Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אקטואליה’

למעלה מחודש לא כתבתי פה, גם בגלל מה שחברתי עינאל מכנה "האלסטיות השלילית של הזמן", תסמונת שבה ככל שאת משתחררת ממטלות ומסרבת למטלות חדשות הזמן הולך ומתכווץ, וגם בגלל עקת בחירות.

אני לא אדם פוליטי. אבא שלי גמל אותי מזה באופן יסודי. הפוליטיקה תהיה תמיד העולם שלו ההפוך מכל מה ששלי. "המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה (ועוד לא נלאיתי מצטט) ובני אדם תמיד מפתיעים אותי, גם לטובה, הם תמיד חשובים מאידאולוגיה וחורגים ממנה לכל הכיוונים. אני לא שוכחת שסבתי הנפלאה היתה ימנית מנעוריה מאז ששמעה את ז'בוטינסקי נואם. זה גרם לי להבין, להבין באמת, שחמלה ואנושיות אינן מותנות באידאולוגיה, אחרת כבר מזמן הייתי מיואשת. וגם ככה אני די קרובה. כי הבחירות האלה הן תרכיז של המציאות המשחירה.

אם הכל פוליטי (יש אומרים) אז גם עיר האושר; הכתיבה על אמנות ועל אגדות היא הצהרת אמון ותמיכה בבני אדם וברוחם, אבל רק לעתים רחוקות אני כותבת על אמנות פוליטית-אקטואלית (כרגע עולה בדעתי רק חריג אחד), כי גם העבודות הכּנות והנבונות ביותר צמודות מדי לרגע ולמודע. ולפני שאענה על השאלה שבכותרת כמה מילים על יצירה פוליטית במובן הכי ישיר של המילה שממשיכה לחיות בתוכי עשרות שנים אחרי שפגשתי בה.

"ויה דולורוזה" של להקת תמ"ר, תיאטרון מחול רמלה, הוצגה לראשונה בחצר תל חי ב1983. הטריגר על פי הכוריאוגרף אמיר קולבן, היה: "1982. מלחמת לבנון, סברה ושתילה, שיירות הפליטים. אי אפשר היה לברוח מזה."

חמשת הרקדנים לבשו גלימות ארוכות בחמישה צבעים: כחול, לבן, שחור, אדום, ירוק. כל אחד נשא שרפרף מתקפל וכמה כלי אוכל מקרקשים ממתכת, בצבע הגלימה שלו. זו היתה עבודת מסע בין תחנות בחצר תל חי. חמישה רקדנים, מוסיקאי (אחמד מסרי) שפרט על עוּד ושר, והקהל שליווה אותם והפך בלי משים לחלק מן השיירה.

באותה תקופה נאסר להציג את דגל פלסטין בפומבי ולהקת תמ"ר פירקה אותו לצבעים: חמשת צבעי הרקדנים היו חמשת צבעי דגל ישראל ופלסטין, כשצבע הלבן משותף לשני הצדדים. אני לא אכתוב פה על כל התחנות (הן מפורטות בספר הזה). אני זוכרת טור של רקדנים שעיניהם מכוסות, וידיו של כל אחד קשורות לגלימה של זה שלפניו כמו בשיירת שבויים או עבדים. אני זוכרת שאחד הרקדנים נשא על גבו שתיל של עץ זית שניטע בלבנת בטון, והאחרים הצליפו בו שוב ושוב בגלימותיהם, ולבסוף הניחו אותו על אלונקה שיצרו מהשרפרפים והביאו אותו לקבורה. אני זוכרת את הברזיות היבשות ואת הסוף שבו חזרנו לשער שממנו יצאנו והתברר שהוא ננעל. וכמה שהרקדנים התדפקו השער לא נפתח.

"ויה דולורוזה" היתה תיאטרון מחול על גבול המיצג, כולה פעולות, אובייקטים, צבעים; אני עדיין חושבת על הצבע הלבן המשותף לשני הדגלים, שהוא בו בזמן צבע המריבה (יש רק מנה אחת של לבן לשני הצדדים) וצבע החיבור, כמו איבר שחולקים תאומים סיאמיים, צבעו של השלום המוצלף והקבור ושל הדף החדש שנראה רחוק מתמיד.

יש קטע מסיפור של בורחס שאני חוזרת אליו פעם באיזה זמן. הגיבור מלומד מוסלמי מצטט משורר בשם זוהאיר שכתב כי, "במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא."

"אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד," הוא מוסיף. "כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר … הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…"

("משנתו של אברואס", מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)

*

"ויה דולורוזה" היתה עבודה אנושית על פליטים באשר הם, בני אדם שברחו ממלחמה ואסון ומתדפקים על דלת נעולה. זה היה שנים ספורות אחרי שבגין קלט את פליטי ויטנאם, מהלך דמיוני במציאות הנוכחית. ורק תחשבו כמה עצבויות נוספו לה מאז.

*

ובחזרה לכותרת הפוסט. השתתפתי בשתי ההפגנות הגדולות (בערך) נגד חוק הלאום, על אף עיקומי החוטם משמאלי (על ה"דרוזים הלאומנים" של האחת) ומימיני (על דגלי פלסטין של האחרת). בהפגנה הראשונה הייתי בזווית גרועה לרמקולים ולא שמעתי מה אמרו, אבל באחרת שמעתי כל מילה על החוק "האכזרי והמרושע" כפי שקראו לו הדוברים. רבים ממכרי לא התרגשו מחוק הלאום בטענה שהוא ממילא חסר שיניים ולא משנה את המציאות. וגם בהנחה שהם צודקים, זה בדיוק מה שהופך אותו למרושע. ככה זה כשהחזק מכניס אצבע לעין של החלש.

