זה החלק השני של המאמר על אנבל צ'ונג.
לחלק הראשון (והבסיס לחלק השני)
התראת הכאב, פורנוגרפיה וקצה בעינה. מי שקשה לו, שיפרוש.
*
למה?
אז למה לה לאנבל צ'ונג לשכב עם 300 גברים (ובעצם 251, ובפועל פחות מ70 אבל ממוחזרים)?
לשאלה הזאת ניתנות כאמור, תשובות שונות בסרט; ישירות ועקיפות ולא בהכרח מתיישבות זו עם זו. לא אמנה את כולן. רק שלוש הערות לסיום: על כסף, על חוויות ועל מניעים והצדקות.
*
הכסף, או מה הנושא כאן?
World's Biggest Gang Bang היה רב מכר היסטרי. לצ'ונג לא היה חלק ברווחים. גם את 10,000$ שהובטחו לה היא לא קבלה בגלל סיבוכים בחוזה.
זאת ועוד: במהלך הסרט היא מתמקחת עם במאי אחר על תשלום לסרט אחר. היא לא מרשימה במיקוח, בלשון המעטה.
צ'ונג מספרת שהופעל עליה לחץ גדול להשיג את הכסף. כולם לחצו עליה להיאבק עליו, עד שיום אחד היא קלטה שהיא לא רוצה אותו. היא לא עשתה את זה בשביל כסף. זה היה בינה לבין הגברים שעשו את זה. ואני תוהה, מי לחץ ולמה, וגם – האם הכסף הוא באמת הביטוי האולטימטיבי של יחסי הכוחות?
אני לא מזלזלת בכסף. זה מדד חסר-פניות שחושף דברים שמעדיפים להדחיק. אבל הוא גם יכול להסתיר. צ'ונג חזרה וטענה ש-World's Biggest Gang Bang היה פרוייקט אמנותי; פרודיה על הקלישאה של שור ההרבעה שדופק כל מה שזז, שהיא לקחה על עצמה את תפקיד השור כדי לגרום לאנשים לחשוב. היא רצתה לממש את זכותה של אישה לבטא, לנפנף, לנצל את מיניותה, לערער את הסטריאוטיפ של נשים כאובייקטים מיניים פסיביים, לבטא את העוצמה המינית הנשית, את החיוניות. "אנחנו לא סיגליות קמלות, אנחנו לא קורבנות, בשם ישו. אם באמת תרשי לעצמך להיות אשה, להיות מי שאת, את לא תשבי מפוחדת בפינה. המיניות הנשית היא אגרסיבית כמו המיניות הגברית," ובמקום אחר: "אני בגיל שבו אני רוצה להאמין שאני יכולה לשנות משהו." זאת היתה בין השאר המחאה שלה נגד לימודי המגדר. (היא "הופצצה בפטריארכיות מהופכת", מסבירה חברתה. ואת זה אני (מרית) יכולה להבין. זה קשור לילדות; כדי להיות ילדה טובה סינגפורית "את צריכה לסגור את עצמך לעולם, יש קירות עבים סביבך," היא אמרה. ואני מוסיפה שככה זה כשאת גדלה בדיכוי, כל מי שמנסה לומר לך מי את ומה את אמורה לעשות – ולא משנה אם כוונותיו טובות או רעות – לוחץ על כפתור הדווקא).
בויקיפדיה כתוב שאנבל צ'ונג טשטשה את הגבול בין פורנוגרפיה למיצג. ו- World's Biggest Gang Bang באמת עונה להגדרה הבסיסית של מיצג – אמנות המבוססת על רעיונות ופעולות (אמיתיות, לא בכאילו). פרוייקט ה300 מזכיר מיצג גם בסדרתיות, בפן התיעודי, ואפילו בכאב ובסיבולת הנלווים לרבים ממיצגי הגוף. והמיצג שנולד מן האמנות המושגית, הוא אכן פורץ גבולות ואנטי-מסחרי מעצם טבעו.
ובסופו של דבר, הכסף הוא נושא משני כאן, כמו הפורנוגרפיה. הנושא האמיתי הוא הכאב שלנו, מה אנחנו עושים כדי לשרוד וכדי להחלים, ומה אנחנו יודעים בעצם על מה שאנחנו עושים.
צ'ונג (סטודנטית מאוניברסיטת דרום קליפורניה) שלישית משמאל בשורה האמצעית, במהלך הדיבייט היא מדברת על מה שעומד מאחורי הסרט
*
טוב למות בעד גאנג באנג
צ'ונג מצהירה בין השאר, שעשתה את זה "כדי לחיות, להרגיש, לחוות כמה שיותר", אמירה שמחליפה צבעים בהמשך, כשרואים אותה חותכת את זרועה כדי להרגיש את הכאב. "לפעמים יש כאב שהופך אותך לקהה. את חייבת להרגיש משהו." באחד הראיונות היא פולטת:
ככלל, אני חושבת שאני שמחה שלא ישנתי במשך כל האירוע. כי הגעתי בשביל החוויה ואם הייתי ישנה זה היה קצת בזבוז, לא?
היא יכלה לומר "אני שמחה שלא ישנתי…" וגו', במקום לפתוח ב"ככלל" וב"אני חושבת" ולסיים בסימן שאלה, שחותר תחת המעט שנותר מהשמחה. (אני נזכרת כמובן בגרסה מוקדמת של "היפהפייה הנרדמת", שבה היא בכלל לא התעוררה מנשיקתו של הנסיך שאנס אותה בשנתה והיא ילדה לו תאומים מתוך שינה.) ובחזרה לראיון:
האם היה חשש שתירדמי? שואלת המראיינת המופתעת.
