Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמנות מושגית’

1.

נַעַר
מוֹחֶה שָּׁמַיִם
מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת

Danko Plazanin, משורר הייקו קרואטי (מכאן)

*

2. אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה

לואיס קמניצר, החדר השני - 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר השני – 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר (Luis Camnitzer, נולד ב1937) הוא אמן אורגוואי ממוצא גרמני שפועל בארצות הברית.
המיצב שלמעלה הוא חדר נטול קיר רביעי. המאוורר פועל, יש רחש מוקלט של דגלים ברוח, אבל המגבת התלויה לא זעה, היא טבולה בבטון. כשחולפים על פני המיצב השמיים משתקפים בראי אבל בשלב מסוים משתקף בו רק הקיר.

בראיון שנערך איתו אומר קמניצר שזאת עבודה על כלא. היא מתייחסת לכלא הפיזי, בייחוד של אסירים פוליטיים, אבל גם לכלא של האמן "שרוצה לפרוץ מוסכמות, סטריאוטיפים, אילוצים תרבותיים, שמנסה להיות מקורי, לשבור את הכללים … וגם הוא נכשל בסופו של דבר … בסופו של דבר הכול הוא כלא: הגוף, גבולות התבונה והדמיון, החברה. זה כמו בצל: שכבות על שכבות של מאסר. אין דרך לשחרר את עצמך לחלוטין, אלא אם כן אתה הופך בודהיסטי או משהו, ולשם עוד לא הגעתי … אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה."

*

3. אינטרמצו – נונו משורר העננים

אחד מן האוספים היפים בהצגה הוא אוסף העננים המצויירים של נונו "משורר העננים". נונו הוא אסיר עולם, שנגזר עליו, "לאכול רק לחם מטוגן ומים מעופשים". כל העננים באוסף של נונו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא שלו. השמים הנשקפים מן החלון הם כל מה שרואה נונו מן העולם שבחוץ. הם מסמלים את הטבע, את החופש, את כל מה שחסר לו בחיים. חלון הגעגועים הופך לדף ציור, לאמנות. הכאב הופך ליופי. כך קל יותר להכיל אותו. (מתוך האוסף הכי הכי)

צילום, לואיס קמניצר

צילום, לואיס קמניצר

*

4. לראות את השמיים דרך הרכוש

בהמשך הראיון נשאל קמניצר האם לברוח מכלא באמצעות הדמיון, זה לא המוצא של האמן.
ועל כך הוא משיב:

כן, אם זה רק היה עובד. אבל זה נגמר בנקודה שבה הדמיון מסתיים שוב ושוב: במסחור, כלוא בכלא החדש של האובייקט … השאלה הגדולה היא תמיד: האם אנחנו כאמנים מייצרים תרבות או סחורה? … אני רוצה לייצר תרבות, אבל כוחות הנגד הם כה גדולים שלא משנה מה, זה תמיד נגמר בייצור סחורה.

זה קשור גם לנער מלמעלה, שמנגב את השמיים מהשולחנות.

בעבודה של יוקו אונו (1962) a painting to see the sky III היא מבקשת מאנשים לראות את השמיים בין יריכי אישה, לראות את השמיים בין יריכיהם שלהם, לראות את השמיים דרך הרכוש שלהם אחרי שינקבו אותו לשם כך. והיא גם נותנת דוגמא לרכוש: "מכנסיים, ז'קט, חולצה, גרביים, וכן הלאה."

*

5. מגריט אינו צייר

קמניצר כמו יוקו אונו, הוא נצר של האמנות המושגית שנולדה בשנות הששים של המאה הקודמת. אמנים שמאסו במסחור עבודתם ניסו להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות.

מיצב החדר הוא בין השאר (בכוונה או לא בכוונה) מחווה למגריט.

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

רנה מגריט, ראי, 1963

רנה מגריט, ראי, 1963

"מגריט אינו צייר," אמר עליו ידידו הסוריאליסט לואי סקוטינר (בפרפרזה על זו אינה מקטרת כמובן) "שפת הציור לא מעניינת אותו, הציור שלו הוא רעיון." ובניסוחו המלבב של מאיר אגסי: "בד הציור היה המזכירה הקשישה [של מגריט] אשר לה הכתיב את הדימוי-רעיון שלו."

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "זה ראי" 1966-1968

האמנות של קמניצר היא שירה חיה. במקום לכתוב שאין אוויר בתאו, המגבת דוממת כאילו נטבלה בבטון, הוא באמת טובל אותה בבטון. הופך אותה למונומנט של חנק ומוות. הרוח ממוכנת ומנותקת ממשק הדגלים המוקלט, מן המגבת, מן השמיים המשתקפים בראי. הטבע מפורק לדוגמיות ושיקופים.

אחת מהנערות שהיתה איתי בצבא הביאה איתה קצת ים לטירונות, בשקית. עד היום קשה לי להחליט אם זה שיא המסחור והפופ ארט (להפריט את הים לשקיות במקום הדבר האמיתי) או פיוט רזה של אמנות מושגית. לפעמים קשה להחליט.

"איש העסקים", הקפיטליסט של הנסיך הקטן, מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן," פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה המצויירת שמכילה את הכבשה הנכונה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך. (מתוך הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת)

*

6. השמיים שבתוכי

התחלתי בחדר השני של קמניצר. היה גם חדר ראשון, כמעט חשוך, עם שלד של מיטה מצינורות גז שמעליו תלויה מנורה עמומה. הרצפה שמתחתיה נצבעה בשחור כאילו היה שם חור. נורה חלשה נקבעה במרכזה כ"השתקפות" חיה של מנורת התקרה.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

השחור הזה מתקשר לי אגב, לשחור שבתוך הארון השמיימי של המגריט שלמעלה.

לואיס קמניצר, החדר השני 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

לואיס קמניצר, החדר הראשון 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

בקיר של החדר הזה היה חלון חסום בספרים. האם חלונות יכולים להחסם בספרים? "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר. לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת, ועד אז אשים פה את השמיים שבתוכי ספר נהדר שפותח קירות.

*

עוד באותם עניינים

המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

ים המלח של ורד נבון (שבו מבליח קמניצר בעוד עבודה נהדרת)

בואי אמא

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

האוסף הכי הכי

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

*
ובלי שום קשר, פעמיים מרב:

לכו ל"אֶרֶץ" התערוכה הנהדרת של מרב סבירסקי בגלריית הקיבוץ (אולי עוד אכתוב עליה, אבל שום דבר לא ישווה ללהיות שם).

*

והבטחתי לעדכן פה על הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו.

יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים

יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים

*

Read Full Post »

לענת ויסמן היקרה שמעקמת את אפה בכל פעם שאומרים הנסיך הקטן               .

.

זוהי רשימה שלישית (ואחרונה בהחלט) על הנסיך הקטן

לרשימה הראשונה

לרשימה השנייה – על האיורים

*

הקדמה

מהיכן אני? אני מילדותי, כמו מארץ מולדת.
אנטואן דה סנט אכזופרי

עד המאה השבע עשרה האמינו רבים מאנשי המדע שכל מיני יצורים קטנים כמו זחלים של זבובים, דגיגים ועכברים נוצרים מטינופת או מבוץ, בלי הורים. אביוגנזה, ככה קוראים לדבר הזה. אני זוכרת כמה התפלאתי עליו בשיעור טבע בכיתה ח'; זה לגמרי מופרך, כמו לחשוב שהאמנות המושגית למשל, או הפילוסופיה או השירה (לא חרוזי ילדים, אלא שירה-שירה) בקעו באופן שרירותי מתוך הטינופת של הבגרות.

לכל דבר בחשיבה האנושית יש שורשים בספרי ילדים. כבר נגעתי בזה לא פעם ולא פעמיים (כשהסברתי למשל, את תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט על פי חייל הבדיל של אנדרסן וכן הלאה), אבל לאוונגרד של הנסיך הקטן אני ניגשת בהיסוס מסוים. זה לא קשור לתובנות אלא לנמענים של הפוסט; אוהביו המסורתיים של הנסיך הקטן יירתעו מן הסתם מן הקרירות המופשטת של הצורה (למרות שטפטפתי קצת לפוסטים הקודמים לשם חיסון), ואילו מעקמי החוטם – שלידם אני מרגישה מיותרת ועקשנית כמו מסיונרית באפריקה – אינם בקיאים דיים כדי להעריך את אוצרות האוונגרד של הספר. אז עשו טובה ותקראו, אם לא בספר – לפחות כאן, צריך רק לקדד.

ועוד משהו: כמה מהדברים כבר עלו פה בהקשרים קודמים. הסליחה עם אלה שזוכרים אבל היה חשוב לי לפרוש את העושר הכוריאוגרפי, המיצגי והמושגי של הנסיך הקטן.

*

.

.

למעלה: כסא המתנה לשקיעת השמש, סנט אכזופרי.

למטה: כסא המתנה לעלה נושר, איור: בתיה קולטון, בעקבות האוסף הכי הכי.

.

פינה באוש בראשי תיבות

ונתחיל בדוגמא מינימליסטית: הנסיך הקטן אוהב לצפות בשקיעת השמש, בייחוד כשהוא עצוב. כוכבו כה קטן שדי להזיז את כסאו כמה צעדים כדי לראות את השקיעה פעם נוספת וכן הלאה והלאה. יום אחד הוא צפה כך בארבעים וארבע שקיעות.

זהו מנגנון פואטי ממוזער אבל אופייני: מצד אחד הפצע שמשקפת השקיעה, הליריות שהסתיידה מרוב שימוש, ומצד שני – הכסא שמדגיש את המלאכותיות, את "תיאטרון השקיעה". הרעשים הארציים של גרירתו והצבתו מפריעים לכינור הדמיוני המנגן ברקע. שלא לדבר על השיכפול: עוד גרירה ועוד גרירה, ועל הצוננין של הספירה: 44 שקיעות על פי תרגום אריה לרנר (ורק 43 על פי אילנה המרמן).

