Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אנדרסן’

זה עתה יצא חיים ומילים מאת מרים ילן שטקליס. (פוסט מהיר, בתנאי הדובי במעלית של הפוסט הקודם, לפני שהספר יצטנן)

מתוך הכריכה האחורית

פעם היתה לי סטודנטית אהובה עם שיער אדמוני עבות ונפלא. בכל פעם שהייתי עצובה או שמשהו עכר את עיני, הסתכלתי בשיער הנפלא והתנחמתי. יום אחד היא הסתפרה קצוץ. אמרתי לה, מה עשית? מה אני אעשה? והיא ענתה, עכשיו תצטרכי לאהוב אותי בזכות עצמי. אני חושבת שזה גם מה שמרים ילן שטקליס אמרה כשערכה והפיקה את הספר הזה, ששום הוצאה לא רצתה.

אפשר היה להסתפק במיטב הצנום והאיכותי והאפל של יצירתה "למבוגרים", אבל מי"ש (ראשי התיבות של שמה מצטרפים לשם חיבה טבעי) בחרה בדרך התמימה והעקשנית, החשופה ומכמירת הלב של כל הטקסטים. ונועה גולדברג רוזן שיזמה את ההוצאה המחודשת ומרב שאול מהוצאת אסיה, כיבדו את רצונה. הספר הוא סריקה של המהדורה המקורית. והריבוי הזה הוא בו בזמן חולשתו של הספר ויתרונו הגדול. פעם הייתי מכוונת לשלמות ובשנים האחרונות גיליתי את קסמו המוזר, המפתיע, של הפגם. הכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, וכשאוהבים מישהו לא מתעניינים רק בחלקים הנוצצים והייצוגיים שלו. "חיים ומילים" הוא הזדמנות נדירה להכיר את מי"ש "במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן" עם כל השריטות והמוזרויות והתקיעויות, החורים השחורים של המודעות, העיקשות ואהבת המולדת, הדבקות היהודית והברית שכרתה עם הצער. מי"ש של חיים ומילים קרובה ורחוקה מהדימוי שלה, כמו שהדיוקן העַז שנבחר לכריכה (המעוצבת להפליא של נדב שלו) נבדל מן הדיוקן הנפוץ שבו היא נראית כמו אחייניתן הספרנית של שלוש הפיות של היפהפייה הנרדמת.

מערומי אנושיות וכו' לקוח מדבריה שלה:

"ואני שואלת את עצמי," היא כותבת, "האם רואה אני הבדל מהותי בין ספרות המבוגר לספרות הילד? לא, אינני רואה. כפי שאיני רואה הבדל מהותי בין נפש המבוגר לנפש הילד. המבוגר עוטה קליפות כבדות של נסיונות ודעות ודעת, שריוני מגן לנפשו. הסירו מעט מן הקליפות הללו מנפשכם ותראו מנגד – נפש ילד, אותה נפש העומדת לפנינו במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן." (מתוך "על ספרות לילד")

לספר מצורפת אחרית דבר כפולה (מתברר שלמילה "אחרית" אין צורת רבים בעברית) אחת של עמוס נוי המעולה כתמיד, ואחת שלי. ריימונד צ'נדלר כתב פעם ש"בחוץ ירד גשם של מישהו אחר". ובהמשך לכך סירבתי לכתוב בהתחלה, כי מי"ש נפלאה אבל היא לא "שלי". "אין היא משורש נשמתי" כמו שאמר עגנון על המשוררת נלי זק"ש (שאיתה נאלץ לחלוק את הנובל שלו שלא בטובתו.) ושיניתי את דעתי אחרי שקראתי את כתב היד. כי הפליאה המעט נעלבת שלה על התנשאותם של המבוגרים על ספרות הילדים (שהיא חלק מהתנשאותם הכללית של מבוגרים על ילדים), היא לגמרי משורש נשמתי ומשורש נשמתה של הילדה שמנהלת אותי עד היום, שדורשת הכרה, לפחות בדיעבד.  

יש כמובן הבדלים בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים, הבדלים שקשורים לז'אנרים, ליידע, לאוצר מילים (אף שמבוגרים נוטים לשכוח שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם אילופים, חסימות וקיצוצי כנפיים). אבל המתח בין הצורה, המשחק האמנותי, לעומק הרגשי, ולמקוריות המחשבה, קיים בשני העולמות. 

לא אעלה לכאן את אחרית הדבר. היא ארוכה מדי. קראתי לה "עצמיותה המוחלטת" בעקבות דברים שכתב דוד פרישמן, מן המתרגמים הראשונים של אנדרסן לעברית והנפלא מכולם עד כה; אחרי הסתגלות קצרה למִשלב הארכאי נותר רק הקסם הלירי, ההבנה העמוקה ללבן של ה"הגדות".

פרישמן ראה באנדרסן משורר גדול שמדבר אל הזקנה ואל הילדות בו בזמן. בהקדמה לתרגומו, הוא מתאר את הדרך הארוכה שעשה אנדרסן כדי למצוא את הסוגה שבה "יוכיח את עצמיותו המוחלטת," אותו תמהיל חד-פעמי של דמיון ורגש, "רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות." ואנדרסן אמנם ניסה כוחו בכתיבת שירים, רומנים, מחזות, עד שהגיע ערב אחד אל "דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תֹּאַר … אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את 'כלי האש', הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו."

"הנה מצא אנדרסן," כותב פרישמן, "את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם?"

והדבר השני שהתברר לי תוך כדי כתיבה, הוא ש"מיכאל" שיר "הילדים" שלו הקדשתי כבר שני פוסטים – אחד על השיר של מרים ילן שטקליס ואחד על האיור הנפלא של דוד פולונסקי – הוא טקסט בלתי נדלה כמו מיטב השירה למבוגרים.

בטקסט "על בחירת שירים" כותבת מי"ש בין השאר: "אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות."

"מיכאל" היה מלכתחילה שיר לירי יפהפה שילדים יכולים להבין, והדמעה, הכאב ושמחת ההזדהות שהותירו בו דורות של קוראים, עוד העמיקו את אחיזתו בנפש. (סוף אחרית הדבר שלי)

*

נ. ב. לאחרונה גיליתי עוד משהו חדש לגמרי ודי מרעיש (אותי לפחות) ב"מיכאל". אעלה אותו לכאן בקיץ, אחרי שיתפרסם ב"צריף", כתב העת של המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון.

מרים ילן שטקליס המוכּרת

שאנן סטריט וריף כהן ב"ואמרתי לעצב" מתוך "חיים ומילים"

Read Full Post »

  1. הקדמה

כשאני מלמדת, אני מבקשת מן הסטודנטים להניח חפץ במקום שמנוגד לו. זה תרגיל פשוט לכאורה שמי שמפצח את סודו, זוכה בכל התורה של התיאטרון החזותי על רגל אחת. בבית הספר לתיאטרון חזותי שבו נולד התרגיל הזה, היתה פעם מעלית שדלתותיה נפתחות כמו מסך לשני הצדדים. אחת סטודנטית (ששמה פרח מזכרוני למרבה הצער), לקחה דובי פשוט ורך, מאלה שתפורים מחתיכה אחת, עם רגליים מעט פשוקות וידיים פרושות לצדדים, ונעצה אותו באמצע מסילת המעלית. כשהדלתות התחילו להיסגר, הן מעכו את זרועותיו של הדובי (שנמחץ באופן משכנע ומכמיר לב), ובסופו של דבר ויתרו ונסוגו (כי דלתות של מעלית מאולפות לסגת כשמשהו עומד בדרכן) אבל לנו הצופים, נראה שזה הדובי הקטן וההירואי שהצליח במאמץ כביר, לדחוק אותן בזרועותיו. לרגע נשמנו לרווחה, ואז הדלתות שוב ניסו את מזלן, ושוב מחצו את הדובי, והשמשון הקטן שוב התגבר והדף אותן בחזרה, וכך עד אינסוף. סיזיפי זה לא מילה, וגם זמנים מודרניים של צ'פלין (הדובי הקטן, הרך והאנושי מול המכונה האדירה והקרה).

ולמה נזכרתי בכל זה? כי זמן רב נעדרתי מעיר האושר. השנה האחרונה היתה רכבת שדים של אכזבות וניסים (פירוט בעתיד הקרוב!). וכשאמרתי, כן, כן, כן, לניסים, הם לקחו לי את הזמן. הפוסט הזה נכתב בהפוגה בין הרגע שבו הדלתות נסוגות לכאורה, לרגע שבו הן חוזרות למחוץ אותי.

*

הירונימוס בוש, "המוות והקמצן", בין השנים 1490-1516 לחצו להגדלה

2. המוות והקמצן

"המוות והקמצן" של הירונימוס בוש הוא חלק מטריפטיכון שפורק וחלקים ממנו אבדו, ציור במסורת ה-memento mori, שנועד להזכיר לצופה את המוות הבלתי נמנע ואת חוסר התוחלת של הרדיפה אחר העושר. הסצינה מתרחשת בחדר של אדם (קמצן, משכונאי, מלווה בריבית) על ערש דווי. הדמות העירומה, הרזה והחיוורת היא נשמת הגוסס. ובנוסף לה נדחסות לתמונה הצרה כמו ארון מתים, עוד שמונה נפשות, תשע, אם סופרים גם את הצלוב, שאלומת אור בוקעת ספק מפצעו, ספק מהחלון שמאחוריו. וכבר נדרשתי יותר מפעם אחת לנזילות הקתולית בין אור לדם. (למשל, בפוסט על אמהות חורגות, נשים בוגדניות ובתולות קדושות – גללו לבתולות).

בוש כהרגלו, לא נצמד לנוסחה האלגורית אלא (ממש כמו במקרה של חטא הגאווה), משתמש בה כבסיס להרהורים ופנטזיות משלו. אינפלציית הדמויות והאלמנטים הפיקה מן הפרשנים התפלפלויות מייגעות על קוצו של יוד שמפרקות ומייבשות את הסצנה, ומחמיצות את הייחוד של כוליותה, ואת העל-זמניות של בוש. (כמו שאומרת גיבורת הפואמה החומלת המתריסה של יל"ג: "אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי".)

אני לא מתכוונת להילכד בקורי העכביש האלה. אגיד רק שהפרשנות המוסכמת קובעת משום מה שהמלאך מפציר בגוסס לקבל את האור – אבל מקרוב מתברר שהוא צועק על השד שטיפס על האפיריון כדי לעולל משהו לנשמה שבמיטה. (אולי לידות בה את החוטר שבקצהו בוערת אש גיהנום? ועל כל פנים משהו שיפריע לה לקבל את האור) מבחינת האנרגיה, זה יותר קרוב לקטטת רחוב על חנייה מאשר לדברי כיבושין מלאכיים.  

הירונימוס בוש, "המוות והקמצן", בין השנים 1490-1516 (פרט)

ובהמשך לכך, מה שהפתיע והרעיש אותי בציור זאת הקקופוניה. "המוות והקמצן" היא הגסיסה הרועשת והכאוטית ביותר שנתקלתי בה מאז שהקיסר מאגדת "הזמיר" של אנדרסן שכב על ערש דווי:

הקיסר המסכן נשימתו היתה כבדה וכאילו נטל רב העיק על חזהו. הוא פקח עיניו וראה כי המוות הוא שגוחן על חזהו ולראשו כתר הזהב שלקיסר. בידו האחת החזיק את חרב הקיסר העשויה זהב ובידו השנייה את נס המשי הקיסרי. סביב סביב, מבין קפליהן של יריעות הקטיפה, נזדקרו פרצופים זרים ומוזרים. רבים במספר. מהם נתעבים למראה ומהם נעימים ומלאי רוך. כל אלה היו מעשיו הטובים והרעים של הקיסר שהביטו עכשיו היישר אל מול פניו בעוד המוות מדביר אותו תחתיו.

"הזוכר אתה זאת?" כך לחשו בזה אחר זה. "וזאת אתה זוכר?" והם סחו לו דברים שלשמעם ניגרה הזיעה על פניו. "מעולם לא ידעתי את כל אלה," אמר הקיסר. "נגנו! נגנו! הכו בתופי סין הגדולים!" כך קרא. "כדי שלא אשמע את הדברים שהם אומרים."  (התרגום היפהפה של נתן אלתרמן)

הירונימוס בוש, שני חלקים מאותו טריפטיכון: מימין, המוות והקמצן, משמאל, ספינת השוטים. לחצו להגדלה

"ספינת השוטים" היא חלק נוסף מן הטריפטיכון המפורק של "המוות והקמצן". מהומת השוטים היא כאוטית באופן טבעי, והזיקה שיוצר בוש בינה לבין סצנת הגסיסה מרתקת מבחינה רגשית ופילוסופית. מן הבחינה האסתטית לעומת זאת, מותו של הקמצן הוא כמעט אירוע פוטוריסטי (אותם ערבים הרב-תחומיים שאירגנו הפוטוריסטים, שבהם המוזיקה, המחול, הדקלום והציור קרו בו-בזמן בקקופוניה גמורה). ומהומת הכיוונים המנוגדים, הסימולטניות של המבטים, זוויות הידיים, החיצים, רועשת וקלסטרופובית ביתר שאת כשהיא נדחסת למרחב הצר כארון מתים.

