Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אמנות’

.                                                                                לעלינא, לזכר קו נקודה

1 – באחד משירי "אשכולית", ספר ההוראות והרישומים של יוקו אונו, מבקשת אונו לבחור סכום כסף, ולדמיין: א) את כל הדברים שאפשר לקנות בו, ב) את כל הדברים שאי אפשר לקנות בו.
זה הצחיק אותי בגלל הסימטריה המדומה (סוג של בדיחת הכוס החצי מלאה/ריקה, שאונו מגניבה לה בקורת על התרבות הקפיטליסטית; לא משנה כמה יש, מה שאין תמיד גדול יותר), ובגלל "הקמצן" של מולייר, הקטע שבו הסרסורית מחשבת את כל הכסף שהכלה לא תבזבז, כהכנסה של "שנים עשר אלף ליברות בשנה" (תרגום אלתרמן).

2 – אלכס בן ארי עורך אנתולוגיה לכתיבה מושגית. הוא בקש ממני לכתוב על שירי ההוראות של יוקו אונו. בזכות הבקשה גיליתי את הספר מחדש (והתאהבתי ביוקו אונו), ועכשיו לא נותר לי אלא לצמצם את מה שיש לי להגיד לאורך סביר. ימים יגידו אם אצליח, ובינתיים אני מחלקת את הטקסטים ל: א) טקסטים שיש להם מקום במאמר. ב) טקסטים שאין להם מקום במאמר. ג) טקסטים שאין להם מקום וחבל. למשל:

3 – שאלון אמריקאי, שבו צריך לבחור את ההגדרה הנכונה לקו (באנגלית LINE שהוא גם שורה, כלומר קו אופקי).

קו הוא:

א. מעגל חולה

ב. ביליון קווים מגובבים בחלל צר

ג. מילה פרומה

ד. נקודה תוקפנית
.

(מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו", בתרגומי)

4 – החן לא זקוק להמלצות, ובכל זאת כמה מילים:

אונו שייכת לדור אמנים שמאסו בקיפאון המחשבתי ובמסחור האמנות, ולפיכך הפסיקו לייצר "חפצי אמנות" (ציורים ופסלים) ועברו לאמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות (מיצג).

ובהמשך לכך, לא רק שארבע האפשרויות משוחררות מכל הגדרה מסורתית לקו (כלומר מכל קיפאון מחשבתי), הקווים של אונו אינם סימנים דוממים. ההגדרות מנפישות אותם. א' ג' וד' הם שלושה תסריטים (כלומר, שילוב של רעיונות ופעולות), אנימציות קצרצרות המתרחשות בתודעה: המעגל החולה פוקע ומשתטח על הדף, המילה נפרמת במשיכה (מתברר שלכתב מחובר יש עיניים של סריגה), והנקודה (כמה קטנה ככה עצבנית) נוֹרֵית כמו כדור.

רק הגדרה ב' שונה. עוד לא החלטתי אם מדובר בהגדרה קונספירטיבית, במובן, אפילו לקו יש שלדים בארון, או במניפסט של אמנות מינימליסטית: קו אחד יכול לייצג/להכיל ביליון אחרים.

וזה מקסים כמה שירה אפשר להפיק מסימן כה רזה ומוכר.

*

עוד באותם עניינים

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו   

המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

בנלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

כחול הוא צבע שערך הצהוב

פוסט שמיימי 

Read Full Post »

"הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" כך נקרא מופע היחיד של סטיבן כהן בפסטיבל ישראל. את המילים האלה המקועקעות גם על כף רגלו, אמרה לו סבתו ("סבתו הפונדקאית" כפי היא מכונה באופן קצת מסתורי בתוכנייה), בתשובה לשאלתו, איך ממשיכים לחיות אחרי מות אהובו הרקדן.

והנה גם הטריילר של המופע:

כהן מגדיר את עצמו כגבר דרום אפריקאי, לבן, הומוסקסואל ויהודי. התיאטרון בשבילו הוא גלגול של מקדש או בית תפילה, והמופע בהמשך לכך הוא גם טקס אלטרנטיבי ואמנותי לזכר אהובו המת. הגרסא הבימתית צמחה מתערוכה, ועל הבמה עדיין ערוכים אובייקטים שונים שביניהם חולף כהן "מאופר ולבוש כמעין פרפר קווירי שברירי". ברקע מוקרנת דמותו הענקית באתרים שונים, כולל סצנה אינסופית שבה הוא טובל בדם של בית מטבחיים. הסצנה ההיא, שלא לדבר על השיא הטקסי של המופע שבו הוא "בוחר להטמיע את המת בגופו, להיות בעבורו קבר אנושי" בלשון התוכנייה, ובלשון פשוטה: בולע כף מהאפר של אהובו – מאתגרים חלק מן הקהל שתוהה בכעס, בביטול, וגם בתום לב, איפה עובר גבול הטירוף ומה בדיוק אמנות פה (ראו למשל תגובות לראיון בוינט).

אז איפה האמנות פה? זאת התשובה הקצרה (נו, יחסית לכל מה שהיה לי להגיד). רק ארבע הערות:

  1. קלוד מונה וסטיבן כהן

בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראהו משתנה ללא הרף … האוויר והאור משנים צורה ללא הרף  … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששוקע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה. (קלוד מונה)

את העושר הזה ניסה קלוד מונה למפות בציוריו (ראו נמפאות על סרט נע). ואצל סטיבן כהן זה לא הנוף החיצוני אלא הנוף הפנימי של האבל שהוא מנסה לתפוס בכל דקויותיו. האובייקטים (בעיקר נעלי בלט עם כל מיני מוטציות חלומיות) ערוכים על הרצפה בקווים ישרים כמו תלמים של שדה חרוש או כמו פריטים שהוצאו מקבר וממתינים למיון וקטלוג. בקדמת במה מימין, שורה קצרה של כנים עם פמוטות רבי נרות בגבהים שונים, ניצבים זה בצד זה כאילו נערכו לצילום משפחתי. בעומק הבמה משמאל יש מתקן לא ברור, אולי של נדנדת גינה. הסרט המוקרן ברקע משתנה כל הזמן כמו צבע השמיים, ואיבן לאבאס (Yvan Labasse) מעצב התאורה הנפלא שמופקד על "האוויר והאור", מפסל את הנוף מחדש וצובע אותו בצבעי זריחה ושקיעה, קור קליני, ערפל, וחושך עם נרות שאורם זהוב מאד ורועד.

באובייקטים הדוממים האלה שהאור מנסה וכמעט מצליח להנפיש, אצור משהו מהמתח בין חיים ומוות, היתקעות ותנועה. וכדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, כמה תמונות:

לפעמים כשהראות טובה, הנוף חד לגמרי, הפמוטות נראים כמו פִילִיגְרָן (עבודת צורפות בחוטי מתכת דקים שזורים בדוגמה עדינה) או כמו המגזרות הדו-ממדיות של חלוצת האנימציה לוטה רייניגר.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019 לחצו להגדלה

מגזרת אנימציה של לוטה רייניגר, התמונה מפה

 

ולפעמים הבמה מחותלת בערפל של עננים נמוכים שגולשים לאולם.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

לפעמים כל אובייקט מוצב במרכזו של ריבוע אור שהופך אותו מצללית לחפץ תלת ממדי וצבעוני.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

ועם זאת, בגלל (או בזכות) המרחק נשמרת העמימות החלומית, וגם כשמתקרבים לבמה בסוף ההצגה האובייקטים לא מתפענחים עד הסוף. הם עדיין רחוקים מדי או לא מוארים דיים או לגמרי חידתיים כמו נעל הבלט בתמונה למטה. חשבתי אותה לצלב קרס מצווארי אווזים, ורק עכשיו שמתי לב שאלה לא מקורים אלא פרסות מבית המטבחיים.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

ולפעמים הכול נצבע בבת אחת באדום עז ונקי (כזה) שכמו מזקק ומאלף את זכרון הדם מהסרטון.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

.

לפני שאני ממשיכה, כדאי אולי לציין שלסטיבן כהן יש לא מעט קווים אדומים שאותם הוא מפרט בראיון. "הוא לעולם לא יפגע באנשים ובבעלי חיים. לא יתעלל בילד. לא ישכב עם חיה, לא יכה מישהו חלש ממנו, לא ישפיל נשים. "העבודה שלי אולי נראית קיצונית, אבל אני חתיכת סבתא שמרנית וזקנה", הוא מסכם. "אני לא עושה סמים, לא שותה. אני חושש".

.

  1. שירה

מבחינת התכלית או המניע המופע הוא טקס אשכבה, אבל מבחינת השפה זאת שירה חזותית. רצף של דימויים דו-ובעצם-רב משמעיים שמחליפים צבעים רגשיים. אני אנסה לפרק פה אחד או שניים כדי לחשוף את המורכבות.

