Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אסור לשבת על צמות’

זאת החתימה המופיעה בתחתית הכתובה של סב סבי.

כתובה-י1.

מזל ששלי לא כזאת ארוכה ומסובכת, כי ביום ראשון הקרוב אחתום על ספרי בדוכן עם עובד. עשיתי את זה רק פעמים ספורות מאז שהתחלתי לכתוב. זה די מביך לעמוד שם כמו פרח קיר ולחכות שיזמינו אותך לרקוד (ואין לי כישורי פלירטוט עם הקהל ובכלל).

אבל לסיפורים יכולים להציל עוד לא מלאו שנה, ולא פחות חשוב – הם הבטיחו להביא גם עותקים של אסור לשבת על צמות הקשה מאד להשגה בימים כתיקונם.

sipurim sal tarbut front

אסור לשבת

אז אם אתם רוצים הקדשה או סתם להגיד שלום, אני אהיה שם בדוכן של עם עובד בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה9.6 החל משעה 20:00 (עד מתי עוד נראה). ואם אתם רוצים שאחתום על ספר שיצא בהוצאה אחרת, פשוט תביאו אותו לדוכן של עם עובד.

בקיבוץ המאוחד יצאו שלושה:

בנות הדרקון, ספר ראשון בטרילוגיה (ולכל מי שתהה והתייאש – אני בעיצומה של כתיבת החלק השני, וכמו שזה נראה עכשיו עד סוף השנה הוא יושלם!)

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

.

טבע דומם, רומן הילדות הכי עצוב ויקר ונידח שלי, שיצא בסדרת ספ של הקיבוץ המאוחד שערכה דנה אולמרט בשעתו.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שיצא בסדרת קו אדום אמנות של הקיבוץ המאוחד

accondaf*

קולה של המילה אזל מזמן. אין סיכוי למצוא בדוכן של הוצאת בבל, אבל ממש לאחרונה התגלו כמה עותקים אצל חברה יקרה. לרגע שקלתי למכור אותם מתחת לשולחן, אבל לא. אם מישהו רוצה לרכוש עותק – כתבו לי ואקשר ביניכם.

*

ואחרון חביב – אין לי מושג אם חפץ לב יימכר בדוכן של הוצאת כרמל. ובכל מקרה אפשר לרכוש אותו מתיאטרון הקרון

ילדה מחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון (זאת בעצם אני, מחכה בדוכן של עם עובד)

זאת אני, מחכה לכם בדוכן של עם עובד. (סתם. זאת ילדה שמחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון.)

*

אם כבר אז ארבע חתימות

ולרגל יום הגאווה והמצעד
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

Read Full Post »

יעקב שטארק היה דודהּ של אמי, מראשוני תלמידי ומורי בצלאל. בזמנו ירשתי כמה סקיצות ותצלומים של עבודותיו במעטפה חומה מקומטת. תרמתי אותם לתערוכה הגדולה של מוזיאון ישראל לכבוד 75 שנות בצלאל. לא ממש בדקתי את תכולת המעטפה. הייתי צעירה חובבת אוונגרד ומזלזלת באמנות השמרנית הלאומית-רומנטית של ראשית בצלאל. ("את הציורים המודרניים יודעים להעריך רק יוצריהם, סנובים, נחותי דרגה וטיפשים אחרים…" כתב אחד מאמני בצלאל) וכך יצא שפספסתי את שטארק. אני, עם הפֶטיש שלי לאותיות, פספסתי את אמן האותיות, את ה"ביטניק חמום המוח והאדם הנפלא," כפי שקרא לו שלמה זנגלביץ' (בן העדה הפרסית דווקא) שיצא להתחקות על עקבותיו.

אמנות מגויסת ורומנטית – אחד העם ובוריס שץ מצולמים על רקע "היהודי הנצחי" של הירשנברג. זה היה אתר פופולרי לצילומים כמו פסל מתיתיהו החשמונאי של שץ.

.

ציור הקיר של שטארק בבית הכנסת עדס בנחלאות נכלל לאחרונה ברשימת נכסי התרבות של ישראל. הוא נמצא בתהליכי שיקום, אבל לא על כך רציתי לדבר וגם לא על פיתוחי הקליגרפיה אלא על הסיפור המשפחתי הרומנטי והטרגי של האיש שהתאהב בילדה בת שתים-עשרה ושל יהודית  בתו, שעליה ביססתי את דמותה של "הצמות" באסור לשבת על צמות.

ציור הקיר של יעקב שטארק בבית הכנסת עדס בנחלאות. הריבוע הבהיר בקיר השמאלי הוא שטח שניקה הרסטורטור הנוכחי. הצבעים הצעקניים בקיר האחורי הם חלק מהנזק שגרם הרסטורטור הקודם והשערורייתי, שהעתיק את הציורים על קנבס והדביק אותם על הציורים המקוריים בדבק מגע…

יעקב שטארק אמן האותיות. מימין שלל דוגמאות עיטוריות מבוססות על אותיות.

יעקב שטארק, מונגרמה של המילה "ירושלים" שחרותה גם על המצבה שלו בהר הזיתים

יעקב שטרק (לפעמים עם א', לפעמים בלי) נולד בקרקוב ב-1881. בגיל עשרים וארבע עלה ארצה, ושנה לאחר מכן נרשם לבצלאל כאחד מעשרת תלמידי המחזור הראשון.

ב1907 התאהב בילדה בת שתים עשרה שראה ברחוב. הוא רשם את דיוקנה מהזיכרון והשתמש בו כקלסתרון לאיתורה. זו היתה הֵנֶה זהובת השיער וכחולת העין, אחותה של ציפורה סבתי. כמו אאורליאנו בואנדיה מ"מאה שנים של בדידות" שהתאהב ברמדיוס הקטנה (אותה "ילדה יפהפיה, עורה כעין החבצלת ועיניה ירוקות" שדמותה הכאיבה לו בחלק כלשהו של גופו, "היתה זו הרגשה פיסית שכמעט הפריעה לו בלכתו כמו אבן זעירה בנעל…") מיהר גם יעקב שטרק לבקש את ידה של הילדה. וכמו ב"מאה שנים של בדידות" הסבירה לו אמהּ – ביידיש אמנם – שהֵנֶה "עוד לא הפכה לאישה". ארבע שנים חיזר אחרי הילדה וטייל איתה תחת עינה הפקוחה של פנינה אחותה הבכורה. כשמלאו להֵנֶה שש עשרה נשא אותה לאישה וכעבור שנה נולדה יהודית בתם היחידה.

