Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אנדרסן’

לא זוכרת מתי השתמשתי במילה הזאת לאחרונה, אם בכלל. יש בה משהו מחייב מדי וגם מתבדל. גאוני לא אופפת אותך בקסם כמו נפלא או נהדר; היא שומרת נגיעה. אבל מילים הן כמו חתולים. הן באות והולכות כרצונן, והיא פשוט צצה ליד הספר (לבד, וגם בצד מילה כמו קפקא, אפילו יותר מחייב). וכמו שהמטפלת שלי היתה אומרת, "מה שעולה ראשון זה הנכון". כך שלא נותר לי אלא להסביר, כלומר להבין, אלה מילים נרדפות, איך "האריה של אלן", ספר ילדים רזה ועשיר, צלול ומצחיק, נוגע בעצבונות שאין להם גיל.

כריכת

כריכת "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון (הזכור לטוב מ"אהרון והעיפרון הסגול", אבל אם תצפו לעוד אהרון, זה יסתיר לכם את אלן). תרגמה יפה מאנגלית, מאירה פירון.

.

על רגל אחת, מדובר בסדרת מפגשים בין ילדת גן בשם אלן לאריה הבד שלה. אלה בעצם תסריטים, תריסר מחזות קצרצרים שמתרחשים בחדרה של אלן וכתובים בצורת סיפורים. זה הסיפור הראשון:

.

1

2

3

*

אלן והאריה שלה הם שני הפכים: אלן חברותית ודברנית מלאה רעיונות, יוזמות ודמיונות, ואילו האריה שלה קצת מדוכדכך ונמנע, מציאותי עד כדי משבית שמחות.

"… את אִיָה קבלתי עוד בהיותי פעוט. ייתכן שבצעירותו הוא זקף את ראשו, אבל עד שהתחילו הסיפורים להיכתב צווארו כבר היה שמוט. כך זכה במזגו העגמומי."

(מתוך The Enchanted Places האוטוביוגרפיה של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין, בתרגום חופשי שלי).

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

כמו אישיותו של איה גם אישיותו של האריה של אלן נגזרת מן האנטומיה שלו, ואפילו ביתר פירוט: מדובר באריה בד – מפוטם בכותנה, אפאטי, שרוע שלא לומר סרוח על הרצפה. ג'ונסון הסופר קורא מאפיינים פיסיים כמטפורה לתכונות נפשיות (בדומה למה שמעולל אנדרסן בחייל הבדיל). ואילו ג'ונסון המאייר מוסיף נופך משלו, כשהוא מצייר את אלן עם הפנים לקורא, לעולם, לעתיד, בעוד שהאריה מפנה את גבו.

הנמנעות של האריה ממומשת שוב ושוב במשפטים כמו, "האריה היה שרוע בנוחות ולא הפגין רצון לנסוע לאן שהוא או לזוז בכלל."

ואפילו יותר במפורש:

"הבעיה שלך היא שאין לך שאיפות," אמרה אלן. "אתה כל הזמן שוכב על הרצפה ואפילו לא זז. אתה אפילו לא מזיז את הפה כשאתה מדבר."

האריה של אלן אינו יכול להיות טורף, האנטומיה שלו מנטרלת את האפשרות:

"את בכלל לא מפחדת ממני, אלן," אמר האריה בקוצר רוח. "את יודעת היטב שאריה מלא כותנה לא יכול להיות רעב, והוא בהחלט לא טורף אנשים."

"אתה מלא, אז אתה לא יכול להיות רעב." אלן פרצה בצחוק גדול. "זאת בדיחה טובה. הבנת?"

האריה לא חייך.

זה מאד ארס פואטי (כלומר אמנות שמודעת לעצמה ועוסקת בעצמה) אבל הדיוק הרגשי והאינטלקטואלי שומר על הרעננות, וצובר עומק פסיכולוגי במין הפוך על הפוך.

כשהאריה מושך באפו ואומר, "אני בסך הכול צעצוע מבד, אין לי רגשות." זה גם פשוטו כמשמעו וגם המרירות הפולנית בהתגלמותה.

וכמו שעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, כך גם התקיעות המדכדכת – אפס יכולת להשתנות – הופכת לרגע ליתרון: כשאלן מבקשת מן האריה לשמור עליה ולא לעצום את עיניו, הוא מזכיר לה שמדובר בכפתורים, אי אפשר לעצום אותם. זה מאד מרגיע אותה.

כשהאריה לא מוזמן להצגה כי כל המקומות שמורים להורים, הוא מגלה הבנה:

"אני מבין," אמר האריה. "ובכל מקרה יש משהו אחר שאני צריך לעשות היום."

"אתה לא עושה כלום," אמרה אלן. "אתה רק שוכב על הרצפה."

"גם זה משהו." אמר האריה.

ובין אם הוא מנסה להקל על רגשי האשם של אלן או סתם להציל את כבודו, הפלגמטיות שלו מקבלת פתאום גוון חדש פילוסופי; הוא לא סתם רובץ בלי תוחלת. הוא אריה נמנע, פילוסופי.

*

הם חברים טובים, אלן והאריה שלה. הם משלימים זה את זה. הפסיביות של האריה משאירה את הבמה לאלן ולהמצאות שלה. ובו בזמן הוא מאפשר לה לבטא צד דכאוני ונטול תקווה, ההפך הגמור מתפקיד הילדה העליזה והיצירתית שהיא ממלאת בשקידה מדאיגה. "יכניסו אותך לכלוב ולא תוכל לצאת, ולא תוכל ללכת לשום מקום." היא מאיימת על האריה (אחרי שהזעיקה שוטר דמיוני לקחת אותו). "גם ככה אני אף פעם לא הולך לשום מקום," הוא משיב בעצב, בפיכחון.

ובמבט נוסף – זה לא רק האריה שלא הולך לשום מקום. גם אלן לא הולכת לשום מקום.  בכל הספר היא יוצאת רק פעם אחת, להשתתף בהצגה שבה היא מגלמת כוכב, ולא במובן המטפורי של זוהר ושליטה אלא להפך: "אני צריכה לעמוד בפישוק ולפרוש את הזרועות לצדדים," היא מסבירה. "זה מעייף מאד."

אלן הכוכב מתוך

אלן מדגימה עמידת כוכב. מתוך "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

"אני חושב שהקול שלי דומה להפליא לקול שלך," אומר האריה של אלן. הקול שלו הוא הקול שלה, כפשוטו וגם כמשמעו.

כי מעבר לתועפות הצחוק והדמיון אלן היא ילדה בודדה. בכל תריסר הסיפורים לא נכנסת נפש חיה לחדר. האמא מוזכרת אמנם פה ושם (במשפטים כמו, "זה לא ימצא חן בעיני אמא שלך." ולעולם לא להפך: זה ישמח את אמא שלך, או היא תהיה כל כך גאה בך). פעם אחת היא מבליחה מאחורי הקלעים כדי לאסור על אלן לשתף את האריה שלה בהצגה.

חלק מן המורכבות של הספר (ומן המקוריות והחוכמה) טמון בבחירה הלא שגרתית של ג'ונסון, ללהק צעצוע כנציג המציאות מקצצת הכנפיים. המשחק עם האריה הוא בעצם המשא ומתן שאלן מנהלת עם המציאות, ניסיונותיה העקשניים לגייס את המציאות להגשמת הפנטזיות שלה. והסוף ידוע מראש:

"אבל כשהנסיכה היפה [אלן] שחררה את הנסיך יפה התואר מחיבוקה, הוא הפך שוב לחיה מבד, ונפל אל רצפת חדר המשחקים והתגלגל מתחת לכבאית האדומה."

בפעם אחרת, כשאריה נופל מהרכבת (הוא מין אריה נפלן כזה, הוא נופל ונופל, וגם לטיק הפיסי הזה יש תחתית רגשית), אלן ממהרת להכריז שהוא ירד במנהרה. וזה לא רק משחק וארס פואטיקה אלא גם רציונליזציה ומנגנון הגנה, ניסיון למצוא מובן במציאות סרבנית ואדישה, לחפות על מה שאי אפשר לשנות, למצוא שלווה כמו בתפילה:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

*

"אאוץ'," אמר האריה, כשאלן הבינה סוף סוף למה המגרה לא נסגרת." האאוץ' הזה שבא בדיליי, היפוך הסדר בין סיבה לתוצאה – הוא מימוש מצחיק ומושלם של תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט (שאותה הסברתי כאן ולא אחזור על הדברים).

.

אלן היא ילדה מצחיקה. היא מצחיקה כשהיא זוממת להפוך את האריה שלה לטיגריס כשיהיה גדול (היא תגזור לו את הרעמה ותצייר עליו פסים והוא יצטרך רק לגדול קצת וללמוד לנהום). או כשמהירות הדמיון שלה עוברת את מהירות האור והאריה מתקשה להדביק את חילופי הדמויות המהירים. היא מצחיקה כשהיא משחקת איתו בחולה ורופאה: "אתה חולה מאד, אריה קטן," היא אומרת לו, "אתה חייב להפסיק לעשן." "את יודעת היטב שמעולם לא עישנתי, אלן," הוא עונה (וקולו נשמע עמום מבעד לתחבושות). "אתה כל כך חולה שאתה לא מבדיל בין בני אדם," אומרת הרופאה… וכן הלאה והלאה.

לפחות בפרק אחד (לא מגלה איזה, תקראו) צחקתי עד דמעות.

"האריה של אלן" הוא ספר מצחיק כמו שרק ספרים עצובים באמת יכולים להיות.

*

אלן היא אמנם ילדה והמנגנון הנפשי שלה הרבה יותר חשוף, אבל העצב שלה הוא אותו עצב שכולנו מרגישים כשהמציאות מתכחשת לפנטזיות שלנו. הבדידות היא אותה בדידות, השיממון אותו שיממון, וגם האומץ. לא רק ילדים מחפשים משמעות במציאות לא מובנת. ואם לא משמעות, לפחות אשליה של שליטה.

וזה מחזיר אותי ל"אהרון והעיפרון הסגול". אהרון יותר מופשט ופנטסטי, אלן יותר ריאליסטית ופסיכולוגית, אבל בשני הספרים מצליח ג'ונסון לתרגם בדידות לצורה אמנותית. בשניהם הוא מפגין את אמונתו המוחלטת בדברים שאנשים בודים מלבם. רק הציור מאפשר לאהרון למצוא את חדר השינה שלו. וכשהאריה של אלן מנסה לטעון שהפחדים שהיא מדמיינת אינם קיימים, היא מתקנת אותו בתקיפות: "בטח שכן, כרגע אמרתי לך שהמצאתי אותם בעצמי… אז אני אמורה לדעת, נכון?"

מתוך

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול" – גם אהרון מפחד ממשהו שהמציא… כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

ויש בזה מן הפלא שעוד לא ירדתי לחקרו, שלא רק המציאות יוצרת את התודעה (למשל רפיסות של צעצוע בוראת אריה מדוכדך), זה פועל גם בכיוון ההפוך: רפיסותו של הצעצוע מממשת את הקול המושתק של אלן, כאילו העולם הפרוזאי האובייקטיבי עובד בשירות התודעה.

*

ובשולי הדברים – העושר לבדו לא היה מזמן את המילה ההיא מהכותרת לולא היה אצור במבנה כל חמור ומינימליסטי עד כדי נסיינות (זה מה שגרם לי לחשוב קפקא/ בקט/ יונסקו). עוד קצת פירוט – למטה בתגובות. זה רק אפס קצה אבל נשבעתי לא להאריך.

*

עוד באותם עניינים (ומהם אותם עניינים, ילדות בודדות או שמא ספרים על-גיליים?)

על "גורילה" מאת אתוני בראון

על "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

למה אני כל כך אוהבת את "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה

מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות)

זכרונות עתידניים

הגמד חוטם ואני

*

Read Full Post »

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקווה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית, הוצאת מוריה ויוֹדישֶׁר פֶרלַג (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג).