בפעם הראשונה שסטיבן כהן נכנס לבמה הוא צועד על שני ארונות מתים שמחוברים לכפות רגליו, כלומר למגפיים השחורים ה"סקסיים" שהוא נועל. הוא נעזר במקלות הליכה דקים וארוכים וצילו מלווה אותו על המסך.

הארונות שעליהם הוא צועד הם בו בזמן ארונות המתים של הזוגיות וגם זוג קותורנוסים, הנעליים שהגביהו את השחקנים בטרגדיה היוונית.

קותורנוסים

ההגבהה ומקלות ההליכה הדקים משנים את הפרופורציות האנושיות של גופו, וביחד עם הראש הקטן המעוות על ידי האיפור והתוספות הם משווים לו מראה של חרק, מעין גמל שלמה, חרק שטורף את בני מינו כולל בן זוגו להזדווגות ומכונה גם החרק המתפלל (… הגדילו עשות היוונים/ שחשבו טורף מסוכן זה לקדוש ולמגיד עתידות./ הגרמנים כינוהו "מתפלל לאלוהים" ואילו המוסלמים/ מאמינים שגמלו של שלמה מתפלל/ כשפניו מופנים למכה. נתן זך, מתוך "שלושה שירים מהאנציקלופדיה").

מבט נוסף בנעלי העקב נטולות העקבים שהוא נועל (כלומר בעלות עקבים הפוכים, בלי נראים) מגלה שסוליות הנעליים הן בעצם פרסות, ויותר מזה: כל החלק התחתון של הרגל נראה כמו טלף של עגל, מאלה שביניהם ייתלה אחר כך בבית המטבחיים.

הנעליים – עקבים אופנתיים וטלפי עגל בו בזמן

אופנה עכשווית, טרגדיה יוונית, עגל של בית מטבחיים, מין ומוות, חרק מתפלל שטורף את בני מינו (קדימון לאכילת האפר?) מחוברים לדימוי אחד, מלא סתירות וצבעים רגשיים.

וישנה למשל ה"נדנדה" הלא ברורה התלויה על המתקן המעט גרדומי, שמתגלה כחצאית שמורכבת מפטפונים מנגנים, ספק טוטו משונה, ספק פרח עם עלי כותרת רבועים שמתוכם בוקע סטיבן כהן כמו פיה בהצגת ילדים. וגם חצאית הפטפונים מגלמת את המתח בין שיתוק לתנועה, את האבסורד של הצעידה, וגם את היופי.

סטיבן כהן, אובייקט מתוך "הנח את לבך מתחת לרגליך וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

.

  1. אוסקר ויילד וסטיבן כהן

ארבעה חברים היו במופע. אחד נאטם על ההתחלה, הפשיר לרגע בחצאית הפטפונים ומיד חזר ונאטם. שני אמר שזה יפהפה ונשגב אבל גם תקוע לו בגרון, האפר, הדם. הוא חיפש מילה, הֶלְחם בין נהניתי לסבלתי (נהבלתי? נשמע כמו הבל הבלים). שלישית היתה ספקנית ומרוחקת, זה היה סנטימנטלי לטעמה. סנטימנטלי זאת מילה קטלנית בשבילי, שיכולה להרוג יצירה. מורכבות באופן כללי זה נוגד-סנטימנטליות, אבל בדרך כלל אני לא מסתדרת בלי נגיעה של הומור, אירוניה או דקירה אחרת בבלון של ההזדהות. והחיכוך הזה שדרוש לי כמו מים לדגים, מתקיים כאן בצורה אחרת, דרך הסתירות הפנימיות ובראשן: עבודה שמוקדשת לאהוב שאבד אבל עוסקת באינטנסיביות במקדיש עצמו.

ובמילים אחרות: מלכתחילה חשבתי על אוסקר ויילד בגלל האסתטיקה המעודנת הגובלת באסתטיציזם, ההומוסקסואליות והקתוליות הדומעת כי מה לעשות, על אף מגיני הדוד המצוירים על פניו, על אף נרות השבת שסטיבן כהן (כהן!) מדליק, יש משהו מאד קתולי ב"מיסה" של אכילת האפר.

אבל לא על זה רציתי לדבר הפעם. בסיפורו של ויילד "הזמיר והשושנה" שר הזמיר כשחוח נעוץ בלבו כדי להצמיח שושנה אדומה בשביל סטודנט מאוהב. ובזמן שהוא מקריב את עצמו למען האהבה, הסטודנט שמאזין לו מהרהר: "יש לו סגנון לזמיר הזה … אבל האם יש לו רגש? חוששני שלא. בעצם הוא דומה לרוב האמנים, יש לו רגש אבל אין בו כנות. הוא לא יקריב את עצמו למען מישהו. כל אשר הוא מהרהר בו הן המנגינות שהוא משמיע. והרי הכול יודעים כי האמנים כולם אנוכיים מאד." (תרגם רפאל אלגד) סטיבן כהן כמו אוסקר ויילד, הוא גם הזמיר וגם האמן של הסטודנט. זה מה שמציל אותו.

.

צילם פייר פלאנשו

  1. הפרפר הקווירי והדם

בדרך כלל אני לא סובלת כמויות דם בתיאטרון או במיצג (נניח, הרמן ניטש והאקציון הוינאי. כל כך גס ואחד לאחד, פרימיטיבי ופשטני). וייתכן שסטיבן כהן ניסה להתמיר את הכאב בעזרת פרפרים או לברוח ממנו על כנפיהם. אבל מתברר שפרפרים על אף יופיים וסגולותיהם הסמליות – הם מגלמים קימה לתחייה, ואפילו פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר – לא יכולים לשאת כאב ברמה של בית מטבחיים.

ועדיין נשאלת השאלה, למה זה צריך להיות כל כך ארוך ובלתי נסבל? ובכן, פעם עשיתי טיפול נפשי דרך חזיונות שרואים בתוך הגוף. אני כבר לא זוכרת באיזה אבר ראיתי דם. דם זה כאב, על פי השיטה שבה טופלתי, והמטפלת רצתה לדעת מי גרם לשריטה הזאת, וצחקתי ואמרתי על מה את מדברת, זאת לא שריטה, זה אגם. והיא אמרה, תקראי למי שאחראי לאגם הזה, ואני לעולם לא אשכח איך אבא שלי זינק מתוך הדם כמו ליצן מקופסא.

*

עוד באותם עניינים

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

תמונות אקסטרווגטיות קסומות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

דם, יכול לדבר?

שמלת הכאב של רבקה הורן

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

מוכרת הגפרורים (טקס אשכבה לסבתי)

*

ובלי קשר אבל שווה (גילוי נאות, מדובר בכלתי, תשפטו בעצמכם אם אני משוחדת)

Read Full Post »


  1. יום ארוך מאד

יום ארוך מאד ספרה הראשון של המאיירת נועה קלנר, מלווה את הרפתקאותיו של גיבור בן ארבע או קצת יותר (בגיל שבו הספרות כבר מתדלקת את הדמיון), ושל אחותו הפעוטה שמזדנבת אחריו וצולחת בקלות ובעונג את המפלצות, האריות, הג'ונגלים, האוקינוסים והרי הגעש שממציא לו דמיונו. אחרי שהוא מנסה להתנער מהתינוקת בשלל דרכים הוא אמנם מאבד אותה בקניון של הדמיון (וגם במציאות). וכך זה נראה:

נועה קלנר, מתוך "יום ארוך מאד": בפינה הימנית למעלה, האח המודאג. באמצע על המדרגות, בדרך לגלידה ענקית, האחות האובדת, ולמטה אריה הדמיון מרחרח את הגרב שאיבדה. לחצו להגדלה

הארכיטקטורה של האיור מבטאת שתי נקודות מבט בו זמנית: מצד האח היא מממשת את הבלבול וחוסר האוריינטציה, את ההתרוצצות המבוהלת לכל הכיוונים שכל מי שאיבד ילד חווה, ומצד האחות שעוד לא בורכה וקוללה במוּדעות, זו ארכיטקטורה של משחק והפתעות.

וזהו גם בקליפת אגוז (כמו שכותבים במסמכים משפטיים), גם סוד קסמו של הספר, רוח המשחק של האחות מאזנת את הסכנות והחרדות שמייצר הדמיון.

*

2. יחסות

ההליכה לאיבוד של קלנר מבוססת על "יחסות" של מאוריץ קורנליס אשר (1972-1898). (אמן שימושי למאיירים. ירמי פינקוס צייר את ביתו של מר גוזמאי הבדאי הנהדר שלו, "במחשבה מודעת על אשר והפירכות הארכיטקטוניות" של אשר, על פי עדותו).

