Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמנות’

אני, מה אני מבקשת בסך הכול? שיהיה לי במה לשחק, כלומר על מה לחשוב. אלא שמנת יתר של מחשבות יכולה גם לשתק, בייחוד בימים אלה כשאין לי פנאי להתעכב. אז לא כתבתי על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי, וכמה חודשים אחרי, היא עדיין תקועה בגרוני כמו התפוח של שלגייה.

ועכשיו שהיא חוזרת, אני בכל זאת מנסה.

על it itches של פדר כבר כתבתי כאן.

*

1. המתחזה

ובכן, ג'ולי מציג אינסטליישן של פיסול, אור וסאונד במרכז תרבות מנדל:

Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin)

הוא חתום עליו בזהות חצי בדויה כמוסבר בתוכנייה:

ביצירה זו ממשיך ג'ולי, שפועל תחת השם I.G, גם את העיסוק בהתחזות. בספרו "ספר הכיוונים" התחזה למאייר וגורו, ב"שמש על יוטה" לאמן וידיאו ואנימציה, וכעת לאמן פלסטי. הרצון לפעול במדיה שאין לו בה הכשרה מקצועית והוא אינו מעורה בשיח שלה מייצרת עמדה של אי מעורבות ומנסה להרחיק את נטל ההליכה בעוד מנגנון וכך גם אולי להרהר על הצורך לייצר משמעות.

ובכן, כשג'ולי קורא לעצמך מתחזה, למה הוא מתכוון בעצם? האם הוא מבטא ספק ואירוניה עצמית, מצטנע או מקדים תרופה לביקורת עתידית? האמן מודה מראש שאין לו הכשרה ושאינו מעורה בשיח, ומה הלאה?

כל התשובות נכונות, אבל שימו לב גם לסיפא של הפיסקה שבה משוחרר ג'ולי ממעורבות וממחויבות כדי להרהר בצורך ליצר משמעות. ובלי לכפור בצורך הזה, אני מזהה בהצהרה גם מידה לא מבוטלת של הטעיה, ניסיון להסיט את תשומת הלב מן החשיפה הכרוכה בכל יצירת אמנות, לא משנה כמה היא מוצפנת. זה מאפיין אגב את כל הטקסט המלווה את העבודה ומתחיל כבר בשמה; אולי זה בכלל על ויקטור ובנימין, לא על ג'ולי, מה פתאום.

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל.  לחצו להגדלה

.

המרחב כמו שואל: מה המשמעות של להיוולד לתוך מערכת? אילו כוחות פועלים על מערכת הרבייה האינסופית? כיצד ניתן להבין את כוח הפיתוי של מערכות גדולות על מערכות קטנות יותר?

(מן התוכנייה)

כמו בהרהור הקודם, מוצגות גם כאן שאלות מופשטות ושכלתניות, ואם לא די בזה הן מיוחסות ליישות אובייקטיבית, פשוטו כמשמעו. זה המרחב ששואל, לא איציק ג'ולי חלילה – והשאלות האלה מסיטות את תשומת הלב מן העובדה, שיש כאן גבר שעושה תערוכה על מערכת הרבייה הנשית (מקדש או מחסן הוא קורא לזה, ורק על ה"או" הזה אפשר לכתוב פוסט), גבר שמפסל שַׁחלות ותולה אותן על הקיר כמו ראש של צבי מפוחלץ בפונדק ציידים (ואם זאת פרודיה זה אפילו יותר מופרע).   

בגלל זה התעלמתי מן הרמזים שג'ולי שתל בכותרת. עם כל הכבוד לוויקטור ובנימין, כמו שאמרה לי פעם המכשפה שטיפלה בי, "מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…" 

.

מימין, מערכת הרבייה הנשית על פי ויקיפדיה. באמצע שחלות "מפוחלצות" מתוך חשיכה ורודה. משמאל, מבט אל השחלות מתוך זכוכית מגדלת ענקית שמוצבת במרחק מה לפניהן.

רפי בלבירסקי, סטילס מתוך עבודות הווידאו – דדו-מזוכיזם ויום כיפור precious/ בלבירסקי דגם מפות צבאיות מספרו של חנוך ברטוב על דדו וטיפל בפני השטח שלהן טיפול חושני מלוכלך ומנוכר שממקם אותן איפשהו בין תרשים אנטומי, שירה גרפית ומפת פנטזיה. כל השמות – מ"האגם המר הגדול" ועד "לקקן" ו"פורקן ,""מצווה, "טלויזיה" ו"כישוף" – מופיעים כלשונם במפות המקוריות. (השוואה בין השחלות של בלבירסקי לשל ג'ולי? בפעם אחרת)

*

2. מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה

.

ונוס אנטומית, נלקחה מפה לחצו להגדלה

.

"הבה ניזכר במאוימות ואפילו במיאוס העולה בנו כשאנחנו מנסים לדמיין את מה שמתרחש מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה – שרירים, בלוטות, ורידים…" כתב פעם הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק במאמר שנחרט לי בחודי מחטים בזוויות העין (ככתוב באלף לילה ולילה) על דיוויד לינץ' כפרה רפאליט. ז'יז'ק עוסק בזגזוג של הפרה רפאליטים בין אוונגרד לקיטש פסאודו רומנטי ו"מיניות טחובה נגועה ברקב ובמוות." חשבתי על כך בזמן ששוטטתי בחשיכה הוורודה, ופתאום בצד, משני עברי עמוד, נתקלתי בזוג רגלי נשים תותבות ממולאות בחול צבעוני כמו בקבוקי חול אילת, ספק הדמיה של גרביים ספק מזכרות משונות של רוצח סדרתי.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

3. התמונות המופיעות בחלומותינו

"התמונות המופיעות בחלומותינו, כותב קולרידג', מייצגות את התחושות אך הן אינן הגורם להן, כפי שאנו עשויים לחשוב. אין אנו חשים אימה משום שהספינקס מאיים עלינו, אנו חולמים על הספינקס כדי לתרץ את האימה שאנו חשים."

חורחה לואיס בורחס, מתוך "ראגנאראק", "גן השבילים המתפצלים"

חלון הפרספקס האובלי "המנופץ" הוא בעצם ואגינה דנטטה (פות נשכני) שדרכה משקיפים אל מערכת הרבייה. ה"שבר" שנגרע ממנו מונח כשלולית על הרצפה, שבה משכשכים גורי ואגינה דנטטה (לרגע חשבתי שחלמתי על זה, אבל הם עדיין למטה בתמונה).

מימין, Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, משמאל, רישום של איציק ג'ולי (המקור יותר לירי ומחויך מגלגולו התלת ממדי)

השלולית, מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

.

מערכת הרבייה הנשית משמשת כבית גידול למיתוס אישי. תחושה חזקה של פנטזיה ומטמורפוזה שורה על המיצב, בריאה מלאכותית כמו ברומנטיקה הגרמנית והכלאת מין בשאינו מינו. למשל הדמות החייזרית הבאה, שעיניה שחלות, צווארה שפופרת אור, רגליה צווארי ברבור וכפות רגלי ראשי ברבור, והיא ספק מחרבנת מחצב זוהר לתוך פעמון זכוכית.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

 .

ובעצם לא ברור אם מדובר במיתוס פגום שננטש עוד לפני שהפסלים נחצבו עד הסוף (כמו העבדים של מיכלנג'לו), או שדווקא הושלם והתנוון בהילוך מהיר; משהו בצקתי נגלד-נרקב-גודל על הדמויות.

מיכלאנג'לו.

.

