Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אמא’

אמא יקרה לי

רות בן ישראל 2020-1931  צילם הדוד אהרון דונגי

Read Full Post »

הקדמה, או המלאך מיכאל הקדוש

א' הערמומי וחד העין גילה שבפראדו, במדריד, מוצגת תערוכה גדולה של פרה אנג'ליקו אהובי, וכיוון שזה נפל במקרה גם על יום הולדתי, הוא הבין שמצא מנהרה שדרכה הוא יכול לחלץ אותי ולו לכמה ימים, מן העומס הבלתי חדיר. היה נפלא, והתנופה הספיקה גם לפוסט שמתחיל בציור קטן של פרה אנג'ליקו: טמפרה על עץ, שני ניסים שעשה המלאך מיכאל הקדוש. (לא כל המלאכים קדושים? ובכן, כן, אבל לא, לא כמו המלאך מיכאל שהוכתר רשמית ל"קדוש", מה שמעורר בי מחשבות נוגות ומצחיקות על הררכיות, פרסים ותארי כבוד, אבל נניח לזה עכשיו).

המלאך הקדוש הוא בין השאר שר צבא המלאכים, ולפיכך לא די שהוא עוטה שריון וחמוש בחרב ארוכה ברוב הציורים והפסלים, הוא גם דורך לא פעם על צווארו או על ראשו של השטן המצווח. גגלו Saint Michael Archangel ותראו.

אבל לא אצל פרה אנג'ליקו.

*

1. הנס הראשון

בחלקו השמאלי של הציור, מציל המלאך מיכאל הקדוש יולדת מטביעה. האינטרנט עושה עוול לזוך ולמלאות של הצבעים. הפַּשטות של פרה אנג'ליקו ספוגה בחמלה, הרוחניות שלו נטועה באנושיות, אבל זה מה שיש בינתיים. דמיינו.

פרה אנג'ליקו, המלאך מיכאל הקדוש קורע את הים כדי להציל יולדת. לחצו להגדלה

כנפי הזהב של מיכאל כמו נגזרו מזהב השמיים שבהם הוא מרחף. מבטו נעוץ בתינוק. וגם התינוק מצדו מרותק ליצור הפלאי. הוא מצביע אל-על, וכמו מבקש מן המלאך לקחת אותו לשמי הזהב, אבל המלאך מצביע על הבית הממתין בקצה השביל, וכמו אומר – עוד לא, קודם עליך לחיות עלי אדמות.

בבית שעלי אדמות שוררת חשיכה, עשבים צומחים על סיפו. יש משהו שובר לב בדיאלוג הדומם, בשמחת הישועה שמעורבבת בצער על הסבל הכרוך בחיים עלי אדמות לעומת הזוהר הנצחי של השמיים.

פרה אנג'ליקו – הדיאלוג בין התינוק למלאך. פרט מן התמונה שלמעלה.

ורק בסוגריים אגיד, שבכוונה או לא, מזכיר לי הדיאלוג הדומם את האגדה היהודית על משה רבינו והמלאך גבריאל. על פי האגדה היה משה התינוק משחק על ברכי פרעה, הוא היה לוקח את כתרו ומניח אותו על ראשו שלו. ומזה הסיקו יועצי פרעה שהוא עתיד להחריב את מלכותו, ויעצו להרגו. לבסוף הסכימו שיניחו לפני התינוק שתי קערות – אחת עם זהב ואחת עם גחלים. אם יושיט את ידו לזהב – יש בו דעת ולכן יש להרגו, ואם יושיט ידו לגחלים – אין בו דעת ואין צורך להרגו. משה רבנו הושיט את ידו לזהב, אבל המלאך גבריאל הסיט את ידו לגחלים, ומשה חפן גחלת ושם בפיו ונכווה וכך הפך למגמגם. (כאמור, אין לי מושג אם לפרה אנג'ליקו היתה גישה לסיפור, אבל גם קריעת הים משותפת לשני הסיפורים).

ובחזרה לציור: הנס של פרה אנג'ליקו הוא מעין מטריושקה (בבושקה, בלשון העם) שבה האם מחבקת את התינוק והמלאך מחבק את האם – אפשר לראות את קצות אצבעותיו חובקות את עורפה. וכיוון ששמיכתו הצהובה של התינוק כמו נגזרה מאותו אריג של שלמת המלאך, יוצא שהתינוק הוא גם קצת המלאך, והאם מחבקת את שניהם.

בצד ימין מבצבץ מהים סלע בצורת לב. (אני באמת לא יודעת כמה קדום האייקון הזה, אבל הצורה כל כך מובהקת שקשה להתכחש לה) ובאותו קו רוחב, בלב התמונה, נמצא הכתם האדום של בגד התינוק, מה שמזכיר לי שיר מאמא אווזה:

יש בית קטן ירוק
ובבית הקטן הירוק
יש בית קטן חום
ובבית הקטן החום
יש בית קטן צהוב
ובבית הקטן הצהוב
יש בית קטן לבן
ובבית הקטן הלבן
יש לב קטן אדום,
מלא אהבה וחום.

(תרגם אורי סלע)

החלק הזה של הפוסט מוקדש באהבה לענבר לואיזה אלגזי.

התפתתי לסיים פה ולהשאיר אתכם בחסד הזה. מכאן ואילך זה רק הולך ומידרדר עד לסוף המטלטל. ראו הוזהרתם.

*

2. הנס השני של פרה אנג'ליקו

זהו הנס הנודע מבין השניים, אם משום שהוא מתקשר איכשהו לצבאיותו של המלאך הקדוש, ואם בזכות בית התפילה שמנציח אותו. וזה מה שקרה: אחד השוורים של גרגן העשיר נדד הרחק מן העדר. ומשנמצא סוף סוף בראש ההר, ציווה העשיר הזועם להרגו. הרוח הסיטה את החץ ממסלולו והוא חזר והיכה ביורה. האנשים הלכו לבישוף, לברר את פשר המקרה המוזר, ואחרי צום ותפילות של שלושה ימים, נגלה לו המלאך מיכאל הקדוש, ואמר שהאיש נפגע ברצונו, וכמו כן הודיע לבישוף שפרש את חסותו על המקום ויש להקים לו בית תפילה.

פרה אנג'ליקו, נס החץ וקשת של המלאך מיכאל הקדוש. לחצו להגדלה

מדובר בנס מוזר לטעמי; כדי להסיט את החץ מן השור החף מפשע אין צורך להכות ביורה. ואם תשאלו אותי – כלומר את הציור, אני רק המדובבת פה – גם פרה אנג'ליקו מסתייג מן הנס האלים והנקמני. כלומר, לא בדיוק מסתייג, זה לא בטבע שלו לשפוט, אבל כיוון ש"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," כפי שאמר לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט, פרה אנג'ליקו יכול לצייר רק את מה שהוא מדמיין ומרגיש. ובהמשך לכך, היורה בציור שלו מפנה את מבטו מהשור, כאילו הוכרח לירות בו כנגד רצונו.

זאת ועוד: מבחינה צבעונית, החץ והקשת מובלעים וכמעט מתמזגים בנוף, רק זרועו של היורה בולטת בנוכחותה, וביחד עם נקיקי ההר שמתחרזים איתה, היא פונה אל השור ואל הכנסייה. את האדום העז שומר פרה אנג'ליקו דווקא לרגליו של היורה ולאנשים העולים אל בית התפילה. וכך הוא לא רק מסיח את דעתנו מן הירייה, אלא יוצר מעין תנועה מעגלית שגולשת במורד הזרוע היורָה אל הרגל האדומה ואל הקהל המנומר באדום המטפס אל בית התפילה. הסרט התכלכל המתקמר מוסיף דגש ותנופה למעגל, וגם השביל וההר מהדהדים אותו כמו אדוות. העיקר פה הוא מקום התפילה.

*

3. פיקאסו

אחרי הביקור בפראדו, הלכנו לתערוכה יפהפייה על פיקאסו ואולגה אשתו הראשונה, שהוצגה בקאישה פורום (CaixaForum).

ראשי כבר היה מלא בכתמים האדומים של פרה אנג'ליקו, וכך לא יכולתי אלא להעצר מול התמונה של פאולו (בנם של השניים) המצייר.