דיוקן משפחתי אחרי הנישואין: משמאל הֵנֶה, עומד שטרק, לימינו פנינה האחות הבכורה ולימינה האם. הילדה למטה היא סבתי האהובה.

.
הם חיו בעוני גדול ועברו דירות באישון לילה כדי לחמוק מנושים. כעבור ארבע שנים בלבד מת יעקב שטארק מטיפוּס מלווה בדלקת ריאות. להלן קטעים מן ההספד שנדפס בעיתון "החירות":

הצעיר יעקב שטרק איננו.
ביום השני מת במבחר שנותיו. הוא היה צעיר מלא תקוות, תקוות נעימות ובהירות גם למענו גם לעמנו: ליצור אמנות עברית בארץ העברים.

הספר – זה היה שעשועיו; האידאל שלו היה: לתת יופי גם לתפנים של הספר, מה שלצערנו אין לנו. הוא, כאיש שיש לו חוש אסתתי, התבייש למראה תפנים חברברים שיש לספרינו גם היותר קדושים והיותר יקרים לנו.

קשים החיים של אמנים צעירים עניים ועוד יותר ליהודים שחפצים לעבוד אמנות עברית ועוד בארץ ישראל, בסביבה כ"כ זרה לאמנות. לפי המזג (טמפרמנט) שלו, לא היה יכול לקבל משרה באיזה בי"ס כמו שעשו חבריו שגמרו ב"בצלאל", והיה מוכרח לעבוד הזמנות מקריות, בעיקר בעד חו"ל: עקס-ליבריס, קשוטי ספרים וכדומה … שטרק היה רחוק מאנשים המבקשים איזה עזר, להפך הוא היה עוזר בעצמו לפונים אליו אם רק היתה לו איזה יכלה. הוא היה כמעט היחידי מארץ ישראל שנדב כסף גם למוזיום של "בצלאל".

ומת כמו שמתים עתה רבים אחרים מירושלים – לא מרעב (הלא אנחנו רחמנים בני רחמנים), אבל מכלכלה בלתי מספקת המכשירה את הגוף לקבל כל מחלה. הוא מת בביה"ח "שערי צדק" מדלקת הריאה. כל האנשים מביה"ס ובתי המלאכה "בצלאל" עשו לו לוויה גדולה והפרופ' שץ הספיד אותו. גם סדרו ועד לדאוג בעד האלמנה והילדה שנשארו אחריו. אבל מי יחזיר לנו את שטרק?

על ההספד חתום "איש ירושלים" (כל ראשי התיבות, הסוגריים, מוזרויות הכתיב – אסתתי, עקס-ליבריס, מוזיום, שלא לדבר על התפנים החברברים – במקור).

.
הֵנֶה נישאה מחדש ועקרה לטבריה, שם נולדו לה עוד שתי בנות (כל השלוש  אגב, נקראו על שם חבלי ארץ – יהודית על שם יהודה, גלינה על שם הגליל ושומרונה ועל שם השומרון). גלינה נהרגה ביום הולדתה העשירי. היא נפלה מסלע כשיצאה עם חברותיה לקטוף פרחים. בבית סבתי היה ספר זכרונות-מכתבים שכתבו הילדות לחברתן המתה. זה היה בעיצומם של מאורעות תרפ"ט בשנת 1941 והמכתבים היו ספוגים במלנכוליה שחורה נוסח "כמה טוב לך שנפטרת מעולמנו המלא סבל". הספר אבד למרבה הצער. אני עדיין מקווה שישוב ויתגלה.

עדכון, היומן התגלה!

ובחזרה לדודה יודית; אחרי שאמה נִשאה מחדש היא גדלה בבית סבתה, ומאוחר יותר עברה לחסותם של סבי וסבתי; מאז שאני זוכרת את עצמי היא התגוררה בדירה קטנה בדמי מפתח מתחתם. זו היתה הדירה העצובה ביותר בעולם, עם מטבח מעופש מחוסר שימוש  (סבתי היתה מורידה לה כל יום סיר עם אוכל) וחדר מגורים חשוף, ללא שטיחים או וילונות, לכאורה בגלל האסטמה שלה – היא פחדה שהאבק יצטבר ויקשה עליה לנשום – ובעצם כשיקוף קר ומר של ערירותה. בדירה הצמודה מעבר לקיר התגורר זוג מבוגר. הבעל, איש שמן בבגדי עבודה אפורים שמכר ביצים על תלת-אופן נקרא בפי כל "הביצים". דודה יודית ניהלה נגדו מלחמת עולם. מדי פעם כשלא יכלה לשאת יותר את הצקותיו (האמיתיות והמדומיינות) היתה אורזת את חפציה ונוסעת להתארח אצל קרובים וחברים וחוזרת עם שלל סיפורים וחדשות.

במשך שנים עבדה כפועלת בבית החרושת לתמרוקים של "תיא". אחר כך ניהלה גנון בדירתה. תמיד אהבה ילדים קטנים ונהגה בהם בנדיבות ובסבלנות עד שגדלו והפכו למנוולים. גם אני הכזבתי אותה. היא התפעלה מהציורים שלי כנערה והציעה למכור אותם מדלת לדלת ביחד עם התיקים שתפרה. התחמקתי בנימוס אבל זה לא עזר; היא כתבה לי מכתב נאצה שבו דרשה ממני להחזיר לה את התיק שתפרה לי וקישטה באפליקציות מבד טריינינג ובידית רַפְיָה סרוגה. לא העזתי להודות שזרקתי אותו. היא לא הרפתה עד ששיתפתי את סבתי והיא אמרה לי לא לדאוג ולדודה יודית אמרה לא לבלבל את המוח. חותמת העלבון והטירוף שלה נשארה בתוכי כמו כוויה.

במלחמת השחרור קרה לה נס. היא, שכבר לא היתה צעירה, התאהבה בבחור נפלא שהשיב לה אהבה. ואז הוא נהרג בקרבות.