שאלת הפיות היהודיות, כלומר העדרן, העסיקה אותי מאד בילדותי והיא עדיין מעקצצת כשמזג האוויר מתחלף, כמו רסיס של פציעה ישנה. במקום קסם וחן פייתי הציעו לי הסיפורים היהודים ישישים בגלביות – אליהו הנביא (שאחרי שלמדנו בתנ"ך על ארבע מאות וחמישים האנשים ששחט נמלאתי חשדנות כלפי הטובות שלו) או אברהם אבינו (שגירש בן אחד וכמעט רצח את השני – זה הציק לי כמו אבן בנעל, הדרך הלא שיפוטית שבה לימדו את זה). הגברים האלה הופיעו בדרך כלל בחלומות, או התדפקו על הדלת בדמות קבצן שעון על מקלו. במקום קסמים הם עשו ניסים, שדבק בהם טעם לוואי חינוכי קשה לעיכול. זה לא היה חסד אלא גזר, בעולם שהיו בו לא מעט מקלות; "באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין," כתב ברנר. לא הכרתי את ברנר בילדותי, אבל הרצועות האלה נשקפו לי מתוך הנס כמו בצילום רנטגן.

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

באחרית דבר ל"ספר הדמיונות של היהודים" נדרש פנחס שדה לדמות האישה העולה מן הסיפורים; יש נשים נאמנות, הוא אומר, ויש נשים בוגדניות, יש שֵׁדות מפתות אבל אין אמהות חורגות בסיפורים היהודיים. למה אין אימהות חורגות: זה המשיך להציק לי גם אחרי כתיבת הפוסט, עד שנזכרתי ששרה אימנו היא אם חורגת מתעללת על פי הקריטריונים המחמירים ביותר של האחים גרים. האימהות החורגות צונזרו/נוכשו מן הסתם כדי לשמור על כבודה. ובכל מקרה, במקום שבו אין אימהות חורגות, אין גם פיות סנדקיות. וכל המלאכים הנופלים, כל השדים עם השמות הנפלאים – שַׁמחַזַאי ועַזָאֵל וקֶטֶב מרירי – שעל קיומם למדתי אמנם רק בבגרותי, לא יוכלו לפצות אותי על העדרן.

פיות הן פגניות במהותן, הן קשורות לטבע. החלוציות היתה לפיכך, מעין חלון הזדמנויות לפיות, אבל רק לכאורה; ביד אחת היא קירבה את היהודים אל האדמה ובאחרת היא הרחיקה אותם מהקסם. החלוצים היו סינדרלות מרצון, הם בחרו בזיעת אפיים וטוּריות על פני הקסם והנשפים בחסדי פיות. שמשיית הפלאים של הילדה אילת הוחרמה בתרגום הראשון. הציונות דגלה ב"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל, ואפילו את כוכבי הזהב שנעץ בחודי המגן דוד (כיאה לבן דורו וסביבתו של גוסטב קלימט) היא תלשה לטובת מגן דוד חשוף בכחול פועלי.

דגל הרצל

דגל הרצל

בימים מעודכנים אלה יש מן הסתם גם פיות שחורות, אבל במקור הן היו לגמרי אַרִיוֹת, בהירות עם אפון סולד. וגם זה תרם מן הסתם להדרתן ממקראות ישראל. אחת מתופעות הלוואי המצמררות של השואה היתה הפנמת הקריקטורה האנטישמית. אני זוכרת את זה מילדות. ידענו שדר שטירמר הגזים ובו בזמן גם השתכנענו. בסתר לבנו האמנו שאנחנו כאלה עם אף מכשפי ושיער מקורזל. מה לנו ולפיות.

טינקבל, פיה ארית

טינקבל, פיה ארית

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

אבל לנפש יש צורך בפיות, תשאלו את נורית זרחי. אני מדברת על פיות כמשל, כקיצור הדרך בין ילדות לשירה.

דוד פרישמן ראשון וגדול מתרגמי אנדרסן לעברית (שהזעם שלו על היהדות לא הפריע לו "לתרגם" את עץ חג המולד לחנוכייה באופן מרהיב) הבין את זה:

זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה… רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה!

…הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית

OLAMKATAN5S
החלפתן של הפיות בגברים ממסדיים עם זקן לבן לא השביעה את רעבוני לכל מה שבין החן והחסד למטפורה. כדי לספק אותו זללתי אנדרסן והאחים גרים ואוסקר וויילד ומרי דה מורגן עד כלות. אבל לא הייתי כותבת את הפוסט הזה לולא נתקלתי פתאום בפיה יהודייה – יהודייה-יהודייה, מלפני ספירת נורית זרחי. זה לא קרה בחלום אלא בין דפי הגיליון החדש של "עולם קטן".

דנה קרן יער כותבת שם על "שבת המלכה" של שושנה אוסטרובסקי, ספר ילדים שיצא לאור בברדיטשב בשנת 1899. הגיבורה היא יתומה כמנהג עדות האחים גרים. אביה מת בינקותה ואמה כשמלאו לה שבע שנים. בזמן השבעה נחלית הילדה וכשהיא קמה ממיטתה היא מסרבת להתנחם עד שמופיעה לפניה עלמה יפהפייה לבושה ב"מחלצות יקרות תכלת וארגמן מרוקמות זהב טהור ועל לבה משבצת אבנים יקרות מתנוצצות כמראה הברק." הילדה נשטפת באהבה גדולה ושואלת. "מי את עלמה צעירה?" "שבת המלכה אנוכי," עונה היפהפייה, ועודה צוחקת "בענוות חן" היא מודיעה שנשלחה על ידי האם. ואם לא די בזה היא שולפת שרביט מאבן ספיר ומכה במעין כדור בדולח, ומיד מופיעים בכדור חזיונות של "נשות מופת" שהתגברו על גזרות.

קרן יער אומרת שהסיפור מתיך את הלכי הרוח של ההשכלה והחסידות, שהוא מקדם העצמה נשית מבלי לפגוע במוסכמות חברתיות. ובלי לגרוע מדבריה, הסצנה הזאת היא פשוט גלגול של המפגש בין סנדרלה לפיה הסנדקית שלה. אני מוקסמת מהטבעיות בשמה של הפיה: "שבת המלכה", מהחן שבו התממשה המטפורה והפכה לדמות. אני יודעת שאצל המקובלים היא היתה כלה ומלכה מימים ימימה, אבל מה שמותר למקובלים אסור כנראה לילדים. השגחה פרטית של נערה-פיה כזאת גובלת מן הסתם בפסל ומסכה. כשמגגלים תמונות של "שבת המלכה" לא מקבלים שום פיה. רק שולחנות עם נרות דולקים וחלות.

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכבוד הפוסט חזרתי ל"לכלוכית" של פרו וגם של האחים גרים. אצל פרו באה לעזרת הגיבורה הפיה הסנדקית שלה. אצל האחים גרים זה יותר מוצפן; ענף שהיא שותלת על קבר אמה ומשקה בדמעותיה צומח לעץ יפהפה עם ציפור לבנה קטנה שממלאת את כל משאלותיה. הקבר נוכח מתחילת הסיפור: "עם בוא החורף," כותבים האחים גרים, "כיסה השלג את הקבר במעטה לבן. וכשהשמש שבה והסירה את הכיסוי מעל לקבר לקח לו האב אישה אחרת."

ופתאום נזכרתי, שפעם, בילדות, קראתי עיבוד "מגוייר" של לכלוכית. והיה כתוב שם שהשלג כיסה את קבר האם כמו מפת שבת. אני זוכרת שזה הקסים אותי בפיוט הקונקרטי שלו. ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה אור חוזר מהסיפור של אוסטרובסקי. אולי המעבד/ת הכיר/ה את הסיפור שלה מילדות.

*
עוד באותם עניינים

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

פרוייקט מרי דה מורגן

הגמד חוטם ואני

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

צדיקים אינם מאמינים בדם (על "שלוש מתנות" של י. ל. פרץ)

*

Read Full Post »

חבייר פרס, Javier Pérez 2013

חבייר פרס, Javier Pérez 2013

מתוך

מתוך "על קצות האצבעות", חבייר פרס, 2013

בתמונה למעלה, נעלי אצבעות מתוך "על קצות האצבעות" מיצב הווידאו של חבייר פרס, 2013.

הסכינים מנוגדים לנעלי הבלרינה בחומריות המתכת-עץ שלהם ובישירות הברוטלית והיומיומית כאחת  (בכל זאת מטבח) לעומת האשליה המצועפת של הבלט. ובד בבד הם גם מתאימים באופן מוזר: ידית העץ מספקת משען לכף הרגל הנצבת על מדף המתכת הטבעי, הצר והקצר. בקשתות הידית והלהב מהדהדות קשתות כף הרגל. והסכין כולו הוא מעין הפרזה שטוחה ונוצצת של כף רגלה של הבלרינה, והארכה נועזת ועוצרת נשימה של נעליים שכבר יש לה תקדים במציאות בצורת דורבנות (התמונה מימי הביניים אבל גם היום הם מעטרים מגפי בוקרים).

medieval-clothing-TAוהנה גם הסרטון שבו היא רוקדת על פסנתר כנף.

Javier Pérez – EN PUNTAS (extracts) from Javier Pérez on Vimeo.

את הסרטון שלחה לי טלי גלסקי (ושוב תודה טלי!). היא כתבה לי שהראתה את "הרקדנית הזועמת" למורה הפסנתר של בתה. "חשבתי שיכאיב לו לראות את החריצים והכעס, אבל הוא מאוד הזדהה. הוא אמר שכך בדיוק מרגישים כשמנסים להגיע לשליטה באומנות מסוימת; רוב הזמן על סכינים, ולפעמים מרגישים שעומדים ליפול מהקצה. אני בכלל חשבתי שהיא צועקת "אני שונאת" אל מי שהכריח אותה לנגן, או אולי מנע ממנה לנגן. זה גם הזכיר לי מה שוודאי כל מי שהתנועעה בנעלי אצבע הרגישה – את הריטוש של בשר אצבעותייך. וגם את הסכינים הפנימיות שמניעות אותך להמשיך למרות עיסת הדם והעור שנוצרות שם."

*

אנדרסן (לפני שאני מגיעה לעיקר, אתנחתא קומית)

אני (שתמיד נמשכת אל מחוזות המיתוס והאגדה) ישר חשבתי על אנדרסן שנודע באהבתו לבלט. בסיפור "צווארון הכותונת" הצווארון הדון-ז'ואן מתחיל עם זוג מספריים: "את ודאי הרקדנית הראשונה בבלט. כמה את מפליאה לעשות את תנועת המספריים…" החנפנות לא מובילה אותו רחוק, מה שלא מפריע לו לספח את המספריים לרשימת מאהבותיו: "והיתה גם הרקדנית הראשונה מן הבלט," הוא מספר לחבורת סמרטוטים בערוב ימיו, "היא חתכה בי את החתך שלא נמחה מפרצופי עד היום – היא רצתה לאכול אותי…"

*

אנדרסן, הגרסה המיוסרת

וכך אומרת המכשפה לבת הים הקטנה: "…תנועותייך תוספנה להיות רבות חן – אין רקדנית קלה כמוך להחליק ולדאות – אך בכל פסיעה שתפסעי תרגישי שכאילו על סכין חדה את דורכת, עד כי תהיינה רגלייך זבות דם…"

בת הים הקטנה היא בין השאר בלרינה. וכמו שקורה לפעמים בשירים, רצפת הסכינים של המכשפה זולגת בקלות לנעלי סכינים.

*

מציאות רבה מדי

מה שנפלא בדימוי של חבייר פרס הוא שחידוד נעלי הפוינט לבסיס הכי זעיר ונקודתי לא מוסיף קלילות אלא להפך; אשלית הריחוף וחוסר המשקל של הבלט מוחלפת במציאות הרבה מדי של עולם המיצג. הכל חשוף ואמיתי: המשקל, הסכנה והשריטות, הוונדליזם של הפסנתר (בניגוד לשריטות של רבקה הורן).

את התמונות מן המיצב מצאתי פה.

מתוך "על קצות האצבעות" של חבייר פרס. את התמונות מן המיצב מצאתי פה.

*

חתונת הדמים

לכאורה יכלו נעלי הסכינים להיווצר בכל מקום שבו יש בלרינות. אבל זה לא מקרה שנוצרו דווקא בספרד, בתרבות שבה מוטמעת ההיקסמות מן הסכין, כמו ההיקסמות של היפהפיה הנרדמת מחוד הפלך.

