Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמא אווזה’

בפעם הקודמת כתבתי על "דודה לאה" מאת שומיש.

והפעם מפגש עם איור אחד נפלא.

איור, נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש

איור, נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש

זו לאה גולדברג, סטודנטית בברלין, שעומדת על הגשר ובוהה במימיו הירקרקים של נהר השפרה.

זקופה, שלא לומר קפואה, שלובת פרוות ואצבעות, חסומה מכל כיוון אפשרי: מלפנים בולם אותה מעקה הגשר, משמאל הכנסייה, שלא לדבר על פסל הקיסר שכמו מצעיד את סוסו לעברה ומאיים להעלים גם את מעט הרווח שיש. בית קטן בן שלושה חלונות מתפקד כמעין מעקה אחורי, רק רווח קטן נותר למקרה שגולדברג תרצה לסגת, וגם הוא תיכף ייסגר כי בניין המוזיאון "דוהר" לעברה כמו רכבת (תחושה שנוצרת בגלל "עדשת עין הדג" המעַוֶתת שדרכה בחרה וקסמן שנקר לצייר את הבניין. השוו לצילום ה"נורמלי" למטה).

צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.

צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.

אם בזכות תעתועי האופטיקה או תעתועי החלימה בהקיץ – גולדברג מוּכְתרת בתוך המים; דמותה מחליקה לתוך דמות הקיסר (כמו האישה שרצתה להיות מלך) ורוכבת על סוסו. ולמטה בעולם ההפוך אין שום מחסומים, רק השתקפויות מרחפות של עננים.

הנה, הפכתי את האיור לנוחותכם:

איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).

איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).

השפיץ המזדקר של הקסדה אמנם נוקב חור קטן בפלא ההכתרה ומעורר מין חיוך סלחני או צורב; "מפורסמת מתל ועד אביב," היא תלגלג על עצמה בעתיד. ובינתיים בהשתקפות, יש עולם ומלואו: מרחב וקלות תנועה, אירוניה עצמית, וגם עצב ואימה. כי העננים שביניהם היא רוכבת הם אולי חלוקי נחל הנשקפים מן המים הצלולים (כך שאולי היא רוכבת במְטַר אבנים). סוס הרפאים של הבבואה צועד על שפת הגשר ועוד מעט יחליק לתוך התהום הפעורה של הגשר ההפוך.

יש ב"דודה לאה" גם איורים קולאז'יים (בתחושה, גם אם לא בביצוע) שבהם הדמיון מודבק על המציאות באופן גלוי. אבל איור הגשר חורג מן המשחק אל הנפש והתת מודע. מי הנהר הם ראי קסמים. כמו ב"מול הראי", סיפור קצר של אידה פינק על אישה צעירה ומאוהבת המבקשת מחברתה להצר את חצאיתה. זה קורה בעיצומם של מעשי הרצח וההעלמויות של השואה, והמראה הגדולה שמתוכו קורנים פני הגיבורה, הופכת לעת ערב לתהום אפלה שכמו בולעת אותה ואת אושרה.

ובמבט נוסף – גולדברג שבמים גם רוכבת על הסוס וגם עומדת לפניו (כמו באחת המטלות של בת האיכר החכמה), מה שהזכיר לי את הדיוקן היפהפה של מקס ארנסט הדאדאיסט-סוריאליסט.

מקס ארנסט, פריס 1938

מקס ארנסט, פריס 1938

ארנסט, כמו גולדברג, גם צועד וגם רוכב על הסוס שלא זז מהמקום; גם סוס אמיתי היה מתקשה לשעוט במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים. הדלת אמנם לא נעולה, אבל דא עקא שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים ושניהם מתעלמים מן הפתח.

לפעמים איורים הם כמו שטיחים מעופפים, אין לדעת איפה ינחתו. קצת הופתעתי כשמצאתי את עצמי מול מקס ארנסט. אבל עכשיו, כשאני מתבוננת בשני הדיוקנים, של לאה גולדברג ושלו, התהום הקעורה-הפעורה של הגשר נראית לי פתאום כמו תחתית של סוס עץ שממתינה לגולדברג וסוסה שיחליקו לתוכה. כי לא לה נועדה האנדרטה היא תיאלץ להסתפק בסוס נדנדה. כמו שנאמר באמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע).

ועכשיו אני כבר לא יודעת אם אני מדברת על לאה או על עצמי (כלומר אני כן יודעת, על עצמי).

והגשר?

מתישהו במהלך הספר, מצטט שומיש לתומו שורת שיר של דודתו, "ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול למחר". הוא מאד מתפעל מן השורה הזאת. אולי זה מה שנטלי וקסמן שנקר ציירה בלי משים, גשר בין אתמול למחר?

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

עוד חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון

*

Read Full Post »

על שני מופעים שראיתי לאחרונה.
ראשית, המנון לקופסא פנטזיה תיאטרלית מוזיקלית מאת מירב בן דוד, מופע מוזר, במובן המסתורי והפולח לב של המילה.

זה התחיל משירון מאובק שמצאה בן דוד בספריית האקדמיה למוסיקה: שירי עם מן העיירה, מתורגמים מיידיש על ידי שמשון מלצר הנפלא, לעברית צחה ומאגית, ומחולקים לארבע חטיבות:

שירי הגות ועצב, שירי אכזבה ונוחם, שירי חידוד וָעֶלֶז, שירי ילדים וחדר

בן דוד (יוצרת רב תחומית ואמנית קול שמתמחה במוסיקה של ימי הביניים בצרפת ובאיטליה ובשירה ערבית קלאסית), התאהבה בטקסטים האפלים והמוזרים והמצחיקים והעצימה את הקסם באמצעות הלחנים שכתבה והבחירות העיצוביות שלה; לא אצטט כדי לא לקלקל את הטריות, אבל חלק מן הטקסטים הם על גבול הלא ייאמן, כמו פתק שמקבלים בחלום או בארץ פלא, כאלה שגורמים להתבלבל ולהגיד, מה-מה-מה?

מירב בן דוד ב

מירב בן דוד ב"המנון לקופסא" לחצו להגדלה

לפני ההלחנה היא תלשה את הטקסטים מכל הקשר היסטורי וגיאוגרפי (כלומר השמיטה שמות מקומות וכל פרט ממקם), והשאירה מאחור את האג'נדות הפוליטיות והאידאולוגיות כמו את הפתיינות הנוסטלגית. מה שנותר הוא רגש חשוף שנִכרה מאיזה נֶבֶךְ עלום של הנפש. לא נפש פרטית, זה לגמרי קולקטיבי ועברי וארכיטיפי. כששאלתי אותה (בטלפון, אנחנו לא מכירות), סיפרה לי שהלחינה גם טקסטים משירונים עבריים מוקדמים ומספרי לימוד, וביניהם את "המנון לקופסא" של אהרן אשמן (שגם נתן למופע את שמו). במקור מדובר בקופסא הכחולה של קרן קיימת, אבל בן דוד קלטה את זה רק בדיעבד. בקריאה ראשונה זה היה המנון לקופסא עלומה מטפיזית, וכך גם הלחינה אותו, בחגיגיות עמוקה ומסתורית. היא כאילו ניקזה את התעמולה עד שהגיעה לארכיטיפ. רק תדמיינו את זה:

בא ראש חודש, בא ראש חודש
זה היום הוא לנו קודש
בו נגילה ונשמח
הקופסה היום נפתח

גם התלבושת שעצבה, משמלה שחורה עם תוספות של שקיות ניילון משייטת על הקו בין הפנטסטי ליומיומי, בין ההיה היה לכאן ועכשיו. שקיות הניילון משתנות לכובעים, סינרים, ושרוולים תפוחים ומאפשרות לה להחליף דמויות, להיות החלוצה, הנזירה, האומנת, האחות וכן הלאה, כמו בשיר מתוך אמא אווזה (הן הזכירו לי את סדרת התמונות המגניבה הזאת, פורטרטיים הפלמיים מן המאה החמש עשרה, רק מחומרים שנמצאים בשירותים של מטוס).

זה לא מופע חדש, ומשום מה (בגלל מוזרותו? צניעותו האפלולית? קסמו הארכאי?) הוא לא זכה לחשיפה ראויה והוא ייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. איפה ומתי?

