Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אנבל צ'ונג’

זה החלק השני של המאמר על אנבל צ'ונג.

לחלק הראשון (והבסיס לחלק השני)

התראת הכאב, פורנוגרפיה וקצה בעינה. מי שקשה לו, שיפרוש.

*

למה?
אז למה לה לאנבל צ'ונג לשכב עם 300 גברים (ובעצם 251, ובפועל פחות מ70 אבל ממוחזרים)?

לשאלה הזאת ניתנות כאמור, תשובות שונות בסרט; ישירות ועקיפות ולא בהכרח מתיישבות זו עם זו. לא אמנה את כולן. רק שלוש הערות לסיום: על כסף, על חוויות ועל מניעים והצדקות.

*

הכסף, או מה הנושא כאן? 

World's Biggest Gang Bang היה רב מכר היסטרי. לצ'ונג לא היה חלק ברווחים. גם את 10,000$ שהובטחו לה היא לא קבלה בגלל סיבוכים בחוזה.
זאת ועוד: במהלך הסרט היא מתמקחת עם במאי אחר על תשלום לסרט אחר. היא לא מרשימה במיקוח, בלשון המעטה.

צ'ונג מספרת שהופעל עליה לחץ גדול להשיג את הכסף. כולם לחצו עליה להיאבק עליו, עד שיום אחד היא קלטה שהיא לא רוצה אותו. היא לא עשתה את זה בשביל כסף. זה היה בינה לבין הגברים שעשו את זה. ואני תוהה, מי לחץ ולמה, וגם – האם הכסף הוא באמת הביטוי האולטימטיבי של יחסי הכוחות?

אני לא מזלזלת בכסף. זה מדד חסר-פניות שחושף דברים שמעדיפים להדחיק. אבל הוא גם יכול להסתיר. צ'ונג חזרה וטענה ש-World's Biggest Gang Bang היה פרוייקט אמנותי; פרודיה על הקלישאה של שור ההרבעה שדופק כל מה שזז, שהיא לקחה על עצמה את תפקיד השור כדי לגרום לאנשים לחשוב. היא רצתה לממש את  זכותה של אישה לבטא, לנפנף, לנצל את מיניותה, לערער את הסטריאוטיפ של נשים כאובייקטים מיניים פסיביים, לבטא את העוצמה המינית הנשית, את החיוניות. "אנחנו לא סיגליות קמלות, אנחנו לא קורבנות, בשם ישו. אם באמת תרשי לעצמך להיות אשה, להיות מי שאת, את לא תשבי מפוחדת בפינה. המיניות הנשית היא אגרסיבית כמו המיניות הגברית," ובמקום אחר: "אני בגיל שבו אני רוצה להאמין שאני יכולה לשנות משהו." זאת היתה בין השאר המחאה שלה נגד לימודי המגדר. (היא "הופצצה בפטריארכיות מהופכת", מסבירה חברתה. ואת זה אני (מרית) יכולה להבין. זה קשור לילדות; כדי להיות ילדה טובה סינגפורית "את צריכה לסגור את עצמך לעולם, יש קירות עבים סביבך," היא אמרה. ואני מוסיפה שככה זה כשאת גדלה בדיכוי, כל מי שמנסה לומר לך מי את ומה את אמורה לעשות – ולא משנה אם כוונותיו טובות או רעות – לוחץ על כפתור הדווקא).

בויקיפדיה כתוב שאנבל צ'ונג טשטשה את הגבול בין פורנוגרפיה למיצג. ו- World's Biggest Gang Bang באמת עונה להגדרה הבסיסית של מיצג – אמנות המבוססת על רעיונות ופעולות (אמיתיות, לא בכאילו). פרוייקט ה300 מזכיר מיצג גם בסדרתיות, בפן התיעודי, ואפילו בכאב ובסיבולת הנלווים לרבים ממיצגי הגוף. והמיצג שנולד מן האמנות המושגית, הוא אכן פורץ גבולות ואנטי-מסחרי מעצם טבעו.

