Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אנרי מאטיס’

"זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

(מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז)

אז מה נשתנה באהבות נכזבות מאז מיכאל של מרים ילן שטקליס? פוסט שלישי ואחרון בסדרה. והפעם "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז, עם איורים של זויה צ'רקסקי-נאדי (ציירת נהדרת בכלל ובפרט. תערוכת היחיד שלה פראבדה נפתחה זה עתה במוזיאון ישראל).

.

.

וכך זה מתחיל:

החתול שלנו לא אוהב אותנו. אולי הוא בכלל לא אוהב אף אחד. אבל אנחנו אוהבים אותו. אנשים חושבים שמיצי הוא חתול רגיל לגמרי. יש מיליונים כמוהו. הוא לא מיוחד בשום דבר. הוא לא חכם. אבל אנחנו חושבים שהוא נסיך. הוא יכול היה לעשות כל מיני דברים חשובים. הוא היה יכול להיות חתול של מכשפה ולדעת איך עושים קסמים ואיך מבשלים רעלים. הוא היה יכול להיות אבטיח אבל זה לא מעניין אותו.

מי היתה הראשונה שזיהתה את הדמיון בין חתול לאבטיח, הסופרת או המציירת?

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

.

וכך זה נמשך, בלי שמץ איפוק, כמו בהגדה של פסח עם ה"להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולעלה" שלה, רק על חתול; בתנופה כל כך מצחיקה ומסחררת שצריך להתאפק כדי לא לצטט את כל הספר.

למטה, מיצי "מצייר בכפות הרגליים פרחים אפורים על השמיכה הלבנה". לרונית מטלון היה פתגם לזה: הוא מחרבן להם על הראש והם מודים לו.

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

"גם אהבה לא מעניינת אותו, וזה חבל מאד. מלך העולם לא מרשה לנו כמעט אף פעם ללטף אותו. צודק. איך אפשר שכל אחד ילטף מלך מתי שמתחשק לו?"

אז תגידו בצדק, שחתול זה לא איש ואין מה להשוות. ועדיין מדובר בכמיהה אינסופית ליצור בלתי נגיש, ה"מיכאל" של החתולים, ובאורח פלא כמעט, היא לא נגועה במסכנות או בפגיעה בערך העצמי. ועל הפלא הזה בדיוק מתחשק לי לכתוב.

זה מתחיל כבר בשמו של הספר, בשאלת ה"מתי" [כבר החתול שלנו יאהב אותנו] שמבטאת קוצר רוח ילדי (כמעט אפשר לשמוע את האוף! המקדים) ולא תוגה וספק עצמי בבחינת, האם החתול שלי אי פעם יאהב אותי…?

וזה קשור מן הסתם גם לגוף ראשון רבים של המספרת: זה לא ה"חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" של "מיכאל", כשההד החקיין רק מטעים את בדידותה של הגיבורה, אלא – "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" יש קבוצת תמיכה בקלחת, משפחה שלמה. אפילו בלילות, כשהם חולמים על אהבתו של מיצי, הם מתערבלים להם יחד בפסיכדליה נוסח "לוסי בשמי היהלומים".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

והאיורים כמו הטקסט, נעים בין פנטזיה לפיכחון; ברוב התמונות מיצי מפנה את גבו לבני המשפחה. זויה צ'רקסקי-נאדי לא מייפייפת ובו בזמן אין שום מסכנוּת באוויר, אין חוסר ביטחון או תקיעוּת של חיכייה; האיורים מתפוצצים כמו זיקוקים לשלל מאטיסי של צבעים ודוגמאות. רק הקצב יותר מהיר ואורבני (משל מאטיס). הקווים הישירים והענייניים מחסנים מסנטימנטליות.

.

מימין, חלון של מאטיס. משמאל, חלון של זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובחזרה לסיפור – בכל פעם נדמה שזהו, לא נותר עוד מה לומר על מיצי, אבל יש ויש. האהבה היא קרן שפע של יצירתיות, היא חזקה יותר מדגים מכושפים, ומיצי אמנם מתעלה גם על אשת הדייג; מנסיך הוא הופך למלך, לקיסר היקום, לשליט מערכת השמש… ההומור רוכב על גב הגוזמה ומבער את הסנטימנטליות; שלא לדבר על האירוניה; כי פלא הבריאה שבו מדובר הוא בסך הכול חתול רגיל וקצת טיפש… (וגם זה מקור לאושר קוֹרְאִי, שלא צריך להיות מיוחד כל כך כדי לזכות בכזאת אהבה).

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובתנופת הגוזמה גנוז גם עצב על תועפות הדמיון הנדרשות כדי להסביר את הדחייה ולהצדיק את האהוב. על השקר השקוף שצובע כל פגם וכאב בצבעים זוהרים.

"לפני השינה אמא אומרת לנו: ילדים! אני מקווה שתמיד יהיה לכם בבית בעל חיים כזה, גאוותן (שחושב שהוא הכי טוב מכולם) וכפוי טובה (שלא יודע להגיד תודה). הלוואי שלנצח נצחים תאהבו יצור מטופש עם עיניים עגולות, אחד שיודע שתמיד ירצו אותו, ולא משנה מה הוא יעשה. זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

"It's all in the mind"  כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

חדר הילדים של זויה צ'רקסקי-נאדי הוא מקדש לאל חתול שבו מטיפה האם למאמין קטן שיושב על הסיר בתחתונים מופשלים…

הנאום זורם מן הפסים של חולצת האם דרך תעלות השטיח עד פסי המצעים. עיגול הציפורן בראש האצבע מהדהד בקירות. ההומור שומר על מפלס הארציות. הוא לא מניח לבלון הזה לפרוח לשמיים (ולחנוק את הדגים המסכנים אחרי שיתפוצץ).

ויש מי שיאתר בנאום הקצר של האם גם שרידים של כעס. ככה זה כשלא מכניסים את הרגש לשום סד. ומורכבות רגשית ורעיונית זאת ברכה גדולה (בחיים ובספרות. וכל שכן בספרות ילדים).

ובסופו של דבר, החיוניות הגדולה של הספר, האושר שהוא גורם, נובעת בראש ובראשונה מן היכולת לאהוב, כי כמו בסיפור שאינו נגמר היכולת לאהוב היא מי החיים והשמחה.

*

עוד באותם עניינים

ספר גאוני

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על הנסיכה תבוא בארבע

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר? (הספר)

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

Read Full Post »

בְּגַן הַחַיּוֹת, בְּאַחַד הַכְּלוּבִים,
הָלוֹךְ חָזוֹר, הָלוֹךְ חָזוֹר
פּוֹסַעַת מְפֻסְפֶּסֶת, מְדֻבְלֶלֶת, הַצְּבוֹעָה.
אֱלֹוהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא מַסְרִיחָה!

הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַסּוֹרָגִים וְנוֹשֶׁפֶת בְּאָזְנִי:
"אֲנִי מְכֻשֶּׁפֶת. לְמַעַן הָאֱמֶת, אֵינֶנִּי צְבוֹעָה…"
"אֶלָּא מָה "?
"נְסִיכָה."