פבלו פיקאסו, פאולו מצייר, 1923, לחצו להגדלה

גם אצל פיקאסו האדום העז תולש את המבט ממרכז התמונה ומן הציור שבו פאולו ממוקד, ומסיט אותו אל כפות רגליו. וכמו במקרה של פרה אנג'ליקו, גם הציור הזה הוא פורטרט עצמי של פיקאסו, לא פחות משל בנו. לאו דווקא משום שפיקאסו מסתייג מן הציור של פאולו. ובעצם –

עכשיו שאני כותבת את זה, אני כבר לא בטוחה; אני נזכרת שפיקאסו היה משועבד לשורה ארוכה של אמונות טפלות שהכתיבו את התנהלותו, שהחלטותיו הציוריות היו תערובת של שיקולים פלסטיים ושיקולים סמליים סמויים. ייתכן שהסיט את תשומת הלב לרגליים כדי שפאולו לא ישאב ממנו במין וודו את כשרון הציור. אבל מעבר לנימוק המאגי-פסיכולוגי, פיקאסו היה אדון השיבוש, כפי שהוא מסביר לפרנסואז ז'ילו (בספר "החיים עם פיקאסו" מאת פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק, בתרגומה המעט ארכאי של בינה קפלן):

כשאני מצייר, מנסה אני תמיד לתת אימאז' שאין הבריות מצפים לו כלל … לזאת אני מתכוון כשאני אומר שאני מנסה להיות מהפכני." ואז הוא ממשיך ומסביר, איך הוא מרכיב אלמנטים שצויירו באופן מסורתי "בדרך בלתי צפויה וצורה מטרידה כל כך עד שאין ביכולתו [של הצופה] להימלט מן השאלות המתעוררות על ידה."

וזה לא הכל. אני מדלגת אל המשך הספר:

"כל דבר בעל ערך רב – יצירה, רעיון חדש – " אומר פיקאסו לפרנסואז ז'ילו, "נושא בחובו גם צדדים אפלים … בכל פעולה מצויה מידת מה של שלילה שאין לערער עליה. אין מנוס מזה. לכל ערך חיובי – מחירו במונחים שליליים, ולעולם לא תמצאי משהו גדול באמת שלא יהא בעת ובעונה אחת גם נורא במובן מסוים. גאוניותו של איינשטיין הוליכה להירושימה."

אמרתי לו [מספרת ז'ילו] שתכופות הוא נראה בעיני כשטן, ועתה אמנם ברי לי הדבר.

עיניו צרו.

"ואת – את הינך מלאך," אמר בלעג. "אולם מלאך שמוצאו מאותו מקום לוהט. והואיל ואני הנני שטן, פירושו של דבר שאת הינך אחד מנתיני, ולפיכך אתווה בך אות."

הוא לקח את הסיגריה שעישן, קרבה אל לחיי וצרבה. הוא ציפה שארחק ממנו בבהלה, אולם אני גמרתי אומר שלא אגרום לו סיפוק זה. לאחר שהות שנראתה בעיני כממושכת ביותר, סילק את הסיגריה מלחיי. "לא," אמר, "הרעיון אינו טוב. אחרי ככל הכל יתכן שעוד ארצה להתבונן בך."

*

עוד באותם עניינים:

אלכס ליבק, ג'וטו די בונדונה – פיתוי

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

מה שפרה אנג'ליקו לימד אותי על מרינה אברמוביץ (לא בכוונה)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

דולק לבי תחת שכמי, נועה שניר מאיירת עגנון

בואי, אמא

 

Read Full Post »

לשיטת היידגר, הפעילות הקרובה ביותר לאדם בחיי היומיום אינה הפעילות התודעתית או המנטלית, כפי שגורסת הפילוסופיה המערבית הרווחת, אלא דווקא זו הפרקטית, המשתמשת בכלים הנמצאים בסביבתו.

מצוטט מתוך להיות ברפובליקת ויימאר, מאת בעז נוימן

אלא שלהפרדה בין פעילות תודעתית-מנטלית לבין שימוש פיסי בחפצים אין שחר לטעמי. כשם שהשימוש בחפצים (נניח, פטיש, משקפת, או מקל נחייה) יכול להחליף או לשדרג את פעולת האברים, כך הוא יכול גם להציף ולממש פיסות סמויות של הנפש והתודעה. מה עוד שההרגל והאילמות הופכים את החפצים לשקופים, אנשים שוכחים להיזהר ומאפשרים להם גישה לפינות האינטימיות ביותר.

זהו פוסט שני ואחרון שבו החפצים של ביאליק הופכים אותו כמו שהופכים גרב. לפוסט הקודם

*

  1. המקל

מאן ריי, דיוקן עצמי עם מקל הליכה, 1940-1930 – לחצו להגדלה

.

ביאליק התמוגג מהצלחת נאומו במועדון סופרי הידיש באמריקה. הוא הרביץ בהם דרשה, אמר לגליקסברג, והם היו מוטלים לפניו.

עמד, אחז במקלו בשתי קצותיו, הניחו על המדרכה, צעד אחורנית כמה צעדים, שילב את ידיו על חזהו, הביט על המקל:

– אט אזוי זעגן זיי געלעגן (כך היו מוטלים).

מוטלים במובן התעלפו ממנו, בניסוח עכשווי. כדי להמחיש עד כמה, ממחיז ביאליק את הסצנה ומציג אותה לגליקסברג: הנה הוא, המשורר הזחוח, המרוחק מעט, המתנשא מעל קהלו הדומם המוטל בחוסר אונים.

פרקטיקה כזאת של הדגמה מזכירה לי את המנהג התנ"כי להמחיש ולתמצת נבואות בעזרת חפצים; נניח, ויכוח בין ירמיהו הנביא לחנניה הנביא: האחד מסתובב עם עול בהמות על צווארו כדי להמחיש שיהודה צריכה להיכנע לבבל, והאחר שובר את העול כדי להמחיש שאלוהים ישחרר אותה (ירמיהו כח').

אבל בעוד שתיאטרון החפצים הלאומי של הנביאים עוסק בנושאים הרי גורל, חיים ומוות, טוב ורע, והחפץ מלוהק על ידי או לפחות בהשראת סמכות אלוהית, ביאליק מגייס את השיטה בשביל לא כלום, כדי להכיל את יהירותו העולצת הגולשת מסיר המילים אל העולם.

ועם זאת, יש משהו נוגע ללב וחושפני בתיאטרון החפצים הקטן שלו. ביאליק הוא משורר, וליהוק המקל לתפקיד הקהל הוא מושלם מבחינה פואטית:

פיסית, מקל אינו חפץ ככל החפצים, הוא מתעלה על כולם בכישורי ההתעלפות המזוקקים שלו: מקו מאונך לקו מאוזן.

ומטפורית, המקל המעולף הוא שמספק לביאליק את התמיכה הנחוצה לו בחיי היום יום, כלומר המקל מגלם בדיעבד לא רק את התעלפות הקהל אלא גם את התמיכה שהוא מספק לביאליק בחיי היום יום.

סנטי שבינסקי, קרקס (שנוצר במסגרת סדנת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס)

ועכשיו לרשימת הכובעים:

גליקסברג מתבונן בתצלומי ביאליק מתקופת רוסיה ומונה –

כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש פרט לצילינדר ו"קלחת". ביניהם כחמשה כובעי פרווה, של ביבר וקטיפה שחורה באמצע, של "קאראקול" וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פאנאמה ו"צלחת" מקש. בלכתו ל"מוריה" היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן.

ותוסיפו על זה את תיאור פגישתו הראשונה עם ביאליק: המפגש התרחש באודסה, בשעת בין ערביים. בחוץ סער הים והרעיד את הזגוגיות, וביאליק שגופו עטוף בשמיכה ושפם אדירים עוטר את פניו האפופים בעשן סיגריות, חבש לראשו תרבוש אדום.

גליקסברג מונה גם מלבושים נוספים של ביאליק ומסיים במעיל חום-ירקרק שהמשורר ש"ביקש לשוות לבגד זה צורה רומנטית" רק הניח על כתפיו.

ובלי לקרוא לביאליק דנדי, דומה שהראיות מצביעות על איזו קלות דעת אופנתית ונטייה לתיאטרליות.

ובהמשך לכך, שתי אנקדוטות:

*

  1. הסרת המגבעת

בתשעה באב תרצ"ב, נכנס גליקסברג עם נחום גוטמן ועם ביאליק לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. ביאליק שהפליג בסיפורים על חגי ילדותו, שכח שהוא נמצא בבית כנסת והסיר את מגבעתו.