עכשיו קחו את הצירוף הזה של: ליריות ועצב, התעסקות בכסאות, וחזרה אובססיבית על אותה מחווה – וקבלו את קפה מילר של פינה באוש בראשי תיבות.

(על רגל אחת למי שלא ידע או זכר: קפה מילר מבוסס על זכרונות הילדות של פינה מבית הקפה של הוריה בזולינגן. על פי האגדה היא שיחקה מתחת לשולחנות ומשם עקבה אחרי היחסים שנרקמו בין הלקוחות וקלטה את העצב, הבדידות, הניכור והכמיהה לאהבה. עשרות כסאות הקפה מוצבים על הבמה וכמה מן הדמויות רוקדות לתוכם בעיניים עצומות, באמוק, בשיכחה. אחד הגברים, בתפקיד כפוי טובה של מלצר, מזנק ומעיף את הכסאות מדרכן ברגע האחרון ואחר כך מסדר אותם בחזרה. אף אחת מהדמויות אינה מתייחסת אליו. הן ממשיכות לרקוד בין הכסאות המתמוטטים, בין החבטות המחרישות את המוסיקה קורעת הלב המתנגנת ברקע, אריות מתוך "דידו ואניאס" ומתוך "מלכת הפיות" של פרסל. עוד על קפה מילר כאן וגם כאן.)

פינה באוש, קפה מילר

*

מחול הרכבות   

לא שהכל כל כך רגשי, אגב; קחו לדוגמא את המפגש של הנסיך הקטן עם כַּוָן הרכבת:

מה מעשיך כאן? [שואל הנסיך הקטן]
אני מכנס את הנוסעים בקבוצות של אלף איש, אמר פקיד המסילה, ואחר כך אני מכוון את הרכבות המסיעות אותם, עיתים ימינה ועיתים שמאלה.
אותה שעה חלפה על פניהם בקול המולה גדולה, כרעם מתגלגל, שהרעיד את תא הכוון, הרכבת המהירה שהיתה מוארת בשפע אורות.
אץ להם הדרך, העיר הנסיך הקטן. לאן פניהם מועדות ומה הם מבקשים?
אפילו נהג הקטר אינו יודע זאת, השיב הכוון.
ועוד רכבת מהירה, מוארת ומטרטרת, עברה בסמוך להם ופניה לכיוון ההפוך.
הכי כבר חוזרים הם כלעומת שבאו? תמה הנסיך הקטן.
הללו נוסעים אחרים הם, הסביר פקיד המסילה, הם מתחלפים.
הכי לא היו שמחים בחלקים במקום המצאם?
לעולם אין אדם שמח בחלקו במקום הימצאו, אמר פקיד המסילה.
והנה עברה ברעם גלגלים רכבת מהירה שלישית, כולה שופעת אור.
כלום רודפים הם אחרי הנוסעים הראשונים? שאל הנסיך הקטן.
(הנסיך הקטן, תרגום אריה לרנר)

הפוטוריזם והרכבת – דינמיקה של רכבת, לואיגי' רוסלו, 1912

.

יגידו מה שיגידו אנשי המסר – זוהי חֶלְקת הפוטוריזם הקטנה של הספר (הפוּטוּריזם, על רגל אחת – היה זרם אמנותי מראשית המאה העשרים שחרת על דגלו את פולחן המהירות, המכונה והעתידנות). סנט אכזופרי אמנם בא לקלל את הניכור, אבל נסחף לרגע בעל כורחו בקסם הפוטוריסטי של הרכבות הרועמות והמוארות החוצות את המרחב הלוך ושוב, אלפי אנשים חולפים בכיוונים הפוכים במין פזמון חוזר של בלט אורבני. (כמעט העתקתי לכאן את הסצנריו המטורף של "מחול מכונת הירייה" של מרינטי כדוגמא לבלט פוטוריסטי, אבל התאפקתי כדי לא להאריך. עוד על הפוטוריזם אפשר לקרוא כאן).
וזה לא הבלט ההמוני היחיד בספר; בפרק 16 מתוארת הדלקת הפנסים על כדור הארץ ממעוף מטוס:

ממרחק הרושם היה מרהיב. תנועות הצבא הזה [צבא מדליקי הפנסים] היו סדורות וערוכות כמו בריקוד בלט באופרה. ראשונים הופיעו מדליקי הפנסים של ניו זילנד ואוסטרליה … אחר כך נכנסו למחול מדליקי הפנסים של סין וסיביר … ואז בא תורם של מדליקי הפנסים של רוסיה והודו, אחר כך של אפריקה ואירופה. אחר כך של אמריקה הדרומית. אחר כך של אמריקה הצפונית. וכל אלה לא טעו בסדר הופעתם אפילו פעם אחת. זה היה נהדר. רק מדליק הפנסים היחיד של הקוטב הצפוני, ומדליק הפנסים היחיד של הקוטב הדרומי חיו חיי בטלה ושאננות: הם עבדו פעמיים בשנה.

(הנסיך הקטן, תרגום אילנה המרמן, מצוטט בקיצור, ההדגשות שלי)

כדור הארץ בלילה

.

ממרומי המטוס של סנט אכזופרי נחשפת הכוריאוגרפיה של בלט החיים. יש קשר בין המקצוע והייעוד של סנט אקזופרי לאוונגרד האינטואיטיבי שלו, ליכולת להתבונן מבחוץ ולגזור תבניות מהסיטואציות הרגשיות ביותר.

*

המצאת הידידות

כסא השקיעה הוא דימוי בודד – גם אם מרכזי – בספר ואילו הפוטוריזם מבליח לרגע ונעלם כמו רכבת דוהרת. לפני שאחשד בהיטפלות לזוטות אני מגיעה ללב לבו של הספר (או לפחות מאחד הלבבות שלו, כי לספר הזה חובב השכפולים, יש לפחות שלושה לבבות, כמו לדיונון).

ובקיצור, בואו נבדוק את "נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב", כמו שקורא לו אריה לרנר. בפרק זה פוגש הנסיך הקטן בשועל שמבקש ממנו לאלף אותו.

… מה פירוש "לאלף"? [שואל הנסיך הקטן]
זהו עניין שהזניחוהו יתר על המידה, הסביר השועל, ופירושו לקשור קשרים.
לקשור קשרים?…
אמת, נכון הדבר, ענה השועל, בעיני הינך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים אחרים; אין לי צורך בכך. אף אתה אינך זקוק לי; בעיניך אתה אינני אלא שועל הדומה למאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו.

אני מדלגת על עמוד בערך ומגיעה לחלק המעשי:

… תחילה [מסביר השועל] תשב לך במרחק מה ממני, כך, על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקור כל אי הבנה. אך כל יום תוכל לשבת קרוב יותר אלי…
למחרת היום חזר הנסיך והקטן ונפגש עם השועל. הלה פנה אליו ואמר:
מוטב לשוב יום יום באותה שעה. אם תשוב למשל, בשעה הרביעית אחר הצהריים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית. ככל שתקרב שעת הפגישה ארגיש עצמי מאושר יותר. ובהגיע השעה הרביעית אתחיל להתרגש ולדאוג. אז אדע לראשונה את מחיר האושר! אך אם תבוא בכל שעה שתהיה, לא אדע לעולם אימתי עלי להתכונן בלבי…

השועל מלמד את הנסיך הקטן שיעור בחברות. הוא לא מציע לו להתרועע איתו, להאזין לקולו, לשאול במה הוא אוהב לשחק והאם הוא אוסף פרפרים (כמו שמטיף סנט אקזופרי בתחילת הספר), אלא מלמד אותו כוריאוגרפיה נוקשה, כללים פורמליים של תנועה בזמן ובמרחב. יותר מכל זה מזכיר לי את (Security Zone  (1971 מיצג ללא קהל שעשה ויטו אקונצ'י בהשתתפות לי ג'אפי, אדם שאקונצ'י לא בטח בו בחיי היומיום. העבודה נועדה "למדוד" את האמון ביניהם ואף "לבנותו". לשם כך הסתובב אקונצ'י על רציף 18 בניו יורק רעול עיניים, ידיו קשורות מאחורי גבו ואוזניו פקוקות. לא היתה לו ברירה אלא לבטוח בג'אפי, היחיד שיכול היה למנוע ממנו לפסוע לתוך המים.

ויטו אקונצ'י, Security Zone 1971

הנסיך הקטן והשועל

.

בהערות הנלוות לעבודה דן אקונצ'י באפשרויות להרחבתה: האם כדאי להיפגש עם ג'אפי באופן קבוע כדי לתרגל את האמון ביניהם, ואולי עדיף להרחיב את הפרוייקט ולהפוך אותו לשיטה, להכין מפה גאוגרפית של מקומות שבהם יוכל להתאמן על צרכים, יחסים, רגשות.

ההנמקה של השועל לשעת מפגש קבועה מראש (הפיסקה השנייה בציטוט למעלה) מזכירה את הנסיון של היצ'קוק להסביר לטריפו מהו מתח (צוטט כאן לאחרונה, בהקשר אחר ובגרסה מורחבת):

אנחנו משוחחים כאן לתומנו, אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן… [ונניח ש] הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ.

*

מסע בין כוכביות

אנשי המסר רואים במסעו של הנסיך הקטן סיור בעולם המבוגרים: המבוגרים (על פי יפה ברלוביץ, שמצוטטת אצל גדעון טיקוצקי, אני לא מסוגלת לחשוב ככה, אפילו לא בכאילו!) – הם שתלטנים אבסולוטיים (כמו המלך), פעלתנים לשם פעלתנות (כמו איש העסקים), מצייתים בעוורון (כמו מדליק הפנסים), מלומדים עקרים (כמו הגיאוגרף), יהירים (כמו הרברבן) ושיכורים (כמו השתיין).

.

אני מתבוננת באיורים ומגלה שהכוכבים הם באותו סדר גודל (בניגוד למה שכתוב, אגב): סדרת כדורים גדולים עד ענקיים שעל כל אחד מהם ניצב או יושב איש בודד שחוזר על מחווה גופנית ו/או מילולית, עם או בלי חפץ: המלך מצווה שוב ושוב לכל העברים, הרברבן מסיר את כובעו וקד בכל פעם שהנסיך מוחא כפיים, השיכור הופך בקבוקים מלאים לבקבוקים ריקים וגם הדיאלוג איתו הוא לגמרי מעגלי, איש העסקים ממלמל חישובים ועוקב אחריהם באצבעו, מדליק הפנסים מדליק את פנסו ואומר בוקר טוב, מכבה ואומר ערב טוב. והגיאוגרף הוא אמנם קצת עמום, הוא רק מחדד את עפרונו כדי לרשום עדות (באיור אגב, יש לו זכוכית מגדלת שגם עליה יכול כוריאוגרף-במאי עתידי לבסס איזו מחווה). חבורת אנשים על כדורים, כמו בקרקס; כל העולם במה.

אלה לא "תמונות חיות" ("tableaux vivants", הצבת אנשים בפוזות תיאטרליות שהיתה פופולרית עד המאה התשע עשרה) התמונות החיות היו קפואות; הפעילות של אנשי הכוכביות קרובה יותר למיצג, אמנות המבוססת כזכור, על רעיונות ופעולות; למשל – רעיון הגאווה הריקה המתגלם בהסרת כובע וקידה בכל פעם שנשמעות מחיאות כפיים, שוב ושוב ושוב; כי ההווה המתמשך, המשתכפל שוב ושוב, הוא זמן המיצג. ועוד עניין שמקשר בין דיירי כוכביות למיצגנים הוא הניתוק מכל הקשר סיפורי. כלומר, אם ניקח את הרברבן – די במחיאות כפיים, אין צורך בהצגה או במעלל אחר שיצדיק אותן. לא נרמז איך הפך הרברבן ליצור כזה וגם אין שום סיכוי שישתנה.

והנסיך הקטן? הוא ממלא את תפקיד הקהל.

.

למעלה, כוכבה של נערת ההולה הופ (סיגלית לנדאו)

למעלה, כוכבה של המסתפרת (רבקה הורן)

כוכבה של בולעת הפנינים – מתוך "המוצצת הנוצצת" 1998, מיצג שבו בולעת הילה לולו לין פנינה אחרי פנינה במשך דקות ארוכות.

.

ונכון, במיצגים יש לא פעם טוויסט לפעולה יומיומית: להולה הופ של סיגלית לנדאו יש עוקצי תיל, רבקה הורן מסתפרת בשני זוגות מספריים, והילה לולו לין בולעת פנינים על חוט, פעולה חסרת שחר לכאורה. אם לא נוח לכם לקבל את אנשי הכוכביות לעולם המיצגים, אפשר להסתפק במחול הפוסט מודרני, שהוסיף תנועות יומיומיות לשפת המחול כמו שאפשר לראות בתחילת הסרטון הבא (טריילר של סרט תיעודי מרתק על מחול פוסט מודרני). כמה קל להציב במקום הרקדנים את דיירי הכוכביות, זה בצד זה על הכדורים הענקיים שלהם, כל אחד שבוי בלופ של המחוות הקבועות שלו. זה רק יבליט את הבדידות והתלישות.

.

*

לספור כוכבים ואורות

המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: "איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?" לא, הם שואלים: "בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?" ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו.

(הנסיך הקטן, תרגום אילנה המרמן)

סנט אכזופרי לועג לשיגעון המספרים של המבוגרים, אבל במהלך הקריאה מתברר שגם הוא נדבק במחלה: הוא מונה את מספרי האסטרואידים בהם בקר הנסיך הקטן (כדי להוכיח את קיומם למבוגרים?) ואת מספרי הנוסעים ברכבות המנוכרות. כדי לתאר את כדור הארץ הוא מדקלם שנתון סטטיסטי שלם: 111 מלכים, 7,000 גיאוגרפים, 900,000 אנשי עסקים, 7.5 מיליוני שיכורים, 311 מיליוני גאוותנים. ו-462,511 מדליקי פנסים שהועסקו ב6 יבשות לפני המצאת החשמל. סך הכל 2 מיליארד מבוגרים שיכולים להצטופף לדבריו, בכיכר שגודלה 25 על 25 קילומטרים.
ואם לא די בזה, הנסיך הקטן עצמו סופר שקיעות (ראו למעלה)! וסנט אכזופרי סופר איתו; הוא מגלה לנו שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו המסתחרר של מדליק הפנסים בעיקר בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. וזה לא נסיון לרַצות את המבוגרים, זה הרגע שבו מסגיר המספר את משיכתו שלו למספרים.

תנוח דעתכם, לא מדובר חלילה, במעידה ובגידה והזדקנות אלא באמצעי בדוק נגד קלישאות וסנטימנטליות, ובסממן מובהק של אוונגרד. קחו את יוקו אונו למשל. עוד כשכתבתי על נאום השועל התלבטתי בינה לבין אקונצ'י. מיצג האמון שלו אמנם חופף למיצג הידידות של השועל אבל חסר בו הנופך הלירי המשותף ליוקו אונו ולסנט אכזופרי. ספרה של אונו "אשכולית" שיצא לראשונה ב1964 עשרים שנה אחרי מותו של סנט אכזופרי, מכיל רישומים וקובצי הוראות שכל אחד מהם הוא בו-בזמן אמנות מושגית ושירה. הזיקה בין חתרנות למילוי הוראות מפתיעה באמנות המושגית בדיוק כמו בנסיך הקטן; אונו נתפסה בשעתו כעוף מוזר באוונגרד הניו יורקי, היא היתה רגשית ויצרית ופיוטית מדי לטעמם, ועל רקע זה בולטת ביתר שאת המשיכה שלה למספרים. למשל:

.

NUMBER PIECE  I

מְנֶה את כל המילים בספר
במקום לקרוא אותן.

.

.

NUMBER PIECE  II

החלף את שמות העצם בספר במספרים
וקרא.
החלף שמות תואר בספר
במספרים וקרא.
החלף את כל המילים בספר
במספרים וקרא.

חורף 1961

וגם

COUNTING PIECE  I

מְנֶה את מספר האורות בעיר
כל יום.
ערוך רשימת מספרים ותלה אותה על
הקיר.

.

.

COUNTING PIECE  II

מְנֶה את מספר הכוכבים בשמים
כל יום.
ערוך רשימת מספרים ושלח אותה אל
ידידיך.

חורף 1962
מתוך אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו

ובהמשך לכך ובחזרה לנסיך הקטן – השיא (מבחינת האווגרד כמובן) מתרחש במפגש עם איש העסקים: הקפטליסט השמן עם הסיגר מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, הוא טוען, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן". פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה שעליה כתבתי בפעם הקודמת הוא מכיל את הכוכבים כמו שהיא מכילה את הכבשה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך.

השטר שהונפק לכבוד הנסיך הקטן (אני לא הייתי מעזה להחריד את רוחו של סנט אכזופרי ממנוחתה).

*

רציתי לכתוב עוד הרבה דברים, ביחוד על הזיקה המשונה והמרתקת בין סנט אכזופרי ליוזף בויס (על זה לפחות תוכלו לקרוא בספר החדש שלי שיגיע תוך שבוע-שבועיים לחנויות). אבל הפוסט הזה הלך והתנפח לממדים בלתי אפשריים… אז אזכיר רק שתחושת האוונגרד שלי זכתה לגיבוי לא צפוי. זוכרים את לאון ורת ידיד הנפש של סנט אכזופרי שלו הוקדש הנסיך הקטן? ובכן גדעון טיקוצקי כתב עליו כאן  ונחשו מה? ורת היה בין השאר מבקר אמנות שקידם את ההכרה בהישגי הדאדא והסוראליזם.

*

עוד יצירות שצד הצורה שלהן קופח על חשבון התוכן

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של טרנטינו

*

קשור מאד

על בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

מיצגניות וגיבורים

הפוטוריזם ואני

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

דברים נפלאים

מודרניזם לקטנים – על האיורים לשמוליקיפוד

*

Read Full Post »

זה מה שאמרתי ב-12 הדקות שלי בבלוג החי של "ההם" (הערב כולו השאיר טעם של עוד):

ויטו אקונצ'י  הוא אמן רב תחומי, אמריקאי ממוצא איטלקי. הוא היה משורר, עד שגילה שהדף הוא מרחב והמילים הן אמצעי תחבורה. הן מסיעות את הכותב משמאל לימין ומלמעלה למטה על הדף. בעקבות הגילוי הוא ירד מהדף אל המרחב הממשי של הרחוב. הוא הפך לאמן וידאו וגוף ואחר כך לפסל ולארכיטקט. עד היום הוא ארכיטקט, כבר למעלה מעשרים שנה.

ב-1990 בתחילת דרכו כארכיטקט, הוא הוזמן על ידי בית ספר יסודי בפיניקס אריזונה, לתכנן סככה להסעות. הוא הציע לפוצץ את בית הספר. זאת אומרת – לא ממש. אבל נניח שהיו מפוצצים את בית הספר וחלקי קירות וגג היו קורסים ועפים לכל עבר ונוחתים על הקרקע בזוויות משונות – את זה הוא הציע לבנות. הקירות הנוטים יספקו את הצל.

למותר לציין שההצעה נדחתה. אבל מתחשק לי לבחון אותה קצת, מכל מיני כיוונים: רגשיים, פיוטיים, צורניים, ספרותיים, פסיכולוגיים, חינוכיים ועוד (והכל ב12 דקות).

*

ובכן – 10 הערות על הסככה של ויטו אקונצ'י:

1.
הסככה כפנטסיית נקמה – התגובה הראשונה שלי על ההצעה הזאת היתה מין תרועה פנימית: יש!  להחריב את בית ספר! מסתבר שהכעס לא שוכך עם הגיל. אקונצ'י מציע את פנטסיית הנקמה התלמידית שלי, הגיונית ומופרכת כאחת, סמלית ובו בזמן ממשית, בלי טעם הלוואי שמותירה כל נקמה, לפי השמועה לפחות.

*

2.
החורבות כמטפורה לזמן – כשיש חופש אומרים "היום אין בית ספר". הסככה היא מימוש המטפורה. היא מסמלת את פרק הזמן שבו "אין" בית ספר, הוא "נגמר", לפחות לכמה שעות. ותאמינו או לא – לכך התכוון המשורר, כלומר ויטו אקונצ'י: גם כיום, כארכיטקט, הוא עדיין מתחיל כל עבודה ממילים, ולא משרטוט. במקרה הנוכחי הוא התחיל מהביטוי "אין בית ספר", ככה הוא הגיע לפיצוץ.

*

3.
החורבות כרדי-מייד, כהערה על חלל – סככה היא חלל פתוח. חורבות הן חלל שסוע, פרוץ, כלומר פתוח. אקונצ'י מציע את ההזרה וה"שִׁיק" של ה"רדי מייד", יופיים ושימושיותם של הפגם והפצע. בית הספר קרוע בכוונה, כמו הג'ינסים והגרבונים האופנתיים. היופי כידוע, נע במעגל; המכוער של היום הוא היפה של מחר. אבל כיוון שגרתי בפיניקס בערך באותה תקופה ואני זוכרת את הלוק המלוקק והסינתטי של הפרוורים – יש כאן חת'כת תעוזה.

*

4.
החורבות כנווה מדבר – פיניקס נמצאת במדבר. חם שם בקיץ כמו בגיהנום. סככת ההסעות היא המקום שבו עוצרות השיירות, כלומר "נווה המדבר".
ממש ליד פניקס נמצא טלייסין ווסט, בית החורף של פרנק לויד רייט שמפליא להשתלב בנוף. הסככה של ויטו אקונצ'י לא משתלבת בנוף, כמו שהיא לא משתלבת בפרוורים המיופייפים. הפיצוץ המצחיק-מושגי שלו גובל באמירה אקולוגית; פאסט-פורוורד לעתיד שבו האדם ידביר את הטבע ואת עצמו וימצא מחסה בחורבות.

מדבר, אריזונה

5.
אסוציאציה ספרותית – "ראי הסתרים" היא קומדיה הירואית בשתי מערכות המתוארת בסיפורו של בורחס "סקירת יצירתו של הרברט קווין". אני מצטטת בהשמטות ניכרות:

המערכה הראשונה (הארוכה ביותר) מתרחשת במעונו הכפרי של הגנרל טראל, בסביבות מַלטון-מוברֵאי. מרכזה הבלתי נראה של העלילה היא העלמה אולריקה טראל, בתו הבכירה של הגנרל … היא עצמאית ויהירה … העיתונות מכריזה על אירוסיה לנסיך רוטלאנד, ואותה עיתונות מכחישה את דבר האירוסין. המחזאי וילפריד קוורל מאוהב בה – הצעירה העניקה לו כמה פעמים נשיקה פזורת דעת. הגיבורים הם בעלי הון עתק ואילן יוחסין עתיק יומין. [וכן הלאה והלאה… ואז:]  דמויות מן המערכה הראשונה מופיעות שוב בשנייה, אך שמותיהן שונים. "המחזאי" וילפריד קוורלס הוא עתה סוכן נסיעות מליברפול. שמו האמיתי הוא ג'ון ויליאם קיגלי. העלמה טראל אמנם קיימת, אך קיגלי לא ראה אותה מעולם – הוא אוסף את תמונותיה בקדחתנות מתוך העיתונים "טאטלר" או "סקאץ'". קיגלי הוא מחבר המערכה הראשונה. "המעון הכפרי" המפוקפק, או הבלתי אפשרי, הוא פנסיון יהודי-אירי, שם מתגורר קיגלי. הוא בונה אותו מחדש ומייפה אותו… עלילת שתי המערכות היא מקבילה, אך בשנייה הכל משונה עד מאד, דחוי למחר או כושל."
(מתוך "גן השבילים המתפצלים")

ובחזרה לאקונצ'י: הסככה היא השתקפותו של בית הספר בראי הסתרים.
"כאשר הוצג המחזה," כותב בורחס, "הזכירה הביקורת את שמותיהם של פרויד ושל ז'וליאן גרין. הזכרתו של הראשון נראית לי בלתי מוצדקת לחלוטין."

*

6.
ובהמשך לסעיף הקודם – החורבות כצל נפשי: אקונצ'י לא מתייחס לפסיכולוגיה. לא שהוא נגדה, היא פשוט לא עולה בדעתו. בספר שכתבתי עליו ועל דויד גרוסמן, השתמשתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" כדי למלא את החללים הפסיכולוגיים במיצגי הגוף שלו. אבל כמו שההר בא אל מוחמד, כך גם הפסיכולוגיה באה אל ויטו אקונצ'י. ובהקשר הנוכחי: אם נתייחס רגע לבית הספר כאל ישות פסיכולוגית, הסככה של אקונצ'י היא הצל (פשוטו כמשמעו), כפי שהוגדר על ידי יונג. כלומר, הבבואה הבלתי מחמיאה, סך כל התכונות הלא רצויות והתיפקודים שלא התפתחו. הצל הוא החלק של האישיות שהאגו, כלומר בית הספר, אינו יכול לקבל. החלק שאינו בשליטה, צד הדיכוי ועונשו. בית הספר מרחיק את השיקוף כדי שלא יאיים על זהותו. כלומר, מדחיק אותו ללא מודע. כלומר, לא בונה את הסככה. לטענת יונג, ככל שהצל מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך ודחוס יותר.‏ ההתמודדות עם הצל, הנסיון להשלים עם קיומו ולמצוא לו מקום, היא חלק משמעותי מתהליך ההתפתחות והאינדיבידואציה.
ובחזרה לבית הספר: גם הסככה מאיימת יותר כשהיא מודחקת. להקים אותה פירושו להכיר בכעס של התלמידים ולהכיל אותו. לתת להם בית ספר חרב לשחק בו בצד בית הספר השָׁלם. מה שכבר מנטרל חלק מהכעס ומציע שיחה; ודיאלוג הוא הבסיס לכל חינוך ראוי לשמו (וגם במיטבה, עדיין קשה לי עם המילה הזאת "חינוך", בגלל החד-כיווניות שלה, אבל נגיד שזה היה מביא להתפתחות הדדית).

*

7.
ובהמשך לסעיף הקודם, החורבות כמצע לגרפיטי – בתי ספר מועדים לוונדליזם. כל שכן סככות, שהן פרוצות מעצם טבען. בסביבה של חורבות לעומת זאת, הגרפיטי הוא לגיטימי. ההקשר מסווה את ההשחתה, נותן לה אליבי – כמו בַּסרט של היצ'קוק שבו "מוסתרים" היהלומים באופן גלוי, בתוך נברשת בדולח. ובעצם מתרחשת כאן סימביוזה: בית הספר מרוויח פרקטיוּת וכלכליות (לא צריך לגרד ססמאות או לסייד) והתלמידים מרוויחים יצירה. אקונצ'י שילב גירים וקירות דמויי לוחות בגרסת בית הספר המפוצץ: "מה שאנחנו אוהבים," הוא אמר (בשם הקבוצה שעובדת איתו), "זה שעכשיו שהם מחוץ לבית הספר, הילדים יכולים לכתוב את המסרים שלהם, לפתח שפה משלהם."

*

8.
החורבות כאמנות מושגית – בעבודת הבודי ארט המפורסמת שלו Conversions אקונצ'י משך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זו היתה כמוצהר, מטרת העבודה. אבל הוא לא באמת ציפה שזה יקרה… בהערות ל Conversions הוא כותב: "חשוב שהניסיון עקר. כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."

רבות מתכניות הבנייה של אקונצ'י אינן מגיעות לכלל בצוע. שמעתי אותו מדבר על כך. לא בתלונה. כבדרך אגב; כי בסופו של דבר, הוא היה ונותר אמן מושגי, כלומר אמן של רעיון. גם כשהארכיטקטורה שלו פונה למציאות היא עדיין קורצת לתודעה. וכדי שהסככה תפעל בתודעה היא לא חייבת להתממש, מספיק "לרצות" להחריב את בית הספר. זה פועל גם בתור רעיון. למשל עכשיו.

*

9.
ושאלת השאלות – האם סככה כזאת, כלומר פיצוץ כזה, מעודד אלימות? יש טענות כאלה נגד סרטים אלימים, נגד משחקי מחשב אלימים. ואני שיש לי יד ורגל במאגיה, מוסיפה עוד שכבה של ספקות: לפוצץ דגם של בית ספר זה וודו למתחילים.
ומצד שני, התכלית אינה הרס, אלא צל ומחסה ויצירה. וזו גם האמת, שצריך לפוצץ את "בית הספר הפנימי" כדי לצמוח וכדי ליצור. להישאר בגבולות מה שלמדת זה לדרוך במקום, כלומר לסגת לאחור.

*

10.
ובהמשך לסעיף הקודם, אני חוזרת לפנטסיה התלמידית: סיפרתי לבני בן האחת עשרה (כלומר בגיל קהל היעד) על העבודה הזאת. הוא אמר שזה נפלא, וברור שזה לא יתקבל. שאלתי למה לא יתקבל, הוא אמר שהוא מכיר קצת מנהלים והם בחיים לא יסכימו לדבר כזה. התעניינתי למה נפלא, והוא אמר שהוא תמיד קינא בילדים שראה בקולנוע, משחקים בהריסות. זה נראה לו מקום נפלא למחבואים והתקפות.

***

עוד בסביבה:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (עוד הרצאה שמצטלבת עם הפוסט הנוכחי)

עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום – על יוסף הירש (אצלו לא היה צריך לפוצץ כדי לצמוח)

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

ועל ארכיטקטורה ונפש – אה, אה, אה, אה!

*******************************************

כתבה על ספריית גן לוינסקי במגזין הארכיטקטורה היוקרתי דומוס

למבצע יום במתנה לחצו כאן

זו גם מתנה מיוחדת לפסח, חג החירות.

התמונה מתוך פסטיבל פורים שערכה הספרייה בשיתוף עם "ילדים ישראלים". צילם רמי גודוביץ'. את המצגת השלמה והיפהפייה אפשר לראות כאן.

לחצו להגדלה

Read Full Post »

זה התחיל כאן בעיר-האושר, כסדרה. פרק בשבוע. כל יום שלישי ב20:00 בשביל הטקס. ועכשיו יצא הספר, צהבהב ומזמין בעיצוב היפהפה של ינק יונטף (שם של יצור פלא סקנדינבי עם זנב יידיש)  ובעריכת ענת ויסמן היקרה.

ענת טוענת ש"הכרחתי אותה" לערוך את הספר. אולי. פשוט ידעתי שהיא האדם המתאים והרצון שלי היה כל כך מוחשי שהוא הפך למציאות. את "שיחה על חירות ודקדוק" המצורפת לספר היא כבר כתבה מרצונה; "חירות ודקדוק" כי על זה הספר, וגם החיים אם תשאלו אותי. ושיחה זה יותר טוב מאחרית דבר, זה פחות סופני.

בספר הזה קוראת מרית בן ישראל את "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן מתוך המסורת האקספרימנטלית של חובבי ה"סאדוסמנטיציזם", כפי שקורא לזה דוד אבידן: "שטות להאשים אותי בסאדיזם/ כל מה שאני מנסה לעשות/ הוא לדייק במילים כדי הכאבה/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו…" (כך נפתחת השיחה, וגם ההמשך נהדר.)

מה עוד?

זה ספר עיון (אמנם ולכאורה), אבל השם האמיתי שלו, בתוכי, הוא "האוטוביוגרפיה השנייה שלי".

הוא פתוח לסקרנים מכל התחומים. אין צורך בידע מוקדם. לא מוכרחים אפילו להכיר מראש את "ספר הדקדוק הפנימי" (אבל כדאי מאד מאד, הוא נפלא שבנפלאים).

והוא מוקדש לזכרו היקר של יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה.

*

ביקורות וקריאה נוספת

על ההבדל התהומי בין "ספר הדקדוק" של ניר ברגמן ל"ספר הדקדוק" שלי – כתבתי ברפובליקה הספרותית.

דברים שאמרתי בערב לכבוד הספר בסלון תרבות עלמא – קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

שירה סתיו על הספר כמו מגילה שנפתחת עוד ועוד

מיטל שרון אוהבת את הספר בהסיפור האמיתי והמזעזע של ("וזה מאיר עיניים, וזה מקסים, וזה מעורר מחשבה…")

שועי רז על הספר ועל אהרון קליינפלד כמורד-אור – הניסוי הגדול (רשימה ראשונה) בפרא אדם חושב

שועי רז על הספר ועל ויטו אקונצ'י – הניסוי הגדול (רשימה שניה) בפרא אדם חושב

מירי שחם על הספר במחסן הפסנתריםאח, פגישה שכזאת (על קו ההגנה האחרון של הגופנפש)

בקורת של שוש חן באתר העוקץ ("בדרך מאד מקורית ומנומקת היטב היא [מרית בן ישראל] קוראת את ספר הדקדוק הפנימי…").

אסתי סגל כותבת על הספר באתר במחשבה שנייה ("ספר המתנה האולטימטיווי – לזה שנאהב ובעיקר לעצמנו").

בגוף אני מציגה – יונתן אמיר כותב על הספר בערב רב ("זהו ספר מיוחד, מעניין ולא שגרתי, עשיר בהקשרים תרבותיים אך כתוב בגובה העיניים, השופך אור הן על אמנות המיצג, הן על ספרו של גרוסמן והן על האפשרות להפוך את גוף האדם לאתר אמנותי המשקף יחסי כוחות ומאבקי שליטה, ציות ומרד").

גוף ונפש ומה שביניהם יונתן אמיר בגרסה קצת מקוצרת בישראל היום.

שירלי ממשיכה את המשחק

ולטובת אלה שאותיות התמונה קטנות מדי בשבילם – זה מה שכתוב על העטיפה:

"לפעמים אני חושד שהנכונות של בני אדם מאז ומעולם להכנע לכל עריצות," אמר גרוסמן, "לשתף פעולה עם כל שלילת חירות ודיכוי, נובעת מזה שעמוק בתוכנו אנו, נפשותינו, 'מתוכנתים' מלידה להשלים עם כל קפריזה של גופינו, של השרירות העליונה, של כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים."

"ספר הדקדוק הפנימי" הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון קליינפלד עם גופו. כלומר, סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה. כמו כל אמן-גוף ראוי לשמו אהרון הופך את גופו לנַשָׂא של רעיון ואת הפציעה העצמית ל"אקטיביזם פוליטי" נגד השרירות העליונה.

ובצד הגוף, השפה; אקונצ'י היה משורר עד שגילה שהמילים הן בעצם אמצעי תחבורה, הן מסיעות את הכותב ואת הקורא על פני הדף, משמאל לימין ומלמעלה למטה. בעקבות הגילוי הוא "ירד מן הדף" והפך לאמן-גוף וּוידאו, לפסל ולארכיטקט שעדיין מתחיל כל פרוייקט במילים (ולא בשרטוט). אהרון, נציגו של גרוסמן, הוא "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים".

הספר הזה הוא על הזיקה בין כאב למשחק ובין ציות למרד. על אמנות הגוף המילה המשקפות והמשלימות זו את זו.

לספר מצורפת שיחה על דקדוק וחירות מאת ענת ויסמן.

ושימו לב, ב21 לפברואר, ערב השקה בסלון תרבות עלמא!

ולירושלמים

ביום ראשון ה-27 בפברואר בשעה 19:00

יתקיים מפגש לכבוד הספר בקפה – חנות הספרים תמול שלשום.

ד"ר נעמי יואלי תקריא קטעים ותשוחח איתי על אמנות הגוף והמילה.

תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758

*

ויש גם מבצע (לחצו להגדלה):

Read Full Post »

העניבה

סיפור מאת סופי קאל
תורגם בעקבות הפוסט הזה של מירי שחם (הסדרה כולה מומלצת והיא עדיין בעיצומה)

ראיתי אותו לראשונה בדצמבר 1985, בזמן שהִרצה. רק דבר אחד פגם בהופעתו המושכת: העניבה שלו היתה מכוערת. למחרת שלחתי לו בעילום שם, עניבה חומה צרה. מאוחר יותר ראיתי אותו במסעדה; הוא ענד אותה. לרוע המזל היא לא התאימה לחולצה שלבש. באותה פעם, במסעדה, לקחתי על עצמי להלביש אותו מכף רגל ועד ראש. החלטתי לשלוח לו פריט לבוש אחד כל שנה בחג המולד. ב1986 הוא קיבל זוג גרבי משי ירוקים; ב1987 אפודה שחורה מצמר אלפקה; ב1988 חולצה לבנה; ב1989 זוג חפתים מוזהב; ב1990 זוג תחתוני בוקסר עם הדפס של עצי חג מולד; לא כלום ב1991; וב1992 מכנסיים אפורים. יום אחד כשאגמור להלביש אותו, אשמח לערוך איתו היכרות.

 

וכמה מילים על הסיפור הזה, האופייני לסופי קאל:
* באקראיות ובשרירותיות של בחירת הפרוייקט.
* בהפיכת כל מחווה לשיטה, למשחק.
* בחד-צדדיות – היחסים שלה עם בן הזוג הם בינה לבינה, בינה לבין האמנות שלה.
* בנטרול הרגש (בהמשך ובהשלמה לסעיף הקודם), אשר משחרר את הצד המשחקי, ומאפשר לה למשל להפוך כיוון: בדרך כלל, קודם מכירים מישהו ואז מתחילים לקנות לו מתנות לחג המולד. קודם נקשרים למישהו ואז מנסים לשפר אותו.
* בחפציות (לא חפצים טעונים וחסרי תחליף, אלא חפצים רגילים של חברת צריכה).

סופי קאל, העניבה

 

זה הסיפור השמיני של קאל שאני מתרגמת. קדמו לו שמלת הכלולות, החתונה החלומיתהנעל האדומה,  טלסטר, הסדיןהקינוחהדלי. וביחד עם סעודת הפיות ועם הסיפור המוזר שלה עם פול אוסטר – מסתמן מין פורטרט מצטבר של סופי קאל והזדמנות לנסח אותו.

כמו אמני מושג ומיצג אחרים קאל מטשטשת בעקביות את הגבול בין החיים לאמנות, ועם זאת היא גם לגמרי ייחודית ונבדלת מאמני מיצג אחרים שעליהם כתבתי. אין בה קבין של שמאניות כמו במרינה אברמוביץ', היא לא דקדוקית ומהפכנית כמו ויטו אקונצ'י, לא עתידנית-טכנולוגית כמו לורי אנדרסון או סטלרק, ולא צורנית-סימטרית כמו רבקה הורן. היא לא מתעסקת בגוף כמו כל האמנים האלה. הגוף הוא אישי מדי בשבילה, קתולי מדי (וגם בחילונית המוחלטת של אקונצ'י, יש הד של מרטיריות ומיסה). סופי קאל מעדיפה מטונימיות, כלומר חפצים. 

