Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אלף לילה ולילה’

על שלוש תעלומות מהאגדות של עיר האושר.

  1. אמהות חורגות

למה יש הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים אצל האחים גרים? התעלומה הזאת לוותה את הפוסט על ההורים הרעים. קצה חוט לפתרונה מספק ההיסטוריון רוברט דרנטון; בספרו טבח החתולים הגדול הוא טוען שנישואין בצרפת של המאה השמונה עשרה הסתיימו בדרך כלל במותו ללא עת של אחד הצדדים. אלמן אחד מתוך חמישה התחתן בשנית, לעומת אלמנה אחת מתוך עשר. ולפיכך היה שיעור האמהות החורגות גבוה בהרבה. (ועדיין אין בחוט העובדתי הזה די הסבר כדי לכסות את ערוות התעלומה כולה).

*

  1. נשים בוגדניות

או תעלומה אחרת: איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה לספר ילדים? הכוונה לסיפור הנסיך המשותק מתוך "אלף לילה ולילה". אשת הנסיך בוגדת בו עם עבד כושי ("כַּלְבָּה סְרוּחָה, וּשְׁפָלָה שֶׁבַּלְּבָנִים," קורא לה העבד בתרגומו היפהפה של יוסף יואל ריבלין אביו של נשיאנו, "כְּלוּם אֵינִי מְשַׁמֵּשׁ לָךְ אֶלָּא לְמַלּאוֹת תַּאֲוָתֵךְ?" הוא שואל, ואילו בעלה מכנה אותה, "בַּת בְּלִיַּעַל, שְׁפָלָה וְזוֹנָה כְּעוּרָה, אֲהוּבַת עֶבֶד כּוּשִׁי וּמֻפְקָרָה").

על פתרון התעלומה הזאת אפילו הבטחתי פרס: ארבע מאות דינרי זהב למי שימצא את העיבוד שקראתי בילדותי. איש לא הרים את הכפפה, אבל התשובה בכל זאת התגלתה בספר הראשון שפתחתי באוסף ספרי הילדים של מרים רות. המעבד החכם, המזוהה רק בשמו הפרטי, שלמה, החליף את הבגידה המינית בבגידה פוליטית. בעיבוד שלו מגלה הנסיך שאשתו המכשפה חברה לאויבו המושבע. מתברר שבגידה היא בגידה היא בגידה. עוצמת הרגש זהה, הזעם, ההשפלה, ואפילו הסימבוליקה מתאימה את עצמה כמו זיקית: בסיפור המקורי  כשהמכשפה לוקחת את חרבו של הנסיך, זה אקט של סירוס (רגע לפני שתהפוך אותו ממותניו ומטה לאבן). בגרסה לילדים, גזלת החרב היא אקט של נישול משלטון ועוצמה.

(מה שמזכיר לי את החוכמה שבה "גייר" דוד פרישמן את "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן. הוא לא סתם ניכש את חג המולד מן הסיפור, הוא החליף אותו בחנוכה מבלי לפגוע בדימוי המרכזי: ברגישותו הפיוטית הוא גילה שגם החנוכייה, כמו האשוח של חג המולד, היא עץ של אורות שיכול לצמוח ולמלא את השמיים. עוד על הסיפור).

העיבוד לילדים של סיפור הנסיך המשותק, שהרעיש אותי עוד בילדותי ונכנס לי ישר לנפש. גילויו הוליד תעלומה חדשה: מי מכיר, מי יודע את "שלמה" המעבד?

*

3. בתולות קדושות

ולא מזמן נשפך אור חדש גם על אחת מן המעשיות המסתוריות ביותר של האחים גרים, שבה מלוהקת הבתולה הקדושה לתפקיד "כחול זקן" (וגם לתפקיד החמות המרשעת, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). לסיפורו של כחול הזקן יש כמה וריאציות אצל האחים גרים: על שתיים מהן כבר כתבתי. זאת הגרסה הקלסית  וזאת העתידנית ביותר מבחינה פמיניסטית. התבנית הבסיסית משותפת לכולן: איש עשיר מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם ומסגיר אותה לבעלה.

ואל סדרת כחולי הזקן מצטרפת במפתיע הבתולה הקדושה. בסיפור "ילדתה של מריה" היא מאמצת ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל חדרי השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה פותחת אותה בכל זאת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר, ואצבעה מוכתמת בזהבו. כמה שהיא מקרצפת הכתם נשאר ומסגיר אותה.

"ילדתה של מריה" פותחת את החדר האסור. אייר אוסקר הרפורט (מתוך מסע בין אצבעות פוסט על אצבעות בסיפורי האחים גרים).

.

אלא שאור אינו דם; האם אור יכול ללכלך? תהיתי פעם. לא הצלחתי להבין או לקבל את החלפת הדם באור זהב (על אף התמיכה המפתיעה של הלשון העברית – לא רק ש"כתם" היא מילה נרדפת לזהב, גם האור נשפך ומכתים בכתמי אור). עד שפרה אנג'ליקו פקח את עיני, כלומר צייר את החילוף במפורש.

פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

והנה גם התקריב:

פרט מתוך פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

זו מין תקבולת חזותית, סימטריה הפוכה:

למטה: הדם הנשפך ומעליו הילת הקדוש המוזהבת.

למעלה: כתר זהב ומעליו גלגולו הדמי.

שני הכתרים ספק בוקעים מתוך צמרת מתולתלת, ספק מרחפים מעליה. העץ הזה הוא כמו ראש כרות, גזעו נעדר, ואני מתגברת על הפיתוי להמשיך בניתוח. (הציור הזה הוא כמו שיר, כל חלקיו מתייחסים זה לזה ומשתקפים גם בציור המחובר לו).

מתברר שלנוצרים שיצרו וצרכו את האגדה הזאת, המרת דם קורבנות בזהב האור האלוהי היא לגמרי טבעית.

ועדיין נותרת איזו שארית מתעתעת. יש משהו מן הכפירה והחתרנות, או לפחות מן האגרסיה הכבושה, בליהוק הבתולה הקדושה לתפקיד המפתה לדבר עברה (שלא לדבר על תפקיד החמות המרשעת שאותו היא מגלמת בהמשך) על אף האליבי "החינוכי".

והחתרנות הזאת, הזכירה לי סיפור עם איסלנדי בשם "נשמתו של יון שלי". מעשה ביון, זקן כפרי עצלן, נרגן וחסר תועלת, ובאישתו החרוצה והרטננית שאוהבת אותו על אף חסרונותיו. יום אחד נופל הזקן למשכב. אישתו חוששת שלא יגיע לגן עדן אם לא תדאג לזה. לפיכך היא לוכדת את נשמתו, כלומר את נשימתו האחרונה, בשק, ויוצאת לדרך. עד מהרה היא מתדפקת על דלתה של מלכות השמיים. פטרוס הקדוש פותח לה והיא מבקשת ממנו בנימוס להכניס את נשמת יון שלה לגן עדן. פטרוס מסרב מכל וכל. יון לא ראוי לכך. והזקנה אומרת שהיא לא מאמינה למשמע אוזניה, פטרוס כנראה שכח שגם הוא התכחש לאדונו (ישו) יותר מפעם אחת… הדלת נטרקת בפרצופה, והזקנה לא מוותרת ודופקת בפעם השנייה. הפעם פותח לה פאולוס (שאול התרסי) וגם הוא מסרב לקבל את יון שלה, וגם לו היא מזכירה איך רדף נוצרים בתחילת דרכו ונענית בטריקת דלת. ובפעם השלישית פותחת לה הבתולה הקדושה, ואחרי שגם היא מסרבת בחן, הזקנה אומרת: "ואני חשבתי שדווקא את תביני שגם לאנשים אחרים יש חולשות קטנות כמו שלך – האם כבר שכחת שהיה לך פעם תינוק, שלא היה לו אבא?"

בהערות השוליים המלומדות כתוב שבדיחות על חשבון פטרוס, פאולוס ושאר נכבדי הנצרות רווחו עוד בימי הביניים בגרמניה ובצרפת, אבל אין תקדים להתבדחות כזאת על חשבון הבתולה הקדושה. אני חושדת ש"ילדתה של מריה" זו מין התבדחות כמוסה.

*

ובלי שום קשר: אמש נפתח הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים ובו כמה וכמה מן ההצגות שליוויתי וביימתי (גילוי נאות) בשנים האחרונות: יואל אמר (אל תחמיצו את גרשון וייסרפירר, הכוכב החדש והנהדר!), ים קטן, טיול לילי, למה בכה הדג?, תהיה בריא מוריס מגי, מעיל הפלאים, ועוד. כל אחת שונה ומיוחדת וכולן מומלצות בחום.

ואליהן מצטרפת עכשיו גם הצגתה הטרייה-טרייה של אפרת הדני, הכתר שהלך לאיבוד, לגילאי 3-6, ההצגה המתוקה ביותר שעברה תחת ידי. כולה נדיבות וחיוך ושובבות ואהבה, משחק שבו אין מפסידים, כולם זוכים.

רבות מן ההצגות האלה נולדו בחממת האמנים של תיאטרון הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה.

Read Full Post »

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

אישה בלי ראש, הכול טוב בה.

(פתגם צרפתי מן המאה ה-17)

את הבדידות שלי אף אחד לא ייקח ממני.

(חסידה גולן, כמעט חמותי)

שבע הערות ארוכות על I-Dare-U של אורין יוחנן, יצירת מחול נהדרת; מקורית, מחושבת, רגשית (שלא לומר מיוסרת) בלי טיפת רחמים עצמיים או שומן סנטמנטלי.

*

  1. יומן הגוף

המופע נפתח בדמות חסרת ראש. כלומר, בירכתי הבמה מוצב מעין קיר לבן מרצועות נייר, והדמות שראשה נעוץ בסדק בין שתי רצועות נייר עומדת בגבה אלינו, עירומה לגמרי למעט תחתונים לבנים – ואולי זה בכלל חיתול (טיטול)? – זה לא לגמרי ברור בהתחלה. לא ברור אם זה גבר או אישה וגם הגיל עמום (מכיוון שלא הכרתי את אורין יוחנן – המבט שלי היה נקי).

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג.

תחריט של וינסלו הומר (1868) שמתאר את אחורי הקלעים של "תמונה חיה" של חדר הנשים הנרצחות של "כחול זקן". הקהל שיושב מהצד השני רואה שורה של ראשי נשים "תלויים" על הקיר. מתוך הפוסט הזה===.

תחריט של וינסלו הומר (1868) המתאר את אחורי הקלעים של "תמונה חיה" של חדר הנשים הנרצחות של "כחול זקן". הקהל שיושב מעברו האחר של המסך רואה שורה של ראשי נשים "תלויים" על הקיר. מתוך הפוסט הזה.

עד מהרה מתברר שיוחנן היא אישה צעירה ויפה ועדיין נותר משהו מתעתע בגוף, משהו גרום ומגוייד כאילו שמאן זקן ובלרינה אצילית רבים על אותו גֵו.

יוסף הירש שלימד אותי לרשום (והרבה דברים אחרים) הציע להתייחס לעצים גם מנקודת מבט אנטומית; הנושא הוא זרועות. אצל הזית למשל, שצמיחתו איטית, אפשר לראות את מאמצי הצמיחה בעיקולים של הגזע, כל מיני זרועות שלא היו או שכמעט צמחו.

הגוף שעל הבמה אינו חלק כמו הנייר שממסגר אותו. החיים כתבו עליו בצופן של גידים ועצמות בולטות. חשבתי על ויטו אקונצ'י אהובי; הספר המכנס את מיצגי הגוף שלו נקרא "יומן הגוף".

יואל פיטר ויתקין (הצילומים אינם לוכדים את העוצמה של גבה של אורין יוחנן, אז שמתי תחליף)

ג'ואל פיטר ויתקין (אף אחד מן התצלומים שקבלתי לא לכד את העוצמה של גבה של אורין יוחנן. זה התחליף)

*

2. גיאולוגיה

אבל אנחנו רק בהתחלה. הדמות מסתובבת אל הקהל. ראשה מושפל, שערה הארוך מכסה את פניה ואת חזה (ועדיין לא ברור אם זה גבר או אישה). היא מסירה את התחתונים הגבריים שהיא לובשת ומתחתם מתגלה זוג נוסף, וגם אותו היא מסירה וכך הלאה והלאה והלאה.

יש נמבר ידוע של ליצנים, שבו ליצן אחד מרעיש בנגינתו וליצן אחר מחרים לו את הכלי, ללא הועיל כי הראשון ממהר להכריז "יש לי עוד אחד" ושולף כלי נוסף, קטן יותר, ומנגן בו עד שגם הוא מוחרם וכך הלאה והלאה. הסרת התחתונים היא נמבר כזה, בניכוי ערמומיותו של החלש, או לחילופין מעין סטרפטיז ניטרלי שהפואנטה שלו אינה בעירום שמצפה בסוף (אין עירום בסוף), אלא בחשיפה מדוקדקת של השכבות.