לילדוֹת של "חשיכה ורודה" אין פרופורציות אידאליות של פיסול יווני, הן נראות כמו פריקיות של סייד שואו עם ידיים שהתארכו לזנבות אין אונים וחלקי ברבורים, ואפילו לדברים שנשמרים בפורמלין אצל Ripley's Believe It or Not!  

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

4. שירים על מות ילדים

ג'ולי מצהיר ששאב השראה משירי מות הילדים שהלחין גוסטב מאהלר. ומות הילדים אמנם נוכח בעבודה אבל גם כאן יש טוויסט. כי פרידריך ריקרט כתב את השירים כאב שמקונן על מות ילדיו (כאן אפשר לקרוא כמה מהם בתרגומה של ענת פרי) וב"Pink Darkness" אין שום דבר אבהי, היא כמו ספוגה בזכרונות סודיים וכאבי ילדות שנקרשו. אבל יכול להיות שהפסקתי לדבר על החשיכה של ג'ולי והתחלתי לדבר על שלי.

דמיאן הירסט, מתוך Treasures of the Wreck of the Unbelievable 2017

.

וכך או אחרת, מדובר בעבודה רבת סתירות ושכבות שאפשר להמשיך ולקלף: חשיכה חשאית וראוותנית (אני הייתי מוסיפה גם "חלון ראווה" ל"מקדש או מחסן" שכתובים בתוכנייה – ובכלל יש משהו דמיאן הירסט'י בעבודה, בניכוי הקפיטליזם, אם כבר היא נוטה למין צניעות סובייטית). שמתהדרת במערכות רבייה ונגועה במות הילדוּת, שכלתנית אבל גם מאגית ופריקית, אפלה ואופורית כשמה "חשיכה ורודה", בעיקר בזכות יואב בראל התאורן שמקנה לה זוהר של שלטי נאון ישנים, של לונה פארק נטוש.

יש ב Pink Darkness משהו סטרילי (יותר ממשהו, הכניסה לשטחה מותנית בכיסוי נעליים) מה שמקרב אותה כביכול ל it itches  עדו פדר. ועם זאת מדובר בעבודות שונות אם לא הפוכות. פדר שייך לעידן של פני השטח, לא מעניין אותו המתחת. ואילו אצל ג'ולי יש איכות פסיכואנליטית ומין רומנטיקה של יחסי גוף ונפש שמביסה את הדיבור השכלתני.

הרצפה השחורה המבהיקה של המיצב הזכירה לי את "מול הראי" של אידה פינק, שבו מתואר הראי כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. ועם לילה הוא הופך לתהום שחורה של נבואת לב.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

כל התמונות מן המיצב צולמו על ידי איציק ג'ולי

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

שמלתך האדומה המנוסרת (על מיכאל בורמנס)

מרחב של גברים שרועים בתוך אמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ארבע נערות ובובה של איש (פרנסיסקו דה גויה)

*

ובלי קשר אבל כדאי (גילוי נאות, נמר הוא בני היקר וגם השתתפתי בייעוץ אמנותי)

מחר (כמעט היום), שבת 5.5 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע – נמר גולן וג'וזף שפרינצק מציגים את

האיש שלא הבחין בשום דבר – מופע קרקס חדש וחפצים ע"פ טקסטים של הסופר רוברט ואלזר

בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון basta 

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר:

 

Read Full Post »

בין אם זה ילדותי או סתם טקסי – אני אוהבת לכתוב פוסטים לחג. והשנה העומס פשוט העלים את הזמן ובזה אחר זה החמצתי את כולם (שתי דוגמאות טריות? רציתי לכתוב על הספר הזה לכבוד פסח, ועל שבילים של רעב וכליה ביערות האחים גרים – לקראת יום השואה, והם חלפו כמו נופים שרואים מחלון של רכבת). לקראת יום העצמאות רציתי לכתוב על מגיני הדוד והמנורות בציוריו של פול קליי (ולא, הוא לא היה יהודי). המון מגיני דוד ומנורות שמעוררים שלל רגשות ומחשבות, חיוכים ואנחות. התחשק לי להפקיע את הסמל ממירי רגב ולהתבונן בו מחדש דרך קליי הפואטי והאירוני והסודי והמעט מלנכולי. וכיוון שאני שוב לא מספיקה, החלטתי להפריט את הפוסט. אני אביא עשר תמונות (מתוך רבות) ואתם תכתבו, אם תרצו.

הפעם הראשונה שהבחנתי במגן דוד אצל קליי היתה ב"גינה לאורפאוס" ציור אהוב עלי במיוחד שעליו כתבתי פה (בלי המגן דוד, אז עוד הדחקתי אותו כי מה הקשר?).

פול קליי (או פאול קלה, לאלוהי התעתיקים פתרונים), גינה לאורפאוס

והנה עוד אחד (שלושה בעצם) שנקרא "מגדלי שלושת הכוכבים", ולא, זה לא ציור שואה, זה מ1917

פול קליי (פאול קלה?) – מגדלי שלושת הכוכבים 1917

והפסקת מנורה. קטע מציור שנקרא, רקדי, מפלצת, לצלילי שירי הענוג (1922)

פול קליי (פאול קלה) רקדי, מפלצת, לצלילי שירי הענוג, (פרט, 1922)

בין שני מגיני דוד – מלאך יורד (1918)

פול קליי (פאול קלה), מלאך יורד (1918)

ומגן דוד אדום (למעלה מימין) – כוכבים מעל בית מרושע (1916)

פול קליי (פאול קליי) – כוכבים מעל בית מרושע, 1916

וקטע מרישום בשם, קומדיה של ציפורים. לולא צויר ב1918 הייתי חושבת שזה היטלר (גם בגלל הטלאי על חזה האישה)

פול קליי (פאול קלה) קומדיה של ציפורים (פרט, 1918)

ועוד פעם מיתולוגיה יוונית (יש גם מחווה למצריים של הפירמדות עם מגן דוד).

פול קליי (פאול קלה) הסירנות של הספינות, 1917

והנה אחד בלי הילה אפלה.

וזה שנקרא, הספינות חסרות המזל, כמעט נראה כמו פוסטר ליום העצמאות.

פול קליי (פאול קלה), הספינות חסרות המזל (1919) לחצו להגדלה

ואחרון חביב, הקיסר הגדול חמוש לקרב (1921) אקטואלי?

פול קליי (פאול קלה) הקיסר הגדול חמוש לקרב (1921)

*

עוד באותם עניינים

גינה לאורפאוס

הבדיחה היתה עלי (על "הגבעה" של רועי אסף)

עוד על הציונות של ילדותי

על הכחול של דגל ישראל

על שמלת השבת של חנה'לה, אם לא אונס שהושתק אז מה? 

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין

פוליאנה ואני

*

Read Full Post »

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

Read Full Post »

  1. החיגר והסומא

לא מזמן הסתכלתי בפורטרטים מצולמים של הפסל והאמן אלכסנדר קלדר ופתאום תפסתי את מי הוא מזכיר לי.

.

אלכסנדר קלדר (לחצו להגדלה)

מימין, רות צרפתי מציירת את "דודי שמחה", מאת ע. הלל. משמאל, אלכסנדר קלדר.

.

דודי שמחה שר בזמן שאלכסנדר שואג. הוא מחזיק בבובת האריה שיצר לקרקס הקטן שלו (פלא שאין כמותו, היהלום של מוזיאון ויטני, ניו יורק) ומשמיע את קולה. בדקה ה20 של הסרטון הבא אפשר לראות את האריה השואג עד למותו הטרגי בזירה.

.

יש ביטוי כזה, הרכיב חיגר על גבי סומא, שמתאר שיתוף פעולה בין שני מוגבלים; הפיסח משמש עיניים לעיוור שמספק לו רגליים בתמורה, וכך מצליחים שניהם להגיע למחוז חפצם. זה לא רק משל על היחסים בין הגוף לנשמה אלא גם על תיאטרון הבובות שמכליא אדם ובובה.

יש בובנאים שמנסים להעלים את הפיצול כדי לקדם את האשליה שהבובה קמה לחיים, אבל קלדר לא מצניע את מקור השאגה. הוא מניח את לועו הענקי מעל האריה הרציני המעט נוגה, ובמין חוסר עכבות מודרניסטי מפריט את החיבור לקהל.

"הדוד שמחה, הזמר, השטותניק, ובקיצור האמן," כתב ירמי פינקוס. את הרוח הזאת לטעמו, לכדה רות צרפתי באיוריה.

*

  1. עוד אריה שואג

הערת ביניים: בקרקס בלגן של בנז'מין שו הופכת זואי את סלון הבית לקרקס. כשאביה שבע התלאות מתפרץ וצורח, "עוד לא גמרנו עם הקרקס בלגן הזה?" היא מצרפת אותו מיד לקרקס שלה, כלומר תוחבת את ראשה ללועו של האריה השואג והמופתע. ובמילים אחרות – מצליחה לאלף את זעמו של אביה בעזרת המשחק והיצירה.

זה הקסם של האמנות בזעיר אנפין, היכולת להמיר כאב בשמחה באמצעות הצורה.

.

מתוך "קרקס בלגן", כתב ואייר בנז'מין שו (לחצו להגדלה)

*

  1. נשף מסכות

והנה עוד פורטרט מלא חן וחסד וחיוך של קלדר במסכת נייר. עוד הרכבה של שני פרצופים, זה על גבי זה, כשהפרצוף החי מנפיש את המסכונת. האף המשותף משמש כמתלה בולבוסי (מסכות הנייר מוציאות את המיסטר פוטטו הפנימי של כל פרצוף) והפה הקווי מדבר עם הקמט הירחי של הסנטר.

.

אלכסנדר קלדר במסכת נייר

.

מסכת הנייר צולמה במסיבה (נשף מסכות?) שנערך בביתו של קלדר. הנה עוד כמה מן הקרואים:

.

מלמעלה למטה: הכנר אלכסנדר שניידר, אלכסנדר קלדר, הפסל קונסטנטינו ניבולה, משמאל, הצייר רנה בושה (לחצו להגדלה)

.

  1. תאומים אסטרולוגיים

רות צרפתי, מתוך "דודי שמחה" (מתגלח) מאת ע. הלל

.

בשלב מסוים התפתיתי לחשוב שקלדר היה המודל הסודי של רות צרפתי לשמחה, אבל אני נוטה להאמין שזה צירוף מקרים (או שהם "תאומים אסטרולוגיים" כפי שמסבירה העלמה אולריקה ב"אורה הכפולה", שני אנשים זהים שאינם קרובים כלל שבאו לעולם באותו שבריר שנייה…), כי אחרת אין מצב שרות צרפתי היתה מציירת את דודי שמחה מתגלח כך סתם, כשקלדר סיפק לה את הרגע המושלם שבו הוא אומר לעצמו:

אם לא תחדל מזה קופיקו
אמרח לך את האפיקו.

אלכסנדר קלדר

.

עוד באותם עניינים

חייל הבדיל האמיץ

קרקס התלושים

תעלומת האווז הדו ראשי

רבקה הורן, מסכה

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה ב"לב פראי" לדיוויד לינץ'

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל (בייחוד האיור הנפלא האחרון ל"מה עושים העצים")

*

 

Read Full Post »

כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.

הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.

שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:

אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. ​הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ ​הביתה. ​בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.

רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.

אנדראה מנטניה 1506

והסיפור נמשך:

במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.

מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.

במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)

.

המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.

פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]

ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:

הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.

ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.

.

תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.

.

אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.

כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.

.

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 לחצו להגדלה

כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"

.

אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.

.

ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).

ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.

.

אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976

.

אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

כתב חזי לסקלי. דוד גרוסמן עשה מזה צימעס בספר הדקדוק הפנימי. וגם נינו ביניאשוילי בדרכה.

בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

.

"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.

.

מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס

.

ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).

.

למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי

.

ואני עדיין בכתמי הדיו:

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)

ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").

הכפולה האחרונה של הסיפור. לחצו להגדלה

Read Full Post »

הפוסט הזה לא יצא כמו שהתכוונתי. היה לו רצון משלו. בשלב די מוקדם פשוט ויתרתי ורק רצתי אחרי העפיפון.

כולם מדברים על התאמה זוגית, ואיש לא מדבר על התאמה בין הורים לילדים, שחיונית לא פחות להצלחת הקשר. האם זה בגלל שהקשר בין הורה לילד הוא נתון מראש וסופי ואם אי אפשר לשנות מה הטעם לנבור? או בגלל ההנחה הסמויה (והאשליה ההרסנית והטרגית) שילדים מגיעים בגיל כה רך שאפשר לעצבם ולהתאימם להורים?

ובכל מקרה, אבא שלי דגל ברצון כמנוף לשינוי המציאות. היו לו שלל אמרות כמו – אין דבר העומד בִּפני הרצון! ו – אם תרצו אין זו אגדה! (וגם – רצונו של אדם כבודו – שאותו לא פירש ככבוד לרצון הזולת, למשל לרצונותי שלי, אלא כהרשאה לשיפוט: הדברים שאני רוצה קובעים את מנת הכבוד המגיעה לי, לפי הסקאלה שלו כמובן, וראו לשבור את החזיר ולהשתיק את יואבי, או בדיוק כפי שזכרתי).

אני לא מזלזלת בַּרצון. הכרתי צבים שהשיגו ארנבות בעזרתו. אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג, ועל הרצון ההוא של אבא שלי משלמים בעיוורון למורכבויות, לספקות, לעמימויות, לשוליים, לתהומות, שלא לדבר על המאמץ התמידי שמעבה ומעוות את שרירי הנפש. מחסור בבהייה, בחלום בהקיץ, יכול להיות קטלני כמו מחסור בוויטמינים. ("אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת…" כתבה הציירת ברת מוריזו במחברותיה).

וכך או אחרת, אין פלא שהוקסמתי מן המזל, היפוכו של הרצון; יישות מופקרת (א-מורלית), קפריזית, נדיבה, התגלמות החן והחסד. פיתחתי ערנות מיוחדת וחתרנית לנוכחותו, וזה מה שעצר אותי בשנה שעברה מול ציור קטן בגלריה אופיצי בפירנצה:

.

אלגוריה של המזל, אנונימי מן המאה ה16

.

ואולי זה לא היה רדאר המזל אלא רדאר הקרקס שצפצף. בילדותי תמיד השתוקקתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס, והגברת העירומה שלמעלה היא קודם כל להטוטנית שעומדת על כדור, נינוחה לגמרי על רגלה אחת, ולא מנסה אפילו לתפוס את החפצים שזרקה, לא את השרביט והכתר של השררה ולא את הספרים שמסמלים מן הסתם יידע וחוכמה. היא לא נאחזת בכלום, היא אפילו לא מזכה אותם במבט.

אחרי המפגש ההוא באופיצי חיפשתי תמונות אחרות של אלת המזל. ברבות מהן עיניה מכוסות (עוד אלמנט קרקסי, שנועד להגביר את הדרמה והקושי) בגלל שהמזל הוא עיוור ואקראי. זה הנימוק הרשמי. אבל אם תשאלו אותי, עיניה מכוסות בגלל שאין גבול לבטחונה ושלוותה. ולכן טעו אלברכט דירר ואחרים שהוסיפו לה כנפיים עצומות. הם התכוונו לבטח אותה ממעידות ומלעג אבל היא לא חוששת ליפול או להפיל, היא לא יכולה להיכשל כי היא המזל.

