Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אפרת מישורי’

אשה מטבעון, בדיכאון, סובלת מבעיית פריון – נשמע כמו אחת מאותן בדיחות קטנות שאורית עריף נוטעת בנדיבות בקומיקסים שלה. אבל זו לא בדיחה, והאשה הזאת איננה יציר דמיון. היא בשר ודם, חצוצרות ונפש, והיא היוצרת המוסרת בידי הקורא לא רק את סיפור חייה אלא את עצמה, ברגעיה הלא הרואיים ובזוויות בלתי מחמיאות.

שהם סמיט (מתוך גב הספר)

"היי, מישהו שומע אותי" כתוב ומצויר בכנות כובשת, בכבדות נוגעת ללב עם מצופים של הומור, ספר צמוד-מציאות עם כריכה לירית. "רומנסה על עוגמה שחורה" (כשמו של אחד משירי הרומנסרו הצועני של לורקה) עם נגיעה של פנטזיה.

אז מה יש לנו פה? אישה "סרוחה" על מיטה/אי בודד בלב החשיכה, מזילה פלגי דמעות ומשיטה עליהם סירות נייר.

החשיכה סדוקה כמו זכוכית מנופצת, ואולי אלה בכלל עיגולי האדוות שעליהן צפה המיטה. מרוב שעמדו הן נקרשו למין קרום סדוק מיובש, או צילום אוויר של הריסות ארכאולוגיות. דוגמת המצעים נראית כמו תפרחת עובש. קמטיהם מפויחים.

משמאל לימין – "היי, מישהו שומע אותי" (פרט), חלק מזכוכית מנופצת, מחורבות שיבטה, אדמה מבוקעת, פאול קלה "זה שמבין" 1934. (לחצו להגדלה. אני תוהה אם זה בכלל נחוץ או שדי במילים להמחשה)

ארצ'ימבולדו (המאה ה-16), הגנן של גן הירק

אומרים שכלבים נהיים דומים לבעליהם במשך השנים. וגם חפצים על אף נוקשותם ואיטיותם מחקים בני אדם לפעמים. זה לא חייב להיות מבוים כמו הארצ'ימובלדו מלמעלה. זה יכול לקרות כמעט בדרך אגב. בציור של גבריאלה מונתר "האזנה" חוברים כל החפצים, מצלחת הנקניקיות ועד מנורת התקרה למין אסומבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת) שמשכפל את תנוחת ההאזנה.

גבריאלה מונטר, האזנה, 1909

.

והדוממים של כריכת "היי, מישהו שומע אותי" חוברים למין הד של הגיבורה (שהיא כמעט כמו הילדה בשירו של טים ברטון "שנהפכה למיטה"), דמות עמומה עם בטן-שמיכת פוך, שדיים-כרים, וראש קטן של מנורת לילה ארוכת צוואר. לבה של הדמות הוא פנקס הרשימות המוטל במקום של הלב כשחץ-עיפרון נעוץ בו.

בתמונה למעלה, הכפולה בלי הטקסט. היא כל כך יפה שלא התאפקתי. ככה זה נראה לפני שאורית עריף ונעם שכטר (המעצב והטיפוגרף) כתבו את שם הספר בענק כמו אותיות S O S שאבודים כותבים באבנים בתקווה שמישהו יקרא אותן מלמעלה. האיור כולו אמנם מצויר מגובה המסוק: היי, מישהו שומע אותי(?)

 

בפעם הראשונה שנתקלתי בספר חשבתי על הפסוק היפהפה מתהילים "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה". ובכל זאת יש תנועה בזרם, ובתנועה יש תקווה בניגוד למים עומדים. ודומה שגם הנעליים מרגישות כמוני. אחת עוד מוטלת על צידה חסרת חיים אבל האחרת כבר מתרוממת בעניין, נכונה להצטרף למסע או לפחות להמתין לעזרה שתבוא. זה מה שחשבתי עד שהפכתי את הספר וגיליתי שהמים לא זורמים למרחקים אלא מסתובבים וחוזרים אל האישה.

זהו מחזור המים של העצב: מן הענן השחור של השיער שרובץ על ראשה של האישה יורד גשם של דמעות שמצטבר לנהר שחוזר ומזין את הענן. מה כוחה של קופסת הטישיוז הקטנה המונחת למראשות המיטה כנגד כוחות הטבע האלה?

