה שנמצא לפני בהווה – עכשיו ואז, אני יודע שאראה, בעתיד, את מה שהיה לפני בעבר.
ולבסוף על אמנות כתוצאה של תהליכים גופניים: "העפעוף שלי 'גורם', מפיק, תמונה."

את הסט השני מ-1970 אני מביאה בשלמותו:
המצלמה כאמצעי איחסון (היא תאפשר לי לראות אחר כך).
המצלמה כאיבר תותב (היא מאפשרת לי לראות את מה שאני לא יכול)
המצלמה כסימולציה (היא תאפשר לי לזכור אחר כך מה שאני לא יכול לראות עכשיו).

כילד קתולי התחנך אקונצ'י בשורה של מוסדות ישועיים, ושם, כפי שסיפר בראיון, הכל מתחיל בדקדוק. זו התשתית; רק אחר כך מגיעים לרטוריקה הנחשבת נחותה מעט בגלל שהיא עוסקת בשכנוע. המורשת הישועית הזאת, אשר התלכדה מן הסתם עם נטייתו הטבעית של אקונצ'י, מבצבצת מן ההערות המבליטות את המהות המופשטת והמשחקית של העבודות.

Blinks יכלה להשתלב בקלות בספר הדקדוק הפנימי כאחד "הרעיונות של אהרון", כניסיון להערים על הביולוגיה באמצעות "המצלמה (של דוד שימק?) כאיבר תותב".

בשבוע שעבר כתבתי ש- Diary of a Body (שמו של הספר המכנס את עבודות הגוף של אקונצ'י) היה יכול לשמש ככותרת חלופית לספר הדקדוק הפנימי; זה נכון גם בכוון הפוך: ספר הדקדוק הפנימי הוא שם קולע לאוסף עבודות הגוף של אקונצ'י.

ועוד משהו: איני יודעת אם גרוסמן מכיר את אקונצ'י, וזה גם לא באמת משנה. גם אם פול אוסטר לא היה מכיר את סופי קאל, עדיין יש במאפיינים של עבודתה – בצירוף של תיעוד ומשחק, באובייטיפיקציה של מצבים פנימיים, בפעולות שהן בעצם סיפורים, אמיתיים ובדויים כאחת – כדי לשפוך אור על יצירתו.

בורחס כתב בשעתו מסה על מבשריו של קפקא, שבה הוא מצביע על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בם יסוד קפקאי. והוא מסיים במסקנה יפיפייה, שכל סופר (וגם כל אמן, מן הסתם) יוצר לעצמו את מבשריו.

אקונצ'י חזר וטען במשך השנים, שהוא אינו מעוניין בצופים אלא ב"משתמשים", שעבודתו אינה שלמה עד שמתחילים להשתמש בה. והוא אף החצין את כוונתו כשעבר משירה ומיצגים לפסלים המופעלים על ידי הצופים, ולארכיטקטורה שהיא כבר לגמרי שימושית. אני מתארת לי שהוא לא היה מתנגד לשימוש החדש שמצאתי ליצירתו כצילום רנטגן של ספר הדקדוק הפנימי.

*

על ויטו אקונצ'י הארכיטקט

*

כל הרשומות על מיצג באתר זה

*

לקט עבודות גוף וּוידאו של אקונצ'י (ותודה למיטל שרון מהסיפור האמיתי והמזעזע של, שחיפשה ומצאה)

הפוסט התפרסם גם כאן

*

"המשורר שירד מן הדף" הוא הפרק האחרון של המבוא. בשבוע הבא נצלול לתוך ספר הדקדוק הפנימי.

בשבוע הבא: נקודת הג'י של המנעול

Read Full Post »

ילדתי הקטנה שרה: 'אה, אה, אה, אה!' איני מבין את המילים, אבל אני חש מה היא רוצה להגיד. היא רוצה להגיד שהכל – 'אה! אה!' – אינו אימה אלא אושר. (מתוך היומנים של ניז'ינסקי)