סכינים נעוצות ונוצצות מכל פינה ביצירתו של לורקה. לא לחינם נקרא קובץ מוקדם של תרגומי שיריו שושנה וסכין, אבל אפילו יותר מזה חשבתי על "חתונת הדמים", מחזה שכבר בשורות הראשונות שלו מופיע סכין. החתן מבקש מאמו סכין כדי לבצור אשכול ענבים והאם רוטנת: הסכין… ימח שם כולן והנבל שהמציא אותן," וכך הלאה עד: "אני לא יודעת איך אתה מעז לשאת סכין, ואיך אני משאירה את הנחש הזה בתוך הארון."

והסכין הנחש הזה חוזר וצץ לאורך כל המחזה המתרחש לאור ירח-סכין. למשל בשיר הערש היפהפה על הסוס שחשק במים: "פצועות הרגליים,/ קופא שער הפֶּרַע,/ באישון העין/ ברק סכין של כסף." ואחרי שהוא ממלא את יעדו הרצחני כמו האקדח של צ'כוב, המחזה מסתיים בדיאלוג-שיר בין האם לכלה על שני הגברים שנהרגו מאהבה, "בסכין קטנטונת,/ כל כך קטנטונת,/ שהיד כמעט אינה תופסת,/אבל היטב חודרת/ בבשר הנרתע לפתע,/ ונעצרת במקום בו/ מרטטת בתוך סבכיה/ הזעקה ששורשה הוא חושך.

חבייר פרס, הריקוד האינסופי

חבייר פרס, הריקוד האינסופי

El baile del infinito

בתמונה למעלה, עבודה אחרת של חבייר פרס; שתי שמלות/כותנות מסתובבות בריקוד אינסופי, ספק לכודות בתוך מעגלי דם ספק מושחות אותו. עבודה שהיא לגמרי "חתונת הדמים" (וגם קצת בנות לילית מחפשות חתן ).

*

כנפי הסכינים החלודות של הדוּאֶנְדֶה

ההיקסמות מן הסכין קשורה להיקסמות מן המוות. "המת בספרד חי יותר כמת מבכל מקום אחר בעולם; הפרופיל שלו פוצע כמו תער גלבים," כותב לורקה במשחק הדוּאֶנְדֶה ותורתו הרצאה שבה הוא מנסה לפצח את סוד ה"דוּאֶנְדֶה", אותה "זעקה דיוניסית ערופה" שהיא תמצית האמנות. "הדואנדה לא יבוא," כותב לורקה, "אם לא יראה אפשרות של מוות." (תרגמה רנה לטווין)

הסכינים של חבייר פרס הם ניסוי בדוּאֶנְדֶה.

ועוד כמה ציטוטים שלא זקוקים לפרשנות:

"את הדואנדה יש להעיר בחדרי החדרים של הדם. ולדחות את המלאך*, ולבעוט במוזה…"

"ידוע רק שהדואנדה שורף בדם כמו רטיית זכוכיות, שהוא מתיש, שהוא דוחה את כל הגיאומטריה המתקוה שלמדנו…" שהוא "אוהב את סף הבור, את הפצע…"

"הדואנדה לא נמצא בגרון, הדואנדה עולה מבפנים, מכפות הרגליים."

לורקה מספר על תחרות ריקודים שבה גברה אישה בת שמונים על "נערות שמותניהן גמישים כמים". הן נוצחו, הוא אומר, על ידי "אותו דאנדה נוטה למות, אשר גרר על הרצפה את כנפי הסכינים החלודות שלו."

כנפי סכינים (לא חלודות) של רבקה הורן. אני יודעת שזה נראה כמו עכביש הפוך, אבל כשהמנוע פועל זה זז כמו כנפיים. רבקה הורן נמצאת בזווית העין של הפוסט הזה כל הזמן.

כנפי סכינים (לא חלודות) של רבקה הורן. על אחת כתוב אהבה, ועל האחרת שנאה. (אני יודעת שזה נראה כמו עכביש הפוך, אבל כשהמנוע פועל זה זז כמו כנפיים. רבקה הורן נמצאת בזווית העין של הפוסט הזה כל הזמן).

חואן דה חוני, המאה השש עשרה.

חואן דה חוני, המאה השש עשרה. "…ואז איך היא שרה! קולה כבר לא שיחק, קולה היה סילון של דם, כשיעור כאבה וכנותה, והוא נפרש כמו יד בת עשר אצבעות סביב כפות רגליו המסומרות אך מסוערות של הצלוב, מעשה חואן דה חוני." מתוך משחק הדואנדה ותורתו, פדריקו גרסיה לורקה

***

החיים יפים

פרהאד מושירי, החיים יפים

פרהאד מושירי, החיים יפים

לורקה הוא מכשף שצריך לאטום את האוזניים בדונג כדי לא לשמוע את קריאתו. אני לא אוהבת לאטום את האוזניים אבל אני מניחה כאן בצד השני של הפטרייה (תודה ללואיס קרול)  את הטיפורגפיה הסכינאית של פרהאד מושירי האירני. קצת קרירות ואירוניה של פופ ארט לא תזיק.

פרהאד מושירי, החיים יפים (תקריב)

פרהאד מושירי, החיים יפים (ככה זה נראה מקרוב…)

* "כמה מלאכים אפשר להושיב על חוד של מחט", כך נקראה ההרצאה שפספסתי בכנס על תיאטרון בובות בסלובקיה. המארגנים הבטיחו לשלוח לי את התשובה ולא קיימו…

*

עוד באותו עניין

שמלת הכאב של רבקה הורן

רבקה הורן, מסכה

האישה הוויטרובית

גברים במיצג

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

הקולקציה של נלי אגסי

ועוד המון

*

ובלי שום קשר:

תחת הכותרת קלי לינק – כי פנטזיה זה לא משחק ילדים ייערך ביום חמישי 16 בינואר בשעה 20:30  בהמגדלור, מפגש על הספרים של לינק ועל מסתורין, פנטזיה ואימה בכלל.

בתוכנית: אמת או חובה מלחיצים במיוחד, צ'יזבטים ואיורים, וגם כמה דברים שלא ידעתם על סבון, כובעים, נעליים וארנקים.

משתתפים: דבי אילון, אסף שור, ליאת אלקיים, עודד וולקשטיין, שמעון אדף, גילי בר-הלל סמו ורחלי רוטנר – שתכין במיוחד לכבוד האירוע סדרת איורים לקטע מסיפור שאסף שור יקרא. האיורים יוקרנו במהלך הערב.

איור, שלי ג'קסון, מתוך קלי לינק,

איור, שלי ג'קסון, מתוך קלי לינק, "כישוף למתחילים"

Read Full Post »

הרוזן לוקנור הוא קובץ של 51 מעשיות שנכתבו על ידי חואן מנואל, אציל ספרדי מן המאה ה-14. כל פרק נפתח בקושייה של הרוזן לוקנור ליועצו פַּטרונְיוֹ שמספר לו בתשובה סיפור עם מוסר השכל. הרוזן אסיר התודה מורה לכלול את הסיפור בספר ומוסיף לו תמצית מחורזת.

בגדול, אני מעדיפה את השיטה הפחות דידקטית של אלף לילה ולילה, שבה כל ויכוח בין שתי דמויות מוליד עוד ועוד סיפורים, שבהם מנסה כל דמות להוכיח את הטיעון שלה, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים תורמות סיפורים משלהן, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים שבתוך הסיפורים… עד שטעם הלוואי של הלקח נשכח מרוב אבנים יקרות גדולות כתפוחים ומבטים של אלף אנחות.

גם המוסר השכל עצמו מעורר פה ושם ספקות; אף פעם לא הבנתי את הצדיקים האלה מהסיפורים החסידיים (ובמקרה של חואן מנואל – נזיר טהור ותקיף) שמבררים מי יהיה שכנם בגן עדן. מאד שחצני מצדם להניח שהעולם הבא בכיס שלהם ועוד לעקם את האף על השכן כמו ועדת קבלה ליישוב קהילתי. שלא לדבר על חטא הגאווה, אחד משבעת חטאי המוות הנוצריים. ואולי אני סתם לא מחבבת את הפורטרט העקיף של חואן מנואל המצטייר מן הסיפורים ומהאחרית הדבר של פרופ' רות פיין.

ועם זאת, עדיין מעניין לקרוא סיפורים מהמאה ה-14 ולחשוב על גלגוליהם. לה פונטיין השתמש בכמה מהם כחומר גלם למשליו (כולל הסיפור השביעי שהזיקה שלו ל"החלבנית וכד החלב" לא מוזכרת בספר משום מה). שייקספיר ביסס את "אילוף הסוררת" על הסיפור ה27 וה35, שני סיפורים סדיסטיים ומיזוגניים, האחד נקמני והשני רצחני, ויום אחד עוד אכתוב גם על זה. ואנדרסן ביסס את "בגדי המלך החדשים" על הסיפור ה32.

וכך הגעתי לרוזן לוקנור מלכתחילה; כתבתי על בגדי המלך החדשים, ואביעד אליה (שאותו לא פגשתי מעולם) תרגם אותו למעני בנדיבותו. בינתיים תורגם הקובץ כולו על ידי מנחם ארגוב. ועכשיו, תוך כדי קריאה, גיליתי שיש חולייה נוספת בין חואן מנואל לאנדרסן: מיגל דה [דון קיחוטה] סרוונטס (1547-1616) כתב מחזה בשם "פרוכת הפלאים" על פי אותו סיפור. וכמובן שהתעוררה סקרנותי, ואביעד אליה היקר הסכים להמשיך במשחק בטלפון השבור הזה (שהוא קרא לו דווקא "גלגוליו של מעיל"), כלומר לתרגם גם את המחזה, שנוכל להשוות, כי ההבדלים בין חואן מנואל לאנדרסן מאלפים. אז המשך יבוא, ובינתיים הנה הסיפור כולל שיחת המבוא בין הרוזן ויועצו:*

דיוקן המחבר, דון חואן מנואל

משל XXXII: מה שארע למלך אחד עם הפרחחים שארגו את הבד

מאת: חואן מנואל, מתוך: הרוזן לוקנור, תרגם: אביעד אליה

בפעם אחרת דיבר הרוזן לוּקָנוֹר לפַּטרונְיוֹ, יועצו, וכך אמר לו:

"פטרוניו, בא אליי אדם ודיבר אתי על מעשה גדול ורמז לי כי יצמח לי רווח גדול ממנו; אך הזהיר אותי פן יידעו על כך הכל, והפציר בי שאבטח בו; וכל כך ביקש לשכנע אותי שאשמור את הדבר בסוד, עד שאמר שאם אגלה אותו לכל, אחוזתי כולה ואפילו חיי יהיו נתונים בסכנה גדולה. וכיוון שאני יודע שאף אדם לא יוכל לומר לך דבר מה שלא תבין האם הוא לטוב או שמא דבר מרמה, אני מבקש בך שתאמר לי מה אתה חושב על כך".

"האדון הרוזן לוקנור", פטרוניו אמר, "כדי שתבין איך עליך לנהוג בזאת, משפנית לעזרתי, טוב יהיה בעיניי אם תשקול את מה שעוללו למלך אחד שלושה נוכלים שבאו אליו."

הרוזן שאל אותו מה היה המעשה.

"האדון הרוזן", פטרוניו אמר, "שלושה נוכלים באו אל מלך אחד ואמרו לו שהם אוּמנים מומחים באריגת בדים, ובמיוחד הם מתמחים באריגת בד שכל מי שהוא אכן בנו של האדם שאומרים שהוא אביו, יראה אותו. אך מי שאיננו בנו של האב שהיה לו, ושהאנשים אומרים שהוא אביו, לא יראה את הבד.

נשא הדבר חן בעיני המלך, שסבר כי בעזרת הבד יוכל לדעת אילו מנתיניו הם בניהם של מי שנחשבים לאבותיהם ואילו מהם אינם כאלה. הוא חשב שכך גם יוכל להגדיל את הונו, שכן המוּרים אינם יורשים דבר מאביהם אם אינם באמת בניו.

