הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת

לענת ויסמן היקרה שמעקמת את אפה בכל פעם שאומרים הנסיך הקטן               .

.

זוהי רשימה שלישית (ואחרונה בהחלט) על הנסיך הקטן

לרשימה הראשונה

לרשימה השנייה – על האיורים

*

הקדמה

מהיכן אני? אני מילדותי, כמו מארץ מולדת.
אנטואן דה סנט אכזופרי

עד המאה השבע עשרה האמינו רבים מאנשי המדע שכל מיני יצורים קטנים כמו זחלים של זבובים, דגיגים ועכברים נוצרים מטינופת או מבוץ, בלי הורים. אביוגנזה, ככה קוראים לדבר הזה. אני זוכרת כמה התפלאתי עליו בשיעור טבע בכיתה ח'; זה לגמרי מופרך, כמו לחשוב שהאמנות המושגית למשל, או הפילוסופיה או השירה (לא חרוזי ילדים, אלא שירה-שירה) בקעו באופן שרירותי מתוך הטינופת של הבגרות.

לכל דבר בחשיבה האנושית יש שורשים בספרי ילדים. כבר נגעתי בזה לא פעם ולא פעמיים (כשהסברתי למשל, את תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט על פי חייל הבדיל של אנדרסן וכן הלאה), אבל לאוונגרד של הנסיך הקטן אני ניגשת בהיסוס מסוים. זה לא קשור לתובנות אלא לנמענים של הפוסט; אוהביו המסורתיים של הנסיך הקטן יירתעו מן הסתם מן הקרירות המופשטת של הצורה (למרות שטפטפתי קצת לפוסטים הקודמים לשם חיסון), ואילו מעקמי החוטם – שלידם אני מרגישה מיותרת ועקשנית כמו מסיונרית באפריקה – אינם בקיאים דיים כדי להעריך את אוצרות האוונגרד של הספר. אז עשו טובה ותקראו, אם לא בספר – לפחות כאן, צריך רק לקדד.

ועוד משהו: כמה מהדברים כבר עלו פה בהקשרים קודמים. הסליחה עם אלה שזוכרים אבל היה חשוב לי לפרוש את העושר הכוריאוגרפי, המיצגי והמושגי של הנסיך הקטן.

*

.

.

למעלה: כסא המתנה לשקיעת השמש, סנט אכזופרי.

למטה: כסא המתנה לעלה נושר, איור: בתיה קולטון, בעקבות האוסף הכי הכי.

.

פינה באוש בראשי תיבות

ונתחיל בדוגמא מינימליסטית: הנסיך הקטן אוהב לצפות בשקיעת השמש, בייחוד כשהוא עצוב. כוכבו כה קטן שדי להזיז את כסאו כמה צעדים כדי לראות את השקיעה פעם נוספת וכן הלאה והלאה. יום אחד הוא צפה כך בארבעים וארבע שקיעות.

זהו מנגנון פואטי ממוזער אבל אופייני: מצד אחד הפצע שמשקפת השקיעה, הליריות שהסתיידה מרוב שימוש, ומצד שני – הכסא שמדגיש את המלאכותיות, את "תיאטרון השקיעה". הרעשים הארציים של גרירתו והצבתו מפריעים לכינור הדמיוני המנגן ברקע. שלא לדבר על השיכפול: עוד גרירה ועוד גרירה, ועל הצוננין של הספירה: 44 שקיעות על פי תרגום אריה לרנר (ורק 43 על פי אילנה המרמן).

עכשיו קחו את הצירוף הזה של: ליריות ועצב, התעסקות בכסאות, וחזרה אובססיבית על אותה מחווה – וקבלו את קפה מילר של פינה באוש בראשי תיבות.

(על רגל אחת למי שלא ידע או זכר: קפה מילר מבוסס על זכרונות הילדות של פינה מבית הקפה של הוריה בזולינגן. על פי האגדה היא שיחקה מתחת לשולחנות ומשם עקבה אחרי היחסים שנרקמו בין הלקוחות וקלטה את העצב, הבדידות, הניכור והכמיהה לאהבה. עשרות כסאות הקפה מוצבים על הבמה וכמה מן הדמויות רוקדות לתוכם בעיניים עצומות, באמוק, בשיכחה. אחד הגברים, בתפקיד כפוי טובה של מלצר, מזנק ומעיף את הכסאות מדרכן ברגע האחרון ואחר כך מסדר אותם בחזרה. אף אחת מהדמויות אינה מתייחסת אליו. הן ממשיכות לרקוד בין הכסאות המתמוטטים, בין החבטות המחרישות את המוסיקה קורעת הלב המתנגנת ברקע, אריות מתוך "דידו ואניאס" ומתוך "מלכת הפיות" של פרסל. עוד על קפה מילר כאן וגם כאן.)