מאוריץ קורנליס אשר (1972-1898) "יחסות"  


"גדל, אשר, באך" או בשמו המלא: "גדל, אשר, באך: גביש בן אלמוות: פוגה מטאפורית על נפשות ומכונות ברוח לואיס קרול" הוא ספר עיון מאת דאגלס הופשטטר, העוסק בשאלות מתמטיות ופילוסופיות אך גם בנושאים רבים הנוגעים לאמנות, לוגיקה, מוזיקה ומדעי מחשב (כך נכתב בויקיפדיה). אני לא צלחתי אותו בגלל המתמטיקה אבל בני הצעיר בן ה19 שקוע בו לאחרונה, ושאלתי אותו מה אומר הופשטטר על המדרגות של אשר. ובכן: כאשר אנו מתבוננים ב'יחסות', טוען הוכשטטר, אנחנו מיד מנסים להבין איזה מין עולם יכול להכיל את גרמי המדרגות בכיוונים השונים. אבל זה מלמד בעיקר על טבענו האנושי, שכן, שום חוק טבע לא קובע שמדובר בגרמי מדרגות.

"לו היינו פועלים בהגיון," מסביר בני, "היינו מצפים כי האדם יפנה אל הציור ויאמר: 'הא, ראו את כל גרמי המדרגות האלו. רגע, גרמי מדרגות אינם מתנהגים כך. מה יכול להיות פירוש נכון של ציור זה?' אך זאת לא הדרך בה אנו פועלים.*

ועל זאת הוא הוסיף והעיר (מטעמו, לא מטעם הופשטטר) כי –

שם הציור 'יחסות', מרמז כי גם אשר עצמו ראה את העולם שיצר כמורכב מגרמי מדרגות והיחסים המוזרים שביניהם. אם אנו מאמינים לאבחנה זו, עלינו להסיק כי ציורו של אשר מצליח לגלות לנו סוד עמוק על הטבע האנושי, בלי לצאת ממנו! ההשלכות של אבחנה זו על היכולת שלנו, ושל דברים ככלל, לטעון דברים על עצמם, יכולים להוות בסיס לדיון מעניין.

ובחזרה אלי: מעבר לפרדוקסים, לאחיזת העיניים ולמתימטיקה המזדנבת אחרי ציוריו של אשר כמו פחיות אחרי מכונית של נשואים טריים – יש נפש.

ויקטור וסרלי

.

.

.

הערת ביניים: פרדוקסים ארכיטקטוניים לא בהכרח סופחים נפש. קחו את ויקטור וָסָרֶלִי (1906-1997), מי שהיה במשך רגע ארוך אחד האמנים המוכרים במאה ה20. הוא הצליח לנטרל כל ממד סימבולי או סיפורי מן האשליה האופטית.   

.

.

.

.

.

.

הציורים המוזרים של אשר לעומת זאת, כומסים מצבים קיומיים או תודעתיים. הפרדוקסים וכו', נוסכים עליהם מן קרירות חלומית (לא בכדי הוא נחשב לסוריאליסט), מציעים שליטה מתעתעת, יכולת להתבונן.

*

3. בתי הכלא של הדמיון

ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, מתוך הסדרה, "בתי הכלא של הדמיון", לחצו להגדלה


אני אוהבת להתחקות אחרי גלגולים של תבנית, לראות את האבולוציה שבה היא סופחת ומשירה צבעים רגשיים ומנטליים. ובמילים אחרות: הרבה לפני "יחסות" היתה הארכיטקטורה המסויטת של "בתי הכלא של הדמיון", סדרת התחריטים של ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי (1778-1720), "הוגוורטס של האופל וחביונות התת מודע." קראתי להם פעם. מה שמחזיר אותי לאשר ולטקסט הספרותי שהשפיע על בני הצעיר (אותו אחד מקודם) יותר מכל. מדובר ב Harry Potter and the Methods of Rationality. פאנפיקשן (Fan Fiction) רחב יריעה שנכתב בעקבות ג'יי קיי רולינג. בקטע המובא פה בתרגומי החופשי, מנסה הארי פוטר להגיע למרתפי הוגוורטס:

הניסיון לנווט במסדרונות הוגוורטס היה… קצת פחות גרוע אולי מלשוטט בתוך ציור של אשר. זה היה מסוג הדברים שאתה אומר לעצמך כדי להתעודד, בלי לבחון אותם עד הסוף.

זמן קצר לאחר מכן התחיל הארי לחשוב שגם קל יותר לנווט בציור של אשר וגם קשה יותר בו-בזמן. המינוס הוא שאין לך אוריינטציית כבידה קבועה. והפלוס: המדרגות לא זזות בעודך מטפס עליהן.

כדי להגיע לחדר השינה שלו טיפס הארי על ארבעה גרמי מדרגות. ואחרי שירד לא פחות מתריסר מבלי להתקרב למרתפים, הוא הגיע למסקנה ש: (1) ציור של אשר זה משחק ילדים בהשוואה להוגוורטס. (2) איכשהו הגיע לחלק גבוה יותר של הטירה מן הנקודה שבה התחיל לרדת ו-(3) הוא אבוד באופן כה מוחלט שלא יתפלא אם מן החלון הבא ישתקפו אליו שני ירחים.

*

4. סולמות ונחשים

גלגולה של תבנית. לחצו להגדלה

אני עדיין בתבניות:

בתמונה האחרונה למעלה משמאל, משחק הלוח והמזל – "סולמות ונחשים" (למי שלא מכיר – מתקדמים במעלה הלוח בעזרת הטלות קוביה. בכל פעם שעוצרים בתחתית סולם מוזנקים אל ראשו, וכשנוחתים על ראש נחש נופלים עד קצה זנבו). המשחק הוא מעין פורמליזציה, אירגון בכללים, של הניווט בהוגוורטס של Harry Potter and the Methods of Rationality. בגרסה הודית של המשחק מן המאה ה-19 הוא אפילו ממוקם בתוך טירה.

לחצו להגדלה

5. המבוך השני של בורחס

באחד מן הטקסטים הקצרים שלו, "שני מלכים ושני מבוכים", מספר בורחס כיצד שידל מלך איי בבל, את אורחו, מלך הערביים, להיכנס למבוך הסבוך והפתלתול שבנה, והאורח תעה בו זמן רב ולבסוף נחלץ וחזר לארצו וכינס את צבאו ושבה את המלך שהתל בו.

אז קשר אותו אל גבו של גמל קל רגליים והביאו המדברה. לאחר שנסעו שלושה ימים אמר לו: "הו, מלך הזמן והמהות וסמל המאה! בבבל בקשת להביא עלי כליה בתוך מבוך של ארד שרבים בו המדרגות הקירות והדלתות. עתה יצא הרצון מלפני האדיר מכל, כי אראה לך את המבוך שלי, אשר אין בו מדרגות לטפס בהן, דלתות להתגבר עליהן וקירות שיצרו את את צעדיך."

אחר כך הסיר את כבליו והשאירו בלב המדבר, שם מת מרעב ומצמא. יתהלל זה שאינו מת לעולם.

(מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)

לא פעם חשבתי על ההגדרה המפתיעה של מדבר כמבוך בלי קירות ומדרגות. ובהקשר הנוכחי של ספרים וציורים, אני חושבת עליה מחדש: האם יש בכלל אנלוגיה למדבר כמבוך? המקבילה המתבקשת היא כמובן דף חלק כמו מפת האוקיינוס של לואיס קרול (שצצה כאן בקביעות, אחת למאה פוסטים בערך). התמונה למטה פותחת את ספרו של ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים".


אבל זאת מפה. כלומר, ייצוג של מרחב. המרחב הממשי שלה מוגבל. קשה ללכת לאיבוד בתוך דף (ואקונצ'י כבר הוכיח כמה קל להחלץ ממנו).

אני חוזרת לספרה של נועה קלנר, לאיור היציאה מן המבוך. אחרי דפים רבים שבהם התנשא על אחותו וניסה לנער אותה מעליו, הוא כמעט איבד אותה באמת ורק אז הוא גילה (או שכח להסתיר) כמה היא יקרה לו. המהפך הרגשי ניכר מן ההשוואה לתחילת הסיפור: באיור הראשון הוא נמלט ממנה ב/עם מטוס וכאן הוא רץ אליה ומביט לתוך עיניה.

נועה קלנר, פתיחת "יום ארוך מאד"
נועה קלנר, "יום ארוך מאד", היציאה מהמבוך  

שתי הסצנות מתרחשות על דף לבן לגמרי (למעט המדרגות הרגילות שבהן הוא יורד אליה). הדף הלבן פה אינו מבוך אלא דווקא המצע המוכר, הנטרלי, המובן מאליו של המציאות; עד כדי כך מובן מאליו שאין כל סיבה לצייר אותו. וזה עובד גם בכיוון ההפוך: המציאות היא הדף שעליו כותבים ומציירים, הקרקע לגידול דמיונות. (וגם רגע הגילוי שלי התרחש בתוך מבוך).

*

* בני לא התאפק וציין שהופשטטר מתייחס גם לקשר ההדוק בין זה לבין האיזומורפיזם הדרוש לתחום המערכות הפורמליות… אם יש לכם מושג במה מדובר אתם כנראה דוברי מתמטיקה. המשך בספר עצמו.  