ומשום כך הורה לתת להם ארמון שבו יארגו את הבד ההוא.

והם אמרו לו שאינם רוצים לשגות במלאכתם, ומשום כך הם מבקשים שיורה לסגור את דלתות הארמון ההוא עד שתושלם אריגת הבד. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך. הם נטלו עמם זהב רב, כסף ומשי ושלל חפצי חן, לארוג מהם את האריג, נכנסו אל הארמון ההוא ושם הסתגרו.

הם התקינו את נוליהם וממעשיהם עלה כי הם עוסקים באריגת הבד כל היום כולו .בתום כמה ימים הלך אחד מהם אל המלך ואמר לו שהאריגה החלה ושהאריג הינו הדבר היפה ביותר בעולם; הוא סיפר למלך אילו צורות ואילו עיטורים הם החלו לרקום ואמר שאם חפץ המלך, יוכל לבוא ולראות את הבד, אך אל יכניס עמו פנימה אנשים אחרים. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך.

קודם לביקורו שלו, שלח את אחד ממשרתיו לראות את הבד, אך לא הכין אותו לצפוי לו.

כשראה המשרת את האוּמנים ושמע את מה שאמרו על אודות הבד, הוא לא העז לומר שאינו רואה דבר. כששב אל המלך, אמר לו שראה את האריג. אחר שלח המלך אדם אחר, שאמר לו גם הוא כך ממש. אחרי שכל מי ששלח המלך אמר לו כזאת, הלך המלך בעצמו לראות את האריג.

כשנכנס המלך אל הארמון הוא ראה את האוּמנים אורגים ואומרים: "זהו עיטור כזה, וזהו עניין  כזה, וזוהי צורה כזאת, וזהו צבע כזה". הם עמלו על איזה דבר, אך לא ארגו מאומה. כשראה המלך שהם אינם אורגים אך אומרים באיזה אופן עשוי הבד, שהוא אינו רואה את שראו האחרים, הוא חש כמי שעומד למות. מסתבר, חשב, שהוא אינו בנו של המלך שהיה אביו, ועל כן אין הוא רואה את הבד. והוא חשש שאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כתרו. לפיכך החל לשבח את הבד וללמוד מפי האוּמנים כיצד הם אורגים אותו.

ומאז ששב לביתו עם אנשיו, החל לדבר בשבחי הבד ולומר כמה טוב ומופלא הוא. דיבר על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, אבל לבו היה אכול ספקות. לאחר יומיים או שלושה שלח את שר החצר שגם באוזניו סיפר על נפלאותיו ועד כמה יוצא דופן הוא, לראות את הבד. שר החצר הלך.

הוא נכנס וראה את האוּמנים אורגים ומדברים על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, ומאחר ששמע מפי המלך כי הלה ראה את הבד, שהוא עצמו לא הצליח לראות, למד על כך שאיננו בנו של האב שגידל אותו, שהרי אינו רואה את הבד. והוא חשש שאם ייוודע הדבר, יאבד את כל כבודו. משכך, החל לשבח את הבד כפי ששיבחו המלך ואף למעלה מכך.

הוא שב אל המלך, אמר לו שראה את הבד וכי זהו האריג האציל ויקר הערך ביותר בעולם. רוחו של המלך נדכאה עוד יותר, שאם ראה שר החצר את הבד שהוא לא ראה, הרי שאין עוד ספק כי הוא אינו בנו של המלך שגידל אותו. מעתה הילל אף ביתר תוקף את אצילותו של הבד ואת מומחיותם של האומנים היודעים כך לאורגו.

למחרת שלח המלך אדם נוסף מאנשי חצרו, והלה, כמו המלך וכמו האחרים, שאל 'מה יש לומר עוד?' כך, באותה דרך ומתוך אותו חשש הוליכו שולל את המלך באי ביתו. איש לא העז להודות שלא ראה את הבד.

וכך היה המעשה, עד אשר קרב מועדו של חג גדול, והכל אמרו למלך כי עליו ללבוש את האריג.

האוּמנים הביאו עמם חבילות גדולות, הנתונות ביריעות בד כותנה, ומדבריהם עלה כי השלימו את אריגת הבד. הם שאלו את המלך מה הוא מבקש שיתפרו ממנו, והמלך אמר באילו בגדים חפץ, והם ערכו את מדידותיהם שלאחריהן יתפרו את בגדי המלך.

בבוא יום החג באו האוּמנים אל המלך עם בדיהם שארגו ותפרו, וממעשיהם ומדבריהם הוא למד כי עתה ילבישו אותו בבגדיו החדשים. וכך עשו, עד שהוא סבר שהוא לבוש, כי לא העז לומר שאינו רואה את הבד.

ולאחר שלבש את בגדיו היפים כל כך – כך שמע – רכב אל העיר. שיחק לו מזלו, והיה זה קיץ.

האנשים ראו אותו שכך הוא מגיע וידעו שמי שאינו רואה את הבד ההוא איננו בנו של האב שגידל אותו, וכל אחד חשש שהאחרים יראו את הבד שהוא אינו רואה, ושאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כבודו והכל יבוזו לו. לפיכך, טיפחו את הסוד השמור, שאיש לא העז לגלות. סוף דבר, שאיש שחור אחד שראה את סוסו של המלך ושלא היה לו דבר שהיה עלול לאבד, קרב אל המלך ואמר לו:

"אדוני, לי לא יזיק אם יסתבר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי, או של אדם אחר, ולכן, אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאתה מסתובב עירום."

המלך החל לגדף ואמר לאיש, שמשום שאינו בנו של האב שגידל אותו, הוא אינו רואה את הבגדים.

מעת שאמר האיש את שאמר, האחרים ששמעוהו אמרו זאת גם הם, וכך חזרו ואמרו עד שהמלך וכל האחרים לא חששו עוד מלהכיר באמת והבינו כי הנוכלים הוליכו אותם שולל. וכשנפנו לחפש אותם, לא מצאו, כי הללו הסתלקו ובידם שללם שקיבלו מידי המלך, כפי ששמעת.

ואתה, האדון הרוזן לוקנור, אם אומר לך האיש ההוא שלא תספר לאיש על אודות מה שהוא מספר לך, הייה סמוך ובטוח כי הוא מבקש לרמותך. עליך להבין שאין לו טעם לרצות בטובתך, שאין אלה שאתה חייב להם כמו אלה החיים אתך, שרבים אסירי תודה לך ולמעשיך, ועל כן יש להם טעם לדרוש בטובתך ולבקש את הגנתך.

הרוזן החשיב זאת לעצה טובה, נהג על פיה והדבר הסתיים בכי טוב. משראה דון חואן כי זהו לקח ראוי, כתב אותו בספר הזה, וחתם בשורות הבאות:

היועץ לך כזאת, הסתר מחברך דבר מה,
יותר משתי תאנים ממך ייטול הוא במרמה.

כתב יד של "הרוזן לוקנור"

*

* אביעד אליה הסכים שאעלה את התרגום לאינטרנט, ובו בזמן בקש להסתייג ממנו בעדינות. אני ממלאת את בקשתו בעל כורחי ובשולי (בימי התיאטרון שלי למדתי שלא מתחילים הצגה בהתנצלות).

Read Full Post »

בין סיפוריה הגותיים-ליריים של מרי דה מורגן – "נסיכה-צעצוע" (או שמא – "צעצוע של נסיכה"?) המתרחש "לפני יותר מאלף שנה, בצד האחר של העולם" הוא חריג בקולו האבסורדי האפל-צוהל. רציתי לכתוב פוסט קצר וקייצי על סיפור פשוט ואופטימי; מוקצן וחתרני משהו, כמנהג מרי דה מורגן. קפצתי לתוכו בקלות דעת, והנה, לא קצר ולא פשוט, ובאשר לאופטימי… נו, תשפטו בעצמכם.

עדכון: בינתיים תרגמתי את הסיפור לאתר מעבורת. אפשר ועדיף לקרוא אותו כאן. אבל אני מותירה גם את התקציר (הארוך):

נסיכונת בשם אורסולה גדֵלה בחצר שבה כל הבעת רגש או מחשבה נחשבת לגסות רוח וחוסר נימוס. כשהפיה הסנדקית שלה מבחינה בסבלה היא הולכת לכל-בו של פיות שבו אפשר להשיג כל דבר, מסוכר קסם ועד כובעי משאלה, ומזמינה נסיכה. על הנסיכה להיראות בדיוק כמו אורסולה בת השש, היא מסבירה למוכר, היא צריכה לגדול והיא צריכה לדבר, מה שמייקר את מחירה אבל לא בהרבה, כי היא לא אמורה לפתוח בשיחה, רק להגיב במילים כמו "בבקשה", "לא, תודה", "בהחלט" ו"אכן כן". הפיה משלמת על הסחורה בצלילים וקולות – ארבע טפיפות חתול, שתי צרחות דגים ושתי שירות ברבור. היא תוחבת את הצֶלֶם מתחת לזרועה ועפה לארמון, ואחרי שהיא שואלת את אורסולה אם היא רוצה להסתלק (כן, כן!) היא חוטפת את הילדה ומניחה אותה על סף בקתתו של דייג. את הנסיכה המזוייפת היא משאירה מאחור כדי לחפות על היעדרה.

בסרטון למעלה – רקדנית מכנית מפורצלן

החילוף מצליח. אורסולה מתרוצצת על החוף, צועקת וצוחקת ולומדת עם ילדי הדייג בעוד שהנסיכה-צעצוע זוכה להוקרתם המלאה של כל אנשי החצר. וכך חולפות השנים. אורסולה גדלה ומתאהבת בבנו של הדייג. רגע לפני שהיא נטמעת סופית במשפחתה המאמצת שבה הפיה ומתערבת. היא עפה לארמון, שולפת את המלך הזקן מישיבה ומספרת לו מה עוללה. המלך שבדיוק התכוון למסור את השלטון לבתו חוזר אל שריו חוור ומזועזע. "זה עתה ספגנו מהלומה נוראה," הוא אומר ומוחה דמעה. "התברר לנו ממקור מוסמך, שבתנו היקרה והאהובה –" (כאן חונקות יפחות את גרונו והוא מתקשה להשלים את המשפט) "היא – היא – בעצם כלל לא בתנו אלא סתם חזיון תעתועים."

השרים מתקשים להאמין. "הנסיכה היא באמת גברת צעירה ומקסימה," מעיר ראש הממשלה בנימוס.

"האם יש להוד רוממותך סיבה כלשהי להתלונן על התנהגותה של הוד מעלתה?" שואל היועץ הזקן.

"שום סיבה," מתייפח המלך, "היא תמיד היתה בת למופת."

"אם כך," אומר היועץ, "איני רואה כל סיבה שהוד רוממותך יתחשב במה שיש ל- ל- אישיות הזאת – לומר."

"אם אתם לא מאמינים לי, אידיוטים זקנים שכמוכם, קראו לנסיכה ואוכיח לכם," אומרת הפיה.

מזמנים את הנסיכה-צעצוע שמופיעה תוך שעה קלה מוקפת בבנות לוויה. המלך מתחיל לומר משהו, אבל הפיה פוסעת לפנים ובלי שום גינונים טופחת על ראש הבובה במטה הקסמים שלה. הראש מתגלגל על הרצפה ומותיר אחריו את קליפת הגוף הריקה. "אכן כן," אומר הראש בנועם, בזמן שהוא מתגלגל לעבר המלך שכמעט מתעלף מרוב פחד. "הפיה מספרת לי," הוא אומר כשהוא מוצא את קולו, "שאי שם ישנה נסיכה אמיתית שאותה עלינו לאמץ לבת. ובינתיים, הבה נניח את הוד מעלתה בזהירות בארון ונכריז אבל כללי על הבשורה הנוראה." הוא שולח מבט אחרון מלא רוך, בגוף ובראש ועוזב את החדר בבכי.

גם בבקתת הדייג לא מתלהבים מהבשורה. אורסולה הבוכייה מתנחמת בטובות שתרעיף על משפחתה המאמצת. המלך הלא ישמח לגמול להם כשישמע איך נהגו בה.