צ'ונג: שמעתי סיפורים על בנות שעשו את זה אחרי, איך כמה מהן לקחו וליום או סתם שכבו שם ונראו משועממות … אני אישית מאמינה שכדי לעשות משהו כזה את צריכה להיות צלולה כדי להבטיח שהכל מתנהל כמו שצריך. בניגוד לסתם לכבות את עצמך ולפשק. כן, זה עלול להיות קצת מסוכן.
ואני שמה לב איך התשובה גולשת מהמניע ה"חיובי" של "להיות ערה כדי לחוות", ל"להיות ערה כדי לשמור על עצמך". וזה עצוב שבעתיים במבחן התוצאה. כי בוון לא עמד בהבטחתו. לא היו די גברים שנבדקו נגד איידס, אז הוא פשוט ויתר על חובת הבדיקה. בלי ליידע אותה כמובן. רק בנס היא לא נדבקה.
ובפעם אחרת, כשהיא נשאלת אם לא פחדה להידבק, היא משיבה בססמאות, בסימני קריאה: אם הייתי נדבקת לא הייתי מתבכיינת, סקס מספיק טוב בשביל למות בשבילו (טוב למות בעד גאנג באנג).
צ'ונג עם ג'זמין סט. קלייר, שמיהרה לשבור את שיאה. 300 גברים ב24 שעות.
*
על החלון ישבתי
לפני זמן מה פרסם דודו פלמה פוסט יפהפה על אמו שושנה, ניצולת שואה שלא יצאה מהבית, רק ישבה בדריכות ליד החלון. כששאל אותה יום אחד, על מה היא מסתכלת, ענתה: "דוּדלֶ’ה זה שלא רואים את הגרמנים לא אומר שהם לא שם."
בשנת 1995 כעס פלמה על ביל גייטס שהפקיע את המושג "חלון" לצורכי הגלובליזציה הדורסנית שלו, וצייר סדרת עבודות בשם "חלונות 95" שבה בקש להשיב את החלון למקומו הטבעי. "בכל תמונה," הוא מספר, "הופעתי ליד חלון כשאני מתבונן ממנו החוצה. בסוף השנה כינסתי את כל העבודות בתערוכה. כאשר אחותי באה לבקר בתערוכה היא התבוננה במבט מהיר על כל העבודות החווירה והלכה לשבת על כיסא בצד (מה שנקרא חלשה דעתה). כשנגשתי לברר מה קרה לה, היא הסתכלה אלי במבט מתפלץ ואמרה: דודו בכל התמונות אתה יושב על יד החלון כמו אימא ומסתכל החוצה".
על כזה סיפור הם חשבו ב"אלף לילה ולילה" כשאמרו ש"אילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." תמצית המניע שמתחת למניע; כמה מעט גם המודעים והמנומקים שבינינו, יודעים על מה שמניע אותנו.
ובחזרה לאנבל צ'ונג: האם האמנות היא בסך הכל אליבי מטעם התודעה שמאפשר לנפש ולגוף לשוב ולשחזר את האונס הקבוצתי? לא מאמינה. כלומר, כן, קצת. אי אפשר לדעת באיזו מידה. הכל מעורבב כל כך ורב שכבתי. ההתרסה, התחרותיות, המרד בדיכוי של ילדותה. הגוף שרעב לביטוי, לפעולה ("רציתי להיות בלרינה," היא אומרת מתישהו, "אבל נפלתי מעץ"). בצד הכאב והסבל יש אנרגיה מתפרצת ועוצמה. אולי נכון יותר לומר שהפצע הפעיל משמש נשא לכל מיני דברים. שגם הצדדים ה"בריאים" וחפֵצי-החיים של הנפש נשתלים בו כדי לתקן, משתמשים בו כמנוף. זה נהיה מובן מאליו פתאום.
*
אני מביאה כאן שוב את ?WHY שיר הנימוקים של בוב פלנגן (ללא ספק פסגת יצירתו, כשהסטנד אפ נוגע בשירה).
*
אמא
רציתי לדבר על האמא שלה. אבל די.
*
משהו אופטימי?
מהצפייה הראשונה ב-Sex: The Annabel Chong Story בכלל לא זכרתי שהיא אוהבת סקס (או לפחות מצהירה על כך השכם והערב). זכרתי רק את הכרזת העוצמה: אני זאת שיוזמת, שמזיינת, ואיך ההכרזה הולכת ונסדקת במהלך הצפייה ומתחתיה נפערת תהום של כאב. וגם המעגליות העיקה, תחושת חוסר המוצא: בסוף הסרט, אחרי שנה של הפוגה, צ'ונג חוזרת לתעשיית המין.
אז זהו, שלא. ב-2003 הכריזה גרייס קוויק על מותה של אנבל צ'ונג ופרשה. היא עובדת כמעצבת אתרים והיא גם התחילה לרוץ מרתון. הפרט האחרון גרם לי לחייך. נו, זה המזג האתגרי שלה.
*
לחלק הקודם של הרשומה על אנבל צ'ונג
הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'
הפוסט השני של הכאב הגדול – על חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על
*
שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים
שמלות של כאב (4) הקולקציה של נלי אגסי
*