אלברכט דירר, אלגוריה של מזל. המכובדות מסנדלת.

.

האלמוני מן האופיצי על כל פנים, העניק לה רק כנפיים צעצועיות על כף רגל אחת, מעין אביזר במה מחויך ופיוטי. לא רק שכל גופה משדר נינוחות, יש לה פנאי להתיר את שערה או לצלצל בפעמון הענוד לראשה (עוד אלמנט קרקסי), וגם אם תאכל את שעון החול המוגש לה על צלחת, גם אם תגרוס את הזכוכיות בשיניה, זה לא ייגמר בבכי, כי היא פורטונה אלת המזל.

ברבות מן התמונות יש לפורטונה צעיף-מפרש שסותר את האיזון על הכדור באופן פלאי וממוזל. מימין, סנדרו בוטיצ'לי, משמאל, פרנס פרנקן הצעיר, המאה ה17

.

פורטונה הוא שמה הרומי, מקבילתה של טיכה היוונית. ומתברר שהיה לה רומן עם סרוויוס טוליוס מלך רומא בשנים 535-578 לפנה"ס. על פי אחת הגרסאות הוא נולד כעבד. יש הטוענים שאמו התעברה מאבר מין זכרי שהופיע באורח פלא באָח הארמון (ולכן סברו שאביו הוא האל וולקן). ופעם בילדותו עלה ראשו בלהבות בזמן שישן ובכל זאת לא אונה לו כל רע. גם בסיפורי האש האלה יש מן הלהטוט על גבול הליצנות.

בכתבי יד מימי הביניים ובחלונות הזכוכית של הקתדרלות מתוארת פורטונה לצד גלגל המזל, חפץ מרתק בפני עצמו אבל גם קצת מתעתע ומזכיר את תאומו האפל, גלגל העינויים. לפעמים היא מחזיקה קרן שפע שמסמלת פוריות, וזה מאד הגיוני אבל גם קצת צפוי ומשעמם. אני מעדיפה את גלגולה כלהטוטנית כושלת.

בני היקר שגדל ונהיה להטוטן, באמת, קצת מתרעם על המשיכה שלי לאמני קרקס עלובים וכושלים. הוא שואף (ובצדק) לתפוס את כל הכדורים. אבל מה לעשות שהכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, יותר נוגע ללב. אנושי.

ופורטונה, היא אוחזת את החבל משני קצותיו; הכישלונות שלה הם חן ועצלתיים של ברכה. אני מניחה שבמנות גדולות מדי היא באמת מסוכנת ואפילו משחיתה, אבל במינון שלנו אין גבול לקסמה. ג'יי קיי רולינג המציאה את שיקוי הפליקס פליציס, מזל נוזלי שנראה כמו זהב מותך, ובעודו מתבשל בקדרה הטיפות מקפצות מתוכו כמו דגי זהב.

 

בלת'זר נבוט (Balthazar Nebot) פורטונה, סביבות 1730 לחצו להגדלה

בלת'זר נבוט, פורטונה, סביבות 1730 פרט

.

לקרקס המזל של בלת'זר נבוט (למעלה) יש קסם אפוקליפטי של יום הדין. נדמה לי שהוא קצת ערבב בין פורטונה לתמיס, אלת הצדק היוונית. לא רק בגלל העיניים הרעולות (אף שכיסוי העיניים של תמיס כפי שגיליתי במהלך הכתיבה על איורי מיכאל קולהאס, הוא תוספת מאוחרת מן המאה השש עשרה, של קריקטוריסט גרמני שמחה על אטימות מערכת המשפט). ביד אחת היא מרעיפה טובין, ובאחרת היא ממטירה גרדומים, אזיקים ומרעין בישין. לא די שהיא אחראית גם על המזל הרע, יש משהו מסודר ומכוון מדי בפורטונה הזאת, למרות האווירה הפרועה והמפוקפקת המעלה בדעתי את מופע הקרקס של השטן מ"השטן במוסקבה".

ובכל מקרה אני חוזרת לפורטונה של האופיצי, זו שמשכה את לבי מלכתחילה, עוד לפני שידעתי מי היא, ושנראית לי פתאום כמו חתול תעלול של דוקטור סוס (ששמו המקורי – חתול בתוך כובע – עושה אותו עוד יותר קרקסי).

.

קרקס מזל והשראה, חתול תעלול כאלגוריה של מזל (כולל הספרים ועוד)

.

אני לא גדלתי על חתול תעלול. הוא עדיין לא תורגם בילדותי, אבל אורח כזה היה נחוץ לי בדיוק; לא רק כנגד השעמום, גם כנגד הנוקשות של החוקים והשיפוטים. וזה מה שהיתה הקריאה בשבילי. ביקור חשאי של אלת המזל, הלהטוטנית המבורכת הבלתי צפויה, עונג שלא צריך להענש עליו כי הוא קורה בפנים, כשאמא ואבא חוזרים אין זכר לפרעות.

*

ובלי שום קשר: את המסמך הבא קבלתי כבר לפני כחודש. והחלקים שקראתי יושבים לי כמו אבן על הלב.

"זה לא מקום לילדים" – תמונת מצב: חייהם של ילדי מבקשי המקלט בדרום תל אביב.

"הילדים, אשר קולם נשמע במסמך זה," כתבה דפנה ליכטמן מנהלת ספריית גן לוינסקי, "אינם בני גירוש מישראל. הם פה ואינם עומדים להיעלם בקרוב, אך המקום היחיד אותו הם מכירים ולו הם יכולים לקרוא בית, דוחה ואינו מקבל אותם. כך נוצרת תחושת ניכור הולכת וגדלה בינם לבין החברה הישראלית. כאנשי ונשות חינוך קהילתיים, הרגשנו מחויבים לתעד את סיפוריהם ולהשמיע את קולם. אנו מאמינים שמוטלת עלינו האחריות, להפיץ ולקדם שינוי חברתי חיובי עבור הילדים איתם אנו פועלים, שיוביל לשינוי רחב יותר ויטיב עם כלל תושבי ותושבות השכונה."

לכבוד השנה האזרחית המתחדשת אני מאחלת לכולנו שנת מזל.

*

Read Full Post »

עוד מסע בעקבות האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון, מדיוקנאות אלגוריים מן המאה ה16 ועד מיצגי גוף עכשוויים.

לפעמים הקודמות: איור אחד נפלא, ואישה בסוגריים.

לטובת מי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הנה שוב התקציר.

"סיפור פשוט" הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת עשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

  1. "לבי דולק תחת שכמי"

בתמונה למטה – בלומה של נועה שניר. לא ברור אם היא עונדת תליון ועליו עששית דולקת (כווייה מובטחת) או שזה מעין איור-רנטגן שמראה את לבה המאיר את חשכת גופה או חולצתה.

.

בלומה נאכט, מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר

.

כמו שכתבה אלזה לסקר שילר (ותרגם יהודה עמיחי):

דולק הנר על פני שולחני
כל הלילה בשביל אמי –
בשביל אמי…

לבי דולק תחת שכמי
כל הלילה
בשביל אמי…

ורק בסוגריים – לא ברור בשביל מי דולק לבה של בלומה, אבל ענייני אמהות יש לא מעט בסביבה, החל מאמה שלה שהיתה כלתו המקורית של אביו של הירשל, מה שהופך אותם לסוג של תאומים, אחים מקבילים אם יש דבר כזה, ועד אמה של מעסיקתה החדשה. אחרי אירוסיו של הירשל עוברת בלומה לביתה של גיבורת הסיפור "בדמי ימיה" שהתחתנה עם האהוב של אמה.