ובסופו של דבר, הכסף הוא נושא משני כאן, כמו הפורנוגרפיה. הנושא האמיתי הוא הכאב שלנו, מה אנחנו עושים כדי לשרוד וכדי להחלים, ומה אנחנו יודעים בעצם על מה שאנחנו עושים.

צ'ונג (סטודנטית מאוניברסיטת דרום קליפורניה) שלישית משמאל בשורה האמצעית, במהלך הדיבייט היא מדברת על מה שעומד מאחורי הסרט

*

טוב למות בעד גאנג באנג

צ'ונג מצהירה בין השאר, שעשתה את זה "כדי לחיות, להרגיש, לחוות כמה שיותר", אמירה שמחליפה צבעים בהמשך, כשרואים אותה חותכת את זרועה כדי להרגיש את הכאב. "לפעמים יש כאב שהופך אותך לקהה. את חייבת להרגיש משהו." באחד הראיונות היא פולטת:

 ככלל, אני חושבת שאני שמחה שלא ישנתי במשך כל האירוע. כי הגעתי בשביל החוויה ואם הייתי ישנה זה היה קצת בזבוז, לא?

היא יכלה לומר "אני שמחה שלא ישנתי…" וגו', במקום לפתוח ב"ככלל" וב"אני חושבת" ולסיים בסימן שאלה, שחותר תחת המעט שנותר מהשמחה. (אני נזכרת כמובן בגרסה מוקדמת של "היפהפייה הנרדמת", שבה היא בכלל לא התעוררה מנשיקתו של הנסיך שאנס אותה בשנתה והיא ילדה לו תאומים מתוך שינה.) ובחזרה לראיון:

האם היה חשש שתירדמי? שואלת המראיינת המופתעת.

צ'ונג: שמעתי סיפורים על בנות שעשו את זה אחרי, איך כמה מהן לקחו וליום או סתם שכבו שם ונראו משועממות … אני אישית מאמינה שכדי לעשות משהו כזה את צריכה להיות צלולה כדי להבטיח שהכל מתנהל כמו שצריך. בניגוד לסתם לכבות את עצמך ולפשק. כן, זה עלול להיות קצת מסוכן.

ואני שמה לב איך התשובה גולשת מהמניע ה"חיובי" של "להיות ערה כדי לחוות", ל"להיות ערה כדי לשמור על עצמך". וזה עצוב שבעתיים במבחן התוצאה. כי בוון לא עמד בהבטחתו. לא היו די גברים שנבדקו נגד איידס, אז הוא פשוט ויתר על חובת הבדיקה. בלי ליידע אותה כמובן. רק בנס היא לא נדבקה.

ובפעם אחרת, כשהיא נשאלת אם לא פחדה להידבק, היא משיבה בססמאות, בסימני קריאה: אם הייתי נדבקת לא הייתי מתבכיינת, סקס מספיק טוב בשביל למות בשבילו (טוב למות בעד גאנג באנג).

צ'ונג עם ג'זמין סט. קלייר, שמיהרה לשבור את שיאה. 300 גברים ב24 שעות.

*

על החלון ישבתי

לפני זמן מה פרסם דודו פלמה פוסט יפהפה על אמו שושנה, ניצולת שואה שלא יצאה מהבית, רק ישבה בדריכות ליד החלון. כששאל אותה יום אחד, על מה היא מסתכלת, ענתה: "דוּדלֶ’ה זה שלא רואים את הגרמנים לא אומר שהם לא שם."

בשנת 1995 כעס פלמה על ביל גייטס שהפקיע את המושג "חלון" לצורכי הגלובליזציה הדורסנית שלו, וצייר סדרת עבודות בשם "חלונות 95" שבה בקש להשיב את החלון למקומו הטבעי. "בכל תמונה," הוא מספר, "הופעתי ליד חלון כשאני מתבונן ממנו החוצה. בסוף השנה כינסתי את כל העבודות בתערוכה. כאשר אחותי באה לבקר בתערוכה היא התבוננה במבט מהיר על כל העבודות החווירה והלכה לשבת על כיסא בצד (מה שנקרא חלשה דעתה). כשנגשתי לברר מה קרה לה, היא הסתכלה אלי במבט מתפלץ ואמרה: דודו בכל התמונות אתה יושב על יד החלון כמו אימא ומסתכל החוצה".