גם חוק הנאמנות בתרבות וגם חוק הלאום הם החצנה של מציאות שכבר קיימת. אמנים מצנזרים את עצמם, מוסדות מפחדים, והמדינה היא כבר מזמן לא מדינת כל אזרחיה, וההבדל הוא שאמנות היא חתרנית מיסודה, יש לה נוגדנים נגד דיכוי. וגם אם תנוטרל לאיזה זמן היא תתאושש. אבל חוק הלאום נועד להפריד ולסכסך והוא מצליח.

*

עוד אקטואליה

היינריך פון קלייסט באנקדוטה אקטואלית

דימוי שרודף אותי

בלה בליסימה או משהו להאחז בו (פוסט אורח מאת אילן נוי)

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי

על עמבה של חליל בלבין ומרב קמל

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

גני השררה

גני השררה

Read Full Post »

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה אבל קורה שהיא מסתננת גם לפה. בזמן האחרון מנקר במוחי טקסט קצרצר של היינריך פון קלייסט* שנקרא בפשטות "אנקדוטה":

כומר אחד ליווה ביום גשום מאד, בן שווביה אחד, אל התלייה. הנידון למוות בכה הרבה בעת הילוכו באוזני אלוהיו, על ששומה עליו לעשות דרך זעופה כזאת במזג אוויר זעוף כזה. הכומר בקש לנחמו, כדרך הנוצרי, ויאמר לו: "בן-בליעל שכמותך, שַׁלָּמָה תקבול הרבה, אתה חייב רק ללכת הליכה אחת לשם, ואולי אני, אני נאלץ גם לחזור במזג אוויר זה בדרך הזאת," ואכן, מי שחש על בשרו עד מה נאלחה הדרך בחזרה, ואפילו ביום צח ממקום התלייה, הוא לא יראה עוד את דבריו של הכומר כראות טפשות.

(תרגם ישראל זמורה)

קלייסט ההומניסט החד זיהה את המשמעות האנושית שהוסתרה בבדיחת קרש. ואני חושבת הרבה, לא רק על הפליטים שגירושם הוא העילה המיידית לכתיבת הפוסט, אלא על עצמנו, מה זה עושה לנו שחוזרים ממקום התלייה.

אתם יכולים לחתום על העצומה הזאת וגם להפיץ אותה. ואתם מוזמנים לקשר לכל עצומה אחרת נגד הגירוש, כאן בתגובות.

*
היינריך פון קלייסט (1811-1777) סופר קרוב מאד ללבי בזכות מיכאל קולהאס וזעמו השורף, ובזכות המחזות שכתב (בעיקר "אמפיטריון" הנפלא), ולא פחות בזכות הטקסטים הקצרים שלו; מהמסה המכוננת על תיאטרון המריונטות שחצי ממה שאני חושבת על תיאטרון עובר דרכה ומרוב פעמים שהוזכרה פה כבר לא ידעתי למה לקשר, ועד לאנקדוטה אחרת, מדהימה, שעליה כתבתי פה, מופת של רדיקליות גופנית, ספרותית ואנושית עד היום.

*

עוד באותם עניינים

המטפורה, המטונימיה והחמלה

בלה בליסימה או משהו להאחז בו

על ספריית גן לוינסקי

תמונת מצב – חייהם של ילדי מבקשי המקלט בדרום תל אביב (נובמבר 2017)

(ועוד. אבל הקדומים כל כך תמימים שנניח להם)

Read Full Post »

אני לא מבינה באקטואליה, אני מבינה בדימויים.

יש דימוי שרודף אותי כבר למעלה משבועיים.

"אחי, פֶּצַע בלבי," כך אומרים גיבורי אלף לילה ולילה בתרגומו הנפלא של יואל יוסף ריבלין, אביו של נשיא המדינה.

החלטתי לפרק אותו פה, לחשוב אותו עד הסוף. אולי זה יעזור.

זהירות, פוסט עצוב שקשור בחבל קצר למציאות.

זה הזמן לפרוש כדי לא לקלקל את השבת.

*

זה הגרפיטי שצויר על בית משפחת דוואבשה בדומא. יד חמושה בחנוכיה מציתה לול של תינוק.

הצילום מפה

הצילום מפה

זה לא פוסט על המעשה אלא על התמונה, כי תמונות הן ראי.

נתחיל בפרטים שהטרידו אותי. המצית למשל, לבוש כמדומה בחולצה תכלכלה ובז'קט, לבוש שמתאים לפוליטיקאי מעונב יותר מלרוצח באישון לילה.

וגם החנוכיה משונה. זו לא חנוכיה רגילה של תשעה קנים וגם לא מנורה של שבעה קנים כמו בבית המקדש או על סמל המדינה, אף שהיא מעוצבת בצלמה; זו חנוכיה של חמישה קנים, אחד לכל אצבע ביד האוחזת בה.

תבליט המנורה על שער טיטוס

תבליט המנורה על שער טיטוס

רגלה של החנוכיה מוארכת. החנוכיה היא בו בזמן המטֶה וההמשך המאגי של הזרוע. המצית הוא גיבור-על שסמלו מתנוסס על שרוולו.

ובו בזמן זה גם סרט זרוע, סוג של טלאי צהוב כמו בצילום הארכיטיפי מגטו ורשה.

מימין פרט (מסובב), משמאל מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joestעל הצילום הארכיטיפי הזה כתבתי פה==

מימין פרט (מסובב), משמאל מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest על הצילום הארכיטיפי הזה כתבתי פה

קצה השרוול הוא גם קופסא כחולה של קרן קיימת.

header_bunner_blue_box
הלול של התינוק הוא גם הכלוב של הטייס הירדני שהוצת בידי דעאש.

