Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמנות גוף’

מתנת יום הולדת  

כך צייר פרה אנג'ליקו את פרנציסקוס הקדוש מקבל את הסטיגמטה, כלומר את חמשת פצעיו של ישו. מאז שנתקלתי בתמונה היא לא יוצאת לי מהראש.

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

יש לי משהו עם הסטיגמטה; לא רק בגלל שפרנציקוס קיבל אותה ביום הולדתי, הארבעה עשר בספטמבר (למעלה משבע מאות שנה לפני שנולדתי אמנם), ולא רק בגלל שמדובר באמנות גוף ספונטנית.

"אני מכיר את זה, כבר חלמתי על זה", אמר לי פעם ילד קטן כשראה תמונות של דינוזאורים לראשונה בחייו. ואני לא רק חלמתי על הסטיגמטה, זה פחות או יותר קרה לי. כמעט מתתי משחפת בגלל "הר הקסמים" של תומאס מאן. סיפרתי את זה כבר במקום אחר ולא אחזור על הדברים.

אני מכירה פרשנויות מיסטיות, רפואיות ופסיכונאליטיות להופעת הסטיגמטה, אבל בשבילי היא היתה ונותרה משל להזדהות עם כאביה של דמות ספרותית. לא רק בגלל הופעת הפצעים, אלא גם בזכות הנסיבות הייחודיות; פרנציסקוס לא קבל את פצעיו ישירות מישו אלא משרף (מלאך עם שש כנפיים) צלוב, ויש אומרים, מישו שנגלה לו בדמות שרף צלוב וזה לא משנה, מה שחשוב זו הכפילות, כמו הכפילות של הסופר והדמות, הנוכחות הגלויה או הכמעט סמויה של המתווך.

הסטיגמטה היא לא רק מתת של כאב, אלא גם של עוצמה וחסד. השרף לחש לו סודות ונתן לו פצעים שבעזרתם יגאל נשמות אחרי מותו. ואפילו עכשיו אני שומעת מבעד להיגיון המיסטי והדתי את אריסטו מדבר על ההזדהות של הצופים עם סבלם של גיבורי הטרגדיה, על זיכוך הנפש שהם חווים דרך הפחד והחמלה. ובניכוי הווליום והחגיגיות המיותרת, אני באמת חושבת שזה מה שספרות (ואמנות) עושות, הן גואלות נפשות. לכל הפחות את שלי.

*

מכניקה פיוטית

ובחזרה לפרה אנג'ליקו: הצינור שדרכו נמסרים הפצעים אינו סמוי כדרכם של צינורות רגשיים. התמונה מחצינה ומממשת את המנגנון הנפשי: חמשת חוטי זהב שמחברים בין השרף לפרנציסקוס, הם כעין עירויי אור ועירויי פצע בו בזמן, ולא בכדי. על פי הנצרות אוצרים פצעי ישו את אור הגאולה.

אין הרבה דברים שמרתקים אותי כמו מכניקה פיוטית. וכיוון שכך הלכתי לבדוק כיצד תיארו ציירים אחרים את המנגנון, והופתעתי מן העושר ומן המגוון. כשמניחים את התמונות זו בצד זו מתקבל מעין מילון מצויר שממפה את הדרכים השונות והמשונות שבהן חודרת הספרות לנפש.

יקצר המקום מלמנות את כולן. זה לא מחקר מסודר אלא מתווה חפוז וסעודת טעימות (יצאה מטפורה עם נופך קתולי לא בכוונה).

לפעמים מדובר בחמישה חוטים, חוט לכל פצע, ולפעמים בחמש אלומות של חוטים, וגם החומריות משתנה – מאור הזהב של פרה אנג'ליקו לחוטי דם מטפטף אצל חובבי האימים.

חוטי דם

חוטי דם

אצל איימר סימון (eymard simon) מן המאה התשע עשרה השרף הוא מעין זיאוס שאוחז צרור ברקים אדומים בכל יד ויורה אותם בפרנציסקוס המתעלף (יש סופרים כאלה, שמפציצים את הקורא והלאה הדקויות). וגם להפך – לפעמים אלה סתם קווים עם קסם קריר של שרטוט טכני, תרשים זרימה של הזדהות (נניח ז'ורז' פרק שכזה).

*

הנדס-אפ

פרנציסקוס לעומת זאת, משקף את צד הקורא. ברבות מן התמונות הוא מרים ידיים, אבל הסבטקס המתחלף מכסה אינספור גוונים רגשיים. לפעמים הוא נראה כמתגונן מן הפגיעה, לפעמים כנכנע או כמתמסר (שתי אפשרויות שונות), לפעמים הוא נראה מתגרה ("בוא נראה אותך") או מושיט יד לעונש כמו בילדות, או להפך, חומד את השרף הציפורי.

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

.

לפעמים נראה שהוא מנסה לעוף וקורה שהוא גם מצליח. באחת התמונות הוא נישא אל הפצעים כאילו קצרה רוחו לחכות.

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

*

כל מיני חוטים

החוטים שעוברים בין השניים יוצרים לפעמים תחושה של תלות ואפילו של משחק "סבתא סורגת" (גם בסטיגמטה של פרה אנג'ליקו יש משהו מזה). ולפעמים הם רופפים מעט ופרנציסקוס נראה כמו מריונטה שהשרף מושך בחוטיה (ומנגנון של בובת חוטים דרך אגב, לא רק נראה כמו צלב אלא גם נקרא "צלב" בשפת תיאטרון הבובות).

ואם בדימוי המריונטה עוד יש היגיון דתי, הרי בתמונות אחרות נראה פרנציסקוס כאילו העיף עפיפון ציפורי משונה; זה לא מזיק מן הסתם, שגם השלד הבסיסי של עפיפון הוא צלב. ואף שקצת התייגעתי מלדלג בין המשל לנמשל וכל אחד מכם מוזמן להשלים את האנלוגיה על פי נסיונו, ישו העפיפון גרם לי לחייך; יש גיבורים כאלה שמתעופפים על חוטי כאבנו.

u

לפעמים עוביים ו/או קשיחותם של החוטים הופכים אותם לכידונים, והדימוי נהיה מתעתע, כי פרנציסקוס מזכיר את סבסטיאן הקדוש בשלל הכידונים הנעוצים בגופו, רק שהשרף ממלא את תפקיד המענה במקום אויבי הנצרות (אופייני לספרים נפלאים במיוחד, במורכבות שהם לוכדים, בתעתוע. ראו "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין למשל).

benozzo gozzoli המאה ה15

benozzo gozzoli המאה ה15, ספק קווים של שרטוט טכני ספק כידונים שננעצים בבשרו. מעניין שהשרף בכלל נעדר מן התמונה.

*

גוונים של פנטזיה

יש גם ציירים שוויתרו על המכניקה הפיוטית. הם מנסים להיצמד למציאות ולהעביר את החיזיון כפשוטו. וזה קשה, כי בניגוד לבעלי הסטיגמטה שבאו אחריו, היה בפצעיו של פרנציסקוס אלמנט מובהק של פנטזיה. ובלשונו של תומאס איש צ'לנו בן דורו וההגיוגרף (כותב קורות הקדושים) הראשון שלו: "מפליא היה לראות באמצע ידיו ורגליו, לאו דווקא את החורים שנקבו המסמרים, אלא את המסמרים עצמם שנוצרו מבשרו ושימרו את שחור הברזל." וה"פיוֹרֶטי" (פרחים קטנים) הגיוגרפיה מן המאה הארבע עשרה עוד מוסיפה ומפרטת:

"וכך נראו ידיו ורגליו כרתוקים במרכזם במסמרים, שראשיהם בכפות ידיו ורגליו, מחוץ לבשר; וחודיהם בקעו מאחורי ידיו ורגליו, למרחק כה רב שנכפפו והודקו לאחוריהם… וראשי המסמרים היו עגולים ושחורים. בדומה לך נגלה בבשרו מראה פצע רומח, דלוק, שותת דם ואינו נרפא בצדו הימני…"

(מצוטט מספרה של ניצה ירום, "הגוף מדבר, מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי").

pourbus frans le jeune

pourbus frans le jeune

מסמרי הבשר יוצאים איכשהו גרפיים מדי וקצת דוחים. בציירים שנמשכו אליהם יש משהו ארצי ומורבידי (שניהם). ראו למשל את הגולגולת המוטלת בתפאורה החשוכה שלמעלה.

אני, מה לעשות, מעדיפה את הפיוט העדין של פרה אנג'ליקו, ואני לא מדברת רק על חוטי הזהב. במבט נוסף אפשר לראות את העץ-השטן שהוא שתל (תרתי משמע) למטה בימין התמונה. שד בעל זנב שצץ ממעמקים, מתוך מצע של ספק צמחים ספק שרצים, והושיט את ידו לעצור את העברת הפצעים וגאולת הנשמות, עד שחתיכת קרש מן הצלב קיפדה את ראשו, ובמקום ראשו מגיח תלמידו של פרנציסקוס שידו מאהילה על עיניו מפני האור השמיימי המסמא. (זה דומה לרובד הפנטנסטי בציור "האונס" של דגה).

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

*

ויש גם אפילוג. מייל מעיר האושר, שהצחיק אותי מאד. אני מעתיקה אותו לכאן ברשות השולח.

הגעתי במקרה לבלוג שלך, למשפט שלך על הר הקסמים [הכוונה לפוסט בו סיפרתי איך אני, מרית, כמעט מתתי משחפת] והופתעתי.

קראתי את הר הקסמים בשרותי בצבא, בעקבות כך הלכתי לקורס חובשים ולאחר מכן לבית הספר לרפואה.

סיימתי 35 שנות עבודה כרופא שהגיע לשיא הקרירה.

"הר הקסמים" הזה נמצא על שולחני מאז, והוא זה שלא עשה אותי חולה אלא הביא אותי לטפל בחולים.

אם לא קראת בספר נפלא זה אני מקנא בך כי עדין יש לך הזדמנות לעלות לשם ואני מניח שהיום כבר לא יהיו לך תסמינים.

תאמיני לי אני רופא.

פרופ' יואל דונחין

הכול תלוי כנראה, עם מי מזדהים…

*

עוד באותם עניינים

ספרות ומיצג, או המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

מריה פרייברג סיגלית לנדאו, תולעת ספרים

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד – או זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני

*

ובלי שום קשר – שתי הודעות:

באתר מעבורת התפרסם תרגום שלי ל"נסיכת הצעצוע" סיפור בועט של מרי דה מורגן המופלאה.

*

וגם – ילד בן שמונה וחצי, שהוא כמעט נכדה של אחותי היקרה חלה בסרטן. היא עורכת בביתה סדרת מפגשים בשם "נגיעה אחת רכה" בתשלום שכל כולו קודש לעזור למשפחתו. המפגש הראשון ייערך ביום חמישי ה- 23/2/17 בשעה 19:30 ויעסוק במצב חירום רוחני: מה זה, איך מטפלים, האם מצבי תודעה אחרים הם בהכרח פסיכוטיים או יכולים להיות שער נפלא לריפוי וגדילה? ויהיה גם כיבוד אורגני תרומה מקיבוץ נאות סמדר…
פרטים בדף הפייסבוק של הסדרה.

Read Full Post »

1. פרה אנג'ליקו

מתחת לדרכים הסלולות של האמנות נפרשת רשת מנהרות שמובילות מכל מקום לכל מקום, שבה אני מתרוצצת בדרך כלל כמו חולדת ביבים מקצועית.

בחנוכה האחרון הייתי בפירנצה, ובקרתי בין השאר, במוזיאון סן מרקו, המנזר הדומיניקני שבו התגורר פרה אנג'ליקו במאה החמש עשרה. שלושה מציורי הבשורה שלו נמצאים שם, כולל הבשורה האחרונה הנפלאה שעליה כתבתי כאן, ועוד אחת לא פחות נפלאה שעליה ראוי שאכתוב, אבל לא הפעם.

כל נזיר בסן מרקו זכה לפרסקו פרטי שפְרה אנג'ליקו צייר בתאו. ובין הפרסקאות של הנזירים המאושרים ראיתי את זה:

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה

.

ומקרוב (החלק שמשך את תשומת לבי):

.

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)

.
אמנות סוף ימי הביניים/תחילת הרנסנס לא חדלה להפתיע אותי ברעננותה (ראו למשל איורי "עיר הגבירות" של כריסטין דה פיזן, פמיניסטית מן המאה הארבע עשרה). והפעם הלמה בי הישירות של האברים הצפים, הראש היורק, הידיים הקטועות, בייחוד זו שמכה את ישו רעול העיניים.

בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.

בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.

דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל

דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל

.
הנחתי שמדובר בניסיון נועז לייצג זרם תודעה, עוד קומיקס אמנותי של "שברי זכרונות" מן הפסיון, פשוטו כמשמעו. ואחר כך בדקתי.

*

2. arma christi

ובכן, לא בדיוק. מתברר שיש מסורת כזאת באמנות הנוצרית, במיוחד בימי הביניים המאוחרים; לצייר, לפסל ולכתוב על אובייקטים שקשורים למסכת ההשפלות והייסורים של ישו. "arma christi" קוראים להם, ובתרגום לעברית: "כלי הנשק של ישו", כי באמצעותם ניצח את כוחות הרוע. וביחד יוצרים החפצים מעין "coat armor" יישועי, שלט יוחסין ומגן גיבורים עטור סמלים.

סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה

"coat armor" – סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה)

.
יש כמה עשרות "כלי נשק", המספר לא סופי (כאן מונים כשלושים) וגם רוח הדברים משתנה מאמן לאמן. יש כאלה שמציירים קטלוג של זוועות ואחרים מתרחקים מן הדם והזיעה אל מחוזות הדקורטיביות התכשיטית והמתיקות הצעצועית. ויש גם כאלה ששומרים על פשטות ועל רגש אנושי כמו פרה אנג'ליקו.

ובשורה התחתונה בכל זאת ניתן לדבר על מתח בין הקרירות הכמעט מילונית של רשימת "כלי הנשק", הפירוק שמשבש את ההזדהות ומרחיק את הכאב וההשפלה, לבין זיקוק הפסיון לכמוסות, ראשי פרקים עלילתיים-רגשיים שמאפשרים לחוות את כל דרך הייסורים בו זמנית.

arma christi

arma christi

arma christi 1468

arma christi 1468

arma christi, lorenzo monaco המאה החמש עשרה

arma christi, lorenzo monaco המאה החמש עשרה

arma christi

arma christi

arma christi

arma christi

*

3. שתי רשימות

בכל פרקטיקה דתית יש משהו טקסי ותיאטרלי, והקתוליות היא שילוב ייחודי של תיאטרון חפצים ואמנות הגוף.