על כזה סיפור הם חשבו ב"אלף לילה ולילה" כשאמרו ש"אילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." תמצית המניע שמתחת למניע; כמה מעט גם המודעים והמנומקים שבינינו, יודעים על מה שמניע אותנו.

ובחזרה לאנבל צ'ונג: האם האמנות היא בסך הכל אליבי מטעם התודעה שמאפשר לנפש ולגוף לשוב ולשחזר את האונס הקבוצתי? לא מאמינה. כלומר, כן, קצת. אי אפשר לדעת באיזו מידה. הכל מעורבב כל כך ורב שכבתי. ההתרסה, התחרותיות, המרד בדיכוי של ילדותה. הגוף שרעב לביטוי, לפעולה ("רציתי להיות בלרינה," היא אומרת מתישהו, "אבל נפלתי מעץ"). בצד הכאב והסבל יש אנרגיה מתפרצת ועוצמה. אולי נכון יותר לומר שהפצע הפעיל משמש נשא לכל מיני דברים. שגם הצדדים ה"בריאים" וחפֵצי-החיים של הנפש נשתלים בו כדי לתקן, משתמשים בו כמנוף. זה נהיה מובן מאליו פתאום.

*

אני מביאה כאן שוב את ?WHY שיר הנימוקים של בוב פלנגן (ללא ספק פסגת יצירתו, כשהסטנד אפ נוגע בשירה).

*

אמא
רציתי לדבר על האמא שלה. אבל די.

*

משהו אופטימי?

מהצפייה הראשונה ב-Sex: The Annabel Chong Story בכלל לא זכרתי שהיא אוהבת סקס (או לפחות מצהירה על כך השכם והערב). זכרתי רק את הכרזת העוצמה: אני זאת שיוזמת, שמזיינת, ואיך ההכרזה הולכת ונסדקת במהלך הצפייה ומתחתיה נפערת תהום של כאב. וגם המעגליות העיקה, תחושת חוסר המוצא: בסוף הסרט, אחרי שנה של הפוגה, צ'ונג חוזרת לתעשיית המין.

אז זהו, שלא. ב-2003 הכריזה גרייס קוויק על מותה של אנבל צ'ונג ופרשה. היא עובדת כמעצבת אתרים והיא גם התחילה לרוץ מרתון. הפרט האחרון גרם לי לחייך. נו, זה המזג האתגרי שלה.

*

לחלק הקודם של הרשומה על אנבל צ'ונג

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

הפוסט השני של הכאב הגדול – על חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

*

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

שמלות של כאב (3) בנות לילית

שמלות של כאב (4) הקולקציה של נלי אגסי

*

Read Full Post »

בעצם, מעולם לא הרגשתי בחדות כזאת את פיצול האישיות של הבלוג; על השולחן ממתינה לי ערימת איורים יפהפיים של אורה איתן לשמלת השבת של חנה'לה ואני כאן עם הפוסט השלישי של הכאב הגדול. הכי גדול עבורי. יותר מן השניים הקודמים.

ונדה יוקנייטה, מחברת הספר הנפלא נהגה בחשיכה שאלה את לורטה, ילדה עוורת ומוכת גורל מכל בחינה (וגם מחוננת ומרעישה ומוארת, איפה היא ואיפה אני) מה היא יודעת על שמחה, ונענתה: "שמחה… זה מגוון… איך אני אסביר? זה גם עצב, וגם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה. אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב, אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה."

זו בעצם גם התשובה, לפחות אחת התשובות, ללמה קוראים למקום הזה "עיר האושר". אלא שהפעם זה באמת הצד הקשה האפל.
אז ראשית, התראת כאב ופורנוגרפיה וקצה. מי שקשה לו, שיפרוש עכשיו. כדאי.