וההעדפה הזאת קצת פוגמת בטוהר המושג. האמנות המושגית הלא נולדה במחאה על תרבות הצריכה והחומרנות, וקאל במהלך "מקולל" ואיפכאי (אפשר להגיד כך?) מבססת את יצירתה על "סחורה", על חפצים משועתקים חסרי הילה כפי שהיטיב לאבחן ולטר בנימין. והיא עושה זאת בלי התנצלות ובלי גינוי, במין שוויון נפש שהוא כפי שלמדתי לאחרונה, המפתח האולטימטיבי ל"קוּליוּת". וקאל היא אכן התגלמות השיק, גם בזכות ההומור המנוכר שלא מחמם את העבודות (חלילה!) אבל מוסיף נגישות וקלות דעת מתעתעת.

בעצם היה אפשר לשייך את עבודתה לפופ ארט, בגלל השיכפול והתיעוד של מוצרי תרבות, חוסר אבחנה בין חומרים גבוהים ונמוכים והזיקה לשיווק, פרסומת ותקשורת המונים. אבל גם כאמנית פופ סופי קאל היא קצת "מקולקלת". הגישה שלה אדישה ועניינית מדי. ההזדהות שלה עם העולם הזה לוקה בחסר (והפופ ארט מזדהה גם כשהוא נגוע באירוניה). היא לא מתלהבת מהקפיטליזם כמו ג'ף קונס למשל, שמשכיל אמנם לתבל את סגידתו במידה של טראש מודע, ליצנות ונופך דו-משמעי. החפצים הם פשוט המגרש שבו היא מתנהלת, שבו רובינו מתנהלים במידה זו או אחרת; דלי פלסטיק אדום, קינוח פשוט של בננה ושני כדורי גלידה, מדריך טלוויזיה, נעל, עניבה (הסדין הרקום הוא בבחינת החריג שמעיד על הכלל). אלה החפצים שעל שמם נקראים הסיפורים. ואלה גם החפצים שהוצגו בתערוכה, שבה החפצים היו (כביכול?) העיקר. הדיסק שבו הוקראו הסיפורים בלווי מוסיקה של לורי אנדרסון, שימש כסיור אודיו מודרך.

סופי קאל - טקס יום הולדת 1984

בהמשך לתמונה שלמעלה – החפציות אינה מוגבלת לסיפורים כמובן. פרוייקט טקסֵי היום הולדת למשל, הוא אחד משיאיה: ב1980 החליטה סופי קאל לערוך בכל שנה ארוחת יום הולדת, שאליה יוזמנו אנשים במספר המדויק של גילה, כולל זָר אחד שייבחר על ידי מי מאורחיה. היא לא השתמשה במתנות אלא שמרה אותן בסידרת ויטרינות זהות, אחת לכל שנה. (לא מזמן יצא בעברית "האורח המסתורי"  ממואר של גרגואר בוייה שהיה האורח הזר באחת הארוחות האלה, ותודה למתרגמת אביגיל בורשטיין ששלחה לי את הלינק).

חצי שולחן ארוחת יום הולדת של סופי קאל (הפורמט האורכי של הבלוג קטע את המחצית השנייה)

וודו וחפצי מעבר

סופי קאל של "העניבה" אינה זקוקה לבן זוג בשביל מערכת יחסים. היא מסתפקת בחפצים שלו כמו בוודו. אלא שבוודו החפצים הם רק תחנה, הצינור לאדם, והוודו של קאל הוא כמו נרות חנוכה – שלא להשתמש בו אלא לראותו בלבד. ובמקרים אחרים (למשל "הדלי") זה הפוך: החפץ דווקא נטען על ידי מערכת היחסים, וקאל דווקא משתמשת בו כדי לנתק אותו את הקשר. היא הופכת אותו למין חפץ מעבר. זה נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל מסתבר שהכי "מפגר" והכי מתקדם הם לא רק הכי רחוקים אלא גם הכי קרובים במעגל, ואולי דווקא המנגנון הקדום והילדותי הזה שעליו מבססת קאל את יצירתה, הוא שמחמם את הסיפורים ומאפשר לצלוח את הניכור.

סופי קאל היא אמנית של פני שטח; של הטריוויאלי והנגלה והמשועתק. במקום לבכות או להתהפך על משכבה היא מתנתקת. הסיפורים שלה "מקראיים" כמעט בתמציותם, קאל מקמצת ברגשות לטובת פעולות וחפצים. מה שבולט במיוחד בגלל החזות האוטוביוגרפית והגוף הראשון. הסיפורים הם מעין כלי קיבול עם תגית של הֶקשר (לפעמים באורך של סיפור שלם) ורִיק שאליו נשאבים הרגשות של הצופה-קורא.

העוצמה של העבודות נמצאת במתח בין הגלוי לסמוי, לכל אותם חלקי נפש שנקטעו-ננטשו-הוחלפו במשחק. הנתק נותן תחושה של מוות שמעמעמת את הברק הפופי של העבודות ומטילה צל של פיכחון וניכור ואפילו תחושה של סכנה, כי המשטח שעליו היא מתפקדת בענייניות כזאת הוא דקיק ומי יודע מה נמצא מתחתיו.
 

לינקים לסיפורים נוספים של סופי קאל – בגוף הפוסט.

עוד על חפצים יומיומיים והילות: על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

 

סופי קאל (משמאל) ובתיה קולטון באחד מירידי הספרים בפריס

ובלי שום קשר – מה שמצאתי ולא ידעתי: במהלך כתיבת הפוסט הצצתי לספרון של טניה ריינהרט "מקוביזם למדונה" וקראתי:

שוויטרס המציא לעצמו גיבורה, אנה בלומה … וכתב עליה יצירות רבות. על כריכת אחד מספרי אנה בלומה כותב שוויטרס: "על הכריכה תמצאו טחנות רוח, ראש, קטר הנוסע אחורה ואדם התלוי באוויר. משמעות הדבר היא שבעולם שבו חיה אנה בלומה, ושבו אנשים מהלכים על ראשם, טחנות רוח מסתובבות וקטרים נוסעים אחורה – בעולם הזה קיים גם דאדא."
 

Read Full Post »

כתוב בגוף היא סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו הפרק השני.

עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי


חמרנות

שנות הששים היו כאמור, שעתה היפה של "תרבות הנגד", של המחאה נגד החומרנות ונגד הסטגנציה הרעיונית. "מוּצרי האמנות", כלומר הציורים והפסלים, הוחלפו באמנות אחרת, אנטי-מסחרית ואנטי-ממסדית, המבוססת על רעיונות ופעולות.
גם אהרון קליינפלד גדֵל בסביבה חומרנית; כשאמו מתכננת את חגיגת הבר-מצווה הגרנדיוזית שלו היא מצמידה אותו אל לבה "ואושר דק ובלתי מצוי נזדרזף לאורך פניה, שלכולם ייצאו העיניים" (23).
קצת אחר כך, כשאהרון נקרא לשיחה עם אביו ומצפה למסר חשוב ומוֹרֶשֶׁת גברית, הוא מתבקש לאסוף כרטיסי אוטובוס משומשים בדרך לתל אביב כי "מועצת הפועלים משלמת על זה החזר-הוצאות בלי לשאול שאלות וזה כסף טוב" (63).
וכך מתואר אהרון כשהוא ממלא את הבקשה: "ובתחנה המרכזית של 'אגד' בתל אביב אסף בהכנעה עשרים כרטיסים משומשים ומטונפים מן הרצפה, משתחווה בכל פעם מחדש" (75, ההדגשה שלי).
די בשני הציטוטים האחרונים כדי לשקף את יחסו של אהרון לחומרנות של הוריו: קודם הפער האירוני בין הציפיה למימושה, ואז העבודה הזרה, ההשתחוות לַמּוֹלֶך של הכרטיסים המטונפים.

*

הרעיונות של אהרון

עד כאן הדחף (תרבות-הנגד הביתית). ובאשר ל"כלים" – "הרעיונות של קליינפלד" הם שם דבר בספר:
"יש לו רעיונות לאהרונצ'יק שלך, כתבה דודה גוּצ'ה לאמא, קיין עין הורֶע" (49), "הרעיון המרעיש העל-אהרוני … רעיון פַּצָץ כזה" (לאפות ליעלי חלה בדמותה, 242), "יעלי אמרה שזה רעיון טוב, כלומר ממש רעיון פגזי. וגדעון אמר כן, כן, אריק הזה תמיד יש לו רעיונות שאין לאף אחד אחר" (260, וכן 225, 306 ועוד).

הרעיונות של קליינפלד הם רעיונות מושגיים ומיצגיים; קחו למשל את רעיון מכירת פצעים: רק תתאר לך, הוא אומר לגדעון, "שהיו בעולם אנשים כאלה, שהיה אפשר, נניח למכור להם פצעים למשך כמה זמן? … נניח שהיה אפשר להעביר לאנשים כאלה לשמירה את הפצעים ואת הכאבים, אפילו רק לשבוע. אפילו אם אתה צריך לצאת לטיול שנתי, ויש לך, למשל, יד שבורה, אתה בא אל איש כזה, מעביר לו את היד שלך לשבוע…" (225).

