Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אל גרקו’

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 לחצו כאן להגדלה

הציור המופלא הזה של גויה אינו זוכה לכבוד גדול בין ציוריו. הוא לא מתעד אישיות רמת מעלה במבט מפוכח או בקורתי, לא מנציח איוולת וטירוף או משקף את זוועות מלחמה. זאת רק סצנה שולית לכאורה שצוירה עבור בית המלאכה המלכותי לשטיחים.

שתי סקיצות בצבע קדמו לציור. מלבבות כל אחת בדרכה, אבל כמו שאמר (הצייר) דומיניק אנגר לתלמידיו כשחלפו על פני תמונותיו של דלקרואה: "הסירו את כובעיכם, רבותי, אבל אין צורך לעצור."

פרנסיסקו דה גויה, סקיצת הכנה ל"הקפצת הבובה" 1791 (היחידה שמצאתי באינטרנט, וגם ממנה נחתך משום מה המשך החומה עם השער הגדול שנפער בה).

הגרסה הסופית היא סיפור אחר. בהפתעה מסוימת גיליתי שהיא נתפסת כאלגוריה של השליטה הנשית בגברים. בהפתעה, כי מעולם לא אהבתי משלים ואלגוריות והתמונה הלכה עלי קסם מהרגע הראשון. ומצד שני, אפשר להבין את הפרשנות: מנקודת המבט הגברית אמנם מדובר בארבע נשים צעירות שמשתעשעות בטלטול והקפצת גבר חסר ישע.

אבל אם נחליף לרגע את נקודת המבט, מגברית לנשית, תתחלף האלגוריה המעט מרירה במין סימבוליות אירוטית, מופרזת, צוהלת ולא-לגמרי-מודעת בו זמנית (כמו בקינוח של סופי קאל).

ארבע נערות סקרניות מציצות אל בין הרגליים הפשוקות מעל לראשן. זאת לא רק בובה אלא אבר שהתגלגל בבובה – כמו החוטם של גוגול, להבדיל, שמתרוצץ במרכבה ועורך ביקורים בדמות אדון לבוש מדים.

על פניה, המטרה הרשמית של המשחק היא להקפיץ את הבובה כמה שיותר גבוה מבלי שתישמט מן השמיכה. אבל מנקודת המבט החלומית משתנים הדגשים: השמיכה המונפת היא בגובה המותניים כמו החצאיות הצנועות שמתחתיה. היא הגלגול "המופקר" שלהן. ("כשמארגו נפנפה שמלותיה/ ועמדה להיניק חתולה/ כל הכפר השתגע/ בגללה…" כתב ז'ורז' ברסאנס, ותרגמה נעמי שמר). הבובה לא מוקפצת אלא מתדפקת על האריג. היא כבר פרצה לה דרך בין גושי העצים העמומים דמויי העננים שברקע ועכשיו היא מנסה  להבקיע את דרכה אל החושך שמתחת לשמיכה (או לחצאית) שבתוכו מתהבהבים אבזמים עגולים של נעליים נרתיקיות.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (פרט).

(ואולי נזכרתי בגוגול גם בגלל יונה וולך. שיר שלה שנקרא "הבובה של גוגול" ונכתב בעקבות שמועה משונה, לפיה נהג גוגול לישון עם בובת מין מתנפחת, בוצע בפסטיבל שירי הילדים 1978. בחיי.)

כבר עסקתי פה בעבר בנסיונות לייצג מיניות באופן "תמים". אם בגלל שקהל היעד הוא ילדים (כתבתי על זה קצת למשל פה או פה), ואם מסיבות דתיות. קחו למשל את הבשורה למרים: הנושא הוא ההריון בטהרה, אבל כל ניסיון לדמיין את הפרטים, גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. על כמה מן הפתרונות כתבתי פה וגם פה).

מתוך סקרנות בדקתי איך פרנסיסקו דה גויה צייר את הבשורה למרים. ובכן, כמו ב"הקפצת המנקין" גם הבשורה של גויה מחולקת לאור עליון וחושך תחתון שמתוכו מבליח השושן הצחור של הטוהר. ונזכרתי שגם אצל אל גרקו זה ככה. סוג של קונבנציה, רשמית או אינטואיטיבית, שווה לבדוק.

הבשורה למרים. מימין אל גרקו. משמאל פרנסיסקו דה גויה.

ובחזרה ל"הקפצת הבובה": הסצנה מתרחשת בשומקום. אי שם מתנשא מגדל חלומי (בסקיצות המבנה הרבה יותר קרוב וארצי). העשב שעליו עומדות הנערות לא צומח פרא או בקו ישר של שטיח, שמיכה ירוקה שמונחת על האדמה העירומה ומחזקת את הפסיכואנליזה על חשבון האלגוריה.