Read Full Post »

הניסיון מלמד אותי שזה מעשה לא אחראי לפרסם שני פוסטים באותו נושא בזה אחר זה. צריך להניח לקוראים לשכוח ולהתגעגע, אבל הפוסט הזה כבר נמצא כמה ימים בקצה אצבעותי. אז שיהיה…

כשקבלתי את "על שפת הים השחור" של נינו ביניאשוילי היו כמה וכמה טוענים לכתר האיור-אחד-נפלא, אבל הזמן, תבוא עליו הברכה, סינן ובחר באחד.

סנט גאורג הוא גיבורו של הסיפור הרביעי בספר. העלילה מינימלית וכמעט חסרת פיתולים: הקדוש גדל ומתמלא בחוכמה ובחסד אלוהי. כוכבו דורך בחצר המלכות, הוא יועץ חכם וגיבור חיל על מפלצות, אבל כשהוא שומע שהמלך משווה את עצמו לאלוהים הוא מחליט לפרוש. לא עוזרים הפיתויים שמציע המלך וגם לא העינויים. מסירות נפשו גורמת למענים עצמם להתנצר, אבל כשהם חוזרים לארמון הם נושקים את גלימת המלך.

וזהו איור העינויים:

מתוך "על שפת הים השחור", עיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי

גם בקרב קדושים מעונים נחשב סנט גאורג לחריג בכמות ובעוצמת העינויים שספג. האיור היה יכול להיות ברוקי וסדיסטי (כמו סרט ההצלפות של מל גיבסון למשל אבל דף העינויים כמעט ריק. אין אביזרי כאב או תליינים. רק השורה המספרת עליהם מרחפת מעל הקדוש הכפוף, הפגיע, העירום ממתניו ומטה, שפניו מולטות.

"על שפת הים השחור" זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים לשנת 2018. בנימוקים המדויקים של חבר השופטים תואר הספר כאוונגרדי וחלומי (כפילות נדירה ואהובה), והאיור שלמעלה מפליא להמחיש את הצירוף.

האוונגרד ניכר בתיאטרון המחול המינימליסטי; נניח "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רואה. Xavier Le Roy, Self Unfinished (1998)  (פסטיבל ישראל 2015):

אני לא יודעת אם נינו ביניאשוילי נחשפה ללה רואה, אבל גם האוונגרד וגם במת התיאטרון לא נקלעו לאיור במקרה.

מצד האוונגרד, ראו למשל את האיור שבו שומע סנט גאורג שהמלך השווה עצמו לאלוהים:

משמאל, סינדי שרמן, מימין סנט גאורג

הקדוש המשוכפל הזכיר לי את סרט הסטופ מושן "בגדי בובה" שיצרה סינדי שרמן בשנות השבעים של המאה הקודמת. (שווה לראות את כולו, אבל ישירות לענייננו – דקה 1:59 ואילך).

<p><a href="https://vimeo.com/22608426">Doll Clothes by Cindy Sherman</a> from <a href="https://vimeo.com/luorvatdesign">luorvat design</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

.

מאבקו של הקדוש הגיבור במפלצת לעומת זאת, הוא ספק דו קרב, ספק דואט מחולי-קרקסי:   

האוונגרד והתיאטרון מספקים אלמנט של משחק והרחקה מסוימת, ואילו החלום והמיתוס (אני כבר מגיעה לשם) מעצימים את הרגש. נינו מציירת את הקדוש כשחולצתו משוכה אל פניו, ואולי זה סוג של שק שבו עיוורו אותו המענים – הדיו לא מתחייבת.* אלא שבין הצורה לבין מה שהיא מייצגת, יש רווח, והרווח הזה (שקורא לי שוב, ושוב, ושוב) הוא בית גידול לחלום, למיתוס, לשירה. ובמקרה הנוכחי, סנט גאורג לא רק לבוש לעינויים, כלומר עירום למחצה וכסוי עיניים, אלא גם נתפס בעיצומה של מטמורפוזה: פלג גופו התחתון עדיין אנושי ובעליון הוא כבר נהפך לבעל חיים שחור.

בספר הילדים היחיד שלו, מונה יואל הופמן את הדברים שמורים אינם מספרים; למשל, שאנשים בלילה נהפכים לחיות; כמו כל האמירות בספר, גם זאת פתוחה לפרשנויות: האם זה קשור לנהמות שבוקעות מחדר השינה של ההורים, או לחשיכה שמעוותת את צורתם של דברים, או לחלומות שבהם הכול אפשרי?

ואנשים שעוברים עינויים, שואלת נינו ביניאשוילי, למה הם נהפכים?

אם אני זוכרת נכון, אפוטרופסו של הארי פוטר, סיריוס בלק, שרד את כלא אזבקאן הנורא, בזכות הקסם שאפשר לו להתגלגל בחיה ולכבות או לפחות להקהות לאיזה זמן את תודעתו האנושית. אבל אם הייסורים הם שהפכו את סנט גאורג לחיה, זו חתירה תחת הדוקטרינה הנוצרית שבה ייסורים מזככים וגואלים, כלומר מעצימים את הרוח.

המטמורפוזות של אובידיוס מלאות באנשים שהפכו לחיות, לצמחים, לדוממים, אם בגלל שחטאו או בגלל שהגיעו למבוי סתום וחיפשו דרך מילוט, או בגלל הצפה רגשית שהצורה האנושית לא יכלה להכיל (ליקאון שהקריב את בנו נהפך לזאב, דפנה נמלטה מאונס ונהפכה לעץ, ניובה ששכלה את כל בניה ובנותיה נהפכה לסלע מזיל דמעות וכן הלאה).

והאם בינישוילי מציירת שלב בתהליך, או שיבוש סופני, כמו שקרה לנסיך הצעיר מברבורי הבר. שקולל ונהפך לברבור. אחותו נדרשה לטוות כתונת סרפדים כדי לגאול אותו, וכיוון שחסר בה שרוול, נותרה לו כנף במקום יד. בסיפורים יכולים להציל כתבתי:

"תקלת השרוול החסר מתוארת בפיכחון טכני מצחיק, אבל התוצאה הסופית טעונה ומסתורית כמו חלום. הנסיך בעל כנף הברבור מאחד נָכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זָקָן או תאומים סיאמיים) וכוחות-על. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אָסַמבְּלָאז' (טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) של איברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה האָ-סימטרית שלו, תחושה של מוּטציה, ניסוי שהשתבש."

קסביה לה רואה אגב, הוא בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית, ששאב את ההשראה למופע שלו מטרנספורמציות גנטיות של תאי גוף.


קסביה לה רואה, עצמי לא גמור. צילם פיטר גרג

האם אלה המענים שהפכו את סנט גאורג לשפן נסיונות, או סתם חדלו לראות בו אדם?

סנט גאורג הורג את הדרקון

סנט גאורג הוא הקדוש הפטרון של גאורגיה (וגם של אנגליה, אתיופיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה). הוא זכה לתהילה כשגבר על דרקון. אבל מספרו של אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו למדתי, שאף שהקדוש נולד במאה השלישית, סיפור הדרקון צץ רק במאה האחת עשרה, ומקורו כנראה בציור אלגורי שבו נלחם הקדוש בשטן המכונה גם נחש הקדמוני. הדימוי קיבל חיים משלו והפך לפרט ביוגרפי בדיעבד. וגם לאיור הנפלא של נינו ביניאשוילי יש אזרחות כפולה של דימויי ושל מיתוס. וכך או אחרת, הוא פשוט שובר לי את הלב.

למטה, תבליט מכנסיית סנט ג'ורג' קוטל הדרקון בלוד (ישראל), שבה הוא קבור אגב, על פי אחת המסורות. 

*(הערה) הרישום לא לגמרי מתחייב גם בנוגע לעירום של החלק התחתון. אפשר לטעון שזה הטייטס שהוא לובש באיורים קודמים, אבל קו החולצה המתרוממת מטה את הכף לעירום.

***

ובלי קשר אבל חשוב!

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסופ"ש של ה-28-29 לדצמבר, תיערך תערוכת המכירה השמינית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך כיומיים בלבד ותתקיים השנה בבית בנימיני (רחוב העמל 17, תל אביב).

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה וחמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. ההכנסות הכספיות משבע התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, אולפן פתוח ללימודי שפה, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. 

בין האמנים/ות המציגים/ות: Know Hope, עידו בראל, יאיר גרבוז, יאיר ברק, דנה יואלי, שחר יהלום, זוהר גוטסמן, אלהם רוקני, מיכל בראור, חיימי פניכל, שירה גלזרמן, ליהי חן, חניתה אילו, ליאור גריידי ועוד רבים/ות וטובים/ות.