תמונה]

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911 (יצירה חסרת תחליף שאני חוזרת אליה שוב ושוב)

3. ועוד שלוש הערות על השלד שבארון (או חרדת המוות)

מימין הירונימוס בוש, "המוות והקמצן", משמאל, מרסר מַאיֶר, "פחדרון בארון" (פרט מכריכת הספר)

ב"פחדרון בארון" שכתב ואייר מרסר מַאיֶר, מחליט ילד להתמודד עם הפחדרון (באנגלית, הסיוט, nightmare) שמסתתר בארון שלו, ובסופו של דבר חומל עליו ומכניס אותו למיטתו.

ייתכן כמובן שמַאיֶר הושפע מציורו של בוש, אבל סביר יותר שהם נפגשו במקרה באותה משבצת ארכיטיפית שמבטאת את החרדה האנושית מן הלא נודע. ממה שאורב מעבר לדלת, בייחוד בלילה, בחדר השינה.

בהתחלה חשבתי שפחדרון זאת הגרסה הממותקת לילדים של האימה הבוגרת של בוש, אבל במחשבה נוספת אני בכלל לא בטוחה בדירוג; כי לגרסה המנחמת שבה אפשר להתיידד עם הפחד ואפילו לעזור לו, יש גם רובד רוחני.

ובחזרה ל"זמיר" של אנדרסן: אחרי שלב הביעותים שבו איש אינו שועה לקריאותיו של הקיסר, מופיע הזמיר האמיתי בחלון ושירתו מפוגגת את צללי הבלהות. אפילו המוות מטה אוזן ומבקש ממנו להמשיך לשיר, והזמיר פודה ממנו בתמורה, את חרב הזהב ואת נס המשי ואת הכתר הקיסרי, ופוצח בשיר מלנכולי על קסמו הרוגע של בית העלמין, על השושנים הפורחות והעשב הרענן מדמעות האבלים, עד שהמוות המתגעגע פורח ויוצא מבעד לחלון כעננת ערפל קרה ואפורה. האמנות על פי אנדרסן (וגם אצל מאיר ובוש, כל אחד בדרכו) היא הדרך להתמודד עם האימה ואפילו להתיידד איתה.

Read Full Post »

שרון רז מצלם מבנים נטושים הנתונים בסכנת הכחדה בידי מחפרים, כדורי הריסה ופיצוצים, או בידי השיניים הרכות של הזמן. הוא מצלם בעקביות, בתשוקה, בשילוב של דחף אידאולוגי ומשיכת לב טמירה, במלנכוליה כרונית, בעין של אמן, בזעם על הדורסנות הנדל"נית. ("על אף שפעולת ההריסה היא השמדת מבנה ולא בנייתו, הריסה נחשבת לפעולת בנייה מבחינת היבטיה ההנדסיים והחוקיים," קובע הערך "הריסת מבנים" בויקפדיה).

ספרו "נטושים", מקבץ 224 צילומים נבחרים.

זהו הניסיון שלי, אחד מהם, להתבונן בהם. 

  1. אנתולוגיה קטנה

"כשאישה גרה לבדה, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול כדי לשוות למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש מתעבת בתים שהשער שלהם נעול היטב, שנראים כאילו בעלת הבית התרוצצה כה וכה בארשת ידענית וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות."

(סיי שונגון, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית, מתוך "ספר הכרית", בתרגומי החופשי מאנגלית) 

"אין ספק שמדי פעם, למשך כמה שניות ולאורך כמה מטרים, צפים ועולים כאן תמונה או הד מימים עברו. מרחוב מרַקעי הזהב והכסף עולה צליל אחיד ומזוקק, כמו זה שהיה משמיע קסילופון שעליו מכה בהיסח הדעת שד בעל אלף זרועות."

(קלוד לוי-סטרוס, מתוך "במחוזות טרופיים נוגים", תרגמה קולט בוטנר) 

"את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כציורי, הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה."

(אורהאן פאמוק, מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", מטורקית משה סביליה-שרון)

פסל צל אטם האמן את האולם העמוס ספרים של הספרייה העירונית המקומית, שעמדה להיות מועברת למקום אחר, והבעיר אש במרכזו. לאחר שהאולם התמלא בעשן ובפיח, רוקן האמן את כל מדפי הספרייה מספריהם, ומה שנותר היה קווי המתאר המפויחים של הספרים על קירות הספרייה. בהעתקת ספרי הספרייה העירונית ממקומם יצר האמן פרשנות על ההעדר. המהות הצטמצמה לעקבות בלבד."

(עליזה פדובאנו-פרידמן, מתוך "דיאלוג עם זיכרון", קטלוג התערוכה של קלאודיו פארמיג'אני, מוזאון תל-אביב, 2003)

אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת
מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי
אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה!
טוֹב כִּי אֵדַע:
חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

(יהודה עמיחי, מתוך "הוראות למלצרית")

*

2. שובו של החן הטבעי

מבנה נטוש פטוּר מתפקוד. השערים והדלתות משתחררים מן הגדרות והקירות שהצדיקו אותם, חלונות נאטמים, או להפך, משקפים את השמיים משני הכיוונים בזכות הקירות הנופלים. החורבות, כמו המריונטות של היינריך פון קלייסט, "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ופטורות לפיכך, מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי". (מתוך "על תיאטרון המריונטות", תרגם ג' שריג)  ובו בזמן, הן גם פיסות נפש כמו הבית שמופיע בחלום.

*

3. מטונימיות

דיאן ארבוס (1971-1923) שנאה לצלם אופנה כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של הלובשים. וגם בניינים מסגלים לעצמם ברבות הזמן את צורת המשתמשים, וחפצים הופכים לשלוחה ולהד של בעליהם. מאז שמיס האווישם מ"תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס, ננטשה ביום כלולותיה, השעונים נעצרו, הכל קפא על מקומו כמו באגדת היפהפייה הנרדמת, רק בלי הכישוף המשַׁמר: שמלת הכלה נבלה על גופה המזדקן. הנעל שלא הספיקה לנעול הצהיבה על שולחן הטואלט, ועוגת הכלולות התכסתה בעובש, אבק וקורי עכביש. החפצים שאיבדו את תכליתם המקורית נהפכו לשלוחה של לבה השבור.

ובחזרה אל שרון; בלב החלל הפקידותי המתקלף עם התיקיות המטות לנפול ונייר המדפסת הפרום, ניצב ספלון חרסינה, מואר כמו בתור הזהב של הציור ההולנדי. הצילום הכמעט צ'כובי, נוגע בבדידותם של בני האדם, בשבירותם, בחסד האירוני המורעף במשורה. במעט שהם מותירים אחריהם.  

צילם שרון רז
מימין Pieter Claesz 1597–1661, משמאל, שרון רז (פרט)

*

4. כשאנו המתים נעור

חפצים ששותקו על ידי המהירות האנושית, קמים לתחייה בזמן הנדיב של העזובה. הבקבוק הזקן רוכן לשמוע את תובנותיה של הכוננית הריקה. הקו הפורץ מהקיר מסמל את הכוחות שמפרידים ביניהם אבל הזמן פועל לטובתם. אולי פעם, כשהקירות יתמוטטו, הם יזכו להתאחד. (אני סתם מנחשת, רק הנס כריסטיאן אנדרסן יכול לתמלל את שיחתם).

צילם שרון רז

 "קן מרגוע אליזבטה" (לימים, "בית מלון אלישבע") עושה פרצוף:

צילם שרון רז

שמשות מנופצות פוקחות את עיניו של המבנה הקיבוצי וגורמות לו לפזול בו בזמן:

צילם שרון רז

גושי הבטון תלויים כמו מריונטות, זוגות זוגות, ממתיקים סוד במסיבת קוקטייל:

צילם שרון רז

 

ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד. לשרון יש רגישות מופלגת לחיים הסודיים של הדוממים, אבל העזובה מספקת לו גם מערכת חדשה של ערכים ציוריים מופשטים. מקווי הרישום האקספרסיביים של הברזלים המשתרבבים ועד לסורגים העקומים, הכוכבים המשונים של הזגוגיות המנופצות, המוזיקליות המשוחררת של המדרגות שלא מובילות לשום מקום.

*

4. שירה

כל אמנות טובה היא מופשטת ביסודה (הגלוי או המוכמן). ככל שהיצירה טעונה יותר, היא זקוקה יותר לצורה שמונעת מן הרגשות להישפך ולהפוך לבוץ סנטימנטלי. אמנות היא המשחק שבו הצורה חושפת תכנים ומעצבת אותם. לשרון יש חוש מולד לצורה שמסתנכרנת עם הדיבוב הרגשי של העזובה לדימויים פיוטיים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העיניים" והופכים "למשל ולמוּסר לכל לוקח מוּסר," על פי הניסוח הקולע של אלף לילה ולילה.

צילם שרון רז

"ציור הפעולה" (action painting) נולד בארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בהשראת "הציור האוטומטי" של הסוריאליזם והרעיונות של פרויד על התת-מודע. טכניקות הציור המודעות הוחלפו בטפטוף ובהשפרצה. בד הציור נתפס כזירת פעולה, מה שהדגיש את המימד הפיזי של מלאכת הציור וקישר אותה לפעולות כמו מיצג או הפנינג. ג'קסון פולוק (1956-1912), מהבולטים באמני האקספרסיוניזם המופשט, תואר כ"אתלט שמשליך צבע תעשייתי בתוך זירה של קנבס". מלאכת הציור שלו הוצגה כסדרת התקפי תשוקה והשפרצת זרע. (עוד באותו עניין פה)

ההשפרצות והנזילות בחדר האוכל הנטוש של בית ההבראה בשבי ציון הן ג'קסון-פולוק כפשוטו. אבל מה שעוצר את נשימתי בצילום הוא המתח בין הטינופת החושנית לגיאומטריה ולסימטריה של המשבצות, המראות והארונות, בין זירת הטבח בוורוד מג'נטה, למלבנים המסמאים באור שלא מן העולם הזה . שלא לדבר על גליל הנחושת המסתורי הזוהר מתחת לכיור.

צילם שרון רז

*

5. תולדות האמנות

יכולתי לכתוב פוסט שלם על הדיאלוג האגבי והעשיר של הצילומים עם האמנות הפלסטית, אבל אסתפק בעוד דוגמא אחת, שונה לגמרי.

משמאל, שרון רז, מימין פול קליי "צליל עתיק" לחצו להגדלה

הוילון הכעור של בית ההבראה הנטוש, מתגלה מחדש כקומפוזיה מופשטת של מרובעים שקופים ואטומים הנוצרים על ידי הסורגים המאוזנים והקפלים המאונכים, כי יופי וכיעור אינם שני קצוות של קו אלא שתי נקודות על מעגל; ככל שמתרחקים מן היופי גם מתקרבים אליו. החלק השמוט של הווילון מוסיף רטט של מגע יד, המקרב אותו אפילו יותר לקומפוזיציות המשובצות, המוארות-חשוכות של פול קליי, למשל ב"צליל עתיק". אפילו השם מתאים בדרכו המעט מוגזמת. היופי ששרון חושף חסין מקלישאות.

*

6. הזמן הוא צייר גדול

בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש, הן מטעמי חיסכון והן כדי לפנות מקום לרובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פַּלִימְפסֶסְט. בתיאטרון הפתוח בגן אברהם ברמת גן, יש תבליט תנ"כי: רבקה מושיטה כד מים חיים לאליעזר עבד אברהם. התמונה נועדה לסמל את רמת-גן היושבת על מעיינות מים וכרי דשא ומושיטה את כדה השופע לצמאים. הגרפיטי המכסה את התבליט הוא לא רק ונדליזם אלא סוג של פלימפססט. שרון מתעד פה את השכבות השונות של הזמן, את הרגע בו הגבוה והנמוך מתערבבים והטוהר הקלסי מתחלף ברעש הפוסט מודרניסטי. ואגב, בצילום מוקדם, מלפני הוונדליזם, אלה הזמן ועונות השנה שמותירים את רישומם על התבליט. כתפו של אליעזר, הכד ושפת הבאר הושחרו בלי משים והצטרפו לכדי רישום מינימליסטי של פרצוף עם פה דק ועין שמוטה. וגם זה סוג של פלימססט שאין לו מחַבּר.