ומעבר לנקודת המבט הגברית והנשית, הסתכלו בפנים של הבובה, כמה הן דומות לפניהן של הנערות: העיניים הנשואות למעלה, הסָפק-חיוך, כתמי האודם בלחיים ובסנטר. הוא כמו פינוקיו שרוצה להיות ילד אמיתי, ובכך עברנו סופית מן האלגוריה אל הנפש.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (שני פרטים, אחד מסובב לצורך השוואה)

*
עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ילדה, חוה, צלובה

ביאליק נגד תום זיידמן פרויד

על ציור אחר של גויה

על הסַבָּל ושלוש העלמות (זימה הרבה יותר גלויה וצוהלת)

היה היה לי בעל זעיר כאגודל (כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י)

 

Read Full Post »

זהו הפרק השלישי במיני סדרה "שמלות של כאב"

לפרק הראשון  

לפרק השני

*

בנות לילית מחפשות חתן
יש פתגם כזה ביידיש "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אני לא בטוחה לגבי החיים, אבל לפחות באמנות – אני אוהבת תקלות, אוהבת את השיבוש, את אובדן השליטה, את משיכת החבל בין החיים לאמנות. (גולת הכותרת של סעודת הפיות למשל, היתה בשבילי קפיאת הלב של הדס עפרת והמאמץ שנדרש לביתורו).

הסכנה תמיד קיימת. כל שכן כשמערבים את הקהל במופע. את פותחת דלת ואת לא באמת יודעת מה ייכנס. לפעמים את מנחשת, או נותנת הוראות; כמו יוקו אונו למשל, שהזמינה את הקהל לגזור את בגדיה, או מרינה אברמוביץ שערכה על שולחן את מכשירי העונג והכאב שלה וכתבה את הפתק הגורלי שמסיר כל אחריות מהקהל למשך שש שעות.

אבל לפעמים, כמו אצל פול אוסטר את מתחילה משהו, ואין לך מושג לאן זה יוביל.

אי אז, בסוף המאה הקודמת, חברו רות גרון, עדי לירז וקרן בית אש לשלישייה בשם "בנות לילית", שארגנה מסיבות של מוסיקה אלקטרונית סביב נושא מתחלף. עדי וקרן היו אחראיות על המוסיקה. רות (שהיתה אז תלמידה שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי) טיפלה בצד המיצגי; המסיבות התרחשו בלוקיישנים לא שיגרתיים והתאפיינו בשמות מתגרים; "הבנות מלקקות את הפצועים", כך נקראה המסיבה הצבאית שהחמצתי. אבל את "הבנות מחפשות חתן" אני זוכרת היטב, כולל הפער בין התוכנית למציאות.

הלוקיישן שנבחר היה אולם חתונות מפוקפק בנמל תל אביב, הרבה לפני ששופץ (כשרות תשלח את התצלום, תראו בעצמכם). את הקישוטים, המיצבים, הוידאו והמוסיקה אני זוכרת במעומעם. אבל כמה מהכלות "נחרתו לי בזוויות מחטים בחודי העין", כמו שאומרים באלף לילה ולילה.

*

ראשונה
ראשונה היתה כלת המרנג. היא ניצבה על עגלה, לבושה בקרינולינה של נשיקות מרנג. העגלה נדחפה אל תוך הקהל על ידי חתן שהיה בו משהו מן הסוחר, ואפילו מן האלטע זאכן, ומשהו מן הכוהן-תליין. זה היה מודע; אני זוכרת דיבורים מעורפלים על קורבן, ומין שילוב מוזר בין קיטש לסקס, כמו אצל הצמד האמנותי פייר וז'יל (ראו בהמשך). אבל כלת המרנג יצאה וחזרה בשלום. הקטע הזה עבר ללא אירועים מיוחדים.

שנייה
ואז הגיע תורה של כלת גביעי היין. טלי קרן (הרביעית מגרון עמוק) לבשה שמלת סאטן לבנה ישרה וארוכה, שאליה הוצמדו עשרות גביעים אמיתיים מלאים ביין אדום. היא דמיינה איך תסתובב בין האנשים, תקטוף גביע מגופה ותעניק אותו למי שתבחר. שפת הגוף המתוכננת היתה אדנותית. היא ראתה בעצמה מעין מלכה שמרעיפה מטוּבהּ על ההמון. אני זוכרת שמישהו תהה מה ייעשה למי שינסה לקחת גביע בשירות עצמי. טלי ענתה שבמקרה כזה היא תכה באצבעותיה על כף ידו (ביהירות קלילה וצוננת) כדי לסמן שזה אסור.