00000

התינוק מחותל בדגל פלסטין באופן שמזכיר במעומעם את מפת הארץ. זו פלסטין שמתייפחת בתוך הכלוב הבוער.

מעל לכלוב תלויה מרצדת (מובייל) של גולגלות. יש איזו סימטריה משונה בתמונה, זיקה בין המנורה המוזהבת ההפוכה למרצדת השחורה עם ארבעת הקנים. המרצדת היא ספק עכביש מוות המשתלשל אל התינוק, ספק כפה של טורף עם טפרים עקומים, ספק מנורה שחורה עם גולגלות במקום להבות אבל הכל עדין עדין ומרומז. כמעט מהתל.

האש הוצתה זה עתה אבל המרצדת הוכנה ונתלתה מראש כדי לחסום את הבריחה, במין היפוך של האהבה שבה תולים צעצועים מעל תינוקות.

עד כאן ההקדמה. הבעיה היא שלא הצלחתי להחליט אם יד ערבית או יהודית יצרה את הדימוי. ברור שערבית, זה לא קשקוש שאפשר לוונדל ולברוח. ועדיין. זה הייצוג של הרוצח שמטריד אותי.

00000

מימין קריקטורה אנטישמית מדר שטירמר. הכיעור, הסכין השבור המגועל בדם כל כך שונים מן היד הנקייה עם החנוכייה.

זה לא רוצח ילדים מהקריקטורות של דר שטירמר, יהודי שעיר ומכוער עם סכין מגואל בדם. זה רוצח עם יד נקייה לבוש למשעי וחמוש בחנוכיה מוזהבת עם כל ההדהודים "החיוביים" שהזכרתי: מחג החנוכה ("מסרתָ גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך … ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל והודאה…" מתוך תפילת "על הנסים") ועד לקופסאות הכחולות של גאולת הארץ, עם נגיעה קורבנית של שואה ורהב של גיבורי-על (מאט סלמן אחד מתסריטאי סיינפלד ומשפחת סימפסון אפילו התחפש לאחד כזה, רק שזה כבר לא מצחיק).

קשה לי להסביר את זה, אבל כשהדימוי העצמי של הרוצח מסתנכרן עם הדימוי שלו בעיני הקורבן, המציאות סוגרת עלי. אין רווח שבו אפשר לדמיין ולחשוב אחרת ולנשום. יש משהו מפוכח בדימוי הזה, מין צלילות סהרורית כמו במכונות של רוב גולדברג שבהן דבר מוביל לדבר. וזה לא עוזר שמסלול האש וקני המנורה יוצרים ביחד מעין מפתח עקום. זה רק מקנה לו איכות פנימית של משהו שמופיע בחלום.

*

בלה בליסימה או משהו להאחז בו

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

צדיקים אינם מאמינים בדם

Read Full Post »

פעם צפיתי בראיון מצולם עם אינגמר ברגמן הזקן. המראיין שהיה גם ידידו הקרוב של הבמאי שאל אותו אם הוא עדיין חושש כשהוא מתחיל ליצור או שלמד לבטוח בעצמו עם הגיל ועם הניסיון. וברגמן ענה שהוא עדיין חושש, הוא עדיין מתפלל בכל פעם מחדש שזה ייצא meaningful and alive. הצירוף הזה לוכד במדויק את סוד הפיסול הרך של חליל בלבין ומרב קמל.

בעמקי לבי אני מוסכניקית של קסם, מתחשק לי לפרק כמה דימויים כדי להבין את המנגנון.

רשימה שנייה ואחרונה על תערוכה נפלאה. לרשימה הראשונה.

*

כנר על הגג

"שלפוחית", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ניקח את "שלפוחית" לדוגמא. על השאלה מה רואים בתמונה, אפשר לענות בכמה דרכים:

1. "כנר על הגג" כפשוטו כמשמעו – מחווה למארק שאגאל.

2. כנר מרחף מעל מסגד שמזכיר במעומעם את "כיפת הסלע" (צירוף לשוני עם תחתית כפולה, במיוחד ליד היידישקייט של "כנר על הגג").

3. מעלל קרקסי שבו אקרובט מאזן את עצמו באלכסון על (כמעט) כדור בזמן שהוא מעשן מקטרת (יפה במיוחד ייצוג העשן, מימושו החומרי) וגם מנגן בכינור.

4. אמנות על אמנות. הערה ארס-פואטית על ציור ופיסול; כי הכנר הרי כלל לא מרחף. בלבין וקמל פשוט תפרו אותו לכיפה, ובכך גם נפטרו מן הסירבול הכרוך בתלייתו וגם החילו בחן פיוטי קונבציה של ציור על פיסול. (עוד באותם עניינים – הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה).

מימין,

מימין, "שלפוחית" מאת חליל בלבין ומרב קמל, באמצע אקרובט על כדור מכאן, משמאל, "כנר" מאת מארק שאגאל, 1912. לשאגאל יש הרבה ציורים של כנרים (ירוקים) על גגות. אני מהמרת על זאת גם בגלל המקטרת שנרמזת בה וגם בגלל כיפת המסגד הנחבאת איכשהו בעננים השלפוחייתיים ובמבנה הקטן דמוי המסגד הלחוץ בין שני הגגות שעליהם דורך הכנר. לחצו להגדלה

כל התשובות נכונות, כמו שכתוב במבחנים אמריקאיים. ויש עוד:

על פי ויקיפדיה "כנר על הגג" הוא "מעין מטאפורה לקיום דרך מסורת ושמחה בתוך חיים מלאים באי ודאות וחוסר איזון", משפט שקורס מרוב רבדים כשמחילים אותו על המציאות הפוליטית הנוכחית כפי שהיא מזוקקת ב"שלפוחית". בריחוף המזויף ובאיזון המזויף של הכנר שמתעקש לנגן כשהוא תפור בכוח למסגד. ובעצם, הוא כבר לא מנגן. הקשת נפלה לו והוא מנסה לאזן את עצמו בידו הפנויה. ומי יודע איך זה ייגמר.