כדי לראות את המעגל הזה צריך לסחרר את הספר מן הכריכה הקדמית לאחורית וחוזר חלילה. וכיוון שזה בלתי אפשרי פה אראה לפחות את החיבורים: ראשית, הכפולה של הכריכה, ומתחתיה הפרישה ההפוכה (אם השידרה היתה משמאל, כמו באנגלית) שמראה איך המים שלפנים ומאחור מתחברים וזורמים בחזרה אל המיטה שעוד רגע תהפוך לאבזם בחגורת העצב.

אבל המעגל הזה מתקיים רק כשהספר סגור. בכל פעם שמישהו פותח אותו הוא קורע את חגורת העצב – פשוטו כמשמעו – כי ככה זה כשיש מי שמקשיב.


*

סדרת "איור אחד נפלא" (או שניים)

איור אחד נפלא, נינו ביניאשוילי

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק 

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה 

*

ובלי שום קשר (טוב, קצת) נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות ובאהבה.

וגם – לכל מי שחיכה:

"חוק התותים" – מופע רוק  לילדים!

יצירה משותפת חדשה של רונית קנו וגרשון ווייסרפירר

 ב29 ביוני באוזן בר תל אביב לרכישת כרטיסי חבר מוזלים.

מופע שטותי מאוד שמדבר על דברים רציניים. (סליחה..) מופע רציני מאוד שמדבר על שטויות. (סליחה..) מופע שעושה כבוד למערכת החוק!

סיפורים ושירים על כלבים מקולקלים, ילדות עקשניות, שודדי ביצים, מלכים שלא יודעים להתנהג. ולצד כל אלו – גרשון ורונית שלוקחים את החוק לידיים ולמרות שלא נבחרו בשום הליך דמוקרטי, הם בונים בעולם, (סליחה באולם), מערכת חוקים חדשה. איך? עם שלל גיטרות, תופים, לופר ו… תותים!

מתאים מגיל 5 – 10

יוצרים שותפים : גרשון ווייסרפירר ורונית קנו טקסט: רונית קנו פרט ל"אלונה לא" מאת רימונה דינור" בעיבוד רונית קנו לחנים ועיבודים מוסיקליים: גרשון ווייסרפירר ורונית קנו  יעוץ אמנותי ועריכת טקסט: מרית בן ישראל, ג'וזף שפרינצק

*

Read Full Post »

כמה הערות על "הבוהמה הביתית, פואמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ספרון של שיר אחד שכתבה אפרת מישורי "ברגע של שבר בחיי הנישואים".

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג עיגולים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג חישוקים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

*

השם, הדש

1. אוקסימרון: ביתיות ובוהמה הם עניינים סותרים. הבוהמה היא צוענית והביתיות בורגנית.

2. במרחק אות: הבוהמה נמצאת במרחק אות מן הבהמה. בהמות מבויתות דווקא יש למכביר.

3. מבטא: "הבוהמה הביתית" קרוב ל"פואמה הביתית" במבטא ערבי. על הדש כתוב שהספר נרקח מ"תערובת משפחתית מרוסקת, מתובלת ב'ביטים' מערביים דאדאיסטיים ובקולות בטן אותנטיים מן המזרח." בדף הפנימי מתורגם שם הספר לאנגלית (כמקובל) וגם לערבית (הרבה פחות מקובל). וגם שמו של מתרגם השם לערבית נזכר: אלטייב ע'אנאים.

4. אהרון שבתאי: "הבוהמה הביתית" היא מחווה משונה (פסיב-אגרסיב שכזאת) ל"פואמה הביתית" של שבתאי. יש ריבוא הבדלים אבל די בציטוט המתבקש של הבית ה14:

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

(מתוך "הפואמה הביתית", אהרון שבתאי. גם הם התגרשו בסוף)

*

22

התכווצות

לפני "הפואמה הביתית" קראתי רק את "שירים 1990-1994" הקובץ הראשון שפרסמה אפרת מישורי.

"שירים 1990-1994" היה ספר גבוה ורחב בכריכה חומה מחוספסת של נייר אריזה, ששמה של המחברת הודפס עליו באותיות ענק בעברית ובאנגלית (אבל לא בערבית, עוד לא).

