Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ארז ישראלי’

אז ככה, "הגבעה" של רועי אסף היתה העבודה הטובה ביותר בהרמת מסך 2012 (וידוי נאות – ראיתי רק שלוש תוכניות מתוך ארבע). היא תעלה מחדש ב28 לדצמבר במסגרת ערב שלם של עבודותיו.

רשומה עתירת ספוילרים. עדיף לקרוא אחרי הצפייה כדי לשמור על טריות.

*

מכבי בסרביה 1931

מכבי הצעיר, בסרביה 1931

זה מתחיל במארש "צה"ל צועד" בניצוחו של אל"מ גרציאני, כפי שכתוב בתכנייה. שני גברים צעירים רוקדים בקדמת הבמה ואחד עומד בצד ובעומק, ספק מתבונן ספק ניצב בדום מתוח. הגברים מזוקנים קלות. לָעומד צמה ארוכה. הריקוד מורכב מפיסות של ריקודי עם וטקסי חג ומסכת. פה ושם משתרבבת לה תנועה זרה, גירוד תחת נניח, שמוחצן ומוקפץ אף הוא בקצב המארש. ביחד, תמיד ביחד. אין אֶרֶס בכוריאוגרפיה; היא מפלרטטת עם הפרודיה בלי לחצות את הקו. הנעורים, הנופך ההומואירוטי, הבגדים הלא-צבאיים בעליל – חולצות טריקו ומכנסי בד בצבעים פסטליים; צהוב, ירוק, כחול, אדום, ורוד, אפור – שומרים על חן וחום.

כשהמארש מסתיים "העומד" נופל. לא "מתעלף" אלא נופל קדימה זקוף ונוקשה כמו חייל בדיל. הרוקדים חשים אליו ומספיקים לאחוז בו לפני שהוא פוגע בבמה.

עדי נס (מתוך סדרת החיילים)

עדי נס (מתוך סדרת החיילים)

.

כל כך קל להגחיך את מילון הגוף הציוני אבל רועי אסף לא נופל למלכודת. הוא פשוט מראה את התרוקנותן של המחוות. באמצע הצחוק של "צה"ל צועד" נזכרתי פתאום בגועל של הדאדאיסטים מן השפה שהושחתה על ידי הפוליטיקאים והעיתונאים הגרמנים:

"שאיפות התפשטות טריטוריאליות, שוביניזם, לאומנות ותוקפנות תוארו במילים 'מכובסות' כצורך בביטחון, כאהבת המולדת (ארץ האבות), כזכות טבעית, כצדק וכו'. השפה הפכה צבועה, מתחסדת, שיקרית. הוגו באלנגעל ממנה והחליט להרוס אותה. אבל איך יכול אדם בוגר, קורא, כותב ומדבר, להרוס שפה?" – שואל עתי ציטרון בקולה של המילה.

בשירת הג'יבריש המצחיקה-מסתורית שהמציא באל, במילים המשוחררות ממשמעות שדקלם בכובד ראש:

gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori – וכן הלאה.
וגם רועי אסף בדרכו, מפרק את הטקסים והמחולות למין ג'יבריש ציוני.

את "הנער" הזה שעומד ללא נוע ולפתע פתאום קורס לו בעומק הבמה, אני זוכרת ממגש הכסף:

דֹּם הַשְׁנַיִם יִגְּשׁוּ/ וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ./ וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.// אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,/ וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים,/ יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף/ שֶׁעָלָיו לָך נִתְּנָה מְדִינַת הַיְהוּדִים.// כָּךְ יֹאמְרוּ וְנָפְלוּ לְרַגְלָה עוֹטְפֵי צֵל,/ וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל…"

הנער הזה הוא המת החי שנשאר איתנו. "הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן / הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת" כתב אלתרמן בשיר אחר. זה נשמע קצת מקברי כשאני כותבת, אבל זה היה הרבה לפני עידן הזומבים, המתים עוד לא ידעו שהם מתים, הם המשיכו לרוץ על אדי התום והתעמולה וחוסר המודעות והביחד, הרבה אחרי שהם עברו את הצוק.

בעבודת הוידאו הסטטית (בתמונה למטה) של ארז ישראלי הם חלק מפירמידה אנושית, מגן דוד מ"אתלטים" ו"גופות". אם תשלימו את המגן דוד בדמיונכם תבינו שהאתלטים גם עומדים על גופות (והמשולש התחתון בכלל "קבור" באדמה), זה נותן להם יציבות.

.

ארז ישראלי, מגן דוד. עבודת וידאו סטאטית

ארז ישראלי, מגן דוד. עבודת וידאו סטאטית. אתלטים וגופות. מטבע הדברים וכוח הכבידה המגן דוד קטום. השפיץ התחתון כמו קבור באדמה

.

המגן דוד של ישראלי כמו הגבעה, נוצר בדיעבד, במבט לאחור. ובכך מסתיים הדמיון. ארז ישראלי חזיתי ומצלצל. רועי אסף הרבה יותר אגבי ומלא חיים.

ובחזרה לגבעה: המארש מתחלף בצלילי גבעת התחמושת פס הקול של מלחמת ששת הימים. התפכחות מוגנבת רק אחר כך, דרך I started a joke קינת הפופ הנוסטלגית של הבי ג'יז:

I started a joke, which started the whole world crying
But I didn't see that the joke was on me, oh no

Til I finally died, which started the whole world living
Oh, if I'd only seen that the joke was on me

המת החי והלוחם מתחלף במֵת מונפש בעל כורחו, שגם הוא בתורו הופך לסתם גופה, משקולת שמפריעה לבריחה. הגבעה היא כרוניקה של התפכחות והתפרקות. תמונת הסיום מזכירה את תמונת הפתיחה. בשתיהן יש דמות שמתבוננת בשתיים האחרות כמו ב"לפני ואחרי" עגום: בתמונת הפתיחה יש סולידריות ותקווה ואופק שאליו נושאים עיניים. בתמונת הסיום יש דמות שנמלטת מגופה ודמות שעומדת בגבה לקהל, מתבוננת אחורה לָעבר, לצלילי תרועת אשכבה.

איפה טמון הקסם של הגבעה? אולי בתחושה שרועי אסף מבטא – לא פחות ולא יותר ממה שהוא מרגיש. זה קשור גם ליכולת שלו להתבונן בלי להתנכר (שלא כמו הרשע מההגדה של פסח ששואל "מה העבודה הזאת לכם?" לכם ולא לו), וגם לחיוניות וחן. אני כבר לא זוכרת אם זה היה פשנל או אמרגן מיתולוגי אחר שניסה לזקק פעם את הנוסחה המנצחת: אם בהתחלה צוחקים ובסוף בוכים, זה שלאגר (להיט).

.

מתוך "הגבעה" מאת רועי אסף

מתוך "הגבעה" מאת רועי אסף, צילם גדי דגון

*

הגבעה, מאת רועי אסף: רקדנים שותפים ליצירה – יגאל פורמן, שלומי ביטון, רועי אסף (כולם מצוינים, מ. ב.), פסקול ותלבושות – רועי אסף, עריכה מוסיקלית ומוסיקה מקורית – שלומי ביטון, ניהול חזרות – מלני ברסון, תודה מיוחדת לרונית זיו

***

עוד על המילון הציוני

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

סיפור על אדמה וחושך

פוליאנה ואני (והחלום הציוני)

*

עוד על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

על דגי זהב של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

וכן הלאה

*

ועוד שלוש הודעות:

היום בין אחת לשתיים בלילה, אני מתארחת בגל"צ ב"ציפורי לילה מתפייטות" עם דורי מנור ושרהלה בן אשר. והנה גם הלינק – התוכנית מתחילה בחצות, אני מצטרפת רק בשעה השנייה.

"הַשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁל סִינְדֶרֶלָה עָבְרוּ שָׂם לְמַטָּה בַּמִּטְבָּח. / הָיְתָה לָהּ חֵרוּת הַדַּעַת / אִם נֹאמַר אֶת זֶה כָּךְ" (דליה רביקוביץ, סינדרלה במטבח). נפליג ב"ציפורי לילה מתפייטות" הרחק הרחק מכאן – אל עולם של לכלוכיות ושל נסיכים, של זאבים רעים ושל פיות טובות. נשוח על האחים גרים ועל שארל פרוֹ, וגם על שלל אגדות ספרותיות – הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד, את"א הופמן… בשעה השנייה נהרהר על משמעותן של האגדות בחיינו בסיועה של האמנית והסופרת מרית בן ישראל (סיפורים יכולים להציל). גלצ, יום ב', 12-2 ואח"כ ברשת.

*

בשבוע שעבר חזרתי לפסטיבל ריקודי חדר אחרי שנים רבות. זה היה בשעתו הארדקור כתב תנועה ומאז התרחב והתגוון ועדיין נותר מחובר בחבל טבור ארוך. את הכנס המרתק כבר החמצתם למרבה הצער, אבל השאר יירקד גם בירושלים. אם הייתי צריכה לבחור ערב אחד הייתי בוחרת כנראה ביום רביעי, בזכות עמוס חץ שהיום בגיל 79 הוא רוקד נפלא מתמיד, ובזכות "מחווה לטובע" המחווה של שלי פלמון (גילוי נאות, היתה פעם תלמידה שלי אבל זה לא משנה) ל"גלגול" של קפקא.

ריקודי-חדר-איפלייר

ואת המופע הבא לא ראיתי, אבל אני הולכת לראות:

NAV

Read Full Post »

מאמר זה הוא מעין חלק שני של "על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד"

כמה עובדות ביוגרפיות:
יוזף בויס (1921-1986), אמן גרמני. יצר רישומים, פסלים וקופסאות תצוגה אבל נודע בעיקר בזכות אישיותו הכריזמטית השנויה במחלוקת, ובזכות כמה מיצגים שנחרתו בזכרון הקולקטיבי של עולם האמנות.
ב-1944 כששירת כקשר בחיל האוויר הגרמני, התרסק מטוסו בחזית הרוסית. הטייס נהרג ובויס נמצא על ידי יחידת חיפוש והועבר לבית חולים שדה. מאוחר יותר טען שחולץ מן השלג על ידי טַטַרים נודדים שמשחו את גופו החבול בשומן חיות ועטפו אותו בלֶבֶד. רק כשבועיים לאחר מכן, על פי גירסתו, הופיעה יחידת החיפוש. הסיפור הפך למיתוס המכונן של בויס האמן. זה היה המקור לשימוש בחומרים בלתי קונבנציונאליים כמו לֶבֶד ושומן, ולתפיסת האמן כשַׁמַן המאפשר מעבר בין מצבים פיסיים ורוחניים.
ב-1951 סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות בדיסלדורף, וב-1961 חזר אליה כפרופסור לפיסול מונומנטאלי, ופיתח בהדרגה את התיאוריה שלו על התפקיד החברתי, הרוחני והפוליטי של האמנות. בין השאר הושפע מרודולף שטיינר, יונג, נובליס, שילר, ג'יימס ג'ויס, לאונרדו דה וינצ'י ופרצלסוס, האלכימאי בן המאה ה-16 (ותודה לויקיפדיה). הוא העלה על נס את "כוחה המשחרר של האמנות", וראה בחברה יצירת אמנות ענקית שכל אדם יכול לתרום לעיצובה בתהליך שנקרא "פיסול חברתי". בהמשך להכרזתו המפורסמת ש"כל אדם הוא אמן" הוא ביטל את דרישות הכניסה לשיעוריו, מה שהוביל בסופו של דבר לפיטוריו הרעשניים ב-1972. הוא המשיך להיות דמות מרכזית בעולם האמנות וגילה מעורבות גוברת בפוליטיקה, נגד נשק אטומי ובעד הסביבה, (ב-1982 למשל, נטע 7000 אלונים בדוקומנטה בקאסל).

בשנה שבה למדתי אמנות בבצלאל (אני עוזבת סדרתית של מוסדות) נלחש שמו ביראת כבוד על ידי התלמידים הנחשבים. הוא נתפס כהכלאה בין אמן-על לקדוש, מה שעורר אצלי התנגדות אינטואיטיבית מעורפלת, שהלכה והתחדדה במהלך השנים.
"בסיסית, בויס לא היה זר לנו," כתב גבי קלזמר כעבור שנים, ב"סטודיו" מס' 40. "היה בו משהו 'צבאי': היחס שלו לבגדים כאל 'מדים', הנוכחות ה'שׂדאית' (מלשון שדה), 'כלי נשק', 'מנות קרב' וכו'. והרי שרון ואני היינו יוצאי סיירת. ידענו לקרוא את השפה שלו."
הצבאיות הזאת, שהמלנכוליה של בויס כאילו הכשירה ועמעמה, הטרידה אותי כבר אז, שלא לדבר על האוטוביוגרפיה המומצאת. אני לא מצליחה לאתר את המאמר שהפריך באותות ובמופתים ובתאריכים את סיפור ההצלה הטַטַרי, אבל נשאלת השאלה, מה איכפת לי בכלל? הרי כל האוטביוגרפיות הן בסופו של דבר מומצאות, ואני ממילא מאמינה בכל המיתוסים והאגדות ומסכימה עם הצייר פרנסיס בייקון ש"צריך להמציא את הריאליזם מחדש, צריך להמשיך ולהמציא אותו כל הזמן," ועם ואן-גוך שכתב לאחיו על שקרים שהם יותר אמיתיים מן האמת הליטרלית. אז מה בכל זאת מטריד אותי? משהו באופי החמקמק של הסיפור, בטשטוש הגבולות בין טקסט דתי-מיתולוגי להונאה יחצנית. בייחוד כשלוקחים בחשבון את היומרות ה"חינוכיות" של בויס; כך למשל מתואר המיצג המפורסם שלו "זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי" (1974), באתר של מוזיאון חיפה:


"במהלך המיצג […] שהה יוזף בויס במשך שלושה ימים עם זאב ערבות – טורף שנחשב לחיה מקודשת עבור האינדיאנים. בתחילת המיצג הובל בויס משדה התעופה JFK בניו יורק על אלונקה בדרכו אל גלריה רנֶה בלוק, כשהוא עטוף בכל גופו בלֶבֶד (חומר מבודד הנקשר לסיפור הצלתו כטייס בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה). לאחר שהייתו במחיצת זאב הערבות, שבמהלכה נרקמו יחסי גומלין עדינים ביניהם, הובל בויס עטוף הלבד באמבולנס חזרה לשדה התעופה. בויס העיד כי במהלך המיצג הוא תפקד כמעין שמאן מודרני, אזרח גרמני שחי את תהליך האמריקניזציה המואץ של שנות ה־50. ההתייחסות ל"רוח החופש" המיתית של זאב הערבות קיבלה כאן ממד חברתי־פוליטי: ריפוי שורשיה של הטראומה האמריקנית בשל הכוחנות שהופעלה כנגד האינדיאנים, והתייחסות סימבולית לאמריקניזציה המייצגת את השתלטות המערב הקפיטליסטי כולו."

מן הניסוח האוהד מבצבצת מגלומניה שַׁמַניסטית ששופכת אור לא מחמיא על "הפיסול המונומטלי" של בויס (שֵׁם השיעור אותו לימד באקדמיה בדיסלדורף), ועל "הפיסול החברתי" שהמציא, (מונח שמלכתחילה מעלה על הדעת תרגילי סדר ומפגני ראווה, בניגוד מוחלט לכוונה המקורית). השילוב בין מלל נונקונפורמיסטי והטפות מוסר מפעיל אצלי נורת אזהרה. יש לי חשד עמוק במטיפים, באמנים טוטליים ורדיקליים, שמִן הרדיקליות שלהם נודף ריחו של הממסד הבא. וכן, בויס הוא אמן מוכשר, וגם לעבודה הזאת יש איזה חן ליצני-מלנכולי-מנוכר. אבל אמיתות מוחלטות הן קצת משעממות מבחינה אמנותית, ומחוצה לה הן מפחידות. מישהו תמיד נרמס בשְׁמן, בסופו של דבר.
לא מזמן קראתי מחדש את "מלך צפרדע או היינריך ברזל" (נסיך צפרדע) של האחים גרים, והסיפור הזה החזיר אותי לבויס. התחלתי לחשוב על הדימיון והשוני בין ה"יום בחברת קרפד" שנכפה על הנסיכה, לחגיגת ה"שלושה הימים בחברת זאב ערבות" של בויס. בין הילדה המבוהלת, הכועסת, האישית, שלא מעלה על דעתה שיש למעשים שלה קיום מופשט, סמלי, שאפשר בכלל לערער על צדקת הקרפד, לבין האמן המשועשע, הצודק, שמנכס לעצמו את ההסטוריה ואת התרבות, שמנופף באמיתות מוחלטות כמו אביה של הנסיכה שתובע ממנה לקיים את הבטחתה ולא לבוז למי שעזר לה בשעת צרה. ואלה שתי דרישות שונות, אגב – הראשונה נוגעת למעשים, לפעולות שעליהן התחייבה, ובשנייה הוא מנסה להכתיב לה גם את רגשותיה.
וחשבתי גם על המקום של ה"אהבה" (במרכאות כפולות) בשני הסיפורים. ה"אהבה" שהממסד כופה על הנסיכה, ו"ה"אהבה" השַׁמַניסטית העקומה, האירונית (שלא לומר זחוחה) של בויס, הנוטפת משֵׁם המיצג: "זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי".

ומה עם האהבה שלי לבויס? (איך אני יכולה לאהוב אותו אחרי מה שכתבתי?)
*

ב-1965 הציג בויס בתערוכת יחיד בדיסלדורף את "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". האמן שפניו מכוסים בדבש ועלי זהב, הסתובב בגלריה כשהוא מערסל ארנבת מתה בזרועותיו וממלמל ולוחש לה הסברים לרישומים התלויים על הקירות.

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 1965

תמונת המיצג תוארה על ידי כמה מבקרים כ"מונה-ליזה החדשה של המאה ה-20", מה שהעיד על  המקום שכבשה בתודעה הקולקטיבית של עולם האמנות, וגם על יופיה המיוחד. ובאמת קשה לעמוד בפני הליריות והמלנכוליה האפלה שלה. עלי הזהב, המלמולים, הילדותיות הוולט-דיסנית של הארנבת, הדבש ומר המוות. כמו בשיר של אלזה לסקר שילר:

[…]
הבה נחלוק בגעגועינו.
ונתבונן בדמויות העשויות זהב.

ברחוב יושבת לה תמיד מתה
ומבקשת נדבות בקול תחינה.

או בקינה של פאול צלאן:
[…]
חלב שחור של שחר אנו שותים בלילה
אנו שותים בבקר ובצהרים אנו שותים בערב
אנו שותים ושותים
[…] שערך מזהב מרגריטה
שערך מאפר שולמית אנו חופרים קבר באוויר, שם לא שוכבים בצפיפות

אבל ההשוואה למונה-ליזה היא גם מטעה לטעמי, כי המודל של הדימוי הזה נמצא באמנות הנוצרית. בויס והארנבת הם גלגול – או שמא מוטאציה – של הפְּיֶטה הנוצרית. (פְּיֶטה = רחמים באיטלקית, יצירת אמנות המציגה את מריה מערסלת את ישו המת.) האֵם המתאבלת הוחלפה באמן-השַׁמָן. ההילה המוזהבת כמו התפשטה לתוך הפָּנים. הבן הצלוב הוחלף בארנבת, כלומר בטבע, שאנחנו, בטפשותנו ובחטאינו, צולבים.

ועולה בדעתי גם וולפגנג בורכרט, הסופר בן גילו של בויס (פאול צלאן, אגב, היה מבוגר מהם בשנה אחת) שחייו הבוגרים הקצרים נעו בין החזית הרוסית לבתי חולים ובתי כלא. אני נזכרת בסיפור חג המולד האפל שלו "שלושת המלכים הכהים", שבו שלושה אנשים בחליפות מדים ישנות, אחד עם קופסת קרטון, אחד עם שק, ושלישי בלי ידיים, מביאים מתנות לתינוק שנולד בחורבות המלחמה. "קדושים משונים," אומר עליהם אבי התינוק כשהם חומקים בחזרה אל תוך הלילה. וזה מה שאפשר להגיד גם על התמונה הזאת של בויס: "פְּיֶיטה משונה"…

ובעצם, יש למיצג עוד מקור דתי. המלמול אל הארנבת הוא גלגול של הדרשה המפורסמת שנשא פרנציסקוס הקדוש לציפורים. פרנציסקוס, בן למשפחת סוחרים שחילק את כל רכושו, שאהב טבע ואדם, שחיבר את שיר הברואים עם "אחינו השמש, אחותינו הלבנה", זכה לפופולריות מיוחדת בדור הפרחים של שנות הששים, התקופה שבמהלכה נוצר המיצג.
ומעבר ליופי ולאלוזיות הדתיות, קיים גם המימד הנונסנסי של המיצג – שנמצא כבר בכותרת האבסורדית שלו:  "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" – שימושי מאד, למי שרוצה להסביר תמונות לארנבת מתה. בצד הקינה והטקס השַׁמַניסטי מדובר בעבודה ארס-פואטית, ספוגה באירוניה לאמנות המושגית (שבויס היה חלק ממנה), לחידתיות ולשכלתנות שלה. הצד הליצני, המנוכר, של היצירה מאזן את היופי ואת העוצמה הרגשית ומונע מהם להשפך לכל הצדדים.
(רק עכשיו בזמן שאני כותבת אני קולטת עד כמה העבודה הזאת חלחלה לתוכי. עד שחזרה וצצה בלי משים, בבנות הדרקון בקטע שבו קוסמת החיות הקטנה מערסלת את הארנב הדרוס…)

המיצג אגב, הכיל פרטים נוספים, שכמו "נשטפו" ממנו במהלך השנים. פה ושם מוזכר אשוח מת שהיה מוטל באמצע הגלריה, ורבים אחרים מציינים את הלֶבֶד שעטף את רגלו של בויס ואת לוחית הברזל שנקשרה לנעלו, בגלל החשיבות הסימבולית שייחס בויס לחומרים: הדבש שנוצר על ידי הדבורים מייצג (על פי בויס את שטיינר) חברה אידאלית מלאה חום ואחווה. הזהב, מתכת אצילה ומטרת העבודה האלכימית, מסמל את השמש, הברזל מייצג גבריות, כוח וקשר לאדמה, והלֶבֶד את הריפוי הטַטַארי.

הפרשנות האיזוטרית הזאת מחזירה אותי אגב, לבעיות שלי עם בויס. לא רק משום שהיא סותמת ומצמצמת את העבודה. עצם הנסיון להכתיב אותה מגחיך את הפראזות הגדולות על החירות. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", הכריז בויס. ומה לעשות שאחת החירויות הבסיסיות לטעמי היא חירות הקריאה וההבנה. יצירת אמנות טובה היא ראי של כל מי שעומד מולה. מרגע ששוּלחה לדרכו, אי אפשר לשלוט במה שישתקף בה. וטוב שכך, כי "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" חורג בהרבה מן המניעים המוצהרים שלו ואפילו מן הליריות שנכנסה לי לתוך הנשמה. הוא משקף-מבשר את רוח הזמן – בבינתחומיות שלו (כולל קורטוב שַׁמַניזם ניו-אייג'י), במתח הרגשי-רעיוני, בערבוב הפוסטמודרני בין גבוה לנמוך (פְּיֶטה עם ארנבת) ובמוּדעות הסביבתית.

*

גירסה מורחבת של המאמר (בתוספת כמה וכמה גילויים מרעישים) בסיפורים יכולים להציל.

*

עוד באותו עניין חיוכי האתמול והמחר – כלומר לאונרדו דה וינצ'י, מרסל דושאן, יוזף בויס והמונה ליזה

*

ארז ישראלי, איך מסבירים תמונות לבויס מת

ארז ישראלי, איך מסבירים תמונות לבויס מת

Read Full Post »