*

הגוף כמגרש משחקים

אחת הסיבות שהדימוי עובר כמעט מתחת לראדאר הפוליטי (כלומר נקלט ברמה של קריצה ולא במלוא העומק והחריפות), היא הרוח הליצנית של התערוכה.

מימין

מימין "ניתוח פלסטי", משמאל "בננה" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה

בספרו הנהדר "שקיעת הלץ" מדבר אריה זקס על הצירוף של ערמומיות וטיפשות בהוויתו של הלץ (למשל, לתפור את עצמך לגג כדי לרחף) ועל ההתעסקות המופגנת שלו בפונקציות הגופניות הבסיסיות של האדם – האכילה, ההפרשה והסקס. זקס אומר שביחסים המתמיהים והמצחיקים של הלץ עם גופו, הוא "גם מחייב את חיי הבשרים וגם חושף את האבסורדיות שבהם." הוא אומר שזה תפקידו של הלץ, להזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית כדי להגן עליהם "מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות."

זה חל על רבים מפסלי הקרנפים, אבל נתבונן לרגע ב"מחלל" (שעליו יצא קצפם של המגיבים לבקורת המשבחת של גליה יהב בהארץ).

"המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין.

ובכן, ראשית, גם זה קרקס. מעלל אופייני לסייד שואו, שנוצר משילוב של אינפנטיליות, רצון לעורר פליאה, לשבור גבולות, ללגלג על המכובדות, לשחק בגוף.

"חלילן" הודי, קאראן אנאנד. התמונה מפה

שנית, זה פסלון מחווה ל"חלילן" של אדואר מאנה. "מחלל" הם קראו לה (כמו בשירי הרחוב של דרורה חבקין: אני מחלל./ מה אתה מחלל?/ אני מחלל, מחלל את השבת.) וזה לא עד כדי כך רחוק אגב, ממרסל דושאן שצייר שפם למונה ליזה וכתב מתחת, חם לה בתחת. על הפרשה ההיא כבר כתבתי בהרחבה. לא אחזור על הדברים, רק אשוב ואצטט את ה. פ. רושֶׁה (אין לי מושג מי זה): "כשמרסל דושאן צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".

ושלישית, אי אפשר שלא לתהות (אני לא יכולה) על הזיקה בין ה"מחלל" לאמן ששמו "חליל" בלבין. שאלתי. מתברר שהחלילן של מאנה היה תלוי מעל מיטתו של בלבין כילד. ועוד שכבה פרה היסטורית נחשפה באטימולוגיה של הפסל.

מבחינה מסוימת "קרנפים" הוא סוג של יומן מוצפן או מכושף. רבים מן הדימויים נוצרו מדברים שקרו ברחוב או בעבר או בחלום.

*

מנורת הפלאים של אלדין

מימין לשמאל,

מימין לשמאל, "נימול", "חשופית" – מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

כששאלתי איך נוצרה "חשופית" למשל, הם ענו, היו לנו חשופיות בשירותים. ועל זה התיישבו חלומות פרטיים וחלומות שקראו בספר עלטה. ואני ישר נזכרתי במנורת הפלאים של אלדין. הרי החשופית הענקית שבוקעת מן השירותים היא כמו השד שבקוע מן המנורה (כולל הנופך האירוטי של הפרשנות הפסיכואנליטית שרואה בשפשוף המנורה והשלכותיו אוננות והזיותיה).

שד המנורה אגב, הוא לץ אמיתי. בסיפור המקורי הוא תוקע את יריבו של אלדין בבית הכסא "ולפני שיצא מעל פניו נפח עליו נפיחה, שייבש אותו בה" (כפי שתרגם להפליא, יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיאנו).

ואילו "נימול" נולד מאירוע ספציפי. בלבין עמד פעם ברחבה של מוזיאון תל אביב כשאישה נסערת יצאה מבית המשפט הסמוך: "תאמין לי," היא אמרה, "אם רק היה לי את הקטן הזה שיש לך בין הרגליים החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, עכשיו הייתי חותכת אותו ושמה לעצמי."

גם "נימול" (שנראה כמו יוסף פקיד המים של דודו גבע בצעירותו) הוא אמן קרקס; יורק אש ו/או אמן גוף אקסטרימי – תבחרו, שסוחב אחריו אוסף של סוגיות מגדריות ורגשיות (ישראליות עד העצם) כמו אוסף פחיות שמקרקש אחרי מכונית חתן כלה.

"נימול" ולא "סריס", תמיד יש עוד פנייה ברכבת השדים של האסוציאציות.

*

בניגוד למגריט (שלא התעניין בציור כציור אלא ככלי לרעיון)

שוב ושוב אני נגררת לדיבור הספרותי הרעיוני, כשהכוח של העבודות טמון ברגישות הפלסטית של קמל ובלבין, רגישות מולדת נפלאה שאי אפשר לזייף. זה קשור לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. הכוח של "המחלל" מעוגן גם במוסיקליות החזותית שלו, באופן שבו כפתורי המדים "מתחרזים" עם נקבי החליל, כאילו נשרו מתוכם. זה לא קיים אגב אצל מאנה, מהזווית שלו לא רואים את נקבי החליל.

משמאל,

משמאל, "המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין. מימין, "החלילן" מאת אדואר מאנה. לחצו להגדלה.

