Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אריך קסטנר’

יאנוש קורצ'אק כתב ספר ילדים: ביוגרפיה של לואי פסטר. "הנער העקשני" קראו לו בילדותי, בתרגומו של שמשון מלצר.

הישגיו של פסטר מעוררים השראה אבל אפילו יותר מן התוכן נחרתה בי הספרות, הצורה. הספר, כך הרגשתי, היה שונה מספרים אחרים ועל אחת כמה וכמה מן "הביוגרפיות החינוכיות" שעליהן נמנה.

ועכשיו הוא יצא מחדש (2013 זה עדיין עכשיו?). "נער אחד עקשן" הוא נקרא בתרגומו הצלול והמעט מעובד (אויה!) של אורי אורלב.

זו ההזדמנות שלי לברר ולהסביר את הפלא.

הספר מלווה באיורים עדינים, מעט מלנכוליים ונוטים אל הפיוט של ענבל לייטנר.

*

1. ספרות

"נער אחד עקשן" אינו הביוגרפיה היחידה של פסטר לילדים. קדמה לו למשל, "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. כדי להבין את הרדיקליות והייחוד של קורצ'אק די להתבונן בכל עמוד אקראי. סרקתי באופן שרירותי את העמוד הראשון המלא מכל ספר. ראשית קוזניצובה:

העמוד השני של "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. תרגמה יהודית בן נון. מסדה (1919?)

מתוך "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. תרגמה יהודית בן נון. מסדה (1919?)

מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק. תרגם ועיבד אורי אורלב. איורים, ענבל לייטנר. צלטנר ספרים, 2013.

מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק. תרגם ועיבד אורי אורלב. איורים, ענבל לייטנר. צלטנר ספרים, 2013.

.

קורצ'אק, בניגוד לקוזניצובה, נצמד לעובדות ונתונים. הוא נמנע מלנחש או להמציא לגיבורו מילים או מחשבות. הוא מודה בחוסר היידע שלו ומצר עליו:

על מה דיבר עם אביו הזקן?
איננו יודעים.
חבל שאיננו יודעים יותר על שיחתו עם אביו. הוא לא ידע שזאת תהיה שיחתם האחרונה.
חבל שאיננו יודעים על מה חשב לואי כששכב במיטה בבית שבו אמרה לו אמו כל כך הרבה פעמים "לילה טוב".

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב).

במקום לטייח את מיעוט היידע קורצ'אק מבליט אותו והופך אותו ליתרון. בצמצום שלו מהדהדת היושרה המדעית של פסטר; האמונה בעובדות ונתונים, החיפוש הדקדקני והבלתי מתפשר אחרי האמת.

ויש עוד מאפיין סגנוני לכתיבתו: חזרות. קורצ'אק מעלה איזה נושא, וחוזר אליו שוב ושוב ושוב. קחו למשל את הפצעים. בעמוד הסרוק שלמעלה נכתב על החיילים: "אחד הוכה בחרב. אחר רק נפצע." מן העיבוד של אורלב הושמטו השורות הבאות, המובאות לפיכך בתרגומו של מלצר:

לצבא יש רופאים. הם מרפאים את החיילים.
מי שיש לו פצע הולך לבית החולים. והרופא ירפא אותו.
אבל אז לא היה כך. מי שנפצע בידו היה מת מפצעו. מי נפצע ברגלו היה מת מפצעו. אפילו פצע קטן היה גורם למיתה.
עד שבא לואי פסטר ולימד את הרופאים, איך צריך לחבש פצעים. עד שבא לואי ולימד לרפא את האנשים כך שלא יהיו מתים מפצעים קטנים.
אך אותה שעה עדיין לא היה לואי בעולם. מפני שעוד לא נולד. הוא רק עתיד להיות.

וכמה עמודים לאחר מכן יופיע מר דימון, הרופא צבאי שנהג לשוחח עם האב על המלחמה, לדבר על פצעים שאינם נרפאים, בזמן שלואי הקטן צייר והקשיב. וכעבור כמה עמודים שוב יחזור קורצ'אק אל הפצעים. אורלב הרשה לעצמו לדלל את הריבוי. אבל זו טעות לקצר. החזרות אינן מקריות, הן לא סתם טיק סגנוני:

ראשית, הן משקפות את גיבור הספר. ככה זה עם עקשנים, הם נטפלים למשהו ולא מרפים.

ושנית, המוטיבים האלה שחוזרים וצצים מוסיפים מוסיקליות לטקסט הרזה העובדתי.

זאת ועוד: חלקים ניכרים מן הטקסט של קורצ'אק כתובים בשורות קצרות. זה קשור לצמצום המדעי אבל גם לשירה. מדובר בטקסט פרוזאי עד העצם שהוא בו בזמן גם שירי. זה החלק מן הקסם, המיזוג בין היובש לפיוט.

קורצ'אק לא היה כמובן הראשון או האחרון שמקשר בין מדע לשירה. נזכרתי בספרו של הזואלוג קונסטנטין דווידוב "מסעי הציפורים" שכותרת המשנה שלו היתה "פואמה מדעית", ואפילו סנט אקזופרי ששנא כביכול מספרים, מעיד שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו של מדליק הפנסים בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. ועדיין, "נער אחד עקשן" ממזג בין היובש לפיוט בדרכו הייחודית.

(עוד באותו עניין, בפוסט על הנסיך הקטן והאוונגרד).

"האב נסע לפריז להחזיר את בנו. הוא לא הרבה בדיבור." זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר נשלח ללמוד בפריז בעודו נער אבל חלה מגעגועים והוחזר הביתה. ברבים מן האיורים יש שכבות שונות של ממשות תודעה ורפאים.

"האב נסע לפריז להחזיר את בנו. הוא לא הרבה בדיבור." זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר שנשלח ללמוד בפריז בעודו נער חלה מגעגועים והוחזר הביתה. ברבים מן האיורים של ענבל לייטנר יש שכבות שונות של ממשות, תודעה ורפאים.

.

אני מצטערת שאורלב קיצץ בחזרות ומצרה גם על כמה מן ההשמטות האחרות. אבל אני לא שוכחת שגם עיבודים מקוצרים יכולים להעניק חוויה בלתי נשכחת, ואולי אני סתם נשבית בקסם העברית הצלולה והיפה שלו, או באחרית הדבר שבה הוא מספר איך פסטר (כלומר הטיפול שהמציא) הציל את אחיו הקטן שנושך על ידי כלב חולה כלבת. אורלב גם זכה לפגוש את קורצ'אק עצמו ב1940. הוא הוצג לפניו בתור המורה של המורה שלו. זה עשה עליו רושם עז בשעתו. לימים תרגם רבים מכתביו ברגישות ובאהבה שניכרת גם בעיבוד הזה.

*

2. קמטים במוח

להכריז על אמת חדשה פירושו להפריך טעויות ישנות, דעות קדומות.
לאמת חדשה יש אויבים.
אחד מתייחס בעוינות מפני שאין לו חשק לחשוב. הוא רוצה שהכול יישאר כמו שהיה. אחד פועל מתוך יהירות. הוא אמר משהו אחר ואינו רוצה להודות בטעותו, מתבייש. שלישי מקנא מפני שהוא לא הצליח. רביעי מעמיד פנים שהוא כבר יודע וצועק בקול גדול כדי שהאנשים יחשבו שגם הוא מדען דגול.
אויבה של האמת החדשה מעורר ריב ומדון, או יושב בפינה ומשמיץ בשקט. פה ושם, מפה לאוזן. לפעמים מעמיד פני ידיד, מעמיד פנים שהוא עוזר. אומר דבר אחד ישר בפנים, ודבר אחר מאחורי הגב.
לא כל אחד נאבק בצורה גלויה והוגנת.

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב)

את עלילת "נער אחד עקשן" מלווים הרהוריו של קורצ'אק. ייתכן שהושפע מאריך קסטנר של פצפונת ואנטון. אולי הם פשוט היו נפשות אחיות. וכך או אחרת, קורצ'אק מהרהר על שלל נושאים, מן הקושי במציאת חברים ועד התנהגותם של בני האדם (ראו למעלה). ובין לבין זרועים גם הרהורים ארס-פואטיים על כתיבת ביוגרפיות;

כלומר, "נער אחד עקשן" הוא גם ספר על ספרות.

אני יודע מתוך ניסיון שיש ילדים שקוראים ברצון רב הרהורים כאלה," כותב אריך קסטנר בפצפונת ואנטון, "…ילדים אחרים היו מעדיפים לאכול רק דייסה במשך שלושה ימים ולא להתעסק בעניינים מורכבים שכאלה. הם דואגים שאולי המוח הקטן והנחמד שלהם יקבל קמטים. (תרגם מיכאל דק)

חלק מן ההרהורים, בייחוד הארס פואטיים שבהם, הושמטו מן העיבוד החדש. אולי משום שהספר על פי הפורמט שלו, פונה לילדים קטנים יותר. מוחי שלי אגב, לא התקמט מן העושר הרב תחומי. להפך (ותנוח דעתכם, על אף הקיצורים בכל זאת נותרו בספר לא מעט הרהורים).

"היה שלום בני היקר." זה הכיתוב מתחת לתמונה, ציטוט ממכתבה האחרון של אמו החולה. הוא לא הספיק להיפרד ממנה. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

"היה שלום בני היקר." זה הכיתוב מתחת לתמונה, ציטוט ממכתבה האחרון של אמו החולה. הוא לא הספיק להיפרד ממנה. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר. התמונה הקטנה על המדף אגב, היא דיוקן של האם שצייר פסטר עצמו כשהיה נער.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

*

3. בעיית החינוכיות

"נער אחד עקשן" הוא ביוגרפיה חינוכית. אני יודעת שחלק מכם אינם מבינים מה הבעיה פה. אני אשתמש במארק טוויין כדי להמחיש את נוראות הז'אנר הזה. בסיפורו הנלבב על בנג'מין פרנקלין, הוא מסביר כיצד פרנקלין נולד בכוונה למבשל סבון כדי לגמד את הישגיהם של כל הילדים שלא נולדו למבשלי סבון, וממשיך:

בזדון לב שאין שני לו בהיסטוריה היה [פרנקלין] עובד במשך כל היום ולאחר זאת יושב בלילה ולומד אלגברה לאורו של נר מבליח, וזאת רק כדי שגם שאר הנערים יצטרכו לעשות כמותו, ולא – יספגו את בנימין פרנקלין על ראשם. מאחר שנוהג חיים זה לא השביע עדיין את רצונו, הנהיג לו אותו פרנקלין מנהג נוסף: הוא חי על לחם ומים בלבד, ולמד אסטרונומיה בשעת הארוחות. מעשה זה הביא עמו סבל רב לכל הנערים, שהוריהם קראו אי פעם את תולדות חייו המושחתים של בנימין פרנקלין."