אני זוכרת את דמותה המכשפית הכפופה מעט מעל למשאף המסתורי המחותל במטפחת, ברווזון מכוער ואומלל שגדל במשפחה של ברבורות. באסור לשבת על צמות נתתי לה שיער נהדר והרבה מהזכרונות העצובים שלי; אני חוששת שהכובד המלודרמטי של ילדותי האפיל על החיוניות הזדונית-שדונית שלה. פעם, כשניסתה לסדר משהו בבטוח לאומי ללא הצלחה, שפכה את מררתה החדה בפני הנוכחים. בין המאזינים היה גדי יגיל, שהיה באותם הימים בדרן-כוכב בשיא תהילתו. הוא התגלגל מצחוק ואמר שיעשה מזה מערכון וישלח לה כרטיס להופעה. הוא רשם את כתובתה על פיסת נייר. זה היה נצחונה הגדול. כולנו חיכינו לכרטיס שלא הגיע עד היום.
לפני שהתחלתי לכתוב את "אסור לשבת על צמות" חלמתי שאני יורדת עם הגששים במעלית לעמקי האדמה ומתלוננת בפניהם על הכרטיס שלא נשלח (למה הגששים ולא גדי יגיל? לַתַּת מודע פתרונים). אחר כך נעלמו הגששים ובמקומם הופיעו דרקונים זהובים עצומים אבל לא מאיימים שהתגוששו והתערבלו באפלולית.

דודה יודית לא היתה מסכימה שאשים כאן את תמונתה. היא כל כך שנאה את דמותה שגזרה את כל האפים מתצלומיה באלבום. אבל בתמונה הזאת היא עדיין צעירה. יש בה רוך מכמיר ועליזות שעוד לא הוצמתה. וליתר ביטחון גם רעלת תחרה שמטשטשת את האף השנוא.

יהודית שטרק

עוד עבודות של יעקב שטארק

עוד על אותיות

געגועים לגופה של העברית

ארבע חתימות

מאחור את ממש כמו מלפנים

כשהמילה תהפוך לגוף

*

עוד סיפור משפחה: הכלה שברחה על חמור

עוד על האמנות הלאומית של בצלאל – על שמלת השבת של חנ'לה (אם לא אונס שהושתק אז מה?)

*

ועוד הערה בשולי השוליים: הפוסט הוא לא על יעקב שטארק כאמור. הוא מופיע בעיקר כהקדמה לבתו (גם מיתוס התאהבותו באמה היפהפייה הוא שיקוף של אומללותה במין תקבולת הפוכה). אבל אני מתכוונת ללמוד עליו יותר. השאלה הריטורית שבה מסתיים ההספד: מי יחזיר לנו את שטרק? קבלה תשובה בלתי צפויה; בערך דקה לפני שנשכח מלב הופיעו שני דוקטורים נפרדים, זנגלביץ' שכבר הוזכר ונירית שלו-כליפא וצללו לעניינו במלוא התשוקה. וגם נורית שילה-כהן אוצרת תערוכת בצלאל מחשיבה אותו במיוחד כמסתבר. לפני כשבועיים כשעלינו לקברו – ריחפו כל מיני עפיפוני סיפורים באוויר. אני מתכוונת לתפוס את הזנבות, זו רק ההתחלה.

*

Read Full Post »

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת. הייתי בת שש כששמעתי את הסיפור על רפונצל בפעם הראשונה. שכבתי במחלקת הילדים של בית החולים בבאר שבע. יום לפני כן כאבה לי הבטן. לא יכולתי להזדקף. לקראת חצות הובהלתי לניתוח. האפנדיציט שלי התפוצץ.

במיטה לידי שכבה ילדה שנותחה בשתי עיניה. היא היתה בודדה ומבוהלת ודיברה צרפתית בלבד. רוב שעות היום היתה לבדה, עם עיניה החבושות וכמה צעצועים חדשים ונוצצים. בין הצעצועים היה ספר יפהפה על רפונצל. אמי קראה אותו לשתינו, בצרפתית עם תרגום מאולתר לעברית.

ההקראה לוותה ביבבותיה הבלתי פוסקות של נערה בדואית ששכבה בקצה האחר של החדר. במשך שנים היא גידלה צמה מפוארת, וכשהגיעה לבית חולים – "טריש טראש" – קצצו אותה. כך, ללא רחמים. אולי היו לה כינים. אולי סתם.

כדי להשתיק את זעקות השבר שלה חיטטו ושלו את הצמה מן האשפה, חיטאו אותה, והניחו בקופסת קרטון צרה וארוכה שהיתה שייכת במקור לפריט של ציוד רפואי. בכייה של הנערה השתנה ממחאה לקינה. היא ערסלה ונישקה את הצמה כאילו היתה תינוקת. היה משהו מפליא במידותיה של קופסת הקרטון, בהתאמתה המושלמת לצמה, כמו מגדל שהשתטח, ארון מתים שנבנה על פי מידה. ברגעים של היסח דעת הזכרון מקבל חיים עצמאיים והקרטון נהפך לזכוכית, מעין תיבת תצוגה, אקווריום צר וארוך כמו ארונה של שלגייה.

כל המרכיבים הרעים של הסיפור היו שם במחלקת ילדים: הכאב, חוסר האונים, העוורון, הברוטאליות, הצמה הכרותה – מחולקים באופן לא שווה בין שלוש ילדות, ביני לבין הצרפתייה חבושת העיניים, לבין הנערה הבדואית. ולעומתם – הגן הנפלא והירק הטעים התקיימו רק בין דפי הספר ובצלילי הצרפתית המורקת לעברית.

התמונה מתוך "קלועה", עבודה של כנרת מקס, תלמידה לשעבר ואמנית מאחוות הצמה. בחלק הראשון של העבודה (כאן למעלה) היא שוכבת על מפתן בית הספר לתיאטרון חזותי כשצמתה קלועה לשטיח סף. בחלק השני היא התהלכה בשווקי הארץ כשמראשה משתלשלת צמה באורך ח"י מטרים. היא לא הגיבה לאנשים. רק הלכה. הצמה, כפי שכתבה לי,  היא בין השאר החוט הדמיוני הקושר אותה לבית הוריה, וגם חרב בנדנה – תמימה למראה ודרוכה (פתאום אני חושבת על המשמעות הכפולה של "דרוכה").  "התגובות של האנשים ברחוב היו בעיקר 'זה לא אמיתי' ו'זה שקר', מה שנכון נכון… היו כאלה שניצלו את זה שמסתובבת אישה עם חבל ומשכו וקשרו אותי לדברים ובכל פעם כזאת צץ איזה 'רומיאו' שבא והציל אותי (אגב רפונזל)."

מתוך "קלועה" של כנרת מקס, פרט: אחד הדברים הנוגעים ללב בעבודה הוא הסרט הוורוד בלב לבו של השטיח, המסמן את קצה הצמה ואינו מניח לה להיכנע ולהפוך לחומר. הפרפור הצמתי מעמקי השטיח.

מאז היו לי צמות רבות (אם כי מעולם לא הגשמתי את אידיאל-הצמה-עד-התחת, כמו אותה תלמידת בצלאל שכונתה על ידי גדעון עפרת "רוח הגליל"). בכיתה ה' נלקחתי לסַפָּר שגזר (בהסכמה, בהסכמה) את צמתי הכבדה. לא ידעתי כמה היא כבדה עד שהופרדה מראשי והוא ניתר כמו כדור פורח שהושלכו ממנו תועפות של מטען. כשהשיער חזר וצמח עברתי לשתי צמות. הייתי קולעת אותן בזריזות אצבעות שהוציאה לי שם של להטוטנית בין ילדי הגן.

כל המרכיבים כבר היו שם, כולל זכרון ילדות מיתולוגי של פייטה עם צמה אבל איני יודעת אם הייתי כותבת את אסור לשבת על צמות, לולא נסעתי ב-1986 להציג בביילסקו ביאלה, פולין, את "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי". בין באי הפסטיבל היתה בעלת גלריה מקרקוב. אישה צעירה, כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה היה קצת חיוור ומחוטט, אפה נשרי, וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, השתלשלה מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כרכה אותה כמו מחרוזת על חזה, כשהשארית הארוכה מוטלת כמו משקולת הרחק אל מעבר לכתפה. כולם התפעלו מהצמה ה"עדינה כזהב טווי" (אם לצטט מ"רפונזל") ואחר כך נפנו לענייניהם. רק אני נותרתי מהופנטת. בכל פעם שהופיעה בסביבה הייתי עוזבת הכל והולכת אחריה כמו עכבר אחרי החלילן מהמלין. אלאן בצ'ינסקי שהבטיח לצלם אותה בשבילי, היה מהופנט בעצמו מן העיירה אושוויצ'ים (אושוויץ) הסמוכה, מן היומיומיות הטעונה שלה. זו היתה תחילתו של פרוייקט צילום חדש שגם עליו אולי אכתוב יום אחד.

בתמונה למעלה – בובת הכלה העשירה ואני, מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות של עגנון. הצמה מתחרזת עם החלה ומחזירה אותי לתמונה של מנחם כהנא שפתחה את הדיון ברפונצל. כמו שלחם אינו רק עוד סוג של מזון, צמה אינה רק "מין תסרוקת" כמו שכותבים בתשבצים.

*

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

לצילומי היפהפייה הנרדמת של אלאן בצ'ינסקי

לפייטה עם צמה, מתוך "לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה"

Read Full Post »

כשהוזמנתי להרצות בכנס המאייר הזה הוא אני לא היה לי מושג על מה אני עומדת לדבר. זה היה תירוץ להרפתקה, מסע בין איורים שתחילתו בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל וסופו בספרייתי הפרטית. זהו חלקו הראשון של השיטוט, פוסט חופשי ואסוציאטיבי בדרך אל האיור הלא מתאים, לא מחשבות סדורות אלא אוסף של גלמים לפני שהפכו לפרפרים.


סבתא שלי והסביבון של מאטיס, תזוזות וחילופים קסומים

מתוך "לסביבון" מאת זלמן שניאור, הוצאת אמנות, פרנקפורט על נהר מיין-מוסקבה-אודסה, תרפ"ג, המאייר המשוער: יעקב אפטר.

המזנון האדום, מאטיס

האיור של אפטר מבוסס בבירור על "המזנון האדום" של מאטיס – פה ושם יש תזוזות וחילופים קסומים, גדלים, זוויות, שמאל ימין, אבל שום דבר לא נשכח: המפה האדומה, המוטיבים הצמחיים, הדמות הישובה, הכסא, החלון (שהפך ללוח שנה), סל הפרחים של הטפט (שהפך לחנוכייה), קערת הפירות והפרחים (שהפכה לסביבון).

הארון שצבע וצייר סבא גדליה

סבתא ציפורה היקרה שלי  אהבה אדום מכל הצבעים. סבי שהיה טיפוס אמנותי צבע באדום את הקיר למראשות מיטתה, וגם את ארון הבגדים שלה צבע, וצייר עליו פרחים כאילו יצא מציור של מאטיס.

שנים אחר כך, כשגדלתי, נהגתי לתת את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה לאנשים שפגשתי בחוץ-לארץ, ושרצו לשמור על קשר. הייתי מסבירה שזה הכי בטוח, כי אני תמיד נוסעת, חוזרת, מחליפה דירות, ואילו היא נשארת באותו מקום ויודעת איפה אני. עד שמישהו העיר לי בתום-לב, ואולי באירוניה, שהיא עלולה יום אחד למות.
זה הרס אותי. זה פשוט לא עלה על דעתי. עליה חשבתי שתמיד תישאר: אישה ששערה אסוף לפקעת על קודקודה, לבושה בחלוק פרחוני, כף ידה מוטלת על מסעד הכורסה ומאחוריה מעקה המרפסת, וקיץ תמיד עם שזיפים סגולים ענקיים, ורקע אדום כמו בציור של מאטיס, וצפירות אוטובוסים עם ריחות ים, קרם-ידיים ותרופות נגד עצירות.

כך מסתיים ספרי "אסור לשבת על צמות". גם ברקע שלו נמצא "המזנון האדום" של מאטיס עם קצת תזוזות וחילופים שבשיאם הופכת הדמות ברכות ובטבעיות לסבתי.

גוטמן-רוסו (עוד תזוזות וחילופים)

נחום גוטמן, מתוך "לובנגולו מלך זולו"

אנרי רוסו, הצוענייה הנמה

את הציור הזה, כפי שמעיד גוטמן על עצמו, הוא צייר פעמים רבות

ואם לחזור אל נושא הפוסט – חשבתי להרצות על התנועה מאמנות לאיור. ממאטיס לאפטר או מאנרי רוסו לנחום גוטמן. האיור הזה של גוטמן מ"לובנגולו מלך זולו" הוא וריאציה על ה"צוענייה הנמה" של רוסו. גם כאן יש היפוך שמאל ימין, הירח הפך לענן, הפסים זזו מהצוענייה לנמר, המנדולינה, כלומר המוסיקה של הצוענייה, התגלגלה במחברת הציור של גוטמן (שימו לב איך הזרוע והמחברת בתמונה הצבעונית יוצרים ביחד מעין מנדולינה) והחיה התקרבה עוד צעד, כמו בחלום.