פינה באוש, קפה מילר

*

מחול הרכבות   

לא שהכל כל כך רגשי, אגב; קחו לדוגמא את המפגש של הנסיך הקטן עם כַּוָן הרכבת:

מה מעשיך כאן? [שואל הנסיך הקטן]
אני מכנס את הנוסעים בקבוצות של אלף איש, אמר פקיד המסילה, ואחר כך אני מכוון את הרכבות המסיעות אותם, עיתים ימינה ועיתים שמאלה.
אותה שעה חלפה על פניהם בקול המולה גדולה, כרעם מתגלגל, שהרעיד את תא הכוון, הרכבת המהירה שהיתה מוארת בשפע אורות.
אץ להם הדרך, העיר הנסיך הקטן. לאן פניהם מועדות ומה הם מבקשים?
אפילו נהג הקטר אינו יודע זאת, השיב הכוון.
ועוד רכבת מהירה, מוארת ומטרטרת, עברה בסמוך להם ופניה לכיוון ההפוך.
הכי כבר חוזרים הם כלעומת שבאו? תמה הנסיך הקטן.
הללו נוסעים אחרים הם, הסביר פקיד המסילה, הם מתחלפים.
הכי לא היו שמחים בחלקים במקום המצאם?
לעולם אין אדם שמח בחלקו במקום הימצאו, אמר פקיד המסילה.
והנה עברה ברעם גלגלים רכבת מהירה שלישית, כולה שופעת אור.
כלום רודפים הם אחרי הנוסעים הראשונים? שאל הנסיך הקטן.
(הנסיך הקטן, תרגום אריה לרנר)

הפוטוריזם והרכבת – דינמיקה של רכבת, לואיגי' רוסלו, 1912

.

יגידו מה שיגידו אנשי המסר – זוהי חֶלְקת הפוטוריזם הקטנה של הספר (הפוּטוּריזם, על רגל אחת – היה זרם אמנותי מראשית המאה העשרים שחרת על דגלו את פולחן המהירות, המכונה והעתידנות). סנט אכזופרי אמנם בא לקלל את הניכור, אבל נסחף לרגע בעל כורחו בקסם הפוטוריסטי של הרכבות הרועמות והמוארות החוצות את המרחב הלוך ושוב, אלפי אנשים חולפים בכיוונים הפוכים במין פזמון חוזר של בלט אורבני. (כמעט העתקתי לכאן את הסצנריו המטורף של "מחול מכונת הירייה" של מרינטי כדוגמא לבלט פוטוריסטי, אבל התאפקתי כדי לא להאריך. עוד על הפוטוריזם אפשר לקרוא כאן).
וזה לא הבלט ההמוני היחיד בספר; בפרק 16 מתוארת הדלקת הפנסים על כדור הארץ ממעוף מטוס:

ממרחק הרושם היה מרהיב. תנועות הצבא הזה [צבא מדליקי הפנסים] היו סדורות וערוכות כמו בריקוד בלט באופרה. ראשונים הופיעו מדליקי הפנסים של ניו זילנד ואוסטרליה … אחר כך נכנסו למחול מדליקי הפנסים של סין וסיביר … ואז בא תורם של מדליקי הפנסים של רוסיה והודו, אחר כך של אפריקה ואירופה. אחר כך של אמריקה הדרומית. אחר כך של אמריקה הצפונית. וכל אלה לא טעו בסדר הופעתם אפילו פעם אחת. זה היה נהדר. רק מדליק הפנסים היחיד של הקוטב הצפוני, ומדליק הפנסים היחיד של הקוטב הדרומי חיו חיי בטלה ושאננות: הם עבדו פעמיים בשנה.

(הנסיך הקטן, תרגום אילנה המרמן, מצוטט בקיצור, ההדגשות שלי)

כדור הארץ בלילה

.

ממרומי המטוס של סנט אכזופרי נחשפת הכוריאוגרפיה של בלט החיים. יש קשר בין המקצוע והייעוד של סנט אקזופרי לאוונגרד האינטואיטיבי שלו, ליכולת להתבונן מבחוץ ולגזור תבניות מהסיטואציות הרגשיות ביותר.

*

המצאת הידידות

כסא השקיעה הוא דימוי בודד – גם אם מרכזי – בספר ואילו הפוטוריזם מבליח לרגע ונעלם כמו רכבת דוהרת. לפני שאחשד בהיטפלות לזוטות אני מגיעה ללב לבו של הספר (או לפחות מאחד הלבבות שלו, כי לספר הזה חובב השכפולים, יש לפחות שלושה לבבות, כמו לדיונון).

ובקיצור, בואו נבדוק את "נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב", כמו שקורא לו אריה לרנר. בפרק זה פוגש הנסיך הקטן בשועל שמבקש ממנו לאלף אותו.

… מה פירוש "לאלף"? [שואל הנסיך הקטן]
זהו עניין שהזניחוהו יתר על המידה, הסביר השועל, ופירושו לקשור קשרים.
לקשור קשרים?…
אמת, נכון הדבר, ענה השועל, בעיני הינך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים אחרים; אין לי צורך בכך. אף אתה אינך זקוק לי; בעיניך אתה אינני אלא שועל הדומה למאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו.

אני מדלגת על עמוד בערך ומגיעה לחלק המעשי:

… תחילה [מסביר השועל] תשב לך במרחק מה ממני, כך, על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקור כל אי הבנה. אך כל יום תוכל לשבת קרוב יותר אלי…
למחרת היום חזר הנסיך והקטן ונפגש עם השועל. הלה פנה אליו ואמר:
מוטב לשוב יום יום באותה שעה. אם תשוב למשל, בשעה הרביעית אחר הצהריים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית. ככל שתקרב שעת הפגישה ארגיש עצמי מאושר יותר. ובהגיע השעה הרביעית אתחיל להתרגש ולדאוג. אז אדע לראשונה את מחיר האושר! אך אם תבוא בכל שעה שתהיה, לא אדע לעולם אימתי עלי להתכונן בלבי…