זו הזדמנות מצויינת לרכוש אמנות מעולה, במחיר נגיש ולמען מטרה חשובה וטובה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לאיבנט בפייסבוק

Read Full Post »

לא פעם אני תוהה על סוד העומק הרגשי של איורים מסוימים. אני לא מתכוונת לעומק הרגשי שמתבקש, נניח, מאיור שבו ראי הפלאים מבשר לאמה של שלגייה שיש יפה ממנה, אלא לפרטים ואירועים ניטרליים לכאורה, שרגש לא צפוי ממלא אותם בחיים וטוען אותם במורכבות. "על שפת הים השחור", חמש האגדות הגאורגיות שעיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי מזמנות הצצה לפלא הזה.

לטובת מי שלא מכיר את הספר, אני חוזרת ומציגה אותו:

"אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה האמנית עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה. הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים.  

ועכשיו ל"גוֹרְגַסַלִי" (מילולית, "בעל ראש הזאב"), סיפורו של וַחְטַנְג, מלך לוחם מן המאה החמישית, שכונה כך על שום צורתה של קסדת הנחושת שחבש (על מנת להבהיל את אויביו, מן הסתם).

נתבונן קודם כל בשלוש כפולות לא לגמרי רציפות:

כפולה 3: "וַחְטַנְג היה בן חמש עשרה כשתפס את הכס. עד אז הוכשר ללחום ולאחוז בחרב והפך עד מהרה למצביא מיומן. כשנהיה שליט הכניע את אויביו בקרב והטיל את חתיתו על שליטי הממלכות השכנות."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 3), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

כפולה 4: "וַחְטַנְג היה אלים. הפרסים קראו לו גוֹרְגַסַלִי – בעל ראש הזאב בשל צורתה של קסדת הנחושת שחבש."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 4), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

כפולה 7: "תוך כמה שנים שרר שלום באזור, ומאמציו של וַחְטַנְג הופנו לבניית מבצרים, חפירת תעלות והקמת גשרים."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 7), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

ועכשיו נניח כמה פרטים מן הכפולות זה בצד זה.

מלמעלה למטה: פרט מתוך כפולה 3  ||   מוטיב עיטורי מסורתי מגאורגיה   ||   פרט מתוך כפולה 7   ||   פרט מתוך כפולה 4 (מסובב ממאונך למאוזן)

.

אז מה אני מנסה להגיד?

שאיור מעצם טבעו נמצא בדיאלוג עם טקסט כלשהו – ממחיש, משלים, מפרש ואפילו חולק עליו, אבל הדיאלוג במקרה הנוכחי הוא בעצם טריאלוג; כי נינו ביניאשוילי לא מפרשת מחדש רק את הסיפורים אלא גם עולם חזותי מסורתי. למשל – מוטיבים של עיטורים גאורגיים.

האיורים של "על שפת הים השחור" יוצרים וכומסים גנאולוגיה (חקר אילן היוחסין) או אולי אטימולוגיה (הענף הבלשני החוקר את מקורן של מילים) ספקולטיבית של העיטורים המסורתיים. כלומר: פני השטח הדקורטיביים, אם בגילומם המושלם ואם במצבי שחיקה ופרימה, הם רק קצה הקרחון של רגשות ומשמעויות: נינו טוענת אותם בכאב של הגופות המעונים, האיברים הנמתחים, המולקים, והמוּכָּּשים בידי מפלצות, ומנגד היא מגלה אותם מחדש כמין מפה מופשטת של תעלות, גשרים וכל מה שמצריך איחוי ושיקום כשיש הפוגה במלחמות ובסדי העינויים.

ואם לא די בכך, היא גם רומזת ומצביעה (דרך הכיתוב המופיע מעל העיטור בכפולה 3) על DNA של כתב שקיים בעיטורים; "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" כתב יהודה עמיחי. וגם העיטורים היו פעם כתב שבו תועדו וסופרו האגדות והמיתוסים. ואם אינכם מסתפקים בסמיכות ובשיתוף הלולאות כראיה, זה רק משום שלא הגעתם מהסיפור הקודם שבו ממציא המלך פַּרְנַוַואז כתב לשפה הגאורגית וכופה אותה על כל עממי הממלכה.

להלן שני איורים מן הסיפור על פַּרְנַוַואז (ועל קודמו אזון) שמהדקים את הקשר בין פיתולי הכאב לפיתולי הכתב, לפיתולי העיטורים. יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל דיינו.

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור על פַּרְנַוַואז ועל אזון, מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור על פַּרְנַוַואז ועל אזון, מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

אני לא יודעת אם יש לתיאוריה הזאת תקפות אובייקטיבית; האומנם טמון זיכרון של מיטות סדום וגלגלי עינויים בפיתולים וסלסולים דקורטיביים של עיטורים? וזיכרון של אותיות? ומפת גשרים ותעלות? ייתכן. אבל בעולם שבראה נינו ביניאשוילי מצמיחים האלמנטים הדקורטיביים שכבות של משמעות ועומק רגשי. וזה נפלא.

.

חלון מן המאה החמש עשרה, מכנסיית סנט גאורג בטובינגן. (סנט גאורג הקדוש המעונה מכולם, הוא בין השאר הקדוש הפטרון של גאורגיה, וגיבורו של אחד מסיפורי "על שפת הים השחור")

.

נ. ב. התכוונתי לכתוב גם על איור אחד נפלא, אבל זה יחכה כבר לפוסט הבא.

*

עוד באותם עניינים

שיר של מילה אחת

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

דימוי שרודף אותי

האיש שלימד אותי להסתכל

האם איור זאת אמנות?

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

צ'וקובסקי, פולונסקי, אלתרמנסקי, ברמלי

*

ובלי קשר: במוסף "ספרים" של הארץ לפני כשבועיים – נועה אסטרייכר בקשה ממני להמליץ על חמישה ספרים על ילדות. מי שלא מנוי ורוצה בכל זאת, גרסה מקוצצת פה ושם, בפידיאף.

ואוטוטו – הזדמנות נדירה לראות את "האיש שלא הבחין בשום דבר" של נמר גולן (להטוטן) וג'וזף שפרינצק (אמן קול) על פי טקסטים של רוברט ואלזר. גילוי נאות: אחד היוצרים הוא בני היקר וגם היה לי העונג והכבוד לשמש יועצת אמנותית. אבל הטריילר למטה, תשפטו בעצמכם.

תיאטרון תמונע, תל אביב, 11.12 20:00  ||  לרכישת כרטיסים ובפייסבוק, קוד הנחה (50 ש״ח): Basta

 

Read Full Post »

30 שניות (מתוך 4:57 דקות) של "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד.
(ותודה לרוני ה. שמצא דרך להטמיע את הסרטון)

Sharif Waked – Chic Point (fragment) from Museum of Modern Art in Warsaw on Vimeo.

 

*

  1. לפני ואחרי

אני תמיד מנסה לנחש את פיסת החיים שמאחורי יצירה מסוימת. שריף ואכד מניח את התשובה כבר בכותרת המשנה: "אופנה למחסומים ישראליים". ואם לא די בכך הוא מסיים את תצוגת האופנה שלו בדממה, בשורת תמונות שצולמו במחסומים ישראליים; סוג של "לפני ואחרי" כמו בפרסומות למכוני קוסמטיקה.

התמונה שלמטה פותחת את סדרת התמונות. היסוד הכוראגרפי שהשתרבב לתוכה מקל על הצפייה. אני לא אתפלא אם זה היה הטריגר ליצירה, לחיבור האבסורדי והפולח לב בין עולמות המחסומים והאופנה.

.

*

  1. הומו אירוטיות

חובת ההתפשטות משפילה גם כשהיא מנסה להיות עניינית ומכבדת, ועל אחת כמה וכמה כשלא. שלא לדבר על הרמת הידיים המוטמעת בה במין דרך אגב. הקולקציה של ואכד המוצגת על ידי דוגמנים יפי תואר, כמו חושפת את הסבטקס האירוטי מתחת לתירוץ הבטחוני. אחת החולצות מתפרקת וחלקה הקדמי נתלש כמו במופע חשפנות, אבל גם שאר הפתחים הם אשנבי הצצה, שברים של סטרפטיז משונה סינקדוכי (סינקדוכה הוא דימוי שבו החלק מייצג את השלם).

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בקליפ הפותח את הפוסט אפשר לראות את ידו המלטפת של הדוגמן נשלחת אל החור (בהזמנה?) ומוחי המלא בשברי ציטוטים מיד מושיט לי את שיר השירים, דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ובאותה נשימה הוא מושיט לי מַשׂכּיוֹת אוהבים אנגליות שממסגרות רק פיסה מדיוקן האהוב כדי לשמור על חשאיות.

.

.

הרמיזה האירוטית מגחיכה את בעלי הכוח, ובו בזמן גם הופכת את הסיטואציה על ראשה. הבגדים החדשים מחליפים את הדיכוי וההשפלה בפנטזיה של נעורים ומותרות ופיתוי ואהבה.