בדיוקן המינימליסטי של נועה שניר יש עוד "מנורה" מוזרה – אני מתכוונת לעין הפקוחה של בלומה, שריסיה נפרשים כקרני אור בציור ילדים (וגם עגנון אגב מתאר את "קרן הזהב שמפציעה ועולה מבין ריסי עיניה של בלומה"), בעוד שלֵב העין – אם מותר להתבטא כך, כלומר לא רק האישון, הקשתית כולה – שחורה וחשוכה כמו שם המשפחה של בלומה – נאכט=לילה. מה שמחזיר אותנו לעששית-הלב: החלק המאיר שלה מחוק, או אולי חסום ("בלום" כמו "בלומה") על ידי איקס כחול. האיקס הזה הוא חלק מן האנטומיה הסטנדרטית של עששיות, אבל בהקשר הנוכחי אי אפשר שלא ייטען בסמליות.

.

שני X –מתוך האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון. מימין, תקריב של הידיים המצולבות על חזהו של הירשל הישן בארון מתים.

*

  1. לב שקנאי

וכך או אחרת, לב-תליון-העששית הוביל אותי לדיוקנאות האלגוריים של המלכה אליזבת הראשונה (1603-1533). הדיוקנאות האלה ראויים לפוסט משלהם (שכמעט נכתב אמנם, בעקבות שמלת ירושלים השלמה של מירי רגב) ואולי עוד אכתוב אותו בפעם אחרת, ולעת עתה, בזכות התליון והנר, נזכרתי ב"דיוקן השקנאי".

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי, סביבות 1574

.

הוא נקרא "דיוקן השקנאי" על שם תליון השקנאי שהמלכה עונדת על חזה. והנה התקריב:

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי (פרט), סביבות 1574

.

על פי האמונה העממית, מקריבה אמא שקנאי את עצמה בעיתות רעב, ומנקרת את בשר חזהּ כדי להאכיל את גוזליה (ולפיכך מסמל השקנאי גם את ישוע שהקריב את עצמו למען האנושות, וממשיך להזין את מאמיניו בבשרו ובדמו דרך טקס המיסה).

ובחזרה לאליזבת הראשונה – תליון השקנאי מסמל את אהבתה האימהית לנתיניה.

*

  1. לב חלה, לב מבוך

באיור הבא, פורשת נועה שניר את בלומה על השולחן. וגם כאן כמו במקרה העששית, לא ברור אם בלומה היא רק המצע שעליו נערכת הסעודה, או שהתקרובת היא בעצם קרביים, כלומר – גלגול של אבריה הפנימיים.

זה נכון במיוחד לגבי החלה. כי לחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת ולב אינו עוד איבר. החלה קרובה דיה ללב, שלא לדבר על החושניות שבה אפשר לקרוע ממנה נתח. קורע לב, פשוטו כמשמעו.

.

מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר. לחצו להגדלה

.

האיור הזה כל כך הזכיר לי את התמונה היפהפייה שצילם מנחם כהנא בטקס פידיון הבן; הידיים השלוחות אל החלות, אל התינוק, אל האישה. המלחייה המונחת קרוב כל כך לתינוק והקנקן ליד ראש האישה.

.

למעלה, מנחם כהנא, למטה, נועה שניר (פרט).

.

ובו בזמן, אי אפשר לא לחשוב (אני לא יכולה) על דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הָחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים׃" (הבשורה על פי מתי). ועל אמני גוף, ממישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במחווה ישירה למיסה הנוצרית, ועד נטלי דביר הישראלית. ב"סלמון" (2000) עבודה ש"נחרטה בחודי מחטים בזוויות העין" של כל מי שראה אותה, היא "שכבה על שולחן קוקטייל, עירומה ומצופה ברצועות סלמון מעושן. הסלמון, המזכיר עור וורוד מדי שצומח על פצע, כיסה גם את עיניה ופיה ויצר אישה-קורבן, מגלידה, מושתקת, מעוּורת…" (מתוך מיצגניות וגיבורים). כמו באיור של שניר לא היה ברור אם דביר היא המצע לסלמון או שהוא חלק מגופה.

יש משהו יפהפה בלב החלה שציירה נועה שניר לבלומה. לא רק מן הטעמים שכבר מניתי (אפילו למילה "טעמים" יש טעם אחר פֹּה), ולא רק משום שבלומה היא גם האופה וגם המאפה, אלה משום שחלה, כמו לבה של בלומה, היא מקלעת קשה להתרה.

וזה הוביל אותי לדיוקן האציל מן המאה ה16. על חזה תלבושתו ארוג-מצויר מבוך שעליו הוא גם מצביע כמורה את הדרך ללבו.

.

ברתולומאו ונטו 1510

*

  1. האומנם אין טובעים בחדר האורחים?

אחרי שמר פלפי מ"אורה הכפולה" מבשר לבתו שהוא עומד לשאת אישה חדשה הוא יוצא מן החדר. ופתאום הוא שומע זעקה, אבל "אין טובעים בחדר האורחים," זה מה שהוא אומר לעצמו וממהר לדרכו.

ולמה נזכרתי בזה? כי כחול שערה הגלי של בלומה, שבאיור הנשף נדמה לי כעשן (ולא בכדי, העשן המתמר מן הסיגריה הוא בבואה מושלמת של התסרוקת שמעליו), או כמו מימושו של "האלם הכחול והמכחיל" שבוקע מעיניה. נראה לי יותר ויותר כמו מים, או דמעות.

למטה, השיער הנשפך, השטיח הימי (שלולית מרובעת).

.

פרט מתמונת השולחן, מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר.

,

למטה, הירשל מתמלא כמו כלי במים הכחולים האלה שזלגו מבלומה, ספינתו טבועה בתוכם אבל היא גם ממשיכה להפליג במלוא הקיטור.

.

הירשל (טובע מבפנים), מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר

מימין אנני ליבוביץ' ג'ון ויוקו, משמאל, הירשל ובלומה מאת נועה שניר. "כמה מבקש הירשל לישב במחיצתה של אישה כששערה סתור ועוטף את פניו והוא אוחזה בידה וקולה מחליק את אוזניו." (מתוך "סיפור פשוט", עגנון)

.

את הרפרנס לצילום האיקוני של אנני ליבוביץ' הבאתי כבר בפעם הראשונה, אבל עכשיו אני רואה את ההבדל הגדול: בעוד ששערה של יוקו אונו נפרש כמו צמרת קטנה של עץ שעליו מטפס ובו נאחז ג'ון הקופיף העירום, הרי שערה של בלומה הוא כמו מפל קטן שזורם לתוך חיקו של הירשל, שכל כולו נראה כמו טבוע שנמשה.

*

  1. ועוד כמה מילים על שמלות נפש ותעמולה

שימו לב לשמלתה החשוכה של בלומה ובעיקר לשוליה המושלגים, שכל מיני מוזרויות מהמחסן של התת מודע פזורות, שקועות או צומחות בתוכן. ולא ברור ממי הן נשרו, מהירשל הלבן כשלג או מבלומה עצמה. (ואחר כך השוו לשולי שמלת ירושלים ההיא, ומצאו את ההבדלים).