אני תמיד מנסה להסביר לתלמידי תיאטרון שחפצים הם כמו משקולת על סצנה אם אינם מעוררים איזה קונפליקט שמשמש מנוף קומי או דרמטי, ולו בזעיר אנפין. ובהמשך לכך –

גליקסברג לא מביט ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. די לו בביאליק ובפיזור דעתו, אבל אני שתמיד מדמיינת הכול על במה, מתענגת על המהומה הקלה הקומית שמחוללת הסרת המגבעת. ביאליק אמנם מסיר אותה לתומו, אבל האחרים אינם שותפים לפיזור דעתו, ובעודם קשובים לזכרונותיו הם גם מחליפים מבטים מחויכים, נבוכים או מבוהלים מעל לראשו ומתלבטים אם להעיר לו ומתי לקטוע את שטף סיפורו.

*

  1. המטפחת

אמר ביאליק לגליקסברג:

כשאני שם מטפחת על ראשי, הנני דומה מאד לאמי. פעם עשיתי כך ונדהמתי: כאילו את אמי אני רואה בחיים.

רק דמיינו את התמונה. ביאליק קושר מטפחת לסנטרו ומביט בראי, ואמו המרירה הרעשנית והמתה מכבר מחזירה לו מבט. התעתוע המגדרי, ערבוב הזמנים והרגשות. אני מנסה לחשוב על תקדימים או תאחירים; אולי הזאב של כיפה אדומה עם כומתת השינה של הסבתא? או להבדיל, גיבור סיפורו השובר לב של אנדריי פלטונוב, "סמיון" (מתוך בעולם נהדר ואכזר). סמיון עוד לא בן שמונה. אמו מתה בלדתה, והוא מחליט להיות אמא לאחיו הקטנים "אם אין מישהו אחר", ולפיכך הוא לובש את שמלתה, ובפניו הילדותיים והעצובים נראה ספק ילד ספק ילדה.

הֶרְאֵיתִי אֶת יְצִירָתִי לִמְבֻגָּרִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אִם צִיּוּרִי מֵטִיל אֵימָה עֲלֵיהֶם. הֵם הֵשִׁיבוּ לִי: "כְּלוּם צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִפְּנֵי כּוֹבַע?" לַאֲמִתּו שֶׁל דָּבָר, לֹא הָיְתָה זוֹ צוּרַת כּוֹבַע, אֶלָּא דְמוּתוֹ שֶׁל נָחָש-בָּרִיחַ בְּעַכְּלוֹ פִּיל. לָכֵן צִיַּרְתִּי אֶת קִרְבּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ-הַבָּרִיחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַדָבָר מוּבָן גַּם לִמְבֻגָּרִים. כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים: תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכֹּל. (הנסיך הקטן תרגום אריה לרנר)

עוד שפת חפצים בעיר האושר

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

חייל הבדיל האמיץ

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה  

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

Read Full Post »

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

  1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

Read Full Post »

דברים שאמרתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים.

הלינקים הזרועים בדרך מובילים לפוסטים על אגדות.

*

זאת השנה הצפופה ביותר בחיי, אבל כשהתבקשתי לדבר על הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים לא עמדתי בפיתוי. יש כ240 סיפורים באוסף. 200 סיפורים ועוד 10 מעשיות נוצריות ו28 פרגמנטים שרובם הם בעצם סיפורים לכל דבר. ואמרתי בלבי שזאת כמות סטטיסטית שאפשר לזהות בה תבניות, ואני הרי אוכלת תבניות לארוחת בוקר. אבל כפי שאומר הפתגם האנגלי (ומוכיחות המעשיות) …Be careful what you wish for

ובכן "הורים רעים" זו לא בדיוק הגדרה מדעית. כדי להימנע ממחלוקת הקשחתי את הקריטריונים. אני אתחיל ממי שלא נכנס לרשימה, מהקל אל הכבד מאד:

הורים שמעדו ברגע של כעס לא נכנסו לרשימה. נניח אב שמתעצבן על שבעת בניו ומקלל אותם שייהפכו לעורבים, וברגע שזה קורה הוא "מתחרט," כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" נשאר בחוץ.

גם הורים שהם סתם חלשים ומיואשים, פנטזיונרים ושקרנים נשארו בחוץ; נניח אמא שמאבדת את סבלנותה ומכה את בתה העצלנית, וכשהמלכה שואלת מה קרה היא משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי, היא לא יכולה להפסיק לטוות. או טוחן אידיוט שמתרברב בבתו שיודעת לטוות זהב מקש. או אב שנותן לבנו חמישים טאלר שיילך ללמוד מה שהוא רוצה ובלבד שלא יספר מי אביו כי הוא מתבייש בו (הנער עצמו מקבל את התנאי ברוח טובה ועניינית: "כן אבא," הוא אומר, "איך שאתה רוצה. אם אינך דורש יותר מזה אוכל לקיים זאת בקלות".)

לא כללתי גם הורים שנולד להם ילד חריג – קיפוד קטן או חמורון, ויש להם יחס אמביוולנטי כלפיו, או בני זוג פסיביים של הורים מתעללים, מכיוון שהסיפורים עצמם בקושי סופרים אותם.

וגם לא אבות פטריארכליים שמשתפים פעולה עם המחזרים הדחויים של בנותיהן, בתנאי שהם לא עוברים את גבול הפסיכיות; כלומר אב שמכריח את בתו להכניס למיטתה צפרדע סחטן, בטענה שהבטחות צריך לקיים, לא נכנס לרשימה (וכשאני מנסחת את זה ככה, אני שוב מתמלאת ספקות) אבל אב שכולא את בתו בצינוק לשבע שנים כי סירבה להינשא לחתן שהועיד לה, נכלל. המסכנה פשוט התאהבה במישהו אחר.

השמטתי אפילו אם שהמשיכה "לחנך" את בנה גם אחרי מותו והיכתה במקל את היד הקטנה שהזדקרה מן הקבר (למה השמטתי? למען שלום בית עם המְסַפֵּר. בשבילו זה סיפור על "ילד עקשן" שאפילו המוות לא לימד אותו לקח ואמו המסכנה "נאלצה" לנקוט באמצעים כדי שישכב במנוחה.

ולבסוף השמטתי גם את הזאב של כיפה אדומה, וזאת אולי ההשמטה הכואבת מכולן, כי אין לי ספק שמדובר באב מתעלל (כל הפרטים בספרי סיפורים יכולים להציל).

מה נשאר? רק הארד קור, דברים שאין עליהם מחלוקת: אימהות מנוכרות וסדיסטיות, שהודפות את ילדיהן ברגליהן, שכשהן מביטות בהם "כאילו ננעץ סכין בלִבּן", אימהות שנוטשות את ילדיהן בלב יער. שמלבישות את בנותיהן בשמלות נייר ושולחות אותן לשלג לקטוף תותי שדה, ששופכות עדשים לאפר ודורשות מהן למיין, שמצוות עליהן לרוקן בריכה בכף מחוררת. הכנסתי אימהות שמציתות ומטביעות את בנותיהן, או סתם מנסות לרצוח אותן באמצעות כישופים, חפצים מורעלים או מתנקשים בשר ודם. השארתי אם שהופכת את בנה לטלה ומצווה על הטבח לבשל אותו, ואחרת שכורתת את ראש בנה ומכינה ממנו תרביך. וגם לאבות אין במה להתבייש. אחד מחליט לרצוח את שנים עשר בניו אם תיוולד לו בת ואפילו נערך לכך מבעוד מועד ומכין תריסר ארונות מתים עם כריות קטנות. שני מתאכזב מבנו שלמד שפת-חיות במקום מקצוע הגון, ומצווה להרוג אותו. שלישי מתעקש להתחתן עם בתו שלו על אפו ועל חמתו של כל העולם ורביעי מוכר את בתו לשטן וגם סוחט אותה רגשית ומבקש שתבין אותו ותסלח לו.

ואחרי כל זה – יש הרבה פחות הורים רעים ממה שחשבתם. הרבה פחות ממה שחשבתי אני. בין המאות הרבות של הדמויות שמסתובבות בסיפורי האחים גרים יש פחות משלושים הורים רעים באמת. וגם אם מגמישים את הקריטריונים לא מגיעים לחמישים. הדימוי של אוסף המעשיות כמאגר-על של אמהות חורגות, מעיד על עוצמתם של הסיפורים יותר מאשר על שכיחותם.

והתבניות? הן כבר מסתמנות, בהירות כשמש ומגרדות.

ראשית, יש הרבה יותר אמהות מתעללות מאבות מתעללים, ביחס של שלוש לאחד בערך.