על מנת להבהיר את הנקודה החשובה הזאת, ניקח את "סוחר עתיקות":

"סוחר עתיקות", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ברובד המטפורי הרעיוני – גם הכד וגם הפרח הנבול שמוצג-מושט ברוב טקס – הם העתיקות. היד שייכת הן לסוחר החמדן והן לרוח הרפאים שמסרבת להרפות.

אבל ברובד הפלסטי מתקיימים יחסים אינטואיטיביים יפהפיים בין הגבעול הזוויתי של הפרח השבור לזיגזג של גזעי העצים שעל הכד ולקווים הרקומים על כף היד (שגם בהם מהדהדים בתורם, פסי הקישוט בתחתית הכד), ובין ידיות הכד לאצבעות ולאברי הדמויות העירומות, וכן הלאה.

*

תעלומת האווז הדו-ראשי

"חנה'לה" מתוך "קרנפים" מאת חליל בלבין ומרב קמל

"שמלת השבת של חנה'לה" היא מעשייה שרודפת אותי. "בכל אשר אלך אני מוצא את פו," כתב א. א. מילן, ואני מוצאת את חנה'לה משום מה (למשל או למשל או למשל או למשל וכן הלאה). חנה'לה של קמל ובלבין היא כוכבת של סייד שואו פורנוגרפי שמאזנת נרות שבת דולקים על פטמותיה. אבל מה היא מחזיקה ביד? תהיתי. אווז דו-ראשי, הם ענו. כן, אבל למה? הם משכו בכתפיהם. אולי אני אדע…

זה הניסיון שלי לנחש.

באופן הכי בסיסי גם האווז שייך לסייד שואו. בקרקסים של פעם היו מראים לקהל פלאים כאלה בהפסקות (אני אישית זוכרת עגל דו-ראשי מסכן). ברובד האמנותי חנה'לה היא מחווה לסוריאליזם, ואווז דו ראשי זה בדיוק מסוג הדברים שחנה'לה סוריאליסטית היתה אוחזת בחלום; חפץ מופרך ובו בזמן קשור בהמון חוטים.

פרט מתוך

פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל

האווז הדו ראשי קשור גם לערוץ הפורנוגרפי (זה שרואה דרך המעשייה התמימה על הילדה הטובה והשמלה המוכתמת את סיפור האונס המוכחש), מוטציה עמומה ונלעגת של הברבור מהסיפור המיתולוגי שבדמותו אונס זיאוס את לדה.

וביתר קונקרטיות: האווז מין שילוב מעורפל של השק והפחמי עצמו. האווז נראה כמעט אנושי: רגליו הספק אחוזות בידי חנה'לה ספק מושטות אליה, הן ידיו של הפחמי. שני הצווארים הם רגליו של הפחמי – בתפירה ממש מסתמנים מכנסיים עם חנות. הדמות ספק ערופה ספק רפויה כמו המנקין שהנשים של גויא מקפיצות (עוד ציור עם נופך אירוטי מוזר).

מימין, פרט מתוך

מימין, פרט מתוך "הקפצת המנקין" של פרנסיסקו גויה. באמצע, פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל. משמאל, "לדה והברבור" המאה ה-16, בעקבות לאונרדו דה וינצ'י.

ושוב, לא הייתי "מאמינה" באווז, לולא הפמוטות השחורים שמהדהדים בצווארו הכפול, לולא הקשר העמום בין מקוריו הכתומים ללהבות הנרות. לולא הלהבות המהדהדות בתחרת שרווליה של חנה'לה. לולא האדום והצהוב של שדיה התחברו לשערה הכתום, ועוד כהנה זיקות חזותיות שמלפפות הכול ביחד כמו קורי עכביש.

*

הארכתי דיי. את מילות הסיום אני משאירה לחנוך לוין, דובר "לֵצית" ו"קרקסית" ברמה של שפת אם. בתחילת מחזהו "הילד חולם" פורצת המלחמה לחדרו של הילד הישן: פליטים נרדפים על ידי חיילים, איש שותת דם נרצח ליד מיטתו. אבל כשהילד מתעורר כולם חסים עליו לרגע:

מפקד: החביאו מאחורי גבכם
את הרובים. הסירו
את הקסדות.

[והוא והחיילים מסירים את כלי-נשקם. מתחפשים מכל הבא ליד. אווירה של קונדסות ועליצות. המתח פג. את גופת שותת-הדם הם מכסים בשמיכה ומסלקים הצידה. לאם]

העירו אותו, ליצנים הגיעו העירה.

האם: [מעירה את הילד ברכות]
ילד מתוק שלי, קום, ראה
מי בא לבקר אותך.
קרקס גדול, מלא ליצנים וקוסמים
הגיע לעירנו. הם באו אליך,
נסיך קטן שלי, לשעשע אותך.

*

עוד באותם עניינים

האיש שלימד אותי להסתכל

מוצא הפנטזיה (על פי ספר הדקדוק הפנימי)

על אויסטר (עוד עבודת קרקס נהדרת, של ענבל פינטו ואבשלום פולק)

רשימת הליצנים

חיוכי האתמול והמחר (על שלוש המונה ליזות, של לאונרדו, של דושאן ושל בויס)

*

ובלי שום קשר (אולי קצת)

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון

לפרטים אפשר לפנות לתמי 02-5618514 שלוחה 118 || tammy@traintheater.co.il

ויש גם תוכנית רזידנסי, למי שיש לו הצעה בימתית להצגת ילדים חדשנית. טקסט (גם הטקסט הנהדר ביותר בעולם) אינו הצעה לבמה. אנחנו מחפשים עיבוד בימתי חדשני, כלומר תיאטרון חזותי/ תיאטרון בובות/ תיאטרון חפצים ו-או חומרים/ תיאטרון מחול וכן הלאה. יש להגיש הצעה שלמה לעיבוד וגם קטע מוכן של כ-3 דקות להתרשמות. מספר המקומות מאד מאד מוגבל.