וכיוון שלא מתחשק לי לסיים בַּשרה, אסיים בדיוקן נוסף של המלכה אליזבת, "דיוקן הקשת בענן". הוא נקרא כך בזכות הקשת שהיא אוחזת בידה, אבל הוא אהוב עלי דווקא בזכות שמלת העיניים והאוזניים שהיא לובשת. השמלה אמורה לסמל את פרסומה של אליזבת, בכל מקום שמעו עליה ומדברים עליה, אבל יש בה איזו איכות פסיכואנליטית שמכרסמת בתעמולה וסוחבת אותה למקומות נפשיים.

שמלת האוזניים והעיניים (פרט) מתוך "דיוקן הקשת בענן" של אליזבת הראשונה. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים:

שמלת הכאב של רבקה הורן

הקולקציה של נלי אגסי

על שלוש אחיות של עגנון

ילדה, חוה, צלובה

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה (פרובוקטיבי) של בלתוס

*

והודעה חשובה: תערוכת המכירה השנתית למען ספריית גן לוינסקי

מעל 200 עבודות אמנות יפיפיות (הרשימה החלקית בהזמנה שלמטה ממשיכה להתעדכן), יימכרו במחיר אחיד של 1,500 ש"ח (התשלום במזומן או בהמחאה בלבד).

שישי-שבת ה- 22-23 לדצמבר, 11:00-17:00 בית בנימיני, העמל 17 קרית המלאכה, תל אביב-יפו

ההכנסות הכספיות משש התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון התוכניות החינוכיות הפועלות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, קבוצות כדורגל לילדים ונוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות ויוצרים/ות מקרב הקהילות השונות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה.

נשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לחצו כאן לאיבנט בפייסבוק.

Read Full Post »

בֶּנצֶה היידו (Bence Hajdu) סטודנט הונגרי לאמנות התבקש לשרטט את הפרספקטיבה בתמונות רנסאנסיות ואחרות. הוא קצת השתעמם והשתעשע במחיקת הדמויות. התוצאה הפתיעה אותו והולידה סדרה של "ציורים נטושים" (2015). מתחשק לי לומר עליהם כמה מילים.

הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ'י 1495–1498

צורות ודימויים נולדים מרגשות ומחשבות אבל גם מעוררים אותם; עיר האושר מתקיימת על ההנחה הזאת. והפלא הוא שלא נדרשת כוונה, רק יכולת להבחין במה שנולד ולתת לו מקום.

כבר הזכרתי פעם את "סרנאד" מחול של ז'ורז' בלנשין, שבו להקת רקדניות ניצבת ללא נוע בזרועות מורמות כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה… אומרים שהיתה מאחרת כרונית בחזרות, שהגיעה אחרי כולם ומיהרה לתפוס את מקומה. בלנשין ברגישותו קלט את האיכות הלירית הרגשית והעביר אותה מתחום בעיות המשמעת אל המיתוס והאגדה.

וגם בנצה היידו הכיר בפוטנציאל הרגשי שהתגלה תוך כדי משחק. האוכל עדיין שם כאילו ננטש בחופזה, אבל המולת הסועדים התחלפה בשקט שאחרי אסון. וגם הזמן השתנה. לתמונה המקורית היתה איכות מאגית כמעט של פרזנט קונטיניוס (הווה מתמשך), ונטישת הדמויות החליפה אותו בעבר. החדר הפך למרחב של נטישה וגעגוע.

הסרת הדמויות מנערת את המבט. גם התמונה המוכרת ביותר הופכת קצת זרה. וכך נחשפת פתאום המלאכותיות של המרחב שבו נערכת הסעודה. זה לא בדיוק חדר אוכל אלא חתיכת תפאורה, והקיום הכפול – הריאליסטי והטקסי הוא חלק מסודו של הציור. (עוד על "הסעודה האחרונה" או שיעור בתפירה ופרימה).

*

מימין, ז'אק לואי דויד שבועת האחים ההוראטיים 1784, משמאל, ללא דמויות (בנצה היידו) לחצו להגדלה

 

ז'אק לואי דויד מצייר רגע בסיפור פטריוטי מזעזע מן המאה השביעית לפנה"ס: הוראטיוס הרומי משביע את שלושת בניו להלחם במשפחה מאלבה. בצד, מבכות נשות המשפחה את יקיריהן שלא ישובו. (בהמשך יהרוג האח שניצל את אחותו המתאבלת על ארוסה שנפל בשורות האויב, ויזכה בחנינה כי טובת המדינה קודמת למשפחה).

גם המרחב הריק של ז'אק לואי דויד נראה כמו במת תיאטרון. זאת יכולה להיות במה חלולה של "אחרי", ואפילו יותר – במה של "לפני" עם בלי שום אור בקצה המנהרה. רק אופק חשוך – שלוש קשתות אפלות, אחת לכל אח.

*

לא כל המרחבים אגב, מתגעגעים לדמויות שהוסרו.

השר המחליק, סביבות 1790. מיוחס לצייר הסקוטי הנרי רייבורן (ואלה המייחסים אותו להנרי פייר דאנלו הצרפתי צודקים מן הסתם).

השר המחליק, לפני ואחרי.

לשר יש נוכחות מוזרה ומכשפת כאילו יצא מסיפור של א. ת. א. הופמן. אבל המרחב לגמרי אדיש להעדרו. אולי בגלל שנוף, גם על גבול המופשט (ויליאם טרנר נניח), הוא מושא מספק לציור. הטבע בניגוד לארכיטקטורה, אינו זקוק לבני אדם שיגאלו אותו.

התמונה הריקה הופכת לפריים בסרט מצויר. המיניסטר החליק במהירות כזאת שיצא ממנה.

*

מי שלא הכיר את התמונה (המסתורית והנפלאה) לא ירגיש שהיא נטושה, מטעמים רבים: היא עתירת פרטים, היא מתחזה לאשנב אמיתי בתקרה – ועצם אחיזת העיניים היא כבר אליבי מספיק לציורה, השמיים במרכזה הם פיסת טבע מלהיבה לציור (ויש לי אוסף קטן של ציירים-מדברים-על-שמיים, למשל אודיון רדון שמתאר איך כילד, "…העברתי שעות, או יותר נכון את היום כולו, כשאני שוכב על האדמה במקומות מבודדים בכפר, מסתכל בעננים ועוקב בעונג אין סופי אחר התפרצויות האור המקסימות הנוצרות בזמן שהם משתנים.") ויש אפילו עציץ מציץ שמוסיף קצת דרמה לקומפוזיציה.

האם הסרת הדמויות בכל זאת שינתה את התמונה? כן ולא. לכאורה היא הסירה את שכבת הפנטזיה כמו שמסירים קרום מן החלב, העלימה את הקומיות הקסומה. אבל לא לגמרי, כי מי שמכיר את התמונה מצפה שהן ישובו ויופיעו, העלמתן רק מממשת את התעתוע.

 

*

ושתי בשורות לסיום:

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490 ללא דמויות (בנצה היידו)

איזו חומרה וקור פושטים במרחב של בוטיצ'לי ברגע שמסירים ממנו את הדמויות הזורמות והמסתלסלות (פער שמתקיים אגב ברבות מתמונותיו ומחסן ממתיקות יתר בלי משים). וזה לא השינוי היחיד. העלמת הדמויות מחצינה במפתיע את הממד הסימבולי. קשה להתעלם מן העציץ (הרחם) הריק, לעומת העולם החלומי בחלון על האירוטיות העמומה שלו, כולל העץ הדק שמתחרז עם שושן הטוהר של המלאך (עוד על הסתירה הפנימית בציורי הבשורה).