שנית, כמעט כל האמהות נענשות, רובן בעונשים גרפיים ונוראים: ראשה של אחת מרוסק באבן ריחיים, שתיים נאלצות לרקוד עד מוות – האחת בתוך שיח קוצים והאחרת בנעליים מלובנות. מרשעת רביעית נכלאת בחבית מסומרת שנקשרת לזנבו של סוס דוהר. מסיתות ומציתות עולות על המוקד בבחינת עין תחת עין ואחרות סתם טובעות. פה ושם נשאלת מישהי על העונש הראוי לה, וכמו המן בשעתו היא טועה בזיהוי הנמען וממציאה לעצמה יסורים ציוריים. באחד הסיפורים התבלבל מְסַפֵּר נלהב ודן אם רעה לחבית של שמן רותח ונחשים ארסיים. מסכנים הנחשים.

אבל אף אחד (אני חוזרת: אף אחד) מן האבות הרעים אינו נענש.

לפעמים באותו סיפור יש אם מתעללת ואב מתעלל (של שני גיבורים שונים) וגם זה לא משפיע על מדיניות הענישה. בכל הנוגע לאחים גרים, אל תאמר "מבחן בוזגלו", אמור "מבחן האם החורגת". מה שמביא אותי לממצא השלישי והאחרון:

למעט אחת או שתיים – כל האמהות הרעות הן חורגות (לפעמים באמצע סיפור חולפת איזו מרשעת, אֵם של גיבור משני, ומיד נאמר שהיא חורגת). לרבות מהן יש בנות ביולוגיות שמשתפות איתן פעולה. (אחים חורגים ממגדר צולב לעומת זאת, נחלצים זה לעזרת זה.)

ואילו האבות? ביולוגיים כולם. לא רק הרעים ביולוגייים, גם הרעים למחצה וגם הטובים. אין בכלל אבות חורגים באוסף המעשיות של האחים גרים.

אני מודה שהופתעתי. תמיד הגנתי על המעשיות מן הסטריאוטיפיות המגדרית שטפלו עליהן. זה דיסני שעוות את התמונה כשהעדיף עלמות במצוקה ונסיכים אמיצים, ופגע תוך כדי כך בשני המינים: לא רק בכל הגיבורות הנועזות באופן עוצר נשימההעוצמתיותהנאמנותרבות הדמיוןהחכמות והדעתניות של המעשיות, אלא גם בכל האנדרדוגים והאנטי גיבורים, כל אותם שוליות ואחים קטנים וטמבלים שזכו בנסיכות.

את האפליה המגדרית-הורית לעומת זאת, אי אפשר לתלות בדיסני. וגם לא קל להסביר אותה.

קחו את החורגוּת למשל. יש ויכוח נושן בין היסטוריונים ופסיכואנליטיקאים על הסיבות לשכיחותם של הורים חורגים באגדות:

ההיסטוריונים אומרים שהאגדות משקפות את המציאות שבה נוצרו; במאמרו "משמעותה של אמא אווזה" מונה ההיסטוריון רוברט דרנטון את קשיי החיים במאות ה17 וה18 – המגיפות, הרעב, תמותת הילדים והתינוקות: "נישואין," הוא טוען, "נמשכו בדרך כלל רק כחמש עשרה שנים ובאו אל קיצם במוות יותר מאשר בגירושין. המשטר הישן היה חברה של אלמנות ויתומים, של אימהות חורגות וסינדרלות."

בשביל הפסיכואנליטיקאים לעומת זאת, החורגות היא פנימית ורגשית; "חורג" לדידם, זה שם קוד להורה שנוא. וכבר נדרשתי פעם בהזדמנות אחרת, למה שעולל אינגמר ברגמן (אם יורשה לי לסטות לרגע), לאביו הכומר העריץ: בתחילת "פאני ואלכסנדר" הסרט שיצר על ילדותו, מת אביהם הטוב של הילדים ואמם נישאת לכומר עריץ שמתעלל בילדיה. וברגמן אינו מסתפק בהרחקת האב המתעלל ומינויו לאב חורג, הוא גם מעניש אותו עד כמה שאני זוכרת, ושורף אותו חיים.

ואילו באוסף המעשיות, המנגנון הזה של ההמרה והנקמה חל רק על אימהות משום מה.

גם תיאוריית השיקוף ההיסטורי וגם תיאוריית השיקוף הנפשי, אינן יכולות להסביר את ההטיה המגדרית. למה רק האימהות חורגות? ולמה רק הן נענשות?

אין לי תשובה משכנעת, רק קצות חוט שנקרעים כשאני מושכת. אני אשמח לכל עזרה. ובינתיים אני ממשיכה הלאה, לשאלה המתבקשת, האם החומרים האפלים האלה מתאימים לילדים?

אני חושבת שאין בכלל ילדים (או כמו שאומרת חברתי ציפור, אין בכלל מבוגרים), יש בני אדם שחלקם נמצאים פחות שנים בעולם. כתבתי על זה לא מעט ב"עיר האושר". למשל ב"זכרונות עתידניים". וגם ב"איך מגוננים על ילדים?", "להשתיק את יואבי", "המוצא של הילדה אילת" ועוד. לא ניכנס לזה עכשיו.

אני אתמקד הפעם בתשובה שנתנו האחים גרים עצמם. כי מתברר שאין חדש תחת שמש וכבר לפני מאתיים שנה כמעט, ב-1819, הם נאלצו להגן על האפלה.

במבוא שכתבו לאוסף המעשיות מצהירים האחים שמעבר למיתוס ולשירה זה גם אוסף חינוכי (כלומר מתאים לילדים), בזכות הזיכוך והישירות של הסיפורים "שאינם מסתירים שום עוול בריסון", כלומר בצנזורה. חינוך, על פי האחים גרים – "אינו הטוהר המושג באמצעות השמטה חששנית של דברים … המתרחשים יום יום, ובשום פנים אינם יכולים להישאר מוסתרים. אילו כך היה, אפשר היה להיגרר לאשליה שמה שמסלקים מסֵפֶר ניתן לסלק גם מהחיים הממשיים." (…hear hear כמו שצועקים הבריטים בפרלמנט).

מקור האופל על פי האחים גרים, אינו נמצא בסיפורים אלא בחיים עצמם. הם משווים את המעשיות לפרחים: כמו שצריך להכיר בכל מה שהצמיח הטבע ואי אפשר לדרוש ממנו לשנות את צבעי הפרחים או צורתם, כך צריך להכיר גם בסיפורים שהצמיחו החיים.

"זה מועיל כי זה יפה," אמר הנסיך הקטן על מלאכתו של מדליק הפנסים. "זה חינוכי כי זה אמיתי," אומרים האחים גרים על אוסף המעשיות.

והם לא מתכוונים לאמת ליטרלית כמובן. הם עצמם הלא משייכים את האגדות לשירה ולמיתוס. ארונות המתים עם הכריות הקטנות, שמלות הנייר והכפיות המחוררות אינן אלא יחסים ורגשות שלבשו צורה קונקרטית ועלילתית. זה אותו מנגנון שגרם לקן קיזי, סופר ריאליסטי בתכלית, להקדיש את הרומן הריאליסטי שלו "קן הקוקייה", "לוויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."

"יש הורים שאינם מבינים באהבה," כתבה אסטריד לינדרגן הנפלאה ביושר, לנערה שאיתה התכתבה. כמה נורא לגדול בתוך האמת הזאת. וחלק ניכר מן הספרות הריאליסטית למבוגרים אמנם ממפה את נזקיה. אבל בעוד ששם זה שיח של האשמה ופצעים, באגדות זה גם מקפצה לצמיחה וגילוי עצמי.

בהמשך אותו מבוא מציינים האחים גרים במין דרך אגב, שאינם מכירים "אף ספר בריא וחזק שנועד לחנך בני אדם, ובכלל זה התנ"ך, שבו לא מופיעים עניינים רגישים אף במידה רבה יותר."

וזה תפס אותי במיוחד, כי גם אני חשבתי על התנ"ך במהלך הכתיבה. בייחוד על סיפורי האבות ומשפחותיהם הבלתי מתפקדות. סיפור אברהם ושרה למשל, תואם לגמרי את התבנית של אוסף המעשיות, שבה האם החורגת (שרה) מתעללת בבנה החורג (ישמעאל), בעוד שהאב (אברהם) עוקד את בנו הביולוגי (יצחק). על פי הקוראן דרך אגב, הנעקד היה דווקא ישמעאל. זה לא תרם לאופטימיות שלי כשגיליתי שהמחלוקת בין יהודים למוסלמים היא גם על את מי אבא יותר אהב, כלומר את מי הוא עמד לרצוח.