ובינתיים הולך האגן הנפוח ומתכווץ; כמה מן התחתונים גבריים ואחרים נשיים. יש תריסר זוגות, אולי יותר, לא ספרתי. כולם בשחור לבן בדוגמאות שונות. במידה מסוימת זה תקציר של המופע, ראשי פרקים של הדמויות השונות שיגיחו מתוך יוחנן. (בהתחלה היססתי אם לקרוא לה בשם משפחה כמקובל, זה נשמע לי קצת מנוכר אחרי מה שעברנו ביחד, ואחר כך שמחתי להנכיח אותה גם בשם גברי).

מתוך Conversions (1971) סרט וידאו שבו "ניסה ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה". כאן הוא מתרגל פעולות שונות ללא אבר מין. על העבודה המכוננת הזאת כתבתי בהרחבה פה===. גם אורין יוחנן מנסה בין השאר, להפוך את עצמה לגבר.

מתוך Conversions (1971) סרט וידאו שבו "ניסה ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה". כאן הוא מתרגל פעולות שונות ללא אבר מין. על העבודה המכוננת הזאת כתבתי והתראיינתי לא מעט, למשל פה (צריך לגלול קצת עד שמגיעים). גם אורין יוחנן מנסה בין השאר, להפוך את עצמה לגבר.

3. בת הים הקטנה

יוחנן אוספת את שערה לפקעת כשראשה הפוך, מרימה נייר מקופל בכף רגלה ומכניסה אותו לפיה ואחר כך פולטת מתוכו רצועות נייר ארוכות אקורדיוניות. שום תנועה אינה מובנת מאליה. שום פעולה אינה אוטומטית או שקופה. קפלי הניר שהיא פולטת מפיה כמו מטלטלים אותה עד שהיא נראית כמו בלרינה עם דיבוק של קוף מתופף (דימוי מתון בהשוואה לחזי לסקלי שכתב פעם שטליה פז, "אכלה יותר מדי כבדי בבונים ברוטב פאפיה לארוחת בוקר").

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן (רגע לפני שהיא מרימה את הנייר ברגלה), זירת מחול 2016, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא חוזרת לקיר הנייר. צנצנת דיו גדולה מונחת לרגליו. שני שפכטלים דקים מזדקרים ממנה כמו משושים. והיא משתמשת בשניהם בו בזמן ומתווה קו של דיו סביב עצמה, רישום קטוע ומאומץ, ההפך מן הזרימה הקליגרפית המושגת בתרגול ממושך. בערב שבו צפיתי הרישום הזכיר את אגון שילה. בתמונה שלמטה הוא קרוב יותר לג'קומטי. אני מניחה שהמסלול לא קבוע מראש כדי לשמר את הקושי. והבבואה המעוותת כמו חוזרת אל הרקדנית ומכתיבה לה גוף חדש במין טלפון שבור. נזכרתי בבת הים הקטנה מדיסמלנד; בנקסי גזר מן ההשתקפות המעוותת (פנחס שדה כתב פעם, "הגשרים מוזרי-הצורה, כהזיות של מתכת,/ משתקפים עמומות במים האפורים") מקור חדש בצלם העיוות.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

4. המדענית המטורפת או שפן הנסיונות

השפכטלים שבעזרתם היא מציירת את עצמה נראים כמו איברים מנוונים. בהמשך היא תתחב את פקעת הבלרינה שלה לדיו ותכתוב (MISS) בגרפיטי בתנועות ראשה. האפקט ברוטאלי כמעט כאילו כתבה בדמה.

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא יורה באקדח נייר, אבל הכוריאוגרפיה מטלטלת אותה כאילו היא זאת שנורית. הכדורים מרקידים אותה כמו את בוני וקלייד:

במהלך המופע יוחנן משתנה כל הזמן; יש תחושה חזקה של פיצול כאילו כמה יישויות רבות על גופה ולכן אין תואם בין האברים, מרכז הכובד זז באופן מסוכן ונשלט כאחת. היא הזכירה לי את המשוגע מהברית החדשה שגר בין קברים ורק צעק יום ולילה ופצע את עצמו באבנים. כשישו שאל את השד השוכן בו לשמו, הוא ענה: "לגיון שמי כי רבים אנחנו." (רבים זה לא מילה, כשישו גירש את השדים, הם נכנסו לתוך עדר של אלפיים חזירים ששעטו אל הים).

למטה, מתוך סרטו של סטנלי קובריק, דוקטור סטריינג'לב (1964), הקטע שבו היד הנאצית של המדען האמריקאי-גרמני מתעוררת לחיים ותוקפת אותו.

לעולם איני קוראת על עבודות לפני שאני צופה בהן כדי לא להסליל את הצפייה. לפעמים אני קוראת אחרי, לשם השוואה. והפעם יש מה לקרוא. I-Dare-U הוצגה בפסטיבל "זירת מחול" וסהר עזימי המנהל האמנותי, הזמין כותבות שילוו את תהליכי היצירה. שני תמרי לוותה את יוחנן. היא אומרת שיוחנן מרגישה סוג ב' כיוון שנולדה נקבה, וסבתה אמרה, לא נורא, בפעם הבאה בן בעזרת השם. ובהמשך לכך בחרה יוחנן להפקיע מגופה את האישי ולגלם דמויות רבות.

ברגע הראשון זה נשמע לי כמעט מצחיק, הפוך ממה שחוויתי. לא קלטתי חירות ובחירה אלא אישה שלגיון שדים מתקוטטים על גופה. ובמחשבה נוספת – אולי זה רק הבדל של נקודת מבט (מסוג חצי הכוס – ריקה או מלאה). אולי יש פה תנועת מטוטלת בין כאב הפיצול לבחירה בריבוי, כשהכאב מזין את הבחירה, והבחירה מנסה לנטרל את כאב באלכימיה של האמנות והתודעה.

פעם בראיון רדיו נזכר דויד גרוסמן בסיפור שהרשים אותו בילדותו: ילד שסבל מכאבי בטן נוראים והמנתחים מצאו בתוכו את העובר הלא מפותח של תאומו. גרוסמן אמר שהוא מרגיש שיש בתוכו הרבה עוברים מתים כאלה, שבכתיבה הוא משחרר אותם ונותן להם לגדול והם כבר לא מאיימים עליו. אני חושבת שגם ליוחנן יש כאלה, אני חושבת שהיא שחררה אותם במופע הזה.

"אני המצאתי את זה," אמר בוב פלנגן, חולה סיסטיק פיברוזיס ומזוכיסט-על על הייסורים שבהם בחר. "אני בשליטה, אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות."

*

la femme 100 têtes .5

בשלב מסוים היא נקברת בקיר הנייר, שוברת אותו והופכת אותו למסכה. רציתי לכתוב על כל הדרכים שבהן יוחנן מוחקת את ראשה אבל הפוסט הולך ומתארך, אז אסתפק בתמונה מן הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט, la femme 100 têtes – משחק מילים שמבוסס על כך ש"מאה" (cent) בצרפתית, מבוטא כמו "בלי" (sans), כלומר שם הרומן הוא "אשת מאה הראשים" וגם "האישה בלי ראש" (ועוד שלל משחקי מילים).

מקס ארנסט

מקס ארנסט

*

6. בזבזנות וחסך

כשהמופע מסתיים אורין יוחנן יושבת כמו הומלסית מול ערימת התחתונים על הרצפה וקיר הנייר הקרוע והמקושקש בגרפיטי (ההפך מהיפיוף הקליגרפי-יפנואידי שממנו חששתי לפני המופע). הבמה נראית כמו שכונה חדשה שהפכה לסלמס בהילוך מואץ.

לערימת התחתונים יש גם צד כלכלי של חוסר איזון – עודף כיסויים לאיבר אחד וכלום לכל השאר. כמו הנערה הענייה של האחים גרים, יוחנן יכולה להתכסות רק בשערותיה (שלא לדבר על נערה אחרת של גרים שנשלחת אל השלג בשמלת נייר). ערימת התחתונים על הבמה היא גם סחורה עודפת ואשפה של חברת שפע וגם גלגול מטונימי של כרטיסי הזנות והמכונים הפזורים על המדרכה.

*

7. דיו על קו האופק

מן הטקסט של תמרי למדתי שהרצף משתנה ממופע למופע (כמו באקס חמותי החורגת), אבל (וזו כבר תוספת שלי) לא משנה באיזה סדר מתרחשים הדברים, זה תמיד ייגמר בהרס המרחב שבו יוחנן פועלת ומותירה את חותמה.

ב"אלף לילה ולילה" (סיפור ההישרדות המופלא של שהרזד בחצרו של שהריאר רוצח הנשים) יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו רוצה לספר משהו משמעותי הוא אומר ש"לו היה סיפורו נכתב בדיו על קו האופק הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר". וזה בדיוק מה שנשאר בסוף המופע, דיו על קו האופק.

P

מתוך "כתוב בעור" (ספר הכרית) של פיטר גרינוואי (1996) עוד על ספר הכרית והאישה המפליאה שחיברה אותו

*

שתי עבודות נוספות שאהבתי ב"זירת מחול 2016" הן "אי הנחת של יצורים מכונפים" מאת עדי שילדן וניר וידן, ו-Because We Love You של דיוויד קרן ותמר לם.

*

עוד באותם עניינים

סטרפטיזים משונים

האישה הוויטרובית

קרקס התלושים

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו, ולא פחות – יוקו אונו והכוסון

איך מסבירים מחול עכשווי? (יצא מניפסט)

על "יותר מעירום"

על אויסטר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

רשימה שנייה על "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאלה אנדה

לרשימה הראשונה

*

גיבור סיפורו של בורחס, "גן השבילים המתפצלים", פרש כדי לכתוב רומן שיהיה נרחב יותר מן הרומן "הונג לו מנג" וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. "מבוך המבוכים" קורא לו המספר (כמו שבסטיאן קורא ל"סיפור שאינו נגמר", "ספר הספרים"). המספר של בורחס מדמיין מבוך הולך וגדל, "שיקיף את העבר ואת העתיד ושיכלול בתוכו, באופן כלשהו, גם את הכוכבים." בהמשך מתברר שמדובר בשניים שהם אחד; הספר הוא גם המבוך, רומן שמתפצל בכל נקודת מפנה לכל המשכיו האפשריים, המקבילים והסותרים.

"הסיפור שאינו נגמר" הוא בראש ובראשונה גן שבילים פרשני, המתחדש כל הזמן במרחב בין סיפור הפנטסיה החם והקסום למשחק המופשט של האוונגרד. לא במקרה הוא מחולק לעשרים וששה פרקים כמספר האותיות (בגרמנית), שכל אחד מהם מתחיל באות עוקבת. זו חלוקה שיש בה ממד שרירותי ופורמליסטי שמזכיר למשל את "ספר האלף בית" של דן צלקה, או לחילופין את סרטו הקצר של פיטר גרינוואי 26 חדרי אמבטיה מסה קולנועית מסתורית, מצחיקה ומבריקה על בני אדם דרך הרגלי הרחצה שלהם.

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר "לוויתן". מתוך המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל Big-Time Blonde Bimbo, Beauty and the Bestiary, Boar, Bull, Bug, Badger, Bray, Bellow, Bleat, Bark, Beastly Birdbrain, BB.

ובהמשך לכך – "הסיפור שאינו נגמר" הוא הרבה ספרים: למשל מסה על האלכימיה של הדמיון ועל תכונת הראי של סיפורים; בסטיאן הוא לא הראשון שגילה את עצמו בתוך ספר פנטסיה. ככה זה תמיד. כשקראתי על נסיך מכושף שהפך ממותניו ומטה לאבן בתוך פטיו מלא בציפורים שרק רשת דקה מונעת מהם לפרוח למרחבי השמיים – מיד זיהיתי את עצמי. וזה לא נפסק כשגדלתי, עשיתי מזה הצגה. כשהתחלתי לכתוב ספרים גם הם הפכו לראי (הכי הזוי? האישה ששאלה אותי פעם איך ידעתי הכול על ילדותה בפולין). מבחינה זו "הסיפור שאינו נגמר" הוא ספר על קריאה והמשך ישיר של מות המחבר מאת רולאן בארת.

ובו בזמן זה גם ספר על כתיבה. על הבלבול בין יצירה לגילוי, התחושה המוזרה שהסיפור כבר קיים. את רק זאת שמגלה אותו. (ובכלל, "הסיפור שאינו נגמר" הוא בין השאר מדריך כתיבה). אחרים ראו בו מסע פסיכולוגי, אנתרופוסופי והשד יודע, הוא מתמסר בגמישות מפליאה לפרשנויות מקבילות וסותרות. אבל כ"ספר הספרים" הוא (בראש ובראשונה?) גם ספר על "ספרות", אותו מכלול אינסופי שכל חלק שלו מושפע וניזון ממה שקדם לו, ומשפיע ומזין ולו כזית, את מה שייכתב אחריו. בכל פעם שאנדה כותב, "אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת", הוא מחצין את דינמיקת גן השבילים המתפצלים הזאת והופך את "הסיפור שאינו נגמר" למין דף באטלס מפות עם כבישים קטועים שחיצים מצביעים לאן שהם מובילים.