ולבסוף:

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443

 

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443 ללא דמויות (בנצה היידו)

הבשורות של פרה אנג'ליקו אהובות עלי במיוחד. אבל אנחנו עכשיו ב"אחרי", בחלל הנטוש של בנצה היידו: המלאך פרח לדרכו, הבתולה נכנסה הביתה, ורק הגלימה נותרה כראיה לפלא שהתרחש זה עתה. ואין שום קדרות במרחב הריק, רק מתיקות של סוד שהוא חולק עם הצופים.

*

עוד מרחבים בתמונות

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו ויצירת המופת

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

דוד פולונסקי – איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (אנונימי)

*

ובלי שום קשר.

ביום חמישי הקרוב יתקיים מפגש שבו תספר אמא שלי על החיים לאחר הפרישה. וזה מה שכתב זיו רובינשטיין, המורה שלה למוסיקה לשעבר, על הקיר שלו בפייסבוק:

אני בטוח שיש לכולם תוכניות לגבי חמישי בערב, אבל אם בא לכם לפגוש בן אדם שהוא דוגמא ומופת לאיך שחיים של אדם צריכים להראות, אז לכו לפגישה עם פרופ׳ רות בן ישראל.
אין אנשים כאלה. פשוט אין.
רות, כלת פרס ישראל למשפטים, היא בת 86 והיא חיה בקצב שמעט מאד בני 20 חיים. היא כותבת ומנגנת, היא רוקדת מחול והיא מציירת. ובעקר היא יודעת איך להסביר לאחרים, איך חיים ככה.
תקראו את פרטי הארוע ולכו. כי אם יש מישהו אחד היום בארץ, שאפשר ללמוד ממנו איך הופכים את החיים לראויים, זו האשה הזו.

המפגש בביתה של אחותי סביון על יד הבימה, כתובת מדויקת תימסר לנרשמים, בטלפון 0523290745 או במייל savionben@gmail.com מוזמנים להגיע בין שבע וחצי לשמונה, בשמונה בדיוק מתחילים.

תשלום: 70 שח. כל ההכנסות נתרמות לילד חולה סרטן ומשפחתו.

Read Full Post »

בני היקר לא התעורר בזמן לבית ספר. מאוחר יותר אמר לי, "ישנתי דרך השעון" בתרגומית שמקפיצה אותי כל פעם מחדש. אבל כיוון שכל מידע עובר אצלי דרך העיניים, זכיתי גם בתמונה פנטסטית. ולמה אני מספרת את זה עכשיו? כי "ישנתי דרך עמבה". משהו כזה.

על "עמבה", תערוכה של בובות בד זעירות שתפרו חליל בלבין ומרב קמל (מוטציות של זימה ופנטזיה, עקבות של אקטואליה כמו בעישון פסיבי ומחוות לתולדות האמנות) בצד ציורי שמן של שי אזולאי. בעיקר על הבובות.

*

  1. כלבים

חליל בלבין ומרב קמל, 2017

.

על ההזמנה לתערוכה נקרא הכלב "מטאטא כבישים" (כדורי הקטיפה כאלטרנטיבה למברשות המסתובבות של רכבי הניקוי?). אבל כמו מילים מסוימות בלשון שיש להן משמעות כפולה והפוכה – "לקלס" נניח, שפירושו גם להלל וגם ללעוג – מטאטא הכבישים מזמן גם את היפוכו – כלב בעל גחון "שקי קקי" שזנבו הוא מחרוזת גללים.

.

משמאל, רישום של מרב קמל וחליל בלבין (מימין – שקי קקי "כי איכפת לי", לא עמדתי בפני הצירוף)

.

ובכל מקרה, עד שהגיע לתערוכה הכלב כבר נקרא "צאן ברזל".

בשם "נִכְסֵי צֹאן-בַּרְזֶל" (inalienable goods) אנו מכנים נכסים תמידיים ובני קיימא. למשל, יצירות תרבות בתחומים שונים (ספרות, שירה, משפט וכד'), שנכנסו לקאנון הלאומי והפכו לחלק מנכסי התרבות של העם

… בזמן המשנה כינו בשם "צאן ברזל" את הנכסים שהביאה האישה בנישואיה. נכסים אלו הותרו בשימוש, אך הם נותרו בבעלותה: בעלה יכול היה ליהנות מפירותיהם, אך לא למכור אותם או לכלות אותם.

(מתוך מילון השפה העברית)

לקרוא לכלב צאן, זה משהו בין "עובדה אלטרנטיבית" להתקרבנות הלאומית, שבה תמיד נהיה הצאן (לטבח), גם אם, "הייתי פעם כבש וגדי שליו/ היום אני נמר וזאב טורף," כפי ששרה חוה אלברשטיין.

ובהמשך לכך, צאן ברזל, נשמע לי פתאום כמו שם של מבצע צבאי (מסוג "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" וכן הלאה), צירוף סוגסטיבי שמחובר למציאות בחוט אסוציאטיבי רופף ופועל כמין מטהר אוויר. רק שכאן המנגִנון חשוף כמו בבדיחות. וכבר פרויד הצביע על הזיקה בין חלומות לבדיחות.

.

הזאבה מניקה את רמוס ורומולוס

מימין, ארי רון, מתוך איה פלוטו (שימו לב לפונפון בקצה זנבו של פלוטו)

אביגדור אריכא, כריכת כלב חוצות, מאת ש"י עגנון, אוסף פרקי בלק הכלב המיתולוגי מתוך תמול שלשום, תרשיש 1960.

.

וישנו גם בלק, כלב החוצות המיתולוגי של עגנון, כפי שאייר אותו אביגדור אריכא להוצאת תרשיש. מי יודע איך פועל מחזור המים התודעתי, איזה אדים מתעבים והופכים לגשם. אין לי מושג אם קמל או בלבין נתקלו ברישום של אריכא, אבל לא יפליא אותי למצוא את עקבותיו ב"צאן ברזל".

.

כלב, אלברטו ג'קומטי, 1951

.

ואם כבר ברזל או לפחות ברונזה – הכלב הזה שעליו אמר ג'קומטי, "זה אני. יום אחד ראיתי כך את עצמי ברחוב. אני הייתי הכלב," הוא היפוכו של הכלב של קמל ובלבין. כי ג'קומטי, כפי שאיבחן להפליא ז'אן ז'נה, "יודע לסלק את מה שמפריע למבטו על מנת לגלות מה ייוותר … לאחר שיוסרו כל אחיזות העיניים." ואילו הכלב של קמל ובלבין הוא סך כל אחיזות העיניים, הגיאולוגיה הדחוסה שלהן.

בתחריטים של חליל בלבין העומס נפרש במרחב במין חידה ציורית, ואילו כאן השכבות מתמזגות זו בזו דרך גורם משותף – נניח, עטיני הקטיפה של הכלב סופחים את עטיני הזאבה הרומית ואת גחונו הגלי של בלק על פי אריכא (?), כמו במתמטיקה של צמצום שברים, כשכדי לפשט את המונה והמכנה, מחלקים אותם בגורם משותף.

זה לא היה עובד כמובן, ללא המוסיקליות של הקווים והעיגולים (כמעט שורת תווים), האופן שבו ה"עטינים" והאוזניים מתחרזים עם פקעות הזנב/הגללים (כמו שכפתורי מדיו של החלילן מ"קרנפים" מתחרזים עם חורי החליל, ראו כאן).

ואני ממשיכה וחושבת על פסלי השומן והלבד של יוזף בויס שנוצרו בין השאר כאלטרנטיבה לפסלי השיש והברונזה הסטָטיים והיוקרתיים. גם בבויס היה משהו מן הליצן, ליצן קצת מלנכולי וסמואל בקט'י אמנם, קמל ובלבין הם לצים יותר מוחצנים, ובהמשך לכך, אין פלא שפנו לבד. שיש וברונזה הם חומרים נוקשים וכבודים מדי למשחק.