ובכל מקרה, התנ"ך לא חס על קוראיו ולא ניסה להגן עליהם ממעללי האבות. ומה שמרשים אותי אפילו יותר: גם על האבות עצמם הוא לא ניסה לחפות.

ובהמשך לכך אפשר לשאול, להגנת מי בעצם, נחלצים מתנגדי האגדות? לכאורה הם חסים על נפשם הרכה של הילדים, אבל כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שהם מגנים בו בזמן – אם לא בראש ובראשונה – גם על תדמיתם של ההורים. האגדות (אם תסלחו לי על פלישת האקטואליה, נהיה יותר ויותר קשה להדוף את המציאות), האגדות הן "שוברות השתיקה" של היחסים בין הורים לילדים. והבעייתיות של הביקורת רק גדלה במשך השנים. כי פעם שררה מעין הסכמה שבשתיקה; אם רעה נקראה חורגת וכבודן של הביולוגיות נשמר. אבל יום אחד נמאס לאמהות החורגות לשמש כליא ברק של זעם ושנאה. הן התמרדו בחסות התקינות הפוליטית, והתוצאה המצערת היא התפלה והעלמה של האגדות.

*

ועכשיו לחלקה השני של הטרגדיה (כמו שאמר פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת"), כלומר לחלק השני של הרצאתי ביום העיון.

*

עוד באותם עניינים

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

(וכל הלינקים שזרועים למעלה)

Read Full Post »

לא מזמן גיליתי שהכניסה לעיר-האושר נחסמת על ידי מסנן אתרים בשם "רימון". ראשית, נעלבתי שזורקים אותי לפח ביחד עם פורנוגרפיה, אלימות, סמים ופדופיליה. ושנית הצטערתי, כי עיר האושר יקרה לי כמקום של שיחה עם אלה שדומים לי ועם אלה ששונים.

אני יודעת שזה מקום מאתגר לפעמים בגלל הטווח הרחב של הנושאים, מספרי ילדים ועד אמנות רדיקלית. "מילא מרינה אברמוביץ' שהסתננה איכשהו למיינסטרים (ההוכחה האולטימטיבית שאין דבר העומד בפני הרצון), אבל מישהי כמו אנבל צ'ונג היא כבר יותר מדי. לא פעם שקלתי ניתוח הפרדה אבל אני תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים." כפי שכתבתי פעם, במסגרת חשבון נפש. ומה לעשות שהילדות (כמו בפוסט הנוכחי) חורגת מאד מהגבולות שמתווחים לה ספרי הילדים.

ועם זאת, אין לי שום תשוקה להתקיל את מי שלא רוצה. אני משתדלת להתריע כשיש תוכן בוטה. אף שלפעמים קשה להחליט איפה עובר הגבול. היום למשל. ראו, הוזהרתם, ייתכן שהפוסט הבא דורך על גבול.

*

בעצם רציתי לכתוב על הקשר בין היְלָדוֹת שצייר בלתוס לילדות שצילם לואיס קרול. וכמו תמיד, כיפה אדומה שכמותי, ירדתי מהשביל לקטוף פרחים.

ובכן – פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה ומסתיים בילדה עם חישוק:

בלתוס, שיעור הגיטרה 1934

בלתוס, שיעור הגיטרה 1934

ברובד הישיר הריאליסטי: שיעור הנגינה של בלתוס טעון באלימות ומיניות.

ברובד השני, המטאפורי, זו ילדה-חפץ, ילדה-גיטרה: ידה האחת של המורה אוחזת בשערה כמו בצוואר של גיטרה וידה האחרת פורטת על הירך. ובהמשך לכך – הפסנתר הפתוח נראה כמציץ מבוהל מן הצד. (וכבר נגעתי פעם בבלתוס המנפיש, דרמטורג החפצים)

ברובד השלישי, שאני לא יודעת בדיוק איך לקרוא לו – זו מעין גלישה ארכיטיפית – התבנית הזאת של אישה שגוף מיוסר ומעורטל למחצה מונח על ברכיה, העלתה בדעתי אינספור פייטות, כל אותם ייצוגים של מרים המערסלת את בנה הצלוב בחיקה. אמנם יש כאן היפוך ותעתוע; אצל בלתוס המערסלת היא גם ובעצם המתעללת.

פייטה, קרקוב, סביבות 1450

פייטה, קרקוב, סביבות 1450

והחיבור בין שיעור הגיטרה לפייטה, הוביל אותי לציור של מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן עצמו" (1926).

מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן" (1926)

מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן" (1926)

אני מכירה את הציור הזה כבר שנים. תמיד ראיתי בו את החילון, את ההתרסה של ארנסט, בן למשפחה קתולית קשוחה. אם כי גם זה לא חד משמעי; השמיים אמנם ריקים אבל ישו הנענש מצויר בתנוחה/בזווית של מלאך נופל או צולל, ומזכיר גם את הputti אותם הילדים שמנמנים ומכונפים שהתגלגלו בסופו של דבר במלאכוני פרסים.

מימין מלאך מקונן של ג'וטו, משמאל putto (יחיד של putti) לדוגמא.

מימין מלאך מקונן של ג'וטו, משמאל putto (יחיד של putti) לדוגמא.

אבל עכשיו שאני מביטה בבתולה המענישה דרך "שיעור הגיטרה" והפייטה, נחשפת בלי משים עוד שכבה רגשית. פתאום שמתי לב שבאיקונוגרפיה הנוצרית ישו מופיע פעמיים בחיק אמו, פעם כילד אהוב ופעם כבוגר פצוע. ושני הדימויים התערבבו זה בזה (ובזכרונות ילדות פרטיים), כי הורים הם מקור אינסופי ומתעתע לעתים, של כאב כמו של חמלה.

הציור גרם בשעתו לנידויו של מקס ארנסט מהכנסייה. לא בגלל המכות שישו חוטף מאמו (עד שאחוריו מאדימים) אלא בגלל ההילה שנפלה. וכפי שאפשר לראות למטה בתקריב, היא מקיפה עכשיו את חתימתו של האמן.

פרט מתוך מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן" (1926). ההילה מקיפה את חתימת האמן.

פרט מתוך מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן" (1926). ההילה מקיפה את חתימת האמן.

וזה מתחבר גם לשלושת האמנים שבחלון (שני משוררים והצייר עצמו) שמחליפים את שלושת האמגושים שבאו על פי הברית החדשה, לסגוד לישו התינוק.

ההמרה הזאת של הדת באמנות מחזירה אותי לעוד ילד מוכה; ויטו אקונצ'י (עוד אמן עם חינוך קתולי) ולזכרון הילדות המכונן שלו מסביבות גיל חמש: הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו. במצוקתו הוא מקיא את ארוחת הערב שלו, ובזמן שהוא מקיא הוא מתפלא על צבע הקיא: הספגטי שאכל היה ברוטב אדום, ועכשיו כשהוא נפלט לרגלי אביו, הוא לגמרי לבן כאילו סונן בקרבו.

וכך, במין קדימון לעתידו האמנותי, ממיר אקונצ'י את עולם החטא ועונשו במעבדה לחקר צבעים. כלומר מחליף בדרכו שלו את הדת באמנות (ואקונצ'י היה זה שהצביע על המהפך שעברו המרחבים שבהם מציגים אמנות. פעם גלריות היו ארמונות והיום הן חללים לבנים סטריליים דמויי מעבדה).

ולסיום השרשרת המאד אישית הזאת, הציור של מקס ארנסט הזכיר לי את "מסתורין ומלנכוליה של רחוב" שצייר ג'ורג'ו דה קיריקו, ממבשרי הסוריאליזם עוד ב1914 (ראו בתמונה משמאל. הפכתי את כיוון הציור של ארנסט כדי להבליט את הדמיון בין המרחבים).

משמאל, ג'ורג'ו דה קיריקו, "מסתורין ומלנכוליה של רחוב" (1914). מימין מקס ארנסט בהיפוך ראי.

יכול להיות שמדובר בדמיון מקרי. אבל זו לא רק הסימטה הכמעט חסומה והצללים הגיאומטריים החזקים. אפילו התיבות שעליהן יושבת הבתולה מתקשרות איכשהו לקרון הריק של דה קיריקו.

אבל לא הייתי מטריחה אתכם לולא ההילה שנפלה אצל ארנסט ונאספה על ידי ילדה שחשבה אותה לחישוק של משחק.