וכפי שאפשר לצפות מִספר על ילד בשם בסטיאן בּוּקס (books) שנמלט לחנות ספרים ונכנס לתוך ספר – "הסיפור שאינו נגמר" הוא גם ספר הספרים שהזינו את מיכאל אנדה.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות מתוך עולם הקריאה המוגבל הסובייקטיבי והמיידי שלי (המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון הוא הנכון), וגם לבדוק באותו אופן אינטואיטיבי מה קרה אחרי ומה נשמע בפנטסיה. פעם, בימי בסטיאן, היא היתה בסכנה, החידלון התפשט והקיסרית חלתה. והיום?

*

1. מבעד למראה

פתיחת

פתיחת "הסיפור שאינו נגמר"

איור, דוד פולונסקי (פרט מתוך כריכת

איור, דוד פולונסקי. אותיות הראי שבהן נפתח "הסיפור שאינו נגמר" הן החולייה הראשונה בשרשרת המראות של הספר וגם המשך ומחווה ל"מבעד למראה" של לואיס קרול. כמו אליס גם בסטיאן עומד להיכנס אל עולם המראה של הפנטסיה. (האיור הוא פרט מתוך כריכת "עולם קטן" כתב עת לחקר ספרות ילדים)

2. מה מתרחש בתוך הספר?

עתה התחלתי לדמות בערבים, כי מהדף הלבן [של הרומן] יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה. ויתרה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת-ממדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן. הו, איזה משחק מרתק היה זה, ולא אחת הצטערתי כי החתולה כבר אינה בעולם, ואין למי להראות כיצד מתנועעים האנשים על גבי דף בחדר קטן. בטוח אני, כי החיה היתה מושיטה את כפתה ומתחילה לשרוט את הדף. מתאר אני לעצמי איזו סקרנות היתה נדלקת בעין החתול, וכיצד היתה הכפה שורטת את האותיות!

מיכאיל בולגאקוב, השלג השחור, תרגם צבי ארד (יצא במקור בשנות השלושים)

~

הייתי רוצה לדעת, אמר לעצמו, מה בעצם קורה בספר כשהוא סגור. מובן שיש בו רק אותיות והן מודפסות על הנייר, ובכל זאת – משהו בטח מתרחש שם, כי כשאני פותח אותו, מופיע לו פתאום סיפור שלם. מופיעות בו דמויות שאני עדיין לא מכיר ויש בו כל מיני הרפתקאות ועלילות וקרבות – ולפעמים פורצות סערות בים או שמגיעים לארצות ולערים זרות. והרי כל זה כבר נמצא איכשהו בתוך הספר. צריך לקרוא אותו כדי לחוות את הדברים האלה, זה ברור. אבל הם נמצאים בתוכו עוד קודם. והייתי רוצה לדעת, איך?

מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, תרגמה חנה לבנת

כריכה של מרי ריינולדס ל

כריכה של מרי ריינולדס ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו. היא נפטרה ב1950 וכמה הייתי רוצה לראות את הכריכה שלה לסיפור שאינו נגמר… (מתוך האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס)

*

3. מה מניע את השריונים הריקים?

– איך זה שאינך מראה את פניך למלכְּךָ?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה. – כיוון שאני אינני קיים, מלכי.
– כזאת טרם שמעתי! – קרא הקיסר. – עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא, הראה לי קצת.
אג'ילולפו נדמה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.
– ראו, ראו, פלאי פלאים! – הפליט קרל הגדול. – ואיך אתה משרת בצבא אם אינך קיים?
– בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתנו הקדושה! אמר אג'ילולפו.

איטאלו קלווינו, "האביר שלא היה ולא נברא" מתוך "אבות אבותינו" תרגם גאיו שילוני (המפעל לתרגום ספרי מופת). יצא במקור ב1959.

~

"כשנאבקתי בענקים המשוריינים שלך," המשיך בסטיאן, "התברר שהם עשויים אך ורק שריון, ובתוכו אין שום דבר. אז איך הם מתנועעים בעצם?"
"בכוח הרצון שלי," השיבה קסאידה בחיוך. "דווקא מפני שהם חלולים לגמרי מבפנים, הם מצייתים לרצוני."

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

וכך אגב, כתב קאלווינו בהקדמה לתרגום העברי:

ב"האביר שלא היה ולא נברא" אנו רואים שריון ריק המתנועע והממלא את תפקידיו בדייקנות ובלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. אני חושב שקל למצוא כאן היקש עם כל צורה נוקשה של אוטומטיזם בירוקרטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני, וכולי וכולי, אשר שום גורם אנושי אמיתי אינו מקביל ליעילותה הפעלתנית.

*

4. הבת תשעים תלד?
אחת הדמויות הנלבבות ב"סיפור שאינו נגמר" היא ייכה הפרדה הזקנה החכמה ותמת הלב. כדי לרקוח אותה ערבב אנדה שני מקורות תנ"כיים: את סיפור אתונו של בלעם, ואת סיפורה של שרה אמנו הזקנה והעקרה. ולרגע, מבעד לקליידוסקופ שלו גם החומש לבש צבעונין:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; (מתוך ספר במדבר).

(סיפור בלעם עצמו אגב התגלגל אל ארסנל המעשיות העממיות כפי שגיליתי בהשתאות.)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד … וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. ויֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. (מתוך ספר בראשית)

~
בהמת המשא, פרדה זקנה, פיגרה כל הזמן הרחק מאחור, ובסטיאן התאמץ לדרבן אותה. אבל במקום לרוץ מהר יותר, נעצרה הפרדה במקומה, הפנתה את ראשה לאחור ואמרה: "אתה לא צריך לדרבן אותי. נשארתי מאחור בכוונה אדון."
"למה?" שאל בסטיאן.
"אני יודעת מי אתה, אדון."
"ואיך את יודעת את זה?"
"אם אתה חצי חמור כמוני ולא חמור גמור, אתה מרגיש דברים כאלה … הייתי שמחה לספר לילדים ולנכדים שלי שנשאתי על גבי את המציל ושהייתי הראשונה שבירכה אותו. למרבה הצער אין לבני מיני ילדים."

"טוב," אמר בסטיאן, "אם כך, אספר לך עכשיו סיפור שיתגשם במלואו. ואני רוצה לספר אותו רק לך, ולך בלבד, כי הוא שייך לך."
אחר כך נטל בסטיאן את אוזנה הארוכה של ייכה בכף ידו ולחש לתוכה: לא רחוק מכאן, בתוך יער קטן של פרחי לילך, ממתין לך אביו של בנך. זה סוס לבן עם כנפיים מנוצות של ברבור. הרעמה והזנב שלו ארוכים כל כך, שהם מגיעים עד הקרקע. הוא עוקב אחרינו בחשאי כבר כמה ימים, כי הוא מאוהב בך לגמרי."
"מאוהב בי?" קראה ייכה כמעט בבהלה. "אבל אני הרי רק פרדה וכבר לא צעירה בכלל!"

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

*

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת בגלל שאף שהן מופשטות (כמו כל מפה) ושומרות על דיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה http://mahberet.net/2012/08/15/mississippi-river/

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת כי אף שהן מופשטות כמו כל מפה  ומחויבות לדיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה.

5. למפות את פנטסיה

…כל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז. מובן שיש הבדלים רבים בין ארצות הלעולם-לא השונות. בארצו של ג'ון, לדוגמה, היתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטנן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות.

מתוך פיטר פן – ג'יימס מתיו ברי מנסה להסביר את הגיאוגרפיה של ארץ לעולם-לא

~

ועכשיו מתבקש לעצור לרגע כדי להסביר דבר ייחודי בגיאוגרפיה של פנטסיה. יבשות וימים, הרים ונהרות אינם ממוקמים שם בקביעות כמו בעולמם של בני האדם. לכן לדוגמה, אי אפשר בשום פנים ואופן לשרטט מפה של פנטסיה. אף פעם אי אפשר לחזות מראש איזו ארץ תשכון מעבר לגבולה של ארץ אחרת. אפילו רוחות השמיים משתנות שם מאזור לאזור. קיץ וחורף, יום ולילה פועלים בכל אזור על פי כללים אחרים. אפשר לחצות שם ישימון חרוך שמש ולהגיע מיד אחריו לשדות שלג קפואים. בעולם הזה אין מרחקים שאפשר למדוד, ולכן למילים "קרוב" ו"רחוק" יש משמעות שונה לגמרי. כל הדברים האלה תלויים במצב רוחו וברצונו של ההולך בדרך מסוימת.

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

(כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה, It's all in the mind)

*

6. גרוגראמן, פרספונה וכל השאר

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

בסיפורו של גרוגראמאן, האריה שמת כל לילה בארמונו המכושף ובבוקר קם לתחייה, יש מרכיבים מסיפור פרספונה עם גרגר אמור ופסיכה. וזה רק דוגמית מהבליל המיתולוגי שהסתנן לספר, מהספינקסים ש(לא) נותנים לעבור, ועד למחווה כמעט מפורשת לאודיסאה (הזיקה לאודיסאה בכלל שווה בדיקה, כי יותר ממחצית הספר מלווה את בסטיאן-אודיסאוס בדרך הביתה). ובאופן ספציפי התכוונתי לשיחת אטריו וגמורק כגלגול של שיחת אודיסאוס והקיקלופ. כמו אודיסאוס גם אטריו מכנה את עצמו "אף-אחד" וחושף את זהותו האמיתית ברגע האחרון, מה שעולה לו בעיכוב ואפילו בסיכול לכאורה של שובו הביתה (עד שמופיע דרקון המזל והופך את גורלו, ועל הפלא הזה של המזל כבר כתבתי בפוסט הקודם).

ועל זה אפשר להוסיף את האחים גרים כמובן (כבר נדרשתי לזיקה בין פרשת המשאלות של בסטיאן לזו של אשת הדייג למשל), או את הקריצה לברון מינכהאוזן, כשאטריו לא מצליח לחזור על המעלל שלו ולמשות את סוסו מבצת העצב.

ולפני שאאריך עד אינסוף ואולי קצת אחרי, אני מפסיקה כדי למנות כמה מהשמות שהזכרתי: רולאן בארת, מיכאיל בולגאקוב, איטאלו קאלווינו, בורחס. לא זרקתי אף שם בקלות דעת; בין "גן השבילים המתפצלים" של בורחס למשל (זה שאמר, "תמיד דמיינתי את גן עדן כסוג של ספרייה"), לבין "הסיפור שאינו נגמר" יש מארג שלם של זיקות. למשל, כשהמספר של בורחס שואל את עצמו במהלך הסיפור "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי", ובין שלל התשובות שכולן מתכתבות עם אנדה, נמצאת גם התשובה המחזורית:

נזכרתי באותו לילה שבמרכז "אלף לילה ולילה", כאשר המלכה שחרזאדה (בשל פיזור דעתו המאגי של המעתיק) מתחילה לספר את הסיפור של אלף לילה ולילה, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו הלילה עצמו שעליו היא מספרת וכך עד אינסוף.

מתוך, חורחה לואיס בורחס, "גן השבילים המתפצלים" תרגם יורם ברונובסקי (כשהלכתי לבדוק באיזו שנה פורסם הסיפור – מתישהו בשנות הארבעים – הבליח מאחרית הדבר המידע הבא: אביו של בורחס כתב דרמה בשם "לקראת האַיִן" שעניינה אכזבתו של אב מבנו).

והלא לופ כזה בדיוק מתרחש אצל הזקן מההר הנודד.
ואם לא די בשמות שאמרתי, אנדה עצמו טוען שגם שייקספיר נדד בפנטסיה. זה היה כל כך מזמן ששמו שובש מעט: "שמו היה שוקספיר או משהו דומה לזה," הוא כותב.

*

והפוגה קצרה, לסיפור אמיתי. בחיים הקודמים שלי בתיאטרון הבובות הכרתי עיתונאי שנדד בין פסטיבלי בובות. פעם באיזו שיחה של כלום, הוא פתאום הצהיר שמיכאל אנדה הוא "שקרן מקצועי". בימים ההם עוד לא קראתי אף מילה של אנדה כך שלא התנגדתי, רק עוצמת התיעוב נצרבה. "שקרן מקצועי" זה לא סתם עלבון, למחברו של "הסיפור שאינו נגמר" זה העלבון האולטימטיבי. כי השקרים הלא מכלים את פנטסיה, ככל שהם מתרבים מתפשט החידלון. זה היה לפני שנים רבות. אני עדיין חושבת על העיתונאי ההוא לפעמים. הוא היה בן שישים בערך, אוסטרי ואולי גרמני, עם יציבה קצת שמוטה, כמו של בלון ישן (אף שהיה רזה וגבוה) וזקן מטופח. אני יודעת שזאת שטות, אבל לפעמים אני תוהה על המקצוע המופרך שלו, "עיתונאי בובות", אם זה לא היה כיסוי או משהו, כי איפה יסתובבו טיפוסים כמו גמורק אם לא בפסטיבלי בובות, הטריטוריה של מבוגרים ילדיים שמועדים לבקר בפנטסיה ולשקם את המעברים.