(נכתב ב1870, תרגם זאב הר-טבי)

"האם החיים נוצרים בחומר דומם?" זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר עולה להרים בחיפוש אחרי אוויר נקי מחיידקים. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

"האם החיים נוצרים בחומר דומם?" זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר עולה להרים בחיפוש אחרי אוויר נקי מחיידקים. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

.
אז איך הצליח קורצ'אק לנטרל את המוקש הזה? לא רק ביפי הכתיבה ובנסייניות העדינה שלה. קחו למשל את העקשנות. כבר אז היא גירדה לי, וגם היום היא לא נחשבת לתכונה תרומית. עקשנים אינם צייתנים. הם מקשים על הורים ומורים. וקורצ'אק לא טרח להכשיר את העקשנות ולכבס אותה במילים כמו "דבקות במטרה". ואם לא די בזה הוא משתף את הקוראים בלבטיו:

היו אומרים שלואי פסטר כעסן הוא. בשל דבר של מה בכך הוא כועס ומתקוטט.
אף אני האמנתי בכך. כתבתי ספר על פסטר, "הכעסן הגדול".
אבל אחר כך קראתי את תולדות חייו. קראתי שלוש פעמים, חמש פעמים. ואני רואה שאין זה אמת.
פסטר היה רק עקשני, אך לא איש מדון, לא כעסן.
היה אומר את האמת בפניו של אדם, והאנשים אינם אוהבים דבר זה. היה כועס בשעה שהפריעו אותו. על האמת נלחם. ללא רחמים היה מבער את המשפטים הקדומים ואת השגיאות.
ולכן השלכתי אל התנור ושרפתי מה שכתבתי קודם. פסטר לא היה כעסן, אלא אדם עקשני. רצה לדעת, רצה להבין, רצה להוכיח וללמד.

(מתוך "הנער העקשני" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם שמשון מלצר. גם הקטע הזה הושמט בעיבוד של אורלב)

 

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן וגם נבון וגם טוב לב)

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן, וגם נבון וטוב לב ועצוב)

.

ספרות חינוכית היא קרובת משפחה של תעמולה, וכמוה היא נוטה בדרך כלל להצניע, שלא לומר להעלים, את כל מה שעלול לפגום בתכליתה. יושרה היא איכות יקרה מפז. והספר הזה ספוג בה.

איך כתב אריך קסטנר על אבא של פצפונת: "ככל שאני מכיר את מר פֹּגֶה ערכו עולה בעיני." ככה אני ויאנוש קורצ'אק. בדיוק.

*

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

התכוונתי לכתוב עוד כמה וכמה דברים על הנער העקשן ועל ימינו וגם על צלטנר ספרים, הוצאה עם נשמה יתרה בבחירת הטקסטים והאיורים. אבל אם ימציאו קנס על התארכות של פוסטים אני אתרושש. אז אגיד רק שאפילו הלוגו של ההוצאה שובה את לבי. אין לי מושג למה נבחרה דווקא ג'ירפה. אני יכולה רק לשער: ספרי ילדים הם דקים יחסית, ואולי הם חיפשו מישהו שירגיש בנוח במרחב הצר והארוך של גב הספר. כמו שהמגדל של רפונזל מתאים לצמה, כך גב של ספר ילדים מתאים לג'ירפה של צלטנר.

*

עוד באותם עניינים:

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

על מות הילדה

הגמד חוטם ואני

המוצא של הילדה אילת

מה למדתי מפצפונת של אנטון?

על מוכרת הגפרורים הקטנה

ועוד.

Read Full Post »

בקיצור גדול: "לשבור את החזיר" של אתגר קרת נכתב כסיפור קצר למבוגרים ויצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים).

כאן אפשר לקרוא את הסיפור ואת מה שכתבתי עליו.

הספר עורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים". זה הפוסט שמסביר למה כן.

הוא נכתב בשיתוף עם הילדה שהייתי ושחלק גדול מלבי נמצא עדיין בבעלותה (גילוי נאות או משהו).

ביום שני ה12 באוקטובר יתקיים כנס הפנקס הרביעי לספרות ילדים. השורות הבאות הן מעין המשך והרחבה של דברים שאמרתי בכנס הראשון. הן מוקדשות באהבה ליותם שווימר ותמר הוכשטטר ולכתב העת המקוון שלהם לספרות ותרבות ילדים.

והוא מוקדש גם לעטרה אופק, שהפכה לנמענת שלו, שלא בטובתה.

*

הקדמה

לפני שאכתוב למה כן, אפשר לשאול גם, למה לא? עטרה אופק היא נציגה עקבית ומשכנעת של המתנגדים. להלן עיקרי הדברים שכתבה בהזדמנויות שונות:

"יש להיזהר מפני ספרים … שרומזים שהורי הגיבור אינם יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב."

"לשבור את החזיר" "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי." וגם: "למה למהר? מה כל כך דחוף להגיש לילד מזון שהוא עוד לא בנוי לעכל בשיני החלב שלו???"

"לשבור את החזיר" "לא מציע נחמה בסופו". וביתר פירוט אסור לתת לילדים מתחת לגיל שבע "ספרים שבהם הגיבור נקלע למצב לא צודק, מצב שגורם לו עוול, ואין בסופם תיקון."

וגם זה חשוב, מתן תוקף: "אני מרגישה את זה עמוק בלב. כמו שאתם מרגישים עמוק בלב על פורנו או סרטי אימה ואלימות לילדים."

יש כאן פקעת של שאלות על ספרות ועל נפש ועל חינוך, והפוסט הזה ינסה להתיר אותן בסבלנות: לדבר על אמת ושקר ועל היחסים בין מציאות לספרות, על חשיבותה של הספרות כ"מקום לדאגה", על "לשבור את החזיר" כמעשייה קלסית הרואית ואופטימית, והוא, כלומר אני, אנסה להסביר גם למה להכליל ולקבוע למה "הילד" זקוק, זה להתייצב בצד של אבא של יואבי (חכו רגע לפני שאתם קופצים).

זה יהיה אובייקטיבי אבל גם אישי עד העצם; כי הכול אישי וגם כי אני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. הייתי שם. ובכן:

*

1. הורים הלא כשירים, או – "דמעות הילדים אינן נופלות בגודלן מדמעות המבוגרים, ולעתים קרובות אף כבדות הן מאלה." (אריך קסטנר)

"לבסוף נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו, אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו. ואף אגיד לכם משום מה נתרגזתי. אותו מחבר מטעה את קוראיו הצעירים להאמין שבכל עת שמחים הם ועליזים ומרוב אושר אינם יודעים מה יעשו. מדבריו של אותו בדאי יוצא שהילדות כולה מחמדים וממתקים!" (אריך קסטנר)

אריך קסטנר כתב את הדברים האלה כהקדמה לסיפורו של ג'וני טרוץ, אחד מגיבורי "הכיתה המעופפת". אמו של ג'וני נטשה אותו בגיל צעיר מאד וכשמלאו לו ארבע שנים נפטר ממנו גם אביו. הוא פשוט שלח אותו באונייה לגרמניה מבלי להטריד את עצמו בגורלו.

עטרה היקרה, זה היה באמת נחמד אילו כל ההורים בעולם היו כשירים ואחראים ויודעים לאהוב. אבל במציאות הורים הם בני אדם, כלומר שרוטים ומצולקים בעצמם, לא פעם אמביוולנטיים או מתקשים לאהוב או מבלבלים בין המצוקות שלהם לשל ילדיהם. לפעמים הם כל כך עסוקים במצוקות שלהם שהם פשוט לא רואים את ילדיהם. וגם הורים אוהבים ואחראים לפעמים כושלים. הם לא תמיד מודעים ולא תמיד מתפקדים. ומה יעשו כל הילדים שהוריהם לא כשירים (באופן חלקי או מלא) בסיפורים על הורים מושלמים ומתפקדים? הם ירגישו מאד בודדים ודחויים ואשמים. אולי הם יסיקו שהם לבדם כה פגומים שאפילו יצורים מושלמים כהורים נוהגים כלפיהם ברשעות?

את הטיעון הזה כבר שטחתי בתגובות לפוסט הקודם, ונעניתי שבשביל הילדים האלה הומצאו אגדות העם "אלה שמרחיקות את העדות הרחק-הרחק, לזמן ומקום אחרים לגמרי, עם הורים חורגים/רשעים, מפלצות ומכשפות." יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל זה לא משנה, כי גם האגדות הן זן נכחד. גם הן הורחקו מחדרי הילדים באשמת אכזריות יתר או הטיה מגדרית.

וכך או אחרת, אלה לא הסיפורים שרומזים שהורים אינם "יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב". אלה החיים שרומזים. "אפלה זה דבר שמסתנן," (כתבתי בפוסט ההוא). "כמו אור … כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה."

*

2. מקום לדאגה

"לשבור את החזיר", כתבה עטרה אופק, "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי."

ובכן, עטרה היקרה, תני לי לספר לך קצת על איך זה להיות יואבי. הבעיה עם הורים עריצים היא לא החזיר שהם קונים לך במקום הבובה שבקשת (גם, גם) וגם לא בקרומים שהם מכריחים אותך לבלוע. אלה דברים קשים אבל קשה מהם הוא הדיכוי המחשבתי ועוד יותר ממנו, הדיכוי הרגשי. לילדים כאלה אסור לבטא רגשות שליליים. אסור להם להביע את העצב או הכעס שהם מרגישים. עצב על צעצוע נקרא שטות ופינוק ועל כעס אין מה לדבר. זה יכול להיות ממש מסוכן. סיפור כמו "לשבור את החזיר" נותן מקום לרגשות האלה. הוא לא "מעורר" אימה ועצב תהומי, הוא מכיר בהם, הוא נותן מקום לכל העצב והכעס והשנאה שמאלצים אותך להדחיק ולכבוש, להעמיד פנים שהם לא קיימים.

וספרות היא מין כלי קסמים כזה. את יכולה לאחסן בה חלק מלבך עד שתהיי חופשייה להשתמש בו.

.

.

ואם הילד שלכם שייך במקרה לאחוזון הפלאי של ילדים מאושרים – גם אז לא נורא אם יידע שיש גם ילדים שסובלים. תמיד ספק קובלים ספק קובעים שילדים עד גיל מסוים הם חסרי חמלה. חמלה זה להבין שאת לא לבד בעולם. שיש עוד אנשים מלבדך וגם הם חשובים, גם להם יש חלומות וכאבים. אולי קצת קשה לפתח את זה כשמעלימים ממך כל סבל באופן שיטתי.

*

אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של

אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

3. מעשייה קלסית עם סוף טוב

ליואבי יש משאת נפש. ואני לא מתכוונת לבובת בארט סימפסון. אני מתכוונת למשאלה העמוקה לאהוב ולהאהב ללא תנאי. מכשולים רבים עומדים בדרכו: הוריו הפגומים, כל אחד בדרכו, אינם יכולים לספק את האהבה. הצעצוע שבחר אולי כתחליף – נמנע ממנו. והתחליף של התחליף לא נועד כלל לאהבה. חזיר הכסף הוא שיעור בדחיית סיפוקים וכבוד לכסף. אי אפשר בכלל לשחק איתו.

ויואבי, גיבור קטן וחלש כמו האח השלישי באגדות, גובר על כל הקשיים האלה. להפוך דלעת למרכבה זה כלום לעומת מה שהוא מחולל במטה הקסם שלו: הוא הופך חזיר כסף לחבר. ואם לא די בזה, הוא עומד בפני לחצים אדירים ונשאר נאמן לחברו. בעורמה (הנשק המנצח של החלשים באגדות, מן "החייט הקטן" ועד "החתול במגפיים") הוא מציל את חיי חברו.

"לשבור את החזיר" הוא מסע חניכה. יש בו אופל וקדרות כמו בילדה אילת אבל גם ניצחון והעצמה. יואבי זוכה ביחסי אהבה ללא תנאי וגם בחוכמה ובעצמאות. כשהוא משלח את פסחזון הוא מממש את מילות השיר שעזר לבני (בן החמש עשרה אמנם) להשלים עם מות סבו:

   You only know you love him when you let him go \ and you let him go

(כשבני שר את זה הוא רק החליף לשון נקבה בזכר)

.

אז למה לא כולם רואים את זה? כי הם מבוגרים. כי הסיפור נדפס לראשונה בקובץ למבוגרים וקשה להשתחרר מזה. כי קוראים לו "לשבור את החזיר" ולא "להציל את פסחזון". כי קריאה בוגרת שופכת דלי של אירוניה על ההירואיות ועל האהבה. וזה עדיין סיפור עם אזרחות כפולה, עם רגל אחת בסיפורת הילדים ושנייה בסיפורת המבוגרים. יש בו שכבות רבות ומרחב שמתמסר בהדרגה. וכמו שכתבה אחת המגיבות לפוסט הקודם "הרי הסיפורים הכי טובים הם אלו שאתה לא לגמרי מבין. (אבל יכול להמשיך/לנסות ל"הבין" אותם שנים)."

ואותו דבר לגבי האיורים. הבטחתי לעצמי לא להיכנס אליהם שוב. אבל אם ניקח למשל את הפטישים הקומוניסטיים מהפוסט הקודם – רוב הילדים לא מכירים כרזות סובייטיות. הם לא יעשו את הקישור. אבל כמה מהם אולי יגדלו ויעשו אותו ברוורס, וגם זה נפלא. קוראים לזה תרבות.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. מימין, הדף הראשון בספר. משמאל, הדף האחרון בספר. פסחזון מגיע ועוזב כמו שמוליקיפוד

*

4. להשתיק את יואבי

כבר אמרתי שאני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. לקח לי שנים להבין שהוא לא חסר לב, שהעריצות שלו נובעת מקוצר יד, מפחד, מעיוורון. אני לא מצפה שתסכימו איתי. יש לי פוֹר של עשרות שנים שבהן בחנתי את זה מכל הכיוונים, ובכל זאת אנסה את מזלי: כשהוא מכריח את יואבי לבלוע את הקרום, הוא לא פועל מתוך סדיזם. הוא חושב שהוא גורם לבנו לאכול אוכל מזין (היום אלה ירקות, אבל פעם חלב נחשב למזין האולטימטיבי) ובד בבד הוא מכין אותו לחיים, הוא מחשל אותו (עוד מילה שנשרה מהלקסיקון החינוכי למרבה השמחה) ומלמד אותו לדבוק במטרה ולדחות סיפוקים. הוא חושב שהוא מחנך אותו, שהוא מגדל אותו להיות הגון ועצמאי. הפעולות שהוא נוקט אמנם אטומות ומרושעות, אבל ככה זה, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

הבעיה האמיתית של האבא בסיפור היא לא רשעות אלא עיוורון. הוא לא רואה את בנו. במקום לראות את הכמיהה של יואבי לאהבה הוא רואה (את הפחד שלו עצמו מ)בן פרזיט שיידרדר לתרבות הרעה. הוא ממקם את יואבי בתסריט מוסרי שלא קשור אליו. הוא מחליט לתקן קלקול שאיננו, ותוך כדי כך זורע שמות במה שישנו. הוא שוגה אבל הוא בטוח שיש לו בעלות על האמת.

אני זוכרת את הביטחון הסהרורי והמופרך וההרסני הזה. דברים שאהבתי בתום לב או שהצחיקו אותי או שעניינו אותי הפכו לראיות שאני מושחתת (ואני מדברת על ילדות מוקדמת, בגיל ההתבגרות כבר השבתי מלחמה). אני לא הייתי גיבורה כמו יואבי. לא קבלתי את הדין אבל הרעל כבר זיהם ועיקם את החוויה שלי.

ברוב ההורים יש משהו (ולו כזית) מאבא של יואבי. אני לא קבלתי את בובת הברבי שלי מסיבות סוציאליסטיות, מהפחד שהיא תדביק אותי במחלת הקפיטליזם והריקנות. ילדות אחרות לא מקבלות את הברבי שלהן מסיבות מגדריות. אני יודעת שזאת דוגמא מאתגרת לרבות מן הקוראות, אבל הדרך להבנה רצופה דוגמאות מאתגרות. הורים לא מבינים שלתשוקה לבארט סימפסון או לברבי אין ערך קבוע ומוחלט, לקניית צעצוע אין השלכות נתונות מראש. הכול תלוי בהקשר שנותן לו ילד מסוים ברגע מסוים. במחוזות הפלאיים של הנפש גם חזיר כסף יכול להיות חבר, וספרים עצובים יכולים לגרום אושר גדול.

ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר היותר מאלף על ילדות שקראתי בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. סעיד קובע ש"גם אם אי אפשר עוד לכתוב חיבורים מלומדים (ואפילו פופולריים) על 'הנפש השחורה' או על 'האישיות היהודית' הרי עדיין אפשר בהחלט לעסוק במחקר על 'הנפש האיסלמית' או ה'אופי הערבי'…"

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב"נפש הילד". אותה הכי קל להכליל.

נודלמן יוצא נגד "יציבות הילדות", אותו מערך של מאפיינים שמתעלם ומתעלה כביכול על כל הבדלי האישיות, הגיאוגרפיה והתקופה, והוא מבין את המחיר שאנחנו משלמים על ההכללה: "באקט הדיבור בשם האחר, בכך שאנחנו נותנים לו קול, אנו משתיקים אותו. כל עוד אנחנו ממשיכים לדבר בשמו, לא נשמע מה יש לו לומר בשם עצמו."

אני מאמינה לעטרה אופק שהיא "מרגישה את זה עמוק בלב." העניין הוא שגם אני מרגישה עמוק בלב – את ההפך הגמור. וזאת בדיוק הנקודה: אנחנו שונות. והשונות הזאת לא נולדה ברגע שהפכנו למבוגרות. למה להכניס את כל הילדים לבלנדר? יש מבוגרים שאוהבים ביוגרפיות, אחרים אוהבים קומיקס, רומן רומנטי או קלסיקנים רוסים. לא עולה על דעתו של איש להכתיב להם לאיזה ספרות הם זקוקים ומאיזו הם צריכים להימנע. למה לגרום את העוול הזה לילדים?

זה היה נוח מאד לו כל הילדים היו דומים, לוּ היה מתכון מושלם לגידולם. אבל זה היה גם נורא ואיום, זה היה מבטל את הצורך בקשב, בתשומת לב, זה היה מוחק את המפגש החד פעמי בין נפש לנפש, בין אדם לאדם ולא משנה אם אחד מהם גדול ואחד מהם קטן.

*
תם ולא נשלם. הפוסט הזה הלך והסתעף במהלך הכתיבה וקוצץ שוב ושוב כדי לשמור על ממדים סבירים. המשך יבוא.
*

שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכת ציפורים כאלה מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם יוצא לכם להשתתף באחת ההפעלות שלו ושל מרב אסקיו זוגתו - ממש כדאי

שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכה של ציפוריו מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם אתם נופלים על אחת ההפעלות לילדים שהוא עורך עם מרב אסקיו זוגתו – ממש כדאי.

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

המוצא של הילדה אילת (ועל העיבוד המוקדם לילדה אילת – בדיוק כפי שזכרתי)

על מוכרת הגפרורים

צנזורה של טעם?

על שמוליקיפוד (עוד עצב מבורך)

ילדים היזהרו מברונו בטלהיים! (הרצאה בכנס הפנקס השני)

איורי נפש – תמצית האמנות (הרצאה בכנס הפנקס השלישי)

איך מגוננים על ילדים (דברים שאמרתי בכנס הפנקס הראשון)

Read Full Post »

"ועכשיו," כמו שאומר פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת", "לחלקה השני של הטרגדיה."

זהו הפוסט השני על איורי "ספר סיפורי הארנבת" של תום זיידמן פרויד. וזה גם הרגע שבו סטיתי מדרך הישר. הוא קשור להרצאה באי אילו עבותות אך עומד ברשות עצמו.

ונתחיל מהתחלה.

1.

ב1922 יצא לאור בגרמניה, ספר בשם "מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), אוסף של עשר מעשיות שבחרה ואיירה תום פרויד (רגע לפני שהתחתנה והוסיפה את הזיידמן לשמה).

"מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), גרמניה 1922, בחרה, עיבדה ואיירה, תום פרויד

"מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), גרמניה 1922, בחרה, עיבדה ואיירה, תום פרויד

בין המעשיות היה "כלת הארנב", סיפור מס' 66 מאוסף האחים גרים, וזהו תקצירו:

לאישה אחת יש בת וגן כרובים. ארנב מתגנב וזולל את הכרובים. הבת נשלחת לגרש את הארנב והוא מפתה אותה לרכוב על זנבו וחוטף אותה לבקתתו. חתונתם נערכת מתחת לקשת בענן. הכלה נשלחת לבשל לאורחים אבל לא מפסיקה לבכות. לבסוף היא מכינה בובת קש, מלבישה אותה בבגדיה ונמלטת הביתה לאמא. כשהארנב מגלה את הבובה הוא מסתלק בבושת פנים.

כשהארנב מפתה את הילדה לשבת על זנבו ("זנבנבו" בתרגומו המדגדג של שמעון לוי) הרמיזה המינית ברורה. ואולי אפילו קודם לכן, ברגע שבו הוא פולש לגן; הגן הוא הבבואה המטפורית של הילדה, כמו בשיר השירים: "גן נעול אחותי כלה". ואל הגן הבתולי הזה פולש לו ארנב ומתחיל לזלול כרובים… ואחרי הפיתוי/חטיפה מגיעה החתונה הכפויה, כלומר האונס, שמסתיים בתחבולה ובמנוסה בוכיה.

האיור של תום ל"כלת הארנב" הופיע כבר על כריכת הספר, וכך הוא נראה בתוכו: כלה בוכייה שמתגוננת ממגעו של החתן. העורב הוא הכומר המשיא אותם (בסיפור יש גם שועל-שַׁמָש).

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב", מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב", מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, לחצו להגדלה

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב" (פרט), מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922,

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב" (פרט בתקריב), מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922

אבל שימו לב לזנב המפתיע המזדקר מתוך המכנסיים; זאת לא הפקעת הפונפונית המקובלת (שגם תום עצמה מקפידה לצייר באיורים אחרים) אלא זנב שמזכיר את אחד משירי הילדה הנאנסת, ב"צחוק של עכברוש" של נאוה סמל:

יש לי חבר עם זנב
ולו ארבע רגליים
גם לסטפן יש זנב
ושלו בין שתי הרגליים.

זנבות של ארנבים. איירה תום זיידמן פרויד. משמאל זנב פקעת צחור כמקובל, מימין זנב החוטף (ראו שיר למטה)

מצאו את ההבדלים: שני זנבות ארנביים, מתוך "ספר סיפורי הארנבת". איירה תום זיידמן פרויד

האיור של "כלת הארנב" מופיע כאמור, גם על כריכת הספר וגם לצד הסיפור. אבל רק בַּפורזץ (הנייר שמודבק על הכריכה הפנימית ומחבר בינה לבין גוף הספר), בחסות הקוטן, הטַפּטיות והצדדיות, הרשתה לעצמה תום זיידמן פרויד לבטא את מלוא הכאב והמשמעות:

הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד, לחצו להגדלה

"כלת הארנב", פרט ותקריב מתוך הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב", פרט ותקריב מתוך הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

החצאית מורמת, הידיים כל כך מתוחות מעל לראש שיש תחושה שהן אזוקות. הארנב מוכן להסתער. התנועה בפורזץ כולו – מלמעלה למטה – תומכת בנפילה ובהסתערות.

ואני לא יכולה להתאפק מלהוסיף את העבודה המטרידה הזאת של מיכאל בורמנס שמוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב.

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

*

2.

באותה שנה כאמור, נישאה תום פרויד ליעקב זיידמן. השניים הקימו את "פרגרין" (הלך, נווד) הוצאת ספרים לילדים. ב1922 הם פגשו את ביאליק וביחד איתו יסדו את הוצאת "אופיר" לספרי ילדים ונוער בעברית.

ב1923 תרגם ביאליק את ה"מעשיות הקטנות". הן יצאו מחדש בהוצאת אופיר, בשם "עשר שיחות לילדים".

"עשר שיחות לילדים", 1923, כך נקראו המעשיות הקטנות בעברית, בתרגום ביאליק. כריכה חדשה בתכלית, איירה תום זיידמן פרויד

"עשר שיחות לילדים", 1923, כך נקראו המעשיות הקטנות בתרגום ביאליק ובכריכה חדשה בתכלית שאיירה תום זיידמן פרויד

אם בספר הגרמני ניכרים עדיין שרידי הקו הלירי המסולסל של האר-נובו, הרי בגרסה העברית תום כבר ערקה לקו הגיאומטרי והנקי של עידן המכונה. אבל מה שחשוב יותר לענייננו הוא ש"כלת הארנב" הודחה מן הכריכה לטובת איור תמים וילדי. והפורזץ? בוטל. אומרים, כדי לחסוך בעלויות, למתן את הנופך הארכאי, השד יודע. אבל אם תשאלו אותי, ביאליק העלים את הפורזץ בגלל הסקס, בגלל האונס של "כלת הארנב".

גם האיור בגוף הספר כובס מעט: העורב המבשר רעות הוחלף בציפור תמימה, הזנב הולבן ושויף והכלה הולבשה בגרבונים כחולים (אם כי זר הכלולות חסר הצבע קצת דומה מדי לזר קוצים וגם קצת מתחרז מדי עם קרעיו המחודדים של הארנב).

"כלתו של בן הארנבת", כך תרגם ביאליק את שם הסיפור. איור מתוקן למהדורה העברית, מאת תום זיידמן פרויד

"כלתו של בן הארנבת", כך תרגם ביאליק את שם הסיפור. איור מתוקן למהדורה העברית, מאת תום זיידמן פרויד

קתרינה הקדושה מסיינה מתוארת לא פעם כשראשה עטור בזר קוצים.

קתרינה הקדושה מסיינה מתוארת לא פעם כשראשה עטור בזר קוצים.

*

3.

אין לי הוכחות, רק אינטואיציה חזקה (וראיות נסיבתיות), ש"כלת הארנב" היא שהולידה בסופו של דבר את ספר סיפורי הארנבת. ובכל מקרה – תום זיידמן פרויד לא הרפתה מן הסיפור. "כלת הארנב" נכללה גם בספר סיפורי הארנבת וזכתה לאיור רביעי:

כלת הארנב, הגרסה הרביעית שאיירה תום זיידמן פרויד, מתוך "ספר סיפורי הארנבת"

כלת הארנב, הגרסה הרביעית שאיירה תום זיידמן פרויד, מתוך "ספר סיפורי הארנבת", לחצו להגדלה

לפעמים, כשאני מתבוננת באיורים, הם נהיים דקים ושקופים, ואני כאילו רואה ושומעת את השיחות שמתנהלות מאחורי הקלעים. אני מתארת לי שביאליק הפוריטן אמר לתום, "למה שלא תציירי ארנב חמוד וטבעי במקום לצייר ארנב-איש?

ותום אמנם צייתה. לפחות לכאורה.

כמו ברוב האיורים ב"ספר סיפורי הארנבת" היא ציירה כמה סצנות בו-זמנית, ללא חציצות של קומיקס: הילדה שמנסה לגרש את הארנב הזולל היא אותה ילדה שבורחת עם אותו ארנב, והקשת של החתונה כבר ממתינה מעבר לגדר.

כשהכול מצויר באותו מרחב נוצרים קשרים חדשים בין הדימויים; הילדה בחלון כמו מזהירה את עצמה לא לברוח עם הארנב (אבל אלאס, היא לא שועה לאזהרתה).

ככלל, האיור הרביעי הרבה יותר מוצפן מקודמיו. זה לא איור מימטי (שמחקה את המציאות), אלא סימבולי ומרומז.

הזנב הצחור והעגלגל היה תמים לגמרי לולא שוכפל בכנפי הפרפר המרחף לרגלי המוט הפאלי של הגדר כמו זוג ביצים. וכיוון שבסיפור כתוב במפורש שהילדה מתיישבת על הזנב – אני אשאיר לכם לנחש מה מצויר פה בעצם.

A4Mזאת ועוד: בקתת הארנב צבועה בכחול ואדום של בגדי הילדה, והפתח שלתוכו דוהר הארנב הוא לפיכך הפתח של גופה. ובהמשך לכך: כחול ואדום הם לפי המסורת הנוצרית צבעיה של מרים הבתולה, ותום עושה כאן בין השאר, מחווה איורית לציורי הבשורה, שבהם המלאך גבריאל מודיע למרים שרוח הקודש תיכנס לרחמה.

ברוב ציורי הבשורה למרים הרחם נרמז ומסומל על ידי חפץ או אלמנט מרחבי (ראו מתומאס מאן ועד פין-אפ גרלס), למשל על ידי פתח, לעתים מוולן, שנמצא ברקע, במרכז התמונה, בעוד גן העדן של החטא הקדמון מצויר מעבר לחומה.

הנה שתי דוגמאות מתוך רבות. בבשורה של פרה אנג'ליקו (ציור מופלא שבסודותיו התעמקתי בעבר) זהו המסדרון שאליו מצביע המלאך, והגן כאמור, מעבר לחומה:

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו,

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452

ואילו אצל ויטורה קרפצ'ו אפשר לראות בפירוש איך הקו הזהוב של הרוח המעַבֶּרת חודר לפתח-רחם המוולן:

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו, 1450-1526

ייתכן שהציור של קרפצ'ו היה המודל הספציפי של תום (במודע או שלא, זה לא באמת משנה). יש משהו דומה במבנה, במרובעים האפלים, בגדר שמעבר לה נמצא החטא הקדמון: גן העדן במקרה של קרפצ'ו, קשת החתונה הכפויה אצל תום זיידמן פרויד.

האם הבשורה של קרפצ'ו משמאל, היתה המודל לאיור של תום זיידמן פרויד ל"כלת הארנב"?

האם הבשורה של קרפצ'ו משמאל, היתה המודל לאיור של תום זיידמן פרויד ל"כלת הארנב"?

הרפרנס הזה לציורי הבשורה, ספוג אירוניה חתרנית. אני לא יודעת אם תום עושה לביאליק "קרניים" מאחורי גבו (סביר שלא, היא כבדת ראש מכדי ללגלג על ההתכחשות שלו לאביוז), או שהיא משתמשת בתולדות האמנות כדי לצעף את המשמעות ולהוריד אותו מעל גבה, או שהיא באמת מנסה לרַצות את ביאליק ופשוט לא מצליחה לשקר, לכבוש את מה שהיא מרגישה.

אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.
(מתוך המאמר החשוב והמעורר של פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים")

וכך או אחרת – ביאליק סילק את המיניות מן הדלת ותום זיידמן פרויד החזירה אותה מהחלון בלבוש נוצרי.

זה אירוני במיוחד לאור המאמצים שביאליק השקיע ב"גיור" המעשיות. בתרגום של "כלת הארנב" למשל, הוא הפך את העורב ל"רב המסדר את הקידושין".

בזמן שכתבתי את הפוסט קראתי את מה שנותר מהתכתובת בין הזיידמנים-פרויד לביאליק (ושוב תודה לאילה דרורי, שהעבירה לי את המכתבים). גם הניסוחים החריפים והנואשים ביותר עוסקים בעניינים טכניים וכספיים. אבל ככל שהתעמקתי באיורים – ואני לא מתייחסת רק ל"כלת הארנב" ול"ארנב שהתחתן פעם" שנחתכו מן הספר המתורגם, אלא גם לכל מה שעוד יעלה בפוסט השלישי והאחרון – ככל שהתעמקתי באיורים השתכנעתי שהסכסוך הכלכלי הוא רק המכסה על סיר של מחלוקות אמנותיות, רגשיות וחינוכיות. ביאליק ש"גילה" ואימץ את תום זיידמן פרויד גם נטש אותה והתכחש לה, אחרי שהבין שבשתי השאלות המהותיות – מהי ילדות ומהי אמנות***? – לא שוררת ביניהם שום הסכמה.

ולא, לא שכחתי שאני חייבת לכם עוד הבדל ענקי בין הארנבות של תום זיידמן פרויד לארנבים של פרייהולד. הוא נמצא בחלק הבא בסדרה: איורי נפש, חוק שימור הכאב

*

*** כל מי שיקרא את מאמרו היפה והמשכנע של גדעון עפרת על ביאליק והאמנות, ואת הפוסט הקודם שלי תמצית האמנות, יבין שגורלה של השותפות בין תום זיידמן פרויד לביאליק נחרץ מראש. לענייננו, על רגל אחת – עפרת מתאר שוב ושוב את "סלידתו של ביאליק מהאמנות האוונגרדית" ואת תיעובו המוחלט לאקספרסיוניזם הגרמני. איך ביאליק וטולסטוי (שעם רבים מהגיגי האמנות שלו הזדהה ביאליק) "תקפו את האמנות האוונגרדית כאמנות חולנית, יצרית ומושחתת … כך, למראה ציור עירום של ז'יל פאסקין … הסתייג ביאליק מה"פורנוגרפיות" של חלק מהיצירות." [ורק תארו לעצמכם שוב, מה הוא חשב על כלת הארנב]

*

קשור (לתום זיידמן פרויד, לפורנוגרפיה, לחנה'לה ועוד)

ילדה, חוה, צלובה

*

על התעללות מינית מוצפנת וחצי גלויה באגדות ילדים

עץ השיער (הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

הנפש היא קוסמת גדולה

*

ובמבט לאחור

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

*

ותזכורת

הדסטארט לדיסק של "יואל אמר"!

סדרת מפגשי לימוד עם שועי רז

*

Read Full Post »

זאת ההרצאה שלי בכנס הפנקס השלישי והמשובח והעשיר והמעורר והמשמח שהיה היום.

*

רציתי לדבר על האיורים הנפלאים של תום זיידמן פרויד ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. ככה התחלתי. ואז, כמו כיפה-אדומה התפתיתי לפרחים בצד הדרך…

בסוף נולדה טרילוגיה. היום נדבר על איור אחד נפלא. וכל מה שקרה לי עם הזאב וכולי – יסופר בהמשך בעיר האושר.

ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; את השם הגברי תום היא אימצה לעצמה בגיל חמש עשרה, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה (בספרו של חיים באר, "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן). ביחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד יסדו עם ביאליק את הוצאת "אופיר", שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. ב1929 התאבד הבעל. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים הגרמניים היפים – לא רק לילדים – מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

ספר סיפורי הארנבת מכיל שתים עשרה מעשיות על ארנבות, שתום (אני אקרא לה כך ברשותכם, בשם שנתנה לעצמה, כדי לא לעצבן את האוזניים) בחרה, עיבדה ואיירה להפליא, איור אחד לכל סיפור.

תשע שנים אחרי מותה, תרגם ביאליק עשר מתוך שתים עשרה המעשיות ופרסם אותן בלווית איורים של בינה גבירץ, בלי שום קרדיט לתום.

ב1994 תורגם הספר כולו על ידי שלמה אבס ויצא בהוצאת עגור עם האיורים המקוריים. אני אראה עכשיו כמה מהם:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב"

"כלת הארנב" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

*

הצהרתי קודם שתום היתה חדשנית גדולה, אבל ב1908, 16 שנים לפני ספר הארנבות שלה, יצא בגרמניה ספר ארנבות אחר, מאת כריסטיאן מורגנשטרן (1871-1914) משורר גרמני חשוב ממבשרי האבסורד בספרות, עם איורים של קרל אדמונד פון פרייהולד (1878-1944).

כריכת ספר הארנבים של כריסטיאן מורגנשטרן

כריכת ספר הארנבונים של כריסטיאן מורגנשטרן

והנה כמה איורים מתוכו:

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

דומה? בטח. אפילו מעריציה הגדולים מושכים בכתפיהם בשמץ אכזבה; מה שמזכיר לי את ההקדמה לפצפונת ואנטון שבה מצהיר אריך קסטנר שמדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. "אהה, אתם חושבים לעצמכם," הוא כותב, "ומסננים דרך השיניים: אהה, קסטנר זה גנב את הסיפור. בכלל לא!" הוא מתקומם, כי זה ההוקוס-פוקוס שלו שהפך את הידיעה לספר. וגם לתום יש הוקוס-פוקוס משלה ועוד נגיע אליו, אבל ברגע הראשון אי אפשר שלא להבחין בדמיון: בקו, בצבעוניות, בקומפוזיציות הפשוטות והנקיות… פרייהולד אמנם קצת יותר עליז, אולי בגלל שהוא מאייר חרוזי שטות לפעוטות. הארנבות שלו הן בעצם ארנבוני פסחא, דמויות פולקלוריסטיות שנותנות מתנות לילדים. לפני שסופחו לנצרות (ביחד עם ביצי הפסחא), הן היו סמל של פריון בחג האביב. ופרייהולד אמנם מצייר גן עדן אביבי, תור זהב של ארנבונים וביצים.

אבל הרי לא הייתי מטריחה אתכם בשביל קצת איפוק ומלנכוליה. יש שני הבדלים עצומים בין האיורים של תום לשל פרייהולד. כדי לעמוד על הראשון צריך לבחון את היחס בין הטקסט לאיור.

נתחיל ממורגנשטרן. מן האיור האחרון שלמעלה: זה הטקסט שנלווה אליו:

ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה. (תרגום מילולי איקו שמחאי).

היחס? אחד לאחד עד הפרט האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה.

עוד אחד? הנה הטקסט שנלווה לאיור שלמטה:

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי), אייר קרל אדמונד פון פרייהולד

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי, אייר קרל אדמונד פון פרייהולד)

זה דיוק משפטי כמעט, מסוג "ברחל בתך הקטנה": אנחנו (הילדים) רוקדים עם הארנבים שלנו, בזוגות, על דשא ירוק ויפה. מימין ומשמאל מנגנים.

וכך הלאה.

ועכשיו אקרא סיפור קצר מהספר של תום:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"
(תרגם שלמה אבס)

וזה האיור של תום:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

זה כבר שונה לגמרי מפרייהולד. במקום להמחיש סצנה מסוימת תום בחרה לצייר את הסיפור כולו בו זמנית. הגיבורים משוכפלים כמו בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן, כשהוא אומר על אחת הדמויות:

היא היתה "עדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … ועדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של ההתפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה."

גרוסמן עדיין נשמע חדשני ותום הקדימה אותו בעשרות שנים: הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב-המְסַפֵּר והשועל מסיפור המסגרת – מתקיימים כולם בו זמנית באותו מרחב.

מה היתה ההשראה לבחירה הזאת?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

זה הכי קרוב שמצאתי: רישום שמתעד ערב פוטוריסטי: המוסיקה, המחול, הדקלום והציור קורים בבת אחת. אפשר כמעט לשמוע את הקקפוניה. הדאדאיסטים אמנם נבדלו מהפוטוריסטים ברציונל, באווירה ובאנרגיה, אבל הקקפוניה והסימולטניות משותפות. "סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באמנות של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (במקרה שלה הסימולטניות קשורה לצבעים, לא ניכנס לזה עכשיו).

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

*

ובחזרה ל"ארנב שהתחתן פעם": גם הטקסט הוא מין שטות דאדאיסטית שחותרת תחת הסדר הקיים. לא שטות עליזה מהסוג של מורגנשטרן-את-פרייהולד, אלא שטות קיומית שמכסה על הרבה כאב. יש כמה כאלה בספר.

זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית.

האקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-1925) התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה. האמנים השליכו את העולם הפנימי שלהם על מה שציירו. זה התבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות, אלכסוניות, לא יציבות, או במשיכות מכחול תזזיתיות כמו אצל אמיל נולדה למטה.

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אני רוצה להתעכב קצת על הציור שלמעלה. כי (לפי עניות דעתי) "הנופים האפוקליפטיים" של לודוויג מיידנר השפיעו על תום ישירות. לא על ספר הארנבות אמנם, אלא על "מסע הדג", הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה.

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

"מסע הדג" נפתח בחלום של ילד שצועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב. הדג הולך וגדל עד שהצנצנת מתפוצצת. האיור של תום הוא מעין חלום עדין על הנופים האפוקליפטיים של מיידנר, גרסה בהירה ומאופקת של סרט האסונות שלו, כולל הבתים והירח.

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

וכולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק בתחתית, שדומה לדג גדול ויש לו אפילו עין של דג משמאל.

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

האיש הזועק בצד השמאלי של הציור של מיידנר וגם האבק הכחול והפסים הצהובים, כמו התמזגו לילד זועק לבוש בכחול עם פסים צהובים של שיער של תום. (וכן, אני יודעת שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל רק עכשיו, דרך ספר סיפורי הארנבת, הבנתי באמת את הזיקה של תום זיידמן פרויד לאקספרסיוניזם). "מסע הדג" נוצר בעקבות טביעת אחיה האהוב. אולי בגלל זה הכאב כל כך חשוף. אבל בדרך כלל הזיקה שלה לאקספרסיוניזם היא הרבה יותר מוצפנת.

