Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אנשים עצמאיים’

בלתוס, טבע דומם 1937

בלתוס, טבע דומם 1937

.

"אבל סבְתי, מה עם המחבת השחור? האם גם הוא ימות אי פעם?"

"שטויות, ילד," ענתה. "איך יכול משהו למות אם היה מת מהתחלה?"

"אבל כף הבחישה והמחבת לא מתים," אמר הילד הקטן, "אני יודע שהם לא מתים, בבוקר כשאני מתעורר אני תמיד שומע אותם מדברים."

כמה טיפשי מצדו: לפלוט כך את הסוד שנודע רק לו. כי הוא לבדו גילה, שבמשך מה שהיה אולי, הפרק הנפלא ביותר של הבוקר, השתנו הסירים והמחבתות ושאר כלי המטבח והפכו לגברים ולנשים. השכם בבוקר, כשהתעורר לפני כל האחרים, היה שומע אותם משוחחים זה עם זה בכובד ראש ובאוצר המילים המרשים היאה לכלי מטבח. ולא במקרה הזכיר קודם כל את כף הבחישה, כי כף הבחישה היא סוג של אצולה המורמת משאר הכלים; רק לעיתים רחוקות משתמשים בה, ותמיד למרק בשר, התבשיל הטעים ביותר. את רוב זמנה היא מבלה בבטלה קישוטית, כשהיא תלויה על הקיר כולה נקייה ומצוחצחת. וגם כשמסירים אותה יש לה עדיין תפקיד ייחודי וראוי לציון. ולפיכך רחש לה הילד כבוד מיוחד והרגיש שאיש אינו משתווה לכף הבחישה מלבד אשתו של מנהל האחוזה. ואילו הַסיר השחור המלא לעתים קרובות כל כך עד שפתו, שלפעמים היה קרום שרוף על רצפתו ופיח מתחתיו, הסיר השחור לא היה אלא מנהל האחוזה של מיירי שפיו תמיד גדוש בטבק. גם הוא נוטה להתרתח מדי פעם ודי ברור שיש בו אש ושהוא זקוק לבחישה מאשתו של מנהל האחוזה כדי שלא יעלה על גדותיו במהלך תפקידו. וכך גם שאר כלי הבישול: בחשיכה הם היו נהפכים לגברים ולנשים, חלקם עשירים ונכבדים, אחרים מעוטי יכולת וחשיבות; הסכינים היו כפריים מכוערים שעוררו בו פחד ותיעוב, הספלים היו נשים צעירות שמנמנות ששושנים מצוירות על סינריהן, הילד חש מעין בושה למראה השושנים האלה; ובמשך היום, בזמן הארוחות, נמנע מלגעת באנשים האלה, ובקושי לכסן את עיניו לעברם, שמא יקראו בפניו את כל מה שידע על הרפתקאותיהם. בלילות הם היו שאננים ומלאי חשיבות עצמית, ובאור היום הם היו מרושלים ומזוהמים, אורחים עלובים שיושבים ללא נוע מרוב מבוכה ומושכים בחוטמם – הוא, שזכה להתוודע אליהם בחֵירוּתם הלילית, הצטער מאד על שיעבודם באור היום.

מתוך "אנשים עצמאיים" מאת הלדור לכסנס (בתרגומי)

בעצם הכול התחיל מהציור של בלתוס שלמעלה. רציתי לכתוב על דרמת החפצים שלו, כמה לא דומם הטבע-הדומם שצייר. ונזכרתי בהלדור לכסנס.

אחת משפות האם שלי היא חפצים. הקטע שלמעלה הוא גם על ילדות ועל אמנות, אבל קשה להגיד שהוא מייצג את הספר האֶפּי והאירוני והקריר וקורע הלב, הריאליסטי עד העצם והלגמרי מיתולוגי הזה.

התוודעתי אליו לפני שנים, כשנמלטתי מקיץ תל אביבי צפוף ומיוזע. גרנו אז בקומה שלישית בלי מזגן והג'וקים היו מתעופפים לתוך הדירה כמו ציפורים. ברחתי לאיסלנד בגלל הספרות; בגלל הסאגות (למשל, וגם למשל) וגם בגלל הלדור לכסנס שהיה עדיין בחיים וכל מי שפגשתי התייחס אליו בתערובת של פמיליאריות והערצה. שני בחורים אפילו לקחו אותי לביתו, פשוט דפקנו על הדלת והוא לא יצא. אולי לא היה בבית. כפיצוי הם לקחו אותי לחממה שבה גידלו חשיש וגם למקום שבו למדו מבנאים ישישים את אומנות הבנייה בכבול.

כולם הכירו את תחנת האטום הנפלא וגם את גם הדג ישיר שתורגמו בשעתו לעברית (אף שהאחרון נקרא במקור "תקופת ברקוקוט" והאיסלנדים צחקו ברוגזה על ההתפייטות). וכולם ללא יוצא מן הכלל שאלו אם קראתי את "אנשים עצמאיים". שוב ושוב שמעתי שהתרגום לאנגלית אזל ואפשר להשיג אותו רק "בשוק השחור של ניו יורק תמורת ארבע מאות דולר", וגם מבלי להאמין הבנתי שלא כל ספר יכול להמציא על עצמו אגדה כזאת. מאז קראתי ספרים רבים ושונים של לכסנס שהיה בתקופות שונות בחייו, קתולי, סוציאליסט, אקספרסיוניסט וסוריאליסט, סתירות שמבטיחות עושר ומגוון. הייתי שמחה לו תורגמו לעברית גם אור העולם המעולה וסַלְקָה וַלְקָה כובש הלב. אבל לו נגזר עלי לקרוא רק שלושה ספרים בחיי, אחד מהם היה ללא ספק אנשים עצמאיים.

IPעוד באותם עניינים – על שפת חפצים

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על הדוממים החיים של אנדרסן

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

דניס סילק – הקדמה וכן הלאה והלאה

*

סיפורים מן הסאגות האיסלנדיות

הסיפור על האיש שהמלך אהב

הסיפור על האיש שנתן דוב לבן במתנה

וגם בשבח הכוסון

*

Read Full Post »