"העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין הוא ספר ילדים מאוייר בקו צנוע ומחוייך, משל קטן על אהבה שהתחבב גם על מבוגרים ומתבגרים והפך לספר מתנה. פה ושם הוא מעורר גם אי נוחות ואפילו כעס על הבלבול בין ניצול לאהבה.
קריאה חוזרת של הסיפור מחזקת כמדומה את המתנגדים. הוא נמסר במין תמימות מרגיזה, במין חוסר בקורתיות. לטובת מי שלא מכיר או לא זוכר, אני מצרפת את הטקסט:
פעם אחת היה עץ… והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ, ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים, ואוכל תפוחי עץ. והם היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצילו של העץ. והילד אהב את העץ… מאד מאד. והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו. והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפחים ותשחק בצילי ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק," אמר הילד."אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?"
"אני מצטער," אמר העץ, "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר." ואז הילד טפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן… והעץ היה עצוב. ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים," אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם," הוא אמר, "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית," אמר העץ, "היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר." הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר, העץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא ילד," הוא לחש, "בוא תשחק."
"אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק," אמר הילד. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?"
"כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה," אמר העץ, "כך תוכל להפליג למרחקים… ותהיה מאושר." הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר… אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב. "אני מצטער, ילד," אמר העץ,"אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך – התפוחים שלי כבר אינם."
"השיניים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים," אמר הילד.
"הענפים שלי כבר אינם," יותר לא תוכל להתנדנד עליהם – "
"אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים," אמר הילד.
"הגזע שלי כבר איננו," אמר העץ, "לא תוכל לטפס – "
"אני יותר מדי עייף בשביל לטפס," אמר הילד.
"אני מצטער," אמר העץ, "הלוואי שיכולתי לתת לך משהו… אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער…"
"אני לא צריך הרבה עכשיו," אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד."
"אם כך," אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך ותנוח." והילד ישב. והעץ היה מאושר.
אלא ש"העץ הנדיב" אינו רק טקטס. לפני שחורצים את דינו כדאי להציץ באיורים.
פעם אחת היה עץ…
כך נפתח הספר. האיור מראה עץ – או ליתר דיוק – עץ חתוך. מרבית הצמרת נמצאת מחוץ לתמונה. הסיפור רק התחיל, שני עמודים שלמים מוקצים לעץ אחד, והמאייר עדיין "לא הצליח" להכניס אותו בשלמותו? ומי שזוכר יודע שהעץ ממשיך להיות חתוך לכל אורכו. ונשאלת השאלה למה, מה הסיבה לבחירה המוזרה. אז ככה: העץ בספר הוא אמו של הילד. איך אני יודעת?
ראשית לפי הטקסט. הילד מכונה "הילד" במשך כל הסיפור, גם כשהוא גדל – על פי העלילה והאיורים כאחת – והופך לנער ולגבר ולישיש מצומק. וזאת משום שהסיפור נמסר מנקודת מבטה של האם, ובשבילה הילד נשאר תמיד "הילד", לא משנה באיזה גיל.
שנית – המקור האנגלי מכנה את העץ she, ולגמרי במקרה נודע לי, שהסופר התעקש לשמור על לשון נקבה גם בעברית ורק כשהובהר לו כמה זה מאולץ – ויתר.
ושלישית – להוכחה השלישית המשכנעת מכולן, נגיע עוד מעט בהמשך.
לעת עתה אנו חוזרים לאיור החתוך; הסיפור אינו רק מסופר מנקודת מבטה של האם, אלא גם מאוייר מתוכהּ. והעץ בספר הזה הינו אם מסורתית, עקרת בית שהילד הוא כל עולמה. לאם הזאת אין "ציפורים" בראש. היא לא מתעניינת בשמיים, בדברים ש"ברומו של עולם". היא מרוכזת בטריטוריה הקטנה לרגליה שבה הילד מופיע ונעלם. וזה מה שרואים באיור.
ויש עוד סיבה, מסוג אחר: העלילה מתארת את החיתוך הזוחל של העץ. כשהמאייר מצייר אותו חתוך מלכתחילה, הוא רומז על הבאות ומשתעשע תוך כדי כך בחיתוכים משל עצמו. זוהי ארס-פואטיקה בזעיר אנפין. מציאות האיור נִדבּרת עם מציאות הסיפור.
אנחנו הופכים דף וקוראים:
והוא אהב ילד קטן אחד.
איפה הילד? אחרי חיפוש קצר מתגלה רגל זעירה בתחתית הדף. המפגש עם הסיפור עבר לאיור, שהפך למין חידה מצוירת כמו ב"ידיעות אחרונות". (ובכלל – לאורך כל הספר הטקסט ממוקם בתוךהאיור.)