רבקה ואליעזר, צילם שרון רז
רבקה ואליעזר לפני הוונדליזם, צילם שרון רז

*

7. כמו סוף של בלדה

כל הצילומים עוסקים בזמן, בזיכרון, במוות, בחיים דרך העקבות שהם משאירים. משהו נורא קרה למבנה מגבעת ח"ן חלק ממנו חסר. אבל זה קרה מזמן, ועכשיו מכסות את הפצע נגיעות של פרגים. יש משהו פולח לב בירוק העדין, באדום הזך הצומח כמו הבטחה בתוך האין. 

צילם שרון רז

*

עוד באותם עניינים:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

יורם קופרמינץ – תערוכה

אביגיל שימל – תערוכה

*

את הספר אפשר לרכוש ישירות משרון רז bddaba@gmail.com

Read Full Post »

התאהבתי בספר הזה לפני שנים בזכות הטקסט המבריק והלירי ואפילו יותר בזכות האיורים שמעלים אותו בחזקה. מעולם לא כתבתי עליו כי חששתי לא אצליח להגיד את יופיו. ופתאום נזכרתי ש"הפחד הוא קוטל הבינה" (אליבא דבנות גשרית מ"חולית", וישנה גם הגרסא היהודית של ר' נחמן) ואיך שלא יהיה אני קופצת למים.

1. אַמְבַּטְיָם (2001), מאת נורית זרחי ורותו מודן, כריכה קדמית. אני לא יודעת אם הספר עדיין נוכח בחנויות, 2001 זה כמעט פרהיסטוריה בחיי מדף, אבל באתר ההוצאה עדיין אפשר לקנות אותו במחיר מציאה.

וראשית התקציר (למי שלא זכה):

"ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." כך, בבת אחת, נפתח הספר. כשהוא חוזר משיטוטיו בת הים עדיין יושבת בכורסא ששטה לה עכשיו באמצע החדר. "חצי ממך דווקא מאד נחמד," הוא מכריז, "אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו." בת הים נעלבת ורוצה לעזוב אבל מר יגידו חושש שיראו אותה. הוא מעדיף שתעזוב בחסות החשיכה ויוצא לשוטט נוסף, ובלילה כשהוא חוזר יש קצר בחשמל, וגרגיר חול (זהו שמה של הגברת) עדיין שם, היא לא הצליחה לארוז בחשיכה. "הכול זורם," היא מסבירה, "אין טעם להעמיד פנים שלא." "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים," הוא דואג. "טוב שזה יגיע גם אליהם," היא אומרת, ומבלה את הלילה בכיור, בשירה על אוניות ואוצרותיהן האבודים. למחרת בבוקר העזיבה שוב נדחית בגלל מחסור בבגד מתאים, ואחרי עוד לילה של שירה היא סוף סוף מסתלקת, ביחד האמבטיה שלו. מר יגידו נושם לרווחה וחוזר לחייו היבשים, אבל הוא כבר התרגל שהכול רטוב. "ומי ישקה לי את הבית?" הוא שואל, "מי יאמן את השולחן והכסאות בשחיה?" וכשמגיע הגשם הוא מחליט שהכול ממילא רטוב ויוצא להחזיר אותה. בסיום ההוליוודי הוא ניצב על חרטום סירה ושר לה עד שהיא עולה ממעמקים (ביחד עם האמבטיה כמובן) וסוף טוב הכול טוב.

*

  1. אישה זרה

אז על מה הסיפור?

2. "ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. 

.

אומרים שזה סיפור חברתי על קבלת הזר והאחר, ובפתח הספר אמנם מכריז מר יגידו שלעולם לא יתחתן עם דג (כינוי מעליב לאישה שיש לה זנב של דג). הוא נמלט מביתו כשהוא רואה אותה.

אצל רותו מודן הוא נמלט מחלון ראווה של חולצות נשים שהסטנדים שלהן מבליטים את "בעיית הרגליים" של בת הים, וגם קורצים דרך שלש הקלשון לפוסידון אל הים.

.

3. מימין, פרט מן האיור הראשון, משמאל, פוסידון אל הים עם שלש הקלשון המזוהה איתו.

,

ולאן הוא נמלט (אבל וחפוי ראש, יש לציין) אם לא אל אוסף של שלילות ואיסורים ושנאת זרים: אל שלט "רכב זר ייגרר" (hint hint) שלימינו פח זבל, לשמאלו דלת נעולה, ומעליו צלון שמסתיר את תכולתו של חלון הראווה (לא תחמוד זרות). דודי השמש שמצטופפים על הגגות עוקבים אחרי כל תנועה שלו, ומה יגידו אם יחבור אל הזרה?

.

4. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט) אוסף של שלילות ואיסורים

.

אבל מר יגידו משתנה במהלך הספר ויוצא להחזיר את המגורשת. הגלים שמהם עולה ונוס שלו בסוף, הם לגמרי עוגת חתונה.  

 

5. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן, הגלים כעוגת חתונה. לחצו להגדלה

.

קבלת האחר זה פירוש סביר (בחוסר טקט מביך, כמעט כתבתי שיש לו רגליים) אבל לא מספק. כי מרכז הכובד של אַמְבַּטְיָם אינו חברתי אלא אישי ורומנטי. לשם השוואה אפשר להתבונן ב"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד. גם שם מתאהב הגיבור בבת הים הזרה. זה נגמר בטרגדיה אבל ויילד מאלץ את החברה להכיר בטעותה. אפילו הכומר חוזר בו. (עוד על הדייג ונשמתו)

.

2. הקול, הזנב והנפש התאומה

וישנו גם הפן הפמיניסטי: אַמְבַּטְיָם הוא התיקון האולטימטיבי לבת הים הקטנה. גרגיר חול אינה נדרשת לוותר על קולה או על זנבה כדי לזכות באהבה. היא שובה את לבו של מר יגידו בשירתה. ואם כבר מדברים על קולה…

"זה מוזר שדג ישיר," מעיר מר יגידו.

ב"גם הדג ישיר" רומן מאת הלדור לכסנס, מצוטט שיר עם איסלנדי שמתנדנד על הקו הדקיק בין נונסנס לפלא:

גם הדג יודע לשיר ממש כמו ציפור
ומזון לו מוצא באדמת המלחה,

וגדי וטלה ופרה וחמור
על גלי ים סוער שטים בשימחה.

(מאנגלית, ג. אריוך)

בהשראת השיר הזה – או בלי שום קשר, אף שקשה לי להאמין – בראה רותו מודן יצור מיתולוגי, חציו דג וחציו ציפור, שמתפקד כחיית הדמון של גרגיר חול.

דמון, על פי טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, הוא בעל חיים המגלם את תמצית הנפש של בעליו.

.

6. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

באיור שמתאר ואולי חושף את הזיקה העמוקה בין גרגיר חול לדג-ציפור, "מפרידה" רותו מודן בין בת הים לזנבה ומחברת אותו לדג-ציפור. במבט שטחי הוא נקלט כזנבו של הדג-ציפור, וזה עובד גם בכיוון ההפוך: זנבו של הדג-ציפור יכול להתקבל גם כקצה זנבה של בת הים. (עוד באותו עניין)

כשגרגיר חול מסתלקת היא מותירה את היצור מאחור ומר יגידו פשוט מאמץ אותו. הוא שתמיד חרד כל כך ממה יגידו, מסתובב איתו ברחוב בסל קניות ושואל שאלות מוזרות כמו "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?" ("דברים כאלה מחפשים בלילה," עונים לו הדייגים, "כשיוצאים הדגים הגדולים").

.

7. שני פרטים מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. אימוץ הדמון, דמון בסל קניות.

.

בסוף ההוליוודי (הקורץ לטיטניק של ג'יימס קמרון) לובש הדג-ציפור את מעילו של מר יגידו ושר איתו את סרנדת אהבתו. עכשיו הוא גם הדמון של מר יגידו עצמו ורותו מודן מממשת ללא מילים את הביטוי "נפש תאומה".

.

8. מימין, טיטניק (1997), משמאל, אַמְבַּטְיָם (פרט)

.

3. אוהב-לא-אוהב

מר יגידו נמשך לגרגיר חול מן הרגע הראשון. המהירות שבה הוא מצהיר שאף פעם אף פעם הוא לא יתחתן עם דג (מי ביקש ממנו?) חשודה, כמו גם שלל התירוצים בהם הוא דוחה את פינוייה. אבל הטקסט לא מודה בשום דבר, צריך לקרוא בין השורות.

האיורים לעומת זאת, הרבה יותר גלויים ומשוחררים. הם חושפים את ההתאמה הסודית בין הזרים. לשניהם יש למשל תלתל קדמי – וזאת לא סתם תסרוקת אופנתית אצל מר יגידו, אלא תלתל מולד כפי שמעידה תמונת ינקותו.

9. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

קירות ביתו של מר יגידו צבועים בצבע החול. יש לו אקווריום קטן, ודג הבית שלו לא רק חובר ללהקת דגי הפרא של גרגיר חול אלא מנהיג אותה (ראו תמונה 6 למעלה). וגם שאר החפצים שלו מתמסרים למים בנכונות מפליאה. גרגיר חול מצדה מסתלקת עם האמבטיה שלו.

.

4. כמו כלים שלובים

מבחינה לשונית "אַמְבַּטְיָם" היא הֶלְחֵם – מילה חדשה שנוצרת מהלחמת שתי מילים קיימות זו לזו. בת הים עצמה היא הלחם זואולוגי של אישה ודג, ורותו מודן מוסיפה הלחמים משלה לתיאור יחסים ורגשות:

10. כמו כלים שלובים (שני פרטים). מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

למעלה משמאל יש קטע מפיג'מת הכלים השלובים של מר יגידו – וליתר דיוק, כל מיני כלי מעבדה מרובי זרבוביות ומולחמים זה לזה, שמעלים על הדעת כלים שלובים עם כל המטפוריות הרומנטית, בייחוד בהקשר הנוכחי המימי, שלא לדבר על צבעם הוורוד.

מימין מולחם מר יגידו כולו לגרגיר חול; רגליו המחוברות מקומרות מעט, כך שזנבה של גרגיר חול ממשיך אותן באותה מידה שהוא ממשיך את גווה שלה. אפילו שחור מכנסיו מאדים בהזדהות. זרועותיו מתקמרות לאחור במין שיקוף של תנועת השחייה שלה, קצה חולצתו נפתח למשולש שמקביל למשולש המחשוף שלה. הם נראים כמו סוג של קלף זוגי או מימוש של הביטוי התנ"כי "והיו לבשר אחד".

ואפרופו הזדהותם של חפצי מר יגידו עם עולמה של בת הים – כסא הבר הוא כבר בחצי הדרך להפוך למדוזה.

שני לילות של זמרה מבלה גרגיר חול בדירתו של מר יגידו. האיורים הם כרוניקה קצרה של התאהבות:

.

11. לילה ראשון של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

12. לילה שני של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן.

בלילה הבא אין כרישים או שטפונות, זהו לילה מוצף אור. מר יגידו בפיג'מת האהבה הוורדרדה נסחף לעולם שירי הפירטים של גרגיר חול. מיטתו מונחת בתוך מפת השודדים. שושנת הרוחות מונחת על שמיכתו (הוורודה) שריבועיה מתחרזים עם ריבועי המפה.

.

5. שלולית לכל עין

אחרי שגרגיר חול מסתלקת מר יגידו נושם לרווחה. קצת חבל לו על אמבטיה, מעיד הטקסט, אבל הוא מאד שמח שהבית יבש ומזמין את השכנים לביקור. האיור לעומת זאת, מספר סיפור אחר:

13. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. לחצו להגדלה

מר יגידו כל כך שקוע ביגונו שאינו נותן את דעתו על האורחים.

הוא שתמיד חשש כל כך ממה יגידו, לא מגיב כשהדג-ציפור תוקף את השכן.

הוא לא מניד עפעף כששכן אחר שעומד בפתח השירותים שואל בלגלוג לאן נעלמה האמבטיה.

השכנה שמולו מדברת אליו בלהט והוא לא מחזיר לה מבט.

שכנה אחרת לוטשת עיניים קמות בשלוליות שנותרו על הרצפה והוא לא קם לנגב אותן.

ייתכן שהשלוליות הן שרידי ההצפה, אבל האיור ממקם אותן בקו ישר עם תמונת הילד הבוכה: שלולית לכל עין. הילד הזה הוא תזכורת חיה לבכייה של גרגיר חול.