*

  1. נפוליאון בחדר העבודה

"שיק פוינט" היא עבודה עמוקה ומורכבת (שרק מתחזה לעבודה קלת דעת על גבול הגימיק). איפה שלא נוגעים היא מתהפכת ומגלה רבדים סותרים שמחוברים זה לזה באיברים חיוניים כמו תאומים סיאמיים.

ובהמשך לכך – בידו המלטפת של הדוגמן כמוסה גם מחווה של עוצמה.

משמאל, שריף ואכד, סטיל מתוך "שיק פוינט" (מתוך הקליפ שלמעלה). מימין, קטע מהדיוקן המפורסם של נפוליאון בחדר העבודה שלו שצייר ז'אק לואי דויד (1812). כאן כתבתי על המחווה הסודית שעשתה אנני ליבוביץ לתמונה.

*

  1. המכנסיים של יוקו אונו

הפוסט הזה משתייך בין השאר לארון שמלות הכאב של עיר האושר. אי אפשר להמשיך מבלי להזכיר את יוקו אונו – החל מ-cut piece המיצג שבו הזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה (1964), ועד לבגדי הגברים הפרובוקטיביים שעיצבה ב2012. אבל לא אפרט הפעם; אני מדלגת לעגנון.

.

בגדי גברים שעצבה יוקו אונו (2012)

*

  1. פרקטיות הזויה, או ואכד ועגנון

מתוך "שיק פוינט" מאת שריף ואכד

.

הקולקציה נועדה כביכול ליעל את המעבר במחסומים, לייתר את הרמת הידיים, לחסוך את טירחת ההפשלה וכן הלאה. כמה מהן מעלות את הפרקטיות ההזויה בדרגה; מחזית החולצה שלמעלה שהופכת למתקן מים ועד פתח הגב של אחרת שממוסגר על ידי קולב שימושי לתליית מגבות.

.

מימין פו הדוב שנתקע בפתח המאורה של שפן – ובמילותיו של שפן: "כיוון שתפסת לך ידידי היקר, שטח הגון בדירתי, ודאי לא תתנגד לכך אם אשתמש בכפות רגליך האחוריות כבקולב לתליית מגבות." (תרגום ו. ישראלית וא. ד. שפירא). משמאל, פתח הגב מתוך "שיק פוינט" של שריף ואכד.

.

"שיק פוינט" החזירה אותי לסיפור הקצרצר של עגנון על שלוש אחיות, בתולות זקנות ועניות מרודות שתפרו כותונת לכלה עשירה. האחת נאנחה, השנייה בכתה והשלישית השתעלה וירקה דם שטינף את הכותנת. אביה של הכלה ראה את הכתם וגירש את התופרת מבלי לשלם את שכרה. ועגנון מסכם ואומר:

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

פנטזיית הייעול המופרכת של עגנון (לשנות את סדר האירועים כך שאפשר יהיה להשתמש בבכי כדי לכבס את הכתם) מנסה, כמו בגדי המחסומים של ואכד להשליט קצת היגיון בכאוס ובכאב ורק מעלה את מפלס האירוניה, כולל האירוניה העצמית; כי האמנות לא יכולה לתקן את העולם, רק לשקף אותו בראי העקום שלה, להפתיע ולעכב קצת את המבט שהתקהה, לנער קצת אבק מהלב.

יש משהו צנוע בשיק פוינט, באופנה הקרירה והממזרית והמגוהצת. הכעס והכאב נשארים בזווית העין. נספגים לאט בלי משים.

*

  1. קצרים

החלק הקדמי של החולצה מתרומם במשיכה כמו מסך תיאטרון:

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

המכובדות הקצוצה של החליפה. ז'קט בטן. (בחולצה אחרת הרוכסן הוא כמו שריטה, כמו חתך בבשר הבגד)

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בחישוק הרקמה הריק יש משהו מאיים. הבורג שנועד למתוח את הבד מזכיר מכשירי עינויים. זה קשור גם לשרוולים ולזרועות המנוטרלות. פס הקול שמלווה אותה בראשי הוא "כי כולנו, כן כולנו/ כולנו רקמה אנושית אחת חיה/ … אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע/ את האיבה, אם רק נדע." (מילים ולחן מוטי המר, בקולה של חוה אלברשטיין)

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד (תמונות סטיל כפולה מן הסרט)

עבודה של נירית מיטרני, 2004 (לא התאפקתי)

.

כמו אותה נערה חכמה ונועזת שנדרשה להתייצב לפני המלך לא לבושה ולא עירומה. הסיפור ההוא אמנם הסתיים בטוב.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

*

  1. דמוניזציה

ובחזרה לחולצה שבה פתחתי את הפוסט; היא מורכבת משתי חולצות לבנות על-זמניות שחוברו כך שפתח הצוואר של החולצה השנייה משמש אשנב הצצה לבטן (עדכון: רק בעקבות התגובה של לוסי למטה, שמתי לב שזו בעצם הכלאה של ג'לביה לבנה עם חולצת כפתורים מערבית, מיזוג שהוא אחרית ימים ופנטזיה בפני עצמה). ובחזרה למה שרציתי לומר מלכתחילה: כיוון שהצווארון שומר גם על זהותו המקורית דומה שהיה שם עוד ראש שנכרת. זו בין השאר חולצה של מי שנתפס כמפלצת, שצריך להוכיח שאין לו ראש נוסף.

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

בתמונה למטה: דיוקן אלגורי של אנרי הרביעי כהרקולס מנצח את ההידרה הלרניאנית (סביבות 1600). במיתולוגיה היוונית היתה ההידרה הלרניאנית מפלצת עם תשעה ראשים וכוח קסם שהצמיח ראש חדש במקום כל ראש שנכרת.

*

  1. שלא לדבר על הבגד כלוח קליעה למטרה

*

"שיק פוינט" עדיין מוצגת עד ה30 באוקטובר, במסגרת תערוכת "המפה – לקרוא בין הקווים" במוזיאון הארץ בתל אביב.

את הקטלוג המסקרן של "שיק פוינט" לא הצלחתי להשיג לצערי. הוא יצא בהוצאת אנדלוס שנסגרה.

האתר של שריף ואכד 

*

ובלי כל תיאום מוקדם –

"תִיאֶסְטֶס" הגרסה של נעמי יואלי ודורון תבורי למחזה של סנקה שנועדה לפסטיבל עכו האחרון, עולה סוף סוף בסטודיו השומר 3, מדרחוב נחלת בנימין.

אל בית המלוכה המקולל ביותר במיתולוגיה היוונית, דורי דורות של פושעים נתעבים, שולחים מתוך הגיהינום את רוחו של האב הקדמון, טנטלוס, לחופשה קלה מעינויי עונשו, כדי לנשוף על צאצאיו, שני האחים אַטְרֵאוּס ותִיאֶסְטֶס, את הקללה המשפחתית ולהשיא אותם לנקמה איומה של אח באחיו.

לוקיוס אנאוס סֶנֶקָה – סֶנֶקָה הצעיר, רטוריקן, פילוסוף וכותב טרגדיות, איש האימפריה הרומאית בשיאה (המאה הראשונה לספירה), מחנכו של נירון קיסר, מתאר עולם מוכר שבו הילדים הם הקרבן האילם, בשר התותחים של מלחמות הוריהם.

ההופעות תתקיימנה בתאריכים: 15,16,17,24,25,26 באוגוסט בשעה 20:30

מי שרוצה להגיע מוזמן לשלוח מייל ל: hashomershalosh@gmail.com ולציין תאריך ומספר כרטיסים, כי מספר המקומות מזערי (עד 17 איש להצגה). תשובה תגיע במייל חוזר.

*

עוד באותם עניינים: איכשהו, מכל הבגדים הרגשיים והפוליטיים הגרלתי דווקא את זה.

Read Full Post »

אני, מה אני מבקשת בסך הכול? שיהיה לי במה לשחק, כלומר על מה לחשוב. אלא שמנת יתר של מחשבות יכולה גם לשתק, בייחוד בימים אלה כשאין לי פנאי להתעכב. אז לא כתבתי על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי, וכמה חודשים אחרי, היא עדיין תקועה בגרוני כמו התפוח של שלגייה.

ועכשיו שהיא חוזרת, אני בכל זאת מנסה.

על it itches של פדר כבר כתבתי כאן.

*

1. המתחזה

ובכן, ג'ולי מציג אינסטליישן של פיסול, אור וסאונד במרכז תרבות מנדל:

Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin)

הוא חתום עליו בזהות חצי בדויה כמוסבר בתוכנייה:

ביצירה זו ממשיך ג'ולי, שפועל תחת השם I.G, גם את העיסוק בהתחזות. בספרו "ספר הכיוונים" התחזה למאייר וגורו, ב"שמש על יוטה" לאמן וידיאו ואנימציה, וכעת לאמן פלסטי. הרצון לפעול במדיה שאין לו בה הכשרה מקצועית והוא אינו מעורה בשיח שלה מייצרת עמדה של אי מעורבות ומנסה להרחיק את נטל ההליכה בעוד מנגנון וכך גם אולי להרהר על הצורך לייצר משמעות.