"הבוהמה הביתית" הוא ספר קט ועדין. שמה של המחברת צף על תכלתו באותיות קטנות ולבנות כמו ענני קיץ.

ההתכווצות גרמה לי לחשוב על עליסה בארץ הפלאות. גם תמונת העטיפה תרמה את שלה; השולחן המצויר על הכריכה עגול כמו השולחן שעליו מצאה עליסה מפתח זעיר ובקבוקון עם פתק "שתי אותי". למשקה היה "מין טעם מעורב של עוגת דובדבן, פודינג, אננס, תרנגול הודו צלוי, טופי וטוסט חם בחמאה". כשעליסה סיימה ללגום היא התכווצה "כמו טלסקופ".

מתוך עליסה בארץ הפלאות

מתוך עליסה בארץ הפלאות (היא קצת דומה לאפרת מישורי)

בדרך כלל אני לא נמשכת לספרונים. חמידוּת עושה לי כאב שיניים. אבל הקוטן התכול של "הבוהמה הביתית" משך אותי כמו העין הכחולה הקטנה שצמחה על גבעול מורכן-רקפתי בסיפור על עץ השיער. כשהגיבור שלח יד לקטוף אותה היא פרצה בבכי. אולי זה הוואקום שבתוך הספר ששאב אותי. אולי זה קסם ההתכווצות. כי באמת באמת – מישורי היא לא משוררת קטנה וענוגה אלא משוררת פוטוריסטית שכושפה לתוך ספרון (וכמה צער נדרש כדי לחולל את הכיווץ הזה)

*

פוטוריזם או סוגריים גדולים:

מישורי היתה מאז ומתמיד משוררת פוטוריסטית (ולא איכפת לי שהיא אומרת "דאדא" על עצמה). זה קשור למודעות הטיפוגרפית לצורת המילים ולמיקומן בדף, וגם לווליום, לעתידנות רובוטית ולאנרגיה אגרסיבית (ואני אומרת את כל זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי, לבי עם הפוטוריסטים).

ב2003 יצרו אפרת מישורי והרקדנית-כוריאוגרפית ענת שמגר את "יסודות התחביר", ארבעה "שירי-תנועה". כתבתי עליהם בשעתו בקולה של המילה. אני מצטטת מן "התסריט" בהשמטות ניכרות:

1. 'נפטש'
מבוסס על השילוש נפש-נפץ-נפל ומגיע לשיבוש המכוון: נפטש (כמו קטשופ). הגוף של מישורי מתפקד כמטרונום שיורה לסירוגין את המילים האלה. הגוף של ענת מגיב אליהן ויוצא ל'ריקוד' משלו…

2. קדימה לכי על זה
משפט שלם (קדימה לכי על זה) שנפרש בהדרגה ותוך פירוק להברות (ק-ק-ק… די-די-די) המשפט נהגה במגומגם ובמאמץ מתוך מצב של כמו עצירות, וכמו מקיא-מחרבן את עצמו החוצה…

3. לבי איתך
טקסט מושר, מפורק להברות, שנפרש אף הוא לאטו, תוך חזרות והכפלות…

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תי-טי-די-טי-תי

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תך-טח-טח-טח-טח X3

וכן הלאה.

ממרח ה"נפטש" של השיר הראשון הושג על ידי פיצוץ ומעיכה. גופה של מישורי "ירה" מילים ל"ריקוד" של שמגר. ה"קדימה לכי על זה" התפרק-השתכפל-התגמגם-הקיא וחירבן את עצמו (כולל ק-ק-ק מפורש). וה"לבי איתך" מסתיים במטח של דידיטי וטח טח טח של תופים או יריות.

זה הזכיר לי את זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ שיר המלחמה שכתב ודקלם מָרִינֵטִי מראשי הפוטוריזם האיטלקי. אצל מרינטי אמנם, אין משמעות למילים, אלה סתם צלילי קרב כמו ה"פִּיוּ פִּיוּ" של ילדים. ואפילו יותר מזה נזכרתי ב"מחול מכונת היריה" שלו; אני מצטטת מן ההוראות שכתב מרינטי לרקדנית:

תנועה ראשונה – הרקדנית תחקה ברגליה (כשידיה מתוחות קדימה) את הנקישות המכניות של הטק-טק-טק-טק-טק-טק של מכונת היריה. בתנועה מהירה תציג הרקדנית שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האויב 700 מטר לפניך."