14. מימין, הילד הבוכה שתמונתו נתלתה בשעתו באינספור בתים (גלגול שלה מעטר את כריכת "געגועי לקיסינג'ר"). באמצע, הגרסה של רותו מודן, ומשמאל גרגיר חול הדחויה.

.

בדף שאחרי יושב מר יגידו על רצפת האמבטיה בפיג'מת הכלים השלובים, מלטף את הדג-ציפור ובוהה בתוגה בצדף המזכרת. האיור הזה הוא במידה מסוימת היפוך של האיור הראשון: שם הוא פונה עורף לבת הים וכאן הוא פונה עורף לחלון הפרוץ של הממ"ד, לריקנות ולחושך של עזיבתה. ולפניו, באותם ממדים בערך, נמצאת ארונית התרופות (!) שבראי שלה משתקפת אחת משושני הווילון כהזיית אהבה ורדרדה.

.

15. מאחוריו ולפניו, שני פרטים מקצות אותו איור. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

 

והסוף הרומנטי וההוליוודי הוא לא רק עוגת חתונה וטיטניק (תמונה 5) אלא מחווה לאסתר ויליאמס אלופת שחייה אמריקאית וכוכבת קולנוע משנות החמישים, המזוהה עם מפגני ראווה אקרובטיים ושחייה צורנית. סרטה המצליח ביותר נקרא Million Dollar Mermaid.

.

16. מימין אסתר ויליאמס, Million Dollar Mermaid (1952). משמאל אַמְבַּטְיָם (פרט)

17. משמאל מר יגידו מזנק אל אהובתו. מימין, אסתר ויליאמס. למטה בסרטון אפשר לראות חבורה של גברים מזנקים כך, וגם את ההשראה לכל הוורוד-וורוד הזה.


 .

ועוד כמה מילים על נורית זרחי ורותו מודן

נורית זרחי תמיד משייטת במין אגביות פראית בין גבוה לנמוך, פנטסטי לריאליסטי, פרוזאי לפואטי, בין פעם לעכשיו, כאן לשם, וכן הלאה; מאחורי כל בת ים מיתולוגית שלה אורבת בת ים העיר הישראלית, ובמקרה הנוכחי נוספות גם: האמבטיה, קרובתן הצלילית (ה"בַּטְיָ" של אמבטיה נשמע בדיוק כמו ה"בַּת יָ" של בת ים), סירה ושמה בתיה (ההקשר משנה את האטימולוגיה של השם: זו כבר לא בתיה במובן בת-אל אלא קיצור חיבה של בת-ים), שלא לדבר על האַמְבַּטְיָם ההיברידית שמלחימה ואוצרת את כולן. (עוד בעניין השמות של נורית זרחי ובכלל)

נורית זרחי מפיקה חיים ואנרגיה מן הזיגזג בין העולמות על כל היפוכיו וטלטלותיו. ודומה שנמצאה לה הפעם יריבה (במובן שותפה למשחק) ראויה.

"זה מוזר שדג ישיר," אומר מר יגידו של זרחי, ורותו מודן מגיבה בדג-ציפור הנפש של גרגיר חול, וכמה דפים אחר כך היא כבר תוחבת אותו לסל קניות בלי שום סנטימנטים אבל גם בלי להעליב, כי כשהסל מצויר על רקע שקיעה ורודה במרחק נגיעה מהדייגים המתקנים את רשתותיהם הוא כבר נגוע במטפוריות הרומנטית של הלכודים ברשת האהבה וכולי.

כשמר יגידו שואל עוברים ושבים אם ראו במקרה בחורה עם תלתל כחול, והם עונים ב"לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות," מודן לא תדדה אחרי זרחי בצעירה עם שיער צבעוני, אלא תושיב באיור סבתא עם שיער ורוד של זקנות. הפינג פונג האנרכיסטי של זרחי ומודן עוצר נשימה. ואולי לא במקרה הן חתומות על היצירה ביחד, ללא הפרדת תפקידים.

זאת ועוד: העולם הריאליסטי של מר יגידו מגולם בחפצולוגיה ישראלית פרטנית. ראו למשל מה גיבבה מודן על מדפי הסלון – מכתבי עגנון ועד "תולדות יהוד", k300 נגד ג'וקים וחומר איטום למים… אבל גם ריח ורדים, כמבוא לכל הוורדים והוורודים הבאים, וכרך אחד של הר הקסמים…  

.

18. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

ובצד הפרקטיות של התרסיסים וספרי הבר מצווה ועוד אלף חפצים אחרים ממשחת שיניים זברה ועד הקוטג' במקרר, מתקיים יקום פנטסטי של יצורים מיתולוגיים ושירים שקמים לחיים (תמונות 11ו12). ותוסיפו על זה את עולם הרומנטיקה הקולנועית, ואת עולם הציור כציור; המים למשל, הם לא רק מרחב בסיפור אלא גם מחוות למשיחות המכחול של רוי ליכשטנטיין.

.

19. רוי ליכשטנטיין – מימין, מצייר משיחות מכחול. משמאל, חותמת משיחת מכחול (לא התאפקתי בגלל שלל החותמות והשבלונות של אַמְבַּטְיָם).

.

מודן אורגת את היקומים והסגנונות בתעוזה ובחן שמחזירים אותי לשאלת על מה הספר, ולהסתייגות המסוימת שלי מתיוגו כחברתי וכפמיניסטי. קבלת האחר או הפמיניזם מתקיימים פה באופן טבעי, לא כאג'נדה אלא ככוח חיים. אַמְבַּטְיָם הוא יותר לירי מחינוכי. מר יגידו לא לומד לקח, הוא פשוט מתגעגע לאהובתו. השונות היא לא משהו שצריך לקבל, היא המקור האינסופי לעושר ויצירתיות.

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי." מילות הסיום של אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי," אומרת גרגיר חול בסוף הסיפור. זרחי נותנת ליומיום הישראלי את המילה האחרונה. פקק האמבטיה הוא לא רק הפליק-פלק האחרון מגבוה לנמוך, מרומנטי לפרקטי, אלא גם ראייה שאין כאן בריחה לפנטזיה (כמו בסוף מוכרת הגפרורים הקטנה נניח, כשהפנטזיה מחליפה את המציאות), זה קרה באמת, כמו שאומרים הילדים.

וזה השיר הנהדר של הקולות הצפים שהתנגן בראשי בזמן הכתיבה.

*

נ. ב. התאהבתי באַמְבַּטְיָם ממבט ראשון ולא היו לי מילים לכתוב עליו. רק אחרי שנים מצאתי אותן. השבוע הגיע אלי ספרה החדש של גליה עוז מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? ומיד התאהבתי בטקסט המלא תנופה, המצחיק והמכמיר לב וגם באיורים הנהדרים של זויה צ'רקסקי-נאדי. עוד אין לי מילים לכתוב עליו, ורק למקרה שזה ייקח שנים, אני כבר אומרת: יצא ספר מלא עושר ואושר.

 

*

עוד ספרים נהדרים בעיר האושר

מר גוזמאי הבדאי – לאה גולדברג וירמי פינקוס

מעיל ושמו שמואל – דרור בורשטיין ואפרת לוי

לשבור את החזיר – אתגר קרת ודוד פולונסקי

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד? (וקדם לו פוסט על הטקסט)

חרוזים אדומים – פניה ברגשטיין וולי מינצי

שירים לעמליה – דפנה בן צבי ועפרה עמית

החושך – מאת למוני סניקט וג'ון קלאסן

ועוד המון

*

ותרועת חצוצרה – אוטוטו ב20 לנובמבר כנס הפנקס הששי לספרות ילדים ונוער!

 

Read Full Post »

"הדייג ונשמתו" היא אחת מן האגדות האמנותיות של אוסקר ויילד.

כאן אפשר לקרוא את הטקסט המקורי.

וזה תקצירו:

דייג צעיר מתאהב בבת ים יפהפייה. הוא רוצה לשאתה לאישה אבל נשמתו האנושית מפריעה. רק אם ישלח אותה יוכל להתאחד עם אהובתו. הכומר מסרב לעזור לו להיפטר מן הנשמה: אהבת הגוף טמאה, בת הים נתעבת ואבודה והנשמה יקרה מכל. גם הסוחרים מסרבים, מסיבה הפוכה: הם מוכנים לקנות את גופו אבל נשמתו לא שווה פרוטה. מכשפה צעירה מבטיחה למלא את מבוקשו בתנאי שירקוד איתה. היא חומדת אותו לעצמה ומקווה שיצטרף לאדונה השטן. ואחרי שהדייג עומד בניסיון הוא מקבל סכין קטנה שבה יוכל לחתוך את צלו מגופו. כי צל הגוף, כפי שמתברר, הוא גופה של הנשמה.

.

הדייג משלח את נשמתו. איור, Ragne Uutsalu (לבלוג של המאיירת)

.

נשמתו המבוהלת מתחננת שלא ישַלח אותה. או שלכל הפחות יתן לה את לבו. אבל אין על מה לדבר. לבו שייך לאהובתו. הוא משלח את הנשמה ורק פעם בשנה הוא חוזר לשמוע מה עלה בגורלה. בשנה הראשונה היא פונה מזרחה ואחרי שלל הרפתקאות היא מגלה מראת פלאים שהופכת את מי שמחזיק בה לחכם באדם. ואז היא "עושה מה שהיא עושה" (כלומר רוצחת מישהו) כדי להשיג את המראה ולשחד את הדייג שיחזור אליה. אבל הדייג מעדיף את האהבה והנשמה מסתלקת כשהיא ממררת בבכי. בשנה השנייה היא "עושה מה שהיא עושה" (עוד רצח) כדי להשיג טבעת פלאים שמעשירה את בעליה. אבל הדייג הצעיר עדיין מעדיף את האהבה. בשנה השלישית היא מתפעמת מרגליה של נערה שרוקדת בפונדק סמוך. לבת הים אין רגליים וסקרנותו של הדייג מתעוררת. הוא מחליט לחבור קצת לנשמתו, רק כדי לראות את הפלא. בדרך מצווה עליו הנשמה לגנוב גביע, להכות ילד ולרצוח איש שעשה עמו חסד. כשהוא מתלונן על רשעותה היא אומרת שזו אשמתו: לו נתן לה את לבו כפי שבקשה, היא לא היתה לומדת להנות מן הרוע.

מתברר שאי אפשר לשוב ולשלח את הנשמה. הסכין שקיבל היתה חד פעמית. ולא נותר לו אלא לאטום את אוזניו לפיתויה ולחזור לשפת הים. שם הוא מתנחל וקורא לאהובתו. הנשמה המסכנה לא מצליחה אפילו להשתחל ללבו. עד כדי כך הוא מלא באהבתו. פתאום בוקעת קינה מן הים והגלים נושאים אליו את גופתה של בת הים. הנשמה מזהירה אותו מזעמם אבל לדייג לא איכפת. לבו נשבר. הנשמה מוצאת סוף סוף סדק ומשתחלת לתוכו. ובבוקר מתגלות על שפת הים גופותיהם החבוקות של הנאהבים. הכומר מקלל אותם ומורה לקבור אותם בשממה. אבל למחרת, כשהוא מגיע לכנסייה, המזבח מכוסה בפרחים מוזרים. ריחם מבלבל אותו כל כך שבמקום לדבר על זעם האל הוא מדבר על האל ששמו אהבה. וכשהוא מגלה שהפרחים המופלאים מגיעים מן הקבר המשותף הוא חוזר בו מקללותיו ומברך את הים ואת כל הדברים בעולמו של האל.

*

חמש הערות על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

.

  1. היפוכים

"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד הוא היפוכה של "בת הים הקטנה" של אנדרסן. לא היפוך כללי ועצלני אלא גורף ושיטתי. למשל?

בת הים מתאהבת באדם, הדייג מתאהב בבת ים.

בת הים מנסה להשיג נשמה, הדייג מנסה להיפטר מנשמתו.

אצלה האהבה היא כלי להשגת הנשמה (אהבת הנסיך תקנה לה חלק בנשמתו) ואצלו האהבה כל כך גדולה שהיא דוחקת את הנשמה מלבו. אין מקום לשתיהן.

לבה השבור מסמל את אובדן הסיכוי לנשמה. לבו השבור מאפשר כניסה לנשמה.

שניהם זוכים בסכיני פלא. הדייג משתמש בשלו כדי להיפטר מן הנשמה. בת הים אמורה לנעוץ את שלה בלבו של הנסיך הבוגדני כדי לחזור לחייה הקודמים. אבל היא משליכה את הסכין למים ואז, במין דאוס-אקס-מכינה, היא בכל זאת זוכה בנשמה. (במקום להפוך לקצף על הגלים היא הופכת ל"בת אוויר" שיכולה לצבור נשמה בשלוש מאות שנה של מעשים טובים. תמיד צרם לי הסיום הזה שעוקף את האגדה בפסק הלכה נוצרי. אבל עכשיו אנחנו באוסקר ויילד).