בין רוסו לגוטמן יש זיקה ששווה הרצאה, אבל לא שלי. ו"זהה את מקור האיור", זה משחק נחמד, אבל לא מספק. המשכתי הלאה.

בחירה היא יצירה – רמברנדט ושמעון צבר

אם מישהו מהוצאת ספרים קורא את זה – הגיע הזמן להוציא את הספר מחדש

הצירוף הזה של אפטר-מאטיס-סבתא גרם לי לחשוב על אמנות ומשפחה, מה שהזכיר לי באופן טבעי כמעט את "בוא הביתה, טיטוס!", הסיפור שטווה שמעון צבר על רמברנדט ומשפחתו על פי רישומים של הצייר. בילדותי הוקסמתי מהספר שלא דמה לשום ספר אחר, שלא לדבר על המסתורין של השם: טיטוס הרשע מהחגים, נולד מחדש כילד קטן ונלבב, בנו של הצייר. לא מצאתי את "בוא הביתה טיטוס" בספריית המוזאון. אבל גם לו הייתי מוצאת לא הייתי מרצה עליו. בחירה היא אמנם סוג של יצירה ושמעון צבר כאן הוא לפחות רבע מאייר, אבל זה חוסר טקט להרצות על רמברנדט בכנס על איור ישראלי…

ההמשך בפוסט הבא

עוד פוסטים על אמנות פלסטית כהשראה וכמודל
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
 (הדיאלוג הפורה של קורסאווה עם ואן גוך, עם האימפרסיוניזם ועם הקונסטרוקטיביזם)

Read Full Post »

שלושה אירועים מכוננים במיתולוגיה הפרטית שלי; לא אירועים על-טבעיים (היו גם כאלה, אבל זה כבר שייך לפוסט אחר) אלא לגמרי ריאליסטיים. כולם התרחשו בסביבות גיל ארבע, באותו גן ילדים. אני מביאה אותם כאן גם בהמשך לויכוח שמתנהל פה לסירוגין, על רמת המודעות של ילדים. וגם בהמשך לשיחה שהתעוררה בעקבות כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו.
זוהי הוריאציה שלי לפרוייקט הבלוגרים של אורי קציר מ
אפלטון, שינוי קל (?) של כללי המשחק. לא תחנות תרבות, אלא תחנות תודעה.
שניים מהזכרונות כבר הופיעו ברומנים שכתבתי ואני מעתיקה אותם לכאן כלשונם. השלישי רואה אור בפעם הראשונה.

*
הזיכרון הראשון מופיע בספרי "אסור לשבת על צמות" (הספריה לעם, עם עובד 1996). הוא כתוב בגוף שלישי. נתתי אותו לדמות המכונה בשם "הצמות" (במלרע) על שום צמותיה הארוכות.

היו בגן שלה שתי חברות שקראו להן דייזי ומרים. הן היו יפות, טובות-לב, וגדולות ממנה כמעט בשנה וחצי. על פי ההררכיה הבלתי-כתובה של הגן הן נחשבו לנסיכות, והיא נחשבה לאזרחית מן השורה, אחת הפחותות. לדייזי היתה צמה בצבע דבש כהה שהמבוגרים קראו לו שטני, ו"הצמות" בלבה החרימה את המלה הזאת, שצלצולה וגם הצבע שרמזה עליו דמו מדי ל"שתן". מרים היתה גבוהה, וכהה באיזה אופן נעים במיוחד, כמו צל בשעת הצהריים.
פעם, לקראת חג החנוכה, צירפו הגננת ועוזרתה את השולחנות, ארבעה-ארבעה. בצומת של כל רביעייה הניחו השתיים צנצנות עם צבעי גואש מדוללים במים. הילדים קבלו דפים גדולים. הם עמדו מסביב וצבעו. לכל צבע היה מכחול משלו, שחזר לצנצנת אחרי השימוש. "הצמות" זכרה שהצהוב התלכלך כי מישהו הכניס אליו בטעות את המכחול של השחור וכל השלהבות וטיפות השמן יצאו בצבע ירוק חאקי. שלא כמנהגה, מלאה הגננת עוד צנצנת בצהוב, כדי שהילדים לא יצטערו. דייזי עמדה בפינת השולחן. היא בדיוק גמרה לצבוע בירוק, וכשמתחה את עצמה להגיע לצהוב החדש – לא נזהרה, וקצה צמתה החליק על כתפה ונגרר בירוק של הציור. היא פרצה בבכי תמרורים, משוכנעת שמעכשיו תהיה לה צמה ירוקה, או שיצטרכו לגזור לה.
לאחר זמן-מה "הצמות" נכנסה לשירותים. מול הכיור הקטן עמדה דייזי, פניה אדומים ומבריקים מדמעות, כמו תפוח נחמד. ראשה היה מושפל, אבל היא לא התאפקה והציצה בראי, ביגון מהול בסקנות. מרים היתה לצדה. בידה השמאלית אחזה שפופרת קטנה מפלסטיק כתום שקוף, ששימשה לאחסון כדורים של תרופות, והושאלה בוודאי מפינת הרופא. היא שטפה את הקופסונת ביסודיות, מילאה אותה במים צלולים, טבלה בה את קצה הצמה, נדנדה אותה קלות עד שהמים נצבעו ירוק, הוציאה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת היטב, כמו עקרת בית קטנה, ומילאה אותה שוב במים צלולים.
"הצמות" ראתה מיד שזה לא יעיל. הרבה יותר פשוט לפתוח ברז, ולשים את הצמה בתוך הזרם. היא כמעט אמרה להן, אלא שפתאום הבינה מתוך כאב, שהן לא מיהרו. הצמה הפצועה היתה אביזר של קדושה בטקס של חמלה ואהבה, שהן ערכו לעצמן על רצפת השירותים המבוצצת. אור קרן מהן. יותר מכל הן הזכירה לה את התמונה שקראו לה פייטה, שהיתה תלויה בחדר הכניסה של המסיון, ובה ראו את נערם הרזה של הנוצרים שוכב פצוע פצעי מוות בזרועות אמו, שפניה רציניים כפני מרים, וגם שמה מרים. הן לא השגיחו בה, והיא לא העזה להתקרב, רק ידעה שהיא מציצה לתוך יופי שלעולם לא יהיה שלה. כשלא יכלה עוד לשאת את הבדידות – יצאה.