לא רציתי לקנות מכונית, אלא ש"באמריקה, מכונית זה כמו רגליים," כך שמעתי שוב ושוב. ולא התחשק לי להיות הפיסחת היחידה. בַּ"מֶרְקוּרִי" של סן-חוזה הציע מישהו למכירה גִ'יאוֹ מֶטְרוֹ זולה יחסית, עם גג נפתח ולא יותר מדי קילומטרים. נסענו לראות את המציאה ועוד באותו יום לקחנו אותה לבדיקה וקנינו. ארבע פעמים חצינו את סן-חוזה. ארבע פעמים חלפנו על פני שלט עם גולגולת וכתובת שחורה, זועקת: "בית המסתורין של שרה ווינצ'סטר". זה עבד. כמה שבועות לאחר-מכן נסעתי (בגִ'יאוֹ מֶטְרוֹ) לראות במה מדובר.
הכל מסכימים שהבית הוא תוצאה של טרגדיה: שרה ווינצ'סטר, יורשת המליונים של יצרן הרובים המפורסם, שכלה את בתה התינוקת. היא לא הצליחה להרות שוב, וחמש-עשרה שנה אחר כך מת גם בעלה. מכאן ואילך נחלקות הדעות: יש אומרים שהרופאים הם שהמליצו על תחביב, מין ריפוי בעיסוק שיסיח את דעתה – בית למשל, שתתכנן ותבנה בעצמה, בלי עזרת ארכיטקט. אחרים טוענים שהכל התחיל מביקור אצל מגדת עתידות. היא שמה לב שהקליינטית מוקפת ברוחות רפאים. אלה הקורבנות של רובי הווינצ'סטר, הסבירה לה. הם הוציאו חוזה על המשפחה: קודם התינוקת, אחר-כך הבעל, ועוד מעט יגיע תורהּ, אם לא תבנה להן בית ביום ובלילה, ללא הפסקה.
שבעים וחמש שנה לאחר מותה, לא פגשתי רוחות בבית של שרה, למעט איזו רוח טכנולוגית פה ושם – דלת שנפתחת מעצמה או בת-קול מרמקול נסתר: "ברוכים הבאים לאתר היסטורי מס' 868 של קליפורניה," מכריז קול עמוק וחגיגי שוב ושוב, עוד במגרש החניה…
אם לְרוחות יש אוזניים, אז סנט-אקזופרי נאנח. לא לחינם מסר לנו את מספרה הסידורי של הכוכבית (ב-612) שממנה הגיע "הנסיך הקטן", והוסיף וסיפר באיזו שנה התגלתה בפעם הראשונה ובפעם השניה… הכל כדי לרַצות את שיגעון המספרים של המבוגרים. "אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים… האם קולו ערב לאוזן? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?…"
המדריכה השמנמנה שהמתינה בנקודת האיסוף, לבושה בחצאית פסאודו-ויקטוריאנית ועטופה בסוודר ובצעיף, השתייכה כל-כולה לאותם מבוגרים. ואולי רק חשבה אותנו למבוגרים, והלקוח תמיד צודק. היא עלתה על גדותיה מרוב מספרים שניסות לכַמֵת את מוזרותו של הבית כמו בניסוי מדעי: 10,000 חלונות, 2,000 דלתות, 160 חדרים, או שמא 400? מספרים ארוכים ויפים, מתגלגלים על יותר מדי אפסים עגולים, חולפים בטעות על פני הסיפור שהם אמורים לספר, שוכחים שהבניה נקטעה בעיצומה עם מותה של בעלת-הארמון. מי שעשה את החשבונות העדיף יופי על אמת, או לפחות נכשל קצת בהגזמה ובהתפארות, בחישובי דמדומים על הגבול בין דמיון למציאות.
ופתאום נקטעת זרימת המספרים – מישהי מרימה יד ושואלת: "שרה הרי נולדה וגדלה בחברה הגבוהה של קונטיקט, אז למה בנתה את ביתה דווקא בסן-חוזה? מה רע בניו-הייבן, קונטיקט?" השואלת עצמה היא מקונטיקט, היא תמהה על החלטתה של שרה ומרגישה קצת נפגעת וגזולה. מדריכתנו, חסרת-אונים כמו מכשיר שנותק מהחשמל, מתבלבלת, מגמגמת. כולנו מתייסרים איתה, כובשים את מבטינו בריצפה. "אולי את יודעת כמה גרמי מדרגות יש בבית?" שואלת מישהי אחרת בחיוך ערמומי. הצבע חוזר ללחיי המדריכה: "13!" היא מריעה. לא סתם מספר, אל הַמספר, בה"א הידיעה של הבית! אם המספרים היו שיר, אז 13 היה הפזמון. מהכי טריוויאלי עד הכי חשוב – הכל 13: גרמי מדרגות, מתלים בארון, קנים במנורה (היו רק 12 במקור עד ששרה "תיקנה" אותה). זה מגיע לשיא בצוואה: 13 עמודים, 13 עותקים שכל אחד מהם נחתם 13 פעמים… ("ידעתי שהיא תדע לענות על זה!" לוחשת הערמומית לבעלה.)

מדריכתנו אינה מסתפקת כמובן בספירת המלאי. היא יודעת למשל, כמה עלה כל דבר (הרבה): כמה הוא עלה בשעתו, כשהדולר היה דולר, וכמה זה במחירים של היום; נייר הקיר שיובא מצרפת, עלה למשל 1.5$ לרגל מרובעת. היום זה היה עולה פי מאה או פי אלף, אני כבר לא זוכרת כמה אפסים. "מה יפה בית זה!" קוראים המבוגרים ב"נסיך הקטן" (בתרגום הישן של אריה לרנר) כשהם שומעים על בית "שמחירו עשרת אלפים לירה". ביתה של שרה ווינצ'סטר עלה עשרת מונים, ממפתח הזהב הטהור לדלת הכניסה המאסיבית, ועד לחלונות הוויטראז' שהוזמנו (לא פחות ולא יותר) מטיפאני; חלונות בדוגמת קורי-עכביש, עם שלוש-עשרה (13) טיפות טל מהאבנים הכי יקרות.
רבים מן החלונות הללו עדיין שעוּנים אל איזה קיר, ממתינים למשקופים שכבר לא ייבנו. אחרים הותקנו במין הגיון הפוך שמנטרל את סגולותיהם. החלון הכי יקר, מלאכת תשבץ של מנסרות בדולח, נקבע בקיר צפוני, הרחק מהישג קרניה של השמש. אבל גם לוּ היו מסובבים את הבית על צירו, זה לא היה מציף את החדר בקשתות, כי מאחורי החלון הוקדם עוד חדר, שבלאו-הכי חוסם את האור והופך את החלון כולו לאחיזת עיניים, עוד פיסת תפאורה בבית-בובות מפלצתי.
כי זה לא ממש בית של אנשים מבוגרים, אלא אוסף חדרים עם כמה שיותר גירויים ואפשרויות למשחק, כמה שיותר פינות לסדר בן את הרהיטים הקטנים ואת הכלים ואת הקישוטים שרכשה הגברת. לא אלה שאנחנו רואים. את המקוריים היא הורישה לצדקה. זה לקח 6 שבועות של 8 משאיות בכל יום (ותודה למדריכה) לפנות את הבית מתכולתו.

גלויה מבית המסתורין. SWITCHBACK STAIRCASE כך נקראות המדרגות הללו, ויש גם פירוט: 44 מדרגות, 2 אינטש כל אחת, 7 פיתולים שלמים לאורך 100 רגל לוקחים אותך מן המחסן שמחירו 25,000 $ למתבן שנמצא כ9 רגל מעליו! (סימן הקריאה במקור)

גם שרה עצמה היתה קטנטונת, גמדית. ככל שהזדקנה החמיר השיגרון שלה. בקושי הרימה את רגליה מן הריצפה. כדי להקל על עצמה בנתה לה גרמי מדרגות קטנטנים, אקורדיונים כאלה עם מעקה. טלאי נחושת קעורים (המצאה מקורית של הגברת) מגנים על הפינות מאבק.
האמן האמריקאי ג'ף קונס, הציג פעם בתערוכה שואבי אבק חדשים של "הוּבֶר" ו"שֶׁלטוֹן" בתוך קופסאות זכוכית עם ניאונים, שהזכירו למבקרי האמנות את ההשקעה העצובה שלנו בכל דבר חדש, בנעורים, בנצחיות… האם לכך התכוונה שרה כשסימרה את הטלאים למדרגות? ומה עם שאר הפינות? הבית הרי כולו פינות! מקדש לאבק עם קורי-עכביש שהוזמנו במיוחד מטיפאני.
יש שתי נשים בקבוצה שלי, עקרות בית או משהו כזה, שמזנבות כל הזמן בגירסה הרשמית, מקשקשות הערות שוליים על המעשייה הממוספרת: "תארי לעצמך, לנקות דבר כזה…" הן מצחקקות ומצביעות על דלת זכוכית מחולקת כמו דף חשבון להמון משבצות קטנטנות.
טלאי הנחושת אינם החידוש היחיד של הגברת: היא התקינה זמזמים חשמליים בחדרים, הפיקה גז לתאורה בשיטה מהפכנית, המציאה בריחים לחלונות בהשראת בריחי רובים, ועוד לפני שאנחנו מגיעים לתחתית הרשימה, נשאלת השאלה: איזו פונקציה מילאו ההבלחות האלה של תכליתיות בתוך מפעל שהוא שיא של חוסר תכליתיות, לפחות במובן היומיומי של המילה; בית שיכול להתפאר למשל, במדרגות "שלא מובילות לשום מקום" כמו בהיידבידיבידיבום של כנר על הגג. (לוּ הייתי ווינצ'סטר) איזו פונקציה מילא כל המבצע הזה שארך כמעט ארבעים שנה ונפסק רק עם מותה של שרה ב-1922?