.

בת הים הקטנה, אייר אדמונד דולק

.

ויש עוד היפוכים. רק הטרגיות משותפת לשני הסיפורים; האהבה לא מנצחת. לכל היותר מקוששת לה פרס ניחומים.

*

  1. הנמשל, או – איך אפשר להפריד את הנשמה מן הלב?

"הדייג ונשמתו" הוא בעצם משל. הציפוי האגדי נועד להרחיק את העדות כדי לבחון אותה מחדש ללא פניות. יותם התנ"כי  מספר על אטד פירומן שהומלך על העצים, ומתכוון לאבימלך הרצחני שמונה לשופט, ואילו אוסקר ויילד מספר על אהבה אסורה לבת ים ומתכוון לאהבה אסורה לגבר. הכנסייה בדוגמטיות שלה כופה עליו לבחור בין לבו לנשמתו. אבל שורש הרע אינו בנטייה המינית אלא בהפרדה האבסורדית בין הלב לנשמה. כל אהבה היא טובה וטהורה, אומר ויילד. הלב הוא שמגן על הנשמה משחיתות ומרשע. ככה פשוט ועדיין רלוונטי. גם לאיסלם וליהדות.

.

הדייג ונשמתו, קתרין פורסיית

*

  1. המחיר

בילדותי לא חיבבתי את "הדייג ונשמתו". היה משהו שכלתני מדי באגדה הזאת. המרפקים החדים של המשל בצבצו מגלימת הקסם. רק שני דברים נחרתו בי בעוצמה: הקביעה ש"צל הגוף הוא גופה של הנשמה", והנאום שבו מקדמת המכשפה את פני הדייג, ושבו היא מציעה לו שירותים שונים בתנאי שישלם את מחירם. אף אחד מן התרגומים לעברית אינו ישיר כמו המקור, שבו היא חוזרת ואומרת:

Tell me thy desire, and I will give it thee, and thou shalt pay me a price, pretty boy, thou shalt pay me a price

כלומר, לתשוקה יש מחיר, בחור יפה, ואתה תשלם אותו. וככל שהיא חוזרת על דבריה הם חורגים מן התשלום שהיא מבקשת על שירותיה, והופכים למין השבעה ואזהרה ממחיר התשוקה; וויילד אמנם שילם את מלוא מחירה: בכלא עם עבודת פרך, בחולי, בפשיטת רגל, בנידוי, בגלות.

.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

  1. תומס מאן ואוסקר ויילד

"לא אומר שהכלא הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי," כתב ויילד. "משפט כזה תהיה בו משום מרירות רבה מדי כלפי עצמי. אני מעדיף לומר, או לשמוע שאמרו עלי, שהייתי בן כל כך טיפוסי לדורי, שברוב גחמנותי, ובשם אותה גחמנות, הפכתי את הדברים הטובים בחיי לרעים, ואת הרעים לטובים." (מתוך ממעמקים מאת אוסקר ויילד).

פעם כתבתי על היקסמותו של תומאס מאן ממה שהוא מכנה "כפל דמות" – אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו. תהיתי אם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף את ההומוסקסואליות שלו ולהגניב אותה לספריו, להכשיר אותה דרך הכפילות. אבל מי באמת יכול לומר מה קדם למה – האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית קיימת או המציאה אותה כדי להגן על עצמה? והאם זה באמת משנה? כך או אחרת הן הזינו זו את זו ואת הפואטיקה שלו.

ואותו דבר (רק אחרת) אצל אוסקר ויילד. האם חיבתו להיפוכים ופרדוכסים, משיכתו לסלסולים והתפעלותו משקרים הן מוּלדות או שאלה הם פיתולי תודעה שמתמרנת בין סתירות; בין לבו הסוציאליסטי הדומע של ויילד לאהבת היופי והמותרות שלו, בין ההומוסקסואליות לדתיות הנוצרית. (וּויילד המיר את דתו לקתוליות על ערש דווי).

הדייג ונשמתו, אייר היינריך פוגלר

*

  1. יוצאי הדופן

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" אף שזה האחרון חשוב יותר, אלא רק מצד ה"מי" לבדו." (מתוך פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים, מאת תומס מאן).

"ישו בחל בשיטות המכאניסטיות המשמימות, חסרות החיים, המתייחסות לאנשים כאילו היו חפצים, ועל כן מתייחסות לכולם באופן זהה; כאילו מישהו או משהו אפילו זהה לאיזשהו דבר אחר בעולם! לדידו לא היו חוקים, היו רק יוצאים מן הכלל." (מתוך "ממעמקים" מאת אוסקר ויילד)

*

סובלנות. אפילוג.

טנסי ריד, ילדה בת 11, כתבה שיר על שלושה סוגי גן עדן וגיהנום: גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים וגן עדן וגיהנום של חפצים. איך הם נראים? בדיוק אותו דבר. זה הטקסט. מרדית מונק הלחינה אותו.

.

הנה החלק של החפצים בביצוע Young People's Chorus of New York City

*

עוד על אוסקר ויילד

חבל טבור מזהב – על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים – על "הרוח מטירת קנטרוויל" של אוסקר ויילד

עוד דייגים בעיר האושר

האישה שרצתה להיות מלך (על "הדייג ואשתו" של האחים גרים)

הדייג והשד ואני

*

וכיוון שפורים עוד נמצא בזווית העין – תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

ובלי שום קשר, אבל שווה – ערב מחול כפול:

THE HAPPENING שבו מבצעת תמי ליבוביץ' "סדרת פעולות, מעין פסלים קינטיים ווקאליים המושתתים על קואורדינציה של מכאניקה ורגש."
יש בעבודה משהו פופי, נונסנסי ועתידני כאחת, והמלנכוליה שדולפת מהסדקים מכמירה את הלב. ועוד דברים שכתבתי פה.

על אי הנחת של יצורים מכונפים מאת ניר וידן ועדי שילדן – לא יצא לי לכתוב. זו עבודה מושגית שחושבת על מגדר דרך הגוף, ויש בה מין פיוט רזה בלשני, וגם משהו מ"כפל הדמות" של תומאס מאן.

31 במרץ בשעה 14:00 מרכז ענבל, תל אביב || 1 באפריל בשעה 21:00 מרכז ענבל, תל אביב. להזמנת כרטיסים

*

וגם – אני לא יודעת על מה אתן חלמתן בילדותכן. אני התפללתי כל יום שצוענים יחטפו אותי לקרקס. ואף שחיבבתי את אלה קרי ואת נוריקו סאן, השתוקקתי להתחלף רק עם לילבס ילדת הקרקס. דבורית שרגל יצאה לברר מה עלה בגורלה. והיא זקוקה לכל עזרה כדי להשלים את המסע.

לילבס ילדת הקרקס

Read Full Post »

לא זוכרת מתי השתמשתי במילה הזאת לאחרונה. יש משהו מחייב מדי בגאוני, וגם מתבדל. היא לא אופפת אותך בקסם כמו נפלא או נהדר; גאוני שומרת נגיעה. אבל מילים הן כמו חתולים. הן באות והולכות כרצונן, והיא פשוט צצה ליד הספר (לבד, וגם בצד מילה כמו קפקא, אפילו יותר מחייב). וכמו שהמטפלת שלי היתה אומרת, "מה שעולה ראשון זה הנכון". כך שלא נותר לי אלא להסביר, כלומר להבין, אלה מילים נרדפות, איך "האריה של אלן", ספר ילדים רזה ועשיר, צלול ומצחיק, נוגע בעצבונות שאין להם גיל.

כריכת

כריכת "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון (הזכור לטוב מ"אהרון והעיפרון הסגול", אבל אם תצפו לעוד אהרון, זה יסתיר לכם את אלן). תרגמה יפה מאנגלית, מאירה פירון.

.

על רגל אחת, מדובר בסדרת מפגשים בין ילדת גן בשם אלן לאריה הבד שלה. אלה בעצם תסריטים, תריסר מחזות קצרצרים שמתרחשים בחדרה של אלן וכתובים בצורת סיפורים. זה הסיפור הראשון:

.

1

2

3

*

אלן והאריה שלה הם שני הפכים: אלן חברותית ודברנית מלאה רעיונות, יוזמות ודמיונות, ואילו האריה שלה קצת מדוכדכך ונמנע, מציאותי עד כדי משבית שמחות.

"… את אִיָה קבלתי עוד בהיותי פעוט. ייתכן שבצעירותו הוא זקף את ראשו, אבל עד שהתחילו הסיפורים להיכתב צווארו כבר היה שמוט. כך זכה במזגו העגמומי."

(מתוך The Enchanted Places האוטוביוגרפיה של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין, בתרגום חופשי שלי).

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

כמו אישיותו של איה גם אישיותו של האריה של אלן נגזרת מן האנטומיה שלו, ואפילו ביתר פירוט: מדובר באריה בד – מפוטם בכותנה, אפאטי, שרוע שלא לומר סרוח על הרצפה. ג'ונסון הסופר קורא מאפיינים פיסיים כמטפורה לתכונות נפשיות (בדומה למה שמעולל אנדרסן בחייל הבדיל). ואילו ג'ונסון המאייר מוסיף נופך משלו, כשהוא מצייר את אלן עם הפנים לקורא, לעולם, לעתיד, בעוד שהאריה מפנה את גבו.

הנמנעות של האריה ממומשת שוב ושוב במשפטים כמו, "האריה היה שרוע בנוחות ולא הפגין רצון לנסוע לאן שהוא או לזוז בכלל."

ואפילו יותר במפורש:

"הבעיה שלך היא שאין לך שאיפות," אמרה אלן. "אתה כל הזמן שוכב על הרצפה ואפילו לא זז. אתה אפילו לא מזיז את הפה כשאתה מדבר."

האריה של אלן אינו יכול להיות טורף, האנטומיה שלו מנטרלת את האפשרות:

"את בכלל לא מפחדת ממני, אלן," אמר האריה בקוצר רוח. "את יודעת היטב שאריה מלא כותנה לא יכול להיות רעב, והוא בהחלט לא טורף אנשים."

"אתה מלא, אז אתה לא יכול להיות רעב." אלן פרצה בצחוק גדול. "זאת בדיחה טובה. הבנת?"

האריה לא חייך.

זה מאד ארס פואטי (כלומר אמנות שמודעת לעצמה ועוסקת בעצמה) אבל הדיוק הרגשי והאינטלקטואלי שומר על הרעננות, וצובר עומק פסיכולוגי במין הפוך על הפוך.

כשהאריה מושך באפו ואומר, "אני בסך הכול צעצוע מבד, אין לי רגשות." זה גם פשוטו כמשמעו וגם המרירות הפולנית בהתגלמותה.

וכמו שעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, כך גם התקיעות המדכדכת – אפס יכולת להשתנות – הופכת לרגע ליתרון: כשאלן מבקשת מן האריה לשמור עליה ולא לעצום את עיניו, הוא מזכיר לה שמדובר בכפתורים, אי אפשר לעצום אותם. זה מאד מרגיע אותה.

כשהאריה לא מוזמן להצגה כי כל המקומות שמורים להורים, הוא מגלה הבנה:

"אני מבין," אמר האריה. "ובכל מקרה יש משהו אחר שאני צריך לעשות היום."

"אתה לא עושה כלום," אמרה אלן. "אתה רק שוכב על הרצפה."

"גם זה משהו." אמר האריה.

ובין אם הוא מנסה להקל על רגשי האשם של אלן או סתם להציל את כבודו, הפלגמטיות שלו מקבלת פתאום גוון חדש פילוסופי; הוא לא סתם רובץ בלי תוחלת. הוא אריה נמנע, פילוסופי.

*

הם חברים טובים, אלן והאריה שלה. הם משלימים זה את זה. הפסיביות של האריה משאירה את הבמה לאלן ולהמצאות שלה. ובו בזמן הוא מאפשר לה לבטא צד דכאוני ונטול תקווה, ההפך הגמור מתפקיד הילדה העליזה והיצירתית שהיא ממלאת בשקידה מדאיגה. "יכניסו אותך לכלוב ולא תוכל לצאת, ולא תוכל ללכת לשום מקום." היא מאיימת על האריה (אחרי שהזעיקה שוטר דמיוני לקחת אותו). "גם ככה אני אף פעם לא הולך לשום מקום," הוא משיב בעצב, בפיכחון.