*

ובחזרה לעניננו: מאז שפורסם "הסיפור שאינו נגמר" עוד לא חלפו ארבעים שנה. זה פחות מהרף עין בנצח הספרותי, אבל אנדה כבר הספיק להשפיע על אינספור ספרי וסרטי פנטסיה. אני לא מומחית גדולה (אני מצד האגדות) אבל אפילו ככה מהמותן: סדרת לב של דיו של קורנליה פונקה נולדה ישירות מן הסיפור. "מפלצות בע"מ" של דיסני ופיקסאר מתבסס בין השאר על הרעיון שכל דלת במציאות יכולה להוביל למקדש (מפעל) אלף הדלתות. וג'יי קיי רולינג חייבת לאנדה רבות, מהארכיטקטורה הנזילה המפתיעה ושוחרת הטוב של הוגוורטס (גלגול של בית השינוי / בית התמורות), ועד לראי של ינפתא שמשקף את משאלת הלב היקרה ביותר של מי שצופה בו שהוא גלגול של שער המראה הקסומה.

למטה, אניש קאפור, sky mirror 2010-2011 (נזכרתי בגלל שער המראה הקסומה העגול והירחי)

יכול להיות שלא קראתי את הספרים הנכונים. אשמח אם תתקנו אותי, אבל אני לא מעלה בדעתי אף שייקספיר עכשווי שניזון מן "הסיפור שאינו נגמר". והמסקנה הפזיזה אבל נחרצת היא שגם אם הגמורקים לא הכחידו את פנטסיה הם בהחלט הצליחו לכווץ אותה ולסמן אותה כמשהו קצת נחות של ילדים*. הפלא הזה של "הסיפור שאינו נגמר", שבו הסיפור לא עובר רק מאב לבנו (כמקובל וכמו ב"הגדת לבנך" של פסח) אלא גם בכיוון ההפוך: מבסטיאן לאביו, מן הקיסרית הילדית לזקן מההר הנודד, הפלא הזה נכחד. ומכיוון שגם אני כמו בסטיאן לא מאמינה שהחיים אמורים להיות אפורים בלי פלאים וסודות, זה מעציב אותי מאד.

* לא נחות בעיני כמובן, אני חושבת שאסטריד לינדגרן למשל היתה צריכה לקבל פרס נובל לספרות, אבל אף סופר ילדים עוד לא זכה לזה, הם בכלל לא נספרים כשמדברים נכבדות.

*
עוד באותם עניינים

פרוייקט מרי דה מורגן

בעניין הארוקי מורקמי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותו לענת

הגמד חוטם ואני

Read Full Post »

כבר כתבתי כאן פעם איך התחלתי לפקפק בקיומו של "סיפור הנסיך המשותק" וכבר חשבתי שחלמתי אותו, ופתאום גיליתי את הסיפור ממש בתחילת הגרסה המלאה של "אלף לילה ולילה" (בכרך הראשון מתוך 30). והוא היה בדיוק כמו שזכרתי: צבעוני ומסתורי וחנוק ומלא חיים ואושר, ממיר את הפחדים הכי גדולים שלי בדימויים עוצרי נשימה. אני זוכרת שקראתי לאט כדי לא לבזבז, ואז בעיצומו של הלילה התשיעי כשמסתיים "סיפור הנסיך המשותק", שהרזד מצהירה:

ואולם אין זה נפלא יותר ממה שאירע לסַבָּל.

אני זוכרת שצחקתי כשקראתי את ההבטחה הזאת. צחוק של אי אמון ושמחה. ובעודי צוחקת התחלתי לקרוא את "סיפור הסבל ושלוש העלמות".

הוא נפתח בסבל רווק (כך כתוב במפורש) שנשען על הארגז שלו בשוק של בגדד וממתין ללקוחות. אישה יפהפייה והדורה ניגשת אליו ומורה לו ללכת אחריה והסבל המאושר מברך את מזלו. כמה עמודים דחוסים מוקדשים לשופינג של פירות ופרחים, דברי מתיקה, בשרים, בשמים והשד יודע מה עוד. כשהארגז עולה על גדותיו הם מגיעים לארמון. האישה המסתורית נוקשת בדלת שנפתחת על ידי יפהפייה רמת קומה המתוארת לפרטי פרטים, עד לטבורה "שיכול להכיל אוקיה של משחת לובן-יבה" (!). הסבל לא יודע את נפשו, וכבר צצה יפהפייה שלישית, וכל השלוש (המכוּנות, עקרת הבית, העלמה והשוערת) פורקות את משאו ומשלמות לו בנדיבות. ואחרי משא ומתן הן מסכימות שיישאר, בתנאי שיציית ולא ישאל שאלות (זה חרוט גם על השער במי זהב: "אל תשיח במה שלא מעניינך, שלא תשמע מה שלא יהיה לרצונך").

במרכז הארמון יש אולם עם בריכה, וכל הארבעה עורכים משתה על שפתה.

"סיפור הסבל ושלוש העלמות" מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974) אצל פאזוליני הסצנה כמעט אגבית, עדינה וכמעט מלנכולית על אף הצחקוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

"סיפור הסבל ושלוש העלמות", מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974). אצל פאזוליני יש בסצנה משהו אגבי, עדין וכמעט מלנכולי על אף הצחוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

אני מצטטת מתרגומו המלבב של יוסף יואל ריבלין (אביו של נשיאנו):

"…לֹא פָסְקוּ לִשְׁתּוֹת וְהַסַּבָּל בֵּינֵיהֶן. הָיוּ מְרַקְדוֹת וּמְשַׂחֲקוֹת וּמְזַמְּרוֹת זְמִירוֹת וְשִׁירִים וְשִׁירֵי לַעַג. הִתְחִיל הַסַּבָּל מִתְעַסֵּק אִתָּן, נוֹשֵׁק וְנוֹשֵׁךְ, מְלַטֵּף וּמְגַפֵּף וּמְלַפֵּף אוֹתָן וְעוֹשֶׂה כָּל מִינֵי תַעְתּוּעִים. הָיְתָה הָאַחַת תּוֹחֶבֶת תּוּפִינִים לְתוֹךְ פִּיו, וְהַשְּׁנִיָּה מְלַטְּפָתוֹ; זוֹ מְטַפַּחַת לוֹ עַל גַּבֵּי לְחָיָיו וְזוֹ מַטִּילָה פֶּרַח כְּלַפָּיו, וְהָיָה מִתְמוֹגֵג בְּתוֹכָן מִתַּעֲנוּג, מִתְמוֹגֵג, כְּאִלּוּ הָיָה שׁוֹכֵן בְּגַן-עֵדֶן עִם הַבְּתוּלוֹת שְׁחוֹרוֹת-הָעָיִן.

… כְּשֶׁגָּבְרָה עֲלֵיהֶן הַשִּׁכְרוּת, קָמָה הַשּׁוֹעֶרֶת וּפָשְׁטָה שִׂמְלוֹתֶיהָ, עַד שֶׁעָמְדָה עֲרֻמָה וְעֶרְיָה. פָּרְעָה שַׂעֲרָהּ וְנָפַל עַל גֵּוָהּ כְּמָסָךְ, וְהֵטִילָה עָצְמָה לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה. שָׂחֲקָה בַמָּיִם וְצָלְלָה כְּבַר-וָז וְזוֹרְרָה. נָטְלָה מִן הַמַּיִם לְתוֹךְ פִּיהָ וְזָרְקָה אוֹתָם עַל הַסַּבָּל, אַחַר-כָּךְ רָחֲצָה אֶת אֲבָרֶיהָ וּבֵין יְרֵכוֹתֶיהָ. קָפְצָה וְעָלְתָה מִן הַמַּיִם, וְהֵטִילָה עָצְמָה בְּחֵיק הַסַּבָּל, וְאָמְרָה כְּשֶׁהִיא מַרְאָה עַל חֵיקָהּ: "אֲדוֹנִי, מַה שֵׁם זֶה?" אָמַר: "רַחְמֵךְ". אָמְרָה: "כֵּיצַד? כְּלוּם אִי אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ?" תָּפְשָׂה בְצַוָּארוֹ וְטָפְחָה לוֹ עָלָיו.

והסבל ממשיך ומנחש: פַרְג' שלך, כּוּס שלך, זֻנבּוּר, וכן הלאה, ובכל פעם שהוא טועה מכות אותו כל השלוש, "עד שצבה צווארו מן הטפיחות, ושמו אותו בזה מטרה לצחוקן. אמר להן: "ומה כינוי אתן מכנות אותו?" אמרה העלמה: "דינדנה של אמיץ הלב." אמר הסבל: "תודה לאל שניצלתי. דינדנה של אמיץ הלב."

הם חוזרים לשתות, ועד מהרה מתפשטת גם השנייה וקופצת למים ויוצאת ונשכבת בחיק הסבל, ורומזת "על בית סתרים שלה" ושואלת, "אור עיני, מה שם זה?" והוא שוב מנחש וטועה. בצר לו הוא מנסה שוב ושוב את ה"דינדנה של אמיץ הלב", אבל זאת לא התשובה הנכונה, והן ממשיכות להתגלגל מצחוק ולהכות עד שהוא אומר: "אחיותי, ומה שמו?" "השׂוּמְשָׂם הקלוף," הן עונות, וארבעתם חוזרים לשתות עד שקמה השלישית והיפה מכולן, והסבל משפשף את עורפו המסכן ואומר: "עורפי וכתפותי, בידך אלוהים אפקיר אותם." וגם היא מתרחצת ומתיישבת בחיקו "ורמזה על אותו מקום ואמרה: "אדונדוני, מה הוא זה?" והסבל כמובן מנחש וטועה וסופג עד שלבסוף הוא נכנע ושואל, ונענה: "מלונו של אבו מנצור".

ואז קם הסבל עצמו ומתפשט ומתרחץ בדיוק כמותן, ונשכב בחיקן המשולש ומצביע על אברו ושואל מה שמו. והן מתפקעות מצחוק ומנחשות וטועות וחוטפות נשיכות וחיבוקים. באמצע הסצנה הזאת שהרזד משתתקת, כי נגמר הלילה, וכמובן ששהריאר לא מוציא אותה להורג. ולמחרת, כשהסיפור מתחדש, מתברר שהזין של הסבל הוא הפֶּרֶד שפולש לדינדנה (אחו) של אמיץ הלב, "השומשם הקלוף מאכלו, ובמלון אבו מנצור יבלה לילו." וכולם צוחקים עד שהם נופלים על גבם.

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני אעצור פה, אף שזו רק פתיחת הסיפור. תיכף יתדפקו על הדלת שלושה קבצנים פרסים שזקניהם ושער ראשם וגבותיהם מגולחים ושלושתם עוורים בעינם השמאלית, ואחריהם יגיעו גם הכליף והמשנה שלו מחופשים לסוחרים מטבריה (כן, טבריה!), והסיפור יסתעף ויתרחק משמחת הפתיחה.

יש משהו שמח בסקס של "אלף לילה ולילה", לא מתחסד ולא פוריטני ולא רציני עד מוות (מכה בפני עצמה). זה לא כל כך פשוט כמובן; לפניו ומאחוריו ומשני צדדיו של הסקס השמח הזה יש תועפות של כעס ועצב וכאב; התשוקה הפרועה של שלוש נשים אחרות (שתי מלכות בוגדות וחטופה אחת עם אובססיית נקם) היא שמניעה את סיפור המסגרת ומספקת לו דלק עלילתי ורגשי לאלף לילות. ובמחשבה נוספת – אפילו החטופה מסיפור המסגרת שאונסת את שני המלכים ומסובבת על אצבעה מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות, כמספר הגברים שאיתם הצמיחה קרניים לשד, נשמעת לי פתאום כמו אנבל צ'ונג על כל מה שמשתמע מזה.

גם לשלוש המתרחצות יש סודות כבדים שייחשפו בהמשך. אבל זה לא פוגע בחיות, בחושניות ובתשוקת המשחק המשותפת לכולם: לעלמות, לסבל ולמספרת. ותשוקת המשחק מחזירה אותי לצורה, שאינה מכזיבה (אותי, לפחות) אף פעם.

בחממה של תיאטרון הקרון אנחנו עוסקים עכשיו במבנים סיפוריים, ביחוד במבנים סדרתיים שנפוצים מאד בספרי ילדים, בזכות האיזון המענג בין הצפוי (האלמנט החזרתי בסדרה) והמפתיע. ולפנטזיה האירוטית של הסבל ושלוש העלמות יש מבנה סדרתי מושלם עם סוף פיוטי ומצחיק, מבריק כמו פתרון חידה; כל מה ש"תלוי על הקיר" במערכה הראשונה, מתחבר במערכה האחרונה לתמונה מפתיעה וצפויה (בדיעבד) כאחד.

אני אוהבת צורות, תמיד אהבתי. וזה מרגש אותי, הסובלנות והגמישות והעוצמה והניטרליות של הצורה שלא מפלה בין מזרח למערב, שיכולה להכיל פנטזיה אירוטית ושיר ילדים באותו חן. כי מבחינת המבנה, סיפור הסבל ושלוש העלמות כמעט זהה לשיר הילדים הידוע מ"אמא אווזה":

אילו כל הימים היו ים אחד
איזה ים גדול זה היה!
אילו כל העצים היו עץ אחד
איזה עץ גדול זה היה!
אילו כל הגרזנים היו גרזן אחד
איזה גרזן גדול זה היה!
אילו כל האנשים היו לאיש אחד
איזה איש גדול זה היה!