הלמות פטישים ביום ובלילה. זאת התרופה שרשמה המכשפה. לא זבנג וגמרנו. יש כל-כך הרבה מתים. מספיק שאחד מהם לא ייתרַצה. מוטב לכרוך את האינטרס שלה באינטרס שלהם. לא שוחטים תרנוגולת שמטילה ביצי-זהב. לא אל שרה הם לוטשים עיניים, אלא לכסף שנצבר על חשבונם. הלמות הפטישים היא כמו שעון-נוכחות. היא מזכירה לרוחות שהיא משלמת את חובה. עשרים וארבע שעות ביממה היא משלמת את חובה.
זה מה שהפטישים מתופפים לרוחות, אבל מה הם אומרים לשרה? הבנייה נותנת צורה לפחד שלה מנקמתם הצודקת של המתים. היא מאפשרת לה לחיות בתוכו. If you can’t beat it, join it   אומר הפתגם. אם לא נפטרה מן הפחד, לפחות בייתה אותה, קנתה שליטה מסויימת של משקיע והשתתפות בהכרעות עיצוביות. כמו הרבה אמנים לפניה היא הפכה את הרגש לצורה, בנתה מעין לב קולוסאלי עם דופק של הלמות פטישים. (גם באנגלית הלב מתחלק לחדרים?) לב מאובן, מלא סודות, קפוא מפחד. בקור היא דווקא נלחמה: היא ריפדה את הקירות בצמר מבודד כשהפטנט עוד היה בחיתוליו והשתמשה לחילופין ב-5 מערכות חימום. באחד החדרים יש 4 תנורי עצים ו-5 מתקנים לאוויר חם. אפשר להתבשל בחדר כזה, להיצלות, להיקלות, להיפלט בסערה השמיימה דרך הארובה.

כל הפעילות הזאת התרחשה בדלתיים סגורות. סקרנים מכל הסוגים חזרו כלעומת שבאו. רוזוולט בכבודו ובעצמו נדחה בנימוס אך בתקיפות. אתה לא מזמין זרים להסתובב לך בנשמה. אבל צחוק  הגורל; שנה אחרי מותה כבר נפתח לו הבית למבקרים. יותר ממליון (1,000,000) אנשים כבר סיירו לה בתוך הלב. הם ממשיכים להגיע ביום ובלילה, (בימי שישי ה-13 לחודש מתקיימים סיורים ליליים לאור פנסים. בררר…) לחגוג בו ימי הולדת או שמחות אחרות. ("30 איש או 1500 – הצוות המנוסה שלנו יעזור לכם לתכנן את האירוע!") היא התחפרה כל כך עמוק בעולמה הפרטי, שלא בכוונה יצאה מהצד השני ומצאה את עצמה שוב מהלכת בין בני האדם. הם נהרו אל הפחד שלה והדהדו איתו. האם זה מה שהיתה בסופו של דבר? ליריקנית של חלל? אז למה זה מרגיש כמו קוריוז? לא גיהינום אישי אלא רכבת שדים, דיסנילנד שהקדים את זמנו.