תום זיידמן פרויד היא אקספרסיוניסטית סמויה, או מובלעת, כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, ולכן התפשט כולו ואכל שאריות מתחת לשולחן. וכולם היו אובדי עצות, עד שבא הרופא החכם והתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק (כלומר תרנגול הודו). ואחרי כמה זמן הוא סידר שישליכו להם כותנות מתחת לשולחן, והסביר שאפשר להיות הינדיק גם עם כותנת, וכך עם שאר הבגדים, ואחרי שהיו לבושים הוא סידר שיגישו להם ארוחות מתחת לשולחן, כי אפשר להיות הינדיק ולאכול מצלחות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו ואכלו עם כולם, כי "אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן".

ואילו תום מוכיחה שאפשר להיות אקספרסיוניסטית גם עם צבעים עדינים וקווים מאופקים וקומפוזיציות מאוזנות ומרווחות. היא מצליחה לבטא את הכאב והחרדה מבלי להחצין את העיוות.

אצל פרייהולד הצבעים נעימים כי התוכן נעים. הקומפוזיציות מאוזנות כי העולם מאוזן. ואילו אצל תום זיידמן פרויד הצבעים הנעימים והקומפוזיציות המאוזנות נמצאים במתח עם העלילה הסוערת והרגשות הסותרים. האיור ל"ארנב שהתחתן פעם" מכיר בשטות וגם חושף את אחורי הקלעים הרציניים שלה.

וזה מה שנפלא אצל תום זיידמן פרויד: שבניגוד לדאדאיסטים היא לא נעצרת בפריעת הערכים הבורגניים. האיור שלה הוא לא קקפוניה אלא פוליפוניה, מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים; האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. זה קונטרפונקט, מונח מוסיקלי שהיה חביב על מורי ורבי לרישום, יוסף הירש: צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו במוסיקה של באך.

האיור מקנה לסיפור מורכבות ודחיסות שירית.

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943).   (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943). (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

האופק העגול נותן תחושה של כדור הארץ, ואולי כוכב נוסח הנסיך הקטן, שמאוכלס בדמויות מנותקות; כל אחת מהן שקועה ברגע שלה. ותום, כמו "המלאך" של פנחס שדה, משקיפה מלמעלה ורואה:

… נשים מהן נעזבות ומהן נאהבות.
ורבים קונים ומוכרים ובונים בתים.
ולהם שם אשר הם חיים אבל הם מתים.
עולם זה אין לו תקומה.
המוות רוכב על סוס בשמיים בתכלת, בדממה.

פינה באוש, 1980, התיאטרון-מחול הסימולטני והפוליפוני שלה ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

פינה באוש, מתוך 1980. תיאטרון המחול הסימולטני והפוליפוני של באוש ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

הפרשנות פתוחה ותלויה במתבונן:

האם זה "הבל הבלים הכול הבל" ו"מקרה אחד יקרה את כולם" כמו אצל קוהלת?

ואולי זאת קינה על אושר ותמימות אבודה?

ואולי זאת בכלל שמחה, לפי ההגדרה של לורטה, מספר הראיונות הנפלא נהגה בחשיכה.

לורטה, ילדה עוורת בכיתה ז' עם חיים מורכבים מאד (אמא אלכוהוליסטית, אחות שהתאבדה) נשאלת על ידי הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה, מהי שמחה:

"שמחה…" עונה לורטה, "שמחה זה מגוון."
"מגוון?" שואלת הסופרת.
ולורטה אומרת: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
והסופרת: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
ולורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה14

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה-15

והערה אישית (כאילו שכל השאר לא). לצערי לא זכיתי להתוודע לאיורים של תום זיידמן פרויד בילדותי. אבל התמונה הזאת שלקוחה מספר אמנות שאיתו גדלתי, השפיעה עלי וריתקה אותי; לא רק בזכות מסתרי המלכה הבנאית. לקח לי זמן להבין שזה קומיקס בלי גבולות. שהאישה בשביס הלבן והמלכה בשמלה האדומה, מופיעות גם בבית וגם בחוץ, רק בזמנים שונים. וגם כשהבנתי זה לא הפחית מהקסם, מהאמת והמסתורין. כי הזמן הוא אולי לינארי, אבל התודעה היא מרחב פוליפוני. הזכרונות והגילים מתקיימים בו זמנית, התת מודע לא מכיר בסתירות.

ובחזרה לארנב – האם האיור הזה מתאים לילדים, האם הוא לא קודר מדי בשביל יצורים תמימים ועליזים? ובכן, הנה למשל ציור של בני הבכור  מגיל חמש בערך.

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

לגמרי מתחת לשולחן (מבחינת האקספרסיוניזם). איזה עוצמה של כאב וייאוש, והוא עוד טוען שהיתה לו ילדות מאושרת…
האיורים של תום מכירים בכאב הזה, וכמה שהם עצובים הם לא מייאשים, כי יש בהם מידה של משחק, כלומר של אמנות, על פי הגדרתו של האמן והבמאי הפולני תדאוש קַנְטוֹר. קנטור יצר בשעתו הצגה בשם "הכיתה המתה", שבה שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, מגלמים ילדים בכיתת בית ספר. וזה מה שהוא אמר על זה בראיון:

"המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות."

תום לא סתם מעתיקה את המציאות כואבת, היא עורכת אותה מחדש ומשחקת בה כמו ילדה ואמנית ותוך כדי כך פותחת דלתות וחלונות לנפש, לתודעה ולתרבות.

וההבדל השני בין תום זיידמן פרויד לפרייהולד? הו, לשם כך תצטרכו לחכות להמשך. הזמן שלי נגמר.

*

כאן מסתיימת ההרצאה.

אבל תם ולא נשלם. לפוסט המשך: ביאליק נגד כלת הארנב

*

להרצאה שלי בכנס הפנקס השני: ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

*

עוד על איורים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד רבים רבים

ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.

*

עוד הכלאות של פנטזיה ואוונגרד

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותם לענת

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*
עוד על תום זיידמן פרויד: איור וכוריאוגרפיה

תודה מיוחדת: לאיקו שמחאי שתרגמה את ספר הארנבונים של מורגנשטרן

ולאילה דרורי, נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לי את כל האוצרות.

*****************************************************************************************************

ובלי שום קשר, אבל קורה אוטוטו – ידידי היקר שועי רז, שרבים מכם מכירים מן התגובות המלאות ידע ותובנות (וגם המצחיקות מאד, תלוי מתי) בעיר האושר, ואולי גם מן הבלוג החכם והמלנכולי שלו פרא אדם חושב – פותח סדרה של 12 מפגשי לימוד רב תחומיים על שתים עשרה יוצרות, מסימון וייל ועד רות דולורס וייז, אביבה אורי, דליה רביקוביץ', ז'קלין כהנוב ועוד (וגם אותי, הפלא ופלא, הוא העמיד בשורה הנכבדה הזאת) בסיפור פשוט בתל אביב. נותרו עוד מספר מקומות. אם אתם רוצים לחשוב על אמנות לרוחב ולעומק, מתוך דיאלוג פתוח ומלא שכל ולב, מהרו והרשמו!

*****************************************************************************************************

ועוד בלי שום קשר, אבל איכותי ומבריק, מחורז להפליא ומצחיק ילדים והורים, שלא לדבר על המוסיקה!

יואל אמר, הזוכה הגדולה של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, ואוטוטו הדיסק.

עכשיו בהדסטארט. אתם מוזמנים לקנות אותו מראש ולהפיץ.

ותבואו על הברכה והתענוג.

ואתם סתם יכולים לבוא לאחת ההצגות הקרובות:

בשבת 25/10 11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב, רכישת כרטיסים: 03-6077020 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון

בשבת 8/11 11:00 בבוקר בתיאטרון הקרון בירושלים – כרטיסים בתיאטרון הקרןם: 025667880

ביום ב' 17/11 ב17:00 בבית יד לבנים בתל אביב – כרטיסים דרך תיאטרון הקרון 02-5667880

*****************************************************************************************************

Read Full Post »

לא מזמן הכרזתי כאן על פרוייקט מרי דה מורגן. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הסיפורים שלה ואני גם חוששת – שאיש לא יתעניין בסופרת ויקטוריאנית חצי נשכחת ועוד לילדים, שמי שכֵּן – יתנגד בטענה שילדים זקוקים ל"חיוביות" ולצדק. לא שאנדרסן פחות זועם או עצוב, אבל הי, "מה שמותר ליופיטר אסור לשור".

דה מורגן היא ליריקנית וציירת של דימויים עזים ומפליאים, אבל כשמתחקים אחרי המקור של העצב והזעם – מגיעים למגדר. איך שלא קוראים אותה, בסוף מגיעים למגדר.

הטלתי קוביה כדי לבחור סיפור. יצא "המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה". ובכן.

 *

כלה או מכשפה

פיורימונדה, פרח העולם (?) – שם חיובי במפתיע לדמות "שלילית" – היא בת יחידה. אביה מחליט להשיא אותה כדי להוריש את השלטון בבוא העת, לחתנו. כשפיורימונדה שומעת על כך היא בוכה מרוב זעם. היא פוחדת לאבד את יופיה. יופיה של פיורימונדה הושג באמצעות כשפים, אבל למרבה הפלא הוא לא נועד למשוך גברים. היופי הוא היצירה שלה, הכישוף הוא האמנות. המשפט האחרון לא נאמר בסיפור. זו כבר הפרשנות שלי. נאמר רק שפיורימונדה אינה רוצה בבעל, בשום בעל, גם לא צעיר וחזק ויפה. היא יודעת (כך נאמר: "יודעת", לא סתם "חוששת") שבעל יאסור עליה לעסוק במאגיה ולהיפגש עם חברתה היחידה, מכשפה זקנה ומכוערת.

בסרטון למעלה: אפיזודה אקראית מתוך סדרת הטלוויזיה הישנה Bewitched, על סמנתה, מכשפה מלבבת שמתחתנת עם בן תמותה, ונדרשת (וגם דורשת מעצמה) לוותר על כל כישוף וביטוי של עוצמה לטובת זוגיות בפרוורים.

בלילה, כשכולם ישנים, פיורימונדה מתדפקת על דלתה של חברתה. המכשפה בדיוק עסוקה אבל כשהיא מבחינה במצוקתה של הנערה היא מזמינה אותה להיכנס.

"זוהי באמת בשורה רעה," היא מקרקרת כשהיא שומעת את החדשות, "אבל אנחנו עוד נביס אותם. את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו." היא שואלת את פיורימונדה מה היא מעדיפה: האם היא רוצה להפוך את המחזרים לכלבים שייענו לשריקתה, או לציפורים שישירו על יופיה, או שמא לחרוזים אותם תענוד על צווארה?

"מחרוזת! מחרוזת!" קוראת הנסיכה. "זה יהיה נפלא, להשחיל אותם על חוט ולענוד אותם על צווארי. אנשי החצר לא יבינו מניין השגתי את אוצרותי החדשים."

*

האותיות הקטנות של חוזי הכישוף

פיורימונדה מקבלת חוט זהב דקיק המקיף את צווארה. כדי להפוך נסיך לחרוז, היא צריכה לגרום לו לסגור את אצבעותיו סביב החוט.

אלא שאַליה וקוץ בה; המחרוזת טמונה סכנה גם לפיורימונדה עצמה: אם במקרה תסגור את אצבעותיה שלה על החוט, גם היא תיהפך לחרוז, ולא תשוב לדמותה האנושית עד שמישהו יבתר את המחרוזת וימשוך אותה מן החוט.

מרי דה מורגן היא אלופת האותיות הקטנות בחוזי כישוף. למשאלות שלה נלווה תמיד סייג, משהו שיכול להפוך את הקערה על פיה, ובינתיים הוא מותח את עצבי הקוראים ומערער את שלוותם.

פיורימונדה עצמה מאושרת. דמעותיה יבשו: "נסיכים אדירים ומלכים יקשטו את צווארי," היא קוראת, "כל עוצמתם לא תועיל להם כאן."

אספה של טרולים, וויליאם הינסן (אמן מאיי פרו)

הזקן הכחול של פיורימונדה

ואז מגיע החלק האפל של הסיפור, שבו נהפכת הנסיכה למעין "כחול זקן" ממין נקבה. הנסיכים המושלמים והנרגשים נעלמים בזה אחר זה בערב חתונתם, ובכל פעם נוסף עוד חרוז צלול כבדולח ומתנוצץ בשלל צבעים – ירוק כחול וזהב לצווארה של הכלה. וגם כשהחוט מתמלא, תמיד יש מקום לעוד חרוז.

פיורימונדה מאושרת. היא מתגרה בחתנים, מדברת בכפל לשון. בכל פעם שהיא לוכדת מחזר היא מלטפת את החרוז באצבעותיה הלבנות והרכות וקוראת "אהה, מאהבי הגאה! האם אתה שם?" ומתפקעת מצחוק. והיא יפהפייה, הו, כמה יפה מתארת אותה דה מורגן, שרועה על אדן השיש של המזרקה, בשמלתה הלבנה דקיקה, טובלת את זרועותיה החשופות במים ומאכילה את דגי הזהב. כשהיא מבחינה בחתן מתקרב היא מתרוממת ומושיטה לו את ידה הצחורה הנוטפת מים…

*

דו-קרב של החְפָּצָה

פיורימונדה מתמכרת להחְפָּצָה. היא משתוקקת להקטין את יריביה ולענוד אותם לצווארה כמו גולגלות או טפרים על חגורתו של צייד. היא מדברת אל המחרוזת שלה: "מחרוזתי האמיצה," היא קוראת לה, היא אוהבת את המחרוזת יותר מכל דבר בעולם. יש לדה מורגן כמה וכמה גיבורות כאלה, גאות, אובססיביות, חסינות לאהבה רומנטית, מכורות לעוצמה.

בסופו של דבר האקדח מן המערכה הראשונה, כלומר התנאי בכישוף, אמנם מכשיל אותה. המשרתת שלה יולנדה, חוברת לידידו הטוב של הנסיך השנים-עשר. פיורימונדה הופכת לחרוז והחתנים משתחררים מהקללה. ידידו של הנסיך מושך אותם מן המחרוזת בזה אחר זה. רק פיורימונדה נותרת על החוט שנתלה בראש חוצות לעולמי עד.

כך אייר וולטר קריין את רגע תבוסתה של פיורימונדה. זה עתה כושפה, וידידו של הנסיך מרים את המחרוזת בקצה חרבו כדי לא להפוך לחרוז. זוהי ללא ספק תמונה של כיבוש אירוטי. החרב הפאלית (בדיוק במקום) המחרוזת הווגינלית המשופדת עליה, שלא לדבר על הפשלת המסך.

ההבדל בין להרוג ולהציל

"המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה" הוא סיפור מתעתע. המספרת חוזרת ומגנה את הגיבורה המושחתת וחסרת הלב ואת אשת סודה המכשפה. אבל קשה להתעלם מנקודת המבט של פיורימונדה, הגיבורה הראשית והמוּעדת להזדהות. הזעם הקר והצוהל שלה, מבעית אבל לא חסר שחר. הרוע שלה מוגבל לחתנים. והמכשפה הזקנה היא פשוט חברה חכמה ותומכת. אחרי שהן סוגרות על מחרוזת, היא מארגנת מסיבת ריקודים קטנה לשמח את הנסיכה; מגוון גמדים, שדים ושדונים, מכשפות על מטאטא, ושרצים גדולים וקטנים מקפצים זה עם זה בשמחה מדבקת. הנשף התת קרקעי המאולתר והפלורליסטי הרבה יותר מושך לב מנשפי החתונה המיופייפים של הנסיכים.

וכל זה מכרסם באמינותה של המספרת הכל יודעת. השיפוטיות המופרזת שלה מעוררת חשד. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ודומה שהסיפור נכתב בידי יולנדה, המשרתת הקטנה והצדקנית שמרגלת אחרי פיורימונדה ומביאה למפלתה, וזוכה בתור גמול, לחתן נאה משלה. בתור האישה ה"חיובית" בסיפור יש משהו כל כך קונפורמיסטי ומשת"פי בגישתה. (עכשיו שאני חושבת על זה – שיטת הקול הכפול מזכירה את אריך קסטנר בתפקיד המספר החצוי של פצפונת ואנטון).

פיורימונדה מעוללת לאחרים את מה ששנוא עליה. היא הופכת אותם לקישוט ומתענגת על כך. אבל רק בשביל הפרוטוקול אני מבקשת לציין שגם הגבר "הטוב" שמביס אותה לבסוף, מתפקע מצחוק לאידה. מה שמזכיר לי את בני הקטן. פעם, בערך בגיל ארבע, הוא ניסה להסביר את ההבדל בין "להרוג" ו"להציל": להרוג, זה כשהרעים הורגים את הטובים. להציל, זה כשהטובים הורגים את הרעים.

*

הסוף השמח והסוף העצוב

בשביל יולנדה זהו סוף טוב: הטובים ניצלו והמרשעת נענשה. אבל זהו גם סוף עצוב מאין כמותו שבו המורדת מובסת והופכת לקישוט, לדבר שממנו ברחה. פיורימונדה לא נולדה קרה וחמדנית. כשפי החרוזים שלה מזכירים את פנטזיות הנקם של לייזה דוליטל, שמדמיינת איך תצהל בזמן שפרופסור היגנס יטבע. רק שפיורמינדה נענשת והופכת לחרוז תלוי לראווה. או סתם מקיצה מהחלום.

בהרבה מהסיפורים של מרי דה מורגן יש מסרים מבלבלים. אני זוכרת את זה מכיתה ב', מ"עץ השיער". את סימני השאלה על הטוב והרע. ואני זוכרת גם את האושר. אז לא יכולתי להסביר אותו, רק עכשיו אני מבינה. הסיפור הזה ראה אותי. החיים שלי היו כאלה. מעורבבים. לא צודקים. מלאי זעם (הרגש היחיד שלא חנקתי, כי הוא לא נראה כמו חולשה), עוצמה מתוסכלת. זו הרגשה מדהימה להיראות. פתאום לא הייתי לבד.

האלה ההינדית קאלי (ותודה לאיריס קובליו)

*

אגדות ונישואין – שלוש וריאציות

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

האישה שרצתה להיות מלך, על הדייג ואשתו

מה עושות הנסיכות בלילות?

*

מה שמותר ליופיטר (אנדרסן, אוסקר ווילד) אסור לשור (מרי דה מורגן). למשל:

מוכרת הגפרורים הקטנה

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

עיר הגבירות

Read Full Post »

לטובת מי שלא זוכר:
תקציר העלילה של פצפונת ואנטון (נותן מושג קלוש על הספר)
פרק ראשון של פצפונת ואנטון (נותן מושג ברור ומלבב במה המדובר).

.

לחולי, ידידי הברלינאי

"פצפונת ואנטון" מכיל לכאורה את כל המרכיבים הדרושים למלודרמה: ההורים המזניחים, המטפלת הפסיכית והאלכוהוליסטית שגוררת את בת חסותה בלילות לקבץ נדבות על הגשר. הפושע (חתנה של הגברת אנדכט) המנצל את נואשותה של הרווקה הזקנה, הבריון הסחטן (גוטפריד קלפרביין), ידידות בין-מעמדית כנגד כל הסיכויים, וכן הלאה. אפשר רק לשער מה היה סופר אחר – דיקנס למשל, או ויקטור הוגו – רוקח מן הצירוף הזה.

אבל קסטנר נוקט בגישה מהפכנית: "פצפונת ואנטון" הוא מעין פורטרט מורחב של הגיבורה הראשית ושל תודעתה ההיפר-אקטיבית. העלילה נדחקת לרקע ומשמשת כעין עלה תאנה לזרם התודעה השוצף של פצפונת. וזה לא קופץ לעין רק משום שקסטנר – בערמומיות רבה, ואולי גם באינסטינקט הישרדותי של סופר ילדים – החצין את המחשבות: פצפונת מדברת אותן, ואפילו יותר מזה – הופכת אותן לפעולות ולמשחקים.
התוצאה מוזרה וייחודית: ספר תזזיתי ומלא חיים, ובו-בזמן – סטטי. האקשן הפנימי מאפיל על האקשן החיצוני (או כפי שהעיר לי פעם מורי הדגול יוסף הירש על רישום שלקה בתסמונת דומה: "את יודעת, כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלָק הארנבת יותר רצה").