עולם דימויים עוצמתי שמחבר בין לחם ויין לבשר ודם ולרוח ולנפש הוא בית גידול טבעי לאמנות הגוף. ורבים מאמני הגוף אמנם הגיעו מרקע קתולי.

אני לא מדברת רק על מרטירית גמורה כמו ג'ינה פאן, או על מישהו כמו מישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במיצג בשם Messe pour un corps ("מיסה לגוף", כמה מפורש אפשר להיות), אלא גם על אורחים קבועים בעיר האושר כמו יוזף בויס או ויטו אקונצ'י. אבל אנחנו במרינה אברמוביץ.

ובכן, סבה של אברמוביץ היה פטריארך של הכנסייה האורתודוקסית שהוכרז כקדוש אחרי מותו. (לא קתולי אמנם אבל היינו הך לענייננו). הצד המרטירי שלה הוזכר פה לא פעם, גם אם בקיצור; זה היה קצת כללי מדי לטעמי, מה עוד שהמרטיריות שלה נגועה בעזוז של ספורט אתגרי.

אבל כשמניחים את המיצג המכונן שלה Rhythm 0 ליד ה-arma christi זה מפסיק להיות כללי. פתאום מתברר כמה הוא מתכתב עם מסורת ה-arma christi וממשיך אותה.

למי שזקוק לתזכורת: בשנת 1974 ערכה אברמוביץ "72 חפצים של כאב ועונג" על שולחן וצירפה להם פתק הוראות:

יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות.

בהתחלה לא קרה הרבה. אנשים הסתובבו, נתנו לה פרחים וכו', ולאט לאט הם השתחררו והתחילו להתעלל בה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה ולשתות את דמה, הם נעצו בה את חוחי הוורד, הניחו צמר גפן על צווארה והציתו אותו, וכן הלאה. בשלב מסוים הניח מישהו את האקדח הטעון בידה, כיוון את הקנה לרקתה והצמיד את אצבעה להדק. אחר חטף את האקדח והשליך אותו מהחלון. בשתיים בלילה הסתיים המיצג. אברמוביץ נשארה בחיים. רק קווצה עבותה משערה הלבינה במהלכו.

הפוסט שכתבתי על Rhythm 0 לפני שש שנים עדיין נמנה על עשרת הפוסטים הנצפים ביותר (ואם כבר נכנסתם, אל תפספסו את השיחה המרתקת בתגובות). אני מרשה לעצמי אם כן לדלג על כל שלבי הפרשנות ולהגיע לשורה התחתונה: השולחן הזה עם האובייקטים הוא ה-arma christi של אברמוביץ.

מימין, arma christi. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.

מימין, arma christi. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.

לא אחזור על רשימת החפצים של אברמוביץ. תוכלו לקרוא אותה בפוסט המקורי. רק אשוב ואזכיר את מספרם, פי שניים ומעלה מהארסנל של ישו. זה חטא הגאווה של אברמוביץ; Anything You Can Do, I Can Do Better כמו ששרה אנני אוקלי. רבים מן החפצים ברשימה שלה זהים או קרובים לאחיהם ברשימה הנוצרית: בשתי הרשימות מופיעים, פרגול, שלשלאות, חנית, נר, פטיש ומסמרים. ברשימה של ישו יש פטיש, מסמרים וצבת, ברשימה של מרינה, פטיש מסמרים ומשור. וגם פיסת עץ (במקום הצלב? הסולם?), ומקל (תחליף לקנה שהפך לשרביט לעג ולמקל חובלים?). בצעיף ובממחטה של אברמוביץ מהדהדת מטפחת ורוניקה, כוס השתיה והיין שלה מכסים את הגביע הקדוש, הוורדים הדוקרניים הם גלגול של זר הקוצים, גיליון הנייר והעט נועדו אולי לכתובות לעג (הכתובת "ישוע הנוצרי מלך היהודים" היא חלק מן הרשימה הנוצרית), הבושם מתכתב עם תכריכיו המבושמים של ישו והמעיל קשור ל"מעיל השני" שהולבש לו.

אברמוביץ מסתפקת אמנם בצלחת כנגד שלל הקערות של ה- arma christi, אבל את כלי המשחית היא דווקא מכפילה ומשלשת על ידי חפצים קרובים: למסמרים היא מוסיפה מחט וסיכת ביטחון, לחנית היא מוסיפה אולר, סכין, גרזן, איזמל וחפיסת סכיני גילוח. ויש עוד אבל כבר התעייפתי והכיוון ברור.

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

*

4. פסיון בהילוך אחורי

ויש גם הבדלים כמובן: חפצים כמו אקדח, נוצה וצינור מתכת שמופיעים רק ברשימה של  אברמוביץ, לעומת קוביות מזל (לזכר החיילים שהגרילו את בגדי הצלוב), תרנגול (שקרא אחרי שפטרוס התכחש לישו שלוש פעמים) או שלושים שקלי כסף (שכר הבגידה) ברשימת ה-arma christi.

ומה עם כל אותם אברים, ידיים מתעללות ופרצופים יורקים ואפילו אוזן? (שפטרוס כרת לעבדו של הכהן הגדול בזמן שיישו נעצר).

האברים האלה לא יכולים להופיע ברשימה של אברמוביץ כי החפצים שלה לא מנציחים את הפסיון, אלא מקדימים ואפילו מזמנים אותו. אי אפשר לדעת איך אנשים ישתמשו בהם, בבחינת "הכל צפוי והרשות נתונה". אברמוביץ יצרה פסיון בהילוך אחורי, מן הסוף להתחלה, היא התחילה מכלי הנשק המקודשים וחזרה אחורה להתעללות ולגבורה. אין אברים על השולחן שלה כי עוד אין פסיון, אבל התיעוד דווקא חושף את הדמיון בהתנהגות ההמון.

מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.

מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.

.

והערה אחרונה: Rhythm 0 התרחש בגלריה בנפולי, כלומר בסביבה קתולית מובהקת, ולא מן הנמנע שלא רק מרינה כיוונה (במודע או לא) לפסיון, גם הקהל נענה לתבניות המוכרות. וזה מחזיר אותי, דרך מנהרה אחרת, לשלוש מתנות של י. ל. פרץ. סיפור רליקס יהודי (רליקס הם אותם חפצי קדושים ואפילו שרידים שלהם עצמם שכמו אוצרים בתוכם משהו מיישותם), ולמטען המתעתע שלא לומר מדיח שאוצרים חפצי ייסורים. אבל "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר, וכבר הארכתי דיי.

*

עוד באותם עניינים

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג חלק ראשון, ויש גם חלק שני

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

שמלת הכאב של רבקה הורן

צדיקים אינם מאמינים בדם

סטרפטיזים משונים

האם אפשר לפרום זכרונות?

זכרונות עתידניים

*

ובלי שום קשר, כנס מבטיח על ספרות ילדים:

0

Read Full Post »

פוסט שמתחיל בפסטיבל צוללן למחול עכשווי ומסתיים בהיינריך פון קלייסט.

*

"מבוכה היא דלת שהאדם סוגר מול אחרים, שלפעמים אפילו סגורה בפניו," אומרים אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות.

במופע המשותף שלהם, "נבוכים שָׁנים", הם מנסים לפתוח את הדלת הזאת, להציף את כל אותן חוויות אנושיות ואינטימיות שגורמות להם להפריד את עצמם מגופם, להסתיר, להיגעל ולהתרחק, לגשת אליהן "מתוך עמדה לא שיפוטית, אלא מודעת ונוכחת". הם מקווים לזכות במבט מעמיק ורחב יותר לתוך עצמם, באפשרות להתקיים בנוחות בתוך גופם.

אקדים ואומר שהעבודה הזאת גרמה לי אושר. לא רק בגלל שהשלושה מקיימים את מה שהם מבטיחים באומץ וביושרה (הישג לא מבוטל בפני עצמו) ולא רק בגלל שמשהו מן הדלת הזאת נפתח גם בפני הקהל. עבודות כמו "נבוכים שָׁנים" הן חיוניות מבחינה אמנותית ואנושית, הרבה מעבר למטרה הנועזת ובו בזמן גם הצנועה, שכהן, רומנו וגרנות הציבו לעצמם, וזו ההזדמנות שלי לדבר על זה.

זה יהיה קצת מאתגר ובוטה מן הסתם. וזה גם הזמן למי שזה לא מתאים לו, לפרוש. נתראה בפוסט הבא.

*

  1. זמן ומקום

"בית המידות" רח' ליליינבלום 23, קצה החדר שבו התקיים המופע (כדי לדמיין, סלקו את העציץ והמראה והוסיפו וילונות לבנים מגולגלים מעל החלונות).

"נבוכים שָׁנים" לא מוצג באולם תיאטרון אלא בחדר גדול בבית תל אביבי, בשעות היום; הקהל יושב על כסאות לאורך שלושה קירות, במרחק נגיעה מהרקדנים. בקצה החדר יש קיר עגול עם שלושה חלונות גדולים מארכים. אור השמש שמציף את המרחב לא מבחין בין המבוכות של היוצרים והצופים. מעל החלונות יש וילונות לבנים מגולגלים למעין חבלי טבור עבים. השמשות סגורות.

זמן מה לאחר תחילת המופע קם מישהו מתוך הקהל, חוצה את החדר בצליעה קלה, ופותח בכוח את שלושת החלונות. בבת אחת נכנס רעש גדול מהרחוב, מפוצץ את הדממה התיאטרלית שרק התחילה להיקרש, ופותח מחדש את הגבול בין החיים לאמנות. גם קטעי הסאונד שיושמעו בהמשך לא ינסו להחריש את הקולות שבוקעים מן הרחוב אלא יתקיימו לצדם. כולנו, קהל כיוצרים, נמצאים באותה קלחת. יש משהו מאד לא מצועף בעבודה ומאד לא מציצני.

ועוד משהו. בשלב מסוים במופע יהפכו שלושת החלונות המוארים למעין טריפטיכון (שילוש תמונתי שנפוץ באמנות הדתית של הרנסנס), חלון כנגד כל רקדן. אני לא יודעת אם אספיק להיכנס לזה, אבל זה יותר מרגש (אותי לפחות) להגיע לרוחני דרך הגשמי ביותר.

*

2. פתגמים ומפלצות

"הלץ מזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא תרבותית, את יצריותם, את חוסר-השלמות ההכרחי המצוי בהם. על ידי כך מגן הלץ על החברה מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות. באמצעות הצחוק המשחרר הוא משמש דגם, הן לאבסורדיות של חיי היצר והן לתוקפם לעין-ערעור."

מתוך "שקיעת הלץ", אריה זקס

מתוך

מתוך "נבוכים שָׁנים" מאת אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות

ברגע מסוים של המופע נוצר מעגל אנושי כשכל אחד מן המופיעים תוחב את ראשו לתוך אחורי מכנסיו של זה שלפניו (ראו בתמונה למעלה). אנסה לתאר פה מה עבר לי בראש אחרי העווית הראשונה המעורבת, של הפתעה, רתיעה, הערכה וצחוק.

דבר ראשון שמתי לב שהבליטות של הראשים מעוותות את האחוריים ומשוות להם מראה בבוני. וחשבתי באיזו קלות הראש (דווקא הראש) מעצים את החייתיות.

ומיד אחר כך חשבתי שהלשון, בניגוד למחול, דווקא רגילה לזווג בין תחת לפרצוף, החל מ"פרצוף תחת" של פעם, דרך "הלחיים העגלגלות", כמו שקוראים לאחוריים ב"אלף לילה ולילה", ועד לפתגם היידי האלמותי של סבתי: "אם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף." וחשבתי גם עד כמה מימוש המטפורה מרוכז יותר, מכריח לחשב מחדש.

היה לי הרבה זמן לחשוב; כי זה לא מעלל זריז שמבוצע לשם האתגר. כהן, רומנו וגרנות שוהים במצב הזה ופועלים בתוכו שעה ארוכה עד שהם מאבדים את זהותם והופכים ליצור מיתולוגי, מפלצת חסרת פנים בעלת תריסר גפיים.

בהתחלה חשבתי על מפלצות עתיקות, ואחר כך על הגלגול של קפקא; על הקטע שבו גרגור סמסא מגלה שהוא מסוגל ואף נהנה ללכת על הקירות והתקרה.

מפלצות אנושיות מימי הביניים

מפלצות אנושיות מימי הביניים

אני רק יכולה לדמיין את העיוורון, את המחנק שמרגישים כהן, רומנו וגרנות, אבל הם לא משדרים מצוקה. הם בודקים את הא-ב של האנטומיה החדשה: שולחים ידיים ומגששים, מבררים מה הן יכולות לתפוס, משתפים פעולה כדי לקום, לזוז, ואפילו לרקוד. יש משהו מוכר, אנושי, נוגע ללב, באופן שבו הם שורדים ומסתגלים, במהירות שבה המצב האבסורדי מתרגם למין שגרה.

*

3. פרח משונה

"נבוכים שָׁנים" אינה כמובן העבודה הראשונה שבה מנסים אמנים להתמודד עם מבוכה. הצהרת הכוונות של כהן, רומנו וגרנות הזכירה לי דברים שכתב אחד מחברי COUM Transmissions  קולקטיב של מוסיקאים ואמני מיצג שפעל בבריטניה 1976-1969:

"אני מאמין שכל התפקודים הגופניים והאירוטיים של האדם, זכר או נקבה, הם טבעיים ומעניינים. אני שונא בושה. בכל פעם שאני מוצא את עצמי תוהה אם אני מסוגל לבצע משהו בפומבי או בפרטיות בלי לחוש אי נוחות או מבוכה, אני מממש אותו כדי לבדוק את עצמי. עשיית הדברים הללו במיצגים קובעת לי מועד שבו עלי להתעמת עם האובססיות והפחדים שלי. ותוך כדי כך אני גם נותן עדות פומבית לדברים שאני מאמין בהם."

(תורגם על ידי, מן הספר הזה)

אלה דברים חשובים, אבל כר"ג (די, נלאיתי מלכתוב כהן, רומנו וגרנות, מעכשיו הם יחוברו גם באותיות כר"ג) עושים הרבה יותר מזה. יש משהו גולמי ב"נבוכים שָׁנים". האתיקה מחייבת; שכלול אמנותי עלול להסיח את דעת הקהל ולהגן עליהם מן המבוכה. הטיפול ב"חומרים" הוא מינימליסטי במכוון אבל כה יצירתי ומשוחרר שדי בו כדי להפוך אותם לדימויים. וכבר תיארתי קצת איך זה פועל.

הכי קרוב שעלה בדעתי זה המחזות הקצרים של סמואל בקט.