בערך באמצע המסיבה היא יצאה ונעמדה בראש המדרגות שירדו מהגלריה לאולם. באותו זמן עמדתי בקצה האחר של החדר. בגלל המרחק לא ראיתי את הגביעים השקופים, רק את האדום הבוהק של היין שכמו קולף מן הזכוכית (ובעצם מן הפלסטיק – גביעי הזכוכית הכבדים הוחלפו בפלסטיק הקל). היין החשוף רטט בגלל הבאסים כאילו היו בו חיים. הרושם היה מוזר: שמלת סאטן צחורה ועליה מעין ספק-פרחים-ספק-פצעים רוטטים ומנצנצים.

טלי עמדה איזה זמן ללא נוע ואז התחילה לרדת בחגיגיות, מדרגה-מדרגה עד שהגיעה לקהל. האנשים לא המתינו שתבחר, שתגיש, שתקטוף. הם שלחו ידיים ותלשו את הגביעים מהגוף שלה. מחוות האיסור הקרירות נבלעו במהומה הכללית. טלי נבהלה והיכתה על ימין ועל שמאל, מה שלא הרתיע את האנשים. הם צבאו עליה מכל העברים וקרעו את היין מהבטן, מהתחת, מהגב. היא נמלטה משם בפאניקה, כמו שלגייה, והגיעה אל אחורי הקלעים פרועה ומתנשפת, שמלתה מוכתמת באדום.

וולט דיסני, שלגייה נסה על נפשה

.

הנערה שזה עתה נאנסה, או סטייה קטנה ומתבקשת מהמסיבה של בנות לילית
חייה ואמנותה של הדס גרטמן (שגם אותה היה לי העונג ללמד בשעתו), זרועים בשמלות. ב"אופנוביוגרפיה" שלה היא מספרת איך נהגה לעלעל ב"לאישה" בנעוריה ולגזור משם תמונות אופנה. לפעמים צורף לתצלום כיתוב. פעם נתקלה בתמונה של צעירה פרועה ומלוכלכת שבגדיה שסועים, ומתחת היה כתוב: "דיוקן הנערה שזה עתה נאנסה".
בחיי. בחייה.

VOODOO GIRL, איור ושיר – טים ברטון. וזו הקללה שלה, אומר השיר, כשמישהו מתקרב אל נערת הוודו, הסיכות רק ננעצות עמוק יותר בלבה...

.

הכלה החסרה
ובחזרה למסיבה: באוויר, במקום השמור בדרך כלל לנברשת, נתלתה כלה, כלומר שמלת כלה. השמלה היתה מעט דחלילית ומעוותת ממשקל הזיקוקים שהיו נעוצים בה כמו בחפץ וודו, או כמו החיצים שננעצו בבשרו של סבסטיאן הקדוש. כולם חיכו שיציתו אותם. כמו שמחכים לאקדח של צ'כוב, זה שמופיע בהתחלה ויורה בסוף.

.

אנטונלו דה מסינה, סביבות 1430, סבסטיאן הקדוש. החיילים ירו בו חצים כה רבים עד שנראה כמו קיפוד אנושי. אבל דווקא מן המתקפה הזו הוא החלים. יותר מאוחר אמנם, הולקה למוות.

לורנצו קוסטה, סבסטיאן הקדוש, 1490

אל גרקו, סביבות 1600, סבסטיאן הקדוש

מאנטניה, סביבות 1506, סבסטיאן הקדוש

סבסטיאן הקדוש של הים, פייר וז'יל (קיטש וסקס)

סיגלית לנדאו, מתוך הפיתרון האינסופי. אצל לנדאו החצים לא יוצרים קיפוד אנושי אלא טווס

.

ובחזרה לשמלת הזיקוקים
מתישהו בשיא המסיבה הודלקו הזיקוקים. השמלה שנתפרה כפי שהתברר, מבד סינתטי, התלקחה מיד. האש ניתקה את החוטים שעליהם נתלתה והיא צנחה ארצה בוערת כולה. מיד הסתערו עליה גברים מבאי המסיבה, ורמסו אותה ברגליהם עד שהאש כבתה.

על זה רציתי לכתוב. על האלימות (לא רק נגד השריפה, גם בהמשך לכלת גביעי היין). על הניגוד בין הפנטזיה על שמלת הכלה הצחורה המרחפת כמו לוסי בשמי היהלום של הזיקוקים, לבין הגברים הרומסים בכוח את השמלה הבוערת המשחירה. כמו ביוב שפורץ החוצה בהפתעה. הצפה מהתת מודע. שמלת השבת של חנהל'ה, רק בכוון הפוך.

***

עוד באותו עניין

בנאלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

פוסט הכאב הגדול של מרינה אברמוביץ

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון

*

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

.

*************************************************************
*************************************************************

ולא קשור אבל חשוב מאד בראשון לינואר לא יהיו יותר ספרים.

מצגת של תמונות מספריית גן לוינסקי ביוטיוב

ספריית גן לוינסקי, צילם יותם גדרון

***************************************************************
***************************************************************

Read Full Post »