ואילו לקח האיש הגדול
את הגרזן הגדול
וכרת את העץ הגדול
אל תוך הים הגדול –

איזה בום גדול זה היה!

(תרגם אורי סלע)

*

עוד בסביבה

היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג (חלק ראשון) לחלק השני

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

"זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני" על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

בפנטזיות שלי אני גבר

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

*

Read Full Post »

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

אלוהים, סטרפטיז

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן.

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה עכשוויות בגרפיותן) של מלאך הבשורה

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה נורמלית של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מצחיק ומהפנט בקבוצת המלאכים הזאת

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »

והנה הגענו סוף סוף ל"סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. בפעם הקודמת כתבתי איך הדייג הערים על השד והחזיר אותו לקומקום ואיך השד התחנן והבטיח להעשיר אותו, ולבסוף הוביל אותו לאגם נידח בין הרים. עצרתי ברגע שבו העלה הדייג ברשתו ארבעה דגים מוזרים: לבן וצהוב ואדום ותכלת והביא אותם למלך. זהו התקציר של עשרות  עמודי ההמשך:

הדגים נמסרים למבשלת החדשה שמטגנת אותם במחבת, ולפני שהיא מספיקה להפוך את הדגים נבקע הקיר ועלמה יפהפייה והדורה יוצאת מתוכו, נועצת קנה סוף במחבת ושואלת את הדגים: האם אתם עומדים בדיבורכם? שלוש פעמים, עד שהדגים נושאים את ראשם ועונים: הן, הן. ומדקלמים: אם תשובי נשוב, ואם תקימי הברית נקים,/ אך אם מסתלקת את אנחנו נקיים. ואז הופכת העלמה את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. כשהטבחית מקיצה מעלפונה היא אומרת לעצמה: "בריקוד כידוניו הראשון נשבר בידו הכידון," ושוב מתעלפת עד שהמשנה למלך "מנדנד אותה ברגלו". ושוב קוראים לדייג שמביא עוד ארבעה דגים והכל חוזר על עצמו בדיוק. בפעם השלישית המשנה ממלא את תפקיד המבשלת והמלך צופה, ומתוך הקיר יוצא גבר כושי שפונה לדגים ב"קול חרדות", והשאר חוזר על עצמו כמו בפעמים הקודמות. המלך המסוקרן חוקר את הדייג ומגלה שהאגם, שמעולם לא שמע על קיומו, נמצא מהלך מחצית השעה מארמונו. הוא יוצא לשם בראש חילותיו וחומק באישון לילה כדי לפתור את התעלומה. אחרי צעידה ארוכה הוא מגיע לארמון שחור. הוא משוטט בחדרים המפוארים והנטושים ומציץ לחצר המלאה ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח. קול בכי מוביל אותו לעלם יפהפה ואומלל. "איך לא אבכה בשעה שזה מצבי?" עונה העלם לשאלת המלך, ותוך כדי כך הוא מפשיל את בגדיו ומתברר שממותניו ומטה הוא עשוי אבן. "אמנם לדגים אלו ולי סיפור נפלא," הוא מכריז, "שאילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין, היה למשל ומוסר לכל לוקח מוסר."
העלם היה פעם נסיך מאושר. לאחר מות אביו נשא את בת דודו וחי איתה באהבה. ערב אחד, כששכב בעיניים עצומות שמע את השפחות משוחחות על בוגדנותה של אישתו. בלילה ההוא שפך את סם ההרדמה שהכינה לו, העמיד פני ישן ושמע אותה מקללת אותו ומייחלת למותו, ואחר כך מתייפה ומתבשמת, נוטלת את חרבו ויוצאת מן הארמון. הנסיך עקב אחריה לחושה בין ערימות אשפה ובה "עבד כושי, שפתו האחת ככיסוי קדרה מעל לשפתו השנייה הדומה לסוליה של נעל". העבד מלקק חול, מצורע ולבוש סמרטוטים, מחרף את המלכה ומכנה אותה "כלבה סרוחה ושפלה שבלבנים" שמשתמשת בו לסיפוק תאוותה. והמלכה מתרפסת לפניו ואוכלת מידיו עצמות עכברים מבושלים, וכשהם מתחילים להזדיין (או אולי רק כשהם נרדמים, זה לא לגמרי ברור) הנסיך מתפרץ ומכה את העבד בחרבו. למחרת בבוקר הוא מגלה שאשתו גזזה את שערה ולבשה בגדי אבל, בטענה שאִמהּ נפטרה, אביה נפל במלחמת מצווה, אחיה האחד מת מנשיכת נחש, ואחיה האחר נקבר במפולת. היא מקימה אחוזת קבר ומשכנת בה את אהובה. הוא לא מת לגמרי, רק הפך לצמח. כל יום היא מאכילה אותו ומתחננת לפניו שיתעורר. אחרי ארבע שנות אבל הנסיך המעוצבן חושף את חלקו באסונה, והמכשפה (עכשיו מתברר שהיא מכשפה) נוקמת בו והופכת את חציו לאבן. את הממלכה היא הופכת לאגם ואת האנשים לדגים צבעוניים: המוסלמים לבנים, הנוצרים תכולים, היהודים צהובים והאמגושים אדומים. וכל יום היא מלקה את הנסיך עד שדמו שותת וכשהוא מתחנן שתחוס עליו היא אומרת: ואתה חסת עלי והשארת לי את אהובי?
המלך נחלץ לעזרתו של הנסיך. ראשית, הוא הורג את העבד ותופס את מקומו. כשהאישה מגיעה הוא מתלונן שהבכי של בעלה וקללות הדגים המכושפים מפריעים לו להחלים. בן רגע היא מסירה את הכישוף ומיד הוא מבתר אותה לשניים בחרבו. סוף טוב הכל טוב: המלך מאמץ את הנסיך. הם חוזרים ביחד לארצו הרחוקה (ברגע שמוסר הכישוף היא מתרחקת). שניהם נושאים את בנות הדייג ומרעיפים כל טובה אפשרית על ראשו. "ואולם אין זה נפלא יותר," רומזת שהרזד, "ממה שארע לסבל…"

כשהריתי את בני הבכור פחדתי שהאימהות תמחק לי את היצירה ותתפוס את מקומה. לכן הקדמתי תרופה למכה; ברגע שנכנסתי להריון התחלתי לעבוד על הצגה חדשה, בהשראת "סיפור הנסיך המשותק". עוד בילדות הרגשתי שהדימויים העזים והצבעוניים שלו לא מגיעים אלי ממקור חיצוני אלא כאילו נִכְרו מתוכי, וכשגדלתי הבנתי גם למה: הסיפור המפותל והמותח הזה שעונה כביכול על כל דרישות המעשייה (טובים נגד רעים, סוף טוב וכולי) הוא בעצם דיוקן קבוצתי של אנשים הסובלים מאותה מצוקה: "תקיעוּת", זה היה השם שנתתי לה. זה היה הפחד הגדול שלי בילדותי, בנעורי, להיות תקועה, לא חיה ולא מתה כמו כל גיבורי הסיפור: כמו הנסיך שחציו אבן וחציו בשר, וכמו השד שכלוא בצינוק הקומקומי, וכמו העבד ששוכב כמו צמח באחוזת הקבר שלו, וכמו המלכה שמתרוצצת בין הכעס על הנסיך לאבל על המאהב (כל יום אותו דבר, בלוּפּ), וכמו הציפורים החסומות על ידי רשת הזהב וכמו דגי המחבת המדברים. אפילו לארמון בסיפור יש שתי דלתות, אחת פתוחה ואחת נעולה; אנשים, נשים, שדים, בעלי חיים ודוממים, כולם משקפים זה את זה ואת התקיעות שבה הם לא חיים ולא מתים. הסיפור אמנם נפתר במין דאוס-אקס-מכינה, אבל במציאות נראה לי בלתי אפשרי להיגאל לנצח מן התקיעוּת. "אין לזה סופ" כתבתי בתוכנייה, בפרץ פוטוריזם ספונטני.

תוכניית ההצגה.

תוכניית ההצגה (שעצבתי בעצמי). הכריכה היתה עשויה משתי שכבות, התחתונה מנייר והעליונה מנייר פרגמנט. על כל שכבה היה מצויר חצי נסיך. החלק התחתון הגיאומטרי הוא מחווה לאוסקר שלמר ולבלט הטריאדי שלו. רציתי להדגיש את האנדרוגניות. את הכפילות המגדרית. אני הייתי הנסיך אבל לא התחפשתי לגבר בשום פנים.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

.

ההצגה שלי היתה אפילו יותר חזותית מהמקור. ויתרתי על האליבי העלילתי וחתכתי ישר לדימויי תקיעוּת. "פסל תיאטרלי" קראתי לזה, כלומר רצף של תמונות חיות עם מעברים אסוציאטיביים. עכשיו זה נשמע מובן מאליו אבל אז לא הכרתי שום מודל כזה. ניחשתי וגם המצאתי אותו תוך כדי הליכה. בכל פעם שהגעתי לשד למשל, כיביתי את כל האורות. רציתי שהקהל יחווה את החושך שלו מבפנים.

הרעיון הבסיסי שלי היה פשוט: להציב רגלי אבן במרכז הבמה ולעמוד בתוכן, מתחת לרשת עם ציפורים. גופי יהיה החלק החי של הנסיך. אבל ממה להכין את רגלי האבן? שַׁיִשׁ לא בא בחשבון; גם כבד מדי וגם אחד לאחד. לא רציתי חומר שמתחזה לאבן. ניסיתי לפצח את מהות הכישוף. מה זה בעצם רגלי אבן? זה לא אבר אלא מבנה; מבנים לא יכולים לזוז. הגיאומטריות הקפואה שלהם הפוכה מהצורות האורגניות החיות של הגוף.

עיצבתי את הרגליים בצורת מדרגות שלא מובילות לשום מקום, ועליהן רשמתי את גופו של הנסיך. בעירום, כי תקיעוּת זה גם סירוס. כי אישתו חגרה את "חרבו" והפכה אותו לאבן ממותניו ומטה. יש יותר מפורש מזה?

ובכלל – מי שיפתור את תעלומת איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה כל כך לספר ילדים, כלומר יצביע על העיבוד שקראתי בילדותי, יקבל ארבע מאות דינר זהב מהשולטן. (התעלומה נפתרה בינתיים. הפתרון כאן).

רגלי אבן, מתוך

רגלי אבן, מתוך "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי", פוליאסטר עם סיבי זכוכית, מראות, שקפים, חלוקי נחל. עיצוב מרית בן ישראל

.

בחודש התשיעי להריוני (אז עוד ספרו בחודשים) הודעתי שאני לא יולדת עד שאני לא גומרת את הרגליים. אהוב לבי, שיודע כמה אני רצינית בנושאים כאלה, היה מברר כל יום: גמרת כבר את הרגליים? (בתשובה לשאלתכם – כן, גמרתי אותן וילדתי). עיצבתי אותן מפוליאסטר צהבהב עם סיבי זכוכית. לפוליאסטר היה ברק קריר פלסטיקי-שֵׁישי. והיה לו עוד יתרון: כשהדליקו אור מאחוריו הוא נהיה שקוף. ברגע מסוים בהצגה נדלק אור קטן מאחורי הזין וראו את צל היד שלי מטייל על קווי המתאר שלו. בהצגת הבכורה נקלע לאולם זבוב שנמשך אל הזין המואר. הצללית שלו פלשה לתוך ההזיות של הנסיך. הפוגה קומית.

על רגלי הפוליאסטר הנחתי כמה חלוקי נחל בשביל החומריות. בצרפת ניגש אלי איש אחרי ההצגה: זה כמו אבנים קטנות שמניחים על קבר, הוא אמר. זה לא עלה בדעתי אבל כמו שכתבה נורית זרחי "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

כל זה קרה הרבה אחר כך. אני חוזרת לאחור; כמה חודשים אחרי הלידה צללתי שוב לעבודה. מריו קוטליאר שניהל את תיאטרון הקרון ואהב למלא את תפקיד הפיה הסנדקית, הזמין את עודד קוטלר לראות חזרה. עודד היה אז המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. מלבד העיצוב (שרק חלקו מופיע בתמונה) היו לי חמש דקות של הצגה. הוחתמתי על חוזה מאיים. אם לא אעמוד בלוח הזמנים אצטרך לשפות את פסטיבל ישראל (לשַׁפּות זה לפַצות בז'רגון המשונה של החוזים) בסכום אגדי. גרנו אז ברח' צפת בנחלאות, בדירה עם חדר-קבר-שינה בלי חלונות. התינוק היה מתעורר בין חמש לעשרים פעם בלילה, גם כשישן בזרועותי. אהוב לבי למד בטכניון ולן בחיפה פעמיים בשבוע. הלכתי לישון וקמתי עם הציפורים. לא היה לי מחזה או תסריט, רק מושג עקשני עמום וברור כאחת על התוצאה. לפעמים נתקעתי. לשבוע. לחודש. מעבר לכביש גרה אישה צעירה. הייתי רואה אותה מהמרפסת מוציאה את כריות הריפוד וחובטת בהן לפי הסדר. אחר כך היתה תולה כביסה; מנערת כל בגד ומותחת אותו על החבל. יום אחרי יום, בשיא הנחת והשליטה. קנאתי בה כמו שמקנאים במשהו לגמרי דמיוני. עד היום אני מקנאה.