אז מה רציתי להגיד? שכמו שבמאים אמריקאיים יוצרים לפעמים את סרט ההתחלה של סדרה אחרי שורת המשכים. כך גם במיתולוגיה האמנותית שלי – הציור של ארנסט הוא הפרק שקדם למסתורין ולמלנכוליה של דה קיריקו. והגלגול הזה של ההילה טעון בכל כך הרבה דברים שאני חושבת על דת ועל משחק ועל אמנות ועל ילדות ועל החיים ופלאיהם וסכנותיהם, שהמבין יבין.

RINGH
*
עוד באותם עניינים

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואי אמא

אהבה ותיעוב ליוזף בויס

המשפחה הלא קדושה

רשימת הפייטות

*

Read Full Post »

המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.

ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.

רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

*

באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.

*
1. העברה בין דורית

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.

הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.

אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.

*

2. עוד על אמהות ובנות

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."

אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.

רפונזל היותר בוגרת, אייר דיוויד הוקני

רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני

*

3. כיעור, יופי, שיער

כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.

כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

מימין, דיוויד הוקני, משמאל, הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י (פרט).

מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).

*

4. החלון

ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.

אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)

והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

*
5. הוקני נוטש את הסיפור

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.

*

עוד על איור

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).

(ועוד המון)

על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)

במה נפגשים אדונים? (ושפנים)

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

הלמוט ניוטון, מונה חאטום, שיער

עץ השיער

Read Full Post »

"עיניים" הוא ירחון רב תחומי לילדים בין גיל שש לשלוש עשרה. כל גיליון מוקדש לנושא מסוים. גיליון יוני 2015 עוסק ב"דם" (ויש בו גם כותבים מפתיעים כמו אריאל הירשפלד ואביעד קליינברג, עוד לא קראתי מה הם כתבו) וגם טקסט שלי על "דם באגדות". לא התכוונתי להעלות אותו לבלוג, אף שכמה מן הסיפורים שהזכרתי הם פולחי לב ומעוררי מחשבה, בייחוד הסיפור האחרון, "רולנד האהוב" מאוסף האחים גרים. ואז קבלתי להגהה את הטקסט הסופי, עם האיורים הנהדרים של מירה פרידמן…

זה שבר אותי. אז הנה הטקסט המלא כנתינתו, עם האיורים.

בערך שליש מן התוכן כבר הופיע בפוסט מדמם, ואת "נערת האווזים" הנפלא הספוג בקדרות גותית, ונואשוּת של גיל ההתבגרות, שנרפאים בהדרגה משכנעת ונוגעת ללב, ניתחתי לעומק בסיפורים יכולים להציל). כל השאר חדש.

בשולי הפוסט הוספתי גם כמה מילים על קסמם של האיורים.

***

3VVSעולם לא כתבתי לעיניים, ופתאום מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. העורך מציע שאכתוב על דם באגדות. זה יהיה קצת רצחני, אני אומרת, ואולי מזהירה. מבחינת האלימות, אגדות הן כמו סרטים מצוירים, רק עם דם. אבל הדם הזה שנשפך כמים, אינו רק דם של פצע אלא רגש נוזלי. במציאות אי אפשר לראות רגש אבל באגדות הכול ממשי יותר. "הדם הוא הנפש", כך כתוב בתנ"ך, וזוהי גם דעתן של האגדות.

הסיפור מן הערער של האחים גרים הוא סיפור 'מדמם', שספוג גם במין קסם מסתורי צובט לב. הוא נפתח באישה שכְּמהה לילד. יום אחד היא מקלפת תפוח ואצבעה נחתכת. הדם מטפטף על השלג, והאישה (קצת כמו אִמהּ של שלגיה) מביטה בו ואומרת: "לוּ היה לי ילד אדום כדם וצח כשלג!"

חבל שהיא אינה נזהרת במילותיה, כי ביופי הזה שהיא מבקשת טמונה גם קללה: באגדות, כמו בשירה, מי שמבקש ילד אדום כדם מקבל לא רק שפתיִים אדומות אלא גם כאב של פציעה, ומי שמבקש ילד צח כשלג מזמין לחייו גם את קור המוות של השלג.

וכך או אחרת, משאלתה של האישה מתגשמת. היא יולדת תינוק צח ואדום (כמו בשיר השירים, "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה") אבל גם הצדדים האפלים של המשאלה מתממשים: אחרי הלידה היא מתה, ואם חורגת מופרעת תופסת את מקומה. כשהילד רוכן לקחת תפוח מן התיבה היא טורקת את המכסה בכוח על ראשו עד שהוא נערף. לא אפרט את כל ההשתלשלויות הנוראות והפלאיות שבסיפור, רק אומר שהסוף טוב: המרשעת מתה והילד, ממש כמו שלגיה, חוזר לחיים.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

איך קורה הנס הזה? בִּזכות 'קשר הדם': דמן של האימהות אמנם טעון בכאב אבל גם באהבה עצומה. והאהבה הזאת מספקת לילדיהן, קצת כמו בהארִי פוטר, הגנה רבת עוצמה.

ב'מן הערער' וב'שלגיה' די בטיפה אחת של דם כדי לספק הגנה. אבל לִפעמים נדרשת כמות גדוֹלה הרבה יותר כדי להבטיח את שלומו של הילד. בסיפור 'זרעי האהבה' מאת מרי דה מורגן נובל עץ השושן הקסום של האם הטובה. דודניתה הקנאית טמנה נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה וכשהנחש פוגע בשורשיו בעלה זונח אותה ומעדיף את הדודנית הרעה. סכנה גדולה נשקפת לִבנהּ אם לא תרפא את העץ. ויש רק דרך אחת להחיות אותו: עליה לפלח את ליבה באחד מִחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו של העץ. היא לא מהססת ודם לבה האוהב ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים כמו שהיו בתחילה אלא אדומים מדמהּ.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

האם ב'זרעי האהבה' מקריבה את עצמה למען בנהּ, אבל אני איני חובבת קורבנות או נחלי דם. אם כבר, אני מעדיפה דם מחושב ומדויק, כמו במאה שנים של בדידות (רומן שמכיל לא מעט רכיבים אגדתיִים): איש ושמו חוסה ארקדיו נרצח וחוט הדם שלו יוצא מתחת לדלת וחוצה את כל העיר עד בית ילדותו, ושם הוא נצמד לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים עד שהוא מגיע למטבח שבו עומדת אימו לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם… (כן, יש לה הרבה פיות להאכיל). חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקוִוים.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

אימהות מגינות על ילדיהן הקטנים עד שהם גדלים ולומדים להגן על עצמם. המעבר לא תמיד קל לאימהות ולילדים. בסיפור נערת האווזים, גם הוא של האחים גרים, יוצאת נסיכה להינשא בארץ רחוקה. אמה מציידת אותה במתנות רבות, ואחר כך היא פוצעת את אצבעותיה בסכין קטן (את אצבעותיה שלה, לא של בתה, כמובן!) ומטפטפת שלוש טיפּות דם על מטפחת. הטיפות אמורות לִשמור על הבת מכל רע. והרע אמנם מגיע במהרה: ברגע שהנסיכה יוצאת לדרך מתחילה החדרנית המרושעת להתעלל בה, וכשהנסיכה נאנחת: "הו, אלוהים!" טיפות הדם עונות לה: "אילו ידעה זאת אימך היה לִבּה נשבר בקרבה." (האִם זה כל כך מפתיע שדם יכול לדבר? זה מופיע כבר בספר בראשית, כשאלוהים אומר לקין: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".) עד מהרה נשמטת המטפחת ונופלת לנחל, טיפות הדם נשטפות והנערה נשארת ללא הגנה. החדרנית המרושעת גוזלת את בגדיה ואת סוסהּ ומתחזה לנסיכה. אבל אל דאגה, עד סוף הסיפור תלמד הנסיכה הקטנה לעמוד על רגליה שלה.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

ועוד דם מדבר, הפעם מִסוג אחר, מופיע בסיפור רולנד האהוב, גם הוא מאוסף האחים גרים. המכשפה בסיפור הזה זוממת להרוג את בתה החורגת. היא מבקשת מבתה האמיתית לישון ליד הקיר, כי בלילה היא מתכוונת לבוא ולכרות את ראש אחותה החורגת. הנערה המסכנה יודעת על המזימה, אבל היא אינה יכולה לברוח, נאסר עליה לצאת מפתח ביתה. בלילה, אחרי שבתה של המכשפה נרדמת, הבת החורגת הודפת אותה לקצה המיטה, וכשהמרשעת מגיעה היא כורתת בטעות את ראש בתה שלה. לפני שהנערה נמלטת היא לוקחת את ראש אחותה המתה ומטפטפת שלוש טיפות דם על הרִצפה: אחת לפני המיטה, אחת במטבּח, ואחת על המדרגות. כשהמכשפה מִתעוררת היא מחפשֹת את בתה. "היכן את?" היא קוראת, וטיפת הדם עונה: "אני כאן, מטאטאת את המדרגות." המכשפה יוצאת למדרגות אבל אינה רואה איש. "היכן את?" היא שבה וקוראת, והטיפה השנייה עונה: "אני מתחממת במִטבח." ובפעם השלישית הטיפה עונה שהיא ישנה במיטה, ורק אז מגלה המכשפה מה עוללה.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

