Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אצבעות’

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.

רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.

אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.

אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.

אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. הנזל והאצבע המזויפת

האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.

ארתור רקהאם, איור להנזל וגרטל

ארתור רקהאם, הנזל וגרטל

האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?

זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").

כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:

הנזל וגרטל

הנזל וגרטל

*

  1. האצבע כמפתח

ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."

אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן.

אייר, אוסקר הרפורט,

אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'." (מתוך "שבעת העורבים")

כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?

אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.

ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.

הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים. התמונה מפה.

ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.

משמאל, מתוך אויסטר, מימין מתוך ראשס, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

משמאל, אישה ששרפרף דבוק לאחוריה, מתוך "אויסטר", מימין, מתוך "ראשס", מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

*

  1. מפתח הזהב ואצבע האיסור

ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)

ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.

למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.

מ

לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).

בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).

אייר אוסקר הרפורט

אייר אוסקר הרפורט

במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).

*

  1. גולדפינגר

בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.

הנס ברזל ואצבע הזהב

הנס ברזל ואצבע הזהב

שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.

the-swimming-poolMB

מיכאל בורמנס

עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.

הארכתי דיי. ההמשך בפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.

*

לחלק השני והאחרון

*

עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון

"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים

ילדה, חוה, צלובה

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")

*

ובלי שום קשר:

נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

Read Full Post »

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:

*

  1. בין מודרניזם לפנטזיה

רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.

כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

אחד מקורבנותיו של סיד מ

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על (משורר?).

Yuko Shimizu

Yuko Shimizu

הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.

באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

*

רונית ברנגה

רונית ברנגה

  1. רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים

גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מששניים ומרתיעים במיוחד בגלל המראה המתורבת של הכלים.

קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.

מתוך האופרה של מוריס רוול

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.

הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.

בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.

ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.

תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק מחיצה דקה של מודעות ופיכחון מפרידה ביניהם).

רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. וזה לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה, הן ממילא נמצאות בסביבה.

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.)

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.) מתאימים לצד הבלתי צפוי של ההגדה.

*

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

  1. מין ומגדר

התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.

(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)

מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.

ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

*

  1. מטונימיות רבות עוצמה

מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)

ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן.

כי מה קורה פה בעצם? האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?

או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם, רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?

או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה, כלומר עוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.

לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הספר הנפלא ביותר

בתיה קולטון מכליאה חי בצומח

חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)

עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וודו וחפצי מעבר, על סופי קאל

לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.

*

הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי

במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל

"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00

"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!

*

Read Full Post »