קבלת הפנים מפוארת ומוטרדת. "זהו אביך," אומרת הפיה, ואורסולה רצה אל המלך, כורכת את זרועותיה סביב צווארו ומנשקת אותו בכל לבה. המלך כמעט מתעלף, אנשי החצר עוצמים עין ברעדה. אורסולה נבהלת: "מה עשיתי? האם נשקתי את האיש הלא נכון?" הכל גונחים בתשובה. "אם אתם לא רוצים בה," אומרת הפיה, "אחזיר אותה לאלה שכן, אתן לכם שבוע לתקן את התנהגותכם."

שבוע של מפח נפש עובר על כל הצדדים ("זה באמת הבדל, אחרי נסיכתנו המתוקה," אומרת בנות הלוויה זו לזו. "כשזוכרים איך אפילו אחרי שראשה נכרת היא התנהגה כל כך יפה ורק אמרה 'אכן כן'.") כשהפיה חוזרת היא מוצאת נסיכה אומללה וזועמת שרוצה הביתה לבקתה.

"בשביל חתיכת עץ ועור בצורת נסיכה יצאתם מגדריכם," נוזפת הפיה במלך ובשריו, "ועכשיו שזכיתם באישה בשר ודם אתם לא מגלים שום התחשבות."

"בתנו היקרה המנוחה–" מתחיל המלך לומר, והפיה קוטעת אותו. "אני באמת מאמינה שאתם מעדיפים את הבובה. אתן לכם בחירה," היא אומרת, "את מי תרצו, את אורסולה שלי, האמיתית, או את אורסולה שלכם, המזויפת?"

המלך אינו מסוגל להכריע, זה עניין שדורש הצבעה. לפיכך מכנסים את המועצה ומזמנים את השתים, את הנסיכה האמיתית שעיניה טרוטות מבכי, ואת הבובה שהם שולפים מהארון, עדיין בשני חלקים: הגוף עומד ליד אורסולה והראש מונח על השולחן. המועצה מצביעה פה אחד לטובת הצעצוע.

"אתם חבורה של שוטים רפי שכל," אומרת הפיה, "אבל אתם תקבלו את מבוקשכם." היא מחברת את ראשה של הנסיכה-צעצוע למקומו והוא תיכף אומר "בהחלט" בקולו הנעים. אנשי החצר מריעים ככל שהנימוס מרשה להם. המלך נאלם דום מרוב שמחה, וכשהוא מוצא אותו הוא ממהר להכריז על העברת השלטון "לידי בתנו היקרה". הפיה צוחקת בבוז ומחזירה את את אורסולה לבית הדייג, ושם היא נשאת לבחיר לבה וחיה באושר עד סוף ימיה.

*

1. רצות עם זאבים

האנליטיקאית היונגיאנית קלאריסה פינקולה אסטס (שם של מכשפה טובה שכמו הומצא על ידי נורית זרחי), כתבה בשנות התשעים את "רצות עם זאבים", רב מכר שבו היא מפרשת מיתוסים ומעשיות:

בפנטזיה של ההורים, ילדם, יהא אשר יהא, יהיה מושלם וישקף אך ורק את אורחותיהם ומנהגיהם של הוריו. לרוע המזל, אם הילדה פראית, הוריה עלולים לנסות לבצע בה ניתוחים נפשיים חוזרים, בנסיון לברוא את הילדה מחדש, ועוד יותר בנסיון לשנות את מה שנשמתה תובעת ממנה. נשמתה תובעת לראות, אבל התרבות שסביבה דורשת עיוורון. אף שנשמתה רוצה לומר את האמת שלה, מופעלים עליה לחצים להחריש.

נשמת הילדה ונפשה אינן מסוגלות לעמוד בכך. לחצים להיות "בסדר", בכל אופן שבו מגדירה זאת המרות, עלולים להבריח את הילדה למרחק, או למחתרת, או לשלחה לנדודים ממוושכים בחיפוש אחר מקום בו תמצא מזון ושלווה.

המשפחה שלך חושבת שאת חייזר. לך יש נוצות, להם קשקשים. את נהנית לבלות ביער, בטבע הפראי… הם נהנים לקפל מגבות.

לכן הורייך נחרדים בכל פעם שאת באה לביקור או מטלפנת. הם חוששים, "מה היא עלולה לעשות עכשיו? בפעם הקודמת כבר הביכה אותנו … הם מכסים את עיניהם כשאת מתקרבת, וזה לא מפני שאורך מסנוור אותם.

את רוצה רק אהבה. הם רוצים רק שלווה.

בני משפחתך, מסיבות משלהם (בשל העדפותיהם, תמימותם, פצעיהם, מזגם, מחלתם הנפשית או בורות שהם שוקדים לטפחה) אינם מצטיינים ביחס ספונטני ללא מודע, ומובן שביקורך בביתם מעלה באוב את ארכיטיפ הטריקסטר, עושה הצרות. כך שלפני שהספקתם אף לאכול יחדיו, הטריקסטר חולף על פניכם בריקוד מטורף, ומשתוקק להטיל את אחת משערותיו אל הנזיד המשפחתי.

אף שאין לך כל כוונה לזעזע את המשפחה, הם יזדעזעו בכל מקרה. כשאת מופיעה, הכול וכולם יוצאים מדעתם.

מתוך פרק 6 – "מציאת הלהקה: ההשתייכות כברכה"

ולא, השורות האלה לא נכתבו על "נסיכה-צעצוע" אלא על "הברווזון המכוער".

*

2. דרושה קרירות מופגנת, לטובתה

למעשיות יש כיוון ברור וקבוע: מן הבקתה אל הארמון; בין אם אלה נערות עניות ומסכנות שנגאלות על ידי נסיכים, או אחים קטנים (בזמנים שבהם היה הבכור זוכה בכל הירושה) ולא נחשבים שזוכים בבנות מלך. לפעמים חל סיבוך: בן מלך מאומץ על ידי פשוטי עם וגדל ביניהם – בגלל נבואה מאיימת כמו במקרה של אדיפוס, או כעונש על חטאי אמו כמו במקרה של המלך הצעיר של אוסקר ויילד, או סתם בגלל טעות, בגלל ביצת ברבור שהתגלגלה אל בין ביצי ברווז. אבל אם בכוונה ואם במקרה – השיבוש הוא תמיד זמני; בסופו של דבר חוזר בן המלך לארמון, אל בני מינו.

עד שבאה מרי דה מורגן והופכת את הכיוון: הנסיכה בוחרת בבקתה. זה מתריס שבעתיים באנגלייה המעמדית שבה ועליה נכתב הסיפור (ההרחקה המופלגת של "לפני יותר מאלף שנה בצד האחר של העולם" נוטפת אירוניה). דה מורגן מתפצלת לשניים בסיפור: היא גם הנסיכונת המרדנית וגם הפֵיה בעלת הפה גדול שמכנה את המלך ואת אנשי חצרו שוטים רפי שכל. (בכלל יש לה לַפֵיה, כמה קווי אופי ישראליים; מלבד ישירותה המחוספסת היא ניחנה גם ביצר התמקחות, בלי קשר למחיר, כפי שמעירה דה מורגן – סתם, בשביל העיקרון).

בתור מי שמלאה דפים על דפים ב"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", לִבּי לבי לדה מורגן שנודעה כמסתבר, בחוסר הטקט שלה. לפי ויקפדיה  היא הצליחה להעליב את ברנרד שואו. אחד, לנסלין גרין (אין לי מושג מי זה) טען ששואו "שנא אותה בכל לבו". לצייר הנרי הולידיי היא העירה: "כל האמנים הם שוטים, תראה אותך ואת מר סולומון!" ומרת פוינטר, אישתו של הצייר סר אדוארד פוינטר, כתבה לאחותה:

היא [מרי דה מורגן] פטפטה באופן מזעזע, ולואי, היא רק בת חמש עשרה. נראה לי שנדרשת כאן מידה של קרירות מופגנת, לטובתה.

מה שמזכיר באופן מכאיב למדי את מנהגן של גבירות החצר באורסולה הקטנה.

הנרי הולידי 1839-1927 (ראו פסקה למעלה), דנטה וביאטריצ'ה

סר אדוארד פוינטר, 1836-1919, מערת נמפות הסערה. לחצו (פעמיים) להגדלה. האם הכוונה לסירנות ששירתן מובילה את המלחים לאבדנם?

*

3. ההורים הביולוגיים

כשהייתי ילדה לא אהבתי את הסיפור על הברווזון המכוער. לא האמנתי שהוא הפך לברבור. חשבתי שאנדרסן סתם אומר, או שלברווזון יש הזיות. חשבתי שהוא אולי השתגע מרוב סבל, כי איך זה יכול להיות. שום דבר בסיפור לא הכין אותי למפנה, הוא הגיע מאוחר מדי, אחרי שהפנמתי את הכיעור שלו (ושלי). לא היתה שם פיה סמכותית כמו ב"נסיכה-צעצוע" שבוחנת את המלך שוב ושוב, וקובעת שהוא נכשל.

הברווזון המסכן היה בעצם ברבור; זה מתרץ את הניכור בינו לבין משפחתו: ההורים הנוטשים והמתעללים לא היו ההורים האמיתיים. זה מאד מנחם ומחניף, לגלות שאתה נעלה על אלה שהכאיבו לך. אבל זה גם טריק שמעתיק את ההתמודדות לטריטוריה סמלית ומנטרל את החתרנות; הברווזון לא מפנה עורף למשפחתו, זו לא קריעה אלא שיבה הביתה.

למרי דה מורגן לעומת זאת, חסר הטקט הדרוש. היא מטיחה את המציאות בפרצופם של הקוראים. האב הנוטש והמתעלל הוא אביה הביולוגי של הנסיכה (אני מכירה לפחות איש יקר אחד שמקפיד לכנות את הוריו, אלה שלהם נולד ובביתם גדל – "הורי הביולוגיים"). אביה של הנסיכה אינו חורג ואינו מרושע. הוא אפילו לא נטול רגשות. את הנסיכה המזויפת הוא דווקא אוהב בכל לבו. הוא מוכן להעלים עין מחסרונותיה, להוריש את הממלכה לקליפה ריקה. רק את בתו שלו הוא אינו יכול לשאת. הוא לא יכול לשאת את חיי הרגש והמחשבות שלה. הוא רוצה ילדה בלי קול.

*

4. הקול הוא הזהב

ואם כבר ערבתי את אנדרסן – בסיפורים אחרים גם הוא מעלה על נס את הקול; אם זו בת הים הקטנה שמוותרת על קולה, היא נותנת אותו למכשפה תמורת רגליים, והאלם הזה מונע ממנה לזכות בנסיך. ואם זה הזמיר של מלך סין שקולו מרפא את הגוף והנפש ומגלה לקיסר את האמת על ממלכתו. שום קול מלאכותי של ציפור מפוארת לא יכול להחליפו. וכדי לחולל את כל זה, מסביר הזמיר למלך, הוא חייב להיות חופשי.

ובחזרה לנסיכה-צעצוע – הקול הוא הזהב של הסיפור, פשוטו כמשמעו; הצֶלֶם נקנה בטפיפות חתול (חרישיות כמו שנסיכה אמורה להיות), בשתי צווחות דגים (כמו הצווחות המושתקות של אורסולה), ובשתי שירות ברבור (שקורצות מן הסתם לאנדרסן מאחורי גבה של הפיה). זהב הסיפור הוא צלילים וקולות של טבע, שניים מכל סוג, כדי להדגיש את הפיצול, את הכפילות.

והקול הוא כמובן הביטוי של האני. לכן נאסר על הנסיכה לדבר, לצחוק, או לבכות.

והקול הוא גם ביטוי של האמת. בכל פעם שהמלך דואג לנסיכה המזויפת, בכל פעם שהוא מעדיף אותה על בתו, הוא מאבד את קולו.

*

יש לי עוד המון להגיד על החלפת הורים ובכלל, אבל הארכתי מספיק להפעם. ואת הסצנה המופלאה המקברית עם הבובה – אותה אני שומרת להמשך – פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד באותו עניין

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

שיחות עם אמא

ועוד  ועוד.