השועל מלמד את הנסיך הקטן שיעור בחברות. הוא לא מציע לו להתרועע איתו, להאזין לקולו, לשאול במה הוא אוהב לשחק והאם הוא אוסף פרפרים (כמו שמטיף סנט אקזופרי בתחילת הספר), אלא מלמד אותו כוריאוגרפיה נוקשה, כללים פורמליים של תנועה בזמן ובמרחב. יותר מכל זה מזכיר לי את (Security Zone  (1971 מיצג ללא קהל שעשה ויטו אקונצ'י בהשתתפות לי ג'אפי, אדם שאקונצ'י לא בטח בו בחיי היומיום. העבודה נועדה "למדוד" את האמון ביניהם ואף "לבנותו". לשם כך הסתובב אקונצ'י על רציף 18 בניו יורק רעול עיניים, ידיו קשורות מאחורי גבו ואוזניו פקוקות. לא היתה לו ברירה אלא לבטוח בג'אפי, היחיד שיכול היה למנוע ממנו לפסוע לתוך המים.

ויטו אקונצ'י, Security Zone 1971

הנסיך הקטן והשועל

.

בהערות הנלוות לעבודה דן אקונצ'י באפשרויות להרחבתה: האם כדאי להיפגש עם ג'אפי באופן קבוע כדי לתרגל את האמון ביניהם, ואולי עדיף להרחיב את הפרוייקט ולהפוך אותו לשיטה, להכין מפה גאוגרפית של מקומות שבהם יוכל להתאמן על צרכים, יחסים, רגשות.

ההנמקה של השועל לשעת מפגש קבועה מראש (הפיסקה השנייה בציטוט למעלה) מזכירה את הנסיון של היצ'קוק להסביר לטריפו מהו מתח (צוטט כאן לאחרונה, בהקשר אחר ובגרסה מורחבת):

אנחנו משוחחים כאן לתומנו, אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן… [ונניח ש] הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ.

*

מסע בין כוכביות

אנשי המסר רואים במסעו של הנסיך הקטן סיור בעולם המבוגרים: המבוגרים (על פי יפה ברלוביץ, שמצוטטת אצל גדעון טיקוצקי, אני לא מסוגלת לחשוב ככה, אפילו לא בכאילו!) – הם שתלטנים אבסולוטיים (כמו המלך), פעלתנים לשם פעלתנות (כמו איש העסקים), מצייתים בעוורון (כמו מדליק הפנסים), מלומדים עקרים (כמו הגיאוגרף), יהירים (כמו הרברבן) ושיכורים (כמו השתיין).

.

אני מתבוננת באיורים ומגלה שהכוכבים הם באותו סדר גודל (בניגוד למה שכתוב, אגב): סדרת כדורים גדולים עד ענקיים שעל כל אחד מהם ניצב או יושב איש בודד שחוזר על מחווה גופנית ו/או מילולית, עם או בלי חפץ: המלך מצווה שוב ושוב לכל העברים, הרברבן מסיר את כובעו וקד בכל פעם שהנסיך מוחא כפיים, השיכור הופך בקבוקים מלאים לבקבוקים ריקים וגם הדיאלוג איתו הוא לגמרי מעגלי, איש העסקים ממלמל חישובים ועוקב אחריהם באצבעו, מדליק הפנסים מדליק את פנסו ואומר בוקר טוב, מכבה ואומר ערב טוב. והגיאוגרף הוא אמנם קצת עמום, הוא רק מחדד את עפרונו כדי לרשום עדות (באיור אגב, יש לו זכוכית מגדלת שגם עליה יכול כוריאוגרף-במאי עתידי לבסס איזו מחווה). חבורת אנשים על כדורים, כמו בקרקס; כל העולם במה.

אלה לא "תמונות חיות" ("tableaux vivants", הצבת אנשים בפוזות תיאטרליות שהיתה פופולרית עד המאה התשע עשרה) התמונות החיות היו קפואות; הפעילות של אנשי הכוכביות קרובה יותר למיצג, אמנות המבוססת כזכור, על רעיונות ופעולות; למשל – רעיון הגאווה הריקה המתגלם בהסרת כובע וקידה בכל פעם שנשמעות מחיאות כפיים, שוב ושוב ושוב; כי ההווה המתמשך, המשתכפל שוב ושוב, הוא זמן המיצג. ועוד עניין שמקשר בין דיירי כוכביות למיצגנים הוא הניתוק מכל הקשר סיפורי. כלומר, אם ניקח את הרברבן – די במחיאות כפיים, אין צורך בהצגה או במעלל אחר שיצדיק אותן. לא נרמז איך הפך הרברבן ליצור כזה וגם אין שום סיכוי שישתנה.

והנסיך הקטן? הוא ממלא את תפקיד הקהל.

.

למעלה, כוכבה של נערת ההולה הופ (סיגלית לנדאו)

למעלה, כוכבה של המסתפרת (רבקה הורן)

כוכבה של בולעת הפנינים – מתוך "המוצצת הנוצצת" 1998, מיצג שבו בולעת הילה לולו לין פנינה אחרי פנינה במשך דקות ארוכות.

.