אהרון מציע כאן למעשה, שני פרוייקטים אמנותיים:
האחד, הפקדת פצעים – עוסק בחיפצון הגוף בהקשר כלכלי (משהו כמו רכישת כליות בעולם השלישי).
הסחר בפצעים, לעומת זאת, הוא משל שנון על אמנות ועל קפיטליזם, המממש את מטאפורת הפצעים ו"השריטות" כמנוף ליצירה ולפרנסה.
זאת ועוד: עיסקאות כאלה יתממשו אולי באיזה עולם עתידני. ועד אז הן יכולות להתקיים רק "על הנייר", בשטרות המחזקים את איכותן הקונספטואלית-תיעודית.

או אם ניקח לחילופין את הפרוייקט המתמשך של אהרון – הכלב הדמיוני שהוא "מגַדֵל" במקום הכלב הממשי שאמו סילקה לפני שנים. הוא נחוש בדעתו לגדל אותו "עד שיגיע הזמן של 'גומי' למות, בעוד בערך שתים-עשרה שנה" (104). וכך הוא שורק לכלב הדמיוני, מקרצף אותו תחת סנטרו "וגם בנקודה ההיא בבטן שמפעילה להם מבחוץ את הפירכוס ברגל" (104).
'גומי' הוא חיית מחמד שכולה "רעיון ופעולות" על פי ההגדרה המחמירה ביותר של האמנות המושגית. ומעניין שגם אהרון בהרהוריו, מקשר בין פרוייקט הכלב לבין סלידתו מהחפצים המיותרים של המבוגרים.

חלק קטן מעוגות-פצעים שאפתה תלמידה בסדנא שהעברתי בבית ספר לתיאטרון בנורווגיה. היא הסתובבה בקהל בערב הסיום ובקשה מהאנשים: "איכלו את פצעי", והם לא היססו. העוגות היו טעימות מאד על פי המהירות שבה נחטפו (אני לא טעמתי).

אהרון-סופי-מריה

אהרון ניחן גם במזג של אמן מושגי. כדי להבין עד כמה אפשר לחזור לרגע אל מריה טרנר וסופי קאל.
מריה מתוארת כ"אישה בלתי שגרתית, החיה את חייה על פי מערכת מורכבת של טקסים פרטיים מוזרים. כל חוויה עברה אצלה תהליך של מיון והגדרה שיטתית" (לוויתן, 64). וקצת אחר כך מתוארות כל עבודותיה כ:"מוּנָעות על ידי אותו דחף של חקירה ועל ידי אותה תשוקה להסתכנות. הנושא שלה היה העין, הדרמה של הצופה והנצפה, ויצירותיה הדגימו אותן תכונות שאפשר היה למצוא במריה עצמה: תשומת לב מדוקדקת לפרטים, הישענות על מבנים שרירותיים, סבלנות בלתי אפשרית ממש" (67).
כל הדברים הללו חלים על אהרון כפשוטם.

סופי מתחילה כל פרוייקט באנליזה מדוקדקת; במקרה של פנקס הכתובות היא ספרה את השמות (403 סך הכל), מיינה אותם על פי אותיות ועל פי ארצות, שלחה את כתב היד לאיבחון גרפולוגי וכן הלאה.
עמודים רבים בספר הדקדוק הפנימי מוקדשים לתצפיות הכמו-מדעיות של אהרון: הוא מתעד "גֶערגַאלַאך ופאות לחיים וחתימות שפם ושדיים" (280), באותה דקדקנות שבה הוא סופר גניחות של זוג במכונית "בתשעים ואחת זה בדרך כלל נגמר, לפעמים בתשעים וחמש" (289), הוא יודע לפי הוריו: גם מתוך שינה הוא ממשיך "לספור את הנשימות שלהם ולאסוף פרטים מדעיים" (278).

כמה מן הטקסים הפרטיים של אהרון מזכירים בצורה מוזרה את אלה של מריה וסופי; הן חיות לפי הא-ב ואוכלות לפי צבעים, והוא אוכל לפי הא-ב: "הוא ספר בלב את הימים: לפי החשבון היום הוא צריך לאכול טחינה וטוּנה, וגם טורט, ומחר לפי התכנית שלו, יאכל יוגורט וירקות. בעצם, גם מרק יוֹיך מתאים למחר" (88, ההדגשות שלי).

[ספר הדקדוק הפנימי יצא ב1991, שנה לפני לוויתן ובוודאי לפני שסופי קאל חיקתה את מריה, כך שאין מה לדבר על השפעה, אלא על זיקה אינטואיטיבית של גרוסמן לעולם המיצג.]

"פרוייקט יעלי" שלו ושל גדעון (238-240), כלומר סך כל הפעולות שהם יוזמים, השיטתיוּת שבה הם מבצעים אותן וכללי המשחק שהם קובעים, קרובים לאמנות מושגית לא פחות מאשר לחיזור בוסרי. ואם נוסיף על כך את אוסף פריטי יעלי – כמו שרטוט שיניה שאהרון גונב מחדר האחות, ופרחי היערה שקטף ליד ביתה וצרר במטפחתו, נקבל דיוקן עקיף-תיעודי ברוח פרוייקט הפנקס. (הפתקים עם שְׁמה שהוא תוחב לכריכים ובולע לידה, טוענים אמנם את המשחק המיצגי בשמץ וודו וקבלה.)

*

המספר המושגי

וגם המסַפר מצדו, כמו נדבק במושגיות של אהרון. הוא מבליט תבניות משחקיות בעלילה ומשתמש בן כדי לחשוף רגשות ויחסים; בין אם מדובר בתיאור אקראי כמעט של "מסע הנדודים החרישי" המתרחש בבית בכל לילה שבו אבא יוצא לעבוד במאפיה – מעין גירסה מיטתית של משחק-הכסאות שבה אהרון תופס את מקומו של אבא במיטה הזוגית, יוכי עוברת למיטתו המפנקת של אהרון וסבתא "מסתחררת" אל מיטתה החמה של יוכי (244), ובין אם מדובר באפיזודה המתמשכת שבה נהרסת דירתה של עדנה, ואשר בנויה כמו שיר-משחק/שיר-הרס מצטבר (למשל שיר עשרת הבקבוקים הירוקים התלויים על הקיר ומתנפצים בזה אחר זה).

ספר הדקדוק הפנימי הוא ספרו של אהרון קליינפלד, והוא מכיל את כל המאפיינים המקוטבים של המיצג: עלילה סטאטית, משיכה לרעיונות מופשטים ולמבנים שרירותיים, ותשומת לב אובססיבית לפרטים הכי קטנים של פעולות יומיומיות. בדרכו החד-פעמית הוא מממש את הסתירה המקופלת באמנות המיצג, שמכל האמנויות היא הרחוקה ביותר מן החיים ומן היומיום, וגם הקרובה להם ביותר.

*

בשבוע הבא: כתוב בגוף 3 – יומן הגוף

Read Full Post »

כתוב בגוף היא סדרה של עשרים וששה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים יתפרסמו אחת לשבוע, כל יום שלישי ב-20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו פרק מבוא.

עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי


"כי געגועים יוצאים ובאים בין התודעה לחיים. החיים אף הם כמהים לתודעה. שני עולמות שהיחסים ביניהם אירוטיים ללא הבהרה של הקוטביות המינית … כאלה הם החיים והתודעה. לכן אין איחוד ביניהם, רק אשליה קצרה ומשכרת של איחוד והבנה, מתח נצחי ללא פתרון."

תומאס מאן במכתב לקרל מריה ובר, יולי 1920

ספרות ומיצג; את הספרות אין צורך להציג. המיצג (performance art) לעומת זאת, הוא לא רק אמנות נידחת, אלא סוּגה סובלנית וחמקמקה שמתנערת מכללים והגדרות. ובכל זאת אפשר לומר שהמיצג נוצר תמיד בשולי אמנויות אחרות (ציור ופיסול, תיאטרון, קולנוע, מחול, מוסיקה וכולי), הוא נולד מתוך דחף לשבור גבולות ולא פעם בּישׂר את שבירתם.

כדי לבצע מיצג אין צורך בכסף, בתואר אקדמי, ביֵדע מוקדם או בחלל מסוים. אין שום מגבלות על התוכן, המֶשׁך או הצורה. כמעט הכל מותר – והתוצאה נעה בהתאם –בין פעולות משונות ומביכות לבין היצירות החתרניות הנועזות והמשוחררות ביותר.

מתי בעצם נוצר המיצג הראשון?

גם על השאלה הזאת אין תשובה מוסכמת. האם טקסים שבטיים הם בעצם מיצגים? והאירועים הרנסנסיים?
ב-“La Festa del Paradiso” למשל, מופע שעיצב ליאונרדו דה וינצ'י ב-1490, התחפשו המשתתפים לפלנטות ודקלמו חרוזים על שובו של תור הזהב, לצלילי כדורי בדולח מלאים במים אשר זהרו לאור הלפידים בכל צבעי הקשת.
ואם בדיקלום הפלנטות יש עוד טעם לוואי של מַסֶכֶת – מה דעתכם על זה: ואסארי, הסטוריון האמנות הרנסאנסי, מספר שלאונרדו נהג לרוקן ולנקות את מעיה של בהמה מסורסת עד שאפשר היה להחזיקם בכף היד, ואז היה מחבר למעיים זוג מפוחי חרס ומנפח ומנפח עד שמילאו את החדר ודחקו את הנוכחים אל הקירות. הפעולה הזאת היא כבר מיצג לכל דבר.

כותבים אחרים מדלגים על התחנות הללו, ומצביעים על האירועים הרב תחומיים של הפוטוריסטים והדאדאיסטים בראשית המאה העשרים כעל ראשיתו של רצף מיצגי שנמשך עד היום. אבל אני רוצה להמשיך ולצמצם את הבחירה, להולדתו מחדש של המיצג בסוף שנות הששים מתוך האמנות המושגית; האמנים של "דור הפרחים" אשר מאסו במסחור עבודתם החליפו את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות. המיצג הוגדר מחדש כפעולה ממשית (בניגוד ל"כאילו", למימזיס של התיאטרון) אשר נגזרת מרעיון ומבוצעת על ידי אמן פעם אחת או קצת יותר, וזוכה לתיעוד. וכך, בצורתה המתועדת, היא תופסת את מקומה בתודעה הקולקטיבית של עולם האמנות.