*
הזיכרון השני,  גם הוא בגוף שלישי, פותח את ספרי "טבע דומם" (סדרת ספ, הקיבוץ המאוחד 2005):

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו בִּרכיהן התנגשו. מן החלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות, הצביעה עליהם ואמרה: אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר-בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות: נו, חוּם, חוּם, וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.

ואני מוסיפה שהרבה ילדים נהגו לצבוע את הגזעים שלהם בירוק. אבל אותה ילדה ששאלה אותי והביטה בעצים שבחלון באמת רצתה לצבוע אותם בצבע "הנכון", ובכל זאת נכנעה בעל-כורחה לאיזו סמכות עלומה. ב"טבע דומם" כתבתי על הטריז שנתקע בין המילים לעולם, הסָפֵק הירוק שהרעיל מאז את כל החומים הבטוחים. אבל האמת היא שהטריז נתקע גם ביני לבין הילדים האחרים. והוא עדיין נמצא שם לצערי.

*

והשלישי:

בבניין שבו התגוררתי היה רופא ילדים, איש חביב לכשעצמו, שהאמין בחינוך אנרכיסטי (או משהו כזה). הוא ואישתו פשוט הניחו לבנם לגדל את עצמו: הם לא העירו לו ולא עצרו בעדו, גם כשזרק כדור בסלון של השכנים ושבר את כלי הסרוויס. אמו של הילד התחייבה לחנך אותו על פי העיקרון הפשוט הזה, אף שלא האמינה בו. והרגשתה לא השתפרה כמובן, כשהילד הפך לבריון של הגן. כל יום אחר הצהריים היא היתה אורבת לי בחדר המדרגות ושואלת איך הוא התנהג היום בגן. אם אמרתי שהיה ילד טוב היה זוכה בסוכריה.
הדיווחים שלי נטו לצד החסד, גם משום שריחמתי על האם שכל כך השתוקקה לשמוע מילה טובה על בנה, וגם משום שלא פעם עמד הוא עצמו מאחוריה ואיים עלי ב"שחיטה" אם אגיד את האמת.
יום אחד נפלה לי על הרגל מטחנת בשר. אין לי מושג מה עשתה מטחנת בשר בגן הילדים. זו היתה מטחנה כבדה, יצוקה מברזל, מאלה שמהדקים במין כליבה לשולחן, והיא נפלה לי על הבוהן וריסקה את הציפורן לתוך הבשר. ישבתי על כסא במטבח הקטן וחיכיתי שיפנו אותי לבית חולים. הפצע היה נורא וכל הילדים ריחמו עלי. הם נכנסו למטבח בזה אחר זה והביאו לי מתנות קטנות. אחרון נכנס הילד הבריון, ומעט מבוייש הוא שאל אותי למי אני רוצה שהוא ירביץ.
אמרתי: לאף אחד, תודה.
והוא אמר: לא, באמת, אל תתביישי. והציע לי כמה שמות שאת כולם דחיתי במבוכה.
בסוף הוא אמר שהוא ישמור לי את זה, אם מישהו ירגיז אותי בעתיד.
ואני זוכרת היטב שכבר אז, מִעמקי הכאב והרחמים העצמיים והמלכותיות הבלתי-צפויה – קלטתי הכל. את האבסורד, ואת האמפתיה והנדיבות שהניעו אותו; כוח הזרוע היה הנכס שלו. זה מה שהיה לו להציע. זה היה מצחיק ונוגע ללב. ואת מה שהבנתי ברגע ההוא על הגבול הנזיל בין טוב לרע ועל תמימות ומודעוּת, לא שכחתי עד היום.

קבלתי את הפרוייקט ממירי שחם ואני מעבירה הלאה לשועי רז, יורם קופרמינץ, טלי כוכבי  ועדינה טרולי בגעגועים גדולים לבלוג המחוק שלה  ובתקווה שתחזור לכתוב.

עוד באותו עניין

Read Full Post »

"העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין הוא ספר ילדים מאוייר בקו צנוע ומחוייך, משל קטן על אהבה שהתחבב גם על מבוגרים ומתבגרים והפך לספר מתנה. פה ושם הוא מעורר גם אי נוחות ואפילו כעס על הבלבול בין ניצול לאהבה.
קריאה חוזרת של הסיפור מחזקת כמדומה את המתנגדים. הוא נמסר במין תמימות מרגיזה, במין חוסר בקורתיות. לטובת מי שלא מכיר או לא זוכר, אני מצרפת את הטקסט:

פעם אחת היה עץ… והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ, ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים, ואוכל תפוחי עץ. והם היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצילו של העץ. והילד אהב את העץ… מאד מאד. והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו. והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפחים ותשחק בצילי ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק," אמר הילד."אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?"
"אני מצטער," אמר העץ, "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר." ואז הילד טפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן… והעץ היה עצוב. ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים," אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם," הוא אמר, "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית," אמר העץ, "היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר." הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר, העץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא ילד," הוא לחש, "בוא תשחק."
"אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק," אמר הילד. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?"
"כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה," אמר העץ, "כך תוכל להפליג למרחקים… ותהיה מאושר." הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר… אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב.  "אני מצטער, ילד," אמר העץ,"אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך – התפוחים שלי כבר אינם."
"השיניים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים," אמר הילד.
"הענפים שלי כבר אינם," יותר לא תוכל להתנדנד עליהם – "
"אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים," אמר הילד.
"הגזע שלי כבר איננו," אמר העץ, "לא תוכל לטפס – "
"אני יותר מדי עייף בשביל לטפס," אמר הילד.
"אני מצטער," אמר העץ, "הלוואי שיכולתי לתת לך משהו… אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער…"
"אני לא צריך הרבה עכשיו," אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד."
"אם כך," אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך ותנוח." והילד ישב. והעץ היה מאושר.

אלא ש"העץ הנדיב" אינו רק טקטס. לפני שחורצים את דינו כדאי להציץ באיורים.