ונכון, במיצגים יש לא פעם טוויסט לפעולה יומיומית: להולה הופ של סיגלית לנדאו יש עוקצי תיל, רבקה הורן מסתפרת בשני זוגות מספריים, והילה לולו לין בולעת פנינים על חוט, פעולה חסרת שחר לכאורה. אם לא נוח לכם לקבל את אנשי הכוכביות לעולם המיצגים, אפשר להסתפק במחול הפוסט מודרני, שהוסיף תנועות יומיומיות לשפת המחול כמו שאפשר לראות בתחילת הסרטון הבא (טריילר של סרט תיעודי מרתק על מחול פוסט מודרני). כמה קל להציב במקום הרקדנים את דיירי הכוכביות, זה בצד זה על הכדורים הענקיים שלהם, כל אחד שבוי בלופ של המחוות הקבועות שלו. זה רק יבליט את הבדידות והתלישות.

.

*

לספור כוכבים ואורות

המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: "איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?" לא, הם שואלים: "בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?" ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו.

(הנסיך הקטן, תרגום אילנה המרמן)

סנט אכזופרי לועג לשיגעון המספרים של המבוגרים, אבל במהלך הקריאה מתברר שגם הוא נדבק במחלה: הוא מונה את מספרי האסטרואידים בהם בקר הנסיך הקטן (כדי להוכיח את קיומם למבוגרים?) ואת מספרי הנוסעים ברכבות המנוכרות. כדי לתאר את כדור הארץ הוא מדקלם שנתון סטטיסטי שלם: 111 מלכים, 7,000 גיאוגרפים, 900,000 אנשי עסקים, 7.5 מיליוני שיכורים, 311 מיליוני גאוותנים. ו-462,511 מדליקי פנסים שהועסקו ב6 יבשות לפני המצאת החשמל. סך הכל 2 מיליארד מבוגרים שיכולים להצטופף לדבריו, בכיכר שגודלה 25 על 25 קילומטרים.
ואם לא די בזה, הנסיך הקטן עצמו סופר שקיעות (ראו למעלה)! וסנט אכזופרי סופר איתו; הוא מגלה לנו שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו המסתחרר של מדליק הפנסים בעיקר בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. וזה לא נסיון לרַצות את המבוגרים, זה הרגע שבו מסגיר המספר את משיכתו שלו למספרים.

תנוח דעתכם, לא מדובר חלילה, במעידה ובגידה והזדקנות אלא באמצעי בדוק נגד קלישאות וסנטימנטליות, ובסממן מובהק של אוונגרד. קחו את יוקו אונו למשל. עוד כשכתבתי על נאום השועל התלבטתי בינה לבין אקונצ'י. מיצג האמון שלו אמנם חופף למיצג הידידות של השועל אבל חסר בו הנופך הלירי המשותף ליוקו אונו ולסנט אכזופרי. ספרה של אונו "אשכולית" שיצא לראשונה ב1964 עשרים שנה אחרי מותו של סנט אכזופרי, מכיל רישומים וקובצי הוראות שכל אחד מהם הוא בו-בזמן אמנות מושגית ושירה. הזיקה בין חתרנות למילוי הוראות מפתיעה באמנות המושגית בדיוק כמו בנסיך הקטן; אונו נתפסה בשעתו כעוף מוזר באוונגרד הניו יורקי, היא היתה רגשית ויצרית ופיוטית מדי לטעמם, ועל רקע זה בולטת ביתר שאת המשיכה שלה למספרים. למשל:

.

NUMBER PIECE  I

מְנֶה את כל המילים בספר
במקום לקרוא אותן.

.

.

NUMBER PIECE  II

החלף את שמות העצם בספר במספרים
וקרא.
החלף שמות תואר בספר
במספרים וקרא.
החלף את כל המילים בספר
במספרים וקרא.

חורף 1961

וגם

COUNTING PIECE  I

מְנֶה את מספר האורות בעיר
כל יום.
ערוך רשימת מספרים ותלה אותה על
הקיר.

.

.

COUNTING PIECE  II

מְנֶה את מספר הכוכבים בשמים
כל יום.
ערוך רשימת מספרים ושלח אותה אל
ידידיך.

חורף 1962
מתוך אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו

ובהמשך לכך ובחזרה לנסיך הקטן – השיא (מבחינת האווגרד כמובן) מתרחש במפגש עם איש העסקים: הקפטליסט השמן עם הסיגר מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, הוא טוען, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן". פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה שעליה כתבתי בפעם הקודמת הוא מכיל את הכוכבים כמו שהיא מכילה את הכבשה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך.

השטר שהונפק לכבוד הנסיך הקטן (אני לא הייתי מעזה להחריד את רוחו של סנט אכזופרי ממנוחתה).

*

רציתי לכתוב עוד הרבה דברים, ביחוד על הזיקה המשונה והמרתקת בין סנט אכזופרי ליוזף בויס (על זה לפחות תוכלו לקרוא בספר החדש שלי שיגיע תוך שבוע-שבועיים לחנויות). אבל הפוסט הזה הלך והתנפח לממדים בלתי אפשריים… אז אזכיר רק שתחושת האוונגרד שלי זכתה לגיבוי לא צפוי. זוכרים את לאון ורת ידיד הנפש של סנט אכזופרי שלו הוקדש הנסיך הקטן? ובכן גדעון טיקוצקי כתב עליו כאן  ונחשו מה? ורת היה בין השאר מבקר אמנות שקידם את ההכרה בהישגי הדאדא והסוראליזם.