ובמבט נוסף – זה לא רק האריה שלא הולך לשום מקום. גם אלן לא הולכת לשום מקום.  בכל הספר היא יוצאת רק פעם אחת, להשתתף בהצגה שבה היא מגלמת כוכב, ולא במובן המטפורי של זוהר ושליטה אלא להפך: "אני צריכה לעמוד בפישוק ולפרוש את הזרועות לצדדים," היא מסבירה. "זה מעייף מאד."

אלן הכוכב מתוך

אלן מדגימה עמידת כוכב. מתוך "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

"אני חושב שהקול שלי דומה להפליא לקול שלך," אומר האריה של אלן. הקול שלו הוא הקול שלה, כפשוטו וגם כמשמעו.

כי מעבר לתועפות הצחוק והדמיון אלן היא ילדה בודדה. בכל תריסר הסיפורים לא נכנסת נפש חיה לחדר. האמא מוזכרת אמנם פה ושם (במשפטים כמו, "זה לא ימצא חן בעיני אמא שלך." ולעולם לא להפך: זה ישמח את אמא שלך, או היא תהיה כל כך גאה בך). פעם אחת היא מבליחה מאחורי הקלעים כדי לאסור על אלן לשתף את האריה שלה בהצגה.

חלק מן המורכבות של הספר (ומן המקוריות והחוכמה) טמון בבחירה הלא שגרתית של ג'ונסון, ללהק צעצוע כנציג המציאות מקצצת הכנפיים. המשחק עם האריה הוא בעצם המשא ומתן שאלן מנהלת עם המציאות, ניסיונותיה העקשניים לגייס את המציאות להגשמת הפנטזיות שלה. והסוף ידוע מראש:

"אבל כשהנסיכה היפה [אלן] שחררה את הנסיך יפה התואר מחיבוקה, הוא הפך שוב לחיה מבד, ונפל אל רצפת חדר המשחקים והתגלגל מתחת לכבאית האדומה."

בפעם אחרת, כשאריה נופל מהרכבת (הוא מין אריה נפלן כזה, הוא נופל ונופל, וגם לטיק הפיסי הזה יש תחתית רגשית), אלן ממהרת להכריז שהוא ירד במנהרה. וזה לא רק משחק וארס פואטיקה אלא גם רציונליזציה ומנגנון הגנה, ניסיון למצוא מובן במציאות סרבנית ואדישה, לחפות על מה שאי אפשר לשנות, למצוא שלווה כמו בתפילה:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

*

"אאוץ'," אמר האריה, כשאלן הבינה סוף סוף למה המגרה לא נסגרת." האאוץ' הזה שבא בדיליי, היפוך הסדר בין סיבה לתוצאה – הוא מימוש מצחיק ומושלם של תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט (שאותה הסברתי כאן ולא אחזור על הדברים).

.

אלן היא ילדה מצחיקה. היא מצחיקה כשהיא זוממת להפוך את האריה שלה לטיגריס כשיהיה גדול (היא תגזור לו את הרעמה ותצייר עליו פסים והוא יצטרך רק לגדול קצת וללמוד לנהום). או כשמהירות הדמיון שלה עוברת את מהירות האור והאריה מתקשה להדביק את חילופי הדמויות המהירים. היא מצחיקה כשהיא משחקת איתו בחולה ורופאה: "אתה חולה מאד, אריה קטן," היא אומרת לו, "אתה חייב להפסיק לעשן." "את יודעת היטב שמעולם לא עישנתי, אלן," הוא עונה (וקולו נשמע עמום מבעד לתחבושות). "אתה כל כך חולה שאתה לא מבדיל בין בני אדם," אומרת הרופאה… וכן הלאה והלאה.

לפחות בפרק אחד (לא מגלה איזה, תקראו) צחקתי עד דמעות.

"האריה של אלן" הוא ספר מצחיק כמו שרק ספרים עצובים באמת יכולים להיות.

*

אלן היא אמנם ילדה והמנגנון הנפשי שלה הרבה יותר חשוף, אבל העצב שלה הוא אותו עצב שכולנו מרגישים כשהמציאות מתכחשת לפנטזיות שלנו. הבדידות היא אותה בדידות, השיממון אותו שיממון, וגם האומץ. לא רק ילדים מחפשים משמעות במציאות לא מובנת. ואם לא משמעות, לפחות אשליה של שליטה.

וזה מחזיר אותי ל"אהרון והעיפרון הסגול". אהרון יותר מופשט ופנטסטי, אלן יותר ריאליסטית ופסיכולוגית, אבל בשני הספרים מצליח ג'ונסון לתרגם בדידות לצורה אמנותית. בשניהם הוא מפגין את אמונתו המוחלטת בדברים שאנשים בודים מלבם. רק הציור מאפשר לאהרון למצוא את חדר השינה שלו. וכשהאריה של אלן מנסה לטעון שהפחדים שהיא מדמיינת אינם קיימים, היא מתקנת אותו בתקיפות: "בטח שכן, כרגע אמרתי לך שהמצאתי אותם בעצמי… אז אני אמורה לדעת, נכון?"

מתוך

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול" – גם אהרון מפחד ממשהו שהמציא… כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

ויש בזה מן הפלא שעוד לא ירדתי לחקרו, שלא רק המציאות יוצרת את התודעה (למשל רפיסות של צעצוע בוראת אריה מדוכדך), זה פועל גם בכיוון ההפוך: רפיסותו של הצעצוע מממשת את הקול המושתק של אלן, כאילו העולם הפרוזאי האובייקטיבי עובד בשירות התודעה.

*

ובשולי הדברים – העושר לבדו לא היה מזמן את המילה ההיא מהכותרת לולא היה אצור במבנה כל חמור ומינימליסטי עד כדי נסיינות (זה מה שגרם לי לחשוב קפקא/ בקט/ יונסקו). עוד קצת פירוט – למטה בתגובות. זה רק אפס קצה אבל נשבעתי לא להאריך.

*

עוד באותם עניינים (ומהם אותם עניינים, ילדות בודדות או שמא ספרים על-גיליים?)

על "גורילה" מאת אתוני בראון

על "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

למה אני כל כך אוהבת את "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה

מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות)

זכרונות עתידניים

הגמד חוטם ואני

*

Read Full Post »

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקווה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית, הוצאת מוריה ויוֹדישֶׁר פֶרלַג (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג).

שאלת הפיות היהודיות, כלומר העדרן, העסיקה אותי מאד בילדותי והיא עדיין מעקצצת כשמזג האוויר מתחלף, כמו רסיס של פציעה ישנה. במקום קסם וחן פייתי הציעו לי הסיפורים היהודים ישישים בגלביות – אליהו הנביא (שאחרי שלמדנו בתנ"ך על ארבע מאות וחמישים האנשים ששחט נמלאתי חשדנות כלפי הטובות שלו) או אברהם אבינו (שגירש בן אחד וכמעט רצח את השני – זה הציק לי כמו אבן בנעל, הדרך הלא שיפוטית שבה לימדו את זה). הגברים האלה הופיעו בדרך כלל בחלומות, או התדפקו על הדלת בדמות קבצן שעון על מקלו. במקום קסמים הם עשו ניסים, שדבק בהם טעם לוואי חינוכי קשה לעיכול. זה לא היה חסד אלא גזר, בעולם שהיו בו לא מעט מקלות; "באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין," כתב ברנר. לא הכרתי את ברנר בילדותי, אבל הרצועות האלה נשקפו לי מתוך הנס כמו בצילום רנטגן.

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

באחרית דבר ל"ספר הדמיונות של היהודים" נדרש פנחס שדה לדמות האישה העולה מן הסיפורים; יש נשים נאמנות, הוא אומר, ויש נשים בוגדניות, יש שֵׁדות מפתות אבל אין אמהות חורגות בסיפורים היהודיים. למה אין אימהות חורגות: זה המשיך להציק לי גם אחרי כתיבת הפוסט, עד שנזכרתי ששרה אימנו היא אם חורגת מתעללת על פי הקריטריונים המחמירים ביותר של האחים גרים. האימהות החורגות צונזרו/נוכשו מן הסתם כדי לשמור על כבודה. ובכל מקרה, במקום שבו אין אימהות חורגות, אין גם פיות סנדקיות. וכל המלאכים הנופלים, כל השדים עם השמות הנפלאים – שַׁמחַזַאי ועַזָאֵל וקֶטֶב מרירי – שעל קיומם למדתי אמנם רק בבגרותי, לא יוכלו לפצות אותי על העדרן.

פיות הן פגניות במהותן, הן קשורות לטבע. החלוציות היתה לפיכך, מעין חלון הזדמנויות לפיות, אבל רק לכאורה; ביד אחת היא קירבה את היהודים אל האדמה ובאחרת היא הרחיקה אותם מהקסם. החלוצים היו סינדרלות מרצון, הם בחרו בזיעת אפיים וטוּריות על פני הקסם והנשפים בחסדי פיות. שמשיית הפלאים של הילדה אילת הוחרמה בתרגום הראשון. הציונות דגלה ב"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל, ואפילו את כוכבי הזהב שנעץ בחודי המגן דוד (כיאה לבן דורו וסביבתו של גוסטב קלימט) היא תלשה לטובת מגן דוד חשוף בכחול פועלי.

דגל הרצל

דגל הרצל

בימים מעודכנים אלה יש מן הסתם גם פיות שחורות, אבל במקור הן היו לגמרי אַרִיוֹת, בהירות עם אפון סולד. וגם זה תרם מן הסתם להדרתן ממקראות ישראל. אחת מתופעות הלוואי המצמררות של השואה היתה הפנמת הקריקטורה האנטישמית. אני זוכרת את זה מילדות. ידענו שדר שטירמר הגזים ובו בזמן גם השתכנענו. בסתר לבנו האמנו שאנחנו כאלה עם אף מכשפי ושיער מקורזל. מה לנו ולפיות.

טינקבל, פיה ארית

טינקבל, פיה ארית

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

אבל לנפש יש צורך בפיות, תשאלו את נורית זרחי. אני מדברת על פיות כמשל, כקיצור הדרך בין ילדות לשירה.

דוד פרישמן ראשון וגדול מתרגמי אנדרסן לעברית (שהזעם שלו על היהדות לא הפריע לו "לתרגם" את עץ חג המולד לחנוכייה באופן מרהיב) הבין את זה:

זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה… רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה!

…הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית

OLAMKATAN5S
החלפתן של הפיות בגברים ממסדיים עם זקן לבן לא השביעה את רעבוני לכל מה שבין החן והחסד למטפורה. כדי לספק אותו זללתי אנדרסן והאחים גרים ואוסקר וויילד ומרי דה מורגן עד כלות. אבל לא הייתי כותבת את הפוסט הזה לולא נתקלתי פתאום בפיה יהודייה – יהודייה-יהודייה, מלפני ספירת נורית זרחי. זה לא קרה בחלום אלא בין דפי הגיליון החדש של "עולם קטן".

דנה קרן יער כותבת שם על "שבת המלכה" של שושנה אוסטרובסקי, ספר ילדים שיצא לאור בברדיטשב בשנת 1899. הגיבורה היא יתומה כמנהג עדות האחים גרים. אביה מת בינקותה ואמה כשמלאו לה שבע שנים. בזמן השבעה נחלית הילדה וכשהיא קמה ממיטתה היא מסרבת להתנחם עד שמופיעה לפניה עלמה יפהפייה לבושה ב"מחלצות יקרות תכלת וארגמן מרוקמות זהב טהור ועל לבה משבצת אבנים יקרות מתנוצצות כמראה הברק." הילדה נשטפת באהבה גדולה ושואלת. "מי את עלמה צעירה?" "שבת המלכה אנוכי," עונה היפהפייה, ועודה צוחקת "בענוות חן" היא מודיעה שנשלחה על ידי האם. ואם לא די בזה היא שולפת שרביט מאבן ספיר ומכה במעין כדור בדולח, ומיד מופיעים בכדור חזיונות של "נשות מופת" שהתגברו על גזרות.

קרן יער אומרת שהסיפור מתיך את הלכי הרוח של ההשכלה והחסידות, שהוא מקדם העצמה נשית מבלי לפגוע במוסכמות חברתיות. ובלי לגרוע מדבריה, הסצנה הזאת היא פשוט גלגול של המפגש בין סנדרלה לפיה הסנדקית שלה. אני מוקסמת מהטבעיות בשמה של הפיה: "שבת המלכה", מהחן שבו התממשה המטפורה והפכה לדמות. אני יודעת שאצל המקובלים היא היתה כלה ומלכה מימים ימימה, אבל מה שמותר למקובלים אסור כנראה לילדים. השגחה פרטית של נערה-פיה כזאת גובלת מן הסתם בפסל ומסכה. כשמגגלים תמונות של "שבת המלכה" לא מקבלים שום פיה. רק שולחנות עם נרות דולקים וחלות.