מה ההבדל בין החממה לרזידנסי?
הבדל של שלב: החממה מיועדת לאמנים שרוצים לגלות ולפתח שפת תיאטרון אמנותית לילדים.
הרזידנסי מיועד לאמנים  בודדים שכבר דוברים את השפה ויש להם הצעה ספציפית ובשלה להצגת ילדים.

HAMAMA_15_AMUD_AHBAR_4

*

Read Full Post »

מאד מדכא אותי מה שקורה פה. לא רק המלחמה. המלחמה הרי תיגמר יום אחד ואנחנו נישאר עם השנאה והאטימות והגזענות. וגם עם זה קשה לי: הכעס, הייאוש, האשמה, השלילה הבלתי פוסקת. זה חשוב וגם בלתי נמנע אבל באופן אחר גם נגרר אחרי האופל, מנכיח ומחזק אותו. האופטימיות המוּלדת שלי (מוזר, אבל ככה אני) מבקשת משהו להאחז בו. לא מילים יפות אלא משהו מעשי, שאפשר גם לבנות עליו. לפחות להתחיל. וזה מה שיש בפוסט הזה.

כתב אותו (לבקשתי) אילן נוי, חבר יקר מאד, ומורה בתיכון. אתם מוזמנים לשתף ולהפיץ.

*

בלה בליסימה – פוסט אורח מאת אילן נוי

לפני כעשר שנים נסעתי לבית הספר בו אני מלמד. על המושב שלידי השאיר הבן שלי את הדיסק "לזוז" של הדגנחש, והחלטתי לשמוע אותו, למרות שבתקופה ההיא לא התעניינתי במוזיקה שלהם. קצת להפתעתי, נהניתי, ואז הגיע השיר "בלה בליסימה" שמספר על אירוע שקרה ב-1992 בירושלים, ושבו הצילה אישה חרדית מחבל ערבי שנתפס על ידי המון זועם שעשה בו שפטים.

השיר שמספר את סיפור המקרה עורר בי השראה לפעול. הנה השיר:

זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור ראוי

יום שלישי, 12 במאי, 1992
יוצאת אישה מביתה בירושלים
יום רגיל סטנדרטי לא מיוחד כמו כל הימים
פול ילדים ברחובות הייתה שביתת מורים
באותה שעה ממש מחבל נאלח
משליך סכין מטבח איתה דקר שני נערים חפים
עוד פיגוע מטורף אכזרי
עוד פיגוע לאומני

הוא פותח במנוסה כי אחריו דולק המון
שתופס אותו כעבור מספר שניות בתוך חניון
עשרות אנשים בועטים בו הם רוצים לסגור חשבון
אני לא שופט אותם, זה מקרה בלי הגיון
זה מצב פגום, עגום, ארור, לא ברור
אבל אז מגיעה האישה ומשנה את סוף הסיפור
כי על המחבל היא מיד נשכבת ומגוננת בגופה
על טרוריסט אבל גם אדם שבלי גופה היה גופה
"אני לא מבין, לא פחדת עם מטורף מתחתייך וההמון כה קרוב
לא היה קל יותר לקום ולעזוב?"
ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב
ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב

בלה בליסימה בלה בליסימה…

המקרה של האישה הזאת נחרט לי בראש
מאיפה הכוח לשכב בלי לזוז, בלי לחשוש
שואל את עצמי מה הייתי עושה במקומה
לו בדיוק באותה שעה הייתי נקלע לסביבה
ברור לי שלא הייתי בא ובועט
אבל אם להיות הגון ולומר את האמת
לא נראה לי שהייתי מסוגל לנהוג כמוה
הרבה יותר מתאים לי לקום ולברוח
אז מקסימום לנסות למצוא שוטר או משהו
אבל היא שכבה שם עד שכוחותיה תשו
עשרים דקות היא חטפה שם בעיטות
הילדים שלה ראו ולא הפסיקו לבכות.

בלה בליסימה בלה בליסימה…

הגברת לסמל לא הפכה
ושמה נמחק למעשה מהתודעה.
אין בול שלה
אולי כי ישראל עוד בשלה ולא בשלה
לאמץ לחיקה גיבור
שגבורתו לא מלחמתית, גיבור
שגבורתו היא לא צבאית, גיבור
שגבורתו רק מוסרית,
גיבור אישה, ועוד חרדית.

דעי לך אישה יקרה שלא שכחתי
את סיפור גבורתך לעצמי הבטחתי
שזה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור ראוי

בלה בליסימה בלה בליסימה…

בלה בליסימיה, הדג נחש וברי סחרוף. מילים: גיא מר, אמיר בן עמי, משה אסרף, דודוש קלמס, יאיא כהן אהרונוב, שלומי אלון, שאנן סטריט. לחן: שלומי אלון, שאנן סטריט, יאיא כהן אהרונוב, דודוש קלמס, גיא מר, אמיר בן עמי

באותה תקופה הייתי מחנך בכיתה י', ונדלקתי מהרעיון לעשות שיעור חינוך על המקרה הזה. חשבתי, ואני חושב כך גם היום, שזהו אכן "סיפור איתו ראוי ילדים לחנך". השיעור הצליח מאוד, והחלטתי להפוך אותו לפרויקט של הפצת הסיפור, ודיון על כל מה שקשור בו.

הסיפור הוא כל כך דרמטי ופרובוקטיבי, כאילו נלקח מטלנובלה. העברתי את השיעור בעשרות כיתות, ובאחד מהשיעורים לא הצלחתי לשכנע תלמיד אחד שהסיפור אכן קרה. הוא היה משוכנע שזו המצאה שלי או של התקשורת כולה, שבאה במיוחד כדי להעביר איזו נקודת מבט, או שיעורי חינוך כאלה. תיאוריית הקונספירציה שולטטטת!