*

בקיצור גדול

אנבל צ'ונג היה שם הבמה של גרייס קוויק, סטודנטית ממוצא סינגפורי-סיני שעבדה בתעשיית הפורנו האמריקאית. ב1995 היא החליטה לשכב עם 300 גברים ברציפות. World's Biggest Gang Bang הסרט שתיעד את האירוע הפך לסרט הפורנו הרווחי ביותר לזמנו. ב-1999 יצא Sex: The Annabel Chong Story סרט תיעודי על הלפני והאחרי של האירוע. ראיתי אותו מזמן. הוא לא יצא לי מהראש. אני רוצה לחשוב קצת על אנבל צ'ונג (ובעצם עלי) בקול רם, לשוטט סביב הסרט בזהירות ובלי לקפוץ למסקנות.

*

מתמטיקה

לאמריקאים יש קטע עם מספרים (זה עלה בעוצמה כבר כאן) זה קשור לתחרותיות ולקפיטליזם מן הסתם, ונושא לפוסט בפני עצמו. בסרט הזה זה בולט במיוחד. אני מחבבת את קרירותן של הסְפרות. את הניטרליות שלהן. בסיפור כל כך טעון המספרים הם מעין עוגן, או אולי כמו בחידות המצוירות של ילדותי – הם הצמתים של הסיפור. כשמותחים קו ביניהם מתקבלת תמונה.

*

300
בראשית היה 300. אנבל צ'ונג בקשה מג'ון בוון מפיק ובמאי של סרטי פורנו שאיתו עבדה, להמציא לה את הפרוייקט הכי מטורף שאפשר. הוא הציע שתשכב עם 300 גברים ברציפות.
זה נראה לה "מאד משעשע".

כשהוא העלה את הרעיון פשוט צחקתי. ואז חשבתי על זה קצת וכאילו, אתה יודע: הי, בוא נלך על זה. באותה תקופה ידיד שלי סיפר לי במקרה על הקיסרית הרומית מסלינה שהזמינה את כל רומא לשכב איתה. היא התחרתה בזונה המובילה ברומא והיא נצחה. כך שהרעיון כבר היה בראש שלי. זו הסיבה לעיצוב הרומי המשונה של הסט.

הסט של סרט הגאנג באנג. עיצוב רומאי משונה.

בתמונה למעלה, גיבוב של עמודים וכדים ופסלים ומזרקות ועצי פלסטיק. גם על הפער בין המקור למחווה אפשר לכתוב פוסט. פעם, בעיר האמריקאית רינו (מין לאס-וגאס לעניים), שמתי לב שיש יחס הפוך בין שם המוטל למציאות. ככל שהמוטל עלוב יותר השם מפואר יותר. אני למשל התגוררתי ב"ארמון ויזינדור".

*

אז מה ההבדל בין אנבל צ'ונג שמאתגרת את הבמאי שלה להמציא לה פרוייקט מטורף, לבין מרינה אברמוביץ' שמאתגרת את הצופים שלה לעשות לה מה שהם רוצים בעזרת החפצים שבחרה, לבין סופי קאל שמקציבה לפול אוסטר שנה מחייה שבה תנהג בדיוק לפי מה שיכתוב?

גם על זה אפשר לכתוב פוסט. על הרפתקנות, תעוזה, הרס עצמי. ועל רגל אחת: למי את נותנת רשות למה, ובאיזה נסיבות? פול אוסטר הוא אדם חביב ומהוגן. הצופים של מרינה הם בבחינת נעלם, זה מעין מבחן בשבילם, כמו בשבילה. אבל ג'ון בוון?! על מה לעזאזל היא חשבה? ולא בגלל שהוא מתפרנס מתעשיית המין. אם למדתי משהו משיטוט בעולם, זה שאֵיפֹה שיש אנשים יש הפתעות, אבל הבוון הזה הוא פשוט חלאה. מניפולטיבי, מתחסד, רודף בצע, שקרן. הוא אומר שהדרדרה לסמים אחרי הסרט (היא טענה מאוחר יותר שהכל שקר והשמצה) ומסביר בכובד ראש שהיא לא עשתה את זה בשביל כסף. היא עשתה את זה בשביל עצמה, ואמנם נשארו לה הזכרונות והתואר; מה שלא יקרה היא תישאר הראשונה, זאת שפרצה את הדרך. אבל כסף היא לא ראתה, הוא מודה. אנשים התעלקו עליה אחרי הסרט, הם ניצלו את הצורך שלה בתשומת לב. (כמה נורא מצדם. הוא רק שוכח להזכיר שגם הוא עצמו לא שילם את שכרה).