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכבוד הפוסט חזרתי ל"לכלוכית" של פרו וגם של האחים גרים. אצל פרו באה לעזרת הגיבורה הפיה הסנדקית שלה. אצל האחים גרים זה יותר מוצפן; ענף שהיא שותלת על קבר אמה ומשקה בדמעותיה צומח לעץ יפהפה עם ציפור לבנה קטנה שממלאת את כל משאלותיה. הקבר נוכח מתחילת הסיפור: "עם בוא החורף," כותבים האחים גרים, "כיסה השלג את הקבר במעטה לבן. וכשהשמש שבה והסירה את הכיסוי מעל לקבר לקח לו האב אישה אחרת."

ופתאום נזכרתי, שפעם, בילדות, קראתי עיבוד "מגוייר" של לכלוכית. והיה כתוב שם שהשלג כיסה את קבר האם כמו מפת שבת. אני זוכרת שזה הקסים אותי בפיוט הקונקרטי שלו. ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה אור חוזר מהסיפור של אוסטרובסקי. אולי המעבד/ת הכיר/ה את הסיפור שלה מילדות.

*
עוד באותם עניינים

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

פרוייקט מרי דה מורגן

הגמד חוטם ואני

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

צדיקים אינם מאמינים בדם (על "שלוש מתנות" של י. ל. פרץ)

*

Read Full Post »

חבייר פרס, Javier Pérez 2013

חבייר פרס, Javier Pérez 2013

מתוך

מתוך "על קצות האצבעות", חבייר פרס, 2013

בתמונה למעלה, נעלי אצבעות מתוך "על קצות האצבעות" מיצב הווידאו של חבייר פרס, 2013.

הסכינים מנוגדים לנעלי הבלרינה בחומריות המתכת-עץ שלהם ובישירות הברוטלית והיומיומית כאחת  (בכל זאת מטבח) לעומת האשליה המצועפת של הבלט. ובד בבד הם גם מתאימים באופן מוזר: ידית העץ מספקת משען לכף הרגל הנצבת על מדף המתכת הטבעי, הצר והקצר. בקשתות הידית והלהב מהדהדות קשתות כף הרגל. והסכין כולו הוא מעין הפרזה שטוחה ונוצצת של כף רגלה של הבלרינה, והארכה נועזת ועוצרת נשימה של נעליים שכבר יש לה תקדים במציאות בצורת דורבנות (התמונה מימי הביניים אבל גם היום הם מעטרים מגפי בוקרים).

medieval-clothing-TAוהנה גם הסרטון שבו היא רוקדת על פסנתר כנף.

Javier Pérez – EN PUNTAS (extracts) from Javier Pérez on Vimeo.

את הסרטון שלחה לי טלי גלסקי (ושוב תודה טלי!). היא כתבה לי שהראתה את "הרקדנית הזועמת" למורה הפסנתר של בתה. "חשבתי שיכאיב לו לראות את החריצים והכעס, אבל הוא מאוד הזדהה. הוא אמר שכך בדיוק מרגישים כשמנסים להגיע לשליטה באומנות מסוימת; רוב הזמן על סכינים, ולפעמים מרגישים שעומדים ליפול מהקצה. אני בכלל חשבתי שהיא צועקת "אני שונאת" אל מי שהכריח אותה לנגן, או אולי מנע ממנה לנגן. זה גם הזכיר לי מה שוודאי כל מי שהתנועעה בנעלי אצבע הרגישה – את הריטוש של בשר אצבעותייך. וגם את הסכינים הפנימיות שמניעות אותך להמשיך למרות עיסת הדם והעור שנוצרות שם."

*

אנדרסן (לפני שאני מגיעה לעיקר, אתנחתא קומית)

אני (שתמיד נמשכת אל מחוזות המיתוס והאגדה) ישר חשבתי על אנדרסן שנודע באהבתו לבלט. בסיפור "צווארון הכותונת" הצווארון הדון-ז'ואן מתחיל עם זוג מספריים: "את ודאי הרקדנית הראשונה בבלט. כמה את מפליאה לעשות את תנועת המספריים…" החנפנות לא מובילה אותו רחוק, מה שלא מפריע לו לספח את המספריים לרשימת מאהבותיו: "והיתה גם הרקדנית הראשונה מן הבלט," הוא מספר לחבורת סמרטוטים בערוב ימיו, "היא חתכה בי את החתך שלא נמחה מפרצופי עד היום – היא רצתה לאכול אותי…"

*

אנדרסן, הגרסה המיוסרת

וכך אומרת המכשפה לבת הים הקטנה: "…תנועותייך תוספנה להיות רבות חן – אין רקדנית קלה כמוך להחליק ולדאות – אך בכל פסיעה שתפסעי תרגישי שכאילו על סכין חדה את דורכת, עד כי תהיינה רגלייך זבות דם…"

בת הים הקטנה היא בין השאר בלרינה. וכמו שקורה לפעמים בשירים, רצפת הסכינים של המכשפה זולגת בקלות לנעלי סכינים.

*

מציאות רבה מדי

מה שנפלא בדימוי של חבייר פרס הוא שחידוד נעלי הפוינט לבסיס הכי זעיר ונקודתי לא מוסיף קלילות אלא להפך; אשלית הריחוף וחוסר המשקל של הבלט מוחלפת במציאות הרבה מדי של עולם המיצג. הכל חשוף ואמיתי: המשקל, הסכנה והשריטות, הוונדליזם של הפסנתר (בניגוד לשריטות של רבקה הורן).

את התמונות מן המיצב מצאתי פה.

מתוך "על קצות האצבעות" של חבייר פרס. את התמונות מן המיצב מצאתי פה.

*

חתונת הדמים

לכאורה יכלו נעלי הסכינים להיווצר בכל מקום שבו יש בלרינות. אבל זה לא מקרה שנוצרו דווקא בספרד, בתרבות שבה מוטמעת ההיקסמות מן הסכין, כמו ההיקסמות של היפהפיה הנרדמת מחוד הפלך.

סכינים נעוצות ונוצצות מכל פינה ביצירתו של לורקה. לא לחינם נקרא קובץ מוקדם של תרגומי שיריו שושנה וסכין, אבל אפילו יותר מזה חשבתי על "חתונת הדמים", מחזה שכבר בשורות הראשונות שלו מופיע סכין. החתן מבקש מאמו סכין כדי לבצור אשכול ענבים והאם רוטנת: הסכין… ימח שם כולן והנבל שהמציא אותן," וכך הלאה עד: "אני לא יודעת איך אתה מעז לשאת סכין, ואיך אני משאירה את הנחש הזה בתוך הארון."

והסכין הנחש הזה חוזר וצץ לאורך כל המחזה המתרחש לאור ירח-סכין. למשל בשיר הערש היפהפה על הסוס שחשק במים: "פצועות הרגליים,/ קופא שער הפֶּרַע,/ באישון העין/ ברק סכין של כסף." ואחרי שהוא ממלא את יעדו הרצחני כמו האקדח של צ'כוב, המחזה מסתיים בדיאלוג-שיר בין האם לכלה על שני הגברים שנהרגו מאהבה, "בסכין קטנטונת,/ כל כך קטנטונת,/ שהיד כמעט אינה תופסת,/אבל היטב חודרת/ בבשר הנרתע לפתע,/ ונעצרת במקום בו/ מרטטת בתוך סבכיה/ הזעקה ששורשה הוא חושך.

חבייר פרס, הריקוד האינסופי

חבייר פרס, הריקוד האינסופי

El baile del infinito

בתמונה למעלה, עבודה אחרת של חבייר פרס; שתי שמלות/כותנות מסתובבות בריקוד אינסופי, ספק לכודות בתוך מעגלי דם ספק מושחות אותו. עבודה שהיא לגמרי "חתונת הדמים" (וגם קצת בנות לילית מחפשות חתן ).

*

כנפי הסכינים החלודות של הדוּאֶנְדֶה

ההיקסמות מן הסכין קשורה להיקסמות מן המוות. "המת בספרד חי יותר כמת מבכל מקום אחר בעולם; הפרופיל שלו פוצע כמו תער גלבים," כותב לורקה במשחק הדוּאֶנְדֶה ותורתו הרצאה שבה הוא מנסה לפצח את סוד ה"דוּאֶנְדֶה", אותה "זעקה דיוניסית ערופה" שהיא תמצית האמנות. "הדואנדה לא יבוא," כותב לורקה, "אם לא יראה אפשרות של מוות." (תרגמה רנה לטווין)

הסכינים של חבייר פרס הם ניסוי בדוּאֶנְדֶה.

ועוד כמה ציטוטים שלא זקוקים לפרשנות:

"את הדואנדה יש להעיר בחדרי החדרים של הדם. ולדחות את המלאך*, ולבעוט במוזה…"

"ידוע רק שהדואנדה שורף בדם כמו רטיית זכוכיות, שהוא מתיש, שהוא דוחה את כל הגיאומטריה המתקוה שלמדנו…" שהוא "אוהב את סף הבור, את הפצע…"

"הדואנדה לא נמצא בגרון, הדואנדה עולה מבפנים, מכפות הרגליים."

לורקה מספר על תחרות ריקודים שבה גברה אישה בת שמונים על "נערות שמותניהן גמישים כמים". הן נוצחו, הוא אומר, על ידי "אותו דאנדה נוטה למות, אשר גרר על הרצפה את כנפי הסכינים החלודות שלו."

כנפי סכינים (לא חלודות) של רבקה הורן. אני יודעת שזה נראה כמו עכביש הפוך, אבל כשהמנוע פועל זה זז כמו כנפיים. רבקה הורן נמצאת בזווית העין של הפוסט הזה כל הזמן.

כנפי סכינים (לא חלודות) של רבקה הורן. על אחת כתוב אהבה, ועל האחרת שנאה. (אני יודעת שזה נראה כמו עכביש הפוך, אבל כשהמנוע פועל זה זז כמו כנפיים. רבקה הורן נמצאת בזווית העין של הפוסט הזה כל הזמן).

חואן דה חוני, המאה השש עשרה.

חואן דה חוני, המאה השש עשרה. "…ואז איך היא שרה! קולה כבר לא שיחק, קולה היה סילון של דם, כשיעור כאבה וכנותה, והוא נפרש כמו יד בת עשר אצבעות סביב כפות רגליו המסומרות אך מסוערות של הצלוב, מעשה חואן דה חוני." מתוך משחק הדואנדה ותורתו, פדריקו גרסיה לורקה

***

החיים יפים

פרהאד מושירי, החיים יפים

פרהאד מושירי, החיים יפים

לורקה הוא מכשף שצריך לאטום את האוזניים בדונג כדי לא לשמוע את קריאתו. אני לא אוהבת לאטום את האוזניים אבל אני מניחה כאן בצד השני של הפטרייה (תודה ללואיס קרול)  את הטיפורגפיה הסכינאית של פרהאד מושירי האירני. קצת קרירות ואירוניה של פופ ארט לא תזיק.

פרהאד מושירי, החיים יפים (תקריב)

פרהאד מושירי, החיים יפים (ככה זה נראה מקרוב…)

* "כמה מלאכים אפשר להושיב על חוד של מחט", כך נקראה ההרצאה שפספסתי בכנס על תיאטרון בובות בסלובקיה. המארגנים הבטיחו לשלוח לי את התשובה ולא קיימו…

*

עוד באותו עניין

שמלת הכאב של רבקה הורן

רבקה הורן, מסכה

האישה הוויטרובית

גברים במיצג

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

הקולקציה של נלי אגסי

ועוד המון

*

ובלי שום קשר:

תחת הכותרת קלי לינק – כי פנטזיה זה לא משחק ילדים ייערך ביום חמישי 16 בינואר בשעה 20:30  בהמגדלור, מפגש על הספרים של לינק ועל מסתורין, פנטזיה ואימה בכלל.

בתוכנית: אמת או חובה מלחיצים במיוחד, צ'יזבטים ואיורים, וגם כמה דברים שלא ידעתם על סבון, כובעים, נעליים וארנקים.

משתתפים: דבי אילון, אסף שור, ליאת אלקיים, עודד וולקשטיין, שמעון אדף, גילי בר-הלל סמו ורחלי רוטנר – שתכין במיוחד לכבוד האירוע סדרת איורים לקטע מסיפור שאסף שור יקרא. האיורים יוקרנו במהלך הערב.