הופעתי קצת בארץ ובחו"ל; איטליה, גרמניה, הולנד, פולין. יום אחד בפסטיבל שרלוויל בצרפת, הצביע עלי מישהו ברחוב והתחיל להסביר לחבריו בצרפתית חפוזה ונלהבת על ההצגה. ופתאום הוא פנה אלי וציווה: קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ! (המשיכי, המשיכי, המשיכי!) כך, שלוש פעמים, כמו השבעה. צחקתי וקצת התפלאתי. לא עלה בדעתי להפסיק באמצע המשחק.

כמה שנים אחר כך יצרתי את הוי, אילו… על פי שלוש אחיות של עגנון. זו היתה תקופה אפלה, מייאשת. הצגתי בזירה הבינתחומית שקראו לה אז "הבמה". התיאטרון היה מוזנח ומטונף. הייתי שוטפת את הבמה כמו סינדרלה לפני כל הצגה. מוכר הכרטיסים איחר באופן קבוע, בטענה שממילא לא בא קהל. בזה לפחות הוא צדק. לפעמים היה אפשר לספור את הצופים על אצבעות יד אחת. יום אחד טילפן מישהו לתיאטרון ודרש לדבר איתי בטענה שההצגה שינתה את חייו. קצת אחר כך חלמתי חלום: אני יושבת על שפת המדרכה ברח' יפו בירושלים עם בני הבכור ומספרת לו בלשון עכשווית ומעט עילגת את הסיפור התנ"כי על חורבן סדום. אני מתעלמת מהמכוניות והאוטובוסים החולפים על פנינו בשאגה ואומרת: "ואז אברהם התחנן ואמר, אבל מה איכפת לך אלוהים, גם אם יש עשרה צדיקים…" דמעות זולגות מעיני ואני חושבת לעצמי, עדיין בתוך החלום, שמעולם לא שמתי לב כמה הסיפור מרגש.

וקצת אחר כך אמנם החרבתי את סדום. עזבתי את התיאטרון. ערקתי לכתיבה.

*

לחלק הראשון של הסיפור – הדייג והשד ואני

חמסין באושוויץ או הנסיך המשותק בפולין

על שלוש אחיות מאת עגנון

על מוכרת הגפרורים (ההצגה הראשונה שעשיתי)

*

Read Full Post »

ערב אחד, לפני שנים רבות, חלפנו א' ואני על פני דוכן צדדי של שבוע הספר. זה לא היה דוכן רשמי אפילו אלא מעין שולחן מתקפל של פיקניק שמאחוריו ישבו שני זקנים. מה שמשך אותי אחורה במין דאבל טייק קומי, היה מארז אדום של ספרים – כל כרכי אלף לילה ולילה בתרגומו (המופלא, המלבב והחושני) של יוסף יואל ריבלין. קנינו. ארגז האוצר הגיע בדואר כעבור כמה ימים וכבר בכרך הראשון מצאתי את "סיפור הנסיך המשותק", משובץ כמו אבן יקרה בתוך "סיפור הדייג".

שנים חיפשתי את הסיפור הזה. התגעגעתי אליו מילדות. לא זכרתי את הרצף, רק כמה דימויים צבעוניים שנחרטו לי בחודי מחטים בזוויות העין: זכרתי נסיך שהפך ממותניו ומטה לאבן מתייפח בתוך פאטיו יפהפה, בין ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח ממנו. זכרתי אגם עם דגים בארבעה צבעים: לבן ואדום ותכלת וצהוב. זכרתי שהם היו פעם אנשים, וזכרתי טבחית שמטגנת את הדגים ופתאום נבקע הקיר ועלמה יפהפייה מגיחה ממנו ופונה אל הדגים המטוגנים למחצה, והם מרימים את ראשם ועונים לה, ואז היא הופכת את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. זכרתי שזה קורה שלוש פעמים, שבפעם השלישית מגיח מן הקיר כושי ענק שמרעים בקולו על הדגים. כל כך רציתי שזה יקרה גם לי. בכל פעם שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון היתה מבשלת ארוחת צהריים לאחותי ולי, הייתי משגיחה על הקיר בחשאי בתקווה שעלמה יפהפייה תצא ממנו, או אפילו כושי זועם שיעלים את השממון של חיי. (התודעה שלי היתה אוסף ניסוחים מליציים מתוך הספרים שבלעתי).

במפגש המחודש עם "סיפור הנסיך המשותק" התברר לי עד כמה ולמה אני מחוברת אליו בעשרות נימים ועורקים ושכבות של פרוזה ושירה. ואם לא כתבתי עליו עד כה, זה רק משום שלא ידעתי ממה להתחיל. וגם עכשיו אני לא יודעת. אני פשוט מתחילה. מהסיפור על הדייג שהערים על השד, סיפור שמוביל כמו מסדרון ל"סיפור הנסיך המשותק" אבל יש בו הרבה יותר מזה.  ולשם כך צריך לספר אותו מהתחלה.

ובכן, היה היה דייג עני שהיה משליך את רשתו רק ארבע פעמים ביום.

מתוך סרטו של פול אוסטר "עישון"

מתוך סרטו של פול אוסטר "עישון"

למה דייג עני משליך את רשתו רק ארבע פעמים ביום? ככה. אין הסבר. כמו אוגי, גיבור עישון סרטו של פול אוסטר (מהסיפור המוזר על פול אוסטר וסופי קאל) שמציב את מצלמתו מדי יום בנקודה קבועה ומתעד רגע אחד. השרירותיות הזאת מוסיפה גם לסיפורו של הדייג ממד מיצגי-משחקי-פילוסופי.

מתוך האלבום של אוגי, גיבור "עישון". כשאומרים לו שכל התמונות אותו דבר הוא עונה שכולן אותו דבר, אבל כל אחת שונה.

מתוך האלבום של אוגי, גיבור "עישון". כשאומרים לו שכל התמונות אותו דבר הוא עונה שכולן אותו דבר, אבל כל אחת שונה.

.

יום אחד הוא שולה נבלת חמור ואחריה כד מלא טיט ואחריו שברי זכוכית וחרסים, ולבסוף הוא דג קומקום כבד מנחושת קלל חתום בעופרת עם השבעות. הוא מסיר את החותם והופך את הקומקום. בהתחלה נראה שהוא ריק.

פתאום יצא עשן מן הקומקום ועלה עד לענני שמיים, והתפשט על פני הארץ; ואחר כך כשהגיע העשן לשיאו התעבה והתנער ונהפך לשד, ראשו מגיע לעבים ורגליו בעפר הארץ. ראשו ככיפה וידיו כמִזְרות ורגליו כתרנים, פיו כמערה ושיניו כסלעים, נחיריו כקנקנים ועיניו כמנורות ומבטו זועף ומפיץ אֵימות.

השד הנורא הזה הִמְרה כמסתבר את פי שלמה המלך. כעונש נכלא בקומקום והושלך לים, שם שהה אלף ושמונה מאות שנים. במאה השנים הראשונות הוא נשבע להעשיר את מי שיציל אותו, במאה השנים הבאות החליט לפתוח לו את כל אוצרות האדמה, בארבע מאות השנים הבאות נשבע להגשים לו שלוש משאלות. וכיוון שאיש לא בא – החליט לרצוח את מצילו ולתת לו לבחור רק את סוג המוות הרצוי לו.

החלק הזה של הסיפור היה תמיד מפוקפק בעיני. למה שיכעס על מי שהציל אותו? זה לא נשמע לי אמין עד שנסעתי לאיסלנד. ערב אחד עמדתי על הכביש בשומקום וחיכיתי לטרמפ. השמש עוד לא שקעה אבל הרוח התחזקה כל כך שהייתי צריכה להאבק כדי להשאר על שפת הכביש. במחצית השעה הראשונה תכננתי ליפול על צווארו של מי שיציל אותי, וגם במחצית השעה הבאה, אבל אחרי שחלף עוד זמן ואיש לא עצר לי התרתחתי והחלטתי להגיד למי שיעצור את דעתי על הרישעות האיסלנדית. ואף שהייתי מותשת מהרוח ומודאגת ממיעוט המכוניות, התחלתי לצחוק. כי קלטתי שאני מגיבה בדיוק כמו השד. בסוף עצרה לי משפחה מתוקה שעברה דירה ליישוב אחר. האוטו היה מלא רהיטים וארגזים והם טרחו שעה ארוכה על סידורם מחדש כדי לפנות לי מקום. עד שהסתיים התהליך הייתי שוב אסירת תודה אבל לא שכחתי את הלקח: האגדות (שצריך לקרוא להן מעשיות, אבל איך אפשר עם המעשיוּת הזאת) תמיד צודקות. בכל פעם שפקפקתי באמיתותן המציאות העמידה אותי על טעותי. פעם לא האמנתי שאפשר להתבלבל בין סבתא לזאב, סיפרתי על זה פה (והרחבתי מאד בסיפורים יכולים להציל), וזה קרה לי גם עם סיפור הארנבת והצב. לא האמנתי שצב ינצח ארנבת בריצה. זה נשמע לי כמו שקר חינוכי, מניפולציה חסרת בושה. רק כשהתחלתי ללמד בבית הספר לתיאטרון חזותי נוכחתי עד כמה זה שכיח. אני מכירה המוני צבים שהשיגו ארנבות (כלומר תלמידים עם כישרון קטן עד בינוני שהגיעו רחוק יותר מתלמידים עם כישרון ענק). ובחזרה לדייג.

הדייג והשד, אייר אדמונד דולק

הדייג והשד, אייר אדמונד דולק, לחצו להגדלה

שד אחר מאלף לילה ולילה שאייר דולק (הקודם לא נראה לי מפחיד דיו)

שד אחר מאלף לילה ולילה שאייר אדמונד דולק (הקודם לא נראה לי מפחיד דיו), לחצו להגדלה

.

השד מתעקש לרצוח את הדייג על אף המחאות והתחנונים והדייג מחליט "להערים עליו להשמידו." הוא משביע את השד בטבעת שלמה – שעצם איזכורה מעביר חלחלה בבשרו של השד – שיסביר לו איך ייתכן שגופו הענק נדחס לקומקום הקטון. השד ממהר להדגים והדייג פוקק את הקומקום בזריזות ונשבע שהשד יישאר שם עד יום הדין. השד המבועת טוען שזה היה בצחוק, והדייג אומר: "משקר אתה הבזוי שבשדים והמכוער והשפל שבהם," ונושא את הקומקום לים. השד קורא: "לא, לא," והדייג עונה: "הן, הן." הוויכוח מתחדש והדייג משווה את מה שקרה להם עם מה שקרה למשנה המלך יונאן ולחכם דובאן, ולבקשת השד הוא מספר את סיפורם (הבלשי-רפואי-ספיריטואלי עם ראש כרות מדַבֵּר וספר עם דפים מורעלים). גם גיבורי הסיפור מתווכחים, ואחד מהם מספר סיפור נוסף (על בז אהוב ששותה רק מספל זהב שתלוי על צווארו) כדי להוכיח את טענתו, ויריבו עונה בסיפור משלו (על אישה בצרה שמבקשת ממצילה להמתין לה רגע בזמן שהיא מחרבנת, ואז מתברר שהיא שדה). השיטוטים וההתפצלויות אופייניים להתנהלות הייחודית של אלף לילה ולילה, זה המקור לתחושת העושר והאינסוף המלווה את הקריאה. כתבתי על זה קצת בסיפורים יכולים להציל:

גיבור סיפורו של בורחס "גן השבילים המתפצלים" הוא טסוּי פן נציב מחוז יונאן, שזנח הכול כדי לכתוב רומן אין-סופי וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. במהלך הסיפור מתברר שהספר הוא המבוך. המספר שואל את עצמו באיזה אופן יכול ספר להיות אין-סופי, ו"נזכר" באותו לילה בעיצומו של אלף לילה ולילה, שבו מתחילה שהרזאד לספר את סיפור המסגרת, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו לילה עצמו שעליו היא מספרת, וכך עד אין-סוף. למותר לציין שהאפיזודה כולה היא המצאה וספקולציה של בורחס (שתוֹלה אותה אמנם בפיזור דעתו של המעתיק), אבל לא בכדי הוא נזכר דווקא באלף לילה ולילה; כי בלי להיות "אוונגרד", כלומר, בלי לשבור את כלי הסיפור המסורתיים, אלף לילה ולילה הוא המקבילה הספרותית הקרובה ביותר למבוך.