היום, יום שלישי ה-9 ביוני, בחאן הקטן בירושלים ב20:30.
וגם ב-25 ביוני בתאטרון תמונע בתל אביב ב20:30.
ב-3 באוגוסט בירושלים בחאן הקטן ב20:30.
וב5 לאוגוסט, יום רביעי בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע בתל אביב

המנון לקופסא: קונספט, הלחנה, עיצוב, בימוי ושירה: מירב בן דוד || צ'לו, עיבודים ושירה: יונתן ניב || עבודת סאונד, עיבודים וקלידים: דן קרגר || עיצוב תאורה: רותם אלרואי ודן קרגר || אנימציה: אופק שמר, טליה בר. בהפקת הזירה הבינתחומית

*

ועכשיו לפסטיבל ישראל.

כך בהשמטות קלות, מתואר X-ON של איוו דימצ'ב בתוכנייה:

האמן האוסטרי הנודע פרנץ ווסט (2012-1947) יצר פסלים וחפצים אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים. את יצירותיו נהג להציב בחללים ציבוריים, וכך יישם את תפיסתו שלפיה באמנות שהוא יוצר אפשר לגעת, מותר להתנסות וניתן אפילו לשחק. שיתוף הפעולה בינו לבין אמן הבמה דימצ'ב החל בשנת 2010 והתגלגל ככדור שלג …

במופע X-ON מדמה דימצ'ב בנועזות סיטואציה שבה שני תיירים המגיעים לביקור שגרתי במוזיאון מתבקשים ליצור אינטראקציה עם הפסלים. חוסר הביטחון והמבוכה בתחילתו של המפגש האינטראקטיבי הופכים אט-אט לפולחן חיפוש גרוטסקי ואבסורדי ששוזר מחול, פרפורמנס, שירה, אמנות פלסטית ותיאטרון. על הטקס מנצחת ביד רמה הדיווה לילי הנדל – האלטר אגו האנדרוגיני שיצר דימצ'ב ביצירה מוקדמת – שאף מכריזה בגאון כי היא עצמה יצירת אמנות.

פרנץ ווסט לובש את אחד מפסליו (אין רגע כזה מופנם ומלנכולי במופע, ובכלל אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, המשחק צריך להיות מופשט)

אוטו קובלק (אמן פרפורמנס ואחיו למחצה של פרנץ ווסט?) לובש את אחד מפסליו של ווסט (בX-ON אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, קצת חבל כשרואים את הרגע הזה, המופנם והמלנכולי) ובכלל נזכרתי בתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

המופע אמנם נולד מן הסתם, מן המפגש עם פסליו של ווסט, שאינם "אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים" דרך אגב, אלא מעט משונים וסתומים, כמו חרסים מהעתיד, עצמות של דינוזאור עם איזו קוויריות עמומה. גם תקציר "העלילה" סביר, למעט סטרואידים לשוניים כמו "מדמה בנועזות", שמפספס את הקסם ההזוי של סצנת הפתיחה, את השחקנים שמדלקמים את הטקסטים שלהם במין צלילות מושהית של שיעור אנגלית בטלוויזיה ו/או של אליס בארץ הפלאות (ניגודים זה מעגל, ככל שמתרחקים גם מתקרבים). ובכל מקרה הכוח של X-ON לא נמצא באינטראקציה המעט מוגבלת ובנלית עם הפסלים, וגם לא בעומק האינטלקטואלי שמספיק לפני השטח, לא יותר. אז מה יש בו בכל זאת שגורם לו להיחרת?

הבמה, הפסלים, חלקי התפאורה, כולם לבנים בתאורה שורפת. הלובן מזכיר לי את הלובן של התפוז המכני, רק יותר דל שומן וסטרילי. זאת חיה חדשה בשבילי דקדנס דל שומן וסטרילי. הכוריאוגרפיה בסיסית; מבנים פשוטים ונקיים. תנועות ברורות כמו בשיעור התעמלות. הביצוע מדוד כמו דקלום הטקסטים. גם כשכולם עירומים למעט נעלי עקב ואזור חלציים מתוכשט, נשמר מין ניתוק ושוויון נפש. ודימצ'ב, בכריזמה השופעת המתעתעת והפתיינית של לילי הנדל, מנצח על זה ביד אחת ומשבש בשנייה. ההתנהלות הקלילה והכמו גחמנית שלה/שלו מזינה את פרצי הצחוק של הקהל (אלא שכמו שכתב פעם נחום גוטמן מתחת לאחד מציוריו, "זה מצחיק? לא, זה מכאיב.") הסטריליות מוכתמת בהדרגה, ביריקות של ליחה, באוננות, בהתמרחות בדם שהוא מקיז מזרועו.

X-ON רגע לפני הסוף

X-ON רגע לפני הסוף, לחצו להגדלה

ואני, גם כשאני משתעממת (ואני קצת משתעממת בX-ON אבל לא איכפת לי, אם זה לא משעמם, כזכור זה לא מיצג) אני מאמינה לדימצ'ב, לניכור, לערטול, לפתיינות, לבכחנליה הקרה. הכול אמיתי, לא רק הדם. ורגע לפני הסוף נולד פסל ורוד, ראשון אחרי כל הפסלים הלבנים המשוכפלים; אולי זה הדם שחדר ללובן (בבלדות דם צובע שושנים וכאן הוא צובע פסל?) האישה מהמוזיאון מטפסת על כן ומניפה אותו בצווחות קצובות חודרניות, ללא מילים. התאורה מתרככת כאילו התעייפה. הקהל עדיין צוחק משום מה. אני רואה רק עצב.

ובשולי הדברים אני מצטערת שזה המופע היחיד שייצא לי לראות בפסטיבל. אני יודעת שהפסדתי.

*
ובלי שום קשר (ואולי עם)

תיאטרון מחוקק בחולות

קבוצת תאטרון של מבקשי מקלט וישראלים מציגים את המציאות בה חיים פליטים בארץ, ואת יחסן של ממשלות ישראל לאמנת הפליטים והחוק הבינלאומי.

יום שבת 13.6 בשעה 17:30  מתקן חולות, קציעות

הסעות ייצאו מתל אביב ומבאר שבע. לקניית כרטיסים מראש

פרטים נוספים בדף האירוע בפייסבוק

*

Read Full Post »

כבר כתבתי כאן פעם איך התחלתי לפקפק בקיומו של "סיפור הנסיך המשותק" וכבר חשבתי שחלמתי אותו, ופתאום גיליתי את הסיפור ממש בתחילת הגרסה המלאה של "אלף לילה ולילה" (בכרך הראשון מתוך 30). והוא היה בדיוק כמו שזכרתי: צבעוני ומסתורי וחנוק ומלא חיים ואושר, ממיר את הפחדים הכי גדולים שלי בדימויים עוצרי נשימה. אני זוכרת שקראתי לאט כדי לא לבזבז, ואז בעיצומו של הלילה התשיעי כשמסתיים "סיפור הנסיך המשותק", שהרזד מצהירה:

ואולם אין זה נפלא יותר ממה שאירע לסַבָּל.

אני זוכרת שצחקתי כשקראתי את ההבטחה הזאת. צחוק של אי אמון ושמחה. ובעודי צוחקת התחלתי לקרוא את "סיפור הסבל ושלוש העלמות".

הוא נפתח בסבל רווק (כך כתוב במפורש) שנשען על הארגז שלו בשוק של בגדד וממתין ללקוחות. אישה יפהפייה והדורה ניגשת אליו ומורה לו ללכת אחריה והסבל המאושר מברך את מזלו. כמה עמודים דחוסים מוקדשים לשופינג של פירות ופרחים, דברי מתיקה, בשרים, בשמים והשד יודע מה עוד. כשהארגז עולה על גדותיו הם מגיעים לארמון. האישה המסתורית נוקשת בדלת שנפתחת על ידי יפהפייה רמת קומה המתוארת לפרטי פרטים (עד לטבורה "שיכול להכיל אוקיה של משחת לובן-יבה" (!). הסבל לא יודע את נפשו, וכבר צצה יפהפייה שלישית, וכל השלוש (המכוּנות, עקרת הבית, השוערת, והעלמה) פורקות את משאו ומשלמות לו בנדיבות. ואחרי משא ומתן הן מסכימות שיישאר, בתנאי שיציית ולא ישאל שאלות (זה חרוט גם על השער במי זהב: "אל תשיח במה שלא מעניינך, שלא תשמע מה שלא יהיה לרצונך"). במרכז הארמון יש אולם עם בריכה ומשתה נערך על שפתה.