תנועה שניה – כשידיה מעוגלות בצורת גביע (האחת עמוסת ורדים לבנים, השנייה עמוסת ורדים אדומים) היא תחקה את "פריחת" האש בצאתה מקנה מכונת הירייה. הרקדנית תחזיק בין שפתיה פרח סחלב לבן ותציג שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האיויב 500 מטר לפניך."

וכן הלאה. סך הכל שש "תנועות".

ההבדל הגדול בין מרינטי למישורי, הוא שמרינטי באמת מתעניין במכונת הירייה ומתענג על יופיה האלים. הוא "משחק במלחמה" בהתלהבות של ילד קטן. גם מישורי ילדותית פה, אבל משחקי המלחמה שלה הם תחליפי כאב ודרך הישרדות, ככתוב במוטו לספר השירים הראשון שלה:

"הצלקת על חיי היא מחרבה של אמי בהגינה על חייה" (ציטוט עצמי)

6

*

בּוֹעֶטיק

גם ל"בוהמה הביתית" יש מוטו:

כל העולם הוא הוא והשירה
היא גשר צר מאד
I want you
to be boetic, not bolitic

לְמה התכוונה המשוררת, שכל העולם הוא מה שהוא, והשירה היא רק גשר צר? או שכל העולם הוא הוא (כלומר הבעל משֶׁבֶר הנישואים) ביחד עם השירה, ואילו היא (האישה) היא רק גשר צר מאד על שניהם?

ומי זה שדורש ממנה להיות פואטית ולא פוליטית, באנגלית במבטא ערבי ("ביטים מערביים + קולות בטן אותנטיים מהמזרח")? ושמא זו בכלל עברית מאונגלזת (ראו אהרון קליינפלד): בּוֹעֶטיק כלומר בעטנית (ולא בוליטיק, כלומר בולטת?). בפרטים הביוגרפיים אגב, כתוב שמישורי "חוקרת את חיי הנפש של המילים."

*

אישה-חפץ

אז ככה
אני ישנה כל לילה:
הוא חובט אותי על המזרון בניעור השמיכה מעלי
ורוכן לתת לי נשיקה

(מתוך הבית הראשון של "הבוהמה הביתית")

סקס אלים בין המזרון הנחבט והשמיכה המנוערת של הפואמה הביתית. מישורי של הספר הזה ממוזערת וחרישית, אישה מוכה שמפצירה בעצמה להיות בּוֹעֶטיק, או אולי פואטית, או שניהם בבת אחת. שמדברת בפרדוכסים במשפטים מעגליים "מפוספסים": "אני אשקר אם אומר/ שרע לי.// רע לי." או: "אני רוצה להחטף מחיי.//  הם מפריעים לי לחיות." או "אני אדונית קטנונית/ שכבולה בידי משחרר גדול." וכן הלאה והלאה.

בהתחלה נדמה היה לי שגם הספר-כחפץ הוא לגמרי מעגלי, שהדלת הקדמית זהה לדלת האחורית, ולא היא; הכיתוב כולל שם המחברת נותר זהה (בעימוד ראי) אבל השולחן הקטן של הכריכה הקדמית תפח על הכריכה האחורית כאילו לגם מהבקבוקון שכתוב עליו "שתי אותי". זה טוב או רע שהשולחן גדל? אתם מוזמנים להגיד.

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

*

עוד באותם עניינים

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

קולה של המילה

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

ובלי שום קשר – כולכם מוזמנים לתערוכת צילום:

Free to See

פליטים ומהגרי/ות עבודה בתערוכת צילומים

ספריית גן לוינסקי בשיתוף גלריית חנינא שמחים להזמין לתערוכת גמר קורס צילום CEC (Communitiy Education Center). הצילומים בתערוכה מהווים סיכום של תהליך עבודה מחצי השנה האחרונה של קבוצת סטודנטים/יות מקהילות מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. הצילומים מתעדים רגעים משמעותיים מחיי היומיום של הסטודנטים/יות בישראל. הצגת הצילומים מאפשרת לצופים/ות לחוות מציאות זו כפי שבחרו להציג אותה הצלמים, כמו שהם רואים אותה דרך עיניהם.

פתיחה: יום חמישי, 6 במרץ, בשעה 20:00 * גלריה חנינא, י.ל. פרץ 31, תל אביב
אוצרות: יעל פינקוס וליאת שחר * האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

ליאור לרמן היתה פעם פעם תלמידה שלי וכבר אז היא היתה אמנית נהדרת. לפני שלוש שנים, כשאצרתי את פרוייקט עבודות שכונה הנסיוני בפסטיבל הבובות, היא יצרה ביחד עם יונתן שוחט ושרי לוין את "מצודד העכברים" הבלתי נשכח לכל מי שראה, עיבוד (למבוגרים) של החלילן מהמלין בסמטאות ימין משה. מאז היא עשתה בין השאר, את כל עבודת המדיה בהשולחן: עבודת כיתה של נעמי יואלי, ועוד ועוד. וביום חמישי, כלומר מחרתיים, היא מגיעה למלטשת היהלומים בבת ים עם "לייקה, נבואות והספדים" הסיאנס הדיגיטלי שיצרה עם יונתן שוחט ורן נחמיאס. (את התלבושות, אגב, עצבה ענבל ליבליך, הזכורה לטוב מאוהבים אש). זהו אירוע חד פעמי ואני אהיה שם רק בלבי. גופי יהיה בחזרות גנרליות בירושלים לקראת פסטיבל הבובות.
לליאור לרמן וליונתן שוחט (וגם לרן נחמיאס מן הסתם, רק שאותו אני לא מכירה) יש עומק מחשבה, דמיון פיוטי ושליטה מוחלטת ברזי הווידאו. הנה ההזמנה והפרומו ועוד. ספרו לי איך היה.

לחצו להגדלה

הנה הפרומו של המופע

"Laika : Eulogies and Prophecies" Short Promo 1 from Jonathan Shohet on Vimeo.

והנה עבודת הגמר של ליאור לרמן מבית הספר לתיאטרון חזותי:

והנה קליפ על "מצודד העכברים" שלוכד רק שמץ מקסמו האפל של המופע, ובכל זאת:

*
**
*

ואם אנחנו כבר פה, עוד שתי הזמנות מעניינות שהגיעו לתיבת המייל שלי, שני אירועים בגלריה תיאטרון החנות שפתחו שחר מרום ועודד ורטש ברח העליה 31 בתל אביב.
בראשון, יציגו יוצרים מתחום המחול צדדים של עשייה ומחשבה שעוד לא נחשפו לקהל.

את האירוע אוצרים שני גרנות, ענבל יעקובי ושרון צוקרמן.

*

ובשני:

לחצו להגדלה (התמונה מעניינת)

****************************************************************************

ותזכורת בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

למה שרק מבוגרים ייהנו מאמנות?

אנחנו מחפשים את הטובים ביותרההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

פתחו את היומנים (כל המעוניינים) – ב-21 לפברואר ייערך ערב לכבוד ספרי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י בסלון תרבות עלמא. כל הפרטים במודעה שבהמשך, וייתכנו גם הפתעות!

בין המשתתפים ד"ר ענת ויסמן, ד"ר אפרת מישורי, ד"ר שירה סתיו, שועי רז (כמעט ד"ר), הדס עפרת, אני, ואמניות הקול אתי בן זקן וענת פיק הנפלאות שיבצעו טקסטים של ויטו אקונצ'י ואחרים. כאן למטה הן מבצעות את Travvvveling מאת א. א. קמינגס ואיתן שטיינברג.

"כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי" (מן הכריכה):

"לפעמים אני חושד שהנכונות של בני אדם מאז ומעולם להכנע לכל עריצות," אמר גרוסמן, "לשתף פעולה עם כל שלילת חירות ודיכוי, נובעת מזה שעמוק בתוכנו אנו, נפשותינו, 'מתוכנתים' מלידה להשלים עם כל קפריזה של גופינו, של השרירות העליונה, של כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים."

"ספר הדקדוק הפנימי" הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון קליינפלד עם גופו. כלומר, סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה. כמו כל אמן-גוף ראוי לשמו אהרון הופך את גופו לנַשָׂא של רעיון ואת הפציעה העצמית ל"אקטיביזם פוליטי" נגד השרירות העליונה.

ובצד הגוף, השפה; אקונצ'י היה משורר עד שגילה שהמילים הן בעצם אמצעי תחבורה, הן מסיעות את הכותב ואת הקורא על פני הדף, משמאל לימין ומלמעלה למטה. בעקבות הגילוי הוא "ירד מן הדף" והפך לאמן-גוף וּוידאו, לפסל ולארכיטקט שעדיין מתחיל כל פרוייקט במילים (ולא בשרטוט). אהרון, נציגו של גרוסמן, הוא "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים".

הספר הזה הוא על הזיקה בין כאב למשחק ובין ציות למרד. על אמנות הגוף המילה המשקפות והמשלימות זו את זו.

לספר מצורפת שיחה על דקדוק וחירות מאת ענת ויסמן.

*

עוד על "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י"

*

ועוד אתי בן זקן שרה בלדינו:

ולבסוף – בלי שום קשר לעלמא או לערב, שרון צוקרמן פותחת סדנא לרקדנים ומיצגנים (מעבר למה שכתוב בהמשך – היא השתתפה בין השאר כרקדנית-יוצרת בפתאום ציפורים של יסמין גודר, וכאן היא מספרת על עבודתה עם היוצר הבלגי יאן דקורטה. היא לא אוהבת לספר שהתקבלה לרקוד אצל פינה באוש, אבל אני פטורה מההצטנעות):

Read Full Post »

readingmachine.co.il

הספר "קולה של המילה" הוא מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס בעריכתי.

הוא יצא בהוצאת בבל (2004) בעקבות פסטיבל "קולה של המילה".

בשנה שלפני, התלוננתי לפני הדס עפרת (המנהל האמנותי של הפסטיבל, ידיד יקר ושותף לדרך בינתחומית ארוכה) על הקטלוג. טענתי שאי אפשר לפרסם קטלוג משמעותי ביחד עם הפסטיבל, כי רבות מן העבודות נשלמות רק אחרי שהוא נכתב. אמרתי שצריך קטלוג "פוסט מורטם", והוא תיכף שאל אם אני רוצה לערוך אחד. זאת התוצאה.

הכריכה אגב, היא פרט מתוך "דיוקן הקשת בענן" של המלכה אליזבת. היא לובשת שמלת עיניים ואוזניים המסמלות את תהילתה: כולם שומעים ומדברים עליה.

איכשהו (בגלל הטייה מולדת של העורכת) הוא עוסק לא פחות ב"צורתה של המילה".

להלן שלוש מובאות מתוך הספר ועוד קצת שקשורות בטבורן.

*

1. התחלה אמצע וסוף של שפת אמי – עבודת וידאו של גרין.
האמן מוציא מילים מתוך פיו ומדביק אותן לזכוכית שבינו לבין המצלמה.
ברקע בליל יידיש – קטעי שירים ודיבורים שערך.

*

2. ההופעה וההתגלות, מאמר מאת חביבה פדיה

*

3. שני מאמרים בקולה של המילה הוקדשו להעולם עגול, מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים (היחיד) שכתבה גרטרוד סטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא לא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".

את עבודתו של ג'וזף שפרינצק ראיתי בחיוך. חיוך היה נסוך על פני מראשיתה ועד סופה. ומהו חיוך: מעגל. לא צחוק ולא בכי. תמיהה. פליאה. לא בגלל שהעולם טוב והכל מושלם. גם לא בגלל שהעולם מתוק, אלא בגלל שהעולם עגול. כלומר, בגלל שהכול תמוה, מופלא, יפה וכאוב, חידתי. והחידה היא סוד ההתחלה והסוף ואיך שהם אחוזים זה בזה. כך שנוצר מעגל. (חביבה פדיה)

שפרינצק תרגם, עיבד ובצע את הסיפור בשיתוף עם ז'אן קלוד ג'ונס (קונטרבס וכלים אלקטרוניים).
לחצו כאן לגירסת האודיו של המופע.

*

4. "לפעמים נדמה לי שאנחנו עורכים תחרות מי יתאבד ראשון"
ניתוח של "סתום ת'פה" המיצג של קובי אור וחן שיינברג.

*

5. רשומה על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי, שקשורה בטבורה לספר ולפסטיבל.

*

במידה מסוימת כל עיר האושר היא המשך של "קולה של המילה". לרשומות נוספות על מיצג (מרינה אברמוביץ', סופי קאל, ויטו אקונצ'י ואחרים) לחצו כאן.

*


Read Full Post »