פרויקט מרי דה מורגן

Read Full Post »

לא מזמן הכרזתי כאן על פרוייקט מרי דה מורגן. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הסיפורים שלה ואני גם חוששת – שאיש לא יתעניין בסופרת ויקטוריאנית חצי נשכחת ועוד לילדים, שמי שכֵּן – יתנגד בטענה שילדים זקוקים ל"חיוביות" ולצדק. לא שאנדרסן פחות זועם או עצוב, אבל הי, "מה שמותר ליופיטר אסור לשור".

דה מורגן היא ליריקנית וציירת של דימויים עזים ומפליאים, אבל כשמתחקים אחרי המקור של העצב והזעם – מגיעים למגדר. איך שלא קוראים אותה, בסוף מגיעים למגדר.

הטלתי קוביה כדי לבחור סיפור. יצא "המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה". ובכן.

 *

כלה או מכשפה

פיורימונדה, פרח העולם (?) – שם חיובי במפתיע לדמות "שלילית" – היא בת יחידה. אביה מחליט להשיא אותה כדי להוריש את השלטון בבוא העת, לחתנו. כשפיורימונדה שומעת על כך היא בוכה מרוב זעם. היא פוחדת לאבד את יופיה. יופיה של פיורימונדה הושג באמצעות כשפים, אבל למרבה הפלא הוא לא נועד למשוך גברים. היופי הוא היצירה שלה, הכישוף הוא האמנות. המשפט האחרון לא נאמר בסיפור. זו כבר הפרשנות שלי. נאמר רק שפיורימונדה אינה רוצה בבעל, בשום בעל, גם לא צעיר וחזק ויפה. היא יודעת (כך נאמר: "יודעת", לא סתם "חוששת") שבעל יאסור עליה לעסוק במאגיה ולהיפגש עם חברתה היחידה, מכשפה זקנה ומכוערת.

בסרטון למעלה: אפיזודה אקראית מתוך סדרת הטלוויזיה הישנה Bewitched, על סמנתה, מכשפה מלבבת שמתחתנת עם בן תמותה, ונדרשת (וגם דורשת מעצמה) לוותר על כל כישוף וביטוי של עוצמה לטובת זוגיות בפרוורים.

בלילה, כשכולם ישנים, פיורימונדה מתדפקת על דלתה של חברתה. המכשפה בדיוק עסוקה אבל כשהיא מבחינה במצוקתה של הנערה היא מזמינה אותה להיכנס.

"זוהי באמת בשורה רעה," היא מקרקרת כשהיא שומעת את החדשות, "אבל אנחנו עוד נביס אותם. את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו." היא שואלת את פיורימונדה מה היא מעדיפה: האם היא רוצה להפוך את המחזרים לכלבים שייענו לשריקתה, או לציפורים שישירו על יופיה, או שמא לחרוזים אותם תענוד על צווארה?

"מחרוזת! מחרוזת!" קוראת הנסיכה. "זה יהיה נפלא, להשחיל אותם על חוט ולענוד אותם על צווארי. אנשי החצר לא יבינו מניין השגתי את אוצרותי החדשים."

*

האותיות הקטנות של חוזי הכישוף

פיורימונדה מקבלת חוט זהב דקיק המקיף את צווארה. כדי להפוך נסיך לחרוז, היא צריכה לגרום לו לסגור את אצבעותיו סביב החוט.

אלא שאַליה וקוץ בה; המחרוזת טמונה סכנה גם לפיורימונדה עצמה: אם במקרה תסגור את אצבעותיה שלה על החוט, גם היא תיהפך לחרוז, ולא תשוב לדמותה האנושית עד שמישהו יבתר את המחרוזת וימשוך אותה מן החוט.

מרי דה מורגן היא אלופת האותיות הקטנות בחוזי כישוף. למשאלות שלה נלווה תמיד סייג, משהו שיכול להפוך את הקערה על פיה, ובינתיים הוא מותח את עצבי הקוראים ומערער את שלוותם.

פיורימונדה עצמה מאושרת. דמעותיה יבשו: "נסיכים אדירים ומלכים יקשטו את צווארי," היא קוראת, "כל עוצמתם לא תועיל להם כאן."

אספה של טרולים, וויליאם הינסן (אמן מאיי פרו)

הזקן הכחול של פיורימונדה

ואז מגיע החלק האפל של הסיפור, שבו נהפכת הנסיכה למעין "כחול זקן" ממין נקבה. הנסיכים המושלמים והנרגשים נעלמים בזה אחר זה בערב חתונתם, ובכל פעם נוסף עוד חרוז צלול כבדולח ומתנוצץ בשלל צבעים – ירוק כחול וזהב לצווארה של הכלה. וגם כשהחוט מתמלא, תמיד יש מקום לעוד חרוז.

פיורימונדה מאושרת. היא מתגרה בחתנים, מדברת בכפל לשון. בכל פעם שהיא לוכדת מחזר היא מלטפת את החרוז באצבעותיה הלבנות והרכות וקוראת "אהה, מאהבי הגאה! האם אתה שם?" ומתפקעת מצחוק. והיא יפהפייה, הו, כמה יפה מתארת אותה דה מורגן, שרועה על אדן השיש של המזרקה, בשמלתה הלבנה דקיקה, טובלת את זרועותיה החשופות במים ומאכילה את דגי הזהב. כשהיא מבחינה בחתן מתקרב היא מתרוממת ומושיטה לו את ידה הצחורה הנוטפת מים…

*

דו-קרב של החְפָּצָה

פיורימונדה מתמכרת להחְפָּצָה. היא משתוקקת להקטין את יריביה ולענוד אותם לצווארה כמו גולגלות או טפרים על חגורתו של צייד. היא מדברת אל המחרוזת שלה: "מחרוזתי האמיצה," היא קוראת לה, היא אוהבת את המחרוזת יותר מכל דבר בעולם. יש לדה מורגן כמה וכמה גיבורות כאלה, גאות, אובססיביות, חסינות לאהבה רומנטית, מכורות לעוצמה.

בסופו של דבר האקדח מן המערכה הראשונה, כלומר התנאי בכישוף, אמנם מכשיל אותה. המשרתת שלה יולנדה, חוברת לידידו הטוב של הנסיך השנים-עשר. פיורימונדה הופכת לחרוז והחתנים משתחררים מהקללה. ידידו של הנסיך מושך אותם מן המחרוזת בזה אחר זה. רק פיורימונדה נותרת על החוט שנתלה בראש חוצות לעולמי עד.

כך אייר וולטר קריין את רגע תבוסתה של פיורימונדה. זה עתה כושפה, וידידו של הנסיך מרים את המחרוזת בקצה חרבו כדי לא להפוך לחרוז. זוהי ללא ספק תמונה של כיבוש אירוטי. החרב הפאלית (בדיוק במקום) המחרוזת הווגינלית המשופדת עליה, שלא לדבר על הפשלת המסך.

ההבדל בין להרוג ולהציל

"המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה" הוא סיפור מתעתע. המספרת חוזרת ומגנה את הגיבורה המושחתת וחסרת הלב ואת אשת סודה המכשפה. אבל קשה להתעלם מנקודת המבט של פיורימונדה, הגיבורה הראשית והמוּעדת להזדהות. הזעם הקר והצוהל שלה, מבעית אבל לא חסר שחר. הרוע שלה מוגבל לחתנים. והמכשפה הזקנה היא פשוט חברה חכמה ותומכת. אחרי שהן סוגרות על מחרוזת, היא מארגנת מסיבת ריקודים קטנה לשמח את הנסיכה; מגוון גמדים, שדים ושדונים, מכשפות על מטאטא, ושרצים גדולים וקטנים מקפצים זה עם זה בשמחה מדבקת. הנשף התת קרקעי המאולתר והפלורליסטי הרבה יותר מושך לב מנשפי החתונה המיופייפים של הנסיכים.

וכל זה מכרסם באמינותה של המספרת הכל יודעת. השיפוטיות המופרזת שלה מעוררת חשד. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ודומה שהסיפור נכתב בידי יולנדה, המשרתת הקטנה והצדקנית שמרגלת אחרי פיורימונדה ומביאה למפלתה, וזוכה בתור גמול, לחתן נאה משלה. בתור האישה ה"חיובית" בסיפור יש משהו כל כך קונפורמיסטי ומשת"פי בגישתה. (עכשיו שאני חושבת על זה – שיטת הקול הכפול מזכירה את אריך קסטנר בתפקיד המספר החצוי של פצפונת ואנטון).

פיורימונדה מעוללת לאחרים את מה ששנוא עליה. היא הופכת אותם לקישוט ומתענגת על כך. אבל רק בשביל הפרוטוקול אני מבקשת לציין שגם הגבר "הטוב" שמביס אותה לבסוף, מתפקע מצחוק לאידה. מה שמזכיר לי את בני הקטן. פעם, בערך בגיל ארבע, הוא ניסה להסביר את ההבדל בין "להרוג" ו"להציל": להרוג, זה כשהרעים הורגים את הטובים. להציל, זה כשהטובים הורגים את הרעים.

*

הסוף השמח והסוף העצוב

בשביל יולנדה זהו סוף טוב: הטובים ניצלו והמרשעת נענשה. אבל זהו גם סוף עצוב מאין כמותו שבו המורדת מובסת והופכת לקישוט, לדבר שממנו ברחה. פיורימונדה לא נולדה קרה וחמדנית. כשפי החרוזים שלה מזכירים את פנטזיות הנקם של לייזה דוליטל, שמדמיינת איך תצהל בזמן שפרופסור היגנס יטבע. רק שפיורמינדה נענשת והופכת לחרוז תלוי לראווה. או סתם מקיצה מהחלום.

בהרבה מהסיפורים של מרי דה מורגן יש מסרים מבלבלים. אני זוכרת את זה מכיתה ב', מ"עץ השיער". את סימני השאלה על הטוב והרע. ואני זוכרת גם את האושר. אז לא יכולתי להסביר אותו, רק עכשיו אני מבינה. הסיפור הזה ראה אותי. החיים שלי היו כאלה. מעורבבים. לא צודקים. מלאי זעם (הרגש היחיד שלא חנקתי, כי הוא לא נראה כמו חולשה), עוצמה מתוסכלת. זו הרגשה מדהימה להיראות. פתאום לא הייתי לבד.

האלה ההינדית קאלי (ותודה לאיריס קובליו)

*

אגדות ונישואין – שלוש וריאציות

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

האישה שרצתה להיות מלך, על הדייג ואשתו

מה עושות הנסיכות בלילות?

*

מה שמותר ליופיטר (אנדרסן, אוסקר ווילד) אסור לשור (מרי דה מורגן). למשל:

מוכרת הגפרורים הקטנה

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

עיר הגבירות

Read Full Post »

ברבורי הבר של אנדרסן. איור: מרג'ה

זה הפוסט השני שלי על ברבורי הבר של אנדרסן: על הסיפור ועל איוריו של מרג'ה. מומלץ לקרוא קודם את הראשון.

חבל ש"בילוש תמונות" אינו מקצוע מוכר. הייתי עושה קריירה. תוך כדי תהיות על המקור הנוצרי של האיורים התחלתי להתבונן באם החורגת, באיור שבו היא משליכה שלוש קרפדות לאמבט של הנערה ומצווה עליהן לקפוץ על ראשה, על פניה ועל לבה כדי לטמטם, לכער ולהבעית אותה. שמתי לב שמרג'ה קירפד את האם החורגת. האבעבועות שמנמרות את עורן של הקרפדות זהות לפנינים שמעטרות את כיסוי הראש של המלכה ואת כתרה. בעודי מתבוננת היתה לי תחושה משונה של דז'ה ווּ. מלכתחילה היה משהו מסתורי באיורים, תחושה של תת מודע שחותרת תחת הדקורטיביות והמתיקות. זה הטריד אותי מאז שהתבוננתי בהם לראשונה, אולי עוד בילדות. ועכשיו זה זמזם כמו מגלה מתכות. ראיתי כבר את התמונה הזאת. תשפטו בעצמכם:

האם החורגת מכשפת את הקרפדות. איור: מרג'ה, ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסקיצה של וולט דיסני לאם החורגת של שלגיה

זה הכי גלוי. אבל יש עוד.

הגיבורות אמנם שונות. אחת שחורה אחת בלונדינית. שלגיה יותר מסורקת ויש לה קשת שיער. אבל למעט הצווארון, לשמלותיהן יש גזרה זהה.