"סיפור הסבל ושלוש העלמות" מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974) אצל פאזוליני הסצנה כמעט אגבית, עדינה וכמעט מלנכולית על אף הצחקוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

"סיפור הסבל ושלוש העלמות", מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974). אצל פאזוליני יש בסצנה משהו אגבי, עדין וכמעט מלנכולי על אף הצחוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

אני מצטטת מתרגומו המלבב של יוסף יואל ריבלין (אביו של נשיאנו):

"…לא פסקו לשתות והסבל ביניהן. היו מרקדות ומשחקות ומזמרות זמירות ושירים ושירי לעג. התחיל הסבל מתעסק איתן, נושק ונושך, מלטף ומגפף ומלפף אותן ועושה כל מיני תעתועים. היתה האחת תוחבת תופינים לתוך פיו והשנייה מלטפתו; זו מטפחת לו על גבי לחייו וזו מטילה פרח כלפיו, והיה מתמוגג בתוכן מתענוג, מתמוגג, כאילו היה שוכן בגן עדן עם הבתולות שחורות העין.

… כשגברה עליהן השכרות קמה השוערת ופשטה שמלותיה, עד שעמדה ערומה ועריה. פרעה שערה ונפל על גווה כמסך, והטילה עצמה לתוך הבריכה. שחקה במים וצללה כברווז וזוררה. נטלה מן המים לתוך פיה וזרקה אותם על הסבל. אחר כך רחצה את אבריה ובין ירכותיה. קפצה ועלתה מן המים, והטילה עצמה בחיק הסבל, ואמרה כשהיא מראה על חיקה: "אדוני, מה שֵׁם זה?" אמר: "רחמך." אמרה: "כיצד? כלום אי אתה מתבייש?" תפסה בצווארו וטפחה לו עליו."

והסבל ממשיך ומנחש: פַרְג' שלך, כּוּס שלך, זֻנבּוּר, וכן הלאה, ובכל פעם שהוא טועה מכות אותו כל השלוש, "עד שצבה צווארו מן הטפיחות, ושמו אותו בזה מטרה לצחוקן. אמר להן: "ומה כינוי אתן מכנות אותו?" אמרה העלמה: "דינדנה של אמיץ הלב." אמר הסבל: "תודה לאל שניצלתי. דינדנה של אמיץ הלב."

הם חוזרים לשתות, ועד מהרה מתפשטת גם השנייה וקופצת למים ויוצאת ונשכבת בחיק הסבל, ורומזת "על בית סתרים שלה" ושואלת, "אור עיני, מה שם זה?" והוא שוב מנחש וטועה. בצר לו הוא מנסה שוב ושוב את ה"דינדנה של אמיץ הלב", אבל זאת לא התשובה הנכונה, והן ממשיכות להתגלגל מצחוק ולהכות עד שהוא אומר: "אחיותי, ומה שמו?" "השׂוּמְשָׂם הקלוף," הן עונות, וארבעתם חוזרים לשתות עד שקמה השלישית והיפה מכולן, והסבל משפשף את עורפו המסכן ואומר: "עורפי וכתפותי, בידך אלוהים אפקיר אותם." וגם היא מתרחצת ומתיישבת בחיקו "ורמזה על אותו מקום ואמרה: "אדונדוני, מה הוא זה?" והסבל כמובן מנחש וטועה וסופג עד שלבסוף הוא נכנע ושואל, ונענה: "מלונו של אבו מנצור".

ואז קם הסבל עצמו ומתפשט ומתרחץ בדיוק כמותן, ונשכב בחיקן המשולש ומצביע על אברו ושואל מה שמו. והן מתפקעות מצחוק ומנחשות וטועות וחוטפות נשיכות וחיבוקים. באמצע הסצנה הזאת שהרזד משתתקת, כי נגמר הלילה, וכמובן ששהריאר לא מוציא אותה להורג. ולמחרת, כשהסיפור מתחדש, מתברר שהזין של הסבל הוא הפֶּרֶד שפולש לדינדנה (אחו) של אמיץ הלב, "השומשם הקלוף מאכלו, ובמלון אבו מנצור יבלה לילו." וכולם צוחקים עד שהם נופלים על גבם.

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני אעצור פה, אף שזו רק פתיחת הסיפור. תיכף יתדפקו על הדלת שלושה קבצנים פרסים שזקניהם ושער ראשם וגבותיהם מגולחים ושלושתם עוורים בעינם השמאלית, ואחריהם יגיעו גם הכליף והמשנה שלו מחופשים לסוחרים מטבריה (כן, טבריה!), והסיפור יסתעף ויתרחק משמחת הפתיחה.

יש משהו שמח בסקס של "אלף לילה ולילה", לא מתחסד ולא פוריטני ולא רציני עד מוות (מכה בפני עצמה). זה לא כל כך פשוט כמובן; לפניו ומאחוריו ומשני צדדיו של הסקס השמח הזה יש תועפות של כעס ועצב וכאב; התשוקה הפרועה של שלוש נשים אחרות (שתי מלכות בוגדות וחטופה אחת עם אובססיית נקם) היא שמניעה את סיפור המסגרת ומספקת לו דלק עלילתי ורגשי לאלף לילות. ובמחשבה נוספת – אפילו החטופה מסיפור המסגרת שאונסת את שני המלכים ומסובבת על אצבעה מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות, כמספר הגברים שאיתם הצמיחה קרניים לשד, נשמעת לי פתאום כמו אנבל צ'ונג על כל מה שמשתמע מזה.

גם לשלוש המתרחצות יש סודות כבדים שייחשפו בהמשך. אבל זה לא פוגע בחיות, בחושניות ובתשוקת המשחק המשותפת לכולם: לעלמות, לסבל ולמספרת. ותשוקת המשחק מחזירה אותי לצורה, שאינה מכזיבה (אותי, לפחות) אף פעם.

בחממה של תיאטרון הקרון אנחנו עוסקים עכשיו במבנים סיפוריים, ביחוד במבנים סדרתיים שנפוצים מאד בספרי ילדים, בזכות האיזון המענג בין הצפוי (האלמנט החזרתי בסדרה) והמפתיע. ולפנטזיה האירוטית של הסבל ושלוש העלמות יש מבנה סדרתי מושלם עם סוף פיוטי ומצחיק, מבריק כמו פתרון חידה; כל מה ש"תלוי על הקיר" במערכה הראשונה, מתחבר במערכה האחרונה לתמונה מפתיעה וצפויה (בדיעבד) כאחד.

אני אוהבת צורות, תמיד אהבתי. וזה מרגש אותי, הסובלנות והגמישות והעוצמה והניטרליות של הצורה שלא מפלה בין מזרח למערב, שיכולה להכיל פנטזיה אירוטית ושיר ילדים באותו חן. כי מבחינת המבנה, סיפור הסבל ושלוש העלמות כמעט זהה לשיר הילדים הידוע מ"אמא אווזה":

אילו כל הימים היו ים אחד
איזה ים גדול זה היה!
אילו כל העצים היו עץ אחד
איזה עץ גדול זה היה!
אילו כל הגרזנים היו גרזן אחד
איזה גרזן גדול זה היה!
אילו כל האנשים היו לאיש אחד
איזה איש גדול זה היה!

ואילו לקח האיש הגדול
את הגרזן הגדול
וכרת את העץ הגדול
אל תוך הים הגדול –

איזה בום גדול זה היה!

(תרגם אורי סלע)

*

עוד בסביבה

היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג (חלק ראשון) לחלק השני

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

"זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני" על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

בפנטזיות שלי אני גבר

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

*

Read Full Post »

זה קצת מורכב מה שאני רוצה להגיד (על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד). פשוט אבל מורכב. אז קצת סבלנות.

*

א. "זום" מאת אישטוואן באניאי

לפני עשרים שנה בקירוב יצר אישטוואן באניאי, מאייר אמריקאי ממוצא הונגרי, את "זום" שהפך כמעט בן לילה ללהיט עולמי עם ספרי המשך ובכלל. הוא "תורגם" לעברית ב1996 ויצא מחדש לאחרונה ב"מהדורה חגיגית מוגדלת" (שיהיה). אני כותבת "תורגם", כי הדפדוף אמנם מימין לשמאל והקרדיטים בעברית. אבל זהו, כל השאר מסופר בתמונות.