ועוד כלב, אחרון להיום, של חואן מירו. בובת תיאטרון שעיצב להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו.

.

בובת תיאטרון שעיצב חואן מירו להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו (שימו לב לזנב) לחצו להגדלה

.

בתמונה למטה, שולחן העבודה (רב הבובות) של פרויד. לפעמים נדמה לי שהבובות של בלבין וקמל הן עדכון ומחווה וחילול של אותו שולחן.

.

שולחן העבודה של פרויד.

*

  1. טוטם וטאבו

מתוך "קרנפים" של חליל בלבין ומרב קמל (מתוך הפוסט קרקס התלושים)

.

ב"עמבה" זונחים קמל ובלבין את התחבולות הקרקסיות שבעזרתן העמידו סצנות על ראש עמודים (כמה מלאכים יכולים לרקוד על חודה של מחט? שאלה מסתורית שהעסיקה תיאולוגים נוצריים מאז ימי הביניים), ובד בבד הם מגדילים את חלקו של הפריק שואו בסדרת בובות שנולדו מקטיעות, הכלאות והרכבות אברים.

.

מימין, לואיז בורז'ואה 2004 The Reticent Child, משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, שעון חול, 2017 לחצו להגדלה

לואיז בורז'ואה, אדיפוס 2003

.

הממולאים של קמל ובלבין קרובים לפסלים הרכים של לואיז בורז'ואה, אבל גם הפוכים מהם. כי אצל בורז'ואה מקור העיוות הוא פנימי, זה הרגש שבורא את האנטומיה בצלמו, ואילו קמל ובלבין כמו צמד שדונים או מלאכי חבלה מפרקים את הגוף האנושי ומחברים אותו מחדש ברוח הזימה, הכאב והמשחק של אלף לילה ולילה, בחֵירוּת זדונית משוחררת מסנטימנטליות ואג'נדה כאחת.

.

מימין, חליל בלבין ומרב קמל, מסחטה. משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, סבון נוזלי (סוג של גיבור על?) לחצו להגדלה

.

[ורק בהערת שוליים, ומבלי להיכנס לציורים היפים של שי אזולאי, יש לי ספקות באשר לשידוך עם הבובות. אזולאי אינו אנרכיסט וכופר כמו חליל ומרב. ההבדל בין מי שמפרק למי שמנסה לאחות הוא תהומי, וההרמוניה האופטית של הצבעים ומשחקי הצורות מעמעמת את הייחוד של כל צד.]

.

"עמבה" – שילוב יפהפה אבל בעייתי

.

ובחזרה לפריקים של "עמבה" – קורה שהלצון, או מראית העין שלו, אוזלים פתאום ונותר רק סיוט של קטיעות ותפירות נוסח גויה ומנגלה (שניהם. ואני לא יודעת אם זו אבחנה או דאגה, נחיה ונראה). ופעמים אחרות חדוות ההכלאות מדבקת, כמו ב"בוא לגדול איתנו" שלמטה, טוטם צעצוע עם קלילות וחן להטוטני, קריצה למִחזוּר, להנדסה גנטית ולחיים הסודיים של חפצים.

.

חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו", לחצו להגדלה

קישוטי דלת טוטמיים, מלנזיה, אמצע המאה ה19

משמאל, חתול תעלול של דר סוס, באמצע, ג'ני ג'אגר, להטוטנית 1909-1986 (ראו כאן) מימין, חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה

מרסל דזאמה ותלבושת עץ (בהמשך לפרט שלמטה)

חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו" (פרט)

וכמובן –

מימין ובאמצע, פסלים של חואן מירו, משמאל חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה

*

  1. זימה, עצב, מוות

הרבה ממה שכתבתי על "קרנפים" תערוכת הבובות הקודמת של קמל ובלבין (כאן וגם כאן) חל גם על "עמבה". אבל במבט מקרוב רואים דווקא את האבולוציה, ההצעות, הגישושים, האפשרויות שחלקן עדיין בארון. לא אתייחס לכולן (או שלא יהיה לפוסט הזה סוף) אבל אי אפשר לסיים בלי שתי עבודות נפלאות באיכותן הפיוטית והמיתית (זה כבר לא רק ליצני חבלה, כוח נוסף התערב).

 

חליל בלבין ומרב קמל, פלאש בק, לחצו להגדלה

.

יכול להיות שאני משוחדת, כי פלאש בק נראה לי כמו גרסת המבוגרים לאיורים הנפלאים של אליס ומרטין פרובנסן לאיליאדה ואודיסאה. זה החזיר אותי לקלסיקה על אף ודרך הבוטות. (יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל כבר הארכתי דיי. וחלק כבר כתבתי בפוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה).

האיליאדה והאודיסאה ההם יצאו בשעתו גם בעברית בהוצאת עמוס, אבל לא מצאתי סריקה טובה של העברית, אז הנה כריכת המקור.

.

 

האיליאדה והאודיסאה, מאוירות על ידי אליס ומרטין פרוונסן. 1956 לחצו להגדלה

תוספת מאוחרת: לגמרי שכחתי לבושתי את ז'אן קוקטו ומזל שדורית נחמיאס זכרה אותו, כי זה ללא ספק המקור לפלאש בק, רק הזנב אבד, אולי כדי למנוע תחרות מהשיפוד (ועכשיו לא תהיה לי ברירה אלא לחזור לאורפאוס שלו).

0HCO

ולסיום:

חליל בלבין ומרב קמל, שנ"צ, לחצו להגדלה

.

באחת הביקורות קראתי שליצור הרכון על הישן יש זין זקור. אני לא שמתי לב לקיומו (וגם בתמונות לא איתרתי כזה) ובשביל מה נחוץ לו זין בעצם, כשיש לו מכחול שבו הוא צובע את פניו של הישן בכחול של זימה, עצב, מוות?

הרבה מקסמם של הפרטים הולך לאיבוד בצילומים, התרגום המשגע של החומרים – מטבעת הכסף שלופתת את שיער המכחול ועד לכלי ה"שקוף" העשוי רשת מנצנצת שגוש של כחול מוטל בתוכו. במשחק הצורות קל יותר להבחין: החן הספירלי של זנב הקוף הלבן ומפרקי הגמל-שלמה שלו, המכחול האנכי כמו גפיו מעל לקווים האופקיים המקבילים של המיטה, המזרן, הישן. זה פשוט יפהפה, מלא חיים וחלום.

Read Full Post »

זה יהיה קצר וקיצי הפעם, בי נשבעתי.

יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלא של שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).

דוד עדיקא, 2011 לחצו להגדלה

קַן צִפּוֹר

קֵן לַצִּפּוֹר
בֵּין הָעֵצִים,
וּבַקֵּן לָהּ
שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.

וּבְכָל-בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר –
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.

הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.

דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)

ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.

דוד עדיקא 2001 לחצו להגדלה

גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.

מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002

יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:

בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.

פלישיה קנו, ארגוס פילץ' וגברת נוריס. האיור מפה.

.

עוד באותם עניינים

אנטומיה של חלום (או משהו כזה)

יש לי משהו עם אוטיסטים (עוד איורי בדיעבד)

על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה

לצלם בגיהנום

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

ובלי שום קשר, ובהצתה מאוחרת: לפני שלושה ימים מלאו ארבעים שנה למותו של אלביס. הייתי שם בממפיס, לפני עשרים.

Read Full Post »

Older Posts »