"גרם מדרגות" הוא מיצב של האמנית היפנית צ׳יהארו שיוטה (נ. 1972) שמוצג בימים אלה במוזיאון תל אביב. זו מין מנהרה מקומרת בגובה אדם, בתוך מארג של חוטים שחורים שבתוכם לכוד גרם מדרגות.
.
צ'יהארו שיוטה "גרם מדרגות" (2016-2012), צילום, סונהי מאנג.
.
בהודעה לעתונות נכתב ש"החוטים יוצרים נפח וקווים המתקשרים לטכניקת התחריט." ובהמשך לכך כוללת התערוכה גם סדרת תחריטים של ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי (1778-1720).
"בתי הכלא של הדמיון", כך נקראות ההבלחות האלה של ארכיטקטורה מתעתעת קפקאית. הוגוורטס של האופל וחביונות התת מודע.
.
ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, "בתי הכלא של הדמיון" סביבות 1761
ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, "בתי הכלא של הדמיון" סביבות 1761. אם הבנתי נכון (הקטלוג לא נמצא ברשותי) האוצרת היא שחיברה בין פיראנזי לשיוטה. אבל ייתכן שגרם המדרגות אמנם נוצר בהשראת המדרגות שבתחריט.
הם נפלאים התחריטים, אבל לא עליהם אני רוצה לכתוב.
(כאן אפשר לקרוא קטעים מן המסה של אלדוס האקסלי על התחריטים, בצד הפניות לטקסטים נוספים של מרגריט יורסנאר ואחרים).
*
כל אחד מחלקי התערוכה הוא יפהפה. אבל החיבור (המבריק לכאורה, ולא רק לכאורה) שיצרה עמנואלה קאלו האוצרת, לא צלח. המרקם התחריטי ונופי הנפש אמנם קושרים בין פיראנזי לשיוטה. דומה שהם מפרשים ומשקפים זה את זה. וכאן מתחילה הבעיה.
הבלעדיות הזאת לא פוגעת בפיראנזי. יש משהו אינסופי בתחריטים; הם מתקבלים כהבלחות רחוקות וחלקיות של יקום מסויט.
המיצב של שיוטה לעומת זאת, נוצר בקנה מידה אחר, של מתקן בלונה פארק. ועם כל אהבתי לרכבות שדים הן לא יכולות להתחרות בנפח הרגשי והארכיטקטוני של התחריטים.
ועוד לא דיברנו על השמות. הנייטרליות של "גרם מדרגות" לא יכולה לעמוד בפני העוצמה הסוגסטיבית של "בתי הכלא של הדמיון".
כוח הכבידה של התחריטים הופך את "גרם מדרגות" למין יצירת לווין.
ואני לא מנסה חלילה לומר שהעבודה של שיוטה נופלת משל פיראנזי. אין לי עניין בציונים, אלא בהשפעה של היצירות זו על זו. וכמה שפיראנזי נפלא, זו טעות אקולוגית לשים אותו ליד שיוטה. בתי הכלא שלו מנכסים את המיצב שלה ומכחידים כל אסוציאציה אחרת עוד לפני שנולדה.
(וגם המגדר מדגדג פה אבל לא בא לי לטרחן).
האורבניות של בתי הכלא חוסמת למשל את הפן הצמחי של המיצב, את הסבך העכבישי (והערוותי) שמתוכו מלבינות המדרגות כמו עצמות פרהיסטוריות או כמו מצבות. (פעם נקלעתי לבית קברות יהודי זעיר מימי הביניים בלב יער צ'כי: כמה מצבות עקומות בין עצים גבוהים מחוברים במטפסים מתים ואלומות אור מסתוריות. הצילומים האלה מבית עלמין אחר, הם הקרובים ביותר שמצאתי). וגם השכבה האגדית נפגעה. התחריטים מכחידים את צד היפהפיה הנרדמת של המיצב, צד השריפה שפשטה בסבך המכושף. כי השחור הוא לא רק קווים של תחריט אלא גם ענפים מפוחמים.
ויכולתי להמשיך עוד ועוד.
"גרם מדרגות" הוא דימוי פתוח. עושרו נגזר מטווח האסוציאציות הגנוזות בו. התחריטים יכלו להיות נפלאים בתור אחת מהן, אבל המונוגמיות שנכפתה עליו משטיחה אותו.
גוסטב דורה, היפהפייה הנרדמת
אנדי גולדסוורתי
.
לצירוף "בתי הכלא של הדמיון" יש בעברית משמעות כפולה: מצד אחד אלה בתי כלא שברא הדמיון, ומצד שני אלה בתי הכלא שאוסרים את הדמיון ומסלילים אותו. שניהם רלוונטיים לתערוכה.
*
ועוד כמה דברים על שיוטה: בניגוד לתחריטים של פיראנזי "גרם המדרגות" הוא בן חלוף. בסוף התערוכה ייחתכו החוטים והמיצב יהפוך לזיכרון. יש משהו נוגע ללב בסוף הידוע מראש, אבל אני מתעניינת אפילו יותר בהתחלה.
באתר המוזיאון מוצג סרטון ההקמה:
Piranesi/Shiota: Prisons of the Imagination (short) from Tel Aviv Museum of Art on Vimeo.
ויטו אקונצ'י יקירי, טען פעם שבבתי הספר היישועיים שבהם למד, הכל מתחיל בדקדוק. זו התשתית; רק אחר כך מגיעים לרטוריקה הנחשבת נחותה מעט בגלל שהיא עוסקת בשכנוע. זה תואם מן הסתם את ההררכיה הפנימית שלי, אחרת איך אפשר להסביר את החדווה שתקפה אותי למראה הרשתות שמהן התחיל הכול. זה היה סוג של התגלות, ההבנה שהתשתית הדקדוקית של כל הסבך הזה היא גריד פשוט וגיאומטרי. סרטון ההקמה הוא סוג של אבולוציה, פיט מונדריאן בהילוך אחורי.
פיט מונדריאן 1930-1912. (אבולוציה בראשי פרקים)
ומעבר לקסם המופשט, המושגי, של הרשתות, יש בהן גם משהו סוגסטיבי, רומנטי ופיוטי. הניסיון ללכוד את מה שמוסתר בתוך המים מקביל לניסיון לדלות חלום או זיכרון חמקמק. וזה אפשרי רק בכלי שכולו חורים. רק תחשבו על זה. פתאום נזכרתי שפעם, לפני שנים, בבחינות הקבלה למחלקה לאמנות בבצלאל, התבקשתי להכין כלי לרוח, ואמרתי שכבר יש, רשת פרפרים.
*
על חיבור שכן הצליח – גיא בן נר וטמיר ליכטנברג במוזיאון תל אביב
עוד על מרחב, נפש ותודעה
אה, אה, אה, אה! (הפוסט הראשון בעיר האושר, ולא בכדי)
על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק
קרקס התלושים – על חליל בלבין ומרב קמל
*
ומכיוון שאוטוטו ליל הסדר – על אהבתי הגדולה להגדה של פסח (ולמה אני כן אומרת שפוך חמתך)
*
עיר-האושר 