העמוד הראשון של "זום" מאת אישטוואן באניאי

כך נפתח "זום" מאת אישטוואן באניאי

למי שלא מכיר, הנה תקציר (ספוילרים למכביר!): זה נפתח בתקריב של צורה אדומה משוננת. בדף הבא "המצלמה" מתרחקת מעט ומתברר שזאת כרבולת של תרנגול. התרנגול כפי שיתגלה עוד מעט, נשקף מחלון של בית חווה. אבל כש"המצלמה" ממשיכה ומתרחקת פולשות ידיים ענקיות לתמונה. מתברר שזאת בסך הכל חוות צעצוע. אבל גם הילדה שמשחקת בחווה אינה אלא תמונה על קטלוג של צעצועים. נער אוחז בקטלוג. הוא נרדם על סיפונה של ספינת שעשועים, וגם הספינה אינה אלא תמונת פרסומת על אוטובוס, וגם האוטובוס עצמו לא ממשי, הוא מוקרן בטלוויזיה שבה צופה קאובוי בודד. וגם הקאובוי בסך הכול מצויר על בול של מדינת אריזונה. הבול מודבק על מכתב שנמסר לראש השבט בחוף אקזוטי. "המצלמה" ממשיכה להתרחק, וראו זה פלא – דווקא השבט והחוף "אמיתיים". הסצנה כולה נשקפת מחלון של מסוק. הזום אאוט נמשך והמסוק הולך וקטן, וגם כדור הארץ שבשמיו הוא מרחף הולך וקטן עד שהוא הופך לנקודה בהירה ביקום שחור. סוף.

והנה גם יוטיוב מדפדף בספר:

*

חמש הערות על "זום" של אישטוואן באניאי:

1. פורמליזם

"זום" הוא פיקצ'רבוק ש"עלילתו" מבוססת על חוקיות צורנית. זהו ספר ילדים על-גילי ורב-גילי  ("מגניב!" אמר עליו בני המתבגר והבררן). באתר של "כתר" הוא ממוקם ב"אלבומים ופנאי".

*

2. מתח

בדרכו הייחודית "זום" הוא גם ספר מתח, חידה מתגלגלת שבאה על פתרונה לקראת הסוף. ברגע שמבינים את העיקרון אי אפשר להתאפק מלנחש את השלב הבא.

*

3. פופ-ארט

"זום" הוא מחווה מבריקה לאמנות הפופ.

הפופ-ארט נולד בעידן קפטליסטי מתוך תרבות צריכה ושיווק, פרסומת ותקשורת המונים. כבר בקולאז' המוקדם והמכונן של ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956), מורכב המרחב הביתי מדימויים שנגזרו ממגזינים (ובהקשר הנוכחי, הוא כולל טלוויזיה, טייפ, קומיקס, קולנוע וכרזת פרסום שנשקפת מהחלון). "זום" מתנהל בטריטוריה הזאת בדיוק. הוא מצטט ומשטיח ומטשטש את הגבולות בין גבוה לנמוך ובין מציאות לדימוי כמו כל אמנות פופ ראויה לשמה.

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

מתוך

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

רוי ליכשטנטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי ליכטנשטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי ליכשטנטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

רוי רוי ליכטנשטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

*

4. משחק חשיבה

ובהמשך לכך "זום" אינו סתם "גימיק" אלא ניסוי בחשיבה בקורתית. הוא מזמין את הקוראים (גם הצעירים שבהם) להרחיב את המבט, להטיל ספק באשליות שמוכרים לנו, כי מה שנראה כל כך אמיתי הוא אולי רק אחיזת עיניים ו"ריאליטי" ופיתיון. זה קורה מעצמו באגביות מענגת, בלי חומרה ויומרה חינוכית.

איירה רותו מודן

איירה רותו מודן

אין לי מושג באיזה הקשר נוצר האיור שלמעלה, אבל זו התמצית של התמצית, ברגע שמסיטים מעט את המבט נחשפת העליבות של הפרסומת. זה שונה ככל האפשר מן המעשייה הסינית על האדריכל שהוזמן לבנות ארמון מושלם, וטרח עליו שנים רבות וכשהגיעה השעה הציג לקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר הזועם איים להרוג את האדריכל החצוף, והאחרון פשוט פתח את הדלת המצוירת ונעלם לבלי שוב. הסיפור הסיני הוא סיפור על אמנות.

*

5. הפתעת האותנטיות

מאז שמגריט התכחש למקטרת שלו בטענה שזאת לא מקטרת, התאמצו אמני הפופ להוכיח שזאת דווקא כן מקטרת, לא פחות מהחפץ המקורי. הפופ ארט דחה את האותנטיות והמקוריות והעדיף עליהן את הציטטה והשכפול.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

הפופ-ארט הוא תופעה אורבנית. הילדים של רובנו לא גדלים בטבע בראשיתי אלא בעולם של צריכה ותקשורת. אני מצטטת מתוך פוסט ישן על האיור של בתיה קולטון ל"דני גיבור" ("אינני בוכה אף פעם") של מרים ילן שטקליס: "אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן. ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול, בעולם אחר, מתחתם, איזה סיכוי יש לו עם נורית"?

הסיום של "זום" תפס אותי בהפתעה: המשחק הצורני נקטע בבת אחת והעלילה עוברת לעולם האמיתי. ואם לא די בזה, החפץ הסופי, זה שמכיל את כל עולמי העולמות של תקשורת ההמונים הוא דווקא חפץ מיושן ורומנטי: בול שמודבק על מכתב שנשלח לעולם עוד יותר מיושן ורומנטי, שבו יש עדיין ראש שבט וטבע ויקום.

זה סוף חמים ולא צפוי, כמו בשיר של "אמא אווזה": "יש בית קטן ירוק/ ובבית הקטן הירוק/ יש בית קטן חום/ ובבית הקטן החום יש בית קטן צהוב/ ובבית הקטן הצהוב יש בית קטן לבן/ ובבית הקטן הלבן יש לב קטן אדום,/ מלא אהבה וחום."

לאתר של אישטוואן בניאי

*

ב. "כוס התה שלי", כתב: דרור בורשטיין, צייר: מאיר אפלפלד

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ילד חולה שוכב במיטה. אביו מכין לו כוס תה ומבטיח לחזור בעוד רבע שעה. הילד שותה ותוהה לאן נעלם התה. מחשבותיו נודדות לפועלים שהכינו את השקיות, לדבורים שיצרו את הדבש, לפרחים שסיפקו להן צוף, למי התהום, לרוח, לשמש, לכל מי שהיה לו חלק – ולוּ רחוק וקדום – בכוס התה שלו. בינתיים חולפת לה רבע שעה ואביו חוזר כפי שהבטיח עם כוס תה חדשה, וגם אותה הוא שותה. וזה הסוף.

יש משהו מקסים בעושר של המחשבות ובחופשיות שבה הן זורמות בין נושאים ובין רבדים: שאלות מדעיות המנוסחות לפעמים בהזרה ילדותית ("איך עושים ענן? מה רשימת החומרים?"), ואקולוגיות (יחסי הדבורים והפרחים למשל), תהיות אתיות (האם אנחנו לא גונבים בעצם, את הדבש של הדבורים?) הבלחות של האנשה ודמיון (הדבורה ששואלת אם התה מתוק דיו, או פנטזית השיט על מי התהום), וגם רגעי אמנות ופיוט טהור. (כשאדי התה מצעפים את משקפיו של הילד והאב אומר, "יש לך ענן במשקפיים", לא יכולתי שלא לחשוב על "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי, שהפואטיקה שלו אמנם רחוקה ככל האפשר מהחרישיות של דרור בורשטיין. ועדיין).

יש משהו מקסים בטבעיות שבה מתמזגים ב"כוס התה שלי" מערב ומזרח, סקרנות ילדית וההתבוננות מדיטטיבית, אגוצנטריות של ילד שמציב את עצמו ואת כוס התה שלו במרכז היקום (פיאז'ה מרחיק וטוען שילדים הם חסרי מוסר) וחמלה בודהיסטית לכל היצורים החיים, לערבות הדדית שמשחררת מן הבדידות והניכור: "ואז, בבת אחת הרגשתי שעבר לי העצב של המחלה, כי ידעתי שהם שם, איתי. כולם. בכוס התה שלי. הכוכבים והדבורים והפרחים והגשמים והתהום וציפורי התהום."