אם מישהו יזמין אותה לביתו, היא אומרת, יוסר הכישוף. המספר מארח אותה בנדיבות ובסוף הביקור היא מתוודה ששיקרה. היא לא באמת נסיכה. "זה בסדר," הוא אומר. "כבר מזמן הבנתי."

*

  1. כל מיני נסיכים

בסתר לבי אני חושבת שנדיבות זאת מילה נרדפת לאהבה. זה חסד ממקור אנושי, והקסם שלו עדיף עשרת מונים על הצייקנות המתחשבנת של הדין.

ניקח את נסיך צפרדע ("מלך צפרדע או היינריך ברזל" בשמו הרשמי) לשם השוואה; כדור הזהב של הנסיכה מתגלגל לבאר. היא מתייפחת עד שקרפד מכוער מגיח מתוכה: "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," הוא אומר, ומציע להציל לה את הכדור, אבל לא בחינם. תנאיו מנוסחים בנוקדנות משפטית: "אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב." (תרגם שמעון לוי) לא איכפת לו לסחטן, שהיא רק ילדה, שלא מבינה בדיוק על מה חתמה. בהמשך הסיפור הוא עושה יד אחת עם אביה וביחד הם אוכפים את החוזה על הנסיכה הממאנת.

ואילו אצל שנוּרה, התיקון: הצבועה שזקוקה לקצת נדיבות פוגשת באדם הנכון. המספר אמנם שוקל את בקשתה, אבל לא מנסה למנף את מצוקתה (למשל: ואז תתחתני איתי? כמו גיבור הסיפור היהודי "החולדה והבור"*, שמוכן להציל את הנערה היפה והעשירה רק אם תבטיח להינשא לו), וגם לא מצמצם את המחווה לדרישות המינימום. לא רק שהוא מכניס את הצבועה לביתו, הוא קוטף לה שושנים ("אוי לי," היא מתייפחת, "פרחים!") ומתגנדר, ועורך את השולחן בכל טוב, כולל פחית בשר משומר (למקרה שבכל זאת תישאר צבועה…?).

*

  1. צבועה עם רגליים קטנות

באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", נדפס בשעתו מאמר שצידד באחיות הרעות של סינדרלה; אז מה אם יש להן רגליים גדולות, גם הן רוצות להתחתן עם נסיך… הרגליים הקטנות, כך טען המאמר, מסמלות את התלותיות של הכלה. היא לא אמורה "לעמוד על [רגליה] שלה" אלא להינשא על זרועות הנסיך-הגבר לאן שיבחר. ומעניין שהעברית שומרת על זיקה בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ל"לשאת חפץ" ממקום למקום. (עוד באותו עניין: הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת).

ולמה נזכרתי באחיות המכוערות? כי גם צבועות מסריחות סובלות מבדידות ומשתוקקות לגאולה. שנוּרה לא שופט את הפנטזיה של הצבועה. הוא מניח לשקר לנשור, לחסד לגבור על הדין. כשהשעון מצלצל חצות (או ארבע וחצי) הצבועה לא חוזרת לכלובה.

מי שמתקומם על המניפולציה (התמימה והצנועה) של הגיבורה שוכח שגם סינדרלה התחזתה לנסיכה כשהסתננה לנשף של הנסיך. אחרי ששבתה את לבו כבר לא היה איכפת לו שהיא לכלוכית.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

ואף שעוד לא הגעתי לאיורים (חכו, חכו), לא אתאפק ואומר שתשבי העניק לצבועה המגודלת והמכוערת כפות רגליים זעירות, שזה כמו לקרוא לה סינדרלה בחזותית. ושהתמונה הביתית שלמעלה קרובה לסבך הקוצים והשושנים של היפהפייה הנרדמת וזו עוד דרך לרמוז על נסיכותה של הצבועה. ועם זאת שורה על האיור גם איזו תוגה רומנטית נוסח מיס האווישם (מ"תקוות גדולות" של דיקנס) הנאחזת בחלומה, מסרבת לפשוט את שמלת הכלולות המתפוררת שלה או לפנות את שולחן החתונה המכוסה בקורי עכביש או להפשיר את השעונים שקפאו ברגע שבו ננטשה.

*

  1. הגזר היה אמיתי?

"הנסיכה תבוא בארבע" נכתב במקור כמשל למבוגרים. ועם זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד כה, אני קוראת אותו בראש ובראשונה כמשחק תפקידים בין ילד להורה (עם קמצוץ אדיפלי), שבו הילדה מגלמת חיה מגעילה (ויש גיל שבו מתענגים על קרציות וגיהוקים ושאר סרחונות) ונסיכה מכושפת. הורה משתתף פעולה יערוך שולחן למופת וישחק את כל קשת הסלידה והטקס לצהלת הצבועה הקטנה, המתענגת על ההזדמנות להתחרע על אוכל באופן חוקי. גם הרגע שבו הצבועה מתוודה ששיקרה, מתאים לגיל שבו הגבול בין מציאות לפנטזיה עוד לא לגמרי ברור, ומשחק דמיון יכול להיות אמיתי כל כך שנדרשת הבהרה. בהצגת הילדים "רכבת המתנות של סבא וסבתא" מחלקים השחקנים שבבי גזר לקהל. הילדים אוכלים אותם בתיאבון, ואחר כך, בסוף ההצגה, הם שואלים, "הגזר היה אמיתי?"

ובעצם לא חשוב למי מוען הסיפור במקור. הלא זה מה שניסיתי לומר בפוסט הקודם, שהאדם הוא אותו אדם, שגילים לא מתחלפים אלא מצטברים. שחוויות משכבות שונות יכולות לדלוף ולהטעין זו את זו. גם מיכאל של מרים ילן שטקליס נכתב על אהוב בוגר שהכזיב; השיר נכתב בעקבות טיפ ספרותי שאימצה המשוררת, לכתוב על דברים כאילו קרו לה בפעם הראשונה.

*

4. המאייר תומך באוהבים

והנה הגעתי סוף סוף לאיורים. גם ניב תשבי כמו שנורה נוטה חסד לצבועה. הוא מגבה את סיפור האהבה וקושר בין הגיבורים בשלל זיקות חזותיות. ואני לא מדברת רק על הצבעים המשותפים או על הדמיון בהבעות, בעיניים ובגבות.

שימו לב למשל איך צל הסורגים הכרוך על גופה של הצבועה מתחרז עם רצועת התיק הכרוכה על גופו של המספר.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

או דוגמא מסוג אחר: ברבים מן האיורים מחקה המספר בלי משים את תנוחת הצבועה, התנהגות שמסגירה כידוע, הזדהות ואהדה. באיור הבא הוא כמעט יורד על ארבעותיו; לכאורה הוא פשוט רוכן לדבר עם פלמינגו. אבל הסגנון האיורי של תשבי –  כתמים בלבד, ללא קווי מתאר – "מקצר" את רגליו של המספר. גרביו ונעליו כמו מופרדות מגופו, הפרופורציות שלו משתנות לארבע גפיים חומות על רקע תכלכל-ירקרק, ממש כמו הצבועה בכלובה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

*

5. תקרת הזכוכית של מאטיס

מבחינות רבות עומדים איוריו של ניב תשבי על כתפיו של מאטיס. ואני לא מדברת רק על גזירות הנייר, קרובות משפחה של האיור נטול הקונטורים (קווי מתאר) או על העושר הדקורטי, על האיור כמעשה טלאים של דגמים ודפוסים (גם, גם, כמובן).

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

בציור שלמעלה משווה מאטיס את האישה לגיטרה. הצהוב והכתום של הגיטרה הם צבעי האישה השמאלית, והפתח העגול של הכלי הוא בדיוק בגודל ובצורה של השדיים. ואם הדימוי הזה קצת שחוק ("יש לה מותניים כמו לגיטרה איטלקית" שרו הגששים), קחו אחר, שבו משווה מאטיס בין אישה לחלון. זה קורה בגלל הסגול של הצעיף וההצללות ובגלל שזרועה המקופלת על ראשה מתחרזת עם כנפות החלון: בזווית הישרה, בגודלה, וברוחבה המקביל לרוחב של מסגרת החלון.

תמונה אנרי מאטיס, 1926

תמונה אנרי מאטיס, 1926

החלון פחות בנלי מן הגיטרה אבל שניהם משתייכים למעמד העליון של "הדברים היפים", ככה זה אצל מאטיס. בעוד שניב תשבי שובר את תקרת הזכוכית של המחמאות ומשווה בין צבועה מסריחה ללחמניות טריות.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

תשבי לא מתכחש לכיעורה של הצבועה, הוא לא מייפייף אותה, ובכל זאת הוא מצליח לדמות אותה ללחמנייה טרייה. ובכך הוא כמעט מתעלה לאידאל הפוטוריסטי של פיליפו תומאסו מרינטי שהשווה בין כלבלב מבוהל למים רותחים, בטענה ש"האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה."

*

6. אחריות הדדית

ועכשיו ברצינות (כלומר בלי הפרובוקטיביות והגוזמאוּת המולדת של מרינטי).

לגזענות נגד כיעור יש שורשים עמוקים יותר מלכל גזענות אחרת כי היא לא מוגבלת לבני אדם. היא מוטמעת עמוק ביחס שלנו לבעלי חיים, לחפצים ולחומרים. אין תקינות פוליטית בשיח על "דברים". ואילו אצל ניב תשבי, כתמים, טביעות רגליים, נימפאות, קרציות, עשן וצללים, שושנים ולחמניות, כולם יפים ואהובים. והוא לא אומראת זה אלא מראה את זה.

איורי "הנסיכה תבוא בארבע" הם לא רק אמנותיים לעילא (כלומר עשירים מצד הקומפוזיציה, הצורה, והחיים הניכרים באינספור פרטים) אלא גם הומניסטיים ודמוקרטיים, לא על דרך ההטפה והחינוך, אלא על דרך ההתבוננות המחלחלת ישר לנפש.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

ובהמשך לכך, גם לבחירה לבטל את קווי המתאר יש צד אתי; יוצא שכל חלקי האיור תלויים זה בזה, כל משתתף מוגדר על ידי האחרים. אם נחזור לרגע לאיור שלמעלה: מקורו של הפלמינגו התחתון היה נמחק ללא עלה הנמפאה שמגדיר אותו. השיח התכלכל תומך בנהייתו של העץ לצבועה וכמו מסייע לו להעקר ממקומו ולהושיט לה ענף מסוכך, ומתחת מתחיל כבר השיח לכרסם את כלובה. המספר הופך לחלק משביל האבנים ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," אמר טשרניחובסקי). וכן הלאה והלאה. אחווה ואחריות הדדית.

ובתוך הצל – צל במובן הפיסי והמטפורי של עצב וחסך באור – כולם מתמזגים למקשה אחת, "רקמה אנושית אחת" כמו ששרה חוה אלברשטיין (ציטוט מקוצר): כשאמות, משהו ממני ימות בך, ימות איתך, כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם רק נדע איך להרגיע את האיבה… (מילים ולחן מוטי המר).

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אפשר להשתקע במשחק הצללים, לנחש איזה קו שייך למי במקור, או לחייך על האופן שבו העציץ הוורוד מוסיף רגל למספר, או סתם להתענג על פרטים כמו קפלי השטיח.

ואסיים באיור נפלא בשלל מעגליו המתפשטים כמו אדוות; מיָדית הספל העגולה ומעגל האצבעות האוחזות בה, ועד המעגל הגדול של הצבועה המאושרת. תשבי מוצא את המשותף בין זרם הקפה ללשון המלקקת וזה כבר לגמרי פילוסופי, רוחני עם חיוך.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

***

* הסיפור "החולדה והבור" מופיע ב"ספר הערוך" של ר' נתן בן ר' יחיאל מרומי (1035–1110). בסיפורים יכולים להציל יש ניתוח מעמיק של הסיפור ביחס ל"נסיך צפרדע", ול"נערת האווזים" וליצירתו של יוזף בויס.

*

עוד באותם עניינים

הרצפה הבלתי מטואטאת

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

עוד ספרים/איורים מצטיינים גם מצד האתיקה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע הלל

בוא הביתה, טיטוס! רמברנדט ושמעון צבר

יש לי משהו עם אוטיסטים

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי "המסע אל האי אולי"

*

Read Full Post »

פרחקיר הוא מחול שיצרו ענבל פינטו אבשלום פולק במיוחד לחלל הגלריה לפיסול במוזיאון תל אביב.

הוא מלווה במוזיקה חיה ומקורית של אומיטרו אבה, הירופומי נקמורה ומאיו גנטו.

היצירה זכתה בפרס "מעגל המבקרים" על יצירת המחול הטובה ביותר לשנת 2014

רשומה עתירת ספוילרים מכל הסוגים. מומלץ לקרוא אחרי הצפייה.

*

שני קירות לבנים ורצפה לבנה; במת גלריה, דף לבן. תשעה רקדנים לבושים בבגדי גוף פיסוליים, בשלל צבעים עדינים ועזים, דומים אבל נבדלים. פה ושם נסרג סרח עודף שמדגיש חלק גוף – בטן, שדיים, אחוריים, שכמות שנראות כמו גדמי כנפיים. לפעמים יש תוספת קטנה; טבור בולט, פטמה. אבל הרושם הכללי מופשט וקצת טופוגרפי.

מימין צביקה פישזון, מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, משמאל, אלת פריון ניאוליטית.

מימין צביקה פישזון, מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי. משמאל, אלת פריון ניאוליטית.

.

ויש גם דמות עשירית (צביקה פישזון) מפלצת נדחקת ומדשדשת, עתיקת יומין, קצוצת זרועות-ענפים כמו גדם עץ, עוטה בגד רחב עתיר סרחים ריקים. לפעמים היא בולעת מישהו ופולטת אותו בשלמותו.

תשעת הרקדנים נצמדים לקירות, מצטופפים לגוש, נקלעים לשרשרת, נפרמים לזוגות, לשלישיות, נכרכים זה על זה, נצמדים לקירות, מטפסים ומחליקים, מדלגים, כל הזמן על סף האנושי, קורסים וקמים (בני הקטן אמר לי פעם: אם את תמותי את תצמחי מחדש) כמו צמחי מים, יצורים, צורות, תצורות.

תצורה היא המונח הגאולוגי ליחידות סלעים שנוצרו והשתנו בזיקה זה לזה. יש משהו גיאולוגי בפרחקיר, בצבעוניות של התלבושות, בקומפוזיציות המאופקות והצלולות. גם לקטעים המהירים יש איכות פלאית של תנועה אטית מאד המבוצעת בהילוך מהיר.

.

מפה מתוך סדרה המתארת את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי (1944) הסדרה מכאן mahberet.net/2012/08/15/mississippi-river/

מפה מתוך סדרה המתארת את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי (1944) הסדרה מכאן

גרנד קניון

גרנד קניון

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי

.

אמרתי גאולוגיה, טופוגרפיה; הגיאולוגיה היא תורת הקרקע, היא חוקרת את החלק המוצק של כדור הארץ, את היווצרות והשתנות הנוף. הטופוגרפיה מתארת וממפה את צורות פני השטח. אבל המופע נקרא דווקא פרחקיר כשה"פרח" מוצמד ל"קיר" בלי רווח או מקף. וגם הרקדנים חוזרים ונצמדים לקירות או נדחקים לפינה שביניהם כאילו היה שם פעם מעבר ואולי עוד ישוב וייפתח.

זה מאד אופייני לפינטו-פולק, להתנער מן הקרקע לטובת הקיר ולהפך, למלכד בעדינות כל דחף אלגורי. כמו לקרוא למחול פרחקיר על שם מי שלא זוכה לרקוד, רק להישען אל הקיר כמו קישוט.

ובאמת יש משהו קישוטי ברקדנים, הצורות הצבעוניות והעדינות שהם יוצרים מזכירות מגזרות נייר, הם מתקפלים זה על זה כמו שרשרות של סוכה, והם כל כך חשופים על רקע הקיר הלבן. וגם זה מתעתע, כי בתלבושות יש גם משהו מבדי הסוואה. אולי בגלל זה הם מצטופפים כל הזמן בשורות או בגושים, כדי לא להיות חשופים כל כך.

.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי

גל וינשטיין, עמק יזרעאל, 2002

גל וינשטיין, עמק יזרעאל, 2002

*

ארבעים וחמש הדקות הראשונות של המופע הן מחול נטו. הבהייה ברקדנים, בצבעים המרצדים, היא גם סוג של טראנס וזמן מדיטטיבי שבו העבודה נהיית שקופה ואפשר לראות את העושר שהוטמע בה, במודע וגם לא במודע, וגם את כפילו הלא זהה – העושר שהיא מעוררת.

.

פרסקו מינואי

פרסקו מינואי

המתאגרפים האלה מן הפרסקו המינואי, צצו שוב ושוב מתוך הדואטים של פרחקיר.

המתאגרפים האלה מן הפרסקו המינואי, צצו שוב ושוב מתוך הדואטים של פרחקיר.

.

הצבעוניות כמו גם הזרימה של התנועה על מרחב הקיר החזירו אותי לארמונות מתקופת הברונזה, לתרבות המינואית ששגשגה באי כרתים ונחרבה בבת אחת בשנת 1450 לפני הספירה. זו היתה תרבות חצרונית ושמחה, ללא חומות וכלי מלחמה. יש המזהים אותה עם היבשת האגדית אטלנטיס (הנזכרת עוד בכתבי אפלטון), ששקעה במצולות בבת אחת. שמחת החיים השתמרה בגלים ובספירלות של ציורי הקיר הנפלאים.

למטה, פרט מתוך BOOK II של שירי לנטון, מיצג שבו היא שוכבת על שולחן עבודה, ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשניים. במדור אחד נמצאים פניה הקבורים בתוך ערימת דפים לבנים. המדור השני ריק. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, ממדור הפנים אל המדור הריק. מתוך הדפים המתמעטים מגיחים בהדרגה פניה של האישה, כמו יבשת חדשה, אטלנטיס ברוורס. לשקע המצטבר בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית. יש משהו מן האנימציה ב-.BOOK II גם בפרחקיר יש, באופן שבו הצורות מגיחות ונטמעות זו בזו. (עוד על BOOK II כאן)

מתוך BOOK II של שירי לנטון (פרט)

מתוך BOOK II של שירי לנטון (פרט)

.

"פרח קיר" זה מטבע לשון שממיר כאב בדקורטיביות. גם העצב של פרחקיר מרומז; הרקדנים נצמדים לקירות ורוקדים דואטים עם צלליהם. יש משהו משחקי וכמעט ליצני בדואטים הללו בצד העצב של ריקוד עם חבר דמיוני ואפילו נגיעה של מוות. אולי בגלל שהצללים התקצרו וכמו שקעו מעט ברצפה.

לא פעם במהלך המופע חשבתי על פינה באוש. ואני לא מדברת רק על הרקדניות הנחבטות בקירות של קפה מילר או המטפסות על הקירות של כחול הזקן, אלא גם על פולחן האביב, בייחוד על פולחן האביב עם היחיד לעומת השבט, הקבוצה. אלא שהכאב המייסר של הקורבן כמו דולל שוב ושוב בפרחקיר במין היגיון הומאופתי (על פי הרפואה ההומאופתית, דילול סדרתי במים, סוכר או אלכוהול, מסלק את האפקט הרעיל של החומר, בעוד שתכונותיו המרפאות כביכול נשמרות בחומר המדלל). וזו הסיבה שקשה כל כך לדבר על משמעות בפרחקיר. מילים מפורשות הן גסות מדי למרקם החמקמק של היצירה. אבל בתוך הקרקס הגאולוגי של פרחקיר כמוס גם צל-צלו של מעפר-באת-ואל-עפר-תשוב.

.

פרחקיר, גרסת פינה באוש, מתוך WALZER (על הדימוי הזה כתבתי פה==)

פרחקיר, גרסת פינה באוש, מתוך WALZER (על הדימוי הזה כתבתי פה)

.

הרבה חשבתי על היופי והקסם בעבודות של פינטו-פולק, לא רק בפרחקיר, בכלל. נזכרתי באמנים הפלסטיים של יוון העתיקה שנמנעו מלהציג סבל; עווית של בכי הוחלפה בעצב וזעם בחומרה. גוטהולד אפרים לסינג כותב על זה ב"לאוקון" (1766), על כל הזעקות שמותנו לאנחות, לא משום שהן מעידות על חולשת אופי, אלא משום שהן מעוותות את הפנים בצורה דוחה. גם הפחותים שבאמנים, על פי לסינג, לא היו מעלים בדעתם לתאר "אפילו פרא ברברי כשפיו פעור בזעקה…"

חמש צעקות מכוננות, משמאל לימין: פרנסיס בייקון "Head VI" 1949, סרגיי אייזנשטיין, פרט מתוך "אוניית הקרב פוטיומקין" 1925, ביל ויולה, פרט מתוך "כניעה" מיצב וידאו 2001, מתיאס גרינוולד, פרט מתוך צליבה, המאה ה-16, אדוורד מונק, "הצעקה", 1893. ליקטתי אותן כשכתבתי על "שעה עם אוכלי כל", מופע המחול שבו (בין השאר) מקפיאים שני גרנות ונבו רומנו את פניהם ל"מסכת צעקה" כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול. (לחצו להגדלה)

חמש צעקות מכוננות, משמאל לימין: פרנסיס בייקון "Head VI" 1949, סרגיי אייזנשטיין, פרט מתוך "אוניית הקרב פוטיומקין" 1925, ביל ויולה, פרט מתוך "כניעה" מיצב וידאו 2001, מתיאס גרינוולד, פרט מתוך צליבה, המאה ה-16, אדוורד מונק, "הצעקה", 1893. ליקטתי אותן כשכתבתי על "שעה עם אוכלי כל", מופע המחול שבו (בין השאר) מקפיאים שני גרנות ונבו רומנו את פניהם ל"מסכת צעקה" כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול. (לחצו להגדלה)

.

הווטו על העוויות הוסר מזמן. כיעור וזעקה מזוהים עם אותנטיות ואפילו עם דוּאֶנְדֶה, ולא בכדי. ובהמשך לכך – יש משהו נועז באסתטיציזם של פינטו-פולק שכל כך חורג מרוח הזמן והמקום. בבחירה בעידון ובליטוש על פני הסער והפרץ והחישׂוּף, בדמיון הפיוטי על פני האיבחה המושגית, בכאב החנוט הצעצועי של זבוב בטיפת ענבר.

.

סימונה מרטיני (פרט) המאה ה-14

סימונה מרטיני (פרט) המאה ה-14

.

עיקר הרגש של פרחקיר אצור במוזיקה. ולא רק הרגש; המוזיקה אחראית למעשה על המטען האנושי והאורבני של המופע. עם כל הכבוד לגיאולוגיה פינטו-פולק הם יוצרים עירוניים ו"המפה יותר מעניינת [אותם] מהטריטוריה", בניסוחו היפה של מישל וולבק.

בפרולוג שמתרחש בזמן שהקהל תופס את מקומו יושבים שלושת המוזיקאים על הבמה, שקועים בנגינה. ואז, רגע לפני תחילת ההצגה הם מסולקים ממנה. כך נפתח פרחקיר, בגירוש המוזיקאים לפינה בין גושי הקהל שבה ממוקמת מין במה שחורה, בסימטריה אלכסונית לבמה הלבנה של הרקדנים.

על במת הרקדנים תמיד יום (צבע האור אמנם משתנה עד כדי דמדומים אבל השמש לא שוקעת לעולם), במת המוזיקה שרויה בלילה. המוזיקה נוצרת לאורם של פנסי רחוב צעצועיים (נורות חשופות על עמודים) וגם בה עצמה יש משהו לילי. היא מורכבת מצלילים מתמשכים, משפטים מוזיקליים קטועים, חוזרים על עצמם, כאלה שבוקעים לפעמים מדירת השכנים כשמישהו מתאמן בנגינה או סובל מנדודי שינה וקם להכין לעצמו כוס תה, מחפש תחנה ברדיו. לפעמים מתפתחת נעימה מלאה קסם וגעגועים, קטע דועך ונקטע, או נמתח, כאילו הנגנים נרדמו.

במה מנגנים? באקורדיונים, צ'לו, כינור, מנדולינה, מפוחית, קלימבה, פסנתר צעצוע, רעשן, תיבות נגינה, פעמונים, וגם בבקבוק, כוסות מים, צינור פלסטיק, שקית ניילון וקול נשי בלי מילים. המוזיקה נוצרה במקביל למחול. פינטו-פולק שלחו לאומיטרו המלחין מילים וביטויים, כמו אבן שואבת, מטוטלת, פיתוי, קנאה, רוח חמה, מתכת של ארנב חלוד, הליום כבד, חלקיקים לא יציבים, תו ארוך, מנדולינה, ריסים, צעצועים, גלוקנשפיל (פעמונים), צליל של גב מתכופף? של שריר שנמתח? מוזיקה לאנשים בלתי נראים.

הכוריאוגרפיה נוצרה במקביל. החזרות התנהלו בשקט שעדיין מורגש על אף ומבעד למוזיקה. שקט מואר לבן וצבעוני כמו בקפלה שעיצב אנרי מאטיס.

.

הקפלה שעיצב מאטיס בוואנס

הקפלה שעיצב מאטיס בוואנס

פרחקיר גרסת אנרי מאטיס (זה שאמר, "תמיד יהיו פרחים למי שרוצה לראותם").

פרחקיר גרסת אנרי מאטיס (השם המקורי הוא התוכי הקטן והסירונית, אבל מאטיס הוא גם זה שאמר  "תמיד יימצאו פרחים למי שרוצה לראותם")

.

בגנאולוגיה הפרטית שלי מאטיס תמיד נמנה על השושלת המינואית. גם בגלל זה חשבתי עליו, ובגלל המגזרות והרקדניות והצירוף של כתמים וקווים.

.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. צילם דניאל צ'צ'יק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. צילם דניאל צ'צ'יק

משמאל, איקרוס, אנרי מאטיס, מימין, פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

משמאל, איקרוס, אנרי מאטיס, מימין, פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, דניאל צ'צ'יק

.

בחלק האחרון של פרחקיר יורדים משמי הבמה קווים דקים, כלומר חוטים שעליהם תלויים קווים עבים יותר ושבורים, כלומר קולבים חסרי תחתית (כמו ציפורים רחוקות הפוכות). הרקדנים מתפשטים ונותרים בגופיות ובתחתונים לבנים. הבגדים הצבעוניים הריקים שומרים על צורת גופם כמו סוג של נשל. הרקדנים תולים אותם על הקולבים ונשכבים על הבמה כמו בני אדם שזה עתה בקעו מקליפתם. הבגדים מתרוממים אל האור כמו נשמות צבעוניות, כמו פרפרים שהולידו גולם, בתמונה שיש בה מנות שוות של לידה ומוות. צביקה פישזון מסובב את הגלגלת ומעלה את הבגדים. גם הוא כבר פשט את בגד הסרחים ונותר בתלבושת השחורה שבה סילק את המוזיקאים מן הבמה, וזה כמעט הסוף.

קבר מהו? חדר הלבשה
בו הנפש, בתום תפקידה
מניחה לבוש ילד, איש, או אישה,
כשחקן המחזיר תחפושת שאולה.

תיאופיל גוטייה (תרגמה ליאורה בינג-היידקר, מתוך "על מחול, תשוקה ומוות", נהר ספרים 2012).

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. שכמות בולטות, אולי גדמים של כנפיים.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. שכמות בולטות, אולי גדמים של כנפיים. צילום, דניאל צ'צ'יק

בקבוק חול אילת, מאתר נוסטלגיה

בקבוק חול אילת, מאתר נוסטלגיה

מלאך הבשורה, פרה אנג'ליקו (פרט). עוד על הציור המופלא הזה כאן==.

מלאך הבשורה, פרה אנג'ליקו (פרט). עוד על הציור המופלא הזה כאן.

*

כוריאוגרפיה, עיצוב תלבושות וחלל: ענבל פינטו, אבשלום פולק עיצוב תאורה: יואן טיבולי, הלחנה וביצוע מוזיקלי: אומיטרו אבה, מאיו גנטו, הירופומי נקמורה, עיצוב טקסטיל, מעצבת תלבושות שותפה: מוריאל דז'לדטי, מעצבת תלבושות שותפה: רינת אהרונסון, משתתפים: אבידן בן גיאת, נגה הרמלין, תום וקסלר, קורדליה לנגה, מיומו מינקווה, מיראי מוריאמה, אנדראה מרטיני, סתיו סטרוז, צבי פישזון, גיל שחר.

הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה

*

להצגות הקרובות של פרחקיר במוזיאון תל אביב

*

עוד באותם עניינים

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אויסטר, הוותיקה מכולן.

על אבק, הלפני אחרונה. ועוד.

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה (דואנדה, מחול ואמנות)

עוד מפגשים בין מחול לאמנות

על שעה עם אוכלי כל

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש של יסמין גודר

*

ומי שמתעניין בטלפון השבור של האמנות

ורוצה לראות אותו קורה בהילוך מהיר

מוזמן לתמוך בהדסטארט המסקרן הזה.

*

Read Full Post »

"יש לכבד את השחור … הוא איננו מתחנחן בפני העין ואיננו מעורר שום חושניות. הוא מייצג את הרוח יותר מכל צבע יפה המצוי על לוח הצבעים או במנסרה … בקושי מעריכים גם את העיפרון. בלובר, בגלריית הרישומים, ישנו מכלול אמנות כביר בהרבה וטהור יותר מזה של גלריית הציורים."

אודילון רדון, ינואר 1913

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

וראשית, תקציר: עיפרון שחור מגיע אל דף ריק ובורא לו עולם קטן ומושלם: אדמה ושמיים, בית קטן וחבר דמיוני בשם קשקושון: תרנגול עם מקור של תוכי, גוף של כלב, כנפי פרפר וזנב דינוזאורי. ואז מגיעים שלושה עפרונות צבעוניים. הם באו להציל את העיפרון השחור מאומללתו, להוסיף צבע לחייו. בלי לשעות לזעקותיו ולתחנוניו הם מקשקשים על הקירות ועל הרהיטים, צובעים את האוכל שלו ואפילו את החבר הדמיוני. העיפרון השחור מצייר חומה כדי לחסום אותם והם מציירים דחפור שמקעקע את החומה, הוא מקיף את עצמו בתעלה עם מפלצות רעבות והם מציירים עליה גשר, וכך הלאה במין חד-גדיא רב-תקופתי ורב-תחומי: אבירים, דינוזאורים, טנקים, אינדיאנים, רובוט בלתי מנוצח עד שהעיפרון הנואש מצייר מחק והפורעים מרימים ידיים ומסתלקים. לילה שחור ומיטיב יורד על העולם, והעיפרון השחור וקשקושון נרדמים וחולמים חלומות נהדרים.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". בספר "בפברואר כדאי לקנות פילים" טוען יואל הופמן ש"מורים אינם מספרים שיש פי טבעת מזהב" ( ומעופרת?)

אז ככה: קודם אכתוב על הצבע השחור, אחר כך על האלימות ולבסוף על המשמעות ועל סוף הסיפור.

*

אוסף הזהבים השחורים

פעם כשבני הגדול היה קטן הוא התבקש להגדיר את עצמו בארבע תכונות. הוא בזבז אחת מהן על "אוהב צבעים". בכלל לא ידעתי שיש תכונה כזאת עד שקראתי את הטופס, והרי גם אני כזאת, תמיד הייתי, זה בטח משהו גנטי; לסבא שלי, גדליה נאמן היה בית חרושת למשאבות מים. אהוב ליבי שעבד שם באיזה קיץ סיפר לי שגופה של כל משאבה (שבכלל נקבר באדמה) נצבע בשלושה צבעים. וכשניסה לברר את הסיבה, זקף מנהל העבודה את אצבעו ואמר: "אדון נאמן אוהב צבעים!"

כשהייתי קטנה היה לי אוסף זהבים בצבעים עזים וכדור ססגוני של דבלולי צמר שמרטתי מבגדים. עכשיו שגדלתי אני אוספת שחורים; התחלתי בגלל שלגייה. המלכה בקשה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג, פיה אדום כמו דם ושערה שחור כעורב. ומתישהו הבנתי שהמוות נטמן כבר במשאלה היפה, הוגנב לתוך הצבעים: הקור של השלג, דם הפצע ושחור העורבים אוכלי הגוויות. באותה תקופה בערך התחלתי ללקט שחורים: שמלה "דקה ושחורה כמו פיח" מסיפור של עמליה כהנא כרמון, או לילה "שחור ככריכת כתבי הקודש …. מתעופף כמו קמח שחור במאפיית דיי ברד האופה" מן המחזה הנפלא של דילן תומאס, או "חלב שחור של שחר" מפוגת המוות של פאול צלאן, וכן הלאה.

ואולי זה לא מקרה שעושרו של השחור נגלה לי דרך הספרות דווקא, דרך האותיות השחורות המכילות את כל צבעי הצבעים של העולמות. זה קשור גם לציטוט של אודילון רדון שבו פתחתי, וגם ל"העיפרון השחור" של ינאי פרי, שמתרחש קודם כל בתודעה.

"יום אחד כששאלו את טינטורטו מהו הצבע היפה ביותר, הוא ענה, הצבע הכי יפה הוא השחור!"

ג'ורג'ו ואסארי, מתוך "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר"

טינטורטו, הסעודה האחרונה

טינטורטו, הסעודה האחרונה, סוף המאה ה16. לחצו להגדלה

*

שלוש הערות על אלימות

על קיומו של "העיפרון השחור" למדתי מהבקורת הישרה והאמביוונלטית של טלי כוכבי בהפנקס (תודה, טלי). מתברר ש"האלימות" מעוררת אי-נוחות, ומתחשק לי למשש אותה קצת, בשלוש הערות:

1. ילדים הם חלשים. כל אחד יכול לנצח אותם ולכן הם מתעניינים מאד בכוח. מה יותר חזק ומי יותר חזק. זה לא אומר שהם אלימים. כשבני אוהב הצבעים היה בכיתה א' הוא ערך רשימת לוחמים. למרבה הצער היא אבדה במשך השנים, אבל היו בה אפצ'ים, הונים, נינג'ות, אינדיאנים, אבירים, סמוראים, פירטים ואחרים שהצטרפו למעין תהלוכת תחפושות או דף מאנציקלופדיה מצוירת.

אני חושדת שמה ששבר את המסתייגים היה הטנק שכמו הופך את הסיפור לעכשווי ו"אמיתי". אבל בשביל ילדים טנקים לא שונים בהרבה מאבירים (יהושוע פראוור מחבר "עולם הצלבנים" אמנם משווה ביניהם: "יעילותו בקרב של אביר רכוב, עוטה שריון כבד בימי הביניים," הוא כותב, "לא היתה פחותה מיעילותו של הטנק בימינו…") או מדינוזאורים. כולם דמיוניים ומוחשיים באותה מידה.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". יש משהו יפה באופן שבו מצייר פרי את אביזרי הלחימה והמפלצות. לכאורה הוא מעתיק אותם מהמציאות אבל בו בזמן הוא גם יוצר אותם קצת בצלמו של העיפרון ועל פי האנטומיה שלו; כלומר עם דגש על צורות שיניים וציפורניים ושאר חודים חרוטיים, ועל זיגזגים דמויי ה"צווארון" הזיגזגי של העיפרון. לרובוט האימתני בתמונה שלמעלה יש "ראשי נפץ" עפרוניים בתכלית. לחצו להגדלה!

 

2. האלימות הפיסית אינה מכוונת אל מי מהעפרונות שהם הגיבורים ה"אנושיים" של הסיפור (וגם הם בסך הכל עפרונות); כלי הנשק, הלוחמים וחיות הפרא הם בסך הכל ציורים, יצירי דמיון/ בובות משחק. שום דם לא נשפך בחד גדיא הזה ואף אחד לא מת. זה לא "באמת" כמו שילדים אומרים. זה דומה יותר ל"שיר ערש" שכתבה אלונה פרנקל בעקבות שיר עם פולני:

היה היה מלך. היה היה נסיך. היה היתה גם נסיכה. הם חיו בין ורדים, לא ידעו מרורים, וזאת ממש עובדה. אך סוף כה מר, מוות אכזר בגורלם נפל. את המלך אכל הכלב, את הנסיך אכל החתול, את הנסיכה עכבר אכל. שלא תהיה עצוב כל כך, כדאי שתדע: המלך היה מסוכר, הנסיך משוקולד, וממרציפן הנסיכה.

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

ולבסוף – אפשר למחוק את כלי הנשק והלוחמים, אבל אי אפשר למחוק את העיפרון השחור או את העפרונות הצבעוניים. הם קיימים ברמה אחרת, הם "אמיתיים".

אייר ינאי פרי, מתוך

העפרונות הצבעוניים מוונדלים. אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

3. ועם זאת, יש אלימות בספר, אלימות נוראה. ונדליזם שמצופה בכוונות טובות ועליזוּת מפחידה. העפרונות הצבעוניים מקשקשים על היצירה של העיפרון השחור ועל ציפור נפשו, פשוטו כמשמעו. השתוללות הגרפיטי שלהם הזכירה לי את סצנת המוזיאון מבאטמן הראשון, שבה הג'וקר הססגוני (בגילומו של ג'ק ניקולסון) וחבר מרעיו מקשטים את התמונות.

*

"כילד חיפשתי את החשיכה ואת הצללים; אני זוכר שהיו לי הנאות עמוקות וייחודיות כאשר הסתתרתי מאחורי הווילונות הגדולים בפינות החשוכות של הבית…" אודילון רדון

אז על מה הסיפור?

"העיפרון השחור", כמו כל סיפור טוב, פתוח לכל מיני פרשנויות. גם כאלה שינאי פרי לא העלה מן הסתם על דעתו. העפרונות הצבעוניים האלה הם כל כך "כור ההיתוך" הציוני שמקשקש בעליזות ובמרץ על תרבויות "שחורות ונחשלות" כדי לגאול אותן מעצמן.

אבל אותי העיפרון השחור פשוט מחזיר לילדותי; לפולשנותם של המבוגרים שניסו להכתיב לי מחשבות, רגשות ו"ערכים", לדימוי של ילדות תמימה ועליזה שהוצמד לי בלי שום קשר למה שהרגשתי (בעיקר עצב, כמו בשיר של לורקה, "רומנסה על עוגמה שחורה"). אישה אחת שמכירה אותי מגן ילדים זוכרת שציירתי רק פרח אחד על כל דף. היא זוכרת שהתעקשתי והגננות כעסו על בזבוז הנייר. ולכן אני כל כך מאושרת בנצחונו של העיפרון השחור, וגם מבינה אותו, כי בלילה אחרי שמכבים את האור באמת אין מי שיגיד לך מה להרגיש ומה לחשוב ומה לחלום.

אודילון רדון, 1885

אודילון רדון, 1885 "פרח בִּצה, ראש אנושי ועצוב" ("בהדפסי אבן השחורים הם במלוא זוהרם," הוא כתב).

לטלי כוכבי יש בעיה עם סוף הסיפור, "שֶׁבּו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר… ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון…"

אז אני אגיד לך, טלי יקרה, מה אני חושבת על הסוף. אני חושבת ש"העיפרון השחור" הוא מעין סיפור פרספונה רק הפוך: שם נחטפה ילדה על ידי האדס מלך השאול. אמה עשתה הכל כדי להחזיר אותה ולבסוף הושגה פשרה: הילדה הוחזרה אמנם לפני האדמה אבל נגזר עליה לבלות בשאול שלושה חודשים כל שנה. בחודשים האלה שוררים הקור והמוות על פני האדמה אבל כשפרספונה חוזרת לפני האדמה חוזר איתה גם האביב.

העיפרון השחור נחטף אל הצבע, וגם הוא כמו פרספונה לא יכול לחזור לשלמות ולתום הבראשיתי. אבל לפחות מחצית מהזמן ובאופן מחזורי העולם משחיר והופך שוב שלו.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

*

בסוף מלחמת העולם הראשונה נסע מאטיס הצעיר לבקר את רנואר הזקן (והנערץ עליו) להראות לו כמה מציוריו. רנואר התבונן בציורים במורת רוח:

"למען האמת עלי להודות שתמונותיך אינן מוצאות חן בעיני," אמר. "אני כמעט מוכן לומר שאינך צייר טוב ואפילו שהינך צייר גרוע מאד. רק דבר אחד מונע אותי מלומר זאת. כשאתה מניח על הבד כתם שחור הוא נשאר שם. כל ימי טענתי שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד. שחור שוב אינו צבע. אולם אתה דובר את שפת הצבעים. וכשאתה שם את השחור, השחור נשאר. לפיכך, אף כי אין תמונותיך נראות לי כלל, ויש לי נטייה לומר שהינך צייר גרוע, אני סבור אחרי ככלות הכל, שהינך בכל זאת צייר."

אנרי מאטיס, שיחה

אנרי מאטיס, שיחה

*

זעקה אילמת, הערת שוליים לפוסט

עוד על צבע

כחול הוא צבע שערך הצהוב (כולל הסיפור המאלף על איך ציירנו צבעים בשחור לבן)

קוונטין טרנטינו והצבעים

דם, דמעות וצבעי מים

על הלובן של התפוז המכני

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

*

ובלי קשר אבל חשוב מאד!

בסוף השבוע הקרוב, כלומר היום ומחר תתקיים בבית בנימיני (מרכז הקרמיקה) ברחוב העמל 17, ת"א, תערוכת ההתרמה השלישית למען ספריית גן לוינסקי.

ההכנסות הכספיות משתי התערוכות הראשונות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ובסיס כמעט בלעדי לפעילותה השוטפת.

כיום, הספרייה מציעה אי של שפיות וידידות בלב שכונה הסובלת מדורות של הזנחה. בשנה האחרונה היא הרחיבה את פעילותה והיום היא כוללת מרכז תרבות, חוגי מוסיקה ואמנות לילדים ולמבוגרים, קבוצת תיאטרון של פליטים, להקות מוזיקה הפועלות במסגרת מרכז התרבות ואת האוניברסיטה הקהילתית שלנו (ה – CEC), בה לומדים אלפי סטודנטים בכל שנה מגוון רחב של קורסים.

מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר. מעל 180 עבודות יפיפיות במחיר אחיד של 1250 ₪. זו הזדמנות בשבילכם וגם בשביל הספרייה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה בכל דרך אפשרית!

1

Read Full Post »

לא מזמן קניתי ספר, פורטרטים שצייר לוסיאן פרויד. אולי נגסתי מאיזו פטרייה אבל מאחורי כל פורטרט (אני מגזימה אבל לא בהמון) הסתמנה נוכחות רפאית של ציור אחר של צייר אחר. ואני לא מתכוונת לציירים שפרויד עשה להם מחווה גלויה, כמו ואטו למשל.

.

לוסיאן פרויד, מחווה לוואטו===

לוסיאן פרויד (בעקבות ואטו) 1981-3

ז'אן אנטואן ואטו, סביבות 1712

ז'אן אנטואן ואטו, סביבות 1712

.

וגם לא לחשודים הרגילים המשתייכים לשני סוגים: ציירים כמו רובנס, אנגר, וקורבה, שפרויד נחשב למעין ממשיך עכשווי של העירומים הגדולים שלהם. (ביחוד קורבה, לא רק בגלל הערווה הגלויה של "מקור העולם" 1866, אלא גם בגלל הנשים השמנות עם סימני המחוך והתפיסה שאין שום דבר בטבע כולל גוף האדם, שאינו יפה).

ומצד שני מקורבים כמו פרנסיס בייקון, ועמיתים כמו דיוויד הוקני ובלתוס הבלגי. בוויקפדיה כתוב שהציור הבא של פרויד מושפע מאנגר. אני נזכרתי דווקא בבלתוס  (לא רק בגלל האישה, גם בגלל הווילון).

.

משמאל, לוסיאן פרויד===, מימין, בלטוס===1937

מימין, בלתוס, החצאית הלבנה 1937. משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עם כלב לבן 1950-1 (לחצו להגדלה)

.

יש לי זיכרון מסוים לדימויים, לתבניות. קורה שתמונה מזכירה לי תמונה אחרת, אבל לא בכמות ובתפזורת כזאת. אני לא יודעת אם מדובר בהשאלות מודעות, כמו באמרה המיוחסת לפיקאסו "אמנים טובים שואלים (borrow) אמנים מעולים גונבים", אם זה משחק חתול ועכבר בתולדות האמנות, או משהו שהופנם וצף מעצמו, אינטואיציה משונה או אפילו צירוף מקרים מהסוג של פול אוסטר, שיש בו מסתורין וכוונה.

האמת מעורבת מן הסתם, ופחות מעניינת מהמרחב שנפתח בין התמונה וכפילתה, וגם מהאופן שבו לוסיאן פרויד מנכס את היצירות. הן לגמרי הוטמעו בסגנונו כמו בחלום פרעה, כשהפרות הרזות בלעו את השמנות וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע, כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה; (בראשית מא).

כמה דוגמאות.

*

פול גוגן

גוגן===

פול גוגן, מאנאו טופאפאו (רוח המת משגיחה), 1892

לוסיאן פרויד, חדר במלון 1954

לוסיאן פרויד, חדר במלון 1954

.

קראתי ש"חדר במלון" של פרויד (בתמונה למעלה) הוא מחווה לסמואל בקט; השולחן, הקערה והנורה הבודדת הנשקפים מן החלון הפתוח מופיעים בפתיחה לאחד ממחזותיו. ייתכן. בחיפוש מהיר בספר המחזות לא מצאתי פתיחה כזאת. אני נזכרתי ב"מאנאו טופאפאו" (רוח המת משגיחה) של גוגן. היחס בין הדמות האפלה המשגיחה על האישה השוכבת שכף ידה מושטת אל פניה. העמוד האקזוטי שהרוח הגוגנית נשענת אליו כמו הוחלף בצינור המרזב המתעקל על פי צורת גופו של לוסיאן פרויד (דמות הצל היא פורטרט עצמי). המרחב המיתי-פסיכולוגי בין שתי התמונות מזמזם מרוב אפשרויות.

*

פרידה קאלו

==פרידה קאלו, לוסיאן פרויד

מימין לוסיאן פרויד, ערב בסטודיו 1993. משמאל, פרידה קאלו, בית חולים הנרי פורד 1932 (לחצו להגדלה). זה בטח עוזר שהמיטה (הארכיטיפית והעל-זמנית) דומה. לכן הבאתי דוגמא נוספת.

פרידה קאלו==

פרידה קאלו, שורשים, 1943

לוסיאן פרויד, 1968

לוסיאן פרויד, פנים גדול פדינגטון, 1968-9

,

פרויד הוא צייר תיאטרלי, זה בולט במיוחד כשיש יותר מדמות אחת בציור. הוא מעמיד את המודלים שלו בתנוחות מאד ספציפיות אבל לא לגמרי טבעיות או נוחות. הם נמצאים כביכול בעיצומו של משהו אינטנסיבי ולא ברור עד הסוף, באיזור דמדומים ריאליסטי בין חלום לתיאטרון. הצייר פה הוא כמו קַשָׁב (היה פעם מקצוע כזה) שסורק תדרים עד שהוא קולט פיסת תת מודע, לא ברור של מי – יש משהו מאד צונן ואובייקטיבי במבט שלו.

אצל פרידה קאלו לעומת זאת, הכל אישי. הציורים שלה הן פיסות נפש פורחות ומדממות, יומן פנימי. בעוד שפרויד נותר שווה נפש ועגנוני. יש משהו מטריד בהשוואה. משהו שקשור למגדר. המחשבות האלה הן רק ראשי פרקים, אולי בדיון זה יתפרט.

*

אנרי מאטיס

לוסיאן פרויד, אם הצייר נחה==

לוסיאן פרויד, אם הצייר נחה ו  1976

הנרי מאטיס

אנרי מאטיס, פנים עם חצילים 1911

.

אמו של לוסיאן פרויד שקעה בדיכאון. הוא צייר אותה גם כדי להיות איתה ולעזור לה, עד מותה. המאטיסיות קשורה לטיפול בדוגמאות, במרקמים. הקשתות של כיסוי המיטה משתקפות בכרית ומתחרזות עם גזרת הווסט וקמטי הציפה. ומנגד ישנו הברזל החשוף של המיטה. גם למאטיס יש חיבה לצורות קוויות כאלה ששוברות ומחלקות את הזרימה. וכמובן שהדמיון רק מבליט את השוני ומוסיף עוד ממד לדיבור על עצב וקושי וזקנה. המאטיס של פרויד כבד ואפור, אימו קשה ומובסת. זאת עונה אחרת, מדור אחר של הנפש. אפילו בדוגמת האריג שהיא לובשת יש משהו שרצי.

.

אנרי מאטיס, אישה עם חלוק סגול וכלניות, 1937

אנרי מאטיס, אישה עם חלוק סגול וכלניות, 1937

*

סינדי שרמן

התכוונתי לכתוב גם על הקשר לפילם סטילס של סינדי שרמן. אבל יש לי יותר מדי להגיד על זה. אז אני רק מניחה כאן שתי התמונות כהבטחה לפוסט המשך.

.

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980 (לחצו להגדלה)

*

עוד פוסטים על אמנות

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

החנות, האמנות ויצירת המופת של אנטואן ואטו

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

בעניין "האונס" של דגה

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

על ברת מוריסו (פינוק ופמיניזם)

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

שמלת הכאב של רבקה הורן

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

ועוד

*

Read Full Post »