פעם אחת היה עץ…
כך נפתח הספר. האיור מראה עץ – או ליתר דיוק – עץ חתוך. מרבית הצמרת נמצאת מחוץ לתמונה. הסיפור רק התחיל, שני עמודים שלמים מוקצים לעץ אחד, והמאייר עדיין "לא הצליח" להכניס אותו בשלמותו? ומי שזוכר יודע שהעץ ממשיך להיות חתוך לכל אורכו. ונשאלת השאלה למה, מה הסיבה לבחירה המוזרה. אז ככה: העץ בספר הוא אמו של הילד. איך אני יודעת?
ראשית לפי הטקסט. הילד מכונה "הילד" במשך כל הסיפור, גם כשהוא גדל – על פי העלילה והאיורים כאחת – והופך לנער ולגבר ולישיש מצומק. וזאת משום שהסיפור נמסר מנקודת מבטה של האם, ובשבילה הילד נשאר תמיד "הילד", לא משנה באיזה גיל.
שנית – המקור האנגלי מכנה את העץ she, ולגמרי במקרה נודע לי, שהסופר התעקש לשמור על לשון נקבה גם בעברית ורק כשהובהר לו כמה זה מאולץ – ויתר.
ושלישית – להוכחה השלישית המשכנעת מכולן, נגיע עוד מעט בהמשך.

לעת עתה אנו חוזרים לאיור החתוך; הסיפור אינו רק מסופר מנקודת מבטה של האם, אלא גם מאוייר מתוכהּ. והעץ בספר הזה הינו אם מסורתית, עקרת בית שהילד הוא כל עולמה. לאם הזאת אין "ציפורים" בראש. היא לא מתעניינת בשמיים, בדברים ש"ברומו של עולם". היא מרוכזת בטריטוריה הקטנה לרגליה שבה הילד מופיע ונעלם. וזה מה שרואים באיור.
ויש עוד סיבה, מסוג אחר: העלילה מתארת את החיתוך הזוחל של העץ. כשהמאייר מצייר אותו חתוך מלכתחילה, הוא רומז על הבאות ומשתעשע תוך כדי כך בחיתוכים משל עצמו. זוהי ארס-פואטיקה בזעיר אנפין. מציאות האיור נִדבּרת עם מציאות הסיפור.

אנחנו הופכים דף וקוראים:
והוא אהב ילד קטן אחד.

איפה הילד? אחרי חיפוש קצר מתגלה רגל זעירה בתחתית הדף. המפגש עם הסיפור עבר לאיור, שהפך למין חידה מצוירת כמו ב"ידיעות אחרונות". (ובכלל – לאורך כל הספר הטקסט ממוקם בתוךהאיור.)
זה מצחיק בגלל ההזרה, וגם מעורר סקרנות, כי באמנות כמו בחיים, מה שמוסתר תמיד יותר מעניין ממה שגלוי.
הרגל הקטנה מבליטה את הפרשי הגדלים בין הילד לעץ. היא נמצאת הרחק למטה בתחתית הדף, לעומת העץ הענקי החורג מקצהו העליון. אבל זה לא הכל. גם הבחירה ברגליים תתגלה כעקבית; כשם שהעץ ייחתך לכל אורך כל הספר, כך גם הילד ימשיך להיות מיוצג על ידי הרגליים.
הסיבה לכך היא קודם כל "כוראוגרפית"; אם מתבוננים בעלילה ממעוף ציפור – הילד והעץ הם שני הפכים: הילד נמצא כל הזמן בתנועה – הוא מופיע ונעלם, נוסע וחוזר. העץ הנדיב לא זז ממקומו (ועצים מדברים יכולים גם ללכת, כמו במשל יותם). הרגליים שבעזרתן נעים במרחב מייצגות את הדינמיות של הילד, כשם שהחיתוך מבליט את הסטאטיות של העץ: הצמרת שהיא החלק היותר חופשי ודינמי נחתכה מן האיור. העץ הזה הוא היציבות בהתגלמותה. כל כולו גזע ושורשים וטיפת עלווה ש"מודבקת" כמו גגון לקצה הדף. וזו כבר סיבה שלישית לאיור החתוך.

אבל העץ אינו רק חתוך. גם לו כמו לילד יש חלק גוף "מוביל": העץ מאופיין על ידי הידיים. הסיבה לכך נעוצה בפער הרגשי בין הגיבורים: העץ הרבה יותר אוהב מן הילד וגם הרבה יותר נדיב. The giving tree, העץ הנותן, כך הוא נקרא במקור. כשהמאייר מאפיין את הילד כ"דמות הרגליים" ואת העץ כ"דמות הידיים", הוא לא רק מדגיש את הפער המוטורי, אלא מביע את דעתו – שלא לומר את הביקורת הגלויה שלו – על הפער הרגשי: ידיים, ביחוד בהקשר של יחסי אם-ילד, הוא חלק גוף שמביע אהבה: מחבקים, מלטפים, לוקחים "על הידיים", וכמובן מעניקים. ברגליים בועטים. או מסתלקים.

וכדי שלא תצטרכו להאמין לי, אני מצרפת כמה דוגמאות – שאינן ערוכות אגב ברצף סיפורי, אלא ממוינות לפי נושאים.

ראשית העץ-האם כ"דמות הידיים":

על הכריכה – זרוע-ענף משליכה תפוח לתוך ידיו של הילד.

שני ענפים-זרועות מתקמרים בתנועת הזמנה.

כעבור שנים. הענפים-זרועות עדיין מתקמרים באותה תנועת הזמנה.

העלווה מתקמרת כמו זרוע אימהית "בהיכון" למקרה שהילד ייפול.

זרוע ארוכה יוצאת מן העץ ו"מגלה" את הילד. העלים בקצה הענף מסודרים בצורת כף יד מצביעה.

עץ עומד ב"חיבוק ידיים".

והנה היא, ההוכחה המכרעת שהבטחתי בהתחלה. כאן מתגלה העץ בצורה הברורה ביותר כאם אנושית שרוכנת לחבק את בנה הקטן: הזרועות הנכרכות סביבו, השַׁד המפוסל, הפרופיל העשוי העלים המציץ למעלה מימין. ושימו לב: הדף הזה, שבו כתוב במפורש שהילד אהב את העץ, הוא הדף היחיד שבו חלק הגוף הדומיננטי של הילד הוא יד ולא רגליים. באהבה – גם הילד הוא ידיים.

ועכשיו לילד כ"דמות הרגליים":

אמנם רואים גם את קצות הידיים, אבל מתחת לעץ מצויירות הנעליים שהילד חלץ. הן בולטות במיוחד בעולם המינימאליסטי של האיור, וכאילו מכפילות את נוכחותן של הרגליים – 2:1 לטובת הרגליים.

רק רגליים ונעליים – 2:0 לטובת הרגליים.

כאן הילד הוא אפילו יותר מרומז, אנחנו מסיקים את קיומו מן התפוחים המכורסמים הנושרים מן העץ, ומן הנעליים שמונחות מתחתיו, כנציגות של הרגליים.