הארכתי מאד. כבר לא נגיע היום ל"סיפור הנסיך המשותק", אז רק עוד כמה מילים על סיפור הדייג שנענה לבסוף לתחנוני השד ולהבטחותיו. השד המשוחרר בועט בקומקום ומעיף אותו לים והדייג משתין מרוב פחד. אבל השד רק צוחק ומוליך אותו למדבר. ושם, בתוך אגם, הוא דג ארבעה דגים: לבן ואדום ותכלת וצהוב. אם יביא אותם לשולטן הוא יגמול לו בעין יפה, אומר השד. הוא מתנצל על הדרך המוזרה שבה בחר להעשיר אותו; הוא כבר לא בעניינים… זה מצליח. השולטן משלם לדייג ארבע מאות דינר. הוא ממהר הביתה "כשהוא נופל וקם וכושל שוב, והוא מדמה בנפשו שחלום הוא." וזו רק דוגמית מן השפע שייפול לחיקו עד סוף הסיפור.

סיפור הדייג הוא בסך הכל הסיפור השני ששהרזאד מספרת, ולפיכך הוא עדיין קשור באופן ישיר למצוקתו של שהריאר (מי שלא מכיר את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה – הנה התקציר, לחצו להגדלה). הכעס על בגידת אישתו גרם לשהריאר לרצוח יותר מאלף נשים. הכעס הזה עדיין מאיים על חיי שהרזאד. היא מספרת כדי להציל את עצמה וגם כדי להציל אותו מכעסו. ולתוך הסיפור הקליל לכאורה על הדייג שהערים על השד היא מגניבה סיפור רציני על כעס.

השד זועם על אלף שמונה מאות שנות צינוק, מי יכול להאשים אותו. אבל הכעס לא מועיל. להפך. הוא רק מגדיל את אי-הצדק; הוא גורם לו לפגוע במי שעשה לו טובה (הדייג ששחרר אותו מכלאו) ובסופו של דבר הוא פוגע גם בעצמו. הכעס של השד מחזיר אותו לקומקום, כי כעס זה סוג של כלא, בין השאר. ומה מושיע אותו? נדיבות. השד ניצל בזכות נדיבותו של הדייג שחס עליו במקום לנקום בו, שגומל לו טובה תחת רעה. והנדיבות הזאת מתגלגלת הלאה ומצילה בסופו של דבר גם את הנסיך המשותק, אבל על כך בפעם הבאה.

*

עוד על כעס

"את תצטרכי כנראה לטפל בכל נסיך לגופו" (פרוייקט מרי דה מורגן)

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

יוקו אונו והכוסון

*

Read Full Post »

הרוזן לוקנור הוא קובץ של 51 מעשיות שנכתבו על ידי חואן מנואל, אציל ספרדי מן המאה ה-14. כל פרק נפתח בקושייה של הרוזן לוקנור ליועצו פַּטרונְיוֹ שמספר לו בתשובה סיפור עם מוסר השכל. הרוזן אסיר התודה מורה לכלול את הסיפור בספר ומוסיף לו תמצית מחורזת.

בגדול, אני מעדיפה את השיטה הפחות דידקטית של אלף לילה ולילה, שבה כל ויכוח בין שתי דמויות מוליד עוד ועוד סיפורים, שבהם מנסה כל דמות להוכיח את הטיעון שלה, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים תורמות סיפורים משלהן, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים שבתוך הסיפורים… עד שטעם הלוואי של הלקח נשכח מרוב אבנים יקרות גדולות כתפוחים ומבטים של אלף אנחות.

גם המוסר השכל עצמו מעורר פה ושם ספקות; אף פעם לא הבנתי את הצדיקים האלה מהסיפורים החסידיים (ובמקרה של חואן מנואל – נזיר טהור ותקיף) שמבררים מי יהיה שכנם בגן עדן. מאד שחצני מצדם להניח שהעולם הבא בכיס שלהם ועוד לעקם את האף על השכן כמו ועדת קבלה ליישוב קהילתי. שלא לדבר על חטא הגאווה, אחד משבעת חטאי המוות הנוצריים. ואולי אני סתם לא מחבבת את הפורטרט העקיף של חואן מנואל המצטייר מן הסיפורים ומהאחרית הדבר של פרופ' רות פיין.

ועם זאת, עדיין מעניין לקרוא סיפורים מהמאה ה-14 ולחשוב על גלגוליהם. לה פונטיין השתמש בכמה מהם כחומר גלם למשליו (כולל הסיפור השביעי שהזיקה שלו ל"החלבנית וכד החלב" לא מוזכרת בספר משום מה). שייקספיר ביסס את "אילוף הסוררת" על הסיפור ה27 וה35, שני סיפורים סדיסטיים ומיזוגניים, האחד נקמני והשני רצחני, ויום אחד עוד אכתוב גם על זה. ואנדרסן ביסס את "בגדי המלך החדשים" על הסיפור ה32.

וכך הגעתי לרוזן לוקנור מלכתחילה; כתבתי על בגדי המלך החדשים, ואביעד אליה (שאותו לא פגשתי מעולם) תרגם אותו למעני בנדיבותו. בינתיים תורגם הקובץ כולו על ידי מנחם ארגוב. ועכשיו, תוך כדי קריאה, גיליתי שיש חולייה נוספת בין חואן מנואל לאנדרסן: מיגל דה [דון קיחוטה] סרוונטס (1547-1616) כתב מחזה בשם "פרוכת הפלאים" על פי אותו סיפור. וכמובן שהתעוררה סקרנותי, ואביעד אליה היקר הסכים להמשיך במשחק בטלפון השבור הזה (שהוא קרא לו דווקא "גלגוליו של מעיל"), כלומר לתרגם גם את המחזה, שנוכל להשוות, כי ההבדלים בין חואן מנואל לאנדרסן מאלפים. אז המשך יבוא, ובינתיים הנה הסיפור כולל שיחת המבוא בין הרוזן ויועצו:*

דיוקן המחבר, דון חואן מנואל

משל XXXII: מה שארע למלך אחד עם הפרחחים שארגו את הבד

מאת: חואן מנואל, מתוך: הרוזן לוקנור, תרגם: אביעד אליה

בפעם אחרת דיבר הרוזן לוּקָנוֹר לפַּטרונְיוֹ, יועצו, וכך אמר לו:

"פטרוניו, בא אליי אדם ודיבר אתי על מעשה גדול ורמז לי כי יצמח לי רווח גדול ממנו; אך הזהיר אותי פן יידעו על כך הכל, והפציר בי שאבטח בו; וכל כך ביקש לשכנע אותי שאשמור את הדבר בסוד, עד שאמר שאם אגלה אותו לכל, אחוזתי כולה ואפילו חיי יהיו נתונים בסכנה גדולה. וכיוון שאני יודע שאף אדם לא יוכל לומר לך דבר מה שלא תבין האם הוא לטוב או שמא דבר מרמה, אני מבקש בך שתאמר לי מה אתה חושב על כך".

"האדון הרוזן לוקנור", פטרוניו אמר, "כדי שתבין איך עליך לנהוג בזאת, משפנית לעזרתי, טוב יהיה בעיניי אם תשקול את מה שעוללו למלך אחד שלושה נוכלים שבאו אליו."

הרוזן שאל אותו מה היה המעשה.

"האדון הרוזן", פטרוניו אמר, "שלושה נוכלים באו אל מלך אחד ואמרו לו שהם אוּמנים מומחים באריגת בדים, ובמיוחד הם מתמחים באריגת בד שכל מי שהוא אכן בנו של האדם שאומרים שהוא אביו, יראה אותו. אך מי שאיננו בנו של האב שהיה לו, ושהאנשים אומרים שהוא אביו, לא יראה את הבד.

נשא הדבר חן בעיני המלך, שסבר כי בעזרת הבד יוכל לדעת אילו מנתיניו הם בניהם של מי שנחשבים לאבותיהם ואילו מהם אינם כאלה. הוא חשב שכך גם יוכל להגדיל את הונו, שכן המוּרים אינם יורשים דבר מאביהם אם אינם באמת בניו.

ומשום כך הורה לתת להם ארמון שבו יארגו את הבד ההוא.

והם אמרו לו שאינם רוצים לשגות במלאכתם, ומשום כך הם מבקשים שיורה לסגור את דלתות הארמון ההוא עד שתושלם אריגת הבד. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך. הם נטלו עמם זהב רב, כסף ומשי ושלל חפצי חן, לארוג מהם את האריג, נכנסו אל הארמון ההוא ושם הסתגרו.

הם התקינו את נוליהם וממעשיהם עלה כי הם עוסקים באריגת הבד כל היום כולו .בתום כמה ימים הלך אחד מהם אל המלך ואמר לו שהאריגה החלה ושהאריג הינו הדבר היפה ביותר בעולם; הוא סיפר למלך אילו צורות ואילו עיטורים הם החלו לרקום ואמר שאם חפץ המלך, יוכל לבוא ולראות את הבד, אך אל יכניס עמו פנימה אנשים אחרים. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך.

קודם לביקורו שלו, שלח את אחד ממשרתיו לראות את הבד, אך לא הכין אותו לצפוי לו.

כשראה המשרת את האוּמנים ושמע את מה שאמרו על אודות הבד, הוא לא העז לומר שאינו רואה דבר. כששב אל המלך, אמר לו שראה את האריג. אחר שלח המלך אדם אחר, שאמר לו גם הוא כך ממש. אחרי שכל מי ששלח המלך אמר לו כזאת, הלך המלך בעצמו לראות את האריג.

כשנכנס המלך אל הארמון הוא ראה את האוּמנים אורגים ואומרים: "זהו עיטור כזה, וזהו עניין  כזה, וזוהי צורה כזאת, וזהו צבע כזה". הם עמלו על איזה דבר, אך לא ארגו מאומה. כשראה המלך שהם אינם אורגים אך אומרים באיזה אופן עשוי הבד, שהוא אינו רואה את שראו האחרים, הוא חש כמי שעומד למות. מסתבר, חשב, שהוא אינו בנו של המלך שהיה אביו, ועל כן אין הוא רואה את הבד. והוא חשש שאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כתרו. לפיכך החל לשבח את הבד וללמוד מפי האוּמנים כיצד הם אורגים אותו.

ומאז ששב לביתו עם אנשיו, החל לדבר בשבחי הבד ולומר כמה טוב ומופלא הוא. דיבר על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, אבל לבו היה אכול ספקות. לאחר יומיים או שלושה שלח את שר החצר שגם באוזניו סיפר על נפלאותיו ועד כמה יוצא דופן הוא, לראות את הבד. שר החצר הלך.

הוא נכנס וראה את האוּמנים אורגים ומדברים על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, ומאחר ששמע מפי המלך כי הלה ראה את הבד, שהוא עצמו לא הצליח לראות, למד על כך שאיננו בנו של האב שגידל אותו, שהרי אינו רואה את הבד. והוא חשש שאם ייוודע הדבר, יאבד את כל כבודו. משכך, החל לשבח את הבד כפי ששיבחו המלך ואף למעלה מכך.

הוא שב אל המלך, אמר לו שראה את הבד וכי זהו האריג האציל ויקר הערך ביותר בעולם. רוחו של המלך נדכאה עוד יותר, שאם ראה שר החצר את הבד שהוא לא ראה, הרי שאין עוד ספק כי הוא אינו בנו של המלך שגידל אותו. מעתה הילל אף ביתר תוקף את אצילותו של הבד ואת מומחיותם של האומנים היודעים כך לאורגו.

למחרת שלח המלך אדם נוסף מאנשי חצרו, והלה, כמו המלך וכמו האחרים, שאל 'מה יש לומר עוד?' כך, באותה דרך ומתוך אותו חשש הוליכו שולל את המלך באי ביתו. איש לא העז להודות שלא ראה את הבד.

וכך היה המעשה, עד אשר קרב מועדו של חג גדול, והכל אמרו למלך כי עליו ללבוש את האריג.

האוּמנים הביאו עמם חבילות גדולות, הנתונות ביריעות בד כותנה, ומדבריהם עלה כי השלימו את אריגת הבד. הם שאלו את המלך מה הוא מבקש שיתפרו ממנו, והמלך אמר באילו בגדים חפץ, והם ערכו את מדידותיהם שלאחריהן יתפרו את בגדי המלך.

בבוא יום החג באו האוּמנים אל המלך עם בדיהם שארגו ותפרו, וממעשיהם ומדבריהם הוא למד כי עתה ילבישו אותו בבגדיו החדשים. וכך עשו, עד שהוא סבר שהוא לבוש, כי לא העז לומר שאינו רואה את הבד.

ולאחר שלבש את בגדיו היפים כל כך – כך שמע – רכב אל העיר. שיחק לו מזלו, והיה זה קיץ.

האנשים ראו אותו שכך הוא מגיע וידעו שמי שאינו רואה את הבד ההוא איננו בנו של האב שגידל אותו, וכל אחד חשש שהאחרים יראו את הבד שהוא אינו רואה, ושאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כבודו והכל יבוזו לו. לפיכך, טיפחו את הסוד השמור, שאיש לא העז לגלות. סוף דבר, שאיש שחור אחד שראה את סוסו של המלך ושלא היה לו דבר שהיה עלול לאבד, קרב אל המלך ואמר לו:

"אדוני, לי לא יזיק אם יסתבר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי, או של אדם אחר, ולכן, אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאתה מסתובב עירום."