זאת ועוד. המבוכה, כלומר ההצנעה וההסתרה, שמרו על רעננותם של הדימויים. הפוטנציאל התנועתי והחזותי שלהם לא נגוע. די שכר"ג מתחילים לשחק ביישות שלושת הישבנים וכבר נוצרת שירה.

ויסלח לי מי שעדיין חושב שחומרים מסוימים מתאימים לשירה ואחרים פחות. כי שירה זה על ה"איך", על הזרה, על הפקעת דברים מן האוטומטיות שלהם, על הפשרת האיבון וריפוי היומיום.

יש לי עוד הרבה מה לומר על "נבוכים שָׁנים" (השם אגב, בלתי נסבל. כל פעם שאני כותבת אותו אני מרגישה שיש לי אבן בלשון). אבל אני שומרת מקום לקלייסט. אז רק כמה מילים על תמונת הסיום, שקשה לקשור לה שם תואר כי היא חומקת מכל הגדרה בראשוניות הכמו ילדית שלה, בחלומיות הגמורה, באינפנטיליות חסרת המורא: כהן העירום שוכב על בטנו ומרטיט את אחוריו בזמן שרומנו קולע את אצבעות ידו למין פרח ושותל את מרפקו בקרקע המשונה. בכתב זה נשמע יותר בוטה מאשר בפועל. הנוכחות "המודעת והלא שיפוטית" של המבצעים משחררת גם את המבט.

אמנות היא המפה הגדולה של הנפש ושל התודעה. ככל שאמנים דוחקים את הגבולות כך גדל המרחב ביניהם. ולכן גם מי שאינו דוחק גבולות (כמוני) חייב ליצירות האלה.

ויש עוד משהו חשוב, אבל קודם היינריך פון קלייסט.

*

4. אנקדוטה מן המלחמה האחרונה

היינריך פון קלייסט (1811-1777), סופר, מחזאי ומשורר הוא גם רוח הרפאים של עיר האושר. הוא צץ פה שוב ושוב, אם דרך המסה המכוננת שלו על תיאטרון המריונטות (למשל כאן), ואם דרך מיכאל קולהאס.

"נבוכים שָׁנים" העלה באוב את ה"אנקדוטה מן המלחמה האחרונה" (מתוך "כתבים קצרים", היינריך פון קלייסט, תרגם ישראל זמורה). גיבור האנקדוטה הוא מתופף שהמשיך להילחם "לבדו ועל דעת עצמו" גם אחרי שפרוסיה הובסה, וסופו שנתפס ונידון למוות ביריה.

כששאל אותו מפקד פלוגת המוות, "מהו החסד האחרון שהוא מבקש לעצמו? שלשל זה את מכנסיו, ואמר: – רצוי לי שיירו לתוך פי… הטבעת, כדי שלא יתהווה חור נוסף בגופו."

אני זוכרת כמה נדהמתי כשקראתי את הטקסט הזה לראשונה, אי אז בגיל העשרה; מן החוצפה שבה התלכדו הגבוה והנמוך (קלייסט וחור התחת?), מן ההומור המורבידי, הפיוט המחוספס, המטמורפוזה שהפכה את הישבן ללוח קליעה למטרה. מן התשוקה שהמוות יתחרז עם הגוף, מן הבעיטה בטקסיות של החסד האחרון (מין שדרוג של שקו לי בתחת) ובו בזמן גם העלאת הטקסיות לדרגה חדשה.

קלייסט מתפעל מן האנקדוטה הזאת ומכנה אותה "ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם" (לא פחות), וברגע האחרון הוא מוסיף פתאום גם זווית פואטית: "וראוי לשים לב אל התכונה השייקספירית," הוא כותב, "כי המתופף הזה, בעל ההלצה, לא חרג מעולם מן הספרה שלו כמתופף בין מתופפים."

*

5. משהו על גזענות

הסערה שהאנקדוטה חוללה בתוכי היתה קשורה לאמנות הגוף (האנקדוטה היתה תחנה מוקדמת בדרך למיצג ולתיאטרון מחול) כמו גם לריבוי השכבות וההיפוכים האצורים בטקסט הקצרצר. אבל היא היתה קשורה גם לאיזו מהות הומניסטית שקלטתי באינטואיציה עוד לפני שנוסחה במילים.

כי עולם שבו יש ניידות, שבו "ישבן" לא תמיד ובהכרח נחות מ"עַיִן" וריר לא בהכרח נחות מדמעה או מאבן חן (עוד דוגמא מ"נבוכים שָׁנים" שלא הספקתי, כשתראו את המופע תבינו), עולם שבו החומר והמיקום הם רק נקודת פתיחה, הוא לא רק הרבה יותר מסעיר אלא גם פחות גזעני ומעמדי. ואל תגידו שזה על דרך המטפורה. למטפורה יש שורשים עמוקים בנפש, ובעולם כזה לטעמי, יש הרבה יותר תקווה.

שנה טובה ומבורכת.

*

"נבוכים שָׁנים", פסטיבל צוללן 2016
מאת ובביצוע: אריאל כהן, נבו רומנו, שני גרנות
סאונד: אור רימר

*

עוד אמנות שדוחקת גבולות

על "שעה עם אוכלי כל" של נבו רומנו ושני גרנות (עבודה נפלאה שמבשרת בין השאר, את העבודה הנוכחית)

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני – על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

הפוסט השלישי של הכאב הגדול, על אנבל צ'ונג (ויש גם חלק שני)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

וכן הלאה

*

Read Full Post »

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (לחצו להגדלה)

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (לחצו להגדלה)

air shutter release fashions היא סדרה של 17 תמונות שצילמה סינדי שרמן סטודנטית בת עשרים ואחת, כתרגיל בכיתת הצילום של ברברה ג'ו רֶוֶל. המשימה היתה להתמודד עם משהו שגורם לך אי נוחות, ושרמן, שהיתה ונותרה ביישנית על פי עדותה (היא עצמה נוקטת בכינוי הקשוח יותר, "מתחסדת") בחרה להצטלם בעירום.

(במאמר מוסגר, מתברר שזה היה מקובל בשעתו, שכיתת צילום תצא לטבע לסופשבוע שבו כל המשתתפים, כולל המורה, יתפשטו ויצלמו זה את זה. היום זו עילה לפיטורים ואפילו למעצרו של המורה, אבל אז, אומרת רֶוֶל, במרחק נגיעה משנות הששים, זה נראה לגמרי טבעי).

air shutter release למי שלא יודע (אני לא ידעתי) הוא הכבל שמתחבר למצלמה ומאפשר להפעיל אותה מרחוק. שרמן כרכה אותו סביב גופה ויצרה קווי מתאר של תלבושות שונות. היא השתדלה להשתמש בכל הכבל שאורכו עשרים רגל, מה שאילץ אותה להיצמד למצלמה פחות או יותר; היא הציבה ראי מולה והתמונות הן בעצם של השתקפותה. אחרי הצילום היא צבעה את הנגטיבים בלכה אדומה כהה של ציפורניים כדי למחוק את פניה ואת כל הפרטים שנותרו ברקע (כולל המצלמה שהשתקפה בראי). בכל הצילומים רואים את שני קצותיו של הכבל: את שַׁלָט האוויר מחזיקה שרמן בידה, הקצה שהתחבר למצלמה נעוץ בחלל הריק.

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (פרט) בתמונה הימנית למטה הכבל הופך בין השאר, לשערות ערווה.

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (פרט) לא רק בגדים דרך אגב; בתמונה הימנית למטה הכבל הופך בין השאר, לשערות ערווה.

הסדרה כולה פחות או יותר הודחקה. היא הוצגה לראשונה ב-2004 כמעט שלושים שנה אחרי שנוצרה.

*

שש הערות על air shutter release fashions:

1. לפני

ברברה ג'ו רוֶל דרבנה את הסטודנטים שלה להשתמש במצלמה ככלי רעיוני. שיעור הצילום היה מחובר בטבורו לאמנות קונספטואלית, לתיאוריות פמיניסטיות ולבודי ארט. הנה יצירות של כמה אמנים שקדמו לair shutter release fashions.

ויטו אקונצ'י: ב1971 "שכנע" אקונצ'י את קאתי דילון (בתמונה למטה) לקשור את עצמה. אקונצ'י שעבודות הגוף שלו נוצרו בעיצומו של הגל הפמיניסטי השני, הגדיר את עצמו באירוניה כ"קולוניאל של מגדר". הוא השפיע מאד על שרמן על פי עדותה.

קאתי דילון מתוך remote control של ויטו אקונצ'י (העבודה היחידה שלו שמעוררת בי אי נוחות==).

קאתי דילון מתוך – remote control 1971, העבודה היחידה של אקונצ'י שתמיד עוררה בי אי נוחות.

רבקה הורן: בבגדים המפוסלים של הורן מוטמעות אמנם גם מחלה, תחבושות ונכות. שתי עבודות לדוגמא:

משמאל, רבקה הורן Arm Extensions 1968, מימין רבקה הורן Overflowing Blood Machine 1970 ==

משמאל, רבקה הורן Arm Extensions 1968, מימין רבקה הורן Overflowing Blood Machine 1970.

אבל איכשהו, יותר מכל, נזכרתי ברודולף שוורצקוגלר מקבוצת ה"אקציון" הווינאית. בדרך כלל אני שומרת מרחק מן האמנות הפולחנית המדממת והמרטשת של הווינאים. וככל הידוע לי, גם שרמן עצמה לא מנתה את שוורצקוגלר בין האמנים שהשפיעו עליה; אולי בגלל הפער הרעיוני; המניע והתכלית שלהם שונים, אבל קשה להתעלם מהזיקה החזותית.

מימין ומשמאל, סינדי שרמן 1975. באמצע רודולף שוורצקוגלר, 1965-66 (לחצו להגדלה)

מימין ומשמאל, סינדי שרמן 1975. באמצע רודולף שוורצקוגלר, 1965-66 (לחצו להגדלה)

ובעצם אני לא מדברת רק על air shutter release fashions. שוורצקוגלר מבליח גם מן הפילם סטילס של שרמן. ובכלל, ככל שהמרכיב הסיוטי והאלים בעבודותיה הוחצן כך היא התקרבה לשוורצקוגלר ול"אקציון" גם מבחינות אחרות.

מימין סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977, משמאל רודולף שוורצקוגלר 1965-66

מימין סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977, משמאל רודולף שוורצקוגלר 1965-66

מימין רודולף שוורצקוגלר 1965, משמאל סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977

מימין רודולף שוורצקוגלר 1965, משמאל סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977

2. אחרי (1)

סדרת air shutter release fashions שונה לכאורה מעבודתה העתידית של סינדי שרמן. היא יותר רזה וסינקדוכית (סינקדוכה – דימוי שבו החלק מייצג את השלם, כמו ב"דרושות ידיים עובדות" או ב"נפל הכתר"), יותר מופשטת ממה שתצלם בהמשך. אבל יש בה כבר קצות חוט של העתיד; קחו את מחיקת הפנים למשל (שאותה תבצע גם אחר כך, רק באמצעים אחרים) שיש בה גם מידה של שמירה על פרטיות וגם סוג של התעללות ומחיקת האני. ברבים מצילומיה העתידיים היא תמשיך "לכרות איברים", לא באמצעות לכה לציפורניים אמנם, אלא באמצעות חיתוך הפריים ובחירת אביזרים. וגם לכבל שבו היא משתמשת יש פנים כפולים: הוא לא רק קו וחבל טבור של מצלמה, יש בו גם פוטנציאל אלים של כובלים וחונקים. ולבסוף – לא רק שמחיקת הפרטים ב- air shutter release fashions לא מוסווה, היא אפילו מודגשת על ידי הראש הכרות, קצה הכבל הנעוץ באוויר וכן הלאה. וגם בעתיד תמציא סינדי שרמן שלל דרכים להסגיר את הזיוף. בשני הפילם סטילס שהבאתי למעלה אפשר למשל לראות איך הכבל של השלט מבצבץ ונחשף "בלי משים". שרמן המשיכה להשתמש בו אגב, עד שפותח השלט האלחוטי.

*

3. בת האיכר החכמה

"לא לבושה ולא עירומה" כך ביקש המלך מבת האיכר החכמה להופיע לפניו, במעשייה הפמיניסטית עד העצם של האחים גרים. וגם סינדי שרמן בדרכה נענתה לאתגר; הלבוש שיצרה לא מסתיר שום דבר שבגדים (מאז עלי התאנה של אדם וחוה) אמורים להסתיר. אבל יש תשומת לב מענגת לפרטים: הקפל בגרבי הברך, דוגמת החצאית המפוספסת או הצווארון הפרפרי (פרט צנוע ומהוגן בימים כתקנם, שמופקע מהקשרו כמעט כמו עניבת הפרפר של שפנפנות הפלייבוי) והומור מטריד שלא מבדיל בין בגדים לשערות ערווה (ראו בתמונה השנייה בפוסט)

*

4. בקו אחד

אופנת הכבל של שרמן היא בעצם רישום תלת ממדי בתוספת מגבלה משחקית של "לצייר הכל בקו אחד". מבחינה זו הוא קרוב של הפסלים הקוויים של אלכסנדר קלדר מסוף שנות העשרים. רק שהקו של קלדר לא טעון בכלום מלבד חדוות הרישום והמשחק.

דיוקן של חואן מירו שפיסל בחוט אלכסנדר קלדר

דיוקן של חואן מירו, פוסל בחוט מתכת על ידי אלכסנדר קלדר

*

5. יונה וולך וסינדי שרמן

משהו באופנת הכבל של שרמן העלה באוב הפרטי שלי את שיר התפילין של יונה וולך. זו אותה חתרנות ואפילו אותה התרסה מגדרית, אחרי שמקזזים את הבדלי הטמפרטורה (שרמן קרה כמו מקרר) והמזג האמנותי ההפוך.

תפילין / יונה וולך

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.

אני יודעת: רצועות התפילין הן חפץ טעון ומקודש שיונה וולך מפקיעה בברוטליות, ואילו שלט של מצלמה הוא אביזר של טכנולוגיה וחולין. אלא שרדאר המאגיה שלי, מה לעשות, מצפצף בקרבת air shutter release fashions. זה צפצוף קצת מצחיק כמו של ברווז גומי, ועדיין: יש משהו טקסי באופן שבו שרמן כובלת את עצמה למצלמה ולראי, סוג של חתונה ושבועת אמונים (שלא הפרה עד כה).

*

מימין, רבקה הורן, מסכת עפרונות=== 1972. משמאל, שתי תמונות מתעשיית האופנה העכשווית, צילום של מריו סורנטי (באמצע), ושל Jurgi persoons - שתיהן מפה=== (לחצו להגדלה!)

מימין, רבקה הורן, מסכת עפרונות 1972. משמאל, שתי תמונות מתעשיית האופנה העכשווית, צילום של מריו סורנטי (באמצע), ושל Jurgi persoons – שתיהן  מפה (לחצו להגדלה!)

6. אחרי (2)

מרינה אברמוביץ תירצה את פרוייקט העבודות הקלות שלה בתשוקה לעשות צדק היסטורי עם אמני מיצג, בעולם שבו הרעיונות שלהם מועתקים ללא קרדיט וללא רחם על ידי עולם האופנה והפרסום. אני חושבת על זה לפעמים כשאני נתקלת בתמונות כמו השתיים שלמעלה, ואפילו יותר מזה כשאני מתבוננת בצילומי המיצגים של שוורצקוגלר שהבאתי למעלה. למרות כל מה שאני יודעת על הדם והכאב והפעולה האמיתית הם נראים היום כמו עוד הפקת אופנה מן השורה.

*

עוד על אופנה ואמנות:

שמלת הכאב של רבקה הורן

כמובן שבגדים הם גם פוליטיקה

יוקו אונו והכוסון

חבל טבור מזהב (המייקאובר של אוסקר ויילד)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

שמלות של כאב – הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

עוד על סינדי שרמן: סינדי שרמן מתחפשת לתמונה, על הפילם סטילס, ועל הגוף העצוב של סינדי שרמן

*

ובלי שום קשר כמה הודעות

יצא גיליון גרנטה חדש בנושא קרוב לבית! ויש גם קול קורא למשלוח יצירות לגיליון הבא.

אקס חמותי החורגת חוזרת! הצגות בתמונע ת"א –
בשישי-שבת, 6,7 בנובמבר ב-20:00,  ובשישי-שבת 5,4 בדצמבר ב-20:00
להזמנת כרטיסים: 5611211 03
בירושלים – באולם ליאו מודל (ז'ראר בכר) ביום ג' 17 בנובמבר ב20:30
להזמנת כרטיסים: 02-6783378

יואל אמר נפרדת מסיימון סטאר היקר שחוזר לאוסטרליה!
הזדמנות אחרונה לראות ולשמוע אותו בשבת ה-7/11 במוזיאון תל אביב
שימו לב, עקב הביקוש המשמח נוספה הצגה! (אותו יום, אותו מקום)
הצגה ראשונה 11:00 (אזלו הכרטיסים!!)
הצגה שניה ב12:30 (לא אזלו הכרטיסים!!)
כרטיסים (בציון קוד "מפלצת") אפשר לרכוש בטלפון 03-6077020
(אל דאגה, ההצגה לא נעלמת. דניאל ספיר הנהדר בצורה אחרת, ייכנס לנעליו הגדולות!)

*

Read Full Post »

פעם צפיתי בראיון מצולם עם אינגמר ברגמן הזקן. המראיין שהיה גם ידידו הקרוב של הבמאי שאל אותו אם הוא עדיין חושש כשהוא מתחיל ליצור או שלמד לבטוח בעצמו עם הגיל ועם הניסיון. וברגמן ענה שהוא עדיין חושש, הוא עדיין מתפלל בכל פעם מחדש שזה ייצא meaningful and alive. הצירוף הזה לוכד במדויק את סוד הפיסול הרך של חליל בלבין ומרב קמל.

בעמקי לבי אני מוסכניקית של קסם, מתחשק לי לפרק כמה דימויים כדי להבין את המנגנון.

רשימה שנייה ואחרונה על תערוכה נפלאה. לרשימה הראשונה.

*

כנר על הגג

"שלפוחית", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ניקח את "שלפוחית" לדוגמא. על השאלה מה רואים בתמונה, אפשר לענות בכמה דרכים:

1. "כנר על הגג" כפשוטו כמשמעו – מחווה למארק שאגאל.

2. כנר מרחף מעל מסגד שמזכיר במעומעם את "כיפת הסלע" (צירוף לשוני עם תחתית כפולה, במיוחד ליד היידישקייט של "כנר על הגג").

3. מעלל קרקסי שבו אקרובט מאזן את עצמו באלכסון על (כמעט) כדור בזמן שהוא מעשן מקטרת (יפה במיוחד ייצוג העשן, מימושו החומרי) וגם מנגן בכינור.

4. אמנות על אמנות. הערה ארס-פואטית על ציור ופיסול; כי הכנר הרי כלל לא מרחף. בלבין וקמל פשוט תפרו אותו לכיפה, ובכך גם נפטרו מן הסירבול הכרוך בתלייתו וגם החילו בחן פיוטי קונבציה של ציור על פיסול. (עוד באותם עניינים – הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה).

מימין,

מימין, "שלפוחית" מאת חליל בלבין ומרב קמל, באמצע אקרובט על כדור מכאן, משמאל, "כנר" מאת מארק שאגאל, 1912. לשאגאל יש הרבה ציורים של כנרים (ירוקים) על גגות. אני מהמרת על זאת גם בגלל המקטרת שנרמזת בה וגם בגלל כיפת המסגד הנחבאת איכשהו בעננים השלפוחייתיים ובמבנה הקטן דמוי המסגד הלחוץ בין שני הגגות שעליהם דורך הכנר. לחצו להגדלה

כל התשובות נכונות, כמו שכתוב במבחנים אמריקאיים. ויש עוד:

על פי ויקיפדיה "כנר על הגג" הוא "מעין מטאפורה לקיום דרך מסורת ושמחה בתוך חיים מלאים באי ודאות וחוסר איזון", משפט שקורס מרוב רבדים כשמחילים אותו על המציאות הפוליטית הנוכחית כפי שהיא מזוקקת ב"שלפוחית". בריחוף המזויף ובאיזון המזויף של הכנר שמתעקש לנגן כשהוא תפור בכוח למסגד. ובעצם, הוא כבר לא מנגן. הקשת נפלה לו והוא מנסה לאזן את עצמו בידו הפנויה. ומי יודע איך זה ייגמר.

*

הגוף כמגרש משחקים

אחת הסיבות שהדימוי עובר כמעט מתחת לראדאר הפוליטי (כלומר נקלט ברמה של קריצה ולא במלוא העומק והחריפות), היא הרוח הליצנית של התערוכה.

מימין

מימין "ניתוח פלסטי", משמאל "בננה" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה

בספרו הנהדר "שקיעת הלץ" מדבר אריה זקס על הצירוף של ערמומיות וטיפשות בהוויתו של הלץ (למשל, לתפור את עצמך לגג כדי לרחף) ועל ההתעסקות המופגנת שלו בפונקציות הגופניות הבסיסיות של האדם – האכילה, ההפרשה והסקס. זקס אומר שביחסים המתמיהים והמצחיקים של הלץ עם גופו, הוא "גם מחייב את חיי הבשרים וגם חושף את האבסורדיות שבהם." הוא אומר שזה תפקידו של הלץ, להזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית כדי להגן עליהם "מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות."

זה חל על רבים מפסלי הקרנפים, אבל נתבונן לרגע ב"מחלל" (שעליו יצא קצפם של המגיבים לבקורת המשבחת של גליה יהב בהארץ).

"המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין.

ובכן, ראשית, גם זה קרקס. מעלל אופייני לסייד שואו, שנוצר משילוב של אינפנטיליות, רצון לעורר פליאה, לשבור גבולות, ללגלג על המכובדות, לשחק בגוף.

"חלילן" הודי, קאראן אנאנד. התמונה מפה

שנית, זה פסלון מחווה ל"חלילן" של אדואר מאנה. "מחלל" הם קראו לה (כמו בשירי הרחוב של דרורה חבקין: אני מחלל./ מה אתה מחלל?/ אני מחלל, מחלל את השבת.) וזה לא עד כדי כך רחוק אגב, ממרסל דושאן שצייר שפם למונה ליזה וכתב מתחת, חם לה בתחת. על הפרשה ההיא כבר כתבתי בהרחבה. לא אחזור על הדברים, רק אשוב ואצטט את ה. פ. רושֶׁה (אין לי מושג מי זה): "כשמרסל דושאן צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".

ושלישית, אי אפשר שלא לתהות (אני לא יכולה) על הזיקה בין ה"מחלל" לאמן ששמו "חליל" בלבין. שאלתי. מתברר שהחלילן של מאנה היה תלוי מעל מיטתו של בלבין כילד. ועוד שכבה פרה היסטורית נחשפה באטימולוגיה של הפסל.

מבחינה מסוימת "קרנפים" הוא סוג של יומן מוצפן או מכושף. רבים מן הדימויים נוצרו מדברים שקרו ברחוב או בעבר או בחלום.

*

מנורת הפלאים של אלדין

מימין לשמאל,

מימין לשמאל, "נימול", "חשופית" – מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

כששאלתי איך נוצרה "חשופית" למשל, הם ענו, היו לנו חשופיות בשירותים. ועל זה התיישבו חלומות פרטיים וחלומות שקראו בספר עלטה. ואני ישר נזכרתי במנורת הפלאים של אלדין. הרי החשופית הענקית שבוקעת מן השירותים היא כמו השד שבקוע מן המנורה (כולל הנופך האירוטי של הפרשנות הפסיכואנליטית שרואה בשפשוף המנורה והשלכותיו אוננות והזיותיה).

שד המנורה אגב, הוא לץ אמיתי. בסיפור המקורי הוא תוקע את יריבו של אלדין בבית הכסא "ולפני שיצא מעל פניו נפח עליו נפיחה, שייבש אותו בה" (כפי שתרגם להפליא, יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיאנו).

ואילו "נימול" נולד מאירוע ספציפי. בלבין עמד פעם ברחבה של מוזיאון תל אביב כשאישה נסערת יצאה מבית המשפט הסמוך: "תאמין לי," היא אמרה, "אם רק היה לי את הקטן הזה שיש לך בין הרגליים החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, עכשיו הייתי חותכת אותו ושמה לעצמי."

גם "נימול" (שנראה כמו יוסף פקיד המים של דודו גבע בצעירותו) הוא אמן קרקס; יורק אש ו/או אמן גוף אקסטרימי – תבחרו, שסוחב אחריו אוסף של סוגיות מגדריות ורגשיות (ישראליות עד העצם) כמו אוסף פחיות שמקרקש אחרי מכונית חתן כלה.

"נימול" ולא "סריס", תמיד יש עוד פנייה ברכבת השדים של האסוציאציות.

*

בניגוד למגריט (שלא התעניין בציור כציור אלא ככלי לרעיון)

שוב ושוב אני נגררת לדיבור הספרותי הרעיוני, כשהכוח של העבודות טמון ברגישות הפלסטית של קמל ובלבין, רגישות מולדת נפלאה שאי אפשר לזייף. זה קשור לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. הכוח של "המחלל" מעוגן גם במוסיקליות החזותית שלו, באופן שבו כפתורי המדים "מתחרזים" עם נקבי החליל, כאילו נשרו מתוכם. זה לא קיים אגב אצל מאנה, מהזווית שלו לא רואים את נקבי החליל.

משמאל,

משמאל, "המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין. מימין, "החלילן" מאת אדואר מאנה. לחצו להגדלה.

על מנת להבהיר את הנקודה החשובה הזאת, ניקח את "סוחר עתיקות":

"סוחר עתיקות", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ברובד המטפורי הרעיוני – גם הכד וגם הפרח הנבול שמוצג-מושט ברוב טקס – הם העתיקות. היד שייכת הן לסוחר החמדן והן לרוח הרפאים שמסרבת להרפות.

אבל ברובד הפלסטי מתקיימים יחסים אינטואיטיביים יפהפיים בין הגבעול הזוויתי של הפרח השבור לזיגזג של גזעי העצים שעל הכד ולקווים הרקומים על כף היד (שגם בהם מהדהדים בתורם, פסי הקישוט בתחתית הכד), ובין ידיות הכד לאצבעות ולאברי הדמויות העירומות, וכן הלאה.

*

תעלומת האווז הדו-ראשי

"חנה'לה" מתוך "קרנפים" מאת חליל בלבין ומרב קמל

"שמלת השבת של חנה'לה" היא מעשייה שרודפת אותי. "בכל אשר אלך אני מוצא את פו," כתב א. א. מילן, ואני מוצאת את חנה'לה משום מה (למשל או למשל או למשל או למשל וכן הלאה). חנה'לה של קמל ובלבין היא כוכבת של סייד שואו פורנוגרפי שמאזנת נרות שבת דולקים על פטמותיה. אבל מה היא מחזיקה ביד? תהיתי. אווז דו-ראשי, הם ענו. כן, אבל למה? הם משכו בכתפיהם. אולי אני אדע…

זה הניסיון שלי לנחש.

באופן הכי בסיסי גם האווז שייך לסייד שואו. בקרקסים של פעם היו מראים לקהל פלאים כאלה בהפסקות (אני אישית זוכרת עגל דו-ראשי מסכן). ברובד האמנותי חנה'לה היא מחווה לסוריאליזם, ואווז דו ראשי זה בדיוק מסוג הדברים שחנה'לה סוריאליסטית היתה אוחזת בחלום; חפץ מופרך ובו בזמן קשור בהמון חוטים.

פרט מתוך

פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל

האווז הדו ראשי קשור גם לערוץ הפורנוגרפי (זה שרואה דרך המעשייה התמימה על הילדה הטובה והשמלה המוכתמת את סיפור האונס המוכחש), מוטציה עמומה ונלעגת של הברבור מהסיפור המיתולוגי שבדמותו אונס זיאוס את לדה.

וביתר קונקרטיות: האווז מין שילוב מעורפל של השק והפחמי עצמו. האווז נראה כמעט אנושי: רגליו הספק אחוזות בידי חנה'לה ספק מושטות אליה, הן ידיו של הפחמי. שני הצווארים הם רגליו של הפחמי – בתפירה ממש מסתמנים מכנסיים עם חנות. הדמות ספק ערופה ספק רפויה כמו המנקין שהנשים של גויא מקפיצות (עוד ציור עם נופך אירוטי מוזר).

מימין, פרט מתוך

מימין, פרט מתוך "הקפצת המנקין" של פרנסיסקו גויה. באמצע, פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל. משמאל, "לדה והברבור" המאה ה-16, בעקבות לאונרדו דה וינצ'י.

ושוב, לא הייתי "מאמינה" באווז, לולא הפמוטות השחורים שמהדהדים בצווארו הכפול, לולא הקשר העמום בין מקוריו הכתומים ללהבות הנרות. לולא הלהבות המהדהדות בתחרת שרווליה של חנה'לה. לולא האדום והצהוב של שדיה התחברו לשערה הכתום, ועוד כהנה זיקות חזותיות שמלפפות הכול ביחד כמו קורי עכביש.

