Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אמבטיה’

הפרק הלפני אחרון במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

*

1. דיוויד ביירן, רנה מגריט

ליבוביץ' ניזונה מתולדות האמנות. לעתים כמו שהראיתי בפרק הראשון, הן מסתתרות מאחורי הקלעים. בפרק הנוכחי הן נמצאות בקדמת הבמה.

הצילום של דיוויד ביירן למשל, הוא מחווה לרנה מגריט, לא לציור מסויים אלא לתערובת.

אנני ליבוביץ': דיוויד ביירן לוס אנג'לס 1986

רנה מגריט (1898-1967)

רנה מגריט

מעבר לפניו הציפוריות של ביירן שכמו מדביקות את כל הדימוי ביחד, אין לי מידע נוסף שיצדיק את המחווה (אולי מישהו מכם יאיר את עיני). ובינתיים, בהמשך לפרקים הקודמים – ליבוביץ' שוב מוותרת על יד לטובת הגרפיות, ווילון ימין מתקמר להדהוד עם תנוחת הזרוע.

*

2. מרק מוריס, רוסו, גויה

בדיוקן של הכוריאוגרף מרק מוריס זה כבר ציור מסוים שמשתלט כמו דיבוק על מושא הפורטרט (דימוי מוזר שהשתלט על המשפט, שיהיה).

אנני ליבוביץ': מרק מוריס, פלורידה 1990.

אנרי רוסו (1844-1910) חלום

הצילום של ליבוביץ' הוא מחווה גלויה ל"חלום" של רוסו. זו לא רק הספה או הטבע של פלורידה, שמזכיר את הג'ונגלים הפנטסטיים של רוסו. תנוחת הרגליים וזווית הראש מועתקים מהציור של רוסו. ועל שתי המחלפות החסרות למוריס מפצים שני העלים החותכים את גופו. ושימו לב, שגם אצל ליבוביץ וגם אצל רוסו הזווית של הצמחייה במרכז הרקע מתחרזת (מהדהדת) עם זווית הצמות/תחליפיהן – זוית ישרה במקרה של רוסו וחדה אצל ליבוביץ, בהתאם.

תנוחת הזרועות לעומת זאת, מושאלת ממקור אחר:

אנני ליבוביץ, מרק מוריס (פרט)

פרנסיסקו גויה (1746-1828), המחה העירומה

אנרי רוסו, חלום (פרט)

ובעצם רק כשהנחתי אותן זו בצד זו, פתאום ראיתי כמה הן דומות, הגברות העירומות של גויה ושל רוסו. מה שגורם לי לחשוד שהחלום המקורי של רוסו היה בעצם על המחה של גויה. ושגם ציורו שלו הוא מחווה שבה הוא ממקם את הגברת של גויה על ספה משלו ובנוף כלבבו. כלומר, ליבוביץ' היא כבר השלישית במשחק ה"טלפון שבור" הזה.

ובכל מקרה, הדיוקן של מוריס הוא חושני פנטסטי, אקלקטי, נאיבי במידה, נרקיסיסטי (הזרועות החוזרות אליו) כמו גיבורו. (לקסיקון המחול החביב שלי, מוסיף גם "גיי סנסיביליטי" לרשימה).

*

3. קריסטו, סנט אקזופרי

אחד הביטויים של העדפת הדימוי על הדמות (שעליה דיברתי בפרק הראשון) הוא זיהוי-מיזוג האמן עם יצירתו. קחו למשל את קריסטו, אמן פופ שנוהג לעטוף את כל העולם ואישתו.

קריסטו, מגזין "לוק" עטוף 1964

קריסטו, מודל של בניין עטוף במנהטן 1964

אנני ליבוביץ': קריסטו, ניו יורק 1981

ליבוביץ עטפה גם את קריסטו עצמו, במהלך עוד יותר קיצוני מחבורת חסרי הפנים. הדיוקן מהלך על הקו הדק בין גימיק לעבודה מושגית (על היחס בין דימוי לדמות) עם קבין של אבסורד. אין שום ראיה שקריסטו הוא זה שנמצא מתחת. זה יכול להיות גם פסל או בובה. הדיוקן הזה הוא כל כך טכני ומנוכר שהוא כמעט פיוטי. כמו הכבשה שבתוך התיבה.

מתוך הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

*

4. קית' הרינג והאבוריג'ינים

קית' הרינג (לדוגמא)

אנני ליבוביץ, קית' הרינג 1986

מורי ורבי יוסף הירש אמר פעם שמניירה זה כשהסגנון הוא מכני ואינו קשוב לנושא. קית' הרינג שצבע את הסט ואת עצמו, לא נופל בפח הזה. הוא לא מצפה את המציאות בטפט של סגנונו, אלא מתרגם אותה ברגישות ובחופשיות לשפת הציור שלו. הוא מוותר למשל, על קווי המתאר (מעבר למסגרת התמונה שבה זה טבעי ומתבקש), כלומר על המאפיין הכי ראשוני של הסגנון שלו, לטובת קווי מתאר פנימיים.
אם נתבונן למשל באיזור כפות הרגליים והשוֹק – העיגול סביב העצם הוא לגמרי אנטומי, קווים אחרים מזכירים סנדל, או גרב. והזין כמובן, כולל הקשתות על פנים הירכיים כהד של הביצים.
והפוזה הסימטרית והזוויתית שמוסיפה לסגנוּן, ודווקא על השולחן – עוד כרסום בריאליזם.
בכל הדמות יש איזון בין אורנמנטליות לסכמה של שלד או בגדים. פרטים כמו משקפיים ותלתלים (אפשר היה להסיר ולגלח) הן נקודות החן של המציאות. ובאופן אחר – גם הסלסלה הלבנה עם הדוגמא הגזורה או נזילות הצבע השחור, מעשירות ומחיות את התמונה. הסביבה לא מדוכאת על ידי הקונספט אלא משחקת בו.


בתמונה למעלה, קית' הרינג באמבטיה (קשה להתאפק אחרי הפוסט הקודם). התמונה הושאלה מן הבלוג הזה שמביא עוד שלל מחוות של/ל – קית' הרינג.

ושקית יומולדת לסיום: בחיפוש שטחי באינטרנט לא מצאתי שהרינג מקושר לאמנות אבוריג'ינית. קשה לי מאד להאמין שאני הראשונה. לא צריך להיות עין הנץ כדי להבחין בזיקה:

"גרפיטי" אבוריג'יני על קיר סלע

סקיצה אנתרופולוגית של ציורי גוף אבוריג'יניים

אבוריג'ינים צבועי גוף (חבל שלא מצאתי צילום יותר גדול)

מטבע הדברים (והדיוקן) השתקעתי בציורי גוף, אבל הזיקה בין הגרפיקה האבוריג'ינית לזו של הרינג אינה עוברת בהכרח דרך ציורי הגוף!

וזה כבר כמעט הסיום, נותר עוד פרק אחד אחרון.

לפרק הראשון אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

עוד באותו עניין
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
קורסאווה חולם על ואן גוך

עוד על ציורי סלע – אני עוברת סוף סוף לוורדפרס בחברת ציידים 

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

ומבצע יום במתנה נמשך!

Read Full Post »

פרק רביעי (מתוך ששה) במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים

העמוק והקצפי

האמירה שאוֹמוֹ [אבקת כביסה] מנקה לעומק (ראה סרטון הפרסומת ב-Cinema-Publicite) מניחה שלכבסים יש עומק, מה שאיש מעולם לא העלה על דעתו, ומשמעה ללא-ספק העצמתם, כינונם כאובייקט המחניף לאותם דחפים אפלים להתכרבלות ולליטוף המצויים בכל גוף אנושי. באשר לקצף, משמעותו כמותרות ידועה יפה: ראשית, יש לו מראה של מותר; אחר כך, התרבותו השופעת, הקלה, האינסופית כמעט, נותנת מקום לשער שבחומר שממנו הוא יוצא מצוי מקור עז, מהות בריאה ורבת עוצמה, עושר גדול של יסודות פעילים בתוך נפח שהוא במקורו קטן; לבסוף הוא מטפח אצל הצרכן נטייה לדמיין את החומר כמשהו אוורירי, שמגעו הוא גם קל וגם אנכי, ושנחשב כמענג גם בתחום תענוגות החֵך (כבד אווז, פרפראות, יינות), בתחום הביגוד (מלמלות, אריגי טול) ובתחום הסבונים (הכוכבת באמבטיה). הקצף עשוי להיות אפילו סימן לרוחניות מסוימת, במובן זה שהרוח ידועה ביכולתה להפיק הכל מלא-כלום.

מתוך מיתולוגיות, אוסף טקסטים של רולאן בארת על "תרבות המונים"

הקטע לקוח מהפרק "אבקות כביסה וחומרי ניקוי" שעוסק בלשון הפרסומות החדשה; חדשה לזמן שבו נכתב הטקסט, באמצע שנות החמישים, יד ביד עם הפצעתו של הפופ ארט, ולא במקרה. לאמני הפופ יש חיבה מיוחדת לחדרי אמבטיה, שהולכת אחורה עד למַשתֵּנה של דושאן וניזונה מפרסומות של סבונים וחומרי הניקוי.

רוי ליכטנשטיין 1963

וכל זה הוא רק חימום לדיוקן של וופי גולדברג שעל שמו קרויה הסדרה.

אנני ליבוביץ', וופי גולדברג, קליפורניה 1984

מיטיבי לכת בבלוג זוכרים את התמונה מאחד הפוסטים על הברון מינכהאוזן. העליתי אותה בעקבות הערה של מירי שחם, שהיא "לא יכולה לדמיין מקבילה נשית לברון מ'. נשים בדרך כלל יותר חוששות להיראות מגוחכות. ובצדק." אז וופי לא חוששת.

ועוד כמה דברים על הצילום:

גרפיות – זה הנגטיב של איזבלה רוסוליני מהפוסט הקודם: שחור על גבי לבן ומופת של גרפיות בדרכו. ליבוביץ משתמשת בחלב כדי לחתוך את הדמות לאברים וכדי לשנות את קווי המתאר של הפנים, לבטל את הסנטר והאזניים, להשאיר רק ציצת שיער וכן הלאה במחווה לקומיקס (ולפופ ארט בכלל).

Tom Wesselmann Great American Nude #92 1967, ווסלמאן חובב הגרפיות מטפל באברים כמו אנני ליבוביץ

Tom Wesselmann, Great American Nude #32 1962 (פרט, הציור השלם הוא עגול)

ובחזרה לליבוביץ' – גם כאן שולי הדימוי (הרצפה, הפאנלים, הסבון, בדל המגבת) מחזירים אותו אל המציאות. זו טביעת האצבע שלה – להרחיק לכת עם הגרפיות ולשבש אותה בקצוות.

סקס

לא סתם נזכרתי ב- Great American Nudes של ווסלמאן. אם תסתירו לרגע את פניה של גולדברג, הצילום יהפוך לסקסי. ובכלל – רחצה בחלב היתה פעם פרקטיקת יופי מקובלת. קליאופטרה רחצה בחלב. ותוסיפו לזה את היריכיים החשופות והפשוקות, את החלקים המוסתרים על ידי לובן החלב. ואת כל זה מנטרלת ליבוביץ' במחי העוויה חתרנית-שדונית וקורטוב איינשטיין (התצלום האיקוני משולב אגב גם בסרטון על "איינשטיין על החוף" שהבאתי בפרק הקודם).

לפרק הבא בסדרה – רוסו, גויה, קית הרינג, אנני ליבוביץ והטלפון השבור

*

עוד קליאופטרה (שונה לגמרי) של פופ ארט – מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

עוד על צילום בבלוג זה:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

וטוב נו, אמבטיות – מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים

Read Full Post »