בתמונה שלמטה הוא יושב לשמאלה. הם מתראיינים לאיזו תכנית טלויזיה למבוגרים, בניסיון לגייס את מכסת הגברים. בתחילת הראיון היא דווקא היתה לבושה. היא התפשטה בדירבון הגברים, כדי להראות את הסחורה למי שמעוניין להשתתף.

מתוך הסרט – סקס, סיפורה של אנבל צ'ונג

ארוחת בוקר על העשב, אדואר מאנה (1863)

אני, כל דבר מזכיר לי כל דבר. מין שריטה כזאת. והסיטואציה אכן מוּכּרת במעומעם. מאנה, "ארוחת בוקר על העשב" כמובן. כאן וכאן יש רביעייה: שני גברים ושתי נשים שאחת מהן עירומה. מאנה חולל שערורייה בשעתו בגלל העירום העכשווי ובגלל המבט הישיר והמתריס של האשה. [הו, כמה מפתה להמשיך בשיטוט האסוציאטיבי בעקבות הציור, וגם לא ממש רחוק מהנושא, ובכל זאת אני חוששת לאבד את אנבל ודוחה את זה לפעם אחרת]. אז נגיד רק שבין חברים מאנה כינה את הציור  La Partie carrée שפירושו לפי המילון האירוטי של התקופה: מסיבת חשק ברביעייה.

ובחזרה לענייננו – הדומה בין שתי התמונות רק מבליט את השונה. אצל מאנה יש חידה ומסתורין. משהו יומיומי מאד וגם חלומי. היחסים בין האנשים לא לגמרי מפוענחים, אולי בגלל שצוירו בסטודיו של מאנה, כל אחד בנפרד (כל אחד בנפרד, כן). הקסם הוליד אינספור פרפרזות, אפילו פנחס שדה כתב מחווה רומנטית משלו בספרו "על מצבו של האדם", אבל בגרסה של אנבל צ'ונג וג'ון בוון אין שום מתח או מקום לדמיון. הכל גס וצפוף, מכוּר מראש, מובן מאליו. לעליזות כמו לממתיק מלאכותי, יש טעם לוואי של השפלה.

מאוחר יותר, בזמן הגאנג באנג, הגברים יחכו בתור עירומים. זה היה אמצעי בטחון, מסבירה צ'ונג, כדי שלא יוכלו להסתיר נשק. היא פחדה שאיזה מתנגד לפורנוגרפיה יפוצץ לה את הראש. וגם בשביל השיוויון, היא נזכרת, "כמו שהבחורה עירומה".

זה היה לגמרי סוריאליסטי," היא תגיד אחר כך בראיון, "לצפות בכל כך הרבה גברים עירומים, כל כך הרבה גברים עצבניים עירומים באותו מקום באותו זמן. באופן מאד חולני זה היה קצת אירוטי, מאד חולני," היא תדגיש (מה היה אירוטי, ההיפוך בין כוח לחולשה? אני אישית – יהודיה וכל זה – חשבתי על התור לתא גזים).

ממש הופתעתי מהנימוס של הגברים," מציינת צ'ונג במקום אחר, "איך הם שמרו על התור. הם לא נאבקו על הבמה, הם לא התעצבנו או דחפו. זה היה אחד מהחששות העיקריים שלי, שתפרוץ תגרה וכל העסק יהיה ממש מכוער."