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

בלטוס, החדר

בלטוס, החדר

מלבן האור של החלון הוא אחד הציורים האהובים עלי בספר. רגע של ציפייה לתיאטרון הפיוטי של המילים: "השמש יצאה מאחורי ענן ונכנס מלבן של אור לחדר. הרמתי יד ועשיתי צל של ציפור (או ציפור של צל?). הציפור נִקרה בתוך המלבן."
וככלל, האיורים שנוצרו בטכניקת הסקרצ' בורד שבה מגרדים חושך וחושפים אור, מעצימים את המסתורין ואת הממד הרגשי והרוחני של הספר. בעוד שהטקסט הוא לגמרי לילדים, הציורים לא תלויים בגיל. זה ספר אמנות לכל דבר (והפוסט הזה  שכתבתי לאחרונה הוא לגמרי על השחור של אפלפלד, לא בכוונה).

מתוך

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

.

"כוס התה שלי" הזכיר לי את "מן החלון" (1989) של שאול שץ, שגם הוא עוסק בקשר בין הבית לעולם. האניגמטיות הפיוטית של שץ אמנם קיצונית יותר משל בורשטיין ואפלפלד. ("מן החלון" יצא אף הוא בעם עובד, ואני רואה שהוא עדיין נמכר ב7 ש"ח בלבד!)

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

.

שאול שץ קרוב לדרור בורשטיין ומאיר אפלפלד, ואישטאוון באניאי רחוק. לכאורה קשה לדמיין שני ספרים שונים יותר מ"זום" ו"כוס התה שלי": אחד צבעוני ומבריק והאחר שחור-לבן ומט. אחד שטוח ופופי והאחר לירי ופילוסופי, אחד "גימיקי" ולינארי והאחר משוטט בזרם התודעה, אחד מוחצן ומבדר והאחר מופנם ומחפש הארה, אחד עוסק בדימויים והאחר בדברים "ממשיים", לאחד שם טכנולוגי ולאחר שם אישי ומיושן, וכך הלאה והלאה.

ומתחת לכל זה ישנה הקִרְבה. מדובר בשני אחים שגודלו בסביבות הפוכות. לו היינו מצמצמים את "כוס התה שלי" למבנה מופשט, אפשר היה לקרוא לו "זום" (לכוס תה), ולו היה באניאי שואף להיות יותר חם ואישי הוא היה קורא לספרו "מכתב מאריזונה", או אפילו "הבול שלי" (זה שעליו תרדם הדבורה של דרור בורשטיין כעבור שנים; "לפעמים הדבורים טועות בכתובת ונכנסות לישון בתיבת הדואר של אחד השכנים, נשכבות על בול ונרדמות.").

אם דרור קורא את זה עכשיו, הוא בטח מתהפך על כסאו. השמות החדשים הלא משנים את המשקל הסגולי ומזיזים את קו פרשת הנפש. אבל אני שמאמינה בַּצורה, מזהה את הדמיון. את החיפוש המשותף אחרי חיבור וזיקה, את התשוקה להביט לתוך הדברים ומתוכם עד אינסוף. שני הספרים מזכירים לי את המען המתרחב שהייתי רושמת בשיעורים משעממים (מרית בן ישראל, רח' ברק 9, שכונת רסקו, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, היקום), כמו את הזום-אִין השואב המשותף לדמיון ולמדע.

כי הרי אם קוראים את "זום" ברוורס, זו פשוט בהייה לתוך בול שפותחת עוד ועוד עולמות. עולמות אורבניים נגועים, אין מה לדבר על שַיִט במי תהום, השַיִט כבר הזדהם בפרסומות לספינות שעשועים, אפילו לקאובוי יש טלוויזיה. זה העולם שבו אנחנו חיים, מקולקל ולא טהרני, אבל הדמיון הוא שרדן גדול, הוא משתמש במה שיש.

ולסיום סרטון מופלא שכבר הבאתי פעם, זום מדעי ופנטסטי כאחד לתוך כנף של פרפר.

*

עוד באותם עניינים

על גדי של שמוליקיפוד (עוד ילד חולה שנשאר לבדו)

בואי אמא

נהגה בחשיכה 

*

אנני ליבוביץ מצלמת את אנדי וורהול

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

על לב פראי של דיוויד לינץ'

*

Read Full Post »

עגל הזהב. בקיצור: משה עלה לקבל את לוחות הברית (שנכתבו באצבע אלוהים, זה תמיד הקסים אותי, הקונקרטיות הפיסית, לפני שנשחקה והפכה לביטוי כללי של התערבות אלוהית). זה לקח לו זמן והעם איבד את סבלנותו ודרש מאהרון להכין לו אלוהים אחר. אהרון אסף עגילי זהב (שנקראים בפרשה "נזמי הזהב אשר באוזניהם" אבל הקשר בין "עגיל" ל"עגל" קופץ) ויצק מהם עגל ובנה לו מזבח. ההילולה נקטעה כשמשה ירד מההר וניפץ את הלוחות. אבל זה כבר חורג מתחומי הפוסט. הסגידה לעגל נהפכה לסמל ולמטבע לשון, תכלית החומרנות כמו באיור של Ignatius Taschner למטה.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

*

הפוסט הזה הוא על עגל הזהב של ניקולא פוסן. לפני שהתחלתי לכתוב בדקתי איך ראו ציירים אחרים את הסגידה לעגל. למשל פיליפינו ליפי, תלמיד של בוטיצ'לי מן המאה ה15:

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15, לחצו להגדלה

.

ליפי מצייר חגיגה רנסנסית עם נופך נונסנסי סוריאליסטי, שהזכיר לי את השיר הנודע מאמא אווזה:

Hey diddle diddle
The Cat and the fiddle
The Cow jumped over the moon
The little Dog laughed
To see such craft
And the Dish ran away with the Spoon

ומי יודע אם ליפי לא שימש השראה לאמא אווזה במשחק הטלפון השבור הבלתי נגמר של הַתַּרבּות (מישהו עדיין משחק בזה?).

והנה אגב, הפרה שקפצה מעל לירח במרכז התמונה של ספר הילדים הקסום לילה טוב ירח.

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון, לחצו להגדלה

והנה תקריב

והנה תקריב

*

אבל רוב עגלי הזהב שמצאתי היו דווקא מן המאה ה17, המאה של ניקולא פוסן. למה דווקא המאה ה17, מה היה בה שהוציא את העגל לאור? אין לי מושג. שווה לבדוק. ובינתיים שלוש דוגמאות נבחרות:

עגל הזהב, קלוד לוריין

עגל הזהב, קלוד לוריין, לחצו להגדלה

קלוד לוריין (1600-1680) – שהיה אגב, שכנו של ניקולא פוסן ברומא אבל לעולם לא תנחשו את זה לפי התמונות – מצייר עגל קטן ונישא, מוקף במעין זכוכית או הילה חלבית. שמי הציור תכולים, המרחב והמים – המון מים, מהמפל שמשמאל דרך האגמים אל הכדים למטה מימין – ממתנים ומקררים את התמונה. האווירה פסטורלית, המחולות רבי חן וההערצה מעודנת. מטיילים מהלכים ביער מימין. בויקיפדיה כתוב שהוא התעניין רק בנוף. את האנשים הוא צייר בשביל הקונים. רואים.

.

עגל הזהב, פרנסואה פרייה

עגל הזהב, פרנסואה פרייה, לחצו להגדלה

.

וכמה שונה מלוריין הריאליזם הברוקי של פרנסואה פֶּרִיֶה (1590-1650, אותה תקופה בדיוק) עם הרקדניות המעורטלות והכבש שנשחט בפינה הימנית למטה. במקום כדי המים הזקופים של לוריין מתגוללים כמה כלים הפוכים על שפת שלולית עם עשבים שחורים. קבוצת אנשים מתגודדת בין שלושה עצים במין שילוב של התלהבות, חרדה ואשמה. והתפאורה המדברית והתאורה – לא יום ולא לילה, עננים, סלעים, עשן. זו יכלה להיות סצנה באופרה או בהצגת תיאטרון.

והנה הגרסה של ניקולא פוסן:

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן, לחצו להגדלה

.

לכאורה יש הרבה מן המשותף בין פרייה לניקולא פוסן; התאורה, העננים והצוקים, האווירה הפרועה והדרמטית. אבל במבט נוסף נחשפים הבדלי הגישות. זה מתחיל בקטן: התמונה של פוסן היא מאד סכמטית יחסית לתמונה של פרייה. הציור שלו מתחלק לשניים (בדיוק. מדדתי!). צד ימין נשלט על ידי עץ יבש ששני ענפיו דמויי זרועות נשואים מעלה בתפילה. אהרון כמו מחקה תנוחת העץ. כמעט כל האנשים בצד הזה של התמונה נושאים את זרועותיהם במין הד תנועתי, במקהלה.