אוטובוסים נעים בשיירות מעל לגשר הבנוי בצורת קשת. מאחור מתנשאת לה תחנת הרכבת פרידריכשטרסה. רכבות עיליות מגיעות העירה. בחלונות של הקרונות דולק האור והרכבות מפלחות את הלילה ומתפתלות כמו נחשים צווחניים. לפעמים השמיים כבר הופכים ורודים משפע התאורה הבוהקת.

מתוך "פצפונת ואנטון" (עמ' 65) – ברלין של "פצפונת ואנטון" כלוקיישן אורבני, כמעט פוטוריסטי

מי היא פצפונת זו שדרכה מסתנן הסיפור? ילדה אורבנית, מצחיקה, מתוחכמת, יצירתית ו – מנותקת לגמרי מרגשותיה. פצפונת היא יתומה וירטואלית; אמה, אשת החברה, מופיעה בבית רק כדי לארח או כדי להסתגר עם המיגרנות שלה. פצפונת אינה מוחה ואינה מדחיקה. היא מתייחסת לזה ביובש, כאל נתון. כשאנטון מספר לה שאמו עוזרת-בית היא עונה: "אהה, אמא שלי לא עושה כלום. כרגע יש לה מיגרנה" (עמ 31). לקראת סוף הספר כשאביה מסביר לה שאין לו פנאי להשגיח עליה כי הוא צריך להרוויח כסף, היא מציינת בענייניות ש"אמא לא צריכה להרוויח כסף ובכל זאת אין לה זמן בשבילי" (עמ 136)
לאביה לעומת זאת, היא קוראת "המנהל", על שם בית החרושת שהוא מנהל כדי להרוויח את הכסף. אין צורך להרחיב על ההבדל בין "אבא" האינטימי, ל-"המנהל" האנונימי ואירוני, המתאר את עיקר תפקידו ותיפקודו בחיים.
פצפונת היא ילדה מפוכחת מכדי לשקוע ברחמים עצמיים או בתיקוני עולם. בקור רוח אקצנטרי היא מנווטת את דרכה ביומיום. היא מבינה שכל הכסף שהיא וגברת אנדכט מרוויחות מההצגות שהן עושות "כמו קוֹפוֹת" הולך לכיסו של החתן המפוקפק, והיא מועלת ברווחים בלי היסוס ומשקרת בהנאה רבה. כשאנטון חושש שסודה יתגלה היא מושכת בכתפיה: "מצדי," אמרה פצפונת. "אפשר לחשוב שאני מצאתי לעצמי את המטפלת הזאת" (עמ 75).

רק כשמשווים בין קטעי פצפונת לקטעים המעטים שבהם נמצא אנטון לבד עם אמו, אפשר לראות עד כמה הספר נכתב בצלמה ובדמותה של הראשונה. ברגע שמתרחקים מפצפונת הטון מרצין. היחסים בין הבן לאמו ספוגים באהבה (וברגשנות), באחריות ובכבוד הדדי. לפצפונת לעומת זאת, אין יראת כבוד לאיש. כל המבוגרים – קרובים ורחוקים, גברים ונשים, בעלי סמכות ונטולי סמכות – כולם שווים בעיניה. את רוברט, הארוס המאיים והמגוחך של גברת אנדכט היא מכנה בפניו בלי היסוס, רוברט השֵׁד, את השוטר שהיא מוצאת בביתה היא מזמינה לרקוד טנגו. בחדר המורים בבית ספרו של אנטון היא אמנם לוקה בפיק ברכיים רגעי לנוכח הכמות המחרידה של המורים, אבל ברגע הבא היא כבר נוזפת במורה בְּרֶמְזֶר ומתאפקת לא לבדוק את בבואתה בקרחתו. כשאמה מקוננת שהיא מאבדת את שפיות דעתה פצפונת מפצירה בה בשמחה: "כן, כן, אמא, בבקשה תאבדי אותה פעם." ואחרי שפצפונת מראיינת את מר בולריך במספרה היא מעירה לו בחביבות: "אל תפגע מדברי, אבל בחוסר כישרון כזה לא נתקלתי בימי חיי!" (עמ 44) אם חוצפתה אינה נתפסת כגסות רוח, זה רק בזכות רוחה הטובה, החן הטבעי שלה ואהדתו הגלויה של המספר.

הפרק השלישי, המוקדש לביקור במספרה מתרחש כמעט בשלמותו בתודעתה המוחצנת של פצפונת. בזמן שאנטון מתרכז בתספורתו, היא "מגלחת" את פיפקה הכלב באצבעה ומפטפטת את עצמה לדעת. כשנמאס לה היא קוראת בקול רם וחדגוני את המודעות התלויות במספרה, ותוך כדי כך קוטעת ומערבבת את המשפטים והופכת אותם למין קולאז', ואז היא נטפלת בשאלות למר בולריך המסכן שממתין לתורו (אתה יודע לשיר? לדקלם? לעמוד על הידיים?). כשהם עוזבים את המספרה אנטון מספר לה על הגידול של אמו, וכמה שורות לאחר מכן היא כבר תופסת את בטנה ומתפתלת בטענה שצומח לה שם גידול, אולי אשוח קטן.
פצפונת, אם להשתמש בהגדרה של ויטו אקונצ'י היא "טפילה" על "שיטות קיימות". היא אינה מזדהה או נאבקת במציאות, היא עסוקה מדי בהתבוננות ובמשחק. היא סקרנית ופתוחה לכל מה שנקרה בדרכה – פרסומות התלויות על קיר המספרה, או אנטון המטגן ביצה: היא מנסה לאלף את פיפקה לאזן על ראשו את הקליפה הריקה.

דחף המשחק של פצפונת הוא תרופה לשעמום. לחסך הנורא בהרפתקאות בחיי היומיום, ולשעמום הכבד יותר האורב מאחוריו: השעמום של הניתוק הרגשי. כי לשוויון הנפש שפצפונת אימצה כדי להישרד יש מחיר. אני זוכרת אותו מילדותי: הנפש יורדת למחתרת, ומשאירה אחריה ריק, אדמה חרוכה. יש מושג כזה בתולדות האמנות, פחד מפני החלל הריק. והריק הזה שואב את תודעתה הקדחתנית של פצפונת, הממציאה, המשחקת במה שיש.

פצפונת היא הסופי קאל של הילדים. שתיהן מתחפשות כל הזמן, מחליפות זהויות ותפקידים, סופי קאל הופכת לחשפנית, לבלשית, לחדרנית במלון (לא כפרנסות מזדמנות אלא כנקודות מבט). פצפונת הופכת למוכרת גפרורים, לכיפה אדומה שדורשת מפיפקה הכלב לטרוף אותה, או לתאומתה הדימיונית של קרלינה (המתקיימת אמנם רק בדימיונה). גם קאל וגם פצפונת מסלפות את היומיום ומערבבות את החיים באמנות ובמשחק מושגי. השיק האורבני המחוצף של שתיהן פרוש על עצב ובדידות. כי תסמכו עלי (ועל ויטו אקונצ'י), זה הניתוק הרגשי שמעביר את מרכז הכובד מהחיים לתודעה: "למה נורא?" אומרת פצפונת על חייה כקבצנית, "זה היה מותח ומעניין" (עמ 129)

יש משהו חתרני, כמעט מהפכני, בגישה ההומוריסטית של קסטנר ל"פצפונת ואנטון". אבל קרירותו של הספר אינה נובעת מן ההומור, אלא להפך – מרוככת על ידו. ההומור הוא פשוט שכבה נוספת של הסוואה, נסיון להסיח את הדעת מהייאוש, הניכור והניהיליזם. מקור החום היחיד בספר היא הידידות עם אנטון העני, חסר האב, האמין והנאמן, ידידות המבוססת על ניגוד, ואפילו יותר – על המשותף בין הצדדים: שני ילדים בודדים ובוגרים טרם זמנם, כל אחד מסיבותיו שלו.

קסטנר עצמו קצת נבהל ממה שיצא לו וניסה לטשטש את עקבותיו בתועפות של דידקטיות וסכרין. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שקסטנר גולש לדידקטיות, אבל בשום ספר אחר שלו הוא אינו מגדיש את הסאה כמו פה: פרק הרהור על כל פרק סיפור. מנה גדושה ופטרונית של רגש וערכים נמרחת בנדיבות על כל פרק מפוכח וצונן. אין שום ספר ילדים שבו נחשף קסטנר הבוגר כמו ב"פצפונת ואנטון". שיטת הפרק-הרהור-על-כל-פרק-סיפור יוצרת מעין דיאלוג בין קסטנר הפנימי, האותנטי, המיואש, למבוגר האחראי שמנסה לבקר את הנזק, להגן על קוראיו הקטנים ואולי גם על עצמו מהרשעה בפסימיזם וחוסר חינוכיות.

לא הכל היה מנוסח כשהייתי ילדה, ובכל זאת הבנתי בדיוק במה המדובר. פצפונת היתה ידידתי הפנימית. ביחד גילינו שאפשר לערוק לעולם מקביל, בר-שליטה ושעשוע, בצדהמציאות. פצפונת עשתה זאת ביתר חופש וחן, אבל גם אני לא הייתי קוטלת קנים. עד היום אני סובלת מקדחת מחשבות. (נדמה לי שכבר סיפרתי במקום אחר על בדיקת גלי המוח שעברתי. הבודקת היתה צריכה להרחיב את המסך ארבע פעמים כדי להכיל את הפעילות התודעתית. המוח שלי נראה לטענתה, כמו מוח של אדם על סמים קשים.) מן השעמום לפחות, נרפאתי. הוא מכאיב עכשיו רק לזיכרון.

וזה מה שלמדתי מ"פצפונת ואנטון":
שהמבוגרים אינם טובים מהילדים,
שהמצִיאות זה לא הכל,
שֶׁמה שהראש מייצר הוא הרבה יותר מסעיר בדרך כלל, ממה שהמציאות יכולה לספק.
שהמְצָאות יכולות להתמיר כאב, או לפחות להסיח את הדעת ממנו.
שהמרפא נמצא בתודעה. וגם בחברוּת עם אנטון.

*

סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עוד גיבורות ילדות:

גילגי היתומה המאושרת

המוצא של הילדה אילת  *  וגם – בדיוק כמו שזכרתי

מוכרת הגפרורים הקטנה

פוליאנה ואני

*

הנעל האדומה (סיפור ילדות של סופי קאל שתרגמתי בהמשך לרשימה זו, ובהמשך לכמה וכמה סיפורים אחרים שלה, שלא לדבר על הסיפור המוזר של פול אוסטר וסופי קאל)


Read Full Post »