וככה הוא היה יפה? זאת הבעיה, נימוסים והליכות? ובהמשך לכך טוען כוכב פורנו ש"זה מוציא לפורנו שם רע. זה כמו לומר שהוא באמת סליזי. כמעט סטירה בפרצוף." מישהו אחר מסביר שהיא שברה את האשליה והקסם כשהראתה גברים רגילים עם כרס ופגמים במקום דמויות לא מציאותיות.

הסרט כולו הוא ערבוביה של קלישאות והיפוכן.

*

251, 10
הסרט התיעודי נפתח בג'רי ספרינגר: "אני רוצה להציג לכם את אנבל צ'ונג. אשה שקבעה שיא עולמי, כששכבה עם 251 גברים ב10- שעות." (תרועות, צהלות, פרצופים המומים, אנבל עצמה פורשת זרועתיה, מנופפת באגרופה, מתחנחנת וצוחקת במין העוויה שדומה לבכי. קשה להבחין אצלה).
לאן נעלמו עוד 49?
ב-250 מופיע בוון עם רמקול של במאים ומודיע שצ'ונג נפצעה מציפורן של אחד הגברים ולכן היא לא תשלים את המִכסָה. יש האשמה מסוימת בקולו. הלא ביקש מהם במפורש להיזהר! היא תשכב רק עם גבר אחד נוסף, רון ג'רמי, מנחה האירוע ("אגדת פורנו" הוא מכונה בכתוביות).

*

5, 10, 30
המספרים מככבים לא רק מצד השיא. העתונאים שמראיינים אותה מתעניינים בלוגיסטיקה. בפרטים הקטנים: האם הגברים חויבו לגמור כדי להיספר? לא, לכל קבוצה של 5 גברים הוקצו 10 דקות. בפועל, זה נמשך קצת יותר. כמה גמרו לפי דעתה? בערך % 30 אחוז, היא מעריכה. "מִחזרנו אותם בגלל שכמה מהם היו עצבניים בפעם הראשונה ולא הצליחו לגמור. נתָנו להם עוד הזדמנות."

אני, שכל דבר מזכיר לי אגדות, חושבת מצד אחד על החייט האמיץ של האחים גרים שכתב על החגורה שלו: 7 במכה אחת, ומצד שני על כל אותן גיבורות שהיו צריכות לעמוד במשימות אינסופיות. רק שבמציאות זו צ'ונג שבחרה במשימה ועמדה בה לגמרי לבד. שום בעל חיים לא נחלץ לעזרתה.

*

70
אחרי שהסרט מסתיים המציאות ממשיכה לכרסם במספרים: בסופו של דבר "מודה" צ'ונג שהיו פחות מ-70 גברים וש-10 השעות כללו גם הפסקות מים ואוכל. העדכון מתקבל באכזבה מסוימת, כמו נפגמה שלמות המספר.

*

6
ועוד מספר אחרון שצץ לקראת סוף הסרט, כשאנבל (או שאולי זו כבר גרייס קוויק? הגבול לא תמיד ברור) חוזרת ללונדון, לחדר האשפה שבו נאנסה. היא הלכה לשם מרצונה, עם בחור שפגשה, והוא הביא עוד חמישה חברים וכולם שדדו ואנסו אותה.

במהלך הסרט היא נשאלת שוב ושוב על ידי אנשים שונים, "למה לשכב עם כל כך הרבה גברים?" היא נותנת תשובות רבות: מתריסות, מלאות להט, מתוחכמות, מיתממות, מתגוננות, מדוקלמות, משכנעות לרגע, או חצי משכנעות או בכלל לא. ופתאום צץ לו סיפור האונס, כבדרך אגב, כמו הארה, פתרון של תעלומה בלשית. אחרי כל השקרים של הרוצח, נחשף המניע האמיתי. האומנם? לא, כמובן שלא.

הפוסט הזה הוא רק ההקדמה. העיקר – כאן.

*

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

הפוסט השני של הכאב הגדול – על חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

מיצגניות וגיבורים

וגם רבים רבים מפרקי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

*

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

שמלות של כאב (3) בנות לילית

שמלות של כאב (4) הקולקציה של נלי אגסי

*

Read Full Post »