המלך החל לגדף ואמר לאיש, שמשום שאינו בנו של האב שגידל אותו, הוא אינו רואה את הבגדים.

מעת שאמר האיש את שאמר, האחרים ששמעוהו אמרו זאת גם הם, וכך חזרו ואמרו עד שהמלך וכל האחרים לא חששו עוד מלהכיר באמת והבינו כי הנוכלים הוליכו אותם שולל. וכשנפנו לחפש אותם, לא מצאו, כי הללו הסתלקו ובידם שללם שקיבלו מידי המלך, כפי ששמעת.

ואתה, האדון הרוזן לוקנור, אם אומר לך האיש ההוא שלא תספר לאיש על אודות מה שהוא מספר לך, הייה סמוך ובטוח כי הוא מבקש לרמותך. עליך להבין שאין לו טעם לרצות בטובתך, שאין אלה שאתה חייב להם כמו אלה החיים אתך, שרבים אסירי תודה לך ולמעשיך, ועל כן יש להם טעם לדרוש בטובתך ולבקש את הגנתך.

הרוזן החשיב זאת לעצה טובה, נהג על פיה והדבר הסתיים בכי טוב. משראה דון חואן כי זהו לקח ראוי, כתב אותו בספר הזה, וחתם בשורות הבאות:

היועץ לך כזאת, הסתר מחברך דבר מה,
יותר משתי תאנים ממך ייטול הוא במרמה.

כתב יד של "הרוזן לוקנור"

*

* אביעד אליה הסכים שאעלה את התרגום לאינטרנט, ובו בזמן בקש להסתייג ממנו בעדינות. אני ממלאת את בקשתו בעל כורחי ובשולי (בימי התיאטרון שלי למדתי שלא מתחילים הצגה בהתנצלות).

Read Full Post »

מעולם לא אהבתי את "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן.
לא אהבתי את הילד המעצבן, את ההשפלה החינוכית ואת הסוף הפתאומי.
לאחרונה חזרתי אל הסיפור וגיליתי אותו מחדש.
"משהו ללבוש", מסה על "בגדי המלך החדשים", היא פרק מסיפורים יכולים להציל ספר שכתבתי בהזמנת "סל תרבות". היא התפרסמה גם במגזין "אורות" המוקדש לאנדרסן. היא קצת ארוכה מדי לאינטרנט ובכל זאת – בתקווה שתצמיח שיחה – הנה היא כאן, בשלמותה.

*

בגדי המלך החדשים, המאה התשע-עשרה

"לפני שנים רבות חי מלך שכה אהב בגדים חדשים עד אשר בזבז עליהם את כל כספו." כך נפתחת המעשייה הנודעת של אנדרסן. שני נוכלים מחליטים לנצל את חולשתו של המלך. הם מציעים לארוג לו בדים מרהיבים ולתפור מהם בגדי פלא, שאינם נראים לעיני טיפשים או לעיני אלה אשר אינם ראויים למִשׂרתם.
כל אנשי העיר מתעניינים בבגדים המופלאים (כל אחד משתוקק לגלות את טיפשותם של שכניו). גם המלך עצמו סקרן וקצת מודאג. הוא שולח את ראש השרים לבדוק את התקדמות העבודה. ראש השרים נחרד למראה הנוּלים הריקים, אבל מתעשת ומהלל את הצבעים ואת הדוגמאות, וכך עושים גם השליחים הבאים. המלך ממלא את כיסי הנוכלים בזהב. הוא מעניק להם תוארי כבוד ומחליט להציג את הבגדים לבני עמו בתהלוכה חגיגית.
בערב התהלוכה מבַצעים הנוכלים פנטומימה שלמה לאור נרות: הם גוזרים את האוויר במספריים ענקיים, ותופרים בזריזות, במחטים ללא חוטים, בגדים כה קלים, לטענתם, שהגוף כמעט אינו חש במגעם. הכול נותנים יד להעמדת הפנים: המלך, שמושיט את ידיו לשרוולים הנעלמים; השרים, שמגששים אחרי שובל הגלימה; ואנשי העיר שמריעים. עד שילד קטן קורא "המלך עירום!", וכולם פורצים בצחוק. המלך מבין את טעותו, אבל מזדקף וממשיך לצעוד, ואחריו השרים הנושאים את השובל הבלתי נראה.

*

בגדי המלך החדשים, המאה הארבע-עשרה

"בגדי המלך החדשים" מבוסס על סיפור ספרדי מן המאה הארבע-עשרה. מעבר להבדלים טכניים בין הסיפורים (שלושה חייטים במקום שניים, וכדומה) קיימים גם כמה הבדלים משמעותיים:
המלך הספרדי שוכר את שירותיהם של החייטים אחרי שהם מבטיחים לו ש"רק מי שהוא בנו של מי שאומרים שהוא אביו יוכל לראות את הבגדים", או במילים אחרות – רק יורשים חוקיים יבחינו בם. המלך אינו חומד את הבגדים אלא את הכסף שיוכל להשיג באמצעותם, על ידי זיהוי יורשים לא-חוקיים והפקעת רכושם.
שלב ההכנות והשליחים דומה למדי בשני הסיפורים, אבל בסיפור הספרדי אין זכר לתהלוכה. המלך פשוט מודד את הבגדים בבוקר החג, ומאחר שכולם מהללים את מראהו, הוא יוצא לרכוב. כל מי שנקרה בדרכו מחמיא לו, מלבד איש שחור שאין לו מה להפסיד. הוא ניגש למלך ואומר: "אדוני, לי לא יזיק אם יתברר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי או של אדם אחר, ולכן אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאדוני עירום."

ובשורה התחתונה – הסיפור הספרדי הוא פוליטי וחתרני. בתקופה שבה נכתב שורר קוד לבוש נוקשה. הבגד נגזר מן המעמד וממשלח היד. אין לו קשר לביטוי עצמי. המלך רואה בבגדים אמצעי לסחוט את בני עמו. ועל כך הוא נענש פעמיים: ראשית הוא נופל בפח שכרה – "כמעט אוחז בו המוות", נאמר, כשהוא נוכח שהוא עצמו אינו רואה את הבגדים, ומסיק שאינו בן חוקי ואינו זכאי, לפיכך, לשבת על כס המלוכה. ולקינוח הוא זוכה גם במנה נאה של השפלה; ככה ייעשה למלך החומד את רכוש נתיניו.

הגישה של אנדרסן היא הרבה יותר פרטית ושוויונית. הבגדים שלו הם חדשים – הן כמושא תשוקה, והן כמבדק על-מעמדי של אינטליגנציה ושל התאמה לתפקיד.

*

עיצוב אופנה

ב- 1858 התחיל צ'רלס פרדריק וורת' (Charles Frederick Worth) חייט פריזאי יליד אנגליה, לתפור תוויות יצרן לבגדים שהכין. וורת', החייט הראשון ש"חתם" על יצירתו והראשון שהעסיק דוגמניות חיות, נחשב לפיכך ל-couturier  (מעצב האופנה) הראשון.

סיפורו של אנדרסן נכתב ב-1837, יותר מעשרים שנה לפני "ספִירת עיצוב האפנה". קדמו לו מעשיות רבות על חייטים אמיצים שזכו בנסיכוֹת ועל טוות חרוצות שנישאו למלכים, אבל זהו, ככל הידוע לי, הסיפור הראשון העוסק באופנה כפי שאנחנו מכירים אותה היום: הן במובן העלילתי המיידי, כסיפור על מפגש בין מלך מכוּר לבגדים לבין צמד חייטים "סלבריטאים" שמסתיים בתצוגת אופנה, והן במגוון הנושאים שהוא מעלה: ההילה הרגשית של מותגים, הקשר בין יצירתיות לעסקים והבגד כתדמית או כביטוי אישי. גם אופייה הסהרורי של התצוגה כמו מנחֵש את האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש.

את השיעור הזה למדתי בדצמבר 1983, כאשר נָחַתִּי בניו יורק לבושה בחצאית צמר עתירת קפלים שתפרתי בעצמי. מתוך החצאית הציצו גרביים צבאיים אפורים ונעליים מגושמות, ומעליה לבשתי כמה סוודרים, שלא לדבר על מטפחת הצמר האדומה שכרכתי על אוזני הרגישות לקור. וכך, כמו רועת אווזים שהוטלה אל העתיד באיזו תאונה של מכונת הזמן, נכנסתי לחלל התעשייתי של המותג "קוֹם דֶה גַרְסוֹן", שבו הוצגו סוודרים עתידניים בעלי ארבעה ואפילו שישה שרוולים. אמרו על הסוודרים האלה שהם נמכרים עם "הוראות הפעלה", והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את השרוולים העליונים ברישול על הצוואר, ואת הזוג האמצעי או התחתון אפשר לחגור על המותניים או על הירכיים, אבל זה קרה בהמשך. ברגע שנכנסתי לחנות פרץ המנהל ממשרדו ולחץ את ידי בהתרגשות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא חושב אותי (רועת האווזים) למעצבת אופנה.

ואולי נוח לי לחשוב על בגדי המלך כעל תצוגת אופנה, אשר מקהה במידה מסוימת את השפלתו הנוראה של המלך. וכן, אני יודעת שהוא הביא את זה על עצמו בריקנותו ובפחדנותו. אבל רהב וקונפורמיזם הם פגמים אנושיים שאינם ראויים לטעמי, לעונש כה אכזרי. ואם כבר מדברים על יושרה – יש משהו מטריד בליהוק זוג נוכלים לתפקיד "חינוכי".

והרי ההשפלה אינה בשום פנים חלק הכרחי מן הרעיון, כפי שהוכיח שרל דֶה קוֹסְטֶר (Charles  de Coster 1827-1879) באפיזודה דומה שסיפר על טיל אוּלֶנְשְׁפִּיגֶל.

*

גרדום או קרדום

במהלך נדודיו נשכר טִיל לצייר דיוקן של משפחה רמת יחס. בזה אחר זה ניגשים בני הבית אל הצייר: הדוכס השָׁמן דורש שירזה אותו, וָלא – הוא מאיים – יתלה את טיל. הגברת בעלת החטוטרת תובעת ממנו לסלק את "הזיז" שעל גבה ולהוסיף "שני זיזים" על חזהּ השטוח (בניסוחו הנלבב של המתרגם העברי, המשורר אברהם שלונסקי) או שימצא את עצמו על גלגל העינויים. אחת הנערות מודיעה לו שאם לא יצייר את שיניה החסרות יבותר לגזרים בחרבו של אהובה. והמזמין – הוא דורש שהציור יהיה נאמן למציאות, אחרת ימלוק את ראשו של טיל.
ִרהר אולנשפיגל בינו לבין עצמו ואמר: גרדום או קרדום, גלגל, או על הצד הטוב יותר, עץ התלייה, הרי מוטב לי בתכלית הפשטות, שלא אהיה מצייר איש מהם…"
הוא ושלושת העוזרים ששכר מבזבזים את כספי המקדמה השמנה בזלילה וסביאה. כשמגיע הרגע לחשוף את הדיוקן, מסביר טיל לקהל שרק מי שניחן באצילוּת יִראה את הציור, לכל האחרים הוא יירָאה כמו קיר חלק…

גם שרל דה קוסטר, כמו אנדרסן, מלגלג על טיפשות ויוהרה, אבל שמחת החיים של טיל מרככת את הנזיפה ואת הצדקנות. ויש לה עוד יתרון, רֵטורי: הסיבוך והסכנה מוסיפים מתח, והנאה מן הפתרון השנון. בגִרסה של אנדרסן, לעומת זאת, אין כמעט עלילה. האקספוזיציה הארוכה כמו מתנגשת בסוף הפתאומי.

*

קצוץ-השפתיים המכונה "מַהביל ההבל"

וגם זו נקודה שתמיד הפריעה לי ב"בגדי המלך החדשים": האופן שבו נקטע הסיפור כשהילד קורא את קריאתו. כשהייתי ילדה, תמיד חיפשתי מוצא בשביל המלך, הברקה שתסגור את הקצוות ותהפוך את ההשפלה לניצחון. כמו המוצא שהגה שַׁכָּאשִׁךְ קצוץ-השפתיים המכונה מהביל ההבל, אחיו השישי של הגלב הטרדן מ"אלף לילה ולילה". שַׁכָּאשִׁךְ העני והרעב הוזמן פעם לארוחה בארמון מפואר. אבל עד מהרה התחוור לו שמדובר במהתלה משונה: הכל ב"כאילו" – מן המים הדמיוניים לנטילת הידיים ועד לתבשילים הבלתי-נראים שהמשרתים מגישים לשולחן שאינו קיים: "והיה בעל הבית מניע בשפתיו ועושה עצמו כאוכל ואומר [לאורח]: אכול ואל תתבייש, שהרי רעב אתה."
ואם לא די בכך, מוסיף בעל הבית חטא על פשע ומשבח את המאכלים בתיאורים חושניים שמזילים ריר מפי האורח המסכן. ההתעללות נמשכת על פני כמה עמודים. שַׁכָּאשִׁךְ נבוך מכדי להתלונן, או שאולי הוא רק מעמיד פנים בזמן שהