Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אקספרסיוניזם’

זאת היתה פעם תעלומה בשולי הפוסט על יעקב שטארק, הצייר שהתאהב באחותה בת השתים עשרה של סבתי; ארבע שנים חיזר אחריה עד שנישאו, וארבע שנים לאחר מכן הוא גווע מדלקת ריאות והותיר לה בת שהפכה לדודתי יודית מרת הנפש (ובמידה רבה גם לגיבורת ספרי אסור לשבת על צמות, ערבבתי את העצב שלה בשלי). האלמנה הצעירה נישאה מחדש לישראל ליעקב חוטימסקי ועקרה לטבריה, שם נולדו לה עוד שתי בנות. כל הבנות נקראו על שם חבלי ארץ – יהודית על שם יהודה, שומרונה על שם השומרון וגלינה על שם הגליל.

G2

גלינה חוטימסקי, כ' טבת תרצ"א – כ' טבת תש"א

גלינה חוטימסקי חייתה עשר שנים בדיוק. ביום הולדתה העשירי, כשיצאה לקטוף פרחים עם חברותיה, היא נפלה בין הסלעים ונהרגה*. זה קרה בשנת 1941, שנה נוראה במיוחד במלחמת העולם השנייה (א' שבקיאותו בהיסטוריה מרשימה בהרבה משלי, מוסיף שבארץ נערכו אז לפלישת הנאצים).

חבריה לבית הספר כתבו ספר זכרונות. הנה ההקדשה.

שימו לב לסיום:

שימו לב לסיום: "במה ננחמך אם יקרה? אשרי היודע למצוא בעצמו את המקור לניחומיו." היום לא היו כותבים כך, זה ישיר מדי. (לחצו להגדלה)

הספר נשמר בבית סבתי. נהגתי לקרוא בו בילדותי. "את גלינה עזבת אחרייך עולם מלא שוד וחמס, דמים נשפכים בכל קצווי תבל, ולא הפסדת כלום," כתבו הילדים (הדסה מאמן מכיתה ה', במקרה הזה, ולמטה יוסף לידר).

20D

זה הרעיש אותי; המלנכוליה השחורה של הילדים שלא אוזנה על ידי פאתוס לאומי. התקנאתי בפטור שקיבלו. רק ילדה אחת, תמר לבר מכיתה ח', מדקלמת ברגע האחרון של הספר, "גדול הכאב וגדול הצער אך אנו נתגבר על כל הצער ונמשיך את עבודתנו למען גאולת הקרקע ובניין הארץ."

כשכתבתי על שטארק רציתי לצטט מן הספר אבל הוא נעלם (להלן "התעלומה"), ורק בשבעה על מות אבי הוא שב ונתגלה, כאילו יש רשת סודית שמקשרת בין כל המיתות. חנה סקר אחייניתה של גלינה שלחה לי סריקה מלאה: שלושים וארבעה טקסטים שכתבו תלמידי בית הספר העממי בטבריה (אפילו שם לא היה לו) מכיתה ב' עד ח'; הקצר ביותר בן שתיים וחצי שורות, הארוך בן שני עמודים, קצת שונים ממה שזכרתי והרבה יותר עשירים ומרתקים; מבחינה היסטורית, מגדרית, לשונית, נפשית, פואטית.

9

את ההיסטוריה אני משאירה לאחרים. על המגדר אולי אכתוב בפעם אחרת. הפעם אני מתעניינת בַּספרות: התוכן צפוי למדי – הקטנים מביעים צער ומספרים בשבחה של גלינה, הגדולים יותר חוזרים גם על סיפור האסון והאזכרה. ועל רקע האחידות מתבלט השוני בצורה; אין תבנית מוסכמת לכתיבה על מות ילדה ביום הולדתה, ושלל האמצעים הספרותיים והסגנונות הופך את הספר ללקסיקון פואטי בזעיר אנפין, שיעור מאלף בכתיבה ספרותית בכלל ובכתיבת קינות והספדים בפרט.

איה בוכמן עמדה לצדה של גלינה כשנפלה

איה בוכמן עמדה לצדה של גלינה כשנפלה

ולא שאין קלישאות בספר, שמות תואר כמו טובה, חביבה, יפה וטהורה חוזרים שוב ושוב, והפועל "קטף" מככב במובן הישיר והמטפורי. גלינה היא ה"פרח שעוד לא הספיק לפרוח" (חנה קרסננסקי, כיתה ז'), והטקסטים מלאים במשחקי מילים כמו "גלינה הלכה לקטוף פרחים ותיקטף מן העולם" (חנה תורג'מן, כיתה ח'), וכמובן מאנישים את הסלעים: "והסלעים קטפו את הפרח היפה הזה. הם גלגלו אותה אל התהום…" (יהודית לבנזון כיתה ה'), ומדברים אליהם: "האין לכם די פרחים כי לקחתם גם את הפרח הקטן מאיתנו…?" (לאה שליטין מכיתה ז'). איילה טאג'ר מכיתה ז' מאשימה את הסלעים שלבם לב ברזל אחרת לא היו לוקחים את הפרח הנחמד.

ולמה בעצם לא כתבה לב אבן? האם לב אבן אצל סלעים זה דווקא בסדר, כמו לב בשר אצל בני אדם? היגיון שלם של פיוט ופנטסיה מסתתר מאחורי הדימוי האבסורדי של סלע עם לב ברזל.

ובין הקלישאות מתנצנץ לו פתאום פרט ספציפי שמחייה את הטקסט: כששמואל שרמן המפוכח מכיתה ה' מספר איך בסוף היום שוחררו כיתות א ב ג ד וכיתות ה ו ז ח חיכו להודעה חדשה, ופתאום הוא כותב, "את גלינה הביאו המורים והניחוה על השולחן."

או כשנתן גנדלמן מכיתה ב' מונה את שבחיה של גלינה: "היא מימיה לא הרביצה בילדים. היא היתה בכיתה ה', ולא היתה מרגיזה אף אחד ולא היתה עושה מה שלא מרשים לה." "היא היתה בכיתה ה'" מזדקר לו מתוך השבחים, אולי משום שנתן עצמו קטן וכיתה ה' נראית לו כהישג ראוי לציון.

משה כהן מכיתה ח' הוא נער ההיפרבולות:

אין מילים בפי לתאר את כל מעלותיה של גלינה. היא היתה הראשונה בכיתתה בכל. גם בלימודים, גם בניקיון וגם במשמעת. המורה אשר היה יוצא מהכיתה תמיד היה אומר: 'גלינה קבלה את הציון הכי טוב בכיתה היום.'

אבל כשחנה תורג'מן מכיתה ח' שעבדה עם גלינה במטבח מספרת איך "נשמעה לפקודת המורה" ובשעת עבודתה "פניה הראו צחוק ועליזות כאילו באמת היה הדבר מצחיק," הלב יוצא אל גלינה.

"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט. אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד. והטקסטים האלה הם פורטרטים כפולים, של גלינה ושל כותביהם; ליוכבד ילוז מכיתה ו' יש רפלקס אלגורי (בהשראת תהילים, אולי?) גלינה שלה "עברה במשעול צר, מימינה תהום איומה משמאלה גדר." יש מי שמתענג על מליצות: "שֻׁדדה מאיתנו גלינה היקרה", ומי שנוטה אל הטראש וההורור. יעקב בלנקה מכיתה ז' למשל. הוא מתאר איך שכבה הילדה "…ראשה מרוסק ודם אדום וטרי כיסה את פני האדמה."

חלק משגיאות הכתיב פיוטיות: ראובן גרה הדייקן מכיתה ג' כותב פעמיים "הפסד" במקום הספד (אולי זה נטוע באטימולוגיה?). אצל יעקב בלנקה "עשוקה" (עסוקה) חבורת נערים ונערות במשחק, ואילו יוסף לידר מזכיר את השמחה והתורה אשר "סגפה" (ספגה) גלינה לקרבה. (ובין לבין אני מתענגת על הכתיב החסר. וכמעט שכחתי שהמרכאות היו פעם כמו נדנדה, אחד למטה ואחד למעלה. זה פרט ארכיאולוגי כמעט).

"חבל שקרה האסון הזה. אם לא היה האסון [גלינה] היתה פה בט"ו בשבט והיא היתה רואה איך בילינו את החג." כותבת גלילה גלובוס מכיתה ב', בנרקיסיזם של קטנים. ונתן וקשטדט מכיתה ו' מנצל את ההזדמנות לספר על אירוע דומה ודרמטי מאד שבו היה "כפשע ביני לבין המות":

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

אבל זה כאין וכאפס לעומת עזרא לוי מכיתה ז'. לנרקיסיזם של עזרא לוי יש נופך מיסטי ושטני. בבוקר האירוע כך הוא מספר, הוא החליט לשוטט מעט בהרים, וביושבו על אבן גדולה מול "התהום האכזר" התרוצצו במוחו מחשבות רבות –

וביניהן המחשבה ה"שטנית": "אם יפול מי שהוא בתהום הזה מה יקרה לו?" התשובה באה: אחרי זמן מועט לעוזבי את המקום העכור שמעתי מפי הילדים כי גלינה נפלה לתהום-המוות אשר ממנו היא לא תשוב. לבי החל לדפוק בחוזקה ודמיתי לעצמי כי למעני היא נפלה בכדי לפתור לי את השאלה.

עזרא הוא אקספרסיוניסט מולד שמעצב במה אפלה ודרמטית להגיגיו. כך למשל, הוא פותח את חיבורו:

בוקר חשוך, ההרים עוטים ערפל ההולך ומתפשט ומערפל את האויר ונותן צורה עגומה לעולם, כאילו התכונן לדבר מה רע והתעטף בשחורים.

זה הזכיר לי את פתיחת "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", הנובלה של פנחס שדה:

זה הוא הסיפור על אודות חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו, ועלייתו השמיימה בזרועות אמו. סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון-נפש, כמו ערפל המתאבך בעלות השחר על פני הגיא השומם, צף ומטפס על הרכסים, חותר אל תוך נקיקי-הסלעים, פורש זרועות מוזרות אל בין השיחים והשורשים נעווי-הצורה, מתפשט ומכסה את עין הנוף הקודר, – כמוהו היו חיי האיש הזה, וכזה הוא הסיפור.

ואילו בתיה שועלי מכיתה ז' נוקטת בגישה הפוכה:

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

בתיה מבינה באופן אינטואיטיבי שקינה ניזונה מיופי ואושר וטוהר, ובעיקר משאננותה של הגיבורה שלא יודעת מה מצפה לה. כל אלה מבליטים את הפגיעות והסכנה ומעצימים את האובדן. (כך למשל, זוכה זיגפריד, אחד מגיבורי שירת הניבלוגים, לסצנת צייד מרהיבה לפני שהוא עצמו נצוד ונרצח. כל פרט בסצנת הצייד מוסיף על תהילתו של זיגפריד ומלבה על דרך הניגוד את הצער על מותו).

הקריאה לאמא אגב, מהדהדת ברבים מן הזכרונות. הנה שולמית ברוג שהיתה שם.

הקריאה,

רבים מן הילדים מפנים שאלות לגלינה, "למי הרעת? ממי גזלת כלשהוא?" "מדוע הלכת לסלעים ונהרגת?" וגם לחלל הריק: "גלינה איננה – איך יכול להיות הדבר?" שואלת שרה ירקוני מכיתה ו' "…ובשביל מה, בשביל פרח. הכדאי היה לה הדבר? כמה פרחים יפים יכלה לראות בימי חייה?" (אלה רק פירורים מתוך אינספור דוגמאות). הם לא מגבילים את עצמם לשאלת הקינה הקלסית "איך" ("איך נפלו גיבורים?" "איכה ישבה בדד?").

האם החיבור בין שאלה שאין לה מענה לקינה הוא מולד ואינטואיטיבי? ואולי זה פשוט חלחל מן הקינות של שיעורי התנ"ך. לא רק צורת השאלה חלחלה. לאה שליטין משתוקקת להעניש מישהו. לזעם שלה יש הדהוד תנ"כי. כשהיא כותבת, "ארורים תהיו הסלעים!" אני שומעת ברקע את דוד מקלל את הרי הגלבוע; הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וגו'. לאה מצרפת גם שיר שחיברה עם שורות כמו "… עליכם סלעים!/ עליכם רשעים!/ גלינה נופצה." האם רק אני שומעת את "על נהרות בבל" ברקע? (תהילים, מזמור קל"ז) – אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע…

*

בכיתה ג' או ד' הוטל על בני הבכור לחבר שורת הספדים לגיבורים תנ"כיים. אני זוכרת שורה יפהפייה מן ההספד על שאוּל: "איך יכולת אפילו לשקול לרדת לַשאול בלי לשאול?" ולא סתם נזכרתי במילים האלה, כי למותה של גלינה יש תקדים מיתולוגי עוצמתי. הוא כל כך מזכיר איך נחטפה פרספונה בתה של דמטר אלת הדגן, על ידי האדס מלך השאול בזמן שקטפה פרחים. הנה רגע החטיפה כפי שתואר על ידי אברהם רגלסון (קורי היה שמה של הילדה במקור, את השם פרספונה שפירושו זורעת-הרס/מחריבת האור, היא קיבלה רק אחר כך, כשהפכה למלכת-השאול).

…חָשְׁבָה הַיַּלְדָּה לִמְצֹא פֶּרַח יָפֶה בְּיּוֹתֵר, וַתִּתְרַחֵק הַרְחֵק מְאֹד מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ. פִּתְאֹם צָץ מִן הָאֲדָמָה לְרַגְלֶיהָ נַרְקִיס גָּדוֹל וְנִפְלָא, וְהוּא לֹא כְמוֹ הַנַּרְקִיסִים הַצְּהֻבִּים-הַלְּבָנִים הַיְדוּעִים לָנוּ כִּי אִם פֶּרַח-אַרְגָּמָן בֶּן מֵאָה פְּטוּרִים, וּבָשְׂמוֹ מְמַלֵּא אֶת כָּל הָאֲוִיר, עַד נִדְמָה כִּי יַשְׁכִּיר אֶת שְׁמֵי-מָרוֹם וַיִנְסֹּךְ מָתְקוֹ עַל עִמְקֵי-הֶהָרִים וְגַלֵי-הַיָּם. וַתִּשְׁלַח הַיַּלְדָּה אֶת יָדָהּ לִקְטֹף אֶת הַפֶּרַח הַנִּפְלָא, וַתִּמְשֹׁךְ אֶת גִּבְעוֹלוֹ בְּחָזְקָה, עַד זִעְזְעָה שָׁרְשׁוֹ. וְהִנֵּה נִפְעֲרָה הָאֲדָמָה מִתַּחַת לַפֶּרַח לְמוֹ עָרוּץ, וְהֶעָרוּץ אָרֹךְ וְרָחָב, וּמִתּוֹכוֹ יָצְאָה מִרְכֶּבֶת-זָהָב, רְתוּמָה לְאַרְבָּעָה סוּסִים שְׁחוֹרִים. וְיוֹשֵׁב-הַמֶּרְכָּבָה, אֶחָד עֲלוּם-פָּנִים, חָטַף בִּימִינוֹ אֶת קוֹרֵי וּמָשַׁךְ אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הַמֶּרְכָּבָה פְּנִימָה. וְהַסּוּסִים הָפְכוּ פְּנֵיהֶם, וַיִּדְהֲרוּ בְּשַׁעַט עַל קַרְקַע-הֶעָרוּץ מַטָּה-מָטָּה, עַד מַעֲמָק שֶׁמִּמֶּנּוּ רָאֲתָה קוֹרֵי אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּבַת-אַחַת. וְקוֹרֵי אֲשֶׁר יָד אַדִּירָה מַחֲזִיקָה בָּהּ, צָעֲקָה צְעָקָה גְדוֹלָה וְנוֹרָאָה. אַךְ עֲרוּץ-הָאֲדָמָה נֵסְגַּר מִמַּעַל לָהּ, וְהַכּוֹכָבִים וְהַשֶּׁמֶשׁ נֶעֶלְמוּ מֵעֵינֶיהָ, וְלֹא נִמְצָא לָהּ מוֹשִׁיעַ.

(מתוך "עין הסוס" סיפורים מן המיתוס היווני, אברהם רגלסון, עם חיתוכי לינול של עמוס חץ, פרק כד' כאן, באדיבות פרוייקט בן יהודה. עוד על סיפור פרספונה)

מתוך

מתוך "עין הסוס" מאת אברהם רגלסון. חיתוך לינול של עמוס חץ לסיפור פרספונה

* גלינה חוטימסקי קבורה בכנרת. אם מישהו מהקוראים מגיע לשם ומאתר את קברה אשמח להוסיף תמונה.

*

עוד באותם עניינים

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

יעקב שטארק, יהודית שטרק

ארבעה סוגים של זיכרון

סיפור על אדמה וחושך

שני סיפורים על מוות מאת סופי קאל

איורי נפש, טבח החפים מפשע

דם, יכול לדבר?

*

ובלי שום קשר – תזכורת הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים. יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים.

ואפרת מישורי פותחת סלון ספרותי

ימי-שני-פלייר (2)

Read Full Post »

* הכותרת בעקבות אדוורד מונק שכתב במחברותיו, "המצלמה אינה יכולה להתמודד עם ציור כל עוד לא ניתן להשתמש בה בעולם הבא או בגיהנום."

*

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב"ד)

כששאלתי את אביב יצחקי מה הסיפור של הגביעים ההזויים האלה, התברר שמדליקים בהם נרות בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח הציבור. הוא אמר שריתקו אותו הטקסטורות, השעווה שנוזלת מלפנים וסימני הניגוב והשפשוף בגלל הצטברות עשן.

*

וזה מה שריתק אותי (כמה וכמה דברים):

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

דבר ראשון חשבתי על הקופסאות של ג'וזף קורנל. יש לו כמה עם שורות של גביעים, למשל זאת שלמעלה. אבל אצל קורנל הכול טהור וגבישי ועצוב ובלתי מושג כמו שלגייה בארון הזכוכית (קורנל עצמו תמיד מזכיר לי את הילד המת מ"ככלות חמש שנים" של לורקה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת).

הגביעים של יצחקי לא חנוטים ומוגנים בזכוכית, הם חיים וקשי יום. יכול להיות שזאת פרקטיקה מקובלת להפוך גביעים לפמוטות, אבל בי לפחות זה מעורר מחנק ותחושה של חסימת פִּיות. הטיפות למעלה משמאל נראות כאילו נורקו זה עתה על ידי הגביע האחרון.

*

זה לא כל כך נדיר שחפצים מואנשים או קמים לחיים (אין הבדל אמיתי בין השניים, רק הבדל של מצב צבירה ותלוי את מי שואלים). "כשאנו המתים נתעורר" כך קרא משורר החפצים דניס סילק למאמר שבו הציע לשחקנים להינעל במחסן רהיטים כדי ללמוד את החיים המרוכזים והלא ממהרים, של כסא, שולחן, או שידה.

"כשאנו המתים נתעורר" כך נקרא המחזה האחרון של איבסן. דניס סילק גנב את השם מהשחקנים ונתן אותו לחפצים (כמו שפרומתיאוס גנב את האש וכולי).

ציורי הבקבוקים של ג'ורג'יו מורנדי נראים לא פעם כפורטרט משפחתי נושן, נוקשה ומאופק:

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

לואן גוך לעומת זאת, יש סדרת ציורים שבהם אדונים-בקבוקים, חבושי מגבעות-פקקים, יד(יות)יהם על מותניהם, מתכנסים לרגלי בקבוק שנפל. הנה אחד.

ואן גוך

תיאטרון החפצים של ואן גוך. לחצו להגדלה

וראו גם הספר הנפלא ביותר (באמת).

*

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

השפשופים האקספרסיוניסטיים ברקע הגביעים הזכירו לי את שמי הכוכבים של ואן גוך. אבל אפילו יותר מזה הם הזכירו לי את אדוורד מונק, למשל את שלושת הציורים שלמעלה. בייחוד את הציור הימני, שנקרא "גיל ההתבגרות". המיטה הלבנה של הנערה הזכירה לי את המגש הבוהק של הגביעים.

אלה שתי במות (שונות ככל האפשר, ועדיין) לצללים וחרדות.

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה מימין, רישום הכנה לתפאורה של הסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קאליגרי" (1920). העולם העקום, האלכסוני והלא יציב של האספרסיוניסטים מחזיר אותי לאדוורד מונק: "בעת שִׁכרות אנחנו רואים דברים בצורה אחרת," הוא כתב, "רישום הקווים לרוב נמס, הכול נראה כתוהו ובוהו … אם רואים כוס עקומה, יש לציירה עקומה."
משמאל, הליצן הבוכה, ציור ילדות של בני נמר, שעדיין מגלם בשבילי את מהות האקספרסיוניזם.

*

ובד בבד הצילום של אביב יצחקי הוא גם ההפך הגמור. שהרי השריטות האלה ברקע אינן תוצאה של שכרות או זעקה פנימית אלא עקבות של מאבק הרבה יותר ארצי בין לכלוך לנקיון בקטע מסוים של בית כנסת. זה לכשעצמו כבר יפהפה, הפיוט שהיומיום מפיק בעל כורחו ובדרך אגב.

וזה מחזיר אותי גם לתפקיד המקורי של הגביעים ככלים של נרות תפילה. תפילות נתפסות בדרך כלל כזַכּות ורוחניות. זה הצד הנאצל והייצוגי שלהן, והצילום של יצחקי הוא כמו כניסת המשרתים, הוא חושף את צד שמאל של התפילה, צד הקשרים והחוטים המקושקשים והשריטות והיריקות. כי העולם הבא והגיהנום (בהמשך למונק מהכותרת) כולם פה אם מישהו רוצה לצלם.

יש בצילום הזה מין זרם מעמקים שסוחף אותי שוב ושוב אל הדרמטי והזועק. גם כשהופכים אותו הוא לא מתבלבל ומושך לגן עדן ולגיהנום. ועם זאת, יש הבדל של קנה מידה בין הצילום של יצחקי לפיסת המציאות שהוא ממסגר. הצילום הוא קטן ושטוח כמו מפה. הוא לא משכפל את המציאות אלא מתעד את הכוריאוגרפיה של היד המנקה. וגם את זה אני אוהבת, את הפיוט הקריר והיבש של המפה, כל מה שמאפשר לראות תבניות מלמעלה ובבת אחת.

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט ואחד מורכב ודמוי חנוכייה...) כאן http://publicdomainreview.org/collections/choregraphie-1701/ אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט, ואחד מורכב דמוי חנוכייה…) כאן אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

*

עוד על צילום (מבחר אקראי)

מיכל חלבין, מיטה באמצע הנהר

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

זקן כחול שעורר בהלה קלה

Read Full Post »

זאת ההרצאה שלי בכנס הפנקס השלישי והמשובח והעשיר והמעורר והמשמח שהיה היום.

*

רציתי לדבר על האיורים הנפלאים של תום זיידמן פרויד ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. ככה התחלתי. ואז, כמו כיפה-אדומה התפתיתי לפרחים בצד הדרך…

בסוף נולדה טרילוגיה. היום נדבר על איור אחד נפלא. וכל מה שקרה לי עם הזאב וכולי – יסופר בהמשך בעיר האושר.

ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; את השם הגברי תום היא אימצה לעצמה בגיל חמש עשרה, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה (בספרו של חיים באר, "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן). ביחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד יסדו עם ביאליק את הוצאת "אופיר", שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. ב1929 התאבד הבעל. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים הגרמניים היפים – לא רק לילדים – מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

ספר סיפורי הארנבת מכיל שתים עשרה מעשיות על ארנבות, שתום (אני אקרא לה כך ברשותכם, בשם שנתנה לעצמה, כדי לא לעצבן את האוזניים) בחרה, עיבדה ואיירה להפליא, איור אחד לכל סיפור.

תשע שנים אחרי מותה, תרגם ביאליק עשר מתוך שתים עשרה המעשיות ופרסם אותן בלווית איורים של בינה גבירץ, בלי שום קרדיט לתום.

ב1994 תורגם הספר כולו על ידי שלמה אבס ויצא בהוצאת עגור עם האיורים המקוריים. אני אראה עכשיו כמה מהם:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב"

"כלת הארנב" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

*

הצהרתי קודם שתום היתה חדשנית גדולה, אבל ב1908, 16 שנים לפני ספר הארנבות שלה, יצא בגרמניה ספר ארנבות אחר, מאת כריסטיאן מורגנשטרן (1871-1914) משורר גרמני חשוב ממבשרי האבסורד בספרות, עם איורים של קרל אדמונד פון פרייהולד (1878-1944).

כריכת ספר הארנבים של כריסטיאן מורגנשטרן

כריכת ספר הארנבונים של כריסטיאן מורגנשטרן

והנה כמה איורים מתוכו:

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

דומה? בטח. אפילו מעריציה הגדולים מושכים בכתפיהם בשמץ אכזבה; מה שמזכיר לי את ההקדמה לפצפונת ואנטון שבה מצהיר אריך קסטנר שמדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. "אהה, אתם חושבים לעצמכם," הוא כותב, "ומסננים דרך השיניים: אהה, קסטנר זה גנב את הסיפור. בכלל לא!" הוא מתקומם, כי זה ההוקוס-פוקוס שלו שהפך את הידיעה לספר. וגם לתום יש הוקוס-פוקוס משלה ועוד נגיע אליו, אבל ברגע הראשון אי אפשר שלא להבחין בדמיון: בקו, בצבעוניות, בקומפוזיציות הפשוטות והנקיות… פרייהולד אמנם קצת יותר עליז, אולי בגלל שהוא מאייר חרוזי שטות לפעוטות. הארנבות שלו הן בעצם ארנבוני פסחא, דמויות פולקלוריסטיות שנותנות מתנות לילדים. לפני שסופחו לנצרות (ביחד עם ביצי הפסחא), הן היו סמל של פריון בחג האביב. ופרייהולד אמנם מצייר גן עדן אביבי, תור זהב של ארנבונים וביצים.

אבל הרי לא הייתי מטריחה אתכם בשביל קצת איפוק ומלנכוליה. יש שני הבדלים עצומים בין האיורים של תום לשל פרייהולד. כדי לעמוד על הראשון צריך לבחון את היחס בין הטקסט לאיור.

נתחיל ממורגנשטרן. מן האיור האחרון שלמעלה: זה הטקסט שנלווה אליו:

ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה. (תרגום מילולי איקו שמחאי).

היחס? אחד לאחד עד הפרט האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה.

עוד אחד? הנה הטקסט שנלווה לאיור שלמטה:

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי), אייר קרל אדמונד פון פרייהולד

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי, אייר קרל אדמונד פון פרייהולד)

זה דיוק משפטי כמעט, מסוג "ברחל בתך הקטנה": אנחנו (הילדים) רוקדים עם הארנבים שלנו, בזוגות, על דשא ירוק ויפה. מימין ומשמאל מנגנים.

וכך הלאה.

ועכשיו אקרא סיפור קצר מהספר של תום:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"
(תרגם שלמה אבס)

וזה האיור של תום:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

זה כבר שונה לגמרי מפרייהולד. במקום להמחיש סצנה מסוימת תום בחרה לצייר את הסיפור כולו בו זמנית. הגיבורים משוכפלים כמו בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן, כשהוא אומר על אחת הדמויות:

היא היתה "עדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … ועדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של ההתפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה."

גרוסמן עדיין נשמע חדשני ותום הקדימה אותו בעשרות שנים: הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב-המְסַפֵּר והשועל מסיפור המסגרת – מתקיימים כולם בו זמנית באותו מרחב.

מה היתה ההשראה לבחירה הזאת?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

זה הכי קרוב שמצאתי: רישום שמתעד ערב פוטוריסטי: המוסיקה, המחול, הדקלום והציור קורים בבת אחת. אפשר כמעט לשמוע את הקקפוניה. הדאדאיסטים אמנם נבדלו מהפוטוריסטים ברציונל, באווירה ובאנרגיה, אבל הקקפוניה והסימולטניות משותפות. "סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באמנות של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (במקרה שלה הסימולטניות קשורה לצבעים, לא ניכנס לזה עכשיו).

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

*

ובחזרה ל"ארנב שהתחתן פעם": גם הטקסט הוא מין שטות דאדאיסטית שחותרת תחת הסדר הקיים. לא שטות עליזה מהסוג של מורגנשטרן-את-פרייהולד, אלא שטות קיומית שמכסה על הרבה כאב. יש כמה כאלה בספר.

זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית.

האקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-1925) התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה. האמנים השליכו את העולם הפנימי שלהם על מה שציירו. זה התבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות, אלכסוניות, לא יציבות, או במשיכות מכחול תזזיתיות כמו אצל אמיל נולדה למטה.

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אני רוצה להתעכב קצת על הציור שלמעלה. כי (לפי עניות דעתי) "הנופים האפוקליפטיים" של לודוויג מיידנר השפיעו על תום ישירות. לא על ספר הארנבות אמנם, אלא על "מסע הדג", הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה.

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

"מסע הדג" נפתח בחלום של ילד שצועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב. הדג הולך וגדל עד שהצנצנת מתפוצצת. האיור של תום הוא מעין חלום עדין על הנופים האפוקליפטיים של מיידנר, גרסה בהירה ומאופקת של סרט האסונות שלו, כולל הבתים והירח.

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

וכולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק בתחתית, שדומה לדג גדול ויש לו אפילו עין של דג משמאל.

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

האיש הזועק בצד השמאלי של הציור של מיידנר וגם האבק הכחול והפסים הצהובים, כמו התמזגו לילד זועק לבוש בכחול עם פסים צהובים של שיער של תום. (וכן, אני יודעת שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל רק עכשיו, דרך ספר סיפורי הארנבת, הבנתי באמת את הזיקה של תום זיידמן פרויד לאקספרסיוניזם). "מסע הדג" נוצר בעקבות טביעת אחיה האהוב. אולי בגלל זה הכאב כל כך חשוף. אבל בדרך כלל הזיקה שלה לאקספרסיוניזם היא הרבה יותר מוצפנת.

תום זיידמן פרויד היא אקספרסיוניסטית סמויה, או מובלעת, כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, ולכן התפשט כולו ואכל שאריות מתחת לשולחן. וכולם היו אובדי עצות, עד שבא הרופא החכם והתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק (כלומר תרנגול הודו). ואחרי כמה זמן הוא סידר שישליכו להם כותנות מתחת לשולחן, והסביר שאפשר להיות הינדיק גם עם כותנת, וכך עם שאר הבגדים, ואחרי שהיו לבושים הוא סידר שיגישו להם ארוחות מתחת לשולחן, כי אפשר להיות הינדיק ולאכול מצלחות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו ואכלו עם כולם, כי "אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן".

ואילו תום מוכיחה שאפשר להיות אקספרסיוניסטית גם עם צבעים עדינים וקווים מאופקים וקומפוזיציות מאוזנות ומרווחות. היא מצליחה לבטא את הכאב והחרדה מבלי להחצין את העיוות.

אצל פרייהולד הצבעים נעימים כי התוכן נעים. הקומפוזיציות מאוזנות כי העולם מאוזן. ואילו אצל תום זיידמן פרויד הצבעים הנעימים והקומפוזיציות המאוזנות נמצאים במתח עם העלילה הסוערת והרגשות הסותרים. האיור ל"ארנב שהתחתן פעם" מכיר בשטות וגם חושף את אחורי הקלעים הרציניים שלה.

וזה מה שנפלא אצל תום זיידמן פרויד: שבניגוד לדאדאיסטים היא לא נעצרת בפריעת הערכים הבורגניים. האיור שלה הוא לא קקפוניה אלא פוליפוניה, מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים; האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. זה קונטרפונקט, מונח מוסיקלי שהיה חביב על מורי ורבי לרישום, יוסף הירש: צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו במוסיקה של באך.

האיור מקנה לסיפור מורכבות ודחיסות שירית.

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943).   (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943). (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

האופק העגול נותן תחושה של כדור הארץ, ואולי כוכב נוסח הנסיך הקטן, שמאוכלס בדמויות מנותקות; כל אחת מהן שקועה ברגע שלה. ותום, כמו "המלאך" של פנחס שדה, משקיפה מלמעלה ורואה:

… נשים מהן נעזבות ומהן נאהבות.
ורבים קונים ומוכרים ובונים בתים.
ולהם שם אשר הם חיים אבל הם מתים.
עולם זה אין לו תקומה.
המוות רוכב על סוס בשמיים בתכלת, בדממה.

פינה באוש, 1980, התיאטרון-מחול הסימולטני והפוליפוני שלה ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

פינה באוש, מתוך 1980. תיאטרון המחול הסימולטני והפוליפוני של באוש ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

הפרשנות פתוחה ותלויה במתבונן:

האם זה "הבל הבלים הכול הבל" ו"מקרה אחד יקרה את כולם" כמו אצל קוהלת?

ואולי זאת קינה על אושר ותמימות אבודה?

ואולי זאת בכלל שמחה, לפי ההגדרה של לורטה, מספר הראיונות הנפלא נהגה בחשיכה.

לורטה, ילדה עוורת בכיתה ז' עם חיים מורכבים מאד (אמא אלכוהוליסטית, אחות שהתאבדה) נשאלת על ידי הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה, מהי שמחה:

"שמחה…" עונה לורטה, "שמחה זה מגוון."
"מגוון?" שואלת הסופרת.
ולורטה אומרת: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
והסופרת: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
ולורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה14

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה-15

והערה אישית (כאילו שכל השאר לא). לצערי לא זכיתי להתוודע לאיורים של תום זיידמן פרויד בילדותי. אבל התמונה הזאת שלקוחה מספר אמנות שאיתו גדלתי, השפיעה עלי וריתקה אותי; לא רק בזכות מסתרי המלכה הבנאית. לקח לי זמן להבין שזה קומיקס בלי גבולות. שהאישה בשביס הלבן והמלכה בשמלה האדומה, מופיעות גם בבית וגם בחוץ, רק בזמנים שונים. וגם כשהבנתי זה לא הפחית מהקסם, מהאמת והמסתורין. כי הזמן הוא אולי לינארי, אבל התודעה היא מרחב פוליפוני. הזכרונות והגילים מתקיימים בו זמנית, התת מודע לא מכיר בסתירות.

ובחזרה לארנב – האם האיור הזה מתאים לילדים, האם הוא לא קודר מדי בשביל יצורים תמימים ועליזים? ובכן, הנה למשל ציור של בני הבכור  מגיל חמש בערך.

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

לגמרי מתחת לשולחן (מבחינת האקספרסיוניזם). איזה עוצמה של כאב וייאוש, והוא עוד טוען שהיתה לו ילדות מאושרת…
האיורים של תום מכירים בכאב הזה, וכמה שהם עצובים הם לא מייאשים, כי יש בהם מידה של משחק, כלומר של אמנות, על פי הגדרתו של האמן והבמאי הפולני תדאוש קַנְטוֹר. קנטור יצר בשעתו הצגה בשם "הכיתה המתה", שבה שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, מגלמים ילדים בכיתת בית ספר. וזה מה שהוא אמר על זה בראיון:

"המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות."

תום לא סתם מעתיקה את המציאות כואבת, היא עורכת אותה מחדש ומשחקת בה כמו ילדה ואמנית ותוך כדי כך פותחת דלתות וחלונות לנפש, לתודעה ולתרבות.

וההבדל השני בין תום זיידמן פרויד לפרייהולד? הו, לשם כך תצטרכו לחכות להמשך. הזמן שלי נגמר.

*

כאן מסתיימת ההרצאה.

אבל תם ולא נשלם. לפוסט המשך: ביאליק נגד כלת הארנב

*

להרצאה שלי בכנס הפנקס השני: ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

*

עוד על איורים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד רבים רבים

ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.

*

עוד הכלאות של פנטזיה ואוונגרד

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותם לענת

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*
עוד על תום זיידמן פרויד: איור וכוריאוגרפיה

תודה מיוחדת: לאיקו שמחאי שתרגמה את ספר הארנבונים של מורגנשטרן

ולאילה דרורי, נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לי את כל האוצרות.

*****************************************************************************************************

ובלי שום קשר, אבל קורה אוטוטו – ידידי היקר שועי רז, שרבים מכם מכירים מן התגובות המלאות ידע ותובנות (וגם המצחיקות מאד, תלוי מתי) בעיר האושר, ואולי גם מן הבלוג החכם והמלנכולי שלו פרא אדם חושב – פותח סדרה של 12 מפגשי לימוד רב תחומיים על שתים עשרה יוצרות, מסימון וייל ועד רות דולורס וייז, אביבה אורי, דליה רביקוביץ', ז'קלין כהנוב ועוד (וגם אותי, הפלא ופלא, הוא העמיד בשורה הנכבדה הזאת) בסיפור פשוט בתל אביב. נותרו עוד מספר מקומות. אם אתם רוצים לחשוב על אמנות לרוחב ולעומק, מתוך דיאלוג פתוח ומלא שכל ולב, מהרו והרשמו!

*****************************************************************************************************

ועוד בלי שום קשר, אבל איכותי ומבריק, מחורז להפליא ומצחיק ילדים והורים, שלא לדבר על המוסיקה!

יואל אמר, הזוכה הגדולה של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, ואוטוטו הדיסק.

עכשיו בהדסטארט. אתם מוזמנים לקנות אותו מראש ולהפיץ.

ותבואו על הברכה והתענוג.

ואתם סתם יכולים לבוא לאחת ההצגות הקרובות:

בשבת 25/10 11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב, רכישת כרטיסים: 03-6077020 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון

בשבת 8/11 11:00 בבוקר בתיאטרון הקרון בירושלים – כרטיסים בתיאטרון הקרןם: 025667880

ביום ב' 17/11 ב17:00 בבית יד לבנים בתל אביב – כרטיסים דרך תיאטרון הקרון 02-5667880

*****************************************************************************************************

Read Full Post »

תום זיידמן פרויד "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים" כפי שאמר עליה גרשום שלום (שאמנם תיאר אותה גם כ"מכוערת עד לגבול הציורי"). נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד); את השם הגברי תום, בחרה לעצמה בגיל חמש עשרה בפמיניזם שהקדים את זמנו. אמנית, סופרת ומו"לית שיסדה עם בעלה את הוצאת פֶּרֶגְרִין ("הלך", "זר" "נווד"). כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת גברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, עגנון חיבר חרוזים לאיוריה והתלונן שהוא צריך "להכין רגל בשביל נעל" (בגם אהבתם גם שנאתם יש תיאור נלבב של איך הוא עוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו, כשהוא נוסע אליה למינכן). ביאליק ייסד איתה ועם בעלה את "אופיר", הוצאת ספרים לילדים שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. "לִבּךָ נותר אטום," כתב יעקב הבעל לביאליק. ב1929 שלח יד בנפשו. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום וגם הדוד פרויד התערב וכשל וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים שרק חלקה תורגם.

כאן אפשר לראות עוד איורים.

יש לי שלוש הערות על איוריה האהובים עלי מאד, לא קשורות זו לזו ולא שוות באורכן. סוף העולם היא הראשונה והקצרצרה.

*

כריכה קדמית של מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד,

כריכת מסע הדג בגרמנית, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד בעקבות טביעת אחיה טדי. באיור יש ספק ילד טבוע ששוכב על קרקע הים ודג שוחה מעליו, ספק ילד ישן תחת גפנו ותאנתו, ומעליו כמו בועת מחשבות בקומיקס, מרחף הדג שעליו הוא חולם.

*

1.

מסע הדג הוא פואמה סוריאליסטית שכתבה זיידמן פרויד בעקבות טביעת אחיה תיאו. הוא נפתח בחלומו של נער בשם פֶּרֶגְרין (אורי, בתרגום ביאליק). הוא צועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב (אָסְנָפָּר, קרא לו ביאליק). הדג הולך וגדל "התפוצצה צנצנת הזכוכית לרסיסים,/ ועל פני כל הרחובות השתטח הדג. // אהה! צעק אורי ויחרד חרדה גדולה,/ אהה, דגי, דגי הטוב,/ אל נא תכסה את עין כל הרחוב, והנחת גם לי מעט מקום…"

.

תום זיידמן פרויד, איור הפתיחה של מסע הדג

תום זיידמן פרויד, מתוך מסע הדג

תום זיידמן פרויד, מסע הדג

תום זיידמן פרויד, מסע הדג

*

2.

ב1912 עוד לפני אימות מלחמת העולם הראשונה, התחיל לודוויג מיידנר אקספרסיוניסט גרמני, לצייר את סוף העולם. "נופים אפוקליפטיים" הוא קרא לסדרה שצויירה במין בולמוס, היתה חריגה מכל מה שצייר לפני ואחרי והקנתה לו בסופו של דבר את תהילתו.

אני מרגישה שהאפוקליפסה של מיידנר היא תיבת התהודה של פתיחת מסע הדג. ואולי להפך, הפתיחה היא מעין הד פרטי מאופק לכאורה, של האפוקליפסה.

הנה למשל פרט מהסידרה של מיידנר (השוו לבתים שלמעלה)

לודוויג מיידנר, נופים אפוקליפטיים (פרט)

לודוויג מיידנר, נופים אפוקליפטיים (פרט)

והנוף האפוקליפטי שלמטה הוא כמו גרסה יותר דרמטית ואפלה של האיור של זיידמן פרויד, כולל האנשים הזועקים בכחול, כולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק שלמטה, שיש לו אפילו "סנפירים" צהובים ומעין עין של דג למטה משמאל.

לודוויג מיידנר, נוף אפוקליפטי

לודוויג מיידנר, נוף אפוקליפטי

תום זיידמן פרויד, מסע הדג

תום זיידמן פרויד, מסע הדג

*

איור וכוריאוגרפיה – ההערה השנייה על תום זיידמן פרויד

*

עוד על איורים

איך נראית ילדות? על איור של בתיה קולטון לשיר אחד של ביאליק

על איורי הנסיך הקטן

מה לעזאזל קורה שם, באיורים לשמוליקיפוד?

דיוקן האמן (עפרה עמית) כמכשף צעיר

על גורילה מאת אנתוני בראון

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

ועוד ועוד

*

ובלי שום קשר – הכל על סיפורים יכולים להצילביקורות מאת – יאיר גרבוז (ידיעות אחרונות), שלומית כהן אסיף (הארץ ספרים), יותם שווימר (ynet), מוטי פוגל (עכבר העיר), יונתן אמיר (ערב רב), סיפור פשוט (החנות), לי עברון ועקנין, שועי רז. ראיונות עם – מיה סלע (גלריה, הארץ), דפנה לוי (לאישה), דורי מנור ושרהלה בן אשר (גל"צ, ציפורי לילה מתפייטות).

*

Read Full Post »

זהו החלק השני של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוזמן לקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאוצרת טלי תמיד במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

*

באנו חושך לגרש

כשאיתן מאיירת את חנה'לה היא מוותרת באופן אינטואיטיבי על קווי מתאר לטובת כתמים, כתמי אור (מעניין שבלשון העברית דווקא האור בא בכתמים ולא החושך). זה חל על כל הגרסאות במידה זו או אחרת, כשגרסת "גן שלנו" היא אולי הקיצונית מכולן: חנה'לה היא "כתם אור", אין שום פרט או חומר מלבד הלובן הריק של הדף. הפחמי הוא "כתם פיח", והפרה – כתם אור מנומר בשחור (קדימון לשמלה המוכתמת?):

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "גן שלנו, חג שמח"

.

אחת השאלות המעניינות העולות תוך כדי הקריאה ב"שמלת השבת של חנה'לה" היא איך להמחיש אור, ובעיקר – איך לעשות זאת מבלי להזדקק לקונוונציות נדושות כמו ציור הילה או קרני אור כקווים הבוקעים מן האובייקטים. העיסוק בשאלה הזאת העלה שפע של אפשרויות. ואמנם, בכל פעם שנגשתי לאייר את הסיפור, עשיתי שימוש באמצעים טכניים שונים: פעם נעזרתי בנייר שחור ורישום בגירי פסטל, פעם בקולאז' של ניירות שקופים וחצי שקופים ופעם בשכבות של צבעי גואש, מונחות אחת על השנייה, כשהדמויות מבצבצות מהן. (אורה איתן)

והאור אמנם מומחש בשלל דרכים, גם בתוך הגרסה האנגלית עצמה; בשיא הסיפור השמלה מזדהרת בעקבות טיפולו של הירח ואורה שוטף את הדמות. לפעמים הלובן נמצא רק בקצוות, בחלקים שעליהם נופל האור. פעמים רבות איתן משתמשת בשכבות: כלומר, לכל תמונה יש צבע בסיס שמעליו נצבע הרקע הרשמי, אבל לא עד הסוף; השכבה התחתונה הבהירה יותר, מבצבצת מתחת לשכבה העליונה ויוצרת מעין "הילה" מסביב לחנה'לה:

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, "הילת שכבות" מתוך הספר באנגלית

.

ולחילופין, איתן יוצרת את האור גם בעזרת החושך ("אני הכוח ההוא, השוחר תמיד את הרע – ואת הטוב הוא יוצר," אומר השטן בפאוסט). הלילה של איתן זרוע צללים שמקורם מן הסתם, במפגש הראשון המכונן עם חנה'לה ועם "צלה הארוך המרקד על תפאורת הקרטון". החושך הוא גיבור בדרמה האקספרסיוניסטית של האיורים, בדיוק כמו האור; כשחנהלה חוזרת הביתה זוהרת כולה אחרי המפגש עם הירח, השחור נדחק החוצה מנוצח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, סוף הספר באנגלית; האור של חנה'לה מגרש את החושך מן הבית. דחיסות אקספרסיוניסטית. (ואתכם הסליחה על איכות הסריקה)

קולנוע אקספרסיוניסטי. מתוך "M" סרטו של פריץ לאנג (1931). "הפחמי" הוא אכן פדופיל ורוצח. הסרט נפתח במשחק ילדים, מעין אן-דן-דינו שמילותיו: עוד מעט / האיש השחור / עם הקופיץ הקטן / יבוא ויקצוץ אותך / לחתיכות. (במרכז התמונה חנה מרון הילדה)

*

השמש זורחת גם בלילה

"יש לי כבוד בלתי רגיל, ממש מוגזם, לספרות", הצהירה איתן בספר המאיירים הגדול. ובכל זאת היא סוטה מן הטקסט בנקודה אחת מהותית, או לפחות מרחיקה לכת ממנו; בסיפור, השמלה היא מקור האור: "כל החדר נתמלא אור," כותב דמיאל, "אור שמלת השבת של חנהלה הקטנה." ואילו אצל איתן, חנה'לה עצמה היא מקור האור, עוד מראשית הסיפור: כל איורי היום מופיעים על רקע שמים תכולים כשהכתם הצהוב-צהוב של שערה של חנה'לה ממלא את מקום השמש. ושמלתה "מתחרזת" עם הירח עוד לפני שהוא מסיר את הכתמים ונותן לה מאורו (למשל בתמונה מתוך "מפגשים" בחלק הראשון).

באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח. כשחנה'לה מיואשת אורה כבה וזהו גם האיור היחיד בספר שבו שולט האפור בשערה (היא כאילו מזקינה לרגע כמו הפחמי וחדלה להיות ילדה). כשהירח מחזיר לה את אורה, חנה'לה-השמש זורחת באמצע הלילה; השמיים משנים את גונם סביבה, לתכלת של אור יום כמעט.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. ראשה של חנה'לה הוא השמש בשמיים התכולים של האיור.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית, האור של חנה'לה מאפיר מעצב. הסלע שעליו היא יושבת מזכיר את השק של הפחמי. לרגע היא עצמה הופכת לגלגול של הפחמי. (ושוב סליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. אחרי הסרת הכתמים – השמש זורחת גם בלילה.

 .

ובהמשך לכך, ובהתחשב בחיבור העמוק של איתן לחנה'לה, אי אפשר שלא לשים לב לשמה של המאיירת:

אוֹרָה נ 1. אור, זוהר; כשנולד משה "נתמלא כל הבית אורה" (מגילה יד ב). 2. ישועה, אושר: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח טז)

(מתוך מילון אבן-שושן).

***

סוף החלק השני. לחלק השלישי והאחרון: ילדה ואמנית

*

על סיפורי ירח נוספים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

*

Read Full Post »

במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב נפתחת היום תערוכה רטרוספקטיבת של המאיירת אורה איתן שאצרה טלי תמיר

הספר שייצא לכבוד התערוכה יכלול מאמר של טלי תמיר על כלל יצירתה של איתן, ומאמר שלי על שמלות השבת שלה.

את הפרשנות האישית שלי ל"שמלת השבת של חנהלה" כבר כתבתי פה. המאמר הנוכחי עוסק בפרשנות המתמשכת של אורה איתן.

איורי חנה'לה של איתן הופיעו בשתי אנתולוגיות: "מפגשים", שערך אדיר כהן, עם עובד 1977-1979, ו"גן שלנו, חג שמח", בעריכת מירי ברוך, עם עובד 1988. כמו כן קיימת גירסה שלמה מאוירת, באנגלית. בצד שלושת אלה קיים גוף שלם של איורי חנה'לה בטכניקות שונות שלא פורסם מעולם.

מפאת אורכו של המאמר הוא יתפרסם בשלושה חלקים עוקבים.

"עולמה של חנה'לה" הוא החלק הראשון.

*

ישבנו באולם החשוך. אלומת אור ריצדה על קפלי המסך. צווארים וראשים נמתחו בציפייה. המסך נפתח לאט ובמרכז הבמה ניצבה חנה'לה הקטנה וצלה הארוך מרקד על תפאורת הקרטון שלא הייתה יפה ממנה בעיני, עיני ילדה בת ארבע.

לעתים נדירות עלה בידי, כבוגרת, לשוב ולשחזר את התחושה ההיא. אבל בכל חוויה עמוקה שהעניקה לי האמנות, בכל אחד מתחומיה, נכח אחד משישים של אותה היקסמות ראשונה. מאז נקשרה נפשי בנפשה של חנה'לה. ציירתי, כיירתי, גזרתי, תפרתי ואיירתי את דמותה פעמים רבות. מבלי משים הפכה חנה'לה לארכיטיפ המגלם עבורי את התום, האותנטיות והראשוניות של הילדות.
(
אורה איתן, מתוך טקסט שיופיע בגיליון הבא של כתב העת לספרות ילדים עולם קטן. כל הציטוטים של איתן משם, אלא אם כן צוין אחרת).

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא אם כן, סיפור מכונן בביוגרפיה האמנותית של אורה איתן. האוצר הבלום של האיורים שיצרה בעקבותיו שופך אור על הטקסט כמו על המאיירת עצמה.
מילדות נקשרה נפשי באיוריה של אורה איתן. הכתיבה על איורי חנה'לה היא הזדמנות לברר את סודם ואת חסינותם המפליאה לפגעי הזמן.

וראשית כמה מילים על הסיפור:

כשחנה דמיאל פגשה את האחים גרים

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא סיפור ילדים שכתב יצחק שוויגר-דמיאל בשנות השלושים של המאה הקודמת. הוא התפרסם לראשונה בדבר לילדים, וב-1938 נכלל בקובץ ככה סיפרו לי שאוייר על ידי נחום גוטמן. עלילתו בקיצור למי ששכח: ילדונת בשם חנה'לה לובשת את שמלת השבת הלבנה שתפרה לה אמה ויוצאת לטיול. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים מן השמלה החדשה וחנה'לה נשמרת שלא ילכלכו אותה. ממש לפני שהיא חוזרת הביתה יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אך לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים והנה:

הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה.

סיפורו של דמיאל הוא מעין הכלאה של שני מקורות; הראשון הוא זכרון ילדות אמיתי של רעייתו האהובה חנה דמיאל, ילידת לטביה:

זה היה ערב חג סוכות. אמא קנתה לי שמלה חדשה לחג והלכתי לשחק עם הילדים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היתה שם גבעה גדולה ועלינו כל הילדים לשחק, ואני זוכרת שפתאום מישהו צעק, 'הנה באים הגרמנים'. כולם התחילו לרוץ ואני, במקום ללכת בשביל, קפצתי מהגבעה ונפלתי. לא יכולתי לזוז, אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מה תגיד אמא על השמלה החדשה שהתלכלכה ונקרעה. הוציאו אותי משם עם עגלה רתומה לסוס ולקחו אותי לבית החולים היחידי שהיה באזור, בית חולים צבאי. אני מבית דתי ולא רציתי לאכול את האוכל שלהם ולשתות את המים שלהם. … שם היו רק קצינים רוסים, פצועי מלחמה בלי ידיים ורגליים. … כולם אהבו אותי והיו מביאים לי את המתנות שקיבלו. ההורים שלי לא יכלו להיכנס בגלל שזה היה מחנה צבאי, ולא ראיתי אותם שישה שבועות. פעם ישבתי ובכיתי ושאלו אותי למה אני בוכה. היה לי שבר ברגל אבל מה שהפריע לי זה שהיו כינים על המיטה. הם צחקו, הביאו דלי עם נפט ושפכו לי על הראש. כולם התייחסו אלי כמו למלכה. בכל פעם שהייתי במצב רוח רע והיתה לי בעיה, הם סידרו אותה. מזה למדתי כלל חשוב, שבחיים צריך להיות אופטימיסטים כי תמיד אפשר למצוא אנשים טובים שיעזרו לך, כמו החיילים הרוסים שעזרו לי. (מתוך ראיון עם אסף חיים)

המקור השני הוא "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 של האחים גרים, על יתומה ענייה בעלת לב, שנותנת לרעב את פרוסתה האחרונה ומחלקת את בגדיה לילדים קופאים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה האחרונה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

תום זיידמן פרויד, איור ל"מטבעות הכוכבים" (בקלות אפשר להתבלבל ולייחס אותו לחנה'לה). מתוך: "עשר אגדות לילדים" ברלין/ירושלים תרפ"ג (1923), שם נקרא הסיפור "הכוכבים אשר היו לדינרי זהב". לחצו להגדלה

עוד (כמה סקופים) על מטבעות הכוכבים ועל חנהלה פה.

.

יצחק דמיאל עידן את החומרנות הגסה שבה הופכים כוכבי השמיים למטבעות "קשות ונוצצות" וצמצם למינימום את הקורבנוּת הכמעט פורנוגרפית של האחים גרים ("חשוך הלילה, איש לא יראה אותך," חושבת לה היתומה הקטנה בזמן שהיא מסירה את כותנתה האחרונה ונותרת עירומה ביער). את טוהר הכותונת ואת האור השמיימי הוא חיבר לדיוקנה המלבב של אשתו כילדה מלאת עוצמה ומחוברת לרגשותיה.

*

הדימוי הציוני והאונס המוכחש

במשך השנים הפך "שמלת השבת של חנה'לה" למעין סיפור עם, בזכות השילוב בין אלמנטים ארכיטיפיים לסימבולים לאומיים; הפחמי היהודי (ללא ספק יהודי, הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) הוא מעין הכלאה של היהודי הנודד הגלותי עם אליהו הנביא בגלגולו העממי המחופש. חנה'לה היא ציון, היהודיה החדשה, הצעירה, המחוברת לטבע המיוצג על ידי עדנה הפרה, זוזי הכלב והירח.

נחום גוטמן, איור הכריכה של "ככה סיפרו לי", הוצאת למען הילד, 1938. במודע או לא – בחר גוטמן בפרשנות הציונית. האיור ממש מחולק לשניים, מעין "לפני ואחרי": על צד ימין ששייך ליהודי הנודד והתשוש חולשת תפאורת היערות האירופיים האפלים שמהם הוא מגיע, ולא פחות חשוב – שורת עצי משפחה שנגדעו על ידי צוררים. הרקע של צד שמאל הוא מושב ארץ-ישראלי. זו התפאורה של חנה'לה העומדת (קוממיות), וכל הדרכים מובילות לשם. (לחצו להגדלה)

.

והיום? זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה להתלוות אליו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי (של השמלה, כלומר הילדה) שהוכתם. בפרשנות הזאת הירח כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הכתמים/הראיות.

על קסמי הפרשנות הציונית כתבתי בהרחבה כאן, ובאשר לפדופיליה, דפנה לוי היטיבה לסכם את הנושא בתגובה: "משום שהיא שותקת, הכתמים (שהם כביכול על השמלה) לא רק נעלמים אלא זוהרים והיא מקבלת תגמול חברתי שאמור להיות מפצה מאוד. כמעט כמו טקס חניכה מחריד שהיא צריכה לעבור כדי להיות אישה."

.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

.

*

עולמה של חנה'לה

גם האג'נדה הלאומית וגם הניכור הפדופילי מפקיעים את הסיפור מהילדה: האחד הופך אותה לסמל והאחר מחלל את מעטה הקסם של האגדה. האיורים של אורה איתן מחזירים את הסיפור לילדוּת; כי זה מה שהוא לפני הכל: סיפור על ילדה שיוצאת למסע. לבדה – האם נוכחת רק בקצוות, בנקודת הפתיחה והסגירה. יש בו תום, סקרנות, חמלה, גנדרנות ילדותית, רגשות רבי עוצמה שמתחלפים במהירות – משמחה ליגון לשמחה – האנשה של בעלי חיים ואנימיזם (תפיסת עצם דומם כיצור חי בעל נפש) בצורת דיבור ישיר עם הירח. באחד האיורים היותר ילדותיים-פיוטיים אורה איתן מעניקה לו אפילו צל, כמו לחנה'לה.

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. לכל דבר יש צל, גם לירח.

.

הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (1980-1896) מביא שלל עדויות לאמונתם הספונטנית של ילדים שהשמש והירח מלווים אותם בדרכם. וכך גם בסיפורו של דמיאל; העולם החיצוני של המסע ספוג בעולם הפנימי של חנה'לה; האור הוא המשך של לובן שמלתה, והחושך של שְׁחור הכתמים. וגם להפך: השמלה היא פיסה של אור והכתמים הם פירורים של חושך.

באחת הגרסאות של איתן, השק השחור העגול של הפחמי הוא בעצם גם החלק החסר, האפל של הירח (ראו תמונות למטה), וזה כבר קדימון לחלק הבא של המאמר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים". קצה השמלה מתחרז עם הירח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים".

מתוך הסרט "הקברט של ד"ר קליגרי" 1920. לרבים מאיורי חנה'לה של איתן יש זיקה לאקספרסיוניזם. איתן המציאה כאן מעין אקספרסיוניזם לילדים.

לחלק הבא של המאמר: איך מציירים אור?

*

עוד על איורים:

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

עוד גילויים על חנהלה ועל מטבעות הכוכבים

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד

*

על ילדות / על ילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

המוצא של הילדה אילת

בקומה הראשונה גרה התמימות

פרוייקט מרי דה מורגן

ועוד

*

Read Full Post »

עדכון: הרשומה הוסרה באופן זמני ותשוב עם צאת התערוכה. איתכם הסליחה והסבלנות ותודה למגיבים. מרית

והנה היא חזרה לכאן

EPSON scanner image

*

עוד רשימות על איורים:

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) 

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד ועוד

 *

Read Full Post »

אמבט החלב של וופי גולדברג, כך נקראה הרצאתי בכנס פנים בהזמנה, ועניינה שוטטות בכמה מתצלומי הידוענים של אנני ליבוביץ. שם היא נדחסה בכף נעליים לחצי שעה, וכאן היא נפרשת לה בנחת על פני 6 פוסטים. זהו החלק השני.

לחלק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול לחצו כאן.

*

1. הדגל

אנני ליבוביץ': ברוס ספרינגסטין, ניו יורק 1984

זהו ברוס ספרינגסטין ("הבוס") זמר ששירו BORN IN THE USA שימש מן הסתם השראה לצילום. בהמשך למה שכתבתי בפעם הקודמת – ספרינגסטין כבר לגמרי מצולם בתוך דימוי. הדגל הוא המרחב שלו.

לדגל יש מעמד מיתולוגי בפופ ארט, בין השאר בזכות ג'ספר ג'ונס.

ג'ספר ג'ונס, דגל, 1954-5

ג'ספר ג'ונס

ג'ספר ג'ונס 1955

וכיוון שויטו אקונצ'י  נמצא עכשיו בכותרות, אז הנה גם עבודה שעשה ברוח הפופ ארט והדגל, רגע לפני שהפך לארכיטקט. ארבעה דגלי דיקט פרושים על הרצפה, מחוברים בחבלים לנדנדה שתלויה ביניהם. כשמישהו מתיישב על הנדנדה, משקלו מושך את הדגלים והם מתרוממים והופכים לקירות של מעין בית, ותוך כדי כך מתגלה גם "הצד הסובייטי" שלהם.

ויטו אקונצ'י, אינסטנט בית 1980

ויטו אקונצ'י, אינסטנט בית 1980

ויטו אקונצ'י, אינסטנט בית 1980

2. ספרינגסטין אינו אלא

ובחזרה לספרינגסטין: ליבוביץ לא סתם מצטטת את הדגל, אלא משתמשת בו כמפתח צורני לדיוקן. על בסיס השורה של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"   אפשר לומר שספרינגסטין אינו אלא תבנית דגל מולדתו. לא רק רעיונית, אלא באופן הכי פיסי וחזותי. הוא לבוש ומאובזר בסמלים אמריקאיים בצבעי הדגל: ג'ינס כחול, טי שירט לבן, וכובע בייסבול אדום (זהו כנראה החפץ הלא ברור שמשתרבב לו מהכיס).

זאת ועוד. הפסים והכוכבים משמשים תיבת תהודה לדמות:
הפס האדום ממשיך את הגיטרה ואת כובע הבייסבול – מאופק עד אופק ועד אינסוף.
ולא במקרה ליבוביץ כללה בפריים רק פיסה של הדגל, רק שלושה כוכבים שמתחרזים עם הזווית של הזרוע ומלווים אותה כמו אדוות.
שאר הפסים, כמו טרמפולינה, נותנים מין קונטרה לדילוג.
אני מאד אוהבת את הצילום הזה בגלל הפורמליזם ומין קלאסיות שנובעת משלל חתכי הזהב של הקומפוזיציה אבל לא נכנס לזה עכשיו.

ברוס ספרינגסטין, תזכורת

3. והאקספרסיוניסטים

ליבוביץ הופכת את הקומפוזיציה ל"תיבת התהודה" גם בצילומים אחרים, אבל את האוסקר של ההדים לוקחים לעניות דעתי, האקספרסיוניסטים הגרמנים. הנה כמה דוגמאות:

צפורניים

סטיל מתוך "נוספרטו" הגירסה של מורנאו לדרקולה 1922

המוטיב החשוב בתמונה הוא הצפורניים המבעיתות, ואפשר לראות איך השלבים בסולם החבלים משמאל, ועוד יותר מהם – החבל המלופף על התורן שמימין – חוזרים על הצפרניים כמו הד ומגדילים את נוכחותן בתמונה.

*

נערה עם כדים

פול קליי, נערה עם כדים, 1910

מבחינת כתם וצבע – הכדים מטופלים בדיוק כמו הנערה עצמה. הם הדהוד של דמותה הנוכחית (וגם העתידית – אלה הכדים-דדים שעוד יצמחו לה. קליי אוהב לשחק בשטח שבין התמונה לשמה)

*

החפצים מאזינים

גבריאלה מונטר, האזנה 1909

זו אחת התמונות הקיצוניות בגזרת "הסביבה כהד לדמות". החפצים כאן מצטרפים למעין דמות שהיא מעין צל חפצי, של הדמות האנושית:
הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט.
הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר.
המנורה העומדת בצירוף האהיל של מנורת התקרה – משכפלים ביחד את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק.
תנועת ההאזנה של הדמות משוכפלת במעין אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת).

*

רגליים משוכלות

גבריאלה מונטר, איש בכורסא 1913

אנני ליבוביץ', רוב ריינר, לוס אנג'לס 1989

מוקד התמונה של מונטר הן הרגליים המשוכלות של האיש, המשוכפלות בזעיר אנפין ובאופן קומי מעט, על ידי כלבי החרסינה בחזית השולחן.
מוקד התמונה של ליבוביץ הוא זנב הכלב המשוכל על רגלו, ומהדהד-מחקה באופן קומי את רגליו המשוכלות של האיש.

הדמיון בין הקומפוזיציות גרם לי לחוש כאילו פרצתי לתת מודע של אנני ליבוביץ. אני יודעת שזה מקרה, אבל זה בכל זאת הזוי: בשתיהן דלת משמאל, שולחן קטן במרכז שלימינו ולשמאלו שני כסאות. על הימני יושב גבר מזוקן בשיכול רגליים. אצל מונתר הכסא השמאלי ריק, אבל השמַטֶע הבהיר שמוטל עליו מזכיר את הכתם הבהיר של הכלב, התחליף לשני כלבי החרסינה של מונתר.
הנה בקטן (וקצת חתוך) שתוכלו להשוות.

המשך יבוא

*

לפרק הקודם – אנני ליבוביץ, דיאן ארבוס, אנדי וורהול

לפרק הבא – דיוויד לינץ' וחבורתו

עוד בסביבה:
גינה לאורפאוס
– על היחס הפיוטי-מצחיק-ארס-פואטי בין הציורים של פול קליי לשמותיהם

אמנות פלסטית ברשומון לקורסאווה

עוד על אקספרסיוניזם וצילום:
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

עוד על צילום:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ

יורם קופרמינץ – תערוכה

Read Full Post »

התערוכה עצמה היא שָׁם ואין בה מילים. שלא יפריעו לצילומים, שלא ישפיעו על התנועה שלהם בנפש.

זה המקום של הדיבורים. ואי אפשר בלי תמונות. הלא עליהן ואיתן מדברים; אז יש כאן גם הרבה תמונות, מהתערוכה, אבל לא רק, של קופרמינץ ושל כמה וכמה אחרים. רובן מוקטנות למעין תזכורת.

כל התמונות הן של קופרמינץ, אלא אם כן צויין אחרת.

זו לא רק העין השחורה, התבלולים, תווי הפנים המופשטים כמו בציור של פול קליי. זו גם העזובה, הכשות הזאת שמבצבצת מהמרצפות כמו שיער גוף עצוב.

צלקת 1

מצב נפשי

מצב נפשי, כך נקרא הבלוג של יורם קופרמינץ ברשימות; חלון הראווה שהוא מצלם, הכביש, חדר מדרגות, הנברשת, העץ, הפוסטר – כולם דיוקן עצמי. אפילו ההבלחות הפוליטיות דומות יותר לזיכרון רגשי. העולם הוא דק ושקוף ודרכו רואים את כאבי הגוף והנפש.

רק התחלתי לדבר וכבר אני מצטערת. המילים כל כך גסות ופשטניות. כמו קווי מתאר שחורים ועבים שכל מה שביניהם מתכווץ.

על הגופניות הזאת של הדומם כתבתי קצת בנקודת הג'י של המנעול.

ואני יכולה לצטט את ולטר בנימין על קולנוע: "כאשר השחקן נהפך לפריט תפאורה, מוטל לא פעם על התפאורה תפקיד של שחקן".

או דברים שאמר המשורר דניס סילק על תיאטרון חפצים. המסה המושלמת והמופרכת שלו נהיית מעשית כשמביטים בצילומים:

"… קהל המנויים יכול לשאול – האם אין זו שטות או קפריזה לנשל את השחקן-האדם מתפקידיו ולחפש במקום זה את החיים הדרמטיים של שרוך נעל, משאבת אופניים או מייבש שיער? האם חפיסת מחטי תפירה יכולה לדבר צ'כובית? … השחקן-החפץ שמר על כוחו. האנרגיה שלו נעולה וממתינה לרגע שבו תפרוץ. השחקן-האדם צריך להינעל במחסן רהיטים למשך שבוע וללמוד את החיים המרוכזים בכיסא, בשולחן, בשידה… חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים, כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה."  (מתוך "כשאנו המתים נעור")

ציפורניים (יורם קופרמינץ)

צלקת (2) (יורם קופרמינץ)

Just what is it that makes today's home so  different and so appealing הקולאז' הזה של ריצ'רד המילטון נחשב לעבודה מכוננת של הפופ ארט. 

"טעם ערבי" והאסתטיקה של הסופרמרקט
שטיחות עמוקה – זה הצירוף שעולה בדעתי. לא אוקסימרון בגרוש אלא מאפיין קונקרטי שקשור לדיאלוג של הצילומים עם הפופ ארט: קופרמינץ הוא צבעוני, שטוח ויומיומי, כמו אמני הפופ. כמוהם הוא מתעניין בקווי מתאר ובשיכפולים, בשלטים ובתמרורים, בחפצים אנונימיים "הטבועים באות הקלון של השעתוק" אם לשוב ולצטט את ולטר בנימין, שהמסה הנבואית שלו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" שוב מזנבת במחשבותי.

The True Artist Helps the World by Revealing Mystic Truths ברוס נאומן, 1967

יורם קופרמינץ

רוי ליכטנשטיין

יורם קופרמינץ (קונטורים, בהמשך לליכשטנטיין שלמעלה)

אם אני צריכה לבחור אחד מאמני הפופ זה יהיה ג'ספר ג'ונס. מחוות המברשות המודעת של קופרמינץ היא רק קצה הזיקה; העיסוק המשותף ב"העתקה" למשל, צמצום הרווח בין המקור ליצירה – ג'ונס מצייר דגלים, מפות, לוחות קליעה למטרה – כלומר אובייקטים שטוחים שהם כבר כמעט "תמונות". קופרמינץ מצלם פוסטרים ותמונות.

יורם קופרמינץ

ג'ספר ג'ונס

יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ

ג'ספר ג'ונס, מטרה

אבל קופרמינץ אינו אמן פופ. ההומור שלו הרבה יותר עקום ועדין משלהם, והוא אינו מזדהה כמותם עם עולם הצריכה והפרסומת; כל ההתנהלות שלו הפוכה.  כבר בציורי "טעם ערבי" (למטה) מ-1977 אפשר לראות איך וכמה הוא חורג; לכל התמונות בסדרה יש רקע דומה, ספק גרפיטי (בגלל הספריי), ספק חורי כדורים, רבים כל כך שהפכו לטפט. זהו פופ ארט אפל, כמעט אקספרסיוניסטי. שלא לדבר על הפוליטיות, הצבעוניות הקלילה "הפושטית" המנותקת מהתוכן, והמורכבות שמתורגמת למין קצרנות של פני שטח.

יורם קופרמינץ, טעם ערבי

אנדי וורהול, שימורי מרק

למעלה – "טעם ערבי" של קופרמינץ לעומת שימורי מרק של אנדי וורהול – הנקודות (הצהובות) של וורהול לעומת הנקודות של קופרמינץ. קופרמינץ כמו מצלם-מצייר את התת מודע, אחורי הקלעים של האסתטיקה של הסופרמרקט.

אקספרסיוניזם

אפשר לכתוב מאמר שלם על הזיקה של קופרמינץ לאקספרסיוניזם. זה לא יקרה כאן ועכשיו. ובכל זאת, כדי לאזן את תועפות הפופ ארט (וגם בגלל יצר ההוכחה) – קצת קולנוע אקספרסיוניסטי בצד צילומים דומים עד כדי בלבול של קופרמינץ.

מתוך מטרופוליס, פריץ לאנג

יורם קופרמינץ (דמיון מתעתע ללאנג שמעל)

מתוך "הקבינט של דוקטור קליגארי"

יורם קופרמינץ

הדיסאוריינטציה שמאפיינת את הצילומים, הכיוונים הסותרים והמסוכסכים שעליהם כתב יונתן אמיר כל כך יפה, כרוכים באקספרסיוניזם המוּלד של קופרמינץ.

לעתים קרובות המבט שבור ומוסט – למטה מדי, למעלה מדי, קרוב מדי. אין מרחק או פרספקטיבה שמאפשרת למדוד ולהכליל; לא שאין פרספקטיבה בצילומים – היא יכולה להופיע בתוך דימוי של גרם מדרגות למשל, או של מסדרון – אבל בדרך כלל מדובר במגזרת, בועה של פרספקטיבה בתוך לא-כלום. קופרמינץ מוותר על מעקות הבטחון של הרצף וההקשר. לא מוותר. ויתור זו פעולה שקולה ומכוונת. אולי הוא פשוט לא מזהה אותם.

ואי אפשר בלי להזכיר את החוש הטבעי של קופמינץ לצורה, לגיאומטריה וסימטריה שלא איכפת להן מכלום. כל אמנות גדולה היא קודם כל מופשטת. זה מה שמאפשר לנוע ב"דבק הסמיך של הדמעות" (ביטוי ששאלתי מדורית רביניאן).

יורם קופרמינץ (בלי ההקשר בכלל לא ברור מה זה)

יורם קופרמינץ (גבולות הפרספקטיבה)

עוד כמה הערות (חזותיות בעיקר) על תולדות האמנות

פופ ארט ואקספרסיוניזם, זו השיחה הגלויה של הצילומים, אבל הרבה אמנות שנספגה בעין ובנפש מבצבצת בלי משים. יש כמה תמונות אימפרסיוניסטיות (אף שגם האימפרסיוניזם הוא טעון ואפל – כמו בעלוות העצים בתערוכה .(עוד עלו בדעתי ג'וזף קורנל, ואן אייק, דליה אמוץ ואפילו ג'אקומטי. קשה להגיד שג'קומטי השפיע על קופרמינץ. זו אסוציאציה פרטית וזניחה שלי, אבל היא מייצגת את המרכיב הלא צפוי שקיים בצילומים כמו בתת מודע. מרכיב שקשור לעושר, לחיוּת, לחירות. קופרמינץ נפלא כי הוא לא שבוי ב"סגנונו", הוא חופשי להתבונן ולהענות.

אלברטו ג'אקומטי

יורם קופרמינץ (השוו לג'אקומטי)

ואן אייק, חוה (פרט) עורן של הדמויות כמו קורן מבפנים

 

דליה אמוץ, ללא כותרת

דליה אמוץ, ללא כותרת

ההילה

העין נמשכת שוב ושוב אל התפר הגס ואל הסדק, אל העילג, המשובש, העמום, החסום, ההירואי בגרוש (ולא רק), המתעתע והמזויף: דווקא למזויף יש הילה, בניגוד – ואולי בהמשך – למה שכותב ולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". הזוהר הסינטטי של הניילון לא רק חונק ומפריד אלא נִגלה.

וכמה יפה כתבה יודית שחר באתר של קופרמינץ:

כמה שאתה מוכשר יורם, צובט בלב מה שאתה עושה.

אתה מייצר קסם בצילומים שלך. אני מאמינה לך שאתה רואה הילות של אנשים, מלאכים וכלבים. כלומר, כל היצירה שלך זו חשיפת ההילה. אתה רואה מה שאחרים לא רואים.

וכל אותן חשיכות שאורבות ומציפות.

ההשתקפויות העירוניות (בחלונות הראווה, ברכבת וכן הלאה) שנעות בין המיסטי למגובב, לרעש חזותי.

והאורות השונים (חושפים ומוחקים, לבנים וצבעוניים, גלויים וסמויים בוהקים ועכורים, וכן הלאה) המתחרים זה בזה ונוגעים בחסד ויופי מסתורי.

כתם האור לרגלי הבית כמו ניצוץ משבירת הכלים

לתערוכה

עוד דיאלוג מרתק עם פופ ארט – לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטסיה בלב פראי לדיוויד לינץ'


Read Full Post »

קורסאווה החל את דרכו כצייר, והוא נותר כזה גם כשהפך לבמאי. זה ניכר במיחברים, במרקמים ובשימוש בצבעים, כמו גם בשיחה עם תולדות האמנות; שניים מתוך שמונת החלומות של "חלומות" למשל, מתכתבים עם ציוריו של ואן גוך. וכל אחד מהסיפורים של "דודס-קאדן" – סרט מופלא שמקדים ומבשר מבחינות רבות את "תמונות קצרות" של אלטמן – מעוצב בהשראת מודל ציורי אחר (ועוד אכתוב על זה יום אחד). אבל הפעם כמה הערות על אמנות פלסטית ב"רשומון".

"רשומון" (1950) מתרחש במאה האחת-עשרה: שלושה אנשים – חוטב עצים, נזיר ונווד, מוצאים מחסה מגשם שוטף בשער החרב של קיוטו העתיקה. בזמן שהם ממתינים להתבהרות הם מדברים על פרשיית אונס ורצח שאירעה ביער הסמוך: אישה נאנסה על ידי שודד ובעלה הסמוראי מצא את מותו. אבל מה בעצם קרה שם בין השלושה? קורסאווה מציג ארבע גירסאות בזו אחר זו: גרסת השודד, גרסת האישה, גרסת הבעל המת (שדובר מפיהָ של מדיום) וגרסת חוטב העצים שנקלע למקום.

"בני האדם," כותב קורסאווה בספרו "מעין אוטוביוגרפיה", "אינם מסוגלים להיות ישרים עם עצמם. הם אינם מסוגלים לדבר על עצמם מבלי לייפייף … ["רשומון"] מציג אנשים כאלה – שאינם מסוגלים לחיות בלי שקרים שיגרמו להם להרגיש שהם טובים ממה שהם באמת … אפילו הדמות שמתה אינה יכולה לוותר על שקריה … הסרט הוא כמו מגילת תמונות מוזרה הנפרשת על ידי האגו."

כתבתי על הסרט בהרחבה, בסיפורים יכולים להציל אבל יש דברים שנשארו בחוץ. הפוסט הזה הוא מעין הערה חזותית על שלושת האתרים שביניהם נע הסרט: השער החרב של סיפור המסגרת המתרחש תחת גשם שוטף, חצר המשפט שבה נגבו העדויות בעבר הקרוב מאד, והיער שבו התרחשו האירועים בעבר הקצת יותר רחוק. לכל אחד מן המקומות זהות אמנותית מובהקת. ונתחיל מן הסוף, כלומר מן ההתחלה:

*

אימפרסיוניזם

היער שבו מתרחשים האירועים מהבהב בכתמי אור וצל אימפרסיוניסטיים.

הזרם האימפרסיוניסטי שנולד בצרפת במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, העדיף את הרשמים האישיים של הציירים על פני "האמת האובייקטיבית". בין השאר גילו האימפרסיוניסטים עניין רב באור; הם חזרו וציירו אותם נופים שוב ושוב, כדי לתפוס את השתנותו.

האימפרסיוניזם הוא ההשראה הכמעט מתבקשת לסיפור הרב-גרסתי של רשומון (גם המוסיקה המלווה את הסרט היא בהשראת הבולרו של רוול האימפרסיוניסט); במישור הרעיוני אפשר לומר שקורסאווה "מצייר" אותה סצנה שוב ושוב, כדי לתפוס את השתנות האור הפנימי, אור הלב. אבל גם במישור הישיר והמיידי האור הוא ללא ספק הנושא; "רשומון" הוא בין השאר, הסרט הראשון בקולנוע שבו כוונה מצלמה אל השמש. המרקם המנומר, המרצד והמתעתע של סצנות היער, מטשטש את האוריינטאציה ומממש את אובדן הדרך של הדמויות.

קלוד מונה, ארמון וסטמינסטר, 1870. למטה – פריימים מסצנות היער ברשומון

ואצלאב ניז'ינסקי כפאון (המלא תשוקה) ב"אחר הצהריים של פאון" – L'après-midi d'un faune, 1912, הבלט הרוסי של דיאגילב, למוסיקה אימפרסיוניסטית של דביוסי. התלבושת היא הפשטה של חברבורות האור והצל. והשוו לדמות השודד.

*

מופשט גיאומטרי, קונסטרוקטיביזם

חצר המשפט היא מחווה למופשט הגיאומטרי ולקונסטרוקטיביזם, ניקיון ומשטחים גיאומטריים, קווים מקבילים (כמו הגירסאות), גבולות ברורים.

פול קליי, בית על מים, 1930

קזימיר מאלביץ' – ריבוע שחור

למטה: השודד, הבעל (כלומר המדיום שדרכה הוא דובר), והאישה בחצר המשפט:

*

אקספרסיוניזם, ואן גוך

השער החרב של סיפור המסגרת מצולם כל הזמן על רקע ומבעד לגשם הניתך בקווקווים ישרים ואלכסוניים, בהתפוצצויות של מים כשהוא מגיע לקרקע, בפיתולים של זרמי מרזבים ומים נבחשים ברוח. השער נדבר עם הציור האקספרסיוניסטי. ואם להיות אפילו יותר מדויקים – הגשם של "רשומון" גודש ומחיה את האוויר כמו משיכות המכחול של ואן גוך, צייר שהוא כאמור, משורש נשמתו של קורסאווה.

ואן גוך, ליל כוכבים, 1889. אצל ואן גוך התנועה היא בציור. התנועה בסרט כמעט נמחקת כשהיא קופאת. ובכל זאת ניסיתי להביא כמה ממרקמי הגשם.

גשם בכותרות הסרט

מרקמים של גשם ושל בוץ

גשם מן המרזבים

לכל אחד מן האתרים שבהם מתרחש הסרט יש איכות מובהקת, אינטנסיבית, סמלית, של נופים בשירה או בחלום. כל אחד מהם מתייחס למקור אמנותי נבדל ומגלם צבע נפשי אחר: היער מייצג את החושים, חצר המשפט את היכולת השכלית, האנליטית, והשער החרב הוא הרגש הבוכה. האקלקטיות של ההשראות והתלת-מימד הזה של הנפש, הם שמקנים לסרט מין תוקף אגדתי על-זמני.

*

עוד רשימות על אמנות פלסטית במדיומים אחרים:

בספרות, למשל: חבל טבור מזהב – על חלום המלך הצעיר של אוסקר ויילד

במחול, על אוהבים אש של יסמין גודר

עוד רשימות על קולנוע

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

קורסאווה חולם על ון גוך

ועוד

Read Full Post »