בידור זה יותר כלכלי משירה. הנהלת המקום מעדיפה להדחיק את החרדה ולהציג את כל העניין כמו בדיחה אחת גדולה. לזכותה ייאמר שהבית משתף פעולה. מדריכתנו מצביעה על איזו דלת ואומרת שמכאן נתחיל את הסיור. היא סוקרת את כולנו ובוחרת לה נער שמנמן וחסר-מנוחה בשם הארי (בנם של הערמומית ובעלה) ומזמינה אותו ללכת בראש. הארי נחפז אל הדלת, פותח אותה ו… כמעט מתנגש בקיר. אין פתח מאחורי הדלת, אלא קיר לבנים. הארי נסוג לאחור, נבוך, מתוסכל, מחייך בחצי פה, אלינו, אל המדריכה, אל הבית שרוחש פתאום אפשרויות כמו שרוול של קוסם. אנחנו דווקא צוחקים בפה מלא, מתמכרים בהדרגה להימורים, מנסים לנחש מה מחכה בפנייה הבאה, מאחרי החלון, בתוך הארון, מנסים ונכשלים, כי בניגוד לשטיחים של המבחנים הפסיכומטריים אין פה שום שיטה. מדובר בקפריזה זוחלת שמטשטשת בהדרגה את האבחנה בין חלל לזמן. זה לא בית אלא יומן אישי שנכתב בחומרי בנייה, עשרים וארבע שעות ביממה, למעט הפסקה אחרת ב-1906, בעקבות רעידת אדמה. שרה נלכדה אז בחדר השינה ובקושי חולצה מן ההריסות. היא נמלטה לספינה (!) וגרה שם חצי שנה עד שחזרה לעצמה, כלומר לבית. לפני שחזרה הדחיקה את הטראומה, פשוטו כמשמעו, כלומר צוותה לחסום בקרשים את האגפים שנהרסו, כי הבית (כמו הבית מחלומו של יונג) הוא בבואה של הנפש. ועם כזאת בבואה, נותר רק להתפלא שאיש לא ניסה לאשפז את המקור (ולשים יד על הכסף). הרופאים נתנו לה איזה גיבוי כשקראו לטירוף תחביב, וגם לשרה היו שיטות משלה לטיפול בקרובים חמדניים. טיפוס בשם רמבו שכתב עליה חוברת מאלפת, מספר על אחיין שעשה את כל הדרך מהחוף המזרחי כדי לדרוש בשלום דודתו היקרה, שלא ירדה אמנם לראות את פניו, אבל שלחה לו בתור כיבוד – צ'ק על מגש של כסף.