*

עוד יצירות שצד הצורה שלהן קופח על חשבון התוכן

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של טרנטינו

*

קשור מאד

על בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

מיצגניות וגיבורים

הפוטוריזם ואני

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

דברים נפלאים

מודרניזם לקטנים – על האיורים לשמוליקיפוד

*

Read Full Post »

הפוסט השני על הנסיך הקטן (על האיורים)

לפוסט הראשון על הנסיך הקטן

לטובת מי שלא מחזיק בספר, תודה למחסנאית שמצאה לינק לתרגום נוסף, שדורש אמנם קידוד.

***

.

מאד הייתי רוצה לפתוח את הסיפור הזה כמו סיפור אגדה. הייתי רוצה לומר: "היה היה פעם נסיך קטן שגר בכוכב קטן כמעט כמוהו, והוא היה זקוק לחבר…"

הנסיך הקטן עמ' 16, תרגום אילנה המרמן*

אבל לא כך בחר סנט אכזופרי לפתוח את סיפורו. הוא התחיל מאיור. לא סתם איור שמתלווה לטקסט כמו צל אלא כזה שנדחף קדימה למרכז הבמה והופך לנושא הדיון:

פתיחת הנסיך הקטן. האיור שלמטה אינו כובע כמובן, אלא נחש בריח שבלע פיל.

.

והספר לא רק נפתח באיור כזה אלא גם מסתיים בו:

.

העמוד המסיים את הנסיך הקטן, לחצו להגדלה לקריאת הטקסט

.

ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר. את האוונגרד הארד-קור שיבריח מן הסתם את אוהביו המסורתיים של הספר, אני שומרת לפעם הבאה. עכשיו אני רוצה לבחון את המעמד המיוחד של איורי הנסיך הקטן דרך שלוש תחנות: הדף הפותח, הדף הסוגר, ודף "צייר לי כבשה" המפורסם. למי שצריך תזכורת: בעקבות תאונת מטוס נוחת המספר במדבר סהרה. הוא מקיץ משנתו בגלל קול מוזר שמבקש ממנו לצייר כבשה. זה הנסיך הקטן והעקשן שאינו חפץ בפיל בתוך נחש בריח (אותם מצייר לו המספר בהתחלה) אלא בכבשה. לא חולה כמו הכבשה הראשונה שהמספר מצייר לו, ולא עם קרניים כמו השנייה (זה בכלל איל! הוא טוען), וגם את השלישית הוא פוסל בטענה שהיא נראית זקנה. סבלנותו של המספר פוקעת והוא מצייר תיבה בכמה קווים. בתוכה, כך הוא אומר, נמצאת הכבשה שבה חפץ הנסיך הקטן. להפתעתו הרבה זה עובד. הנסיך הקטן מרוצה. הוא רק מברר לכמה עשב היא זקוקה, כי אצלו הכל קטן כל כך… כלומר – הכבשה הבלתי נראית (שנרדמה בינתיים בתוך הקופסא) היא כל כך ממשית שחייבים לצייר לה זמם, אחרת תאכל את השושנה שלו. שושנה ממשית שנבטה מזרע תועה.

.

הנסיך הקטן, עמוד "צייר לי כבשה"

*

זה מאד פשוט מה שאני רוצה לומר על האיורים, אבל גם מאד מורכב בגלל טבעם האַ-לינארי ובגלל הגבול המתעתע בין איור למציאות מוחשית ולתודעה בספר. ובכל זאת אנסה את כוחי.

איורי הנסיך הקטן מזכירים לי את הסיפור הסיני על הקיסר שציווה על האדריכל שלו להקים לו ארמון. כשהגיעה השעה, פרש האדריכל לפני הקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר התרתח על התעלול ואיים להוציא אותו להורג, ובתגובה פתח האדריכל את דלת הארמון המצויר ונעלם.

ובו בזמן עולה בדעתי גם ציור המקטרת של מגריט, המפורסם עם הכיתוב: "זו אינה מקטרת" (כלומר, זה רק ציור של מקטרת).

רנה מגריט "זו אינה מקטרת".

.

הפרשנות המקובלת רואה בנסיך הקטן אלגוריה, בין השאר פוליטית, בגלל השנה (1943) והנסיבות בהן נכתב. בהמשך לקו הזה, פסילת הכבשה החולה והזקנה נתפסות כרמז לסלקציות והשבחות גזע. עניין מופרך בתכלית, אם תשאלו אותי, שמציב את הנסיך הקטן (והפְּרֶה-היפי) בקוטב הפשיסטי-נאצי של המשוואה. ובכלל, מְשָׁלים ואלגוריות הן צורות שטוחות וחד משמעיות שאינן יכולות להכיל ספר כה חמקמק ומלנכולי. לכל היותר אפשר לקבל את הקישור כשארית מציאות שמשתרבבת לחלום. הפסילות לטעמי, הן חלק מתבנית ריטורית טקסית שמכינה את הבמה לעיקר. הדוגמא הכי פשוטה שעולה בדעתי זו כיפה אדומה: הלא אין מניעה שהזאב יטרוף אותה ברגע שהיא נכנסת לבית סבתהּ, אבל הדיאלוג שבו היא שואלת, סבתא, למה יש לו אף כזה ועיניים כאלה, מכין את הבמה לפה הטורף ולשיא הסיפור.