איור, שלי ג'קסון, מתוך קלי לינק,

איור, שלי ג'קסון, מתוך קלי לינק, "כישוף למתחילים"

Read Full Post »

הרוזן לוקנור הוא קובץ של 51 מעשיות שנכתבו על ידי חואן מנואל, אציל ספרדי מן המאה ה-14. כל פרק נפתח בקושייה של הרוזן לוקנור ליועצו פַּטרונְיוֹ שמספר לו בתשובה סיפור עם מוסר השכל. הרוזן אסיר התודה מורה לכלול את הסיפור בספר ומוסיף לו תמצית מחורזת.

בגדול, אני מעדיפה את השיטה הפחות דידקטית של אלף לילה ולילה, שבה כל ויכוח בין שתי דמויות מוליד עוד ועוד סיפורים, שבהם מנסה כל דמות להוכיח את הטיעון שלה, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים תורמות סיפורים משלהן, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים שבתוך הסיפורים… עד שטעם הלוואי של הלקח נשכח מרוב אבנים יקרות גדולות כתפוחים ומבטים של אלף אנחות.

גם המוסר השכל עצמו מעורר פה ושם ספקות; אף פעם לא הבנתי את הצדיקים האלה מהסיפורים החסידיים (ובמקרה של חואן מנואל – נזיר טהור ותקיף) שמבררים מי יהיה שכנם בגן עדן. מאד שחצני מצדם להניח שהעולם הבא בכיס שלהם ועוד לעקם את האף על השכן כמו ועדת קבלה ליישוב קהילתי. שלא לדבר על חטא הגאווה, אחד משבעת חטאי המוות הנוצריים. ואולי אני סתם לא מחבבת את הפורטרט העקיף של חואן מנואל המצטייר מן הסיפורים ומהאחרית הדבר של פרופ' רות פיין.

ועם זאת, עדיין מעניין לקרוא סיפורים מהמאה ה-14 ולחשוב על גלגוליהם. לה פונטיין השתמש בכמה מהם כחומר גלם למשליו (כולל הסיפור השביעי שהזיקה שלו ל"החלבנית וכד החלב" לא מוזכרת בספר משום מה). שייקספיר ביסס את "אילוף הסוררת" על הסיפור ה27 וה35, שני סיפורים סדיסטיים ומיזוגניים, האחד נקמני והשני רצחני, ויום אחד עוד אכתוב גם על זה. ואנדרסן ביסס את "בגדי המלך החדשים" על הסיפור ה32.

וכך הגעתי לרוזן לוקנור מלכתחילה; כתבתי על בגדי המלך החדשים, ואביעד אליה (שאותו לא פגשתי מעולם) תרגם אותו למעני בנדיבותו. בינתיים תורגם הקובץ כולו על ידי מנחם ארגוב. ועכשיו, תוך כדי קריאה, גיליתי שיש חולייה נוספת בין חואן מנואל לאנדרסן: מיגל דה [דון קיחוטה] סרוונטס (1547-1616) כתב מחזה בשם "פרוכת הפלאים" על פי אותו סיפור. וכמובן שהתעוררה סקרנותי, ואביעד אליה היקר הסכים להמשיך במשחק בטלפון השבור הזה (שהוא קרא לו דווקא "גלגוליו של מעיל"), כלומר לתרגם גם את המחזה, שנוכל להשוות, כי ההבדלים בין חואן מנואל לאנדרסן מאלפים. אז המשך יבוא, ובינתיים הנה הסיפור כולל שיחת המבוא בין הרוזן ויועצו:*

דיוקן המחבר, דון חואן מנואל

משל XXXII: מה שארע למלך אחד עם הפרחחים שארגו את הבד

מאת: חואן מנואל, מתוך: הרוזן לוקנור, תרגם: אביעד אליה

בפעם אחרת דיבר הרוזן לוּקָנוֹר לפַּטרונְיוֹ, יועצו, וכך אמר לו:

"פטרוניו, בא אליי אדם ודיבר אתי על מעשה גדול ורמז לי כי יצמח לי רווח גדול ממנו; אך הזהיר אותי פן יידעו על כך הכל, והפציר בי שאבטח בו; וכל כך ביקש לשכנע אותי שאשמור את הדבר בסוד, עד שאמר שאם אגלה אותו לכל, אחוזתי כולה ואפילו חיי יהיו נתונים בסכנה גדולה. וכיוון שאני יודע שאף אדם לא יוכל לומר לך דבר מה שלא תבין האם הוא לטוב או שמא דבר מרמה, אני מבקש בך שתאמר לי מה אתה חושב על כך".

"האדון הרוזן לוקנור", פטרוניו אמר, "כדי שתבין איך עליך לנהוג בזאת, משפנית לעזרתי, טוב יהיה בעיניי אם תשקול את מה שעוללו למלך אחד שלושה נוכלים שבאו אליו."

הרוזן שאל אותו מה היה המעשה.

"האדון הרוזן", פטרוניו אמר, "שלושה נוכלים באו אל מלך אחד ואמרו לו שהם אוּמנים מומחים באריגת בדים, ובמיוחד הם מתמחים באריגת בד שכל מי שהוא אכן בנו של האדם שאומרים שהוא אביו, יראה אותו. אך מי שאיננו בנו של האב שהיה לו, ושהאנשים אומרים שהוא אביו, לא יראה את הבד.

נשא הדבר חן בעיני המלך, שסבר כי בעזרת הבד יוכל לדעת אילו מנתיניו הם בניהם של מי שנחשבים לאבותיהם ואילו מהם אינם כאלה. הוא חשב שכך גם יוכל להגדיל את הונו, שכן המוּרים אינם יורשים דבר מאביהם אם אינם באמת בניו.

ומשום כך הורה לתת להם ארמון שבו יארגו את הבד ההוא.

והם אמרו לו שאינם רוצים לשגות במלאכתם, ומשום כך הם מבקשים שיורה לסגור את דלתות הארמון ההוא עד שתושלם אריגת הבד. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך. הם נטלו עמם זהב רב, כסף ומשי ושלל חפצי חן, לארוג מהם את האריג, נכנסו אל הארמון ההוא ושם הסתגרו.

הם התקינו את נוליהם וממעשיהם עלה כי הם עוסקים באריגת הבד כל היום כולו .בתום כמה ימים הלך אחד מהם אל המלך ואמר לו שהאריגה החלה ושהאריג הינו הדבר היפה ביותר בעולם; הוא סיפר למלך אילו צורות ואילו עיטורים הם החלו לרקום ואמר שאם חפץ המלך, יוכל לבוא ולראות את הבד, אך אל יכניס עמו פנימה אנשים אחרים. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך.

קודם לביקורו שלו, שלח את אחד ממשרתיו לראות את הבד, אך לא הכין אותו לצפוי לו.

כשראה המשרת את האוּמנים ושמע את מה שאמרו על אודות הבד, הוא לא העז לומר שאינו רואה דבר. כששב אל המלך, אמר לו שראה את האריג. אחר שלח המלך אדם אחר, שאמר לו גם הוא כך ממש. אחרי שכל מי ששלח המלך אמר לו כזאת, הלך המלך בעצמו לראות את האריג.

כשנכנס המלך אל הארמון הוא ראה את האוּמנים אורגים ואומרים: "זהו עיטור כזה, וזהו עניין  כזה, וזוהי צורה כזאת, וזהו צבע כזה". הם עמלו על איזה דבר, אך לא ארגו מאומה. כשראה המלך שהם אינם אורגים אך אומרים באיזה אופן עשוי הבד, שהוא אינו רואה את שראו האחרים, הוא חש כמי שעומד למות. מסתבר, חשב, שהוא אינו בנו של המלך שהיה אביו, ועל כן אין הוא רואה את הבד. והוא חשש שאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כתרו. לפיכך החל לשבח את הבד וללמוד מפי האוּמנים כיצד הם אורגים אותו.

ומאז ששב לביתו עם אנשיו, החל לדבר בשבחי הבד ולומר כמה טוב ומופלא הוא. דיבר על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, אבל לבו היה אכול ספקות. לאחר יומיים או שלושה שלח את שר החצר שגם באוזניו סיפר על נפלאותיו ועד כמה יוצא דופן הוא, לראות את הבד. שר החצר הלך.

הוא נכנס וראה את האוּמנים אורגים ומדברים על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, ומאחר ששמע מפי המלך כי הלה ראה את הבד, שהוא עצמו לא הצליח לראות, למד על כך שאיננו בנו של האב שגידל אותו, שהרי אינו רואה את הבד. והוא חשש שאם ייוודע הדבר, יאבד את כל כבודו. משכך, החל לשבח את הבד כפי ששיבחו המלך ואף למעלה מכך.

הוא שב אל המלך, אמר לו שראה את הבד וכי זהו האריג האציל ויקר הערך ביותר בעולם. רוחו של המלך נדכאה עוד יותר, שאם ראה שר החצר את הבד שהוא לא ראה, הרי שאין עוד ספק כי הוא אינו בנו של המלך שגידל אותו. מעתה הילל אף ביתר תוקף את אצילותו של הבד ואת מומחיותם של האומנים היודעים כך לאורגו.

למחרת שלח המלך אדם נוסף מאנשי חצרו, והלה, כמו המלך וכמו האחרים, שאל 'מה יש לומר עוד?' כך, באותה דרך ומתוך אותו חשש הוליכו שולל את המלך באי ביתו. איש לא העז להודות שלא ראה את הבד.

וכך היה המעשה, עד אשר קרב מועדו של חג גדול, והכל אמרו למלך כי עליו ללבוש את האריג.

האוּמנים הביאו עמם חבילות גדולות, הנתונות ביריעות בד כותנה, ומדבריהם עלה כי השלימו את אריגת הבד. הם שאלו את המלך מה הוא מבקש שיתפרו ממנו, והמלך אמר באילו בגדים חפץ, והם ערכו את מדידותיהם שלאחריהן יתפרו את בגדי המלך.

בבוא יום החג באו האוּמנים אל המלך עם בדיהם שארגו ותפרו, וממעשיהם ומדבריהם הוא למד כי עתה ילבישו אותו בבגדיו החדשים. וכך עשו, עד שהוא סבר שהוא לבוש, כי לא העז לומר שאינו רואה את הבד.

ולאחר שלבש את בגדיו היפים כל כך – כך שמע – רכב אל העיר. שיחק לו מזלו, והיה זה קיץ.

האנשים ראו אותו שכך הוא מגיע וידעו שמי שאינו רואה את הבד ההוא איננו בנו של האב שגידל אותו, וכל אחד חשש שהאחרים יראו את הבד שהוא אינו רואה, ושאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כבודו והכל יבוזו לו. לפיכך, טיפחו את הסוד השמור, שאיש לא העז לגלות. סוף דבר, שאיש שחור אחד שראה את סוסו של המלך ושלא היה לו דבר שהיה עלול לאבד, קרב אל המלך ואמר לו:

"אדוני, לי לא יזיק אם יסתבר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי, או של אדם אחר, ולכן, אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאתה מסתובב עירום."

המלך החל לגדף ואמר לאיש, שמשום שאינו בנו של האב שגידל אותו, הוא אינו רואה את הבגדים.

מעת שאמר האיש את שאמר, האחרים ששמעוהו אמרו זאת גם הם, וכך חזרו ואמרו עד שהמלך וכל האחרים לא חששו עוד מלהכיר באמת והבינו כי הנוכלים הוליכו אותם שולל. וכשנפנו לחפש אותם, לא מצאו, כי הללו הסתלקו ובידם שללם שקיבלו מידי המלך, כפי ששמעת.

ואתה, האדון הרוזן לוקנור, אם אומר לך האיש ההוא שלא תספר לאיש על אודות מה שהוא מספר לך, הייה סמוך ובטוח כי הוא מבקש לרמותך. עליך להבין שאין לו טעם לרצות בטובתך, שאין אלה שאתה חייב להם כמו אלה החיים אתך, שרבים אסירי תודה לך ולמעשיך, ועל כן יש להם טעם לדרוש בטובתך ולבקש את הגנתך.

הרוזן החשיב זאת לעצה טובה, נהג על פיה והדבר הסתיים בכי טוב. משראה דון חואן כי זהו לקח ראוי, כתב אותו בספר הזה, וחתם בשורות הבאות:

היועץ לך כזאת, הסתר מחברך דבר מה,
יותר משתי תאנים ממך ייטול הוא במרמה.

כתב יד של "הרוזן לוקנור"

*

* אביעד אליה הסכים שאעלה את התרגום לאינטרנט, ובו בזמן בקש להסתייג ממנו בעדינות. אני ממלאת את בקשתו בעל כורחי ובשולי (בימי התיאטרון שלי למדתי שלא מתחילים הצגה בהתנצלות).

Read Full Post »

Older Posts »