*

הארכתי דיי. את מילות הסיום אני משאירה לחנוך לוין, דובר "לֵצית" ו"קרקסית" ברמה של שפת אם. בתחילת מחזהו "הילד חולם" פורצת המלחמה לחדרו של הילד הישן: פליטים נרדפים על ידי חיילים, איש שותת דם נרצח ליד מיטתו. אבל כשהילד מתעורר כולם חסים עליו לרגע:

מפקד: החביאו מאחורי גבכם
את הרובים. הסירו
את הקסדות.

[והוא והחיילים מסירים את כלי-נשקם. מתחפשים מכל הבא ליד. אווירה של קונדסות ועליצות. המתח פג. את גופת שותת-הדם הם מכסים בשמיכה ומסלקים הצידה. לאם]

העירו אותו, ליצנים הגיעו העירה.

האם: [מעירה את הילד ברכות]
ילד מתוק שלי, קום, ראה
מי בא לבקר אותך.
קרקס גדול, מלא ליצנים וקוסמים
הגיע לעירנו. הם באו אליך,
נסיך קטן שלי, לשעשע אותך.

*

עוד באותם עניינים

האיש שלימד אותי להסתכל

מוצא הפנטזיה (על פי ספר הדקדוק הפנימי)

על אויסטר (עוד עבודת קרקס נהדרת, של ענבל פינטו ואבשלום פולק)

רשימת הליצנים

חיוכי האתמול והמחר (על שלוש המונה ליזות, של לאונרדו, של דושאן ושל בויס)

*

ובלי שום קשר (אולי קצת)

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון

לפרטים אפשר לפנות לתמי 02-5618514 שלוחה 118 || tammy@traintheater.co.il

ויש גם תוכנית רזידנסי, למי שיש לו הצעה בימתית להצגת ילדים חדשנית. טקסט (גם הטקסט הנהדר ביותר בעולם) אינו הצעה לבמה. אנחנו מחפשים עיבוד בימתי חדשני, כלומר תיאטרון חזותי/ תיאטרון בובות/ תיאטרון חפצים ו-או חומרים/ תיאטרון מחול וכן הלאה. יש להגיש הצעה שלמה לעיבוד וגם קטע מוכן של כ-3 דקות להתרשמות. מספר המקומות מאד מאד מוגבל.

מה ההבדל בין החממה לרזידנסי?
הבדל של שלב: החממה מיועדת לאמנים שרוצים לגלות ולפתח שפת תיאטרון אמנותית לילדים.
הרזידנסי מיועד לאמנים  בודדים שכבר דוברים את השפה ויש להם הצעה ספציפית ובשלה להצגת ילדים.

HAMAMA_15_AMUD_AHBAR_4

*

Read Full Post »

עיצוב, יוקו אונו. הידיים שנתחבות כמעט לכל מפשעה קרועות, חצויות, אלא אם כן מצמידים את הרגליים.

עיצוב, יוקו אונו. הידיים שנתחבות כמעט לכל מפשעה קרועות, חצויות, אלא אם כן מצמידים את הרגליים.

לא מזמן פורסמה בהארץ כתבה על בגדי גברים שעצבה יוקו אונו. הכתבה תורגמה מהניו יורק טיימס. הטון שלה קצת מוזר; נבוך וזהיר, מכבד ומעליב באותה נשימה: "אפשר לטעון שהדגמים מטופשים. אבל שיתוף הפעולה [העיצובי] נעשה בתקופה שבה אונו, שעדיין מתגוררת בבניין דקוטה באפר וסט סייד, זוכה לתחייה גדולה בזירת האמנות והתרבות." וכן הלאה.

וזה לא רק הכַּתָּב. גם הקוראים מיעטו לשתף. חשבתי על זה קצת; אונו כמעט בת שמונים. אולי קצת מביך לתפוס אותה ככה, מינית עם גברים צעירים. אבל נדמה לי שעיקר המבוכה לא קשור לגיל אלא לעצם החיפצון; זה לא בסדר לחפצן וזה לא תקין. אלא שזאת יוקו אונו הפעם, שיצרה את Cut Piece עוד ב1964 כלומר ישבה על במה והזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה, וגם חזרה על המיצג לא מזמן ב2003 כשמלאו לה שבעים. בעיה.

אני מתעניינת בגוף, זה לא סוד. וגם בבגד. בעיקר כשהוא מגלם רעיון או רגש (שמלות של כאב וכן הלאה). כך שהייתי מגיעה מן הסתם לבגדי הגברים של אונו גם לולא היו סרט המשך למיצג המכונן (Sew Piece? Stitch Piece) או לפחות הערת שוליים ל Cut Piece.

וכל שכן עכשיו. אז כמה מחשבות על כעס, חיפצון ותקינות פוליטית. דרך הבגדים, ובעקבותיהם.

איב סאן לורן, שמלות פופ ארט בהשראת טום ווסלמן

איב סאן לורן, שמלות פופ ארט בהשראת טום ווסלמן, 1966

איב סאן לורן, שמלות פופ ארט בהשראת טום ווסלמן, הגוף הוורוד והשיער הבלונדיני כמו הגוף הוורוד של גפרורי הקרטון ברקע וראשיהם הצהובים

איב סאן לורן, שמלות פופ ארט בהשראת טום ווסלמן, 1966. החיפצון בשיאו: התמונה מקשרת בין הגוף הוורוד שעל השמלה והשיער הבלונדיני של האישה לגוף הוורוד של גפרורי הקרטון וראשיהם הצהובים. come on baby, light my fire

איב סאן לורן, שמלת פופ ארט בהשראת טום ווסלמן. שני פנים

איב סאן לורן, שמלת פופ ארט בהשראת טום ווסלמן 1966. שני פנים.

טום ווסלמן

טום ווסלמן, ההשראה (למשל)

*

כעס
לפי הכתבה רצתה אונו לעצב בגדי גברים עוד בשנות הששים כשהתאהבה בלנון: "היא אהבה מאוד את הופעתו החיצונית, אם בבגדים ואם בלעדיהם, והיתה מוטרדת מכך שכמעט תמיד הפגינו המעצבים יחס של חיפצון וסקסואליזציה כלפי נשים. 'גברים רצו תמיד שניראה טוב ונוריד את כל הבגדים', אומרת אונו, 'אנחנו לא יכולנו ליהנות מהמיניות של הגבר באותה צורה."

האם יש כאן כעס על חיפצון וסקסואליזציה, או רק על החד-כיווניות שלהם? לא לגמרי ברור.
ואם נחזור רגע לCut Piece: העבודה המקורית נעשתה מתוך כעס. ב2003 המירה אונו את הכעס באהבה, לפי טענתה לפחות. זה מהפך עצום מבחינה מאגית (ולCut Piece יש גם שורשים מאגיים כפי שהסברתי כאן), על גבול הבלתי אפשרי; להשתמש בכלים שיצר הכעס כדי להביע אהבה?! תמיד היו לי ספקות במידת ההצלחה, ואולי זה הכעס שנדחק החוצה והתגלגל בסופו של דבר בבגדי גברים, במין תקבולת הפוכה: במקום שגברים יחתכו בגד של אישה כמו בCut Piece, האישה היא שתופרת להם בגד, ותוך כדי כך מחזירה להם כגמולם.

בשעתו התקבלה אונו בהסתייגות על ידי האוונגרד הניו יורקי. היא היתה רגשית ויצרית מדי לטעמם. הם העדיפו  cool art לטענתה. מתברר שבינתיים הפכה לכוהנת הגדולה של הקוּליות, בגלל זה הוזמנה לעצב. אבל הבגדים שעצבה רק נראים "קוליים" (למי שהם נראים). יש בהם לא מעט תוקפנות. אני לא מתלוננת. מותר תוקפנות באמנות. כעס מרעיל כשמחניקים אותו. ובנוסף כבר כתבתי את שבחי הכוסון.

 תדיאוש קנטור

מתוך ההצגה "הכיתה המתה" מאת תדאוש קנטור. בתמונה "הזנזונת הכיתתית". קנטור עיצב בגד מיוחד עם רוכסן לשד, כקיצור דרך להתפשטות (מוזר כמה זה דומה לווסלמן…)

"הזנזון הכיתתי" של יוקו אונו?

"הזנזון הכיתתי" של יוקו אונו?

*

רישום של יוקו אונו מתוך "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך", שבו שלחה למשתתפים גלויות עם הנחיות (זה היום השני עם ההנחיה לנשום עם שחר). כל הגופים, גברים ונשים מצוירים אותו דבר.

רישום של יוקו אונו מתוך "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967), שבו שלחה למשתתפים גלויות עם הנחיות לפעולה (זה היום השני עם ההנחיה לנשום עם שחר). כל הגופים, גברים ונשים מצוירים אותו דבר.

NOA

לחצן מצוקה
אבל האומנם יש בבגדים האלה רק "חיפצון וסקסואליזציה"? כשמסתכלים מקרוב (וגם כשמשווים לשיתוף הפעולה בין איב סאן לורן לטום ווסלמן בתמונות למעלה) מבחינים בטוויסטים קטנים שהתקינות הפוליטית מבטלת, היא מעדיפה את החיתוך הגס לשניים. לא איכפת לה הוורוד העז של הבגדים, לא איכפת לה שהידיים שלופתות את המפשעה נקרעות כשפותחים את הרגליים, לא מעניין אותה השדיים שאונו מוסיפה: התחת שמצויר על בגד (למעלה למעלה) הוא גם מעין חזה נוסף נשי, שלא לדבר על זוג הפעמונים העגלגלים שתלויים על חזה הגבר בתמונה למטה.

יוקו אונו, "צלצל בפעמון לאמך."

יוקו אונו, "צלצל בפעמון לאמך."

לפעמונים מצורף כיתוב, "צלצל בפעמון לאמך". וגם בבגדים אחרים יש שרידים של פעילות מיצגית/ קונספטואלית: למשל חולצה עם חורים בפטמות שעליהם מצביעים חצים עם הנחיות: "חורים, לשים בהם פרחים (טריים)".

וחגורת העור השחורה (למטה) כבר לגמרי חורגת מהחיפצון, עם הכתובת "אל תיגעו בי", ועם הפעמון הצמוד לטבור, מעין אזעקה או לחצן מצוקה.

יוקו אונו, חגורה עם פעמון

יוקו אונו, חגורה עם פעמון

ושוב – אין לי סיבה "לטהר" את יוקו אונו או את הבגדים. חלקם משעשעים או מעניינים אותי וחלקם פחות. התמונה פשוט  מורכבת יותר מקרוב.

*

ליבוביץ', קוּרְבֶּה
תמיד היה משהו רגשי ויצרי באמנות של יוקו אונו, בצד פיוט זני-קונספטואלי, מינימליזם שגובל בהומור. כמו הישבן בלוגו הבגדים שלה, שהוא בו בזמן גם לב פתוח והפוך.

הלוגו, ספק תחת, ספק שדיים, ספק לב פתוח (הפוך)

הלוגו, ספק תחת, ספק שדיים, ספק לב פתוח (הפוך)

ואם כבר מדברים על זה, הניסיון להכחיד כל חיפצון נדון לטעמי, לכישלון. העולם הוא גם חומר וא/נשים הם גם גוף. במקום להתכחש ולהדחיק עדיף להכיר במורכבות. זה לא קל לפעמים אבל גם מזל, כי כמו שגילגי אומרת, מה הטעם בשאלות שהתשובות עליהן ידועות מראש.

וכיוון שא/נשים הם גם גוף ואמנות היא גם חומר, חשבתי על הדיוקן של הכדורגלן האגדי פלה שצילמה אנני ליבוביץ'. ליבוביץ' צילמה רק את כפות הרגליים של פלה. זו סינקדוכה, החלק שמייצג את השלם. היומיומיות של הרגליים ביחד עם ההילה המיתולוגית שלהן יוצרת תמונה של פלא, של סוד, שקרובה במידה מסויימת לפות שצייר קוּרְבֶּה. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על הציור היפהפה הזה שאין בו טיפת חיפצון (מהסוג הרע, על כל פנים) ועל קורבה, אדם שאני מחבבת מעומק לבי, ולא יוצא. אולי בפעם הבאה.

אנני ליבוביץ', פלה

אנני ליבוביץ', פלה

*

עוד באותו עניין

בגדי הכעס והאהבה, על  Cut Piece של יוקו אונו

אנני ליבוביץ' מצלמת את ג'ון ויוקו ביחד ולחוד (וגם את מיק ג'אגר, אבל זה לא קשור)

דיוקנים ללא פנים

בשבח הכוסון

שמלות של כאב: (1) סטרפטיזים משונים  | (2) רבקה הורן  |  (3) בנות לילית מחפשות חתן  |( 4) נלי אגסי

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

מאנדרסן עד רוברט אלטמן, בגדי המלך החדשים

ועוד ועוד

*

ובלי שום קשר שחר מרום מהחנות פותח סדנת תיאטרון חפצים. מומלץ!

sadna tv3

Read Full Post »

מקלות, סכינים, שני תרנים, צלב וחבל תלייה

או – ג'קסון פולוק, ויליאם טרנר, אודיסאוס, וילם דפו והדס עפרת

*

דברים שאמרתי ביום עיון לכבוד השקת ספרו של הדס עפרתמציאות רבה מדי 

*

1. ג'קסון פולוק  

ב-1951 פרסם המגזין האמריקאי Art News כתבת דיוקן על ג'קסון פולוק. עד אז צולמו אמני המגזין באופן קונבנציונאלי, כשהם אוחזים במפסלת או עומדים לפני כן ציור. התמונות הדרמטיות של הנס נאמות' הציגו את פולוק כמעין "אתלט שמשליך צבע תעשייתי בתוך זירה של קנבס" (אני כבר לא בטוחה מי מהמבקרים המהוללים אחראי לדימוי, הרולד רוזנברג או קלמנט גרינברג, אבל זו היתה רוח הדברים). כוכבו של פולוק דרך בעקבות הכתבה. הוא הוצג כגאון, ואף תרם את חלקו בהכרזות כמו: "אני הטבע". מלאכת הציור הוצגה כסדרה של התקפי תשוקה והשפרצת זרע. מה עוד שפולוק עצמו וויתר לפי עדותו, על האביזרים המסורתיים של הציור לטובת חפצים פאליים כמו "מקלות, מריות (כפות טייחים) וסכינים וצבע נוזלי מטפטף." (תיאורי ההשפרצות אגב, מתפעמים ולא אירוניים, וכמה קשה לי להתאפק ולא לסטות מהדרך ולהשוות לפליטת הזרע האמיתית של אקונצ'י חביבי, אבל אני עומדת בנסיון).

ג'קסון פולק, צילם הנס נאמות'

ג'קסון פולק, צילם הנס נאמות'

“…the so-called ‘dance’ of dripping, slashing, squeezing , daubing…"
(אלן קפרו על מופע הציור של פולוק)

.