7.

צד שמאל נשלט על ידי עגל הזהב. גם פרייה וגם פוסן מציירים את הסצנה במין דמדומים אפוקליפטיים. אבל בניגוד לעגל של פרייה הממוקם אי שם בירכתיים האפלוליים של התמונה, העגל של פוסן גדול ומואר. ובמחשבה שניה – הוא לא מואר אלא מאיר. פוסן מצייר את העגל על רקע שמי השקיעה, ובהעדר שמש אפשר לחשוב שזהבו הוא שצובע את השמיים ואת קצות העננים כמו מאור מלאכותי חדש.

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

.

כשעגל הזהב הוא השמש, ברור שמֹשה שרוי בחשיכה. בקושי אפשר להבחין בו כשהוא יורד מן ההר שמשמאל. העץ השני, החוצץ בינו לבין העגל, משמש אמנם מעין הד ללוחות הברית.

אצל פרייה הריאליסטי משה קטן כי הוא רחוק, אבל הוא מואר כמו שאר הדמויות. פוסן לעומת זאת, עורק מהריאליזם אל שדות הסמליות והשירה.

וזאת רק ההקדמה למעלל האחרון של פוסן. הציור שלו מחולק למעשה, לא לשניים אלא לארבעה חלקים. וכמו שהאנשים מצד ימין משקפים ומשכפלים את העץ היבש, כך משכפלת החבורה משמאל את העגל. ומשכפלת זאת מילה חלשה במקרה הזה כי פוסן חוצה את הגבול לכיוון המטמורפוזה; חבורת הרוקדים שלו מתבהמת פשוטו כמשמעו, כלומר הופכת לעגל. והוא עושה הכל כדי להצביע על כך; החל מן ההעמדה הסְכֶמתית (צד ימין משכפל עץ / צד שמאל משכפל עגל), וכלה באופן המתעתע שבו הוא מצייר את רגלי הרוקדים. ממש לא ברור איזו רגל שייכת למי. הם כולם מתערבבים למין בהמה רב-רגלית אחת. הדמיון לעגל מודגש הן בעזרת בגד הזהב של הדמות המרכזית, והן בעזרת הקו המחבר בין כתפי הרוקדים ומאחד אותן למין גב של בהמה. ואם לא די בזה פוסן מוסיף מעין צל מתחת לבית השחי של המחוללת הימנית, וזרי הפרחים ותוף שמתגוללים בתחתית התמונה כמעין שכפול של הזר והמדליון המקשטים את במת העגל.

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן.  ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן. ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

.

אבל יותר מכל הזכיר לי חטא העגל של פוסן את הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולץ, שכל עבודתה נגועה בחומריות ובבשריות של הגוף. כל כמה שהיא מרתקת זה תמיד גורם לי מחנק. העבודות שלה מזכירות לי לא רק את עגל הזהב אלא גם אפיזודות אחרות מיציאת מצריים, כמו הגעגועים החוזרים לסיר הבשר שנענשו והונצחו בשמות מקומות כמו "תבערה" ו"קברות התאווה".

הנה קליפ קצר מתוך Korper של סשה וולץ', ואחריו תמונות מן ההכלאות שיצרה (במסגרת אותה עבודה אבל הן לא מופיעות בקליפ). מיד חשבתי על סשה וולץ כשראיתי את המתבהמים של פוסן.

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית שלה שייכת כביכול לבעל הבגד הזהוב

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית הופכת למעין רגל חייתית של בעל הבגד הזהוב

*

יצאתי לכתוב על ניקולא פוסן כזרע אוונגרד, כתאורן אקסטרימי, שמשתמש בעגל כמקור תאורה, וככוריאוגרף של עדר והתבהמות. זה רק חלק ממה שגיליתי אבל ההמשך (אולי) בפעם אחרת כדי לא להאריך ולפזר. ורק שלוש הערות לסיום.

ראשית, באשר למשפחה הקטנה בקצה הימני התחתון של התמונה: שני התינוקות כמו מפנים עורף לסגידה. הקבוצה הזאת הזכירה לי במעומעם את "המשפחה הקדושה בתחתית המדרגות" של פוסן (יש ניתוח יפהפה של הציור הזה בספרה של לאה דובב שישה מבטים על ציור-מוסיקה). אולי הקבוצה הקטנה החורגת מן העדר רומזת אל ישו שעוד לא נולד אבל יגלם את התיקון לחומרנות והבשריות של חטא העגל.

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

שנית, גם אמיל נולדֶה ערבב בין הרוקדים לעגל אבל אצל אקספרסיוניסט זה כמעט מתבקש.

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

.

ושלישית, פול סזאן, אבי האמנות המודרנית אמר "כל פעם שאני יוצא [אחרי שראיתי תמונות של פוסן] אני יודע יותר טוב מי אני."

*

עוד באותו עניין

אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש שלימד אותי להסתכל

איור וכוריאוגרפיה

נמפאות על סרט נע

הנאהבים חסרי המזל (על ציור אחר של ניקולא פוסן)

גברים במיצג

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ועוד

*

Read Full Post »

  1. תמימות רטרואקטיבית 

היֹה היה לי בעל, זעיר כאגודל,
לו תוף קטן נתתי, תופף עד שחדל.
הלבשתי לו גרבים מתחת למגף,
נתתי לו מטפחת, שיקנח אף.
קניתי סוס קטן לו, אשר עליו דהר.
רכב מחוץ לעיר, יצא ולא חזר.

(תרגם אורי סלע, מתוך "אמא אווזה")

מתקפת הנשים הענקיות. אלמודובר עשה מזה צימעס ב"דבר אליה".

בתגובה לפוסט ליל הסדר שהעליתי לאחרונה מחה דודו פלמה על "אמא אווזה הבלתי נלאית החודרת לכל מקום, כמו יחידת עילית של מסתערבים", ובכן, דודו, היא עושה זאת שוב: שיר הבעל הזעיר מתוך "אמא אווזה" תמיד הצחיק אותי במסתוריותו, בזגזוג העדין בין שיר הילדה המשחקת בבובה, לחרוזי הזימה המציצים מעבר לכתפה (ושבהם האישה משחקת במשהו אחר).

באנגלית מצאתי עוד שתי גרסאות של השיר, ושתיהן אפילו יותר מפורשות: בראשונה הדוברת מכניסה את הבעל הזעיר ל"קנקן" (שלה) ש"בתוכו" היא מצווה עליו לתופף. וכשהוא מסיים היא מקנחת את "אפו הקטן" וקונה לו ביריות לקשור את גרבו – או שמא את "הצינור" שלו (hose זה גם גרב וגם צינור):

I had a little husband no bigger than my thumb,
I put him in a pint pot, and there I bid him drum;
I bought a little handkercheif to wipe his little nose,
And a pair of little garters to tie his little hose

בגרסה השנייה האישה רוכשת לו גם סוס קטן שדוהר לו up and down ורק אחרי שהיא משלחת אותו אל מחוץ לעיר, היא קונה ביריות לקשירת הצינור של הבעל ומטפחת לניגוב "אפו היפה" (his pretty nose).

*

עד המאה ה-17 לא היו בכלל "ילדים". לא הכירו בקיומם הנבדל. הילדים נתפסו כמבוגרים זעירים, וכך דרך אגב, הם גם צויירו בימי הביניים, אבל לא נכנס לזה עכשיו. ובכל מקרה, התרבות היתה רב-גילית: המשחקים, הסיפורים, השירים, ההצגות, לא הבחינו ולא הִפלו בין ילדים למבוגרים. (לפעמים נדמה לי שאני פשוט פליט מימי הביניים, אני עדיין לא מבחינה.)

פעם לא היה הבדל בין משחקי הילדים והמבוגרים. בתמונה: פרנסיסקו גויה, "הקפצת המנקין". לא צריך לעבור דרך פרויד כדי לחוש בתכנים המיניים-חלומיים.

זה מסביר איך השתחלו השירים האלה לאנתולוגיות של ילדים, אבל לא איך שרדו שם: איך זה שלא בוערו על ידי משמרות התום? כי אם אותם שירים היו מופיעים בסביבה אחרת, שאין לי מילה מדוייקת להגדירה – כי להגיד עליה "אירוטית" זה מעודן מדי בשביל הסימבוליקה העממית ו"פורנוגרפית" חד-משמעי מדי וקורע את דוק התמימות, "מינית" ניטרלי בלי טעם וריח ו"זימה" הכי קרוב כנראה, על אף הארכאיות – אז אם השיר הזה היה מופיע באנתולוגיה של שירי זימה, איש לא היה טועה בהבנת הנקרא. רק בגלל שהוא כלול באמא אווזה הוא זוכה במין תמימות ריטרואקטיבית.

*

2.      ויטו אקונצ'י משחק בבובה

וכיוון שהכל מזכיר לי עכשיו את ויטו אקונצ'י שמגיע ארצה בעוד חמש דקות, אז הנה התשובה שלו לתעלומת הבעל הזעיר, מיצג גוף בשם  Trappings (פירוש השם אגב, קישוטים של סוס) מ-1971.

ב Trappings הפך אקונצ'י את הזין שלו לדמות נבדלת. המיצג שארך כשעה התרחש בתוך מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, סְפוג ועץ: אקונצ'י העירום ישב בתוך ארון בקצה המחסן. הוא הלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו. "יש לו חיים משל עצמו," הוא מסביר בכובד ראש, "הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו."
בהערות לעבודה הוא מציין שיש לו רק את עצמו: הוא יכול לפנות אל עצמו, לשתף פעולה עם עצמו, להתקיף את עצמו.
ופתאום, באופן לא צפוי הוא מוסיף "פיצלתי את עצמי כדי לחזור ולהתאחד לשלמות." ולסיום הוא מציין שהוא נמצא בתחתית הארון, זה המקום שאליו הוא נסוג, שם הוא יכול להשתטות. הקהל חייב להשפיל את עיניו כדי להתבונן בו. "הצופה לא אמור לרצות קשר איתי. אני משהו שמשליכים, שנסוגים ממנו."
יש משהו ראשוני, כמעט ינקותי, באופן שבו חוקר אקונצ'י את גופו, אבל במחסן הצעצועים של Trappings החיבור לילדוּת הוא ישיר יותר; המגדר אמנם קצת עמום – האם הוא ילד או ילדה – מצד אחד הוא שם את הזין שלו במרכז העבודה ומצד שני הוא מלביש ומקשט אותו כמו ילדה את בובתה, ובל נשכח את ה"ארון" שבתוכו הוא יושב. אבל Trappings  היא בראש ובראשונה עבודה על בדידות ועל נידחות; פיצול והתקפה עצמית כהחצנה של בדידות וגם כ"פתרון" שלה: אקונצ'י מייצר לעצמו חבר למשחק ובן-שיח באמצעות הפיצול.

(מתוךכשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י):

*

ומי עוד שם לב שאלה לא רק שירי ילדים?

3. היצ'קוק

במותחן הפסיכואנליטי של היצ'קוק מארני (1964), הופכת הגיבורה לקלפטומנית ופריג'ידית בעקבות טראומת ילדות שהודחקה (היא הרגה את המלח השיכור שתקף את אמה הזונה). בסוף הסרט היא חוזרת לבית ילדותה בגשם שוטף ומתעמתת עם אמה ועם עברה כחלק מתהליך של הבראה (נניח). כשהיא יוצאת זורחת השמש, וכמה ילדות מדקלמות תוך כדי משחק:

רופא, רופא, אני חולה / קִראו לרופא שמעבר לגבעה / קראו לרופא, קראו לאחות / קראו לגברת עם הארנק מעור תנין. / חזֶרֶת, אמר הרופא. / חצֶבֶת, אמרה האחות. / שום דבר, אמרה הגברת עם הארנק מעור תנין.

*

4. פינה באוש

זו הגרסה של פינה באוש לשיר המשחק "בוא לרקוד אתי" שמילותיו עד כמה שאני זוכרת הן:
בוא לרקוד איתי, בוא לרקוד איתי / יש לי סינר לבן. / אל תרפה, אל תרפה, / עד שהוא ייפתח.

הקטע מתחיל בדקה 10:00

.


*

עוד על אמא אווזה – על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (למה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

עוד על תום וזימה:

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

על ויטו אקונצ'י:

ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

לפוצץ את בית הספר? על ויטו אקונצ'י כארכיטקט

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

Read Full Post »

 לחברתי עלינא שקוננה בפני על "כל הטקסט הזה של ההגדה" (שאת תגידי דבר כזה?)

ככלל נדמה לי שהרבה אנשים, אפילו אלה שאוהבים לקרוא בהגדה, מכוונים בעיקר לאיזה "מסר" שמסתיר מהם את הטקסט, שהוא (לפחות בדיעבד) סוּפר-נסייני, מגובב, טלוא, משחקי, מלא פערים, רמות לשון, נקודות מבט, גוונים רגשיים, שירים והוראות במה וטקס.
תכנים אידיאולוגיים – דתיים, לאומיים וכלל אנושיים – הם רק חלק ממה שההגדה מציעה. בוודאי לחילונים כמוני, אבל גם לאחרים בהתאמה מסוימת. אין בכוונתי להתעכב על המובן מאליו, רק לרפרף על כמה כניסות (ויציאות) שנשכחו.

*

ונתחיל מהילדות, הילדים

ההגדה, בין שאר מאפייניה-מעלותיה, היא אחד הטקסטים הבודדים למבוגרים, שילדים נחשפים אליהם מדי שנה, הרבה לפני שהם מבינים את תוכנה.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

הסיפור הקצר הזה הוא קודם כל ובעיקר רשימה של שמות המשתתפים שאליה מודבק זנב של עלילה. השם המרגש ביותר, לפחות בילדותי, היה כמובן רבי טרפון, עם ראש התנין שדמיינתי לו בהשראת היאור וכולי. את רבי (סבא) אליעזר דמיינתי יושב בחברת הגזר הכתום הענקי שלו (כמו ילד עם חפץ מעבר), רבי יהושוע היה כמובן יהושוע הפרוע, על אלעזר בן עזריה פחות או יותר דילגתי; ביחד עם אליעזר זה נשמע לי משחק מילים, מין "שרה שרה שיר שמח" שהשתרבב לסיפור, ורבי עקיבא… ובכן, אני מתייחסת לתקופה קדומה עכשיו, לפני שלמדנו עליו בבית ספר – שמו הזכיר לי עקבים, כלומר דמיינתי אותו נוקש בנעלי העקב האדומות שלו (דווקא אדומות!) מתחת לשולחן. עכשיו רק תארו לכם את החבורה המשונה הזאת, מסבה לשולחן ומספרת ביציאת מצריים.
זאת לא מין בדיחה על חשבון ההגדה. זה דיווח של מאזינה צעירה שעדיין קיימת בתוכי. הטקסט הזה היה ונותר גם סך כל הפעמים הקודמות ששמעתי/קראתי אותו, והשכבה הההיא, הרחוקה, של הנונסנס עדיין גורמת לי לחייך.

*

ואם אנחנו כבר בילדים – ארבעת הבנים עדיין נראים לי כמו שריד ממשחק רביעיות שאותו אפשר וצריך לנחש.

יהושוע הפרוע של היינריך הופמן, בהחלט יכול להיות אחד הבנים מקלפי הרביעיות האבודים.

*

אמא אווזה (ואתם, שלא מחשיבים שירי ילדים, חכו מעט, עוד כמה דוגמאות ואני עוברת לדברים אחרים)

כל שירי המשחק האלה שכמו יצאו מאמא אווזה… למי שלא בקיא – הנה למשל שיר דמוי חד גדיא (כל התרגומים מאמא אווזה מאת אורי סלע) :

זה הבית שבנה מר צמח.

זה שק הקמח
שהיה בבית שבנה מר צמח.

זה העכבר
שזלל את כל הקמח
בבית שבנה מר צמח.

זה החתול
שטרף את העכבר
שזלל את כל הקמח
בבית שבנה מר צמח. [וכך זה נמשך ונמשך…]

או שיר דמוי "אחד מי יודע" שנפתח ב:

ביום הראשון
שלח לי אהובי
פסיון על עץ אגס.

ביום השני
שלח לי אהובי
שתי יונים
ופסיון על עץ אגס. [וכך הלאה עד ליום השנים-עשר…]

מבנה השאלות ותשובות חביב מאד על ההגדה וסביבותיה, מ"מה נשתנה?" ועד בכלל. אצלנו למשל תמיד שרו (בהטעמה אשכנזית ששרדה מן היידיש המקורית) על הסעודה הגדולה שתיערך כשהמשיח יבוא:

ומה נאכל בסעודה זו?
שור הבר ולוויתן,
שור הבר ולוויתן אכול נאכל
בסעודה זו.

ומה נשתה בסעודה זו?
יין המשומר,
יין המשומר שתה נשתה,
שור הבר ולוויתן אכל נאכל
בסעודה זו.

ומי יאמר דברי תורה בסעודה זו?
משה רבינו,
משה רבינו יאמר תורה
שור הבר ולוויתן אכל נאכל [וכך הלאה והלאה…]

והנה למשל שיר שאלות ותשובות מאמא אווזה (ובאותה הזדמנות, אם מישהו חשב שאמא אווזה זה רק שירי משחק ניטרליים במשקל נוצה – אז לא):

מי הרג את אדום החזה?
"אני," אמר הדרור,
"אני בחץ הזה
הרגתי את אדום החזה."

מי ראהו במותו?
"אני," אמר הזבוב,
"אני ראיתי בעיני
וזה היה עצוב."

מי יתפור לו תכריכים?
"אני," אמרה החיפושית,
"אני אתפור לו תכריכים
אם זה מה שצריכים." [וזה ממשיך כך על פני בתים רבים.]

*

רשימות

ההגדה, כמו כל טקסט נסייני ראוי לשמו, מלאה רשימות: של המכות, של ראשי התיבות, של הבנים וכן הלאה. אפילו סאי שונגון, אשת החצר היפנית שהקדימה את זמנה, היתה מאשרת אותה (וכאן אפשר לקרוא על שיגעון הרשימות האוונגרדי שלה).

*

תיזאורוס ומאגיה

לפעמים זה בכלל לא קשור לְמשמעות. סתם לאהבת מילים.
למשל התזאורוס הזה של פעלי ההלל "להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעַלה ולקלס…" (ולא, לא ממש איכפת לי את מי, די בשפע הזה של העברית). או המאגיה של "כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם", לחש-נחש מעל ומעבר למשמעות. וגם המילים הנהדרות והמפתיעות של יהודה הלוי, שׁוּבִי, נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי / כִּי יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי!) ויכולתי להביא עוד ועוד דוגמאות, אני מתאפקת כדי לא להאריך.

והמסתורין הו המסתורין של "ויהי בחצי הלילה…"

*

תיאטרון חפצים  

ויופיין המופרך של הוראות הבמה המדוקדקות: "שותים רוב כוס שני בהסבת שמאל", "לוקחים כזית מן המצה התחתונה וכורכים בכזית מרור…" "מכסים את המצות ומגביהים את הכוס ואומרים בקול", וכך הלאה, והכוס שמוזגים לאליהו הרואה ואינו נראה (בשנים מסוימות נוסף גם כסא ריק ליהדות ברית המועצות). ומעל לכל תיאטרון החפצים המשונה שבו החסה נקראת מרור, והחרוסת היא בעצם טיט, ורגל של עוף מסמלת את הזרוע החזקה של אלוהים (זה כבר גובל בנונסנס גם בלי המסננת שלי. למעשה, זה מזכיר לי את "אינטימי אינטימי" גרסת החפצים המטורפת שיצר ז'אק טֶמְפְּלֶרוֹ לכיפה אדומה: כיפה אדומה היתה תפוח קטן ירוק עם סרט אדום על הזלזל שחיבר אותו לעץ, הסבתא היתה תפוח אדמה מבושל והזאב הוא ראש אמיתי וקצת מסריח של דג טורף עם שיניים חדות, והו, הייתם צריכים לראות את הרגע שבו הבובנאי מעך את הסבתא המהבילה לתוך פי הזאב!).

צלחת הפסח היתה ההשראה לחגיגת "מופעי הצלחת" שערכתי עם תלמידַי בחזותי, בכל סוף שנה. וכאן, בסעודת הפיות, אפשר לראות את הגלגול האחרון שלה.

ואם כבר מדברים על זה, גם התהילים היפהפה המשובץ בהגדה: "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן" הוא תיאטרון בובות מיסטי.

סוונה רוקדת, מתוך "מלך האריות" של ג'ולי טיימור

*

לואיס קרול

רבי יוסי הגלילי אומר. מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות… [וכן הלאה והלאה פירוט החישובים]

רבי אליעזר אומר. מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של ארבע מכות… [וגו']

רבי עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של חמש מכות… [וגו']

וכל פינת המתמטיקה ההזויה הזאת היא כל כך לואיס קרול ואליס בארץ הפלאות. כאן אצלנו, כל שנה בליל הסדר.

*

ולמה אני כן אומרת את "שפוך חמתך"

וישנם גם הגוונים הרגשיים. לאו דווקא אלה המוצהרים ומשוכפלים (עברה וזעם וחרון אף וכן הלאה).

קחו למשל את שיכרון הכוח של 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ולא אחר…'
אני יודעת שזה אלוהים שדובר ואצלו זה לא סתם שיכרון כוח ואגו טריפ, אבל הטקסט מדבר בעד עצמו. (למעשה, מדובר בגרסא עוצמתית וקודרת של מונולוג הטווס אצל עודד בורלא: "מי אני? אני. מה אני? אני." וכן הלאה.)

או "דיינו" (עוד שיר במתכונת אמא אווזה) שאותו שרים אצלנו במין לחן קופצני, הוא צבר במשך השנים כאב ותמיהה. איך אפשר לשיר כך "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם…" לתמיהה היו שני פנים: אתיים ופואטיים; שהרי ברגע שנפער הסדק בין המילים למנגינה מיד מתגלגלים לתוכו כל מיני דברים חדשים כמו אירוניה ומקבריות.

וכמובן: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו: כי אכל את יעקוב ואת נווהו הֵשָׁמוּ.

אני מבינה ומוקירה אנשים שנמנעים מקריאת הטקסט הזה, אבל את מבחן ה-אני-קוראת-רק-דברים-שאיתם-אני-מזדהה, אפילו "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם בורא פרי הגפן" לא היה עובר. אלוהים אינו הנמען שלי בשום רגע של ההגדה. כשאני קוראת את "שפוך חמתך", אני מקשיבה למה שהרגיש מי שחיבר אותו. וזה תמיד נראה לי כמו ילד מושפל שמדרבן את אחיו הגדול להרביץ לילדים שהציקו לו. המניפולטיביות של "אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו" כל כך שקופה, "הם לא סופרים אותך!" הוא אומר כדי לחמם את אחיו הגדול, ואז "כי אכל את יעקוב ואת נווהו הֵשָׁמוּ," המתיילד; זה תמיד נשמע לי כמו ילד קטן שכינויי גוף למיניהם הם עדיין מופשטים מדי בשבילו, והוא קורא לעצמו בשם שכל האחרים קוראים לו.
"שפוך חמתך" בשבילי, הוא פיסת תיעוד, מעין רפליקה במחזה היסטורי, שמעוררת מחשבות על היעקוב הזה ועל הקשר בין מסכנות לאלימות.

*

אני לא אוהבת טקסטים מטוהרים ומוחלקים ומצונזרים, שלא לומר מסורסים.
הקיבוצים למשל, ניסו את זה. הם חיברו לעצמם הגדה אלטרנטיבית, סינתטית, טהורה ואידאולוגית. זה היה נחמד כמו כל צעצוע חדש ונוצץ, אבל לא עבר זמן רב, הרוח קצת השתנתה וההגדה הקיבוצית הזדקנה ונהייתה אנכרוניסטית, פני השטח התפוררו ולא היה כלום מתחת, שום דבר שבו אפשר להאחז.

הגדת קיבוץ רגבים, מודפסת על סטנסיל

ההגדה המסורתית היא כמו דמות בשבילי; אספנית, ילדותית-אוונגרדית, חובבת צורות ומשחקים, טקסית עד כדי OCD ותיאטרון חפצים, רבת ימים ושכבות ומשקעים ואידאות ושלדים בארון ומחוצה לו. זה מה שעושה אותה כל כך עמידה ומעניינת, האפשרות להקשיב לכל מיני תדרים.
מיתוסים וזכרונות הם תמיד מלאי סדקים וסתירות, וטוב למעוד לתוכם מאשר לחפש את המסר המושלם ולדחוס אליו בכוח את כל הדברים שמשתרבבים, או לקצץ אותם כי הם לא שייכים.

ועם שמחת היציאה לחירות ועם הדחף לזכור ולספר – עם זה אני פשוט מזדהה ומאמצת.

***

עוד בסביבה

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

Read Full Post »