"מה ההבדל בין משוגע לאקצנטרי?" שואלת המדריכה. כולנו שותקים. ברקע נשמעות זעקותיו של מִכָּאֵל, הרפתקן מתוסכל בן שנתיים שמתפתל בזרועות אימו, תיירת מצרפת. המדריכה מאירה לו פנים. "אפשר לקבל קצת אנרגיה בהשאלה?" היא שואלת. "את כולה," מטיחה בה האם הזועפת. "אז מה ההבדל בין משוגע לאקצנטרי?" מנדנד הארי, חסר-סבלנות. "עשרים מליון דולר," עונה המדריכה. היא קורצת להארי וצוחקת: זה מה שהיה לשרה בהתחלה. במשך השנים ירשה גם את המניות של חמותה.
לגברים תמיד היה כסף להקים את החלומות שלהם. הרבה יותר קשה למצוא אישה שהיה לה מספיק כסף ומספיק ביצים לבנות את הסיוט שלה בלי להתחשב באף אחד, לרקום לה ארמון כמו שרוקמים מפית: מחזיקים קרוב לעיניים ומתמסרים לפרטים.
כי הפרטים הם חזות הכל. אין פרספקטיבה. אין קנה-מידה משותף שמבדיל בין גדול לקטן, בין תמים לאפל. דברים מוכרים משתנים כמו בלילה, כשהבגדים זוחלים מן הכסא לשטיח ואגרוף של ענף מאיים לנפץ את החלון. קנה-המידה הוא יותר מכל נציגו של השכל הישר, של אובייקטיביות שמבדילה בין קליפורניה לארץ הפלאות (שכל הזמן גדֵלים בה וקטֵנים – תלוי מאיזה צד של הפטריה נוגסים). אצל שרה הכל סובייקטיבי, מפורק: פה דלת חלקה בלי ידית ובלי חור מנעול, ושם – סככה לגנן בצורת חור מנעול ענקי.
ואם כבר הגענו לגן – כמה מילים על הצמחים שהובאו מקצווי תבל. שמותיהם חקוקים בשלטים הקטנים שנעוצים באדמה לרגליהם: "צעיף כלולות", "אבק זהב", "פרח קיר", "תחת של דוב", "זית מתוק", "עץ הקיסרית"… שמות קסומים, מצחיקים לעתים, שמטעימים על דרך הניגוד את הכבדות של ה"ווינצ'סטר" הזה, שנתלה לה כמו ריחיים על הצוואר. למה לא ניסתה להיפטר משם נישואיה? שמו של "הרובה שכבש את המערב ותוך כדי כך הרג יותר חיות, יותר אינדיאנים, ויותר חיילים אמריקאיים מכל נשק אחר". למה לא ניסתה להתכחש לו באופן סימלי לפחות, לחזור לשֵם הבתולין שלה, או לכתת את הרובה לחפץ אחר עם יופי והרמוניה: גברת צ'לו למשל, או שרה פסנתר. (כמו אותו אקדוחן שהחליף את שמו מג'וני לוגן לג'וני גיטאר כדי להפוך לטרובדור.) והיא היתה מאד מוסיקלית, מציינת המדריכה. היא שלטה בכמה כלים, בכינור למשל, ובפסנתר הגדול שניצב באולם המחולות. ושם מאחורי דלת עץ ומאחורי דלת ברזל (כמו באגדות) שכנה לה הכספת המפורסמת. כולם רצו לדעת מה היה בתוכה. מתוך היכרות עם האקצנטריות של בעלת הבית ועם עושרה המופלג, לא היה גבול לניחושים. סיפרו שהיא מחזיקה בה סרוויס מזהב טהור למשל, אחרי כל ארוחה היא סופרת את הכלים ומחזירה אותם לכספת.
אם מה שגלוי כל כך מוזר, אז מה שמוסתר על אחת כמה וכמה. יש רק כספת אחת בכל הבית. זה מעלה את המסתורין בחזקה. אני דוחסת לתוכה בדימיוני מנורות קסמים ושטיחים מעופפים מן הסיפורים שקראתי בילדותי, ובד בבד אני מגחכת. מה כבר יכול להיות שם? מסמכים או חפצי ערך, כמו בכל כספת פרטית. ואולי המסמכים מפלילים? אולי יתברר שהיא עצמה רצחה אותם?
מדריכתנו מלבה את המתח. היא עושה עוד הפסקה קטנה, מכוונת. פניה חתומים. קשה לנחש אם היא מרוצה או מאוכזבת ממה שהיא עומדת לגלות: שום חפץ קסום לא נמצא שם, ושום מסמכים מרעישים. רק גזרי עיתונים המדווחים על מות התינוקת ועל מות הבעל, גרביים מלוכלכים ושני תלתלים: תלתל משיי של תינוקת ותלתל קשה של איש מבוגר. אני מתבוננת במדריכה בזמן שהיא מספרת. עיניה נוצצות במשובה. היא שוב שיטתה בנו, שרה, גם אחרי מותה. אני לא מחזירה לה חיוך. אני נדהמת: זה הכול? עיתונים וגרביים? תלתלים? בלי אקצנטריות, בלי סתירות, בלי תוויות מחיר? פצע שעוד לא הפך לגידול מפלצתי בעלות של חמישה מליון דולר. אני נזכרת בניחושים המופרכים שלי ומסמיקה. כרגיל חיפשתי את התשובה במקום הלא נכון. בגלל זה לא הצלחתי לכתוב סיפורים כשהייתי קטנה. השלכתי את יהבי על הפרטים הססגוניים. אמנם החכמתי מאז, אבל עכשיו הכל מתלכד בחדוּת מושלמת של משל: הרי לכם אישה שכאילו יצאה ממעשייה. כל מה שמקיף אותה מופרז ופנטסטי. אבל מה היא שומרת בכספת? עיתונים ותלתלים. דברים פשוטים ועצובים שכל אחד מכיר. אני חוזרת בריצה למעשיות שאהבתי; כל אותם כישופים וסוסים מעופפים ושֵדֵי המנורה והטבעת, מחפים על איזו כספת עלובה עם עיתונים ותלתלים… כמו גרגר החול שמתחיל את הפנינה. "אלף לילה ולילה" זה הכל סיפורים מהחיים.

Read Full Post »

« Newer Posts