ובאמת, איזה סיפור! מחבל ערבי מנסה לרצוח 2 נערים יהודים (ונכשל, הם נפצעו קל). הוא נמלט ובעקבותיו המון ירושלמי זועם. ההמון תופס אותו, יריות נורות, ונראה כאילו הוא ימות בלינץ'. ואז, במהפך מהסרטים, נשכבת עליו אישה חרדית (חרדית!), ומגוננת עליו בגופה. ההמון ממשיך לקלל ולירוק, שורפים עליה סיגריות וגם קצת מרביצים, אבל היא יוצאת מהעניין בחבלות קלות. המחבל נחבל יותר, ואז, (אחרי כמעט חצי שעה), מגיעה המשטרה ומחלצת אותם.

מה שאני עושה עם הסיפור הזה בשיעורי חינוך הולך ככה:

אני מתחיל בשאלה על גיבורים ומעשי גבורה. הדוגמאות של בני הנוער כוללות (בסדר זה) הרבה גיבורי על, גיבורים צבאיים או בעלי יכולות פיזיות מרשימות, מדינאים מפורסמים (רבין, בן גוריון), גיבורים הומאניים (קורצ'אק, מרטין לותר קינג), ובסוף הרשימה (אם בכלל) יש נשים.

אז שומעים את השיר, אני מוסיף את העובדות הרלבנטיות, ומתחילים לדבר. אני מאפשר לכולם לומר כל מה שהם רוצים, ושומע את מגוון נקודות המבט של החברה בישראל. דרך ההסתכלות על מה שעשתה בלה פרוינד (והשאלה: "האם זהו מעשה גבורה?"), עולה השאלה "האם מותר להרוג אנשים ברחוב, כי הם עשו משהו נורא?". ברוב המכריע של הכיתות מגיעים למסקנה שהתשובה היא "לא". וזה לא כל כך ברור בהתחלה. הגזענות מרימה ראש (מחבלים ערבים זה בסדר, יהודים – לא). הנטייה לתת לרגשות הנקם פורקן, העובדה שרוצחים משתחררים בעסקאות שונות, הפחד, הבלבול והדעות הקדומות קיימים ממש כמו בחברה של המבוגרים, ועם פחות צביעות.

כמעט בכל דיון יש ניסיון למצוא את הקו שממנו והלאה מותר לכסח או אפילו להרוג פושעים. בהתחלה די ברור לחלק מהתלמידים שמחבל ערבי שרצח יהודים הוא מטרה לגיטימית. הביטחון הזה מתערער כשמציבים אותו מול, למשל, יהודי שאנס ורצח ילדה. המעבר על פשעים שנראים כהולכים ופוחתים בחומרתם משכנע את רוב התלמידים שאין דרך הגיונית וצודקת להעניש פושעים ללא משפט. וקיימים גם תלמידים שרואים מיד את חוסר התוחלת בהתנהגות ובפעולות בלתי חוקיות שכאלה, תלמידים שקולטים את המציאות המורכבת יותר מ"אנחנו בסדר, הם לא."

המורכבות של הסיטואציה, וגם של החיים שלנו, באה לידי ביטוי דווקא בחוסר השיפוט של כותבי השיר. מצד אחד, בלה פרוינד היא גיבורה עבורם. מצד שני, "אני לא שופט אותם, זה מצב בלי היגיון". הם לא שופטים את ההמון האלים. כששמעתי את השורה הזו בפעם הראשונה (וגם היום), התפעלתי מהיכולת לומר שלפגוע באדם (גם פושע ורוצח) זה נורא, וגם לא לשפוט את ההמון שכמעט הורג אדם בצורה הזו.

פעמיים יצא לי להעביר את השיעור לסטודנטים ערביים. הכוונה שלי היתה להיכנס עם השיעור לכיתות בבתי ספר ערביים ולראות מה כדאי לעשות שם. בשני המפגשים נאמר לי בצורה מאוד ברורה שזה לא מתאים. הסטודנטים אמרו לי שזה נראה כאילו אני בא ואומר "תיראו כמה אנחנו יפים ומוסריים. הערבי שבסיפור הוא רוצח ילדים, והגיבורה היא יהודיה מוסרית". אין מה לומר, הם צודקים… היתה לי שיחה גלויה עם סטודנט אחרי השיעור (הוא שתק בכל המפגש). שאלתי אותו אם אפשר לעשות משהו בכיוון בחברה הערבית. הוא הציע להביא סיפור או סיפורים בהם ערבים הצילו או סיכנו את חייהם למען יהודים. שאלתי אותו מי צריך להעביר שיעורים כאלה. הוא אמר שזו בעיה – ערבי שיעביר שיעור כזה ייראה פרו-ישראלי, וישראלי, הוא מראש חשוד בכוונות נסתרות. את הכיוון הזה לא המשכתי.

ופעם יצא לי לספר על השיעור במפגש מנהלי בתי ספר. אני התכוונתי שהמפגש יהיה כמו השיעור – אנשים ישתפו את נקודת המבט שלהם, נגיע לעומק לשאלות של גזענות ובחירה. לצערי, המפגש הפך להיות שיחה "על" השיעור. הועלו חששות ליכולת ההבנה והראייה של התלמידים. אני חושב שתלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון מסוגלים בהחלט לקלוט לעומק את המורכבות של האירוע, ולא "להיפגע" מדיון שלפעמים מעמיד מראה מול הגזענות והדעות הקדומות שקיימות אצלנו. ("ומה איתם? אם היה קורה כזה דבר אצלם, היה מישהו שמסכן את עצמו? הרי היו מחסלים אותו על המקום?" התשובה המתבקשת בדרך כלל עובדת: "אולי, אבל אז מה? למה לקחת דוגמה דווקא ממישהו שלא ראוי לזה?")