ובחזרה לנסיך הקטן – כמו בתשובה לבדיחה-חידה הגרמנית: Varoom ist die banana kroom? (למה הבננה עקומה?) "כדי שתתאים לקליפה שלה!", הכבשים צריכות להיפסל כדי שנגיע לאיור התיבה האוצר עולם ומלואו בדימוי פשוט אחד:

את הכוח לברוא בעזרת הדמיון (המיוחס קודם כל לילדים), ובהמשך לכך, את ההבנה ששום מראה עיניים, שום דבר שקיים במציאות, לעולם לא ישווה למה שמדמיינים, ובהמשך לכך, את האני המאמין של הספר, ש"מה שחשוב באמת סמוי מן העין".

כשלושים שנה אחרי הנסיך הקטן, ייצור יוזף בויס כמה עבודות שמרכיבים חשובים שלהם חתומים בתוך תיבות. והחוקרת קרוליין טיסדל תכתוב עליהן, שהנוכחות של "מרכיב מהותי סמוי מן העין, היא עוד קריאת תיגר על המשוואה המטריאליסטית בין מראית העין של העולם לבין המציאות." סנט אקזופרי היה חותם על זה בשתי ידיים. אבל על בויס וסנט אקזופרי עוד נדבר בפוסט הבא.

ולבסוף, ולא פחות חשוב מבחינתי – התיבה מייצגת את היסוד המופשט והקונספטואלי של הספר. איור "הכבשה שבתוך התיבה" הוא אמנות מושגית בזעיר אנפין שרק מעמידה פנים של איור בספר ילדים.

כבר הזכרתי פעם את התיבה של סנט אקזופרי כשכתבתי על דיוקני הידוענים של אנני ליבוביץ'. זה היה בפרק על דיוקנו העטוף של כריסטו. הרי אין שום ראיה שזה דווקא כריסטו מתחת לבד, זה יכול להיות כל אדם ואפילו פסל או בובה…

כריסטו, אנני ליבוביץ'

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק, מאת לואיס קרול

.

ועוד כמה מילים על "נוף שתי הגבעות והכוכב" החותם את הספר (גללו למעלה). הוא צוייר, כפי שמעיד סנט אקזופרי, כדי שהקוראים יוכלו לזהות את המקום שבו הופיע הנסיך הקטן במקרה שייקלעו לשם. במעשיותו הלא מעשית מזכיר לי האיור את מפת האוקיינוס של לואיס קרול בציד הסנרק. לא אתפלא אם סנט אכזופרי הכיר את יצירתו של לואיס קרול ואם משהו ממנה חלחל בלי משים גם לנסיך הקטן. אפילו הקיר שעליו יושב הנסיך הקטן לפני שהוא נופל אל מותו הזכיר לי באופן עמום וחלומי את הקיר שממנו נפל המפטי דמפטי נפילה כל כך גדולה, שכל חיילי המלך וכל פרשיו לא יכלו להשיב אותו לקדמותו.

המפטי דמפטי, טנייל, מתוך הרפתקאות אליס בארץ המראה

מתוך הנסיך הקטן, רגע לפני הנפילה

.

ובחזרה לאיור המסיים: איור הנוף העצוב והיפה בעולם הוא איור מתהפך שחותר תחת המטרה המוצהרת שלשמה צוייר ומבטא דווקא את קוצר היד, את חוסר היכולת לממש אותה. הוא מבטא את הכאב והסופניות של הפרידה במינימליזם של שיר הייקו עם הומור קל של קריקטורה. זה האיור המשלים את איור התיבה ומוכיח שוב, בפעם האחרונה, שמה שחשוב באמת סמוי מן העין. הוא ארספואטי במידה (כלומר עוסק באמנות על אמנות, כמו נניח, מכתב התודה שכותב נחום גוטמן למַחְבּרת הציורים שלו בסוף לובנגולו מלך זולו), ובו בזמן הוא גם תרשים של זיכרון ותמצית שלו.

הנסיך הקטן הוא ספר הפרידות: מהשושנה, מהשועל, מהמספר (וגם להפך). זו הסיבה למלנכוליה האינסופית שלו, לעיסוק האובסיסיבי בזיכרון, ובעצם – בתנועה בין יצירה לזיכרון, באופן שבו שניהם ניזונים מהדמיון (ובמילים אחרות – זאת שירה).

*

ועוד שלושה אפילוגים:

1.

למעלה, דף מהמחברת שבה כתב ניב-יה דורבן את ספרו "ג'נסיס רוצה הביתה", על ג'ירף מלנכולי שמתגעגע לאפריקה שלו. הוא נכתב בגיל תשע עשרה והתגלה כחמש עשרה שנים לאחר מכן בעיזבונו. בחלק התחתון של הדף הוא צייר נחש שבלע ג'ירף. משפחתו שהוציאה את הספר צירפה את תצלום הדף.

*

2.

ואיך אפשר לסיים בלי אחד הקטעים האהובים עלי מ"גן השבילים המתפצלים" של חורחה לואיס בורחס. בסיפור "משנתו של אבֶרואֶס" נושא הגיבור, מלומד מוסלמי, נאום קצר על שירה ומצטט את המשורר זוּהאיר שכתב כי:

במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא … אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד. כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר …הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…

*

3.

למעלה, החולייה האחרונה בשרשרת הגעגועים והזיכרון הזאת (פתאום תוך כדי כתיבה, הבנתי את הקשר), עץ החיים שציירתי לזכרו של מריו קוטליאר (1949-1999), במקום הקדשה, בסוף "קולה של המילה – מבחר מאמרים על שירה פרפומנס". אלזה לסקר שילר היתה המשוררת האהובה עליו. הוא אפילו חגג לה פעם יומולדת 120 והזמין הרבה אמנים שהביאו לה מתנות.