גיבורת "ברבורי הבר", אייר מרג'ה

שלגייה, וולט דיסני

והנה עוד צמד, שוכבות.

איור: מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר". הצהובים סביב הן הגחליליות ידידותיה.

שלגיה ביער. וולט דיסני.

וישנה גם התמונה המוזרה של המפגש עם הזקנה הטובה המתגלה מאוחר יותר כפייה יפהפייה שמדריכה אותה בגאולת אחיה. אצל אנדרסן כתוב שהיא כיבדה אותה בגרגרים. בעיבוד הנוכחי כתוב שהיה לה סל פירות. אבל הסצנה הזאת היא כמו סצנת התפוח בשלגייה, רק מטוהרת מרוע. וזה מאד משונה. ואגב, שימו לב איך שני העצים מאחור הם בעצם הדים של הגיבורות. הגזע העבה והנוטה של הזקנה (שגרסת צל של פניה מצוירת בכתמי קליפתו) לעומת הענף הדק יותר המחקה את תנוחת הנערה. גם אצל דיסני העצים הם חלק מהאישיות. בפוסט שכתבה איריס קובליו על סצנת התפוח, אפשר לראות איך שלגייה דוחה אותו, אבל העץ שמייצג את הצד המתפתה כבר נרכן אליו בלהיטות.

מפגש עם הפיה המחופשת לזקנה. איור: מרג'ה, ברבורי הבר.

שלגייה מקבלת את התפוח. וולט דיסני.

הו, זה גרם לי לקדחת מחשבות; ייתכן כמובן שמרג'ה היה סתם עצלן וגנב. האם הדמיון בין האמהות החורגות יכול להיות לא מודע? והתחלתי לחשוב על הזיקות בין הסיפורים. לאו דווקא דיסני. בין שלגיה לברבורי הבר. יש דמיון בין הילדה עם הגמדים לילדה עם הנסיכים. דמיון מהופך, מתעתע. האחת ניצלת בעזרת חבורת גברים קטנים, האחרת מצילה חבורה של גברים צעירים.

עילפון בין נסיכים. איור: מרג'ה, ברבורי הבר

עילפון בין גמדים. איור לשלגייה מכתב יד איסלנדי מהמאה השמונה עשרה.

וזה לא נגמר בזה. האם החורגת המנסה לכער את הנערה, באמת דומה לאמה של שלגיה. וכשהגיבורה של אנדרסן ממשיכה לארוג את הכותנות שלה בתא הנידונות, העכברים עוזרים לה, וציפור טרד מזמרת על החלון כדי להצהיל את רוחה, ממש כמו בסרט של דיסני. וכשחזרתי אל הגרסאות של האחים גרים לסיפור, בכלל נפלתי מהכסא. ב"שנים עשר האחים" לפני שהאחים הופכים לעורבים הם חיים יחד בבקתה בלב יער. כל בוקר הם יוצאים לציד והאח הקטן משמש כעקרת הבית. כשהאחות מגיעה היא עוזרת לו בבישולים ובנקיונות ואחר כך מחליפה אותו. ב"שבעת העורבים", מקבל את פני הגיבורה גמד שעורך על שולחן שבע צלחות קטנות ושבע כוסות קטנות, והיא טועמת פרוסונת מכל צלחת ולגימונת מכל כוס. וב"ששת הברבורים" היא בורחת ליער ומוצאת בקתה ובה שש מיטות קטנות. וכל הנסיכים-מלכים האלה, שמתאהבים בבחורות אילמות (במקרה של ברבורי הבר) ומעולפות (שלגיה) וישנות (אי אפשר להגיד את זה בלי להזכיר את היפהפייה הנרדמת) עניין שעושה לי צמרמורת.

אולי מרג'ה הכיר את הסיפורים האלה מילדות. אולי הכל התבלבל ונטמע לו. ואולי יש כאן פרשנות מודעת, נועזת? אין לי מושג. אני בטוחה שלזיקות בין הסיפורים יש עוד עומק נסתר.

ברבורי הבר: המלך מוביל את כלתו לחדר הסרפדים שהכין לה. איור: מרג'ה (ושוב התנצלות על האיכות האיומה של התמונות!)

ומעבר לשלגיה – עוד שתי הערות לסיום:

אני חושבת שאם הייתי צריכה לבחור איור אחד, זה האיור שהכי נוגע לי. מכל מיני טעמים: הירוק המהבהב המסתורי הממזג בין חוץ לפנים, המחווה הנדיבה של המלך, הניגוד בין המחלצות לכותנות העלים, וגם החור בצורת לב שבכסא. בכוונה או שלא בכוונה – המלך מצביע עליו, ולא ברור אם הוא מצביע על הריקנות והכאב של הלב או מציע לה מרפא של בית ואהבה.

ואף פעם לא מצליחים לתקן עד הסוף. תמיד נשאר שרוול חסר. כנף במקום זרוע. כמו בסיפור. העיבוד של גולדן אמנם מחק את הדימוי המצחיק בפיכחונו הטכני ובו בזמן טעון ומסתורי כמו שורה של שיר או חלום. את הנסיך בעל כנף הברבור המאחד נכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זקן או תאומים סיאמיים) ועוצמה. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אַסֶמבְּלַאז' * של אברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה הא-סימטרית שלו, ותחושה של מוטציה, ניסוי שהשתבש.

* אַסֶמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

.

לפוסט הקודם על ברבורי הבר: האדם הוא שילוב בין ציפור לצמח

*

מבצע יום במתנה נמשך

וכמו תמיד ספריית גן לוינסקי זקוקה למתנדבים מן השורה
ולאנשים שמוכנים לתרום שעת סיפור (כלומר לבוא ולספר לילדים).
אתם מוזמנים לפנות לlior.waterman@gmail.com

Read Full Post »

אתם לא תאמינו מה גיליתי באיורים של מרג'ה ל"ברבורי הבר"…

אבל נתחיל מהתחלה:  "ברבורי הבר" של אנדרסן מורכב למעשה, משלושה סיפורים שונים של האחים גרים: "שנים-עשר האחים", "שבעת העורבים", ו"ששת הברבורים". כל אחד מהם לא נופל מהמרקחת של אנדרסן, ובחרתי בו הפעם רק בזכות האיורים שעשו עלי רושם עז בילדותי. רציתי לבדוק מה היה שם. למי שלא זוכר – גיבורת הסיפור היא נסיכה שאמה החורגת הפכה את אחד עשר אחיה לברבורים. כדי לגאול אותם מהכישוף היא צריכה לארוג להם כותנות מסירפדים צורבים, ואסור לה להוציא הגה; כל מילה תינעץ בלבם כמו פיגיון. היא ממשיכה לשתוק גם כשמלך  ש"צד" אותה ביער מתאהב בה ונושא אותה לאישה, וגם כשהיא נידונה למוות כמכשפה. בדרך למוקד היא ממשיכה לארוג את הכותנות. המון זועם תוקף אותה, ואז יורדים מן השמיים אחד עשר ברבורים חבושים בכתרי זהב ומעופפים סביבה. האישה הצעירה משליכה עליהם את הכותנות שארגה והם חוזרים ולובשים את דמותם האנושית. כולם, למעט האח הקטן. בכותונת שלו חסר שרוול שלא הספיקה לארוג, ובמקום אחת הזרועות נותרת כנף.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. הגיבורה עם אחיה הקטן. האח הקטן הוא הקרוב לה ביותר. הוא מצל על ראשה כשאחיו נושאים אותה בערסל אל מעבר לים, והוא מרפא את פצעיה בדמעותיו.

זאוס בא אל לדה בדמות ברבור ושכב איתה (יש אומרים "אנס", אבל זו בבירור לא תמונה של אונס. לפי המחזה של ז'ירודו "אמפיטריון" - זאוס בא אל כל אישה בדמות הפנטסיה המינית שלה).

אז מה היה שם באיורים של מרג'ה (מאייר איטלקי, 1983-1912) שהילך עלי קסם כזה?
לפני כך וכך שנים (כלומר אחרי הילדות ולפני שהפסקתי לחשוב באו-או) הייתי פוסלת אותם מראש כקיטש. אבל מאז הצטיידתי במשהו כמו "משקפי לילה" נגד החושך של תיוגים אוטומטיים. אם הילדה התרגשה, שווה לבדוק ממה. מהמתיקות? הדקורטיביות? ודאי, אבל לא רק, ואפילו לא העיקר. חושניות? כן, קצת; התמונה למעלה היא הגירסה לילדים של פרשת לדה והברבור.
אבל שימו לב לענף המתקמר מעל לראשה של הילדה ומהווה ספק תקריב, ספק "הד" של צוואר הברבור והיד המלטפת. זוהי הגדלה של החלל דמוי העין או הדמעה שהוא המרכז הרגשי של התמונה.

*

כשהזכרתי את אחד עשר הברבורים בתגובה לפוסט הקודם, שאל ע', אחד מיקירי הבלוג: למה אחד עשר? לא שנים עשר? והתשובה, קצת במאוחר: השנים עשר כולל את הנסיכה, ביחד הם חלקים של אותה דמות, אותו שלם. זאת וריאציה על "ששת הברבורים" של האחים גרים: שם השלם הוא שבעה כולל האחות.
והדמות המפורקת הזאת היא בצרות מרגע שהאב נושא אישה חדשה: האם החורגת ממלאת את ספלי הבנים בחול ואומרת להם לדמיין שזאת עוגה. לאחר מכן היא מרבה כל כך להשחיר אותם בעיני האב שהוא נוטש אותם ושוכח מקיומם.
מבחינה רגשית ומנטלית המצב ברור: כשלא מקבלים משהו מזין בבית, שלא לומר אוהב ומפנק, עוברים בלית ברירה לחיות בדמיון, כלומר מתנתקים מן הקרקע והופכים לברבורים עם כתרים.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. זאת תמונת השער של הסיפור. הכיתוב ברוסית נדמה לי: כיוון שהספר שברשותי מודפס באופן מחפיר, העדפתי להסתמך על תמונות מהאינטרנט במידת האפשר.

זוהי כאמור, תמונת השער. דקורטיבית כמו שרשרת לסוכה, אבל שימו לב באיזו קלילות מרג'ה מקשר בין הילדה לאחֶיה: תנוחת הזרועות-ידיים שלה "מתחרזת" עם העיקול של צווארי הברבורים. זהב שערה מתחרז עם כתרי הזהב שלהם. וגם בסיפור אגב, יש קישור מובהק: כשהאם החורגת מכשפת את הנסיכים היא אומרת: "עופו לכם בדמות ציפורים גדולות שאין להן קול."*** ובהמשך גם האחות מאבדת את קולה (אסור לה להוציא הגה עד סוף המלאכה). בעלה "צד" אותה ביער כאילו היתה ברבור.

ובחזרה לאיור: מוצא חן בעיני במיוחד, השילוב של הכותנת המוטלת על ברכיה עם הזמורות הצומחות מהקרקע היוצר מעין ציפור ירוקה עמומה, לא מודעת, עם שתי רגליים וכנף.
הציפור הירוקה הזאת הזכירה לי את פרויד ואת זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י שהוא מנתח. ליאונרדו דה וינצ'י שילב את הזיכרון בתוך חיבור מדעי על מעוף העיט:

דומה כי כבר קודם נגזר עלי לעסוק עיסוק יסודי בעיט [כותב ליאונרדו] שכן עולה בדעתי מעשה משחר ילדותי, כאשר עוד שכבתי בעריסה – מעשה בעיט שירד אלי, פתח לי בזנבו את פי, ופעמים רבות דחף בזנבו זה על שפתי.

ובלי להיכנס לפרשנות – פרויד מקשר את הזיכרון בין השאר, לציור של ליאונרדו, שבו רואים את מרים יושבת על ברכי אמהּ, חנה הקדושה, ואוחזת בישוע הקטן המשחק עם טלה. אני מביאה את הציור לא רק בגלל הקומפוזיציה הזורמת והמקומרת האופיינית לרבים מאיורי "ברבורי הבר", אלא בגלל תוספת מאוחרת למאמר, תגלית של אוסקר פפיסטר, כומר שוויצרי שהיה ידיד ותלמיד של פרויד: פפיסטר מצא את העיט בתמונה! "מצא" כמו ב"ציור השבועי לילד" ב"ידיעות אחרונות": שוכב על גבו על ברכי מרים, מקורו כמעט מאחורי גבה, וקצה זנבו ממוקם בדיוק מול פי הילד.