ומעבר לתיאורי המגנטיזם החייתי והגבריות המיוסרת-מתפרצת, מעבר לנופך המיתולוגי, התצלומים, כמו הסרט שעשה נאמות' בהמשך, הציגו את הציור כפרפורמנס; כלומר, כפעולה, לא פחות מאשר כחפץ, כמוצר – וכך הפך פולוק בדיעבד, למבשר הבודי ארט.

*

2. ויליאם טרנר

ונחזור עכשיו אחורה בזמן לויליאם טרנר, צייר נוף ואור אנגלי מן המאה ה18 וה19 שניחן כמסתבר, בחוש תיאטראלי מפותח. באותם ימים נהגו הציירים בתערוכות האקדמיות להוסיף תיקונים אחרונים בזמן התלייה. טרנר שתמונותיו התקבלו בעיניים עצומות בזכות מעמדו המיוחד, היה מביא קנבסים ריקים כמעט ומצייר אותם במקום. "קוסם שכזה, המציג את לחשיו קבל עם ועדה הפך למושא של התעניינות ומשיכה," אמר עליו יריב אמנותי בקנאה. ריפינג'יל (זה היה שמו של היריב) מספר על תערוכה שבה התחיל טרנר לצייר בבוקר ומאז "לא חדל לעבוד ולא העיף אפילו מבט אחד סביבו," וברגע שהיצירה הושלמה: "טרנר אסף את כליו, הכניס אותם לקופסה וסגר אותה, ואז, כאשר פניו עדיין מוסבים לקיר, ובאותו מרחק ממנו, הוא חמק החוצה בלי לומר מילה." ריפינג'יל מצטט את מילות הסיכום של צייר בשם מקליס:

הרי לך רב אמן. הוא איננו נעצר להתבונן ביצירתו; הוא יודע שהיא הושלמה, והוא הולך.

באפיזודה אחרת, טרנר עצמו מתקנא בציור זוהר של קונסטבל שנתלה ליד ציור מאפיר שלו. טרנר מביט בשני הציורים ולבסוף לוקח מכחול, מניח כתם אדמדם על הים האפור שלו ומסתלק בלי לומר מילה. עכשיו נראה הציור של קונסטבל חיוור בהשוואה…

הוא היה פה (אמר קונסטבל), וירה באקדח.

ההערות האלה כל כך מזכירות את ההתמוגגות מגאוניותו הגברית של פולוק, הקאובוי הפרולטר. וטרנר אגב באמת נולד למשפחה של פשוטי עם ונותר עילג ומחוספס גם כשמונה לפרופסור. אבל לא על זה רציתי לדבר. יום אחד, בשעת סופת שלג, שכנע טרנר מלחים לקשור אותו לתורן של ספינה. "הייתי קשור במשך ארבע שעות ולא ציפיתי להימלט [מהסערה]," סיפר לידידו צ'רלס קינגסלי, "אבל ראיתי עצמי מחויב לתעד אותה אם אכן אצליח להימלט."

הפעולה הזאת של טרנר היא כבר מיצג לכל דבר, כלומר "אמנות חיה, Live Art המבוססת על פעולות ורעיונות": פעולת הקשירה של טרנר מזכירה מיצגי סיבולת של אמני גוף, וגם הרעיון הגלום בה נחשף בהמשך השיחה: קינגסלי מספר לטרנר שאימו חוותה פעם סערה כזאת ליד חוף הולנד, והציור הציף את הזיכרון. טרנר מברר בקרירות מסוימת, האם אמו של קינגסלי ציירת, וכשהוא נענה בשלילה, הוא מכריז: "אם כך היא היתה צריכה לחשוב על משהו אחר." כלומר, רק לו, כאמן, מותר להתבונן, האנשים הרגילים צריכים להרגיש, לחוות. ובמילים אחרות – כמו פולוק-את-נאמות' עוסק מיצג הקשירה של טרנר בשאלה "מהו אמן?".

זאת ועוד. טרנר אמנם נחשב לאמן רומנטי, ופולוק שייך לאקספרסיוניזם המופשט, אבל דומה שמבעד למשקפיים אחרים טרנר יכול להחשב גם לאקספרסיוניסט מופשט שהקדים את זמנו; טרנר היה מתחיל כל תמונה בהנחת צבעים שהתאימו לרעיון הכללי שלו, ללא צורה, ומתוכם היה יוצר בהדרגה את הקומפוזיציות המתערבלות שלו (ומסיים אמנם בתוספות פיגורטיביות זעירות כדי לא להיחשד במופשט).

ולא צריך להתאמץ כדי לראות במיצג הקשירה שלו דוגמא מוקדמת ולא מודעת של בודי ארט. ומעניין אולי להוסיף שלא מדובר בראוותנות של צעיר אתלטי. בזמן שהתמונה צוירה, כלומר סמוך לקשירה מן הסתם, טרנר היה בן 67, ו-67 של המאה ה-19 זה אפילו יותר משל היום.

*

3. אודיסאוס

גם הזווית המיתולוגית לא נעדרת מהסיפור; המיצג של טרנר הוא מעין מחווה / חיקוי מאגי למיצג שבו ציווה אודיסאוס על המלחים לסתום את אוזניהם בשעווה ולקשור אותו לתורן כדי להאזין לשירת הסירנות.

ג'ון ויליאם ווטרהאוס, אודיסאוס והסירנות, 1891 (לחצו להגדלה)

.

ואודיסאוס אגב, ראוי לכתר המיצגן אפילו יותר מטרנר. לא די שיש בפעולה שלו נופך מיצגי, כלומר, מלאכותי, מנוכר, מתבונן, מסתייג מהזדהות, ולא רק שאין לה תכלית חיצונית (עוד סממן חשוב), המיצג של אודיסאוס משבש אם לא הופך את ההררכיה על הסיפון: אודיסאוס הקברניט והמפקד נהפך למעין אסיר כבול שאיש לא שועה לתחנוניו.

.

אודיסאוס והסירנות, פסיפס רומי מהמאה השלישית (הסירנות מימין, בעלות רגלי ציפור, התורן דמוי צלב) לחצו להגדלה

*

4. וילם דפו ושמעון סטיליטיס

מה ראה ויליאם טרנר מהתורן? זהו מה שצויר בעקבות המיצג: "סופת שלג – ספינת קיטור שולחת אותות במים הרדודים מחוץ לפתח הנמל" (1842).

ג'יימס טיסו (1902-1836) "מה ראה מושיענו מהצלב" (יצוג מאד נועז ויוצא דופן של הצליבה, כשהאמן חורג מקהל המאמינים ומאמץ את נקודת המבט של המושיע)

מה ראה וילם דפו מהצלב – מתוך סרטו של סקורסזה, הפיתוי האחרון של ישו (1988)

.

ומהתורן לצלב: קל לדבר על ישו כאמן גוף, בזכות הזיקה בין פעולת ההיצלבות לרעיון הגאולה. אבל זה גם מה שפוגם ב"טוהר" המיצג; לפעולה של ישו יש תכלית. הוא נצלב למען בני האדם, צליבתו מרעידה לבבות. חסר בה הממד הסתום והמנוכר. היא לא מתקיימת בשוליים כמו מיצג.
ולפיכך אני מדלגת מעל ישו הישר אל וילם דפו, שגילם את דמותו בסרטו של סקורסזה.
במהלך הצילומים "נשכח" דפו על הצלב באפס מעשה במשך חמש שעות רצופות. ההפקה היתה עסוקה בעניינים אחרים ומטעמים טכניים לא הורידו אותו. דפו שהה על הצלב כמו שמעון סטיליטיס ("איש העמוד", נזיר סורי מן המאה הרביעית שחי על עמוד בגובה 18 מטר וזכה לחקיינים רבים). דפו חולק עם נזירי העמוד את המגבלה והניתוק. אבל ההווה המתמשך, ה"פְּרֶזֶנט קוֹנְטיניוּס", "זמן העמוד" שלו שונה: ללא דרמה, ללא תכלית.
בראיון טלוויזיה נזכר דפו בהוויה-חוויה: מעולם לא חווה, כך אמר, "such blueness, such isness" – "כחוּליוּת" שכזאת, "הווייתיוּת" שכזאת, "כָּאניוּת-ועכשוויוּת" כזאת.

"אמנות הכאן והעכשיו," כך קוראת מרינה אברמוביץ למיצג. כולם מצפים ממנה לקצר את המיצגים, היא אומרת, בטענה שהחיים נהיו מהירים והאמנות לא יכולה להשתרך מאחור. אבל היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר, היא טוענת, האמנות צריכה להאט. ככל שהמיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זהו סחר הוגן, לדעתה: זמן תמורת אמנות.

*

5. הדס עפרת

הדס עפרת, "שפת אם", ברלין 2001 (שני פרטים)

.

במיצג "שפת אם" (ברלין 2001) תלה הדס עפרת את עצמו במהופך, כשהוא יונק חלב מצינורית אינפוזיה, וקולה של אמו השרה שיר-ערש ביידיש, בוקע מרמקול בטבורו.

"בצווארי אני מרגיש את כובדו של התחת שלי," כך אומר התלוי בשירו של פרנסואה וויון (בתרגום חופשי, מן הזיכרון). "חצי שעה שאני למעלה," כותב עפרת על עצמו, "… הדם מתחיל להכביד על העיניים. גלגל העין כמו נוצק מעופרת … כבר קרה שֶנִּים פקע."

פעולות וחושים במקום רגשות: זאת העסקה של המיצג וזהו סוד ניכורו. פעולה אמיתית במקום המימזיס החקייני והדומע של התיאטרון.

בעזרת מכניקה פסאודו-רפואית מסדר לעצמו הדס "אֵם תּותֶבֶת" המורכבת מקול מוקלט (תיעוד אמיתי) ושד סמלי (שקית אינפוזיה). הוא עצמו הפוך כמו עוּבּר. כמו האיש מקְלָף "התלוי" של הטרוט, המייצג את היכולת להסתכל על החיים מנקודת מבט חדשה והפוכה (כלומר להיות אמן), ואפילו להיוולד מחדש.

הדס עפרת, "שפת אם", ברלין 2001 (פרט, מבט מלמטה)

עפרת קשור במהופך כמו תמונת ראי של אודיסאוס. בתפקיד שירת הסירנות – שיר הערש המוקלט של אמו (הפרטית והסמלית-לאומית כאחת – בכל זאת שיר ערש יידי בברלין, מפי אמו של יהודי תלוי שעל כפות רגליו מוטבעות אותיות). ובו בזמן הוא גם אודיסאוס שמנוּע מלשוב הביתה, שמחליף את השיבה בהדמיה טכנולוגית מפוקפקת.

כמה שונה האודיסאוס הזה מהאודיסאוסים של הומרוס וטרנר ומפולוק האקספרסיוניסט המופשט:

"העולם של אמני האקספרסיוניזם המופשט היה מאד מאצ'ו," אמר אנדי וורהול. "הציירים… היו טיפוסים פעלתנים, חסרי מעצורים שלופתים זה את זה ואומרים דברים כמו 'אני אפצפץ את השיניים המזורגגות שלך', ו'אני אגנוב לך את הבחורה'… הקשיחות היתה חלק ממסורת, הצד האחר של אמנותם המיוסרת המעונה."

וורהול סבר שמותו של פולוק היה צפוי במידה מסוימת: ג'קסון פולוק נהרג בגיל 44 כשנהג תחת השפעת אלכולהול. בשנה האחרונה לחייו הוא כבר לא צייר. זה הזכיר לי את ארנסט המינגווי עוד אמן (סופר) מאצו' ואלכוהוליסט שירה בעצמו ברובה ציד.

כמה שונה מהם "האמן" של "שפת אם"; כשהוא מושך בשלשלאות ומתהפך, מתהפכת גם החצאית עם הרמקול אל חזהו. קולה של האם מִדַּלדל מאי שם באזור צווארו. שלא לדבר על פניו הסמוקים מהמאמץ, על טיפת החלב הדבוקה לקצה אפו…

נזכרתי בדברים שאמר סקוט פיצ'ג'רלד על ההבדל בינו לבין המינגווי: "המינגוויי הוא אדם מעורער לא פחות ממני. אלא שהערעור השווה של שנינו מתבטא בדרכים שונות. אצל המינגוויי זה מתבטא במגלומניה – ואילו אצלי במלנכוליה". ובמקום אחר: "ארנסט כותב ומדבר בסמכותיות – הסמכותיות שמביאה איתה ההצלחה; אך גם אני מדבר וכותב בסמכותיות – בסמכותיות שמניב הכישלון" (ותודה לאריק גלסנר).

*

כאן הייתי אמורה לסיים. ואז הראיתי את ההרצאה לא'.
"את בטוחה שאת רוצה לסיים בזה?" הוא תהה, "לסיים בכישלון זה לא הכי מרומם…"
חשבתי על זה קצת. ובכן – מה יותר מיצגי מכישלון, כאתיקה, כהתרסה; השעמום, הנידחות, חוסר האשליות, האנטי-מצליחנות.
"אני מושך את החזה שלי בניסיון עקר לפתח חזה נשי," כותב ויטו אקונצ'י, "חשוב שהניסיון עקר: כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך לקראת המטרה, על הרצון להשתנות."
בעצם קצת הופתעתי כשלא מצאתי את המילה "כישלון" בין 121 שמות הפרקים של "מציאות רבה מדי". אולי במהדורה הבאה.

*

עוד באותו עניין

אקונצ'י מאוננינג, או SEEDBED כמשל

זמן המיצג הוא זמן השעמום

מסחר הוגן – מפגש עם מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

האדם הצוחק (על הדס עפרת)

ועוד ועוד

*

Read Full Post »

ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. מוטב.

*

זהו הפוסט השני מתוך שלושה, על יוצרים שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלהם ובחייהם. הראשון הוקדש ל- Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ. והפעם בוב פלנגן קומיקאי, מיצגן וגיבור הסרט התיעודי SICK: The Life & Death of Bob Flanagan, Supermasochist  – "חולה: חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על" (1997, וספוילרים למכביר).

*

SICK
בוב פלנגן נולד עם סיסטיק פיברוזיס מחלת ריאות מייסרת ותורשתית. רוב החולים בתקופתו מתו בילדות או בשנות העשרים המוקדמות. שתיים מאחיותיו של פלנגן עצמו מתו בגיל חצי שנה. שלישית האריכה ימים עד גיל עשרים ואחת. הרופאים הקציבו לו שש או שבע שנים לכל היותר. פלנגן שרד ארבעים וארבע, מ-1952 עד 1996.