—

קטעי הנסיך הקטן פעם בתרגום אילנה המרמן ופעם בתרגום אריה לרנר.

לפוסט הבא, השלישי והאחרון, על הנסיך הקטן

לפוסט הראשון על הנסיך הקטן

*****

ובלי שום קשר אבל שמחה רבה, פסטיבל הויטרינה למלאת שנתיים לחנות:

לחצו להגדלה

*

ועוד הודעה משמחת:

ביום שישי ה-12.10 ב-16:30

תתקיים בספריית גן לוינסקי

הצגת הילדים "הדרך לשמה" של קבוצת רות קנר.

כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »

הפוסט הראשון על הנסיך הקטן

לי"נ, כשהיה נער וידיד נפש

.

סתירות
את "הנסיך הקטן" קבלתי מאמא שלי. היא הושיטה לי אותו בחגיגיות מיוחדת. בת כמה הייתי? הזיכרון שלי אינו חל על מספרים ותאריכים אבל מכיוון שהרביתי לנדוד בין דירות ובין ערים, התפאורות המתחלפות משמשות מעין פיגום; זה היה בדירה שבה גרנו לפני שאחותי נולדה. עוד לא מלאו לי ארבע כשקבלתי את הספר המוזר המלנכולי והמתריס. אמי פתחה אותו וקראה: "לעולם אין המבוגרים מבינים דבר וחצי דבר בשכלם הם וקשה לילדים להסביר להם תמיד תמיד." קשה להסביר כמה משונה זה היה; באותם הימים הכללים היו ברורים: המבוגרים היו אלה שהסבירו והילדים היו אלה שהתקשו להבין. ופתאום עולם הפוך! אמי לא רגזה ולא התריעה שזה רק סיפור, היא קראה את המילים החצופות לתומה, ובקירות העבים של המציאות – כל כך עבים עד שנדמה שאין כלום מעבר להם – נפער מין… לא פתח מילוט, אין צורך להפריז, הרי לא קניתי את הססמאות האלה; גם אני כמו המבוגרים, לא ראיתי שום פיל בתוך הנחש, והילדים שהכרתי לא היו פחות כוחניים או אטומים מהמבוגרים. אבל בעצם הסתירה היה חידוש; עמום ואביך אבל מבורך. עד היום אני מתנחמת בסתירות. יש אנשים שמחפשים הרמוניה אבל אני מאמינה בסתירות, בשטחי הפקר בין הנחות סותרות, בלי פיקוח וזרועות שלטון. והנסיך הקטן אגב, הוא ספר מלא סתירות.

*

ספר זיכרון או יומן

הנסיך הקטן, הספר בצרפתית

הנסיך הקטן, כריכת הספר בעברית

הגרסה העברית משום מה, הרבה יותר חגיגית מהמקור הצרפתי: למן הכריכה הקשה הנצחית ועד תמונת העטיפה החגיגית והפונט של הכותרת (באותיות כאלה צוירו הפתגמים שנתלו על קירות הכיתה). הגרסה העברית היא מעין ספר זיכרון לנסיך הקטן, בעוד שהצרפתית משורבטת במין חולין של יומן וטיוטה.

*

אהבה ומוות
כשאמרתי לנ' שאני עומדת לכתוב על "הנסיך הקטן", היא סיפרה לי שפעם נערך במוזיאון הארץ יום עיון על הספר. הגיע המון קהל וכולם ישבו עם עותקים פתוחים כמו בסדר פסח. ראשון עלה אדיר כהן לבמה ופתח ואמר: "אהבה. אהבה, אהבה…" וכל הקהל המה וגרגר בתגובה, וכהן אמנם הקדיש את דבריו לאהבה בין הנסיך לשושנה. צחקתי ואמרתי שזאת לא תהיה המילה שלי, אהבה, ונ' המשיכה וספרה שמיד אחרי אדיר כהן עלה עדי צמח לבמה, וקרא: "מוות. מוות, מוות!" וכולם התחלחלו, כאילו הפיה הרעה של היפהפיה הנרדמת הגיעה לקלקל את המסיבה. ושוב צחקתי (קשה להתאפק כשנ' מספרת) אבל לא, גם על המוות לא רציתי לכתוב. אהבה ומוות זה אותו דבר, אלה התאומים הסיאמיים של הרומנטיקה. אני לא מתכחשת לקיומם אבל זה לא העניין שלי עם הנסיך הקטן. "אז מה תהיה המילה שלך?" היא שאלה. ואני אמרתי: "אוונגרד." לא הכנתי את זה מראש, המילה פשוט קפצה לי מהפה כמו הקרפדות שקפצו מפיה של הנערה הרעה בסיפור של האחים גרים. ועל זה אני רוצה לדבר בעצם, בשני הפוסטים הבאים (הנוכחי הוא רק ההקדמה). כי כמו שאמר הנסיך הקטן, מראה העיניים "אינו אלא הקליפה". והספר הזה הוא ביצת קוקייה שהוטלה בתוך קן של ספרי ילדים; בתוך הקליפה הפיוטית-מלנכולית-פילוסופית-נאיבית עד כדי סנטימנטליות וספרי מתנה, כן, גם הרבב הזה דבק בו – חבוי ספר יבש (במובן הטוב, העמיד, של המילה) ומופשט. ספר משחקי ודקדוקי כמו שאני אוהבת אותם.