האִם הטיפות משקרות כדי להגן על הנמלטת? לא, הן פשוט אינן יודעות שהנערה מתה. בתה של המכשפה נרדמה בשלווה ליד הקיר, וחשבה שהיום שלמחרת יהיה יום ככל הימים. ומכיוון שנרצחה בשנתה היא אינה יודעת שהיא מתה, וגם הטיפות אינן יודעות. הן מפטפטות לתומן, מאלתרות את תשובותיהן לפי המקום שבו טופטפו. בסיפור כתוב שהנרצחת היתה מרושעת וחמדנית, ואף על פי כן ליבי נחמץ בגלל הפער שבין מה שאני, הקוראת, יודעת לבין מה שהן, טיפות הדם, עדיין אינן יודעות. בספרות קוראים למצב כזה 'אירוניה טרגית'.

הייתי רוצה לסיים בשמחה, אבל אין שֹמחה בדם שנשפך. וכמו שכתוב בסוף 'הנזל וגרטל': "סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה."

2S

***

וכמה מילים על האיורים: בשעתו חיפשתי איורים של אגדות דמים, והעליתי חרס וחצי. כמעט כל מה שמצאתי היה פשטני ומתמוגג באופן דוחה עד פולחני, מציאות-רבה-מדי בלי שום רווח לנפש ולפיוט. (יש לי אותה בעיה אגב, עם אמני מיצג שמשתמשים בדם אמיתי, עם הזירות העקובות מדם של הרמן ניטש וידידיו, שמזכירות זירות רצח; רק לעתים רחוקות מישהו מצליח לחמוק מן המלכוד ואז זה באמת נפלא, כמו אצל רבקה הורן). ובחזרה למירה פרידמן, היא מצליחה לנטרל את הפן הזה במין ישירות פיוטית, בלי ליפול לשום בור של יפיוף או עיקור. ואם לא די בזה האיורים שלה הם מחווה לכתבי היד הגותיים היקרים ללבי. הם חולקים איתם את פריטי הלבוש הימי-ביניימיים (שכבר מרחיקים את הסיפור להיה היה…), את שיתוף המרקמים, ואת המרחב התיאטרלי; כל איור הוא מין במה מינימליסטית עם אביזרים ופיסות תפאורה; מרחב לופת וחסר עומק, כאילו נמחץ ויובש בין דפיו של ספר עבה.

כתב יד מן המאה ה===

כתב יד, המאה השלוש עשרה

***

עוד על דם

דם, דמעות וצבעי מים (על אוסקר ויילד)

על OVERFLOWING BLOOD MACHINE של רבקה הורן

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (יש אגדות שמקדימות את הטלוויזיה בשנות אור מבחינת התעוזה והעוצמה הנשית)

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

פוסט מדמם (הפתיחה המשותפת לפוסט הנוכחי היא רק הקדמה ל"חכי, חכי," הנפלא של דורית נחמיאס)

*

ובלי שום קשר (ואולי עם?) שתי שלוש הודעות:

עדכון של הרגע האחרון, זה עתה ראיתי את ההדסטארט של גילי בר הלל והוצאת עוץ. זה היום האחרון שבו אפשר לתמוך בהוצאה האיכותית והמשמחת הזאת.

נפתחה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שנת הלימודים 2015-2016

ופרוייקט הדסטארט שיזמו מירי שחם ואביבית משמרי (זכרונות ילדות זה הכי, והלוואי ואספיק לכתוב את הסיפור שהבטחתי)

Read Full Post »

כל היתומים הקטנים חלמו על שובה של הגברת. זה היה מין חלום משותף כמו חלום על מעוף או על נפילה; הם היו חולמים שענפי הזרועות מושטים אליהם והשפתיים שהסתמנו בקליפתו נפשקות וממלמלות, "מי, מי יבוא אליי?", וכשהיו מסתערים על העץ ומחבקים אותו בכל כוחם, הוא היה מפשיר בזרועותיהם והופך לאישה זקנה, ואז היו הקמטים מתגהצים והסבתא הייתה הופכת לאם ירקרקה וגמישה.

(מתוך החלק השני של בנות הדרקון).

בעצם התכוונתי לכתוב על "חַכִּי חַכִּי" של דורית נחמיאס אבל עדיין קשה לי לתמלל את העבודה הנפלאה ההיא [עדכון: בינתיים כתבתי עליה], אז אני מתחילה מ"מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ".

השם הארוך לקוח ממשחק האהבה שבו האם פורשת את זרועותיה והילדה קופצת לתוכן בתשובה.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ

מה רואים?
פנים נשיים, פני אם, שמתהפכות לרגעים לפני ילדה. זאת הגנטיקה המתעתעת של הכאב.

השְׁלֵם וּצְבע:
הפנים מבוססים על שני זוגות מספריים, גדולים וקטנים, כמו בחידות מצוירות שבהן מקבלים צורה וצריך להשלים את התמונה.

משחק אסוציאציות
מה מזכיר לך החפץ הבא, כלומר מספריים? (אמא)

מתוך

מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, רוני מוסנזון נלקן משוחחת עם יוסף הבובה על תיאטרון חפצים.

מקור או זרועות
המספריים שמציירת נחמיאס הם מספרי ציפור (ראו תמונה). הסכינים הפעורים הם גם מקור פתוח של גוזל רעב וגם פה חד של אם פוצעת, וגם זרועות-סכינים, כי "מי יבוא אלי?" הוא משחק של זרועות שנפתחות בהזמנה ונסגרות בחיבוק, אבל נחמיאס מציירת רק ראש; זרועות המספריים הן היחידות שנפתחות ונסגרות.

מספרי ציפור

מספרי ציפור

אצבע בעין
המספריים הבוקעים מן הפה הם חלק מן הפנים. הסנטר המעוגל הוא חלק מטבעת האחיזה של המספריים, ועוד יותר ממנו – העין העצומה; כלומר מי שירצה להשתמש במספריים ייצטרך לתחוב אצבע לעין. זה מוסיף עוד שכבה של אלימות.

 דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)

פול קליי, מסלולים

פול קליי, מסלולים

אר נובו
והחוטים האלה, האם הם מסתלסלים אל תוך המספריים או שזהו הפיתוי המתפתל מתוכם? כי פיתוי הוא תמיד נחש שמעמיד פני חוט תמים. הסלסולים הכמעט אר-נובו'איים של מִיָּבוֹאֵלַי מזכירים את צעיפי "שלומית" של אוברי בירדסלי, שרוקדת ובידה הסכין (גם דקורטיביות אגב, היא סוג של מסכה).

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל

אובריי בירדסלי, ריקוד שבעת הצעיפים, איור ל"סלומה" (שלומית) של אוסקר ויילד.

קנוקנות ונחשים
ומצד שני, הקנוקנות והסלסולים הם גם שאריות של מילים, של עיטורי אותיות מימי הביניים שמקורבים לנחשים ודרקונים בזכות עצמם (ראו בתמונה). ואם כבר מדברים על אותיות – מה עם כל הניקודים הדמעתיים האלה, וכל הדַיְוְדַיְוְדַיְ שתקועים בגרון וחונקים אותו.

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

אותיות ועיטורים בכתבי יד מימי הביניים

ודי ודי ודי
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ – מלכתחילה יש תחושה של שיבוש בגלל המילים המודבקות, הפנייה הכפולה בזכר ובנקבה, וה"די ודי ודי" שקוטעים את המשחק.

פסי העיטור
בפסי העיטור מופיע הטקסט בכתב ראי. רוב האותיות נעלמו, המשמעות הודחקה, רק דמעות הניקודים נשמרו וגם הוו"ווים והיו"דים הנוזליים שהופכים למין דוגמא חוזרת.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ, פס עיטור (פרט)

אנטומיה פיוטית
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ של דורית נחמיאס מסתירה וחושפת ביחד. מצד אחד היא מעלימה והופכת אותיות ומצד שני היא מקלפת את העור וחושפת את מנגנון ההתעללות.