עטיפת הסרט

*

פַּטיש של אהבה

אין בכוונתי לפרט את העינויים שפלנגן עובר במהלך הסרט. רק לשם כיול וקנה-מידה יוזכר כאן התקריב שבו רואים אותו תוקע מסמר ענקי בזין שלו. הדם ניתז על עדשת המצלמה, וברקע מתנגן לו שיר בנייה קצבי ורומנטי (בסגנון "אהובי בנה לי בית"): "בניתי בית בפַטיש של אהבה, הכיתי, היכיתי, ואלוהים שמר עלי…" ואלה מכם שרוצים עכשיו לקום וללכת, חכו עוד רגע:
את SICK ראיתי עם א' בקולנוע קטן בסנטה קרוז, קליפורניה. א' אינו יכול לשאת סרטים אלימים. את לב פראי של דיוויד לינץ' למשל, הוא נטש כבר בהתחלה בסצנת המדרגות, ומעולם לא שב. אז מה היה שם בטריילר של SICK שגרם לו לחרוג? ולא רק הוא. מה גרם לכיתת התיאטרון החזותי שלא יכלה לשאת את גרון עמוק לצפות ב SICK עד תומו?
והתשובה בשתי מילים: בוב פלנגן. קשה להתנגד לכֵּנות שלו, לאומץ, למקוריות, לכאב. להומור; "כל הכתבות עלי," הוא אומר, "נפתחות במילים: בוב פלנגן היה צריך למות מזמן. לפני שנים." זה היה בלתי אפשרי בלי הומור.

*

סוּפֶּרקָליפרֶג'וליסטיקאֶקספיאלידוֹשֶס… כלומר סופרמזוכיסטיקבובאיזסיסטיקפייברוזיס – הגרסה של בוב פלנגן (לחצו לצפייה, ההטמעה הושבתה משום מה).

והגרסה המקורית של וולט דסני:


*

שרי רוז

שרי (Sheree) רוז, יהודייה בעלת שם צרפתי ענוג ומראה דודתי קצת מאיים, היתה בת זוגו בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו. ב-1982 הוא הפקיד את עצמו בידיה והתחייב לציות מוחלט. היא יכלה להחזיק אותו במרתף כעבד, היא אומרת. היה לו מזל שהיא התעניינה באמנותו. הם שיתפו פעולה; למשל ב"קיר הכאב", עבודה שבה הכאיבה לו ב-50 מכשירים שונים (למרינה היו 72 של עונג וכאב) וצילמה את פניו הזועקים. התמונות חוברו למעין קיר.

לכל אורך כל הסרט היא מענה אותו בשיטתיות, בדרכים שונות ומשונות ("תמיד אהבתי לנסות דברים…" היא אומרת). ועדיין, הסצנה המבעיתה ביותר, לפחות לטעמי, היא חג ההודיה בבית הוריה: על שולחן אוכל רחב, מכוסה במעין שעוונית ערוכות פחיות משקה, צלחת עם משהו כתום ומכל ספריי (אולי קצפת). שני אנשים יושבים לשולחן, אחרים עומדים. מסתובבים. אב רפאי מגיח ונעלם, אם מכורכמת צורחת על סף פסיכיות. הכל כאוטי וסטרילי, מלא שנאה וחוסר אונים. פלנגן בא מכאב גופני בלתי נסבל. שרי באה מניכור וכאב רגשי עצום.

בדרכו המאד לא צפויה, SICK הוא בין השאר סרט אהבה. תיעוד של הנס שקורה כששני בני אדם ממלאים את הצרכים העמוקים זה של זה, שהפצעים שלהם משלימים.

*

למה?

דיאן ארבוס טענה שהפריקים שצילמה הם אצולת-הטראומה; הם כבר נולדו עם הדבר שממנו האחרים חוששים. פלנגן נולד לכאב אבל לא הסתפק בו. השיר WHY שאותו הוא קורא בסרטון, הוא מטח / אשד של תשובות סותרות לשאלה הגדולה (למה מזוכיסט?). הטקסט המלווה בתמונות מסרטים ביתיים של פלנגן הילד, מאיר עיניים.

*

"כי ההורים שלי אמרו לי תהיה מה שאתה רוצה להיות, וזה מה שרציתי להיות."

הנימוק הזה, בעל התחתית הכפולה, המצחיקה-מַבכה (כאילו שאפשר להיות מה שרוצים, ואם פלנגן רוצה להבריא למשל?) הוא אולי גולת הכותרת. וגם השורה האחרונה "כי אתה תמיד מכאיב למי שאתה אוהב".

ההורים שלו אגב, מתראיינים בסרט. הם נחמדים. חמים, קשובים, נבונים, כבדי ראש. הם לא ידעו על ההרפתקאות המזוכיסטיות שלו כילד, הדברים שהיה מעולל לעצמו באישון לילה. הם למדו על כך מהספר שלו.

אמו שואלת את עצמה שוב ושוב "איפה הייתי?" ואחר כך היא מעירה בשקט על מעשי הכאב שלו: "אני רואה אדם צעיר ששונא את גופו."

אביו נחרד: "הלא כמעט הרג את עצמו! בזמן שאנחנו ניסינו הכל כדי להחזיק אותו בחיים. הוא יכול היה להיהרג מהדברים האלה!" ועם זאת, הוא מבין את בנו: "הוא כאילו אומר לאלוהים, או למי שנמצא שם: בן זונה שכמותך, זה מה שעשית לי?! אני יכול לעשות יותר ממך, אני אראה לך מה זה. לך לעזאזל. הוא נלחם בחזרה," אומר האב. והוא צודק. זה סרט הירואי. בדרכו ההפוכה והמחרידה פלנגן הוא גיבור.

*

אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות

"אני המצאתי את זה," אומר פלנגן עצמו, "אני בשליטה. אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות." (והוי כמה שכל השיחה הזאת מחזירה אותי לאהרון קליינפלד) "אנשים לא חושבים על מזוכיסט כעל אדם חזק," הוא מוסיף, אבל מזוכיסט חייב להכיר ולהכשיר את גופו. המזוכיזם שלו מגוייס בין השאר, למלחמה במחלה, הוא אומר. (והשורה התחתונה: שלושים ושבע שנים יותר ממה שנתנו לו הרופאים.)

*

אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל

בשלב מסוים בסרט מגיע מכתב מ-Make-a-wish foundation: שרה, נערה בת 17 חולת סיסטיק פיברוזיס במצב קשה, מביעה משאלה לפגוש אותו. היא מתראיינת בחברת אמה. נערה רבת קסם, מרשימה. הספר של פלנגן הוא התנ"ך שלה. היא לוקחת אותו לכל מקום, שופכת עליו דמעות של הזדהות ופליאה. אמה מבוהלת: "אבל זה לא המזוכיזם שמושך אותך…" היא פולטת, ספק מבהירה ספק שואלת. גם… מתעקשת הנערה. לא בצורה קיצונית כמו אצלו. אבל אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל. זה חלק ממה שמרעיש אותה. פלנגן מייצג בשבילה את היכולת לשלוט על הגוף לשם שינוי, לשלוט על משהו. הוא נותן לה השראה ותקווה. היא ואמה מבקרות את פלנגן ושרי. הרבה צחוקים. האם האמיצה שולפת דילדו שחור ענק מארון מתים (הכל חלק מאיזו עבודה אמנותית) ומשתטה איתו.
(תחושה מצטברת: מעבר לקיצוני לחריג ולמדמם יש הרבה שפיות. וסבל. המון. אבל מה עוד חדש?)

*

החיים הביסו את זה

לקראת סוף הסרט פלנגן מסרב לציית לשרי. אין לו כוח. "אני גוסס," הוא אומר לה, "מה לא בסדר איתך? אני לא יכול לנשום. אני אוהב אותך." והיא בשלהּ, בקולה הסבלני, הקצת מורתי: "אני רוצה שתציית לי." ואת שואלת את עצמך (כמוהו) מה לא בסדר איתה, זה מה שמטריד אותה עכשיו? ומצד שני כל כך שקוף למה היא מתעקשת. היא לא מסוגלת להודות שזה הסוף. "אני חושבת שהוא כבר לא מזוכיסט," היא אומרת לבמאי בעצב, "החיים הביסו את זה, הכאב שבו הוא חי."

וממש לפני המוות, פלנגן: "אני כל כך אוהב אותך. אני גוסס?" הוא שואל. (היא מהנהנת.) "אני לא מבין את זה," הוא אומר, "זה כל כך מוזר."

חודש אחרי מותו שרי מראה לבמאי את המכל המלא בנוזל צמיג שנשאב מריאותיו. הוא פשוט טבע כל הזמן, היא אומרת.

*

נחמד להיות מת!

על כותרות הסיום, שומעים את פלנגן מזמר: "נחמד להיות מת, נחמד להיות מת!" (כדאי ללחוץ על פליי. יש הבדל עצום בין האזנה בלבד – שהיא מצחיקה ומלבבת אם גם מקברית במקצת, לבין האזנה שמלווה בצפייה ומביאה מראות קשים מהסרט. הקליפ הזה לא מופיע כמות שהוא בסרט, אבל אפשר ללמוד ממנו על האופן החכם והסיבובי שבו הסרט משלב טקסט, סאונד ודימוי.)

אסוציאציה: גונאר מהילדרנד הוא הגיבור הגדול של הסאגות  האיסלנדיות. הוא היה אמור לעזוב את ארצו בעקבות סכסוך משפטי. אחרת, כך הוזהר, דמו יהיה הפקר. הוא כבר ארז וברגע האחרון חזר בו. לא התחשק לו לעזוב את המדרונות הירוקים. וההחלטה אמנם עלתה לו בחייו. אחרי מותו ראה מישהו אור בוקע מקברו (נדמה לי). הוא הציץ וראה את גונאר. הוא נראה מאד שמח. הוא רקד לו ושר "אני העדפתי למות ולא להיכנע". נזכרתי בו כששמעתי את בוב פלנגן מזמר.

*

ואחרי הכל

יצאנו מהקולנוע מרחפים. התעלוּת מוזרה. תחושה חדשה. לא דומה לשום דבר אך גם מוכרת במעומעם. ופתאום קלטתי, שלראשונה בחיי אני חווה קתרזיס, בדיוק לפי המתווה של אריסטו: זיכוך דרך החמלה והחרדה.

ואחר כך בלילה לא הצלחתי להירדם. הכל חזר אלי פתאום; בלי הומור. בלי מילים. רק מסכת עינויים שאין לה שחר וקץ.

ואחרי הכל, אני אסירת תודה לקירבי דיק במאי הסרט. לא על פלנגן האמן; מיצגי הגוף שלו הם קצת גסים ולוקים מבחינה פלסטית. הסטנד-אפ יותר משכנע. ועדיין, העיקר הוא פלנגן האדם. SICK הוא הפורטרט שלו. פורטרט נפלא, מצחיק ומכאיב, מרגש בלי להיות סנטימנטלי, מפוכח בלי לגלוש לניכור או לצינה. כל כולו על גוף ומחלה ומוות, ובעצם על ההפך הגמור (אומץ, חיים, אהבה).

*

לפוסט הראשון של הכאב הגדול

עוד באותו עניין:

בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (עשר שנים לפני מרינה אברמוביץ)

מיצגניות וגיבורים

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

*

עוד על גוף ורוח (הגרסה הקומית):

ידיים על גוף קשה

Read Full Post »

זה לא הפוסט המובטח על פיסול הגוף של רבקה הורן (עוד לא) אלא רק דוגמית. מסכה לכבוד פורים.

רבקה הורן, מסכת עפרונות, 1973

רבקה הורן, מסכת העפרונות בפעולה, 1973

קרניים, ציפורניים, דורבנות, קוצים

הפיסול של רבקה הורן קרוב לעולם החי. בעיקר לקצוות הדקים והדוקרים של בעלי החיים: קרניים, ציפורניים, דורבנות, קוצים ***.

*

כלוב ורסן

ומצד שני המסכה היא גם סוג של כלוב ורסן, שחוסם בין השאר את הפה. כלומר, היא גם החיה וגם מה שכובל ומאלף אותה, אמביוולנטיות אופיינית להורן. יש משהו מתעתע בעבודות שמזכירות מכשירי עינויים מימי הביניים; סדי עינויים ובתולות ברזל (פסל אישה מברזל חלול ומסומר מבפנים ה"מחבק" לצורכי ענישה).

*

כלי נשק

והמסכה הזאת היא גם קרובת משפחה של כלי נשק: היא קרובה לאגרופן מבחינת החיבור והמיזוג של הנשק עם הגוף. והיא קרובה אפילו לפלנגה המוקדונית, במערך המופשט והסימטרי של הקווים.

אגרופן

מבנה הפלנגה המוקדונית. החיילים מתקדמים בדבוקה קיפודית סומרת. הסכמה מזכירה את הרישום הגיאומטרי של קווי הצפרניים וצלליהם בסרטון הבא, המתעד מיצג של רבקה הורן.

ציפורניים (על סרטון המיצג שלמעלה)

במֵיצג המגלם את תשוקת הסימטריה של הורן (בעיצוב, בתנועה ואפילו בחלל המצוייד בזוג חלונות תאומים), היא לובשת על אצבעותיה צפרניים ארוכות מעץ בלזה וצועדת הלוך ושוב בתוך חדר קטן כשידיה שורטות את הקירות שלימינה ולשמאלה. המיצג הזה, כמו מסכת העפרונות, מסגיר כוונות/תחושות סותרות:
שתלטנות, תוקפנות וסימון טריטוריה מצד אחד, ובו-בזמן גם קלסטרופוביה וכליאה. תשוקה לכמה שיותר מגע (הארכת הצפורניים מאפשרת לגעת בשני קירות בבת אחת), וגם רתיעה ממנו (הציפורניים חוצצות ומונעות מגע).

*

העפרון כחלק מהגוף

זו מסכת חיה אנושית, ומסכת הגנה ותקיפה ועינוי, אבל זוהי גם אחרי הכל מסכת עפרונות, כלומר יצירה. הורן חוסמת את הפה (את המילים, את הקונספט) ומנסה להפוך את העפרון לחלק מגופה, לבטל את ההפרדה בין החיים לאמנות. להפוך לאמן טוטאלי.

והתוצאה של הטכניקה הזאת היא אמנם רישום אקספרסיבי, הרבה יותר "אביבה אורי" מרבקה הורן המאופקת והגיאומטרית הנמצאת תמיד בשליטה. בסרטון הזה שבו רואים אותה משתמשת במסכה ( דקה 3:03 – 3:45 בלי קשר למה שקורה לפני ואחרי) העפרונות אינם מתנהגים בנוקשות הצפויה אלא מתכופפים מהלחץ, מה שמדגיש איכשהו את האבריוּת שלהם, כאילו היו באמת חלק מהגוף. (פעם נתתי תרגיל: לעצב חפץ מהחומר ה"לא נכון" ולהשתמש בו, ומישהי עצבה סכו"ם מפלסטלינה, וכשניסתה לנעוץ את המזלג במשהו הוא התכופף וכן הלאה, לגמרי פסיכואנליטי).