זה מצחיק בגלל ההזרה, וגם מעורר סקרנות, כי באמנות כמו בחיים, מה שמוסתר תמיד יותר מעניין ממה שגלוי.
הרגל הקטנה מבליטה את הפרשי הגדלים בין הילד לעץ. היא נמצאת הרחק למטה בתחתית הדף, לעומת העץ הענקי החורג מקצהו העליון. אבל זה לא הכל. גם הבחירה ברגליים תתגלה כעקבית; כשם שהעץ ייחתך לכל אורך כל הספר, כך גם הילד ימשיך להיות מיוצג על ידי הרגליים.
הסיבה לכך היא קודם כל "כוראוגרפית"; אם מתבוננים בעלילה ממעוף ציפור – הילד והעץ הם שני הפכים: הילד נמצא כל הזמן בתנועה – הוא מופיע ונעלם, נוסע וחוזר. העץ הנדיב לא זז ממקומו (ועצים מדברים יכולים גם ללכת, כמו במשל יותם). הרגליים שבעזרתן נעים במרחב מייצגות את הדינמיות של הילד, כשם שהחיתוך מבליט את הסטאטיות של העץ: הצמרת שהיא החלק היותר חופשי ודינמי נחתכה מן האיור. העץ הזה הוא היציבות בהתגלמותה. כל כולו גזע ושורשים וטיפת עלווה ש"מודבקת" כמו גגון לקצה הדף. וזו כבר סיבה שלישית לאיור החתוך.
אבל העץ אינו רק חתוך. גם לו כמו לילד יש חלק גוף "מוביל": העץ מאופיין על ידי הידיים. הסיבה לכך נעוצה בפער הרגשי בין הגיבורים: העץ הרבה יותר אוהב מן הילד וגם הרבה יותר נדיב. The giving tree, העץ הנותן, כך הוא נקרא במקור. כשהמאייר מאפיין את הילד כ"דמות הרגליים" ואת העץ כ"דמות הידיים", הוא לא רק מדגיש את הפער המוטורי, אלא מביע את דעתו – שלא לומר את הביקורת הגלויה שלו – על הפער הרגשי: ידיים, ביחוד בהקשר של יחסי אם-ילד, הוא חלק גוף שמביע אהבה: מחבקים, מלטפים, לוקחים "על הידיים", וכמובן מעניקים. ברגליים בועטים. או מסתלקים.
וכדי שלא תצטרכו להאמין לי, אני מצרפת כמה דוגמאות – שאינן ערוכות אגב ברצף סיפורי, אלא ממוינות לפי נושאים.
ראשית העץ-האם כ"דמות הידיים":
על הכריכה – זרוע-ענף משליכה תפוח לתוך ידיו של הילד.
שני ענפים-זרועות מתקמרים בתנועת הזמנה.
כעבור שנים. הענפים-זרועות עדיין מתקמרים באותה תנועת הזמנה.
העלווה מתקמרת כמו זרוע אימהית "בהיכון" למקרה שהילד ייפול.
זרוע ארוכה יוצאת מן העץ ו"מגלה" את הילד. העלים בקצה הענף מסודרים בצורת כף יד מצביעה.
עץ עומד ב"חיבוק ידיים".
והנה היא, ההוכחה המכרעת שהבטחתי בהתחלה. כאן מתגלה העץ בצורה הברורה ביותר כאם אנושית שרוכנת לחבק את בנה הקטן: הזרועות הנכרכות סביבו, השַׁד המפוסל, הפרופיל העשוי העלים המציץ למעלה מימין. ושימו לב: הדף הזה, שבו כתוב במפורש שהילד אהב את העץ, הוא הדף היחיד שבו חלק הגוף הדומיננטי של הילד הוא יד ולא רגליים. באהבה – גם הילד הוא ידיים.
ועכשיו לילד כ"דמות הרגליים":
אמנם רואים גם את קצות הידיים, אבל מתחת לעץ מצויירות הנעליים שהילד חלץ. הן בולטות במיוחד בעולם המינימאליסטי של האיור, וכאילו מכפילות את נוכחותן של הרגליים – 2:1 לטובת הרגליים.
רק רגליים ונעליים – 2:0 לטובת הרגליים.
כאן הילד הוא אפילו יותר מרומז, אנחנו מסיקים את קיומו מן התפוחים המכורסמים הנושרים מן העץ, ומן הנעליים שמונחות מתחתיו, כנציגות של הרגליים.
גם כאן הרגליים מוכפלות על ידי הנעליים.
רק רגליים. ארבע רגליים – של הילד המתבגר ושל הנערה. (איך יודעים שזו נערה? לפי החצאית ולפי הלבבות החרוטים על הגזע: על הלב התחתון, הנמוך יותר, כתוב י. ק./ע. כלומר ילד קטן/עץ. ועל הלב הגבוה יותר: י. ק./נ. צ. כלומר ילד קטן/נערה צעירה.) רגליים בלבד, אפילו במחיר עיוות מסויים של המציאות; כי ייתכן כמובן שהשניים זוקפים את גוום מאחורי הגזע, אבל זה קצת דחוק ומלאכותי. ואם הם שוכבים למרגלותיו – הם היו אמורים לבצבץ לשמאלו של הגזע.
(ואם אנחנו כבר כאן, כדאי לשים לב שהאיור גם מוסיף אינפורמציה על הכתוב: הטקסט אומר רק שהילד גדל ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו, והאיור מוסיף את הסיבה – לילד יש "דייט".)
שוב דרך הרגליים.
כאן מתגלה אישיות הרגליים במלוא כיעורה. וגם העיוות של המציאות קופץ לעין. המאייר כאילו ביטל את החלק העליון של הגוף.
ויש עוד משהו ראוי לציון בתמונה: כשהילד כורת את הגזע נכרת איתו גם הלב העליון (ילד קטן/נערה צעירה), ויוצא מן הספר. ובעצם יש כאן רמז פיוטי, "פליטת מכחול" שמבשרת-מסגירה את הסוף: לכאורה הילד מפליג למרחקים ואולי לעולם לא יחזור. העץ הרי נתן הכל. כבר אין לו מה להציע. אבל האיור רומז שזו טעות; עוד מעט ייעלמו כל הבלי העולם והמעגל ייסגר. הילד והעץ יחזרו לנקודת ההתחלה. הם ישובו ויתאחדו – בצורה קצת שונה, הרבה יותר עצובה ומפוכחת – כמו אז בילדות.
ואפשר להוסיף לסיום, שסילברסטיין המחבר והמאייר של "העץ הנדיב", היה כפי שכתוב על הכריכה האחורית, "הקריקטוריסט הנודע של 'פלייבוי'". ואולי בגלל זה (בגלל הקריקטוריסט, לא בגלל הפלייבוי) הוא רגיל לדבר בתמונות. הוא שולח אותן לחתור תחת הטקסט, להפוך את המשל הפשוט להרהור קצת יותר מורכב על אהבה ונתינה.
ומשהו אישי
היתה לי סבתא כזאת בדיוק. היא נתנה ואני לקחתי. בכל פעם שהתקשרתי אליה היא היתה אומרת: "בדיוק חשבתי עלייך!" אהבתי אותה אהבה גדולה. היא מתה לפני עשרים ושש שנה ואין יום שאני לא חושבת עליה. כתבתי עליה את הספר הראשון שלי. קראתי לה שָׁם יקרנדה. זה שֵׁם של עץ. בעברית הוא נקרא סיגלון. אחרי מותה נתן לי סבי את טבעת הנישואין שלה.
"לא הפסקתי לחלום שיקרנדה חוזרת מן המתים, ופעם אחת חלמתי שהיא חוזרת לתמיד, ומבקשת לכן שאחזיר לה את הטבעת; ולמרות שהמשכתי להתרפק עליה, ולא הרפיתי מכפות ידיה שהיו קרירות ויבשות והדיפו ריח נעים של קרם ידיים "יד-חן" או "ענוגה" (היא השתמשה לסירוגין בשניהם) פרצתי בצחוק. כי המתחזה שחדרה לחלום שלי, והצליחה לחקות במדויק את ריחה של יקרנדה, את קולה, את מגעה – אותה מתחזה כמעט מושלמת שגתה בחיקוי ההיגיון המיוחד של יקרנדה בכל הנוגע למתנות. הרעיון שיקרנדה תבקש ממני אי-פעם דבר שהיה שלה, ולו חפץ אישי וחד-פעמי כטבעת נישואין, היה מופרך כל כך שמיד ידעתי שזה חלום."
(מתוך אסור לשבת על צמות, עם עובד, 1996)
***
העץ הנדיב עומד במוקד של "תיירות ט"ו בשבט" לעיר האושר.
עצים, אמנות, עצים הוא פוסט מסוג אחר; בעיקר תמונות להשראה.
***
עוד על איורים באתר זה:
האיור הלא מתאים – על שלושה איורים של בתיה קולטון (הרצאה שנתתי בכנס "המאייר הזה הוא אני")
על גורילה מאת אנתוני בראון
האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה
יש לי משהו עם אוטיסטים
ועוד ועוד
הקטגוריה מה אומרים האיורים? מתייחסת לכל פוסט שיש בו מדרש תמונה
Read Full Post »
.
*
עיר-האושר 