גם כאן הרגליים מוכפלות על ידי הנעליים.

רק רגליים. ארבע רגליים – של הילד המתבגר ושל הנערה. (איך יודעים שזו נערה? לפי החצאית ולפי הלבבות החרוטים על הגזע: על הלב התחתון, הנמוך יותר, כתוב י. ק./ע. כלומר ילד קטן/עץ. ועל הלב הגבוה יותר: י. ק./נ. צ. כלומר ילד קטן/נערה צעירה.) רגליים בלבד, אפילו במחיר עיוות מסויים של המציאות; כי ייתכן כמובן שהשניים זוקפים את גוום מאחורי הגזע, אבל זה קצת דחוק ומלאכותי. ואם הם שוכבים למרגלותיו – הם היו אמורים לבצבץ לשמאלו של הגזע.
(ואם אנחנו כבר כאן, כדאי לשים לב שהאיור גם מוסיף אינפורמציה על הכתוב: הטקסט אומר רק שהילד גדל ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו, והאיור מוסיף את הסיבה – לילד יש "דייט".)

שוב דרך הרגליים.

כאן מתגלה אישיות הרגליים במלוא כיעורה. וגם העיוות של המציאות קופץ לעין. המאייר כאילו ביטל את החלק העליון של הגוף.

ויש עוד משהו ראוי לציון בתמונה: כשהילד כורת את הגזע נכרת איתו גם הלב העליון (ילד קטן/נערה צעירה), ויוצא מן הספר. ובעצם יש כאן רמז פיוטי, "פליטת מכחול" שמבשרת-מסגירה את הסוף: לכאורה הילד מפליג למרחקים ואולי לעולם לא יחזור. העץ הרי נתן הכל. כבר אין לו מה להציע. אבל האיור רומז שזו טעות; עוד מעט ייעלמו כל הבלי העולם והמעגל ייסגר. הילד והעץ יחזרו לנקודת ההתחלה. הם ישובו ויתאחדו – בצורה קצת שונה, הרבה יותר עצובה ומפוכחת – כמו אז בילדות.

ואפשר להוסיף לסיום, שסילברסטיין המחבר והמאייר של "העץ הנדיב", היה כפי שכתוב על הכריכה האחורית, "הקריקטוריסט הנודע של 'פלייבוי'". ואולי בגלל זה (בגלל הקריקטוריסט, לא בגלל הפלייבוי) הוא רגיל לדבר בתמונות. הוא שולח אותן לחתור תחת הטקסט, להפוך את המשל הפשוט להרהור קצת יותר מורכב על אהבה ונתינה.

ומשהו אישי
היתה לי סבתא כזאת בדיוק. היא נתנה ואני לקחתי. בכל פעם שהתקשרתי אליה היא היתה אומרת: "בדיוק חשבתי עלייך!" אהבתי אותה אהבה גדולה. היא מתה לפני עשרים ושש שנה ואין יום שאני לא חושבת עליה. כתבתי עליה את הספר הראשון שלי. קראתי לה שָׁם יקרנדה. זה שֵׁם של עץ. בעברית הוא נקרא סיגלון. אחרי מותה נתן לי סבי את טבעת הנישואין שלה.

"לא הפסקתי לחלום שיקרנדה חוזרת מן המתים, ופעם אחת חלמתי שהיא חוזרת לתמיד, ומבקשת לכן שאחזיר לה את הטבעת; ולמרות שהמשכתי להתרפק עליה, ולא הרפיתי מכפות ידיה שהיו קרירות ויבשות והדיפו ריח נעים של קרם ידיים "יד-חן" או "ענוגה" (היא השתמשה לסירוגין בשניהם) פרצתי בצחוק. כי המתחזה שחדרה לחלום שלי, והצליחה לחקות במדויק את ריחה של יקרנדה, את קולה, את מגעה – אותה מתחזה כמעט מושלמת שגתה בחיקוי ההיגיון המיוחד של יקרנדה בכל הנוגע למתנות. הרעיון שיקרנדה תבקש ממני אי-פעם דבר שהיה שלה, ולו חפץ אישי וחד-פעמי כטבעת נישואין, היה מופרך כל כך שמיד ידעתי שזה חלום."

(מתוך אסור לשבת על צמות, עם עובד, 1996)

*

עצים, אמנות, עצים (בעיקר תמונות להשראה)

*

עוד על איורים באתר זה:

האיור הלא מתאים – על שלושה איורים של בתיה קולטון (הרצאה שנתתי בכנס "המאייר הזה הוא אני")

על גורילה מאת אנתוני בראון

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

יש לי משהו עם אוטיסטים

ועוד ועוד

הקטגוריה מה אומרים האיורים? מתייחסת לכל פוסט שיש בו מדרש תמונה

Read Full Post »

מתוך נימוקי פרס וינר 1995

"כתיבתה של מרית בן ישראל מזדהרת בעוצמות יוצאות דופן, המתבטאות הן במעוף של דמיון צבעוני ועשיר, שיש בו כוח ראייה מקורי וכל קלישאה ממנו והלאה, הן בלשון גמישה ואקספרסיבית, מלאה תמונות ודימויים יפהפיים, והן ביכולת הנדירה ליצור עולם ייחודי, אפילו מוזר, ובראש וראשונה אישי מאד, סובייקטיבי מאד, ולתת לו באמצעות הכתיבה תוקף אובייקטיבי שסוחף לתוכו את הקורא."
אילנה המרמן, נילי מירסקי

קטע מתוך הספר

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת (מאחורי הקלעים)

מנחם בן על "אסור לשבת על צמות"

https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/braids20ben1.jpg

בתיה גור על "אסור לשבת על צמות"

https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/braids20batia.jpg

אלי הירש על "אסור לשבת על צמות"

http://www.notes.co.il/marit/user/braids%20hirsh1.JPG

חיה הופמן על "אסור לשבת על צמות"

https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/braids20hofman1.jpg

שתיים שקוראות על "אסור לשבת על צמות" (אתר "משהו לקרוא?")

http://www.tworead.com/zamot.html

איתן דרור ממליץ על הספר באתר readme

חסרה לי ביקורת נלבבת במיוחד שהתפרסמה בכתב העת הפמיניסטי נֹגה עליו השלום. אם את מחזיקה בגליונות ההם, אשמח אם תכתבי אלי, תודה.

Read Full Post »