*

תיעוד ומשחק (משחק במובן game)

אמנות המיצג הקיצונית וסהרורית לכשעצמה, התגלתה במינון מוגבל, כתבלין קסם לחידוש טעמו של המיינסטרים התרבותי, ואף יותר מזה, כמרכיב מהפכני שמפרה ומרחיב את גבולותיו. יום אחד עוד אכתוב על השפעת המיצג על הקולנוע, התיאטרון והמחול, אבל כיוון שסדרה זו עוסקת בספרות אני רוצה להתעכב מעט על המקרה של פול אוסטר ואמנית המושג והמיצג – סופי קאל.

מריה טרנר גיבורת ספרו של אוסטר לוויתן נוצרה בצלמה של קאל, ואוסטר אף מודה לה בפתח ספרו "על הרשות לערבב עובדות בבדיון".
אין כל חידוש בדמות מציאותית המשמשת דגם לדמות בדיונית, אבל הקשר בין אוסטר לקאל אינו מתמצה בפרטים הביוגרפיים ששאל; כשמריה טרנר מתארת את התפעלותו של בן סאקס (גיבור לוויתן) מאמנותה, היא דוברת כמדומה מגרונו של אוסטר, ומתארת את משיכתו שלו לעולם המושג והמיצג:

מה שמצא חן בעיניו במיוחד היה הצירוף של תיעוד ומשחק, האובייטיפיקציה של מצבים פנימיים. הוא הבין שכל העבודות שלי הן סיפורים, ושלמרות שהם אמיתיים, הם גם ממוצאים. או שלמרות שהם מומצאים, הם גם אמיתיים (שם, 132).

"משחק" – לא על שום השעשוע אלא בגלל "כללי המשחק", כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזָרתו; במשך השנים הצליחה קאל לסבך, אם לא למחוק לחלוטין, את האבחנה בין עובדה ביוגרפית ליצירת אמנות בחייה. אוסטר הוא הרבה פחות קיצוני ממנה אבל גם לו יש דרך משלו, אלגנטית ולעיתים מבריקה, לנווט בין בין עובדות לבדיון, לתעד ולשחק, במקביל ובגלוי.

*

פנקס הכתובות

ב-1983 מצאה קאל פנקס טלפונים ברחוב. היא צילמה את תכולתו ושלחה אותו בעילום שם לכתובת הבעלים. זמן מה לאחר מכן פנה אליה עיתון צרפתי והזמין ממנה סדרת כתבות, וקאל החליטה לבסס אותן על הפנקס, כלומר להתקשר לאנשים הרשומים בו לפי הסדר ולראיין אותם על בעל הפנקס, ליצור דיוקן עקיף שלו דרך מכריו. החקירה ארכה עשרים ושמונה ימים שכל אחד מהם הניב מאמר.

אוסטר כמספר מחונן, זיהה את הפוטנציאל הסיפורי הטמון בפרוייקט הפנקס וקיבל את רשותה של קאל לעשות בו שימוש ספרותי; מריה טרנר בת דמותה של קאל, מוצאת אף היא פנקס כתובות ברחוב. וכך מתואר האירוע בלוויתן:

 זמן רב לפני שאיש מאיתנו הכיר אותה היא יצאה בוקר אחד לקנות סרטי צילום למצלמתה, ראתה פנקס כתובות קטן מתגולל על הארץ והרימה אותו. זה היה האירוע שהתחיל את הסיפור האומלל כולו. מריה פתחה את הפנקס ומה שהתעופף ויצא ממנו היה השטן: מגיפה של אלימות, מהומה ומוות (70).

כמו סופי קאל בשעתו מחליטה גם מריה לראיין את האנשים הרשומים בפנקס. כיוון שהיא חוששת מסירוב טלפוני היא מחליטה ללכת לכתובת הראשונה, ושם היא פוגשת את… טוב, לא זה המקום לספר את כל הסיפור. די לומר שהַפּגישה פותחת את הדלת העלילתית.

ארוחה כתומה

הדיאטה הכרומאטית של קאל בעקבות מריה. יום שני הכתום. תפריט: מחית גזר, שרימפס מבושלים, מלון. פול אוסטר, כפי שהיא מציינת, אמנם שכח להזכיר משקאות, אבל היא הרשתה לעצמה להשלים את החסר במיץ תפוזים.

*

המהלך הבא

אבל בזאת לא תם הדיאלוג בין אוסטר לקאל, כלומר בין החיים לאמנות ולספרות. קאל, כמיצגנית מחוננת, זיהתה את הפוטנציאל האמנותי בפרשה, והחליטה להמשיך את "הטלפון השבור" בינה לבין אוסטר לאחר פרסום הספר:

 בעמודים 60 עד 67 של ספרו," היא כותבת בפתח ספרה Double Game, "השתמש [אוסטר] בכמה אפיזודות מחיי כדי ליצור דמות בדיונית בשם מריה, שעוזבת אותי בהמשך כדי לחיות את סיפורה. מרותקת על ידי הכפילות הזאת, החלטתי להפוך את הרומן של פול אוסטר למשחק, וליצור את הערבוב המסויים שלי בין מציאות ובדיון.

במהלך הראשון במשחק חזרה קאל אל הספר; רוב המיצגים של מריה היו מבוססים על פעולותיה שלה, אבל אוסטר המציא למריה גם כמה מיצגים משלו, וקאל ניגשה קודם כל למימושם: היא חיה ימים שלמים לפי אות מסוימת באל"ף בי"ת, ובישלה את "הדיֶאטה הכרומטית" של מריה, שאכלה בכל יום ארוחה בצבע אחר.

אבל קאל לא הסתפקה במיצגים של מריה. כדי להמשיך במשחק היא פנתה לאוסטר ובקשה ממנו להחליף מקומות: קודם הפך אותה לנושא של ספרו, ועכשיו תורו לכתוב לה דמות בדיונית שאת חייה תנסה לחיות. היא הקציבה לו שנה מחייה שבה תנהג בדיוק לפי מה שיכתוב. אוסטר שחשש מן האחריות (ובצדק, קאל היא המודל לתשוקת ההסתכנות של מריה, ואמריקה הלא היא ארץ התביעות המשפטיות), העדיף משחק הרבה יותר צנוע והטיל עליה "על פי בקשתה", משימות אישיות לשיפור החיים בניו יורק. הוא איתגר אותה בהפוכה וכתב לה תפקיד אמריקאי מלא חביבות וחיוביות, מרוחק ככל האפשר ממזגה הצרפתי ה"מקולל", והיא אמנם מילאה את חלקה במידה שווה של דקדקנות ושאט נפש.

יום לפי האות B בעקבות מריה Big-Time Blonde Bimbo, Beauty and the Bestiary, Boar, Bull, Bug, Badger, Bray, Bellow, Bleat, Bark, Beastly Birdbrain, BB.

היא בחרה תא הטלפון בפינת גרינוויץ' והריסון, ניקתה אותו ביסודיות וקישטה בפרחים, בגלויות ובכרזה מאירת עיניים "שיהיה לכם יום נחמד", המשפט האמריקאי השנוא עליה ביותר לפי עדותה, אחרי "תהנו!" ("שערו בנפשכם, להטות כך הנאה בלשון ציווי!" היא מצטמררת). היא ציידה את התא בחטיפים, משקה, סיגריות, מאפרה, מסרק וראי, ממחטות נייר, מגזינים, כסאות וטפסי תלונות ומשאלות. בצער מסוים ויתרה על מכשיר ציתות והסתפקה בהקלטה לא חוקית של שיחות. לא היה איכפת לה שזה אסור. להפך. כמו לייזה דוליטל משונה היא פינטזה איך היא נתפסת והשופט נותן לה לבחור בין מאסר ובין פיזור חיוכים ומחאות וכריכים והיא בוחרת במאסר ללא היסוס. ביום ראשון היא לקחה לעצמה חופש ושכרה מישהו שיחייך ויחמיא במקומה.

תיעוד הפרוייקט כולל תגובות של עוברי אורח. רובם חושבים שזו פינת הנצחה (מישהו מת כאן). אחדים מנבאים ונדליזם אבל ההפך הגמור קורה. אנשים מוסיפים פרחים וחטיפים משלהם. בסוף העצוב והנפלא זו דווקא חברת הטלפונים שתולשת ומשליכה הכל לפח. קאל מאושרת. זה האות שלו חיכתה. היא תולה בתא הטלפון הודעה שנפתחה במילים: "אנחנו מצטערים מאד להודיעכם שלא נוכל להמשיך ולשרת אתכם כפי שנהגנו בעבר…"

עוד על המיצגנית חסרת הגבולות שערבבה את חייה בבדיונו של הסופר שערבב את חייה בבדיונו, כולל סופה העגום של פרשת הפנקס המקורית, ב-Double Game, ספר שכתבה קאל בהשתתפות אוסטר, ואשר נפתח בצילום של עמודים 60-67 מתוך לוויתן, מתוקנים בקפידה בעֵטה האדום של קאל. פה ושם היא לא התאפקה ושירבטה הערות נוזפניות כמו "יותר מדי דמיון" או "מוגזם לגמרי". את השורות הדרמטיות הפותחות את פרשת הפנקס, היא פשוט מַחקה.

*

בשבוע הבא: כתוב בגוף 2 – אהרון קליינפלד והמיצג

סיפורים נוספים של סופי קאל באתר: בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי),  חלומה של נערה (הקינוח),  שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין), בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית) הנעל האדומה
ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)

Read Full Post »