לפול קליי יש ציור בשם "הענף שעליו צומח החיוך", נחמיאס קרובה אליו באנטומיה הפיוטית שלה. המספריים שלה הן ציפורי הכאב.

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

פול קליי, הענף שעליו צומח החיוך

עוד באותם עניינים

בואי אמא

שיחות עם אמא

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה, אמנים על סכינים

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקווה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית, הוצאת מוריה ויוֹדישֶׁר פֶרלַג (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג).

שאלת הפיות היהודיות, כלומר העדרן, העסיקה אותי מאד בילדותי והיא עדיין מעקצצת כשמזג האוויר מתחלף, כמו רסיס של פציעה ישנה. במקום קסם וחן פייתי הציעו לי הסיפורים היהודים ישישים בגלביות – אליהו הנביא (שאחרי שלמדנו בתנ"ך על ארבע מאות וחמישים האנשים ששחט נמלאתי חשדנות כלפי הטובות שלו) או אברהם אבינו (שגירש בן אחד וכמעט רצח את השני – זה הציק לי כמו אבן בנעל, הדרך הלא שיפוטית שבה לימדו את זה). הגברים האלה הופיעו בדרך כלל בחלומות, או התדפקו על הדלת בדמות קבצן שעון על מקלו. במקום קסמים הם עשו ניסים, שדבק בהם טעם לוואי חינוכי קשה לעיכול. זה לא היה חסד אלא גזר, בעולם שהיו בו לא מעט מקלות; "באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין," כתב ברנר. לא הכרתי את ברנר בילדותי, אבל הרצועות האלה נשקפו לי מתוך הנס כמו בצילום רנטגן.

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

באחרית דבר ל"ספר הדמיונות של היהודים" נדרש פנחס שדה לדמות האישה העולה מן הסיפורים; יש נשים נאמנות, הוא אומר, ויש נשים בוגדניות, יש שֵׁדות מפתות אבל אין אמהות חורגות בסיפורים היהודיים. למה אין אימהות חורגות: זה המשיך להציק לי גם אחרי כתיבת הפוסט, עד שנזכרתי ששרה אימנו היא אם חורגת מתעללת על פי הקריטריונים המחמירים ביותר של האחים גרים. האימהות החורגות צונזרו/נוכשו מן הסתם כדי לשמור על כבודה. ובכל מקרה, במקום שבו אין אימהות חורגות, אין גם פיות סנדקיות. וכל המלאכים הנופלים, כל השדים עם השמות הנפלאים – שַׁמחַזַאי ועַזָאֵל וקֶטֶב מרירי – שעל קיומם למדתי אמנם רק בבגרותי, לא יוכלו לפצות אותי על העדרן.

פיות הן פגניות במהותן, הן קשורות לטבע. החלוציות היתה לפיכך, מעין חלון הזדמנויות לפיות, אבל רק לכאורה; ביד אחת היא קירבה את היהודים אל האדמה ובאחרת היא הרחיקה אותם מהקסם. החלוצים היו סינדרלות מרצון, הם בחרו בזיעת אפיים וטוּריות על פני הקסם והנשפים בחסדי פיות. שמשיית הפלאים של הילדה אילת הוחרמה בתרגום הראשון. הציונות דגלה ב"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל, ואפילו את כוכבי הזהב שנעץ בחודי המגן דוד (כיאה לבן דורו וסביבתו של גוסטב קלימט) היא תלשה לטובת מגן דוד חשוף בכחול פועלי.

דגל הרצל

דגל הרצל

בימים מעודכנים אלה יש מן הסתם גם פיות שחורות, אבל במקור הן היו לגמרי אַרִיוֹת, בהירות עם אפון סולד. וגם זה תרם מן הסתם להדרתן ממקראות ישראל. אחת מתופעות הלוואי המצמררות של השואה היתה הפנמת הקריקטורה האנטישמית. אני זוכרת את זה מילדות. ידענו שדר שטירמר הגזים ובו בזמן גם השתכנענו. בסתר לבנו האמנו שאנחנו כאלה עם אף מכשפי ושיער מקורזל. מה לנו ולפיות.

טינקבל, פיה ארית

טינקבל, פיה ארית

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

אבל לנפש יש צורך בפיות, תשאלו את נורית זרחי. אני מדברת על פיות כמשל, כקיצור הדרך בין ילדות לשירה.

דוד פרישמן ראשון וגדול מתרגמי אנדרסן לעברית (שהזעם שלו על היהדות לא הפריע לו "לתרגם" את עץ חג המולד לחנוכייה באופן מרהיב) הבין את זה:

זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה… רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה!

…הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית

OLAMKATAN5S
החלפתן של הפיות בגברים ממסדיים עם זקן לבן לא השביעה את רעבוני לכל מה שבין החן והחסד למטפורה. כדי לספק אותו זללתי אנדרסן והאחים גרים ואוסקר וויילד ומרי דה מורגן עד כלות. אבל לא הייתי כותבת את הפוסט הזה לולא נתקלתי פתאום בפיה יהודייה – יהודייה-יהודייה, מלפני ספירת נורית זרחי. זה לא קרה בחלום אלא בין דפי הגיליון החדש של "עולם קטן".

דנה קרן יער כותבת שם על "שבת המלכה" של שושנה אוסטרובסקי, ספר ילדים שיצא לאור בברדיטשב בשנת 1899. הגיבורה היא יתומה כמנהג עדות האחים גרים. אביה מת בינקותה ואמה כשמלאו לה שבע שנים. בזמן השבעה נחלית הילדה וכשהיא קמה ממיטתה היא מסרבת להתנחם עד שמופיעה לפניה עלמה יפהפייה לבושה ב"מחלצות יקרות תכלת וארגמן מרוקמות זהב טהור ועל לבה משבצת אבנים יקרות מתנוצצות כמראה הברק." הילדה נשטפת באהבה גדולה ושואלת. "מי את עלמה צעירה?" "שבת המלכה אנוכי," עונה היפהפייה, ועודה צוחקת "בענוות חן" היא מודיעה שנשלחה על ידי האם. ואם לא די בזה היא שולפת שרביט מאבן ספיר ומכה במעין כדור בדולח, ומיד מופיעים בכדור חזיונות של "נשות מופת" שהתגברו על גזרות.

קרן יער אומרת שהסיפור מתיך את הלכי הרוח של ההשכלה והחסידות, שהוא מקדם העצמה נשית מבלי לפגוע במוסכמות חברתיות. ובלי לגרוע מדבריה, הסצנה הזאת היא פשוט גלגול של המפגש בין סנדרלה לפיה הסנדקית שלה. אני מוקסמת מהטבעיות בשמה של הפיה: "שבת המלכה", מהחן שבו התממשה המטפורה והפכה לדמות. אני יודעת שאצל המקובלים היא היתה כלה ומלכה מימים ימימה, אבל מה שמותר למקובלים אסור כנראה לילדים. השגחה פרטית של נערה-פיה כזאת גובלת מן הסתם בפסל ומסכה. כשמגגלים תמונות של "שבת המלכה" לא מקבלים שום פיה. רק שולחנות עם נרות דולקים וחלות.

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכבוד הפוסט חזרתי ל"לכלוכית" של פרו וגם של האחים גרים. אצל פרו באה לעזרת הגיבורה הפיה הסנדקית שלה. אצל האחים גרים זה יותר מוצפן; ענף שהיא שותלת על קבר אמה ומשקה בדמעותיה צומח לעץ יפהפה עם ציפור לבנה קטנה שממלאת את כל משאלותיה. הקבר נוכח מתחילת הסיפור: "עם בוא החורף," כותבים האחים גרים, "כיסה השלג את הקבר במעטה לבן. וכשהשמש שבה והסירה את הכיסוי מעל לקבר לקח לו האב אישה אחרת."

ופתאום נזכרתי, שפעם, בילדות, קראתי עיבוד "מגוייר" של לכלוכית. והיה כתוב שם שהשלג כיסה את קבר האם כמו מפת שבת. אני זוכרת שזה הקסים אותי בפיוט הקונקרטי שלו. ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה אור חוזר מהסיפור של אוסטרובסקי. אולי המעבד/ת הכיר/ה את הסיפור שלה מילדות.

*
עוד באותם עניינים

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

פרוייקט מרי דה מורגן

הגמד חוטם ואני

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

צדיקים אינם מאמינים בדם (על "שלוש מתנות" של י. ל. פרץ)

*

Read Full Post »

Older Posts »