רישום, אביבה אורי

*** וגם לכנפיים ונוצות – קטגוריה בפני עצמה שאינה קשורה למסכה או לפוסט הזה.

*

עוד על רבקה הורן – שמלות של כאב (2)

*

עוד פוסטים לפורים:

תמונות אקסטרווגנטיות קסומות דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

קרקס קוביות (על מסכות הגוף של אוסקר שלמר, פסל וראש המחלקה לתיאטרון בבאוהאוס)

וכמובן – רשימת הליצנים (מתישהו באמצע התגובות זה גם נהיה מצחיק עד דמעות)
הרשימה אגב, ממשיכה להתעדכן, וזו התוספת האחרונה של ברוס נאומן:

***********************************************************************

וכולכם מוזמנים למסיבת פורים בגן לוינסקי!!!

התכנית העשירה והמגווונת מפורטת בחדשות הספרייה. מומלץ להזמין ילדים שאתם מכירים להצטרף לחגיגה ולהביע תמיכה בילדי המהגרים שעוברים ימים מבלבלים ולא קלים. נשמח מאד אם מי שמגיע יוכל להביא דבר מאכל ומשקה. אנא הפיצו לכל מי שתראו לנכון, להתראות!

***********************************************************************

Read Full Post »

ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. כדאי.

*

הקדמה:

יש לי שלושה פוסטים כאלה בראש. כל אחד מהם מתייחס ליוצר אחר שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלו. על שניים מהם לא כתבתי מעולם, אבל אני מתחילה דווקא ממרינה אברמוביץ שהוזכרה כאן יותר מפעם אחת. Rhythm 0 שלה הואאחת מאותן יצירות ש"נחרטות בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). כלומר אי אפשר לנער את המיצג הזה מהמחשבה, וגם לא את השאלות האמנותיות, האנושיות והנשיות שהוא פותח; "פותח" כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלת.

*

1.  Rhythm 0 העובדות:

ב1974ערכה אברמוביץ על שולחן בגלריה בנפולי, 72 חפצים של כאב ועונג (על פי הגדרתה) וצירפה להם פתק הוראות (a little menu card היא קוראת לו) בזו הלשון:

יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות.

ואלה החפצים:
אקדח, קליע, צבע כחול, מסרק, פעמון, פרגול, שפתון, אולר, מזלג, בושם, כפית, צמר גפן, פרחים, גפרורים, ורד, נר, מים, צעיף, ראי, כוס שתיה, מצלמת פולרואיד, נוצה, שלשלאות, מסמרים, מחט, סיכת ביטחון, מברשת, תחבושת, צבע אדום, צבע לבן, מספריים, עט, ספר, כובע, ממחטה, גיליון נייר לבן, סכין מטבח, פטיש, מסור, פיסת עץ, גרזן, מקל, עצם של כבש, עיתון, לחם, יין, דבש, מלח, סוכר, סבון, עוגה, צינור מתכת, איזמל, כידון, חפיסת סכיני גילוח, צלחת, חליל, פלסתר, אלכוהול, מדליה, מעיל, נעליים, כסא, שרוכי עור, חוט, תיל, גופרית, ענבים, שמן זית, ענף רוזמרין, תפוח.

השולחן המשוחזר במומה. החפצים קצת שונים מהרשימה המקורית. והמפה מוסיפה חגיגיות וטקסיות.

בהתחלה לא קרה הרבה. אנשים הסתובבו, נתנו לה פרחים וכו'. אבל שש שעות זה הרבה זמן. לאט לאט הם השתחררו והתחילו להתעלל בה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה ולשתות את דמה, הם נעצו בה את חוחי הוורד, הניחו צמר גפן על צווארה והציתו אותו, וכן הלאה. בשלב מסוים הניח מישהו את האקדח הטעון בידה, כיוון את הקנה לרקתה והצמיד את אצבעה להדק. בעל הגלריה חטף ממנו את האקדח, התחולל מאבק, האקדח הושלך מהחלון. המהומה גדלה.

בשתיים בלילה הגיעו שש השעות לקיצן. בעל הגלריה הודיע על סיום המיצג. מרינה התחילה ללכת לעבר הקהל, וכולם ברחו. היא הלכה למלון והתקלחה, וכשהביטה בעצמה בראי, ראתה שקווצה עבותה משערה הלבינה במהלך המיצג.

למחרת בבוקר התקשרו רבים מהם לגלריה כדי להתנצל. הם לא ידעו מה קרה להם, מה נכנס בהם וכולי. והמסקנה של אברמוביץ לעומת זאת, פשוטה כמו לקח בחיבור בית ספר: "קהל יכול להרוג אותך, אין ספק."

*

2. החפצים

רשימת החפצים שבה נתקלתי לאחרונה, בספר התערוכה שלה במומה, היא שנתנה לי את הדחיפה האחרונה לכתיבת הפוסט. בחפצים אני מבינה. "חפצית" היתה אחת משפות האם שלי בתיאטרון (וגם בכתיבה, בייחוד ברומן טבע דומם וכמובן בחפץ לב). כחוקרת חפצים הייתי רוצה לעקוב אחרי השימוש בכל חפץ וחפץ באותן שש שעות. אבל גם כך, השורה התחתונה ברורה, והכי קל לנסח אותה בלשון מיתולוגית-דתית-מאגית: החפצים האלה, בקונקרטיות שלהם, הפכו למעין כלים של "יצר הרע", בתי גידול לפנטסיות אפלות שהיו נותרות בערטילאיותן בתהומות הלא-והתת-מודע, לולא היה להן במה להיאחז (ואגב יצר הרע והנחש המדיח, אי אפשר להתעלם מן התפוח שסוגר את הרשימה).

Rhythm 0 היא מבחינות רבות, חתיכת מאגיה במערומיה, בלי מסתורין על טבעי. הצירוף של 72 החפצים, הזמן האינסופי (ושש שעות זה אינסוף קטן של חיכייה ובהייה ושעמום מציק שדוחף לפעולה) והכרטיס הקטן עם לחש הרשות וההרשאה – היה הרסני. די להתבונן בפרצופו של האיש הזה שבוחן את השולחן בלהיטות של ילד בחנות צעצועים.

והייתי רוצה לדעת מה עבר בראשה של מרינה אברמוביץ בזמן שבחרה את החפצים, מה היא דמיינה בזמן שערכה אותם על השולחן. להשוות בין התסריטים שלה לביצועים של הקהל. וגם זה אגב, קשור למאגיה (ואני לא שואלת מה עבר בראש שלכם, כי אני לא רוצה/מוכנה לשמוע את כל התשובות).

מול השולחן. בלהיטות של ילד בחנות צעצועים.

3.  אומץ

זה לא אומץ, אומר בן זוגי בזלזול, אומץ זה ללמד בירוחם (או משהו כזה, לא סגורה על הפרטים). אני מבינה למה הוא מתכוון, ויכול להיות שזה לא אומץ להחליט על מיצג כזה – אלא פזיזות, יהירות, טמטום, משאלת מוות, השד יודע. אבל כדי להתמיד בו במשך שש שעות צריך אומץ במובן הכי פשוט וישיר של המילה, כמו ב"ביצים מפלדה" ו"בלי למצמץ" וכל הביטויים האחרים. וזה לא שהיא מתנתקת רגשית. היא לגמרי נוכחת. היא לא מסתירה את הכאב, אבל היא גם לא נרתעת למרות הסכנה והמוות שנמצא במרחק ירייה (חוסר פחד מהמוות זו הסגולה האולטימטיבית לפיה נמדד אדם בסאגות האיסלנדיות).

מתוך המיצג

וזה אומץ גם בגלל הדמיון. כי כמו שהפנטסיות האפלות ניזונות משש שעות ושבעים ושניים החפצים, כך גם הפחד: הפחד הוא מעין תמונת ראי של ההתעללות, עוד טפיל שניזון גם מהפוטנציאל של החפצים וגם מהשימוש שכבר נעשה בהם. גם הוא משגשג באפס מעשה הזה של השש שעות. ואברמוביץ מודעת לסכנה. היא לא טיפשה והיא לא משתוקקת למות. איך אני יודעת שהיא לא משתוקקת למות? כי ברמת הסיכונים שהיא לקחה על עצמה, היא היתה כבר מזמן בין המתים לולא רצתה לחיות. ובמקום זה היא נראת צעירה בגילה בכעשרים שנה ומתפוצצת מאנרגיה.

ויש עוד נקודה: שני הוריה של מרינה אברמוביץ היו פרטיזנים מעוטרים. זו לא סתם עובדה ביוגרפית (בהנחה שיש דבר כזה) אלא עניין שהיא נדרשת אליו שוב ושוב. ובזיקה המיצגית אל השוליים ואל החתרנות ואל הסיכון, מהדהדת כנראה, גם הבחירה של הוריה, במין טלפון שבור. אני לא מדברת פסיכולוגיה. זה לא התחום שלי או שלה, היא רואה את עצמה כשאמנית, וההערה הזאת בהתאם, היא לגמרי מיתולוגית.

*

4. איך זה התחיל (או עוד משהו על פרטיזנים)

לסֵפר התערוכה מצורף דיסק אודיו עם מעין הקדמה / הדרכה של מרינה. ברצועה הראשונה היא מספרת איך זה התחיל: בילדותה ציירה בצבעי מים ופסטל. בגיל ארבע עשרה הרגישה בשלה לעבור למשהו יותר רציני. היא בקשה מאביה לקנות לה צבעי שמן ליום הולדתה. אביה שלא הבין באמנות פנה לחבר, פרטיזן לשעבר בשם פילו פיליפוביץ, שהפך לצייר בפריז. הם קנו ביחד בדים, צבעים, מכחולים וכל השאר, והביאו הכל לחדר הקטן שבו ציירה. פיליפוביץ החליט לתת למרינה שיעור בציור: הוא חתך פיסת קנבס אקראית והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים שונים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ. "זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ והסתלק. "זה היה שיעור הציור הראשון שלי והוא היה די מרשים," אומרת מרינה. היא לא נגעה בבלגן. אחרי שהיצירה התייבשה (במשך ימים רבים) היא סימרה אותה לקיר. זה היה באוגוסט והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
והתובנה שתנחה את חייה כמיצגנית נזרעה כבר אז: "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך".
ב Rhythm 0– התובנה נדחפת לקצה: הלא חשוב התוצאה (גם אם היא מוות?) העיקר התהליך.

*

5.   קורבנוּת יזומה

בדיסק המצורף לספר טוענת מרינה אברמוביץ שהיא לא נאנסה רק בגלל ש"זו היתה פתיחה נורמלית, עם קהל נורמלי, אנשים הגיעו עם נשותיהם." ונשאלת השאלה, איך אותם אנשים "נורמליים" לא התביישו להתעלל בה בנוכחות נשותיהם? ועוד שאלות: מה אני הייתי עושה לו הייתי שם? באיזה שלב הייתי מתערבת?

ואחרי כל מה שכתבתי על אומץ ומורשת קרב משפחתית – אי אפשר להתעלם מהקורבנוּת של Rhythm 0. קורבנוּת יזומה, קיצונית ומתעתעת. כי בסופו של דבר אברמוביץ היא זו שיזמה את "המשחק" וקבעה את כלליו.

בין הדברים שהחזירו אותי לRhythm 0 , אולי המשמעותי שבהם, היה הכצעקתה האתר החשוב הזה שאני קוראת מרגע שעלה בכאב ובפליאה. כי Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ' הוא בין השאר, מיצג ההטרדות הגדול. והיא עצמה לא מתייחסת לזה בכלל: מבחינתה זהו האחרון בסדרת מיצגים (קדמו לו Rhythm 10, 5, 2, 4), שבהם חקרה את הגוף. אני לא בטוחה כמה ההצהרה הזאת תורמת להבנתו.

ואני אישית מתעניינת בייחוד בשני דברים נוספים: אברמוביץ הלא רואה במיצג כלי שנועד לתכלית אחת – לרומם את רוחם של הצופים, איך זה מסתדר עם Rhythm 0?
וגם, במה היא בדיוק השתמשה כדי לא להצטלק (נפשית)? לא ברמה של טיפים ופטנטים (למרות שגם זה מסקרן). אברמוביץ פועלת על התפר בין אמן לשאמן. היא השקיעה יותר בהתמחות אצל שאמנים מרחבי העולם (מהאבוריג'ינים ועד לטיבטים, מדרום אמריקה ועד סיביר) מאשר בלימודי אמנות קונבנציונליים. שלוש שנים אחרי Rhythm 0 במהלך  Expansion in space היא גילתה את העוצמה והאנרגיה שהיא שואבת מהקהל. וכיוון שאני לא מאמינה בתובנות-פתע – כולן  מבשילות בסתר לפני שהן צצות – אני תוהה, איזה כוח היא קיבלה מקהל המתעללים? האם אפשר בכלל לסנן את הרוע, להתמיר את האנרגיה (או לפחות להתפיל אותה לשימוש)?

6.  למה ברחו האנשים?

בשתיים בלילה כאמור, יצא מנהל הגלריה והודיע על סיום העבודה. זה רגע מאגי, כמו באגדת סינדלה כשהשעון מצלצל חצות. מרינה התחילה ללכת לעבר הקהל, וכולם ברחו. לכאורה זו אותה אישה, אותו מקום, אותם חפצים. רק הקסם פג. ופתאום התהפך כיוון הפחד. הקורבן הפך לקטיגור. זו רק אחת האפשרויות. אשמח לשמוע אחרות.

*

7.  ועוד משהו

יש לי יחס אמביוולנטי למרינה אברמוביץ'. היא מדברת בקלישאות והכללות, פרסונת הדיווה-כוכבת רוק-רס"רית-שמאנית שלה קצת מצחיקה אותי. אבל בסופו של דבר אני תמיד חוזרת אליה. כשמדובר בגוף וזמן אין תחליף למה שהיא מפיקה מהם. שם היא אותנטית ועמוקה ומסתורית. כל כך הרבה דיברתי על Rhythm 0 – ואני לא מרגישה שהתקרבתי לפענוחה. רחוק מזה.

*

אחרי שש שנים, עדכון: מה שפרה אנג'ליקו גילה לי על Rhythm 0 לא בכוונה

*

לפוסט השני של הכאב הגדול (על בוב פלנגן)

לפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק ראשון)

לפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק שני)

*

זה הפוסט המאתים בבלוג. כך יצא. תודה גדולה לכולכם. זו שמחה גדולה שיש עם מי לדבר. גם על דברים כאלה.

*

ותגובות לא הולמות יימחקו.

*

עוד באותו עניין:

בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (האם הקדמונית של הכאב הגדול של מרינה)

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

מיצגניות וגיבורים

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »

Older Posts »