ובכן, כשג'ולי קורא לעצמך מתחזה, למה הוא מתכוון בעצם? האם הוא מבטא ספק ואירוניה עצמית, מצטנע או מקדים תרופה לביקורת עתידית? האמן מודה מראש שאין לו הכשרה ושאינו מעורה בשיח, ומה הלאה?

כל התשובות נכונות, אבל שימו לב גם לסיפא של הפיסקה שבה משוחרר ג'ולי ממעורבות וממחויבות כדי להרהר בצורך ליצר משמעות. ובלי לכפור בצורך הזה, אני מזהה בהצהרה גם מידה לא מבוטלת של הטעיה, ניסיון להסיט את תשומת הלב מן החשיפה הכרוכה בכל יצירת אמנות, לא משנה כמה היא מוצפנת. זה מאפיין אגב את כל הטקסט המלווה את העבודה ומתחיל כבר בשמה; אולי זה בכלל על ויקטור ובנימין, לא על ג'ולי, מה פתאום.

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל.  לחצו להגדלה

.

המרחב כמו שואל: מה המשמעות של להיוולד לתוך מערכת? אילו כוחות פועלים על מערכת הרבייה האינסופית? כיצד ניתן להבין את כוח הפיתוי של מערכות גדולות על מערכות קטנות יותר?

(מן התוכנייה)

כמו בהרהור הקודם, מוצגות גם כאן שאלות מופשטות ושכלתניות, ואם לא די בזה הן מיוחסות ליישות אובייקטיבית, פשוטו כמשמעו. זה המרחב ששואל, לא איציק ג'ולי חלילה – והשאלות האלה מסיטות את תשומת הלב מן העובדה, שיש כאן גבר שעושה תערוכה על מערכת הרבייה הנשית (מקדש או מחסן הוא קורא לזה, ורק על ה"או" הזה אפשר לכתוב פוסט), גבר שמפסל שַׁחלות ותולה אותן על הקיר כמו ראש של צבי מפוחלץ בפונדק ציידים (ואם זאת פרודיה זה אפילו יותר מופרע).   

בגלל זה התעלמתי מן הרמזים שג'ולי שתל בכותרת. עם כל הכבוד לוויקטור ובנימין, כמו שאמרה לי פעם המכשפה שטיפלה בי, "מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…" 

.

מימין, מערכת הרבייה הנשית על פי ויקיפדיה. באמצע שחלות "מפוחלצות" מתוך חשיכה ורודה. משמאל, מבט אל השחלות מתוך זכוכית מגדלת ענקית שמוצבת במרחק מה לפניהן.

רפי בלבירסקי, סטילס מתוך עבודות הווידאו – דדו-מזוכיזם ויום כיפור precious/ בלבירסקי דגם מפות צבאיות מספרו של חנוך ברטוב על דדו וטיפל בפני השטח שלהן טיפול חושני מלוכלך ומנוכר שממקם אותן איפשהו בין תרשים אנטומי, שירה גרפית ומפת פנטזיה. כל השמות – מ"האגם המר הגדול" ועד "לקקן" ו"פורקן ,""מצווה, "טלויזיה" ו"כישוף" – מופיעים כלשונם במפות המקוריות. (השוואה בין השחלות של בלבירסקי לשל ג'ולי? בפעם אחרת)

*

2. מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה

.

ונוס אנטומית, נלקחה מפה לחצו להגדלה

.

"הבה ניזכר במאוימות ואפילו במיאוס העולה בנו כשאנחנו מנסים לדמיין את מה שמתרחש מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה – שרירים, בלוטות, ורידים…" כתב פעם הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק במאמר שנחרט לי בחודי מחטים בזוויות העין (ככתוב באלף לילה ולילה) על דיוויד לינץ' כפרה רפאליט. ז'יז'ק עוסק בזגזוג של הפרה רפאליטים בין אוונגרד לקיטש פסאודו רומנטי ו"מיניות טחובה נגועה ברקב ובמוות." חשבתי על כך בזמן ששוטטתי בחשיכה הוורודה, ופתאום בצד, משני עברי עמוד, נתקלתי בזוג רגלי נשים תותבות ממולאות בחול צבעוני כמו בקבוקי חול אילת, ספק הדמיה של גרביים ספק מזכרות משונות של רוצח סדרתי.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

3. התמונות המופיעות בחלומותינו

"התמונות המופיעות בחלומותינו, כותב קולרידג', מייצגות את התחושות אך הן אינן הגורם להן, כפי שאנו עשויים לחשוב. אין אנו חשים אימה משום שהספינקס מאיים עלינו, אנו חולמים על הספינקס כדי לתרץ את האימה שאנו חשים."

חורחה לואיס בורחס, מתוך "ראגנאראק", "גן השבילים המתפצלים"

חלון הפרספקס האובלי "המנופץ" הוא בעצם ואגינה דנטטה (פות נשכני) שדרכה משקיפים אל מערכת הרבייה. ה"שבר" שנגרע ממנו מונח כשלולית על הרצפה, שבה משכשכים גורי ואגינה דנטטה (לרגע חשבתי שחלמתי על זה, אבל הם עדיין למטה בתמונה).

מימין, Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, משמאל, רישום של איציק ג'ולי (המקור יותר לירי ומחויך מגלגולו התלת ממדי)

השלולית, מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

.

מערכת הרבייה הנשית משמשת כבית גידול למיתוס אישי. תחושה חזקה של פנטזיה ומטמורפוזה שורה על המיצב, בריאה מלאכותית כמו ברומנטיקה הגרמנית והכלאת מין בשאינו מינו. למשל הדמות החייזרית הבאה, שעיניה שחלות, צווארה שפופרת אור, רגליה צווארי ברבור וכפות רגלי ראשי ברבור, והיא ספק מחרבנת מחצב זוהר לתוך פעמון זכוכית.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

 .

ובעצם לא ברור אם מדובר במיתוס פגום שננטש עוד לפני שהפסלים נחצבו עד הסוף (כמו העבדים של מיכלנג'לו), או שדווקא הושלם והתנוון בהילוך מהיר; משהו בצקתי נגלד-נרקב-גודל על הדמויות.

מיכלאנג'לו.

.

לילדוֹת של "חשיכה ורודה" אין פרופורציות אידאליות של פיסול יווני, הן נראות כמו פריקיות של סייד שואו עם ידיים שהתארכו לזנבות אין אונים וחלקי ברבורים, ואפילו לדברים שנשמרים בפורמלין אצל Ripley's Believe It or Not!  

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

4. שירים על מות ילדים

ג'ולי מצהיר ששאב השראה משירי מות הילדים שהלחין גוסטב מאהלר. ומות הילדים אמנם נוכח בעבודה אבל גם כאן יש טוויסט. כי פרידריך ריקרט כתב את השירים כאב שמקונן על מות ילדיו (כאן אפשר לקרוא כמה מהם בתרגומה של ענת פרי) וב"Pink Darkness" אין שום דבר אבהי, היא כמו ספוגה בזכרונות סודיים וכאבי ילדות שנקרשו. אבל יכול להיות שהפסקתי לדבר על החשיכה של ג'ולי והתחלתי לדבר על שלי.

דמיאן הירסט, מתוך Treasures of the Wreck of the Unbelievable 2017

.

וכך או אחרת, מדובר בעבודה רבת סתירות ושכבות שאפשר להמשיך ולקלף: חשיכה חשאית וראוותנית (אני הייתי מוסיפה גם "חלון ראווה" ל"מקדש או מחסן" שכתובים בתוכנייה – ובכלל יש משהו דמיאן הירסט'י בעבודה, בניכוי הקפיטליזם, אם כבר היא נוטה למין צניעות סובייטית). שמתהדרת במערכות רבייה ונגועה במות הילדוּת, שכלתנית אבל גם מאגית ופריקית, אפלה ואופורית כשמה "חשיכה ורודה", בעיקר בזכות יואב בראל התאורן שמקנה לה זוהר של שלטי נאון ישנים, של לונה פארק נטוש.

יש ב Pink Darkness משהו סטרילי (יותר ממשהו, הכניסה לשטחה מותנית בכיסוי נעליים) מה שמקרב אותה כביכול ל it itches  עדו פדר. ועם זאת מדובר בעבודות שונות אם לא הפוכות. פדר שייך לעידן של פני השטח, לא מעניין אותו המתחת. ואילו אצל ג'ולי יש איכות פסיכואנליטית ומין רומנטיקה של יחסי גוף ונפש שמביסה את הדיבור השכלתני.

הרצפה השחורה המבהיקה של המיצב הזכירה לי את "מול הראי" של אידה פינק, שבו מתואר הראי כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. ועם לילה הוא הופך לתהום שחורה של נבואת לב.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

כל התמונות מן המיצב צולמו על ידי איציק ג'ולי

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

שמלתך האדומה המנוסרת (על מיכאל בורמנס)

מרחב של גברים שרועים בתוך אמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ארבע נערות ובובה של איש (פרנסיסקו דה גויה)

*

ובלי קשר אבל כדאי (גילוי נאות, נמר הוא בני היקר וגם השתתפתי בייעוץ אמנותי)

מחר (כמעט היום), שבת 5.5 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע – נמר גולן וג'וזף שפרינצק מציגים את

האיש שלא הבחין בשום דבר – מופע קרקס חדש וחפצים ע"פ טקסטים של הסופר רוברט ואלזר

בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון basta 

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר:

 

Read Full Post »

בין אם זה ילדותי או סתם טקסי – אני אוהבת לכתוב פוסטים לחג. והשנה העומס פשוט העלים את הזמן ובזה אחר זה החמצתי את כולם (שתי דוגמאות טריות? רציתי לכתוב על הספר הזה לכבוד פסח, ועל שבילים של רעב וכליה ביערות האחים גרים – לקראת יום השואה, והם חלפו כמו נופים שרואים מחלון של רכבת). לקראת יום העצמאות רציתי לכתוב על מגיני הדוד והמנורות בציוריו של פול קליי (ולא, הוא לא היה יהודי). המון מגיני דוד ומנורות שמעוררים שלל רגשות ומחשבות, חיוכים ואנחות. התחשק לי להפקיע את הסמל ממירי רגב ולהתבונן בו מחדש דרך קליי הפואטי והאירוני והסודי והמעט מלנכולי. וכיוון שאני שוב לא מספיקה, החלטתי להפריט את הפוסט. אני אביא עשר תמונות (מתוך רבות) ואתם תכתבו, אם תרצו.

הפעם הראשונה שהבחנתי במגן דוד אצל קליי היתה ב"גינה לאורפאוס" ציור אהוב עלי במיוחד שעליו כתבתי פה (בלי המגן דוד, אז עוד הדחקתי אותו כי מה הקשר?).

פול קליי (או פאול קלה, לאלוהי התעתיקים פתרונים), גינה לאורפאוס

והנה עוד אחד (שלושה בעצם) שנקרא "מגדלי שלושת הכוכבים", ולא, זה לא ציור שואה, זה מ1917

פול קליי (פאול קלה?) – מגדלי שלושת הכוכבים 1917

והפסקת מנורה. קטע מציור שנקרא, רקדי, מפלצת, לצלילי שירי הענוג (1922)

פול קליי (פאול קלה) רקדי, מפלצת, לצלילי שירי הענוג, (פרט, 1922)

בין שני מגיני דוד – מלאך יורד (1918)

פול קליי (פאול קלה), מלאך יורד (1918)

ומגן דוד אדום (למעלה מימין) – כוכבים מעל בית מרושע (1916)

פול קליי (פאול קליי) – כוכבים מעל בית מרושע, 1916

וקטע מרישום בשם, קומדיה של ציפורים. לולא צויר ב1918 הייתי חושבת שזה היטלר (גם בגלל הטלאי על חזה האישה)

פול קליי (פאול קלה) קומדיה של ציפורים (פרט, 1918)

ועוד פעם מיתולוגיה יוונית (יש גם מחווה למצריים של הפירמדות עם מגן דוד).

פול קליי (פאול קלה) הסירנות של הספינות, 1917

והנה אחד בלי הילה אפלה.

וזה שנקרא, הספינות חסרות המזל, כמעט נראה כמו פוסטר ליום העצמאות.

פול קליי (פאול קלה), הספינות חסרות המזל (1919) לחצו להגדלה

ואחרון חביב, הקיסר הגדול חמוש לקרב (1921) אקטואלי?

פול קליי (פאול קלה) הקיסר הגדול חמוש לקרב (1921)

*

עוד באותם עניינים

גינה לאורפאוס

הבדיחה היתה עלי (על "הגבעה" של רועי אסף)

עוד על הציונות של ילדותי

על הכחול של דגל ישראל

על שמלת השבת של חנה'לה, אם לא אונס שהושתק אז מה? 

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין

פוליאנה ואני

*

Read Full Post »

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

Read Full Post »

  1. החיגר והסומא

לא מזמן הסתכלתי בפורטרטים מצולמים של הפסל והאמן אלכסנדר קלדר ופתאום תפסתי את מי הוא מזכיר לי.

.

אלכסנדר קלדר (לחצו להגדלה)

מימין, רות צרפתי מציירת את "דודי שמחה", מאת ע. הלל. משמאל, אלכסנדר קלדר.

.

דודי שמחה שר בזמן שאלכסנדר שואג. הוא מחזיק בבובת האריה שיצר לקרקס הקטן שלו (פלא שאין כמותו, היהלום של מוזיאון ויטני, ניו יורק) ומשמיע את קולה. בדקה ה20 של הסרטון הבא אפשר לראות את האריה השואג עד למותו הטרגי בזירה.

.

יש ביטוי כזה, הרכיב חיגר על גבי סומא, שמתאר שיתוף פעולה בין שני מוגבלים; הפיסח משמש עיניים לעיוור שמספק לו רגליים בתמורה, וכך מצליחים שניהם להגיע למחוז חפצם. זה לא רק משל על היחסים בין הגוף לנשמה אלא גם על תיאטרון הבובות שמכליא אדם ובובה.

יש בובנאים שמנסים להעלים את הפיצול כדי לקדם את האשליה שהבובה קמה לחיים, אבל קלדר לא מצניע את מקור השאגה. הוא מניח את לועו הענקי מעל האריה הרציני המעט נוגה, ובמין חוסר עכבות מודרניסטי מפריט את החיבור לקהל.

"הדוד שמחה, הזמר, השטותניק, ובקיצור האמן," כתב ירמי פינקוס. את הרוח הזאת לטעמו, לכדה רות צרפתי באיוריה.

*

  1. עוד אריה שואג

הערת ביניים: בקרקס בלגן של בנז'מין שו הופכת זואי את סלון הבית לקרקס. כשאביה שבע התלאות מתפרץ וצורח, "עוד לא גמרנו עם הקרקס בלגן הזה?" היא מצרפת אותו מיד לקרקס שלה, כלומר תוחבת את ראשה ללועו של האריה השואג והמופתע. ובמילים אחרות – מצליחה לאלף את זעמו של אביה בעזרת המשחק והיצירה.

זה הקסם של האמנות בזעיר אנפין, היכולת להמיר כאב בשמחה באמצעות הצורה.

.

מתוך "קרקס בלגן", כתב ואייר בנז'מין שו (לחצו להגדלה)

*

  1. נשף מסכות

והנה עוד פורטרט מלא חן וחסד וחיוך של קלדר במסכת נייר. עוד הרכבה של שני פרצופים, זה על גבי זה, כשהפרצוף החי מנפיש את המסכונת. האף המשותף משמש כמתלה בולבוסי (מסכות הנייר מוציאות את המיסטר פוטטו הפנימי של כל פרצוף) והפה הקווי מדבר עם הקמט הירחי של הסנטר.

.

אלכסנדר קלדר במסכת נייר

.

מסכת הנייר צולמה במסיבה (נשף מסכות?) שנערך בביתו של קלדר. הנה עוד כמה מן הקרואים:

.

מלמעלה למטה: הכנר אלכסנדר שניידר, אלכסנדר קלדר, הפסל קונסטנטינו ניבולה, משמאל, הצייר רנה בושה (לחצו להגדלה)

.

  1. תאומים אסטרולוגיים

רות צרפתי, מתוך "דודי שמחה" (מתגלח) מאת ע. הלל

.

בשלב מסוים התפתיתי לחשוב שקלדר היה המודל הסודי של רות צרפתי לשמחה, אבל אני נוטה להאמין שזה צירוף מקרים (או שהם "תאומים אסטרולוגיים" כפי שמסבירה העלמה אולריקה ב"אורה הכפולה", שני אנשים זהים שאינם קרובים כלל שבאו לעולם באותו שבריר שנייה…), כי אחרת אין מצב שרות צרפתי היתה מציירת את דודי שמחה מתגלח כך סתם, כשקלדר סיפק לה את הרגע המושלם שבו הוא אומר לעצמו:

אם לא תחדל מזה קופיקו
אמרח לך את האפיקו.

אלכסנדר קלדר

.

עוד באותם עניינים

חייל הבדיל האמיץ

קרקס התלושים

תעלומת האווז הדו ראשי

רבקה הורן, מסכה

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה ב"לב פראי" לדיוויד לינץ'

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל (בייחוד האיור הנפלא האחרון ל"מה עושים העצים")

*

 

Read Full Post »

Older Posts »