ובעצם מה שאני אוהבת זו השניוּת, המתחים והחפיפות בין האהבה והמוות למשחק הצורות, בין ה"אין לראות אלא בלב בלבד" לאוונגרד.

*

הדקדוק של הזהויות
קחו למשל את משחק הזהויות ונקודות המבט: בשביל איש העסקים הכוכבים אינם אלא "הדברים הקטנים האלה שרואים לפעמים בשמים," בשביל המספר הם פעמונים בגלל צחוקו של הנסיך הקטן. מנקודת מבטו של הפרח הבודד במדבר, בני האדם אינם אלא צמחים תלושים, חולפים ברוח: "אין להם שורשים. זה מקשה עליהם מאד," הוא מסביר. "הוי, הנה נתין!" קורא המלך כשהוא רואה את הנסיך הקטן לראשונה, וכשהנסיך מתעקש לעזוב הוא קורא לו "שגריר". בעיני הרברבן הוא "מעריץ", ובשביל הגיאוגרף הוא "חוקר ארצות". ולאט לאט מתחוור (לי, על כל פנים) שגם "הנסיך הקטן" אינו זהות אובייקטיבית מוסמכת אלא עוד השתקפות בראי של אהבת המספר וגעגועיו.

על פי התמונה הזאת של נפוליון השלישי צוייר הפורטרט המפואר של הנסיך הקטן, שאין לו בעצם שום עוגן אחר בספר, לא בטקסט ולא באיורים.

.

לא במקרה נזכרתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן:

"כי היא היתה עדנה של חדר השינה ועדנה של חדר האורחים ועדנה של המטבח, ובכל אחד מהם היא היתה שונה, וכשחלפה בכל אחד מהם התחולל בה, עדיין, אחרי כל השנים הללו, שינוי זעיר, עברה אותה רוח אחרת, שבבים אחרים היו נוסקים אל המגנט" (141).
"והיתה עדנה של גיל עשרים ושש ועדנה בת שלושים, ועדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … והיתה עדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של התפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה" (142).

על דקדוק הזהויות, אפשר לקרוא בהרחבה בספרי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י. ולפני שאני מסיימת עוד כמה מילים על ההקדשה שפותחת את הפוסט.

*

כשהייתי נערה היה לי ידיד נפש שחזר פתאום בתשובה (בגלל איזו שושנה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). אני לא מדברת על "התחזקות" כזאת או אחרת אלא על הארד-קור חב"ד. פתאום הוא הפך לזר עם ססמאות כמו "כל יהודי מאמין ב'השם'". לשווא כעסתי ובכיתי. כעבור איזה זמן קבלתי הזמנה לחתונה. קניתי לו את ברכת האדמה של קנוט המסון, ספר נפלא שסימל בעיני את מה שעזב. אבל מה לכתוב בהקדשה, איך ליישב בין הריחוק לקרבה, בין האבל לשמחה, הניכור לאהבה? אולי בגלל הצער על הידיד שאבד, נזכרתי בנסיך הקטן, ובהקדשה של סנט אכזופרי בפתח הספר:

לידידי היקר ליאון וֶרְת

איתכם הסליחה, ילדים, על כי הקדשתי ספר זה לאדם מבוגר. אך טעמי עימי: אדם מבוגר זה הוא הטוב בידידים שיש לי בעולם. טעם אחר: אדם זה מסוגל להבין הכל. אפילו ספרים שנועדו לילדים. ועוד עימי טעם שלישי: ידידי המבוגר יושב בצרפת הכבושה ושרוי במצוקת רעב וקור. ויש לעודדו ולנחמו. אך אם כל הטעמים הללו אין בהם כדי להניח את הדעת, הריני מוכן ומזומן להקדיש את הספר לאותו הילד, שגדל והיה לידידי בהגיע לגיל הבגרות. כל האנשים המבוגרים היו לפנים ילדים קטנים. אם כי מעטים מביניהם זוכרים את הדבר הזה. הנני מתקן איפוא את כתב ההקדשה שלי:

לידידי ליאון ורת
בשעה שהיה ילד קטן

זו הקדשה נפלאה, לא בגלל תוכנה אלא בגלל שהיא מכירה בזהויות הנבדלות והמתחלפות של אותו אדם, במקום להתיך אותן כמקובל. שאלתי ממנה את התבנית שאיפשרה לי לדייק בלי להשתפך ולמרוח. הזכרתי לו את ההקדשה וסיימתי מעין פרפרזה עליה. לא נסעתי לחתונה. שלחתי את הספר בדואר. לא זכרתי את מספר הבית (הזיכרון שלי כאמור, מסנן מספרים). רשמתי על החבילה הנחיות מפורטות לדוור. וכעבור זמן רב היא הוחזרה אלי בעטיפה קרועה. זה קרה לפני שנים רבות. ואני שוב מנסה ומקדישה את הפוסט בגעגועים לידיד שהיה.

*

לפוסט השני – על האיורים של הנסיך הקטן

*

עוד על ילדותי

פרוייקט מרי דה מורגן

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר)

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

בדיוק כפי שזכרתי

גילגי (הלא היא בילבי הלא היא פיפי) היתומה המאושרת (וכל סדרת גיבורות ילדות)

וכן הלאה.

*

על אוונגרד

הפוטוריזם ואני

האוסף הכי הכי

כחול הוא צבע שערך הצהוב (ושאר פרקי הסדרה)

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

*

Read Full Post »