ליאונרדו דה וינצ'י: חנה הקדושה (סבתא של ישו), מרים, ישוע הקטן וטלה

שרטוט המראה את העיט שחשף פפיסטר, המכניס את קצה זנבו לפי ישוע הקטן

הנסיכה היא החלק הפחות פגוע באישיות המשותפת. היא זכתה ליותר אהבה מאביה. לא רק אצל אנדרסן; ב"שנים עשר האחים" האב זומם להרוג את בניו כדי שיוכל להוריש את כל רכושו לבתו, וב"שבעת העורבים" האב הוא זה שמקלל ומכשף את הבנים, מרוב כעס שאיחרו להביא מי טבילה לאחותם. האהבה מחברת את הילדה-נערה-אישה לאדמה, נותנת לה שורשים. ב"שנים עשר האחים" וב"ששת הברבורים" היא מתגוררת על עץ. גם את אובדן הקול אגב, אפשר לפרש כשתיקה צמחית. ובכל מקרה, "העוצמה הצמחית" שלה היא כל כך גדולה, ששלוש הקרפדות שהאם החורגת מגניבה לאמבטיה שלה, כדי שיכערו, יטמטמו ויסייטו אותה, הופכות לפרחי פרג ברגע שהיא נכנסת למים. הכוח הזה גם מאפשר לה לשקם את החלק הפגוע בעזרת צמחים: סירפדים במקרה של אנדרסן, פרחי אסתר ב"ששת הברבורים".

ברבורים הם אנשים שניתקו מהקרקע, כדי להחזיר אותם אליה, הם זקוקים לשורשים, כלומר למנה גדושה של צמחיוּת. כי אדם (מאוזן) הוא ממוצע בין צמח וציפור.

הקרפדות הפכו לפרגים ברגע שגופה נגע במים. איור של מרג'ה ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסירפדים הם תוספת של אנדרסן לסיפור. הוא האמין, או אולי ידע, ששינוי כרוך בכאב. ב"שבעת העורבים" דרך אגב, הנערה חותכת את אצבעה כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו כלואים אחיה העורבים.

*

הקישור בין כאב לגאולה, מיובא גם מהנצרות כמובן. "ברבורי הבר" הוא סיפור לגמרי נוצרי: האחות הטובה היא לא רק קדושה מעונה, אלא ישו נשי. היא סובלת כדי לגאול אחרים. לפי ההוראות המדויקות שהיא מקבלת מן הקוסמת הטובה, עליה לנפץ את הסירפדים ברגליה לפני שהיא מתחילה לארוג אותם בידיה, כך שגם רגליה וגם ידיה נפצעות כמו ידיו ורגליו של ישו על הצלב. בסוף הסיפור, מצמיחים הזרדים של המוקד שושנים אדומות. מעל לשושנים פורח פרח אחד "צחור מאין כמוהו ונוצץ כמו כוכב". וסך הכל הוא מין נס נס נוצרי טיפוסי, שבו האדום מסמל את הכאב והדם, הלובן מסמל את הטוהר, והכוכב את ישו כמובן, "נצנץ נצנץ כוכב קטן", כמו ששרים בחג המולד. כשמניחים את הפרח-הכוכב על חזהּ של הנערה המתעלפת היא קמה לתחייה. (ב"שנים עשר האחים" אגב, יש לאחות הקטנה כוכב על המצח.)

*

ובהמשך לכל מה שנאמר עד כה – חשבתי שהאיורים מבוססים על אמנות נוצרית. זו היתה ההשערה שלי בהתחלה, שהם שואבים את כוחם מסצנות מַפְתֵחַ נוצריות שמרג'ה האיטלקי ספג והחדיר לציורים, במודע או שלא במודע.

האיור שלמעלה מתאר את רגע השיא של הסיפור, שבו הברבורים יורדים להגן על אחותם מזעם ההמון, והיא משליכה עליהם את הכותנות שארגה. זו דוגמא נהדרת לאיכויות של מרג'ה: איור שטוח ודקורטיבי מצד אחד, כמעט כמו מגזרת נייר עם דוגמא חוזרת של ברבורים מכונפים ונסיכים תאומים עגולי לחיים והדורים, ובו בזמן זוהי גם סצנה מלאה תנועה ותנופה ורגש של נס. הכידון של החייל שחותך את הקומפוזיציה קשור להוויה החצויה של הנסיכים, כמו גם לצלב שהוא יוצר עם גוף הנידונה, הקדושה המעונה הלובשת שק בדרך למוקד.

בדרך למוקד. מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן

התכוונתי לחפש מקורות נוצריים לאיורים. להשוות למשל בין תמונות ישו המובל לצלב לתמונת הגיבורה בדרך למוקד. הניגוד בין פניה השלווים לנציג ההמון הזועם, הזכיר לי את התמונה הזאת של בוש.

פני ההמון הגסים לעומת פניהם השלווים של ישו ושל ורוניקה שניגבה את פניו במטפחת וקלסתרו הוטבע עליה (למטה בפינה).

הקומפוזיציה אמנם, מאד שונה, אבל תיארתי לעצמי שהניגוד הזה בין פראות וגסות לשלווה, מופיע גם בווריאציות נוספות. התכוונתי לחפש אותן, כשמשהו אחר לגמרי תפס את תשומת לבי…

*

קוראים יקרים, איתכם הסליחה שאני מפסיקה בשיא המתח, אבל כיוון שעברתי כבר את ה-1100 מילים, אנהג כמו שהרזד (היא שחרזדה) ואשמור את הסקופ שלי ללילה הבא…

*

*** הציטוט הוא מסיפורו המקורי של אנדרסן, לא מן העיבוד המפוקפק של ש. גולדן את ימימה טשרנוביץ'. אין לי מושג מה חלקו של כל אחד מהם בעיוות. אפילו את הכנף החסרה הנהדרת הם העלימו ברגע האחרון. אבל על כך, בפעם הבאה.

*

עוד על אגדות ואיורים ואמנות

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הרהורים על איורים

ועוד ועוד

*

אתר עם עבודות של מרג'ה

*

וכפפה שאני משליכה: השנה ייצא סוף סוף "סיפורים יכולים להציל" ספר שכתבתי בהזמנת סל תרבות על אגדות אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה, ואחרים. הספר הזה הוא רק מתאבן וקצה קצה הקרחון. בעצם יכולתי (וגם הייתי רוצה) לכתוב ספר שלם על כל אחד מהם, או סדרת מאמרים, או… אז אם מישהו רוצה להזמין אותם, הוא מוזמן לפנות אלי.

*

ומבצע יום במתנה נמשך

Read Full Post »

יצא, שהנסיבות הקצת פלאיות שבהן שמעתי את הסיפור לראשונה, הדפו אותו מבועת האגדה אל שולי המציאות. וזו לא היתה הפעם היחידה שבה הסיפור פלש לחיי. אבל על כך בהמשך.

וראשית התקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם פוחד מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה הנואש גונב חופן למענה אבל האכילה רק מלבה את תאוותה של האישה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מסכימה לספק לו רפונצל כאוות נפשו, תמורת התינוק שייוולד. התינוקת נמסרת לקוסמת שקוראת לה רפונזל ועד מהרה היא הופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך". ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונצל מסגירה את התכנית בתמימותה: היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

שלוש הערות:

1.      התינוקת

מנחם כהנא, פדיון הבן, מאה שערים

התמונה הזאת של מנחם כהנא (עליו כתבתי בפוסט הקודם) מטקס פדיון הבן היא לגמרי רפונזל בעיני: התינוק היפהפה על הצלחת ("מגש הכסף") והידיים הרבות הנשלחות אל החלה-צמה שיכולות כל רגע כמדומה, לסטות ולהישלח אל התינוק. זו תמונה של איסור ותשוקה. היא מצמררת, גם בגלל הקשר למכת בכורות שמצוי בשורש המנהג, ובו בזמן נסוכה עליה גם מעין הבטחה ומתיקות אגדתית.

2.      גן עדן מושחת

גנה הנפלא של הקוסמת הוא גלגול של גן עדן. החסה-רפונצל ממלאת את תפקיד הפרי האסור.

לאנדרסן יש סיפור בשם "גן עדן" שבו בן מלך מוצא את דרכו לגן העדן האבוד, הנשלט בידי בת אלוהים יפהפייה. כדי להישאר שם עליו לעמוד בפיתוי במשך מאה שנים: כל ערב תקרא לו בת האלוהים לבוא אחריה ואסור לו בשום פנים להענות, או שתשוקתו תגדל עם כל צעד, עד שיגיע לעץ הדעת שבין ענפיו הריחניים היא ישנה, עירומה כולה, בת צחוק על שפתיה ודמעה בין עפעפיה. ואם לא יתאפק ויישק לה – יגורש לעולם הייסורים (כפי שאמנם קורה כבר בערב הראשון).

גם הקוסמת של "רפונזל" היא מעין בת אלוהים שכל העולם ירא מפניה. וכמו בעירומה של בת האלוהים ובפרי עץ הדעת התנ"כי, גם בירק המפתה והאסור של "רפונזל" יש משהו אירוטי. כל טעימה רק מגבירה את עוצמת התשוקה ומבטיחה את הנפילה.

אבל כאן זה מתחיל להתבלבל – לא לגמרי ברור אם הקוסמת היא מעין אלוהות פוריטנית שרוצה להפוך את הילדה לנזירה מתבודדת, או שהיא מעין גרסא נשית של יוזף פריצל הכולאת את הילדה במגדל ללא דלת כדי לספק את תאוותה, כפי שרומז הטקסט: כשבן המלך מבקש לשכב עם רפונזל מעיר המספר: "היא ראתה שהוא צעיר ויפה וחשבה: מוטב שאהיה לו מאשר לגברת גוֹתֶל הזקנה."

גם פרץ הזעם של הקוסמת לא נשמע אלוהי במיוחד: "אהה," היא לועגת לבן המלך, "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד, החתולה לקחה אותה ועכשיו היא גם תשרוט ותנקר את עיניך." יש משהו חושפני ומרושע בדימוי החתולה-הקוסמת שלכדה את רפונזל-הציפור רבת היופי.

מונה חאטום PULL – הצמה מחוברת לאמנית שמעבר לקיר. פניה מצולמים ומוקרנים במוניטור. המשיכה בצמה משנה את הבעת פניה (ותודה לכינרת מקס שהפנתה אותי לעבודה).

Frank Cadogan Cowper – רפונזל פרה רפאליטית כזונה בחלון.

3.      וואיט טרש

ככל שאני מתבוננת בסיפור מתקלף ציפוי הקסם של האגדה, וחושף כרוניקה של הזנחה והתעללות: הורים לא מתפקדים שמוכנים למכור את בתם עבור סם (כלומר בגלל התשוקה המטורפת לצמח שמספקת להם הזקנה), ילדה שנכנסת להריון או גרוע מזה – מקבלת לקוחות בביתה  ובתמונה למעלה Frank Cadogan Cowper הפרה-רפאליטי אמנם מצייר את רפונצל כזונה.

הסוף הטוב מעולם לא שכנע אותי; כל החלק האחרון – שבו הנסיך מוצא את רפונצל ודמעותיה מרפאות את עוורונו והם זוכים באושר ובשלווה, נשמע כמו פנטסיה של הנערה האומללה: זו שגורשה מביתה, שהופרדה מבן זוגה האומלל והפצוע (שאין זכר לנסיכותו), שהרתה מחוץ לנישואין והפכה לאם חד הורית עם שני תינוקות במדבר. הכל היפר ארצי וריאליסטי, וואיט טראשי כזה, מחניון קרוונים באריזונה.

*

ועל הפעם שבה שמעתי את הסיפור לראשונה? כאן.

ועל הצד הארכיקטוני-עיצובי, כלומר על המגדל כהד וכאגרטל לצמה – עוד אכתוב.

Read Full Post »

Older Posts »