דאגה נוספת היתה ל"מה יגידו ההורים". היות ואני לא ממליץ לתלמידים לסכן את עצמם בכל דרך שהיא, ואני נותן חופש ביטוי לכל הדעות, לא נתקלתי עד היום בתגובות שליליות מהורים. הורה אחד ביקש להגיע לשיעור כזה, ואחריו אמר ש"זה בסדר". דיינו.

אחת ממטרות השיעור היא להביא להכרת התלמידים שיש להם בחירה. תמיד. שהעובדה שאנשים שונים הגיבו בצורה שונה לאותה סיטואציה מוכיחה שאין כזה דבר "אין ברירה". שכשהנסיבות דורשות בחירה מהירה במיוחד, של שבריר שנייה לפעמים, אז הבחירה נבחרת מעצמה, מתוך מי שאנחנו, מתוך המשקלים השונים שאנחנו נותנים לערכים שלנו, שבמצבים קיצוניים עלולים להיות סותרים.

בעניין זה מופיעה בשיר שורה מצוטטת מראיון של בלה פרוינד "ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב". לחשוב אולי לא, אבל בשביל לבחור לא צריך הרבה זמן.

הדוגמה שנתנה בלה פרוינד, לא דוגמה במובן של "תעשו כמוני", אלא של מה אפשרי לבני אדם, מותחת מאוד את הספקטרום של התנהגות אנושית, ומכניסה לרפרטואר האישי שלנו אפשרויות נוספות ומעוררות השראה. [ההדגשות שלי, מרית]

אני יודע שיש מורים ומחנכים שהעבירו את השיעור הזה בכיתותיהם. מדי פעם אני שומע הדים, ומאוד מאוד שמח על זה.

מי שמעוניין לשמוע עוד, ולהשתמש בסיפור לקידום סובלנות ולמניעת התלהמות, אשמח לשתף פעולה בכך.

אילן נוי ilannoy2@gmail.com

גם בלה פרוינד עצמה נפגשת עם קבוצות רבות של בני נוער, חיילים ושוטרים, ומשוחחת איתם בגובה העיניים על האירוע, על קירוב חרדים לחילונים, ועל המצב החברתי בארץ. שווה!

.

*

ובעניין אחר, קרוב. מולו וצגאי  הוא ספר ילדים שנכתב על פי סיפוריהם של ארבע פליטים: ג'רמה אימם, קסטה זרסנאי, דניאל יוהנס ועבדו אדם. בדרך כלל אני מסתייגת מספרים עם אג'נדה גם כשהיא מתאימה לדעותי (וכשכבר כתבתי על אחד זה היה בנסיבות אמנותיות), אבל תמר ורטה זהבי, אישה שאני בקושי מכירה ומאד מוקירה היא היוצא מן הכלל.

Z

*
עוד באותו עניין

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים (עוד ניסיון באופטימיות מעשית)

 

עוד אורחים בבלוג

קופיקו בעיר האושר, עמוס נוי

ראיון עם אלוהים, רוני מוסנזון נלקן

שעון הטווסים והיופי בהנדסה, אבי גולן

שירה סתיו, על "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י"

*

 

Read Full Post »

הערה מאוחרת בשולי חוק הנכבה – זה ברור שזה רע ומופרך ודכאני לנסות להכתיב רגשות. אבל מה שדוחף חוקים כאלה, היא מין מחשבה פשטנית שההזדהות עם כאבו של עם אחר כאילו נוגסת בזהותך. שאתה צריך לבחור בצערו של מי להשתתף; אי אפשר גם וגם.

בשיר שלמטה מנסה איציק מאנגר (משורר יקר במיוחד) לנחם את הגר המגורשת, להשאיל לה קצת פנטזיה ופרספקטיבה עתידנית, קצת בריחה באמצעות הדמיון. זהו איציק מאנגר במיטבו: האנכרוניזם הקסום, החום האנושי, העצב והחיוך. ברור לגמרי עם מי הוא מזדהה, בלי שתיפול שערה מיהודיותו.

הגר על אם הדרך / איציק מאנגר (עברית – בנימין טנא)

על אם הדרך, על אבן,
הגר ממררת בבכי.
את כל הרוחות היא שואלת:
אנה אמשיך דרכי?

אומר האחד: מזרחה,
השני: מערבה הרחק.
השלישי, שלץ ופוחז הוא,
בשערה משחק.

את בני הכנף היא שואלת,
אשר יעופו ברום.
אומר האחד: צפונה,
אומר השני: לדרום.

בוכה היא: "אבי שבשמים,
באמונה שֵׁרַתי שנים,
ועתה בן-כנף ורוח
לי צוחקים בפנים".

ונושאת הגר את עיניה
ורואה שיירה שם בגיא.
בראש, בגלימה ירקרקת,
צועד השולטן מטֶרְקַי.

הנה קרב והולך הוא,
ושואל בקול מרעים:
"אמרי, האמנם הגר את,
השיפחה של איברהים?

וישמעאל מן-הסתם הוא
הזאטוט הנלבב?
הנביא בחסדו הודיענו
שאנו יוצאי חלציו".

והוא לפניה כורע,
בתוך האבק נופל:
"את ייחוסנו מצאנו,
לאללה, לאללה הלל!"

והגר נבוכה יושבת:
האמת הדבר שקרה?
וחרמש הסהר ככסף
מנצנץ בתוך שערה.

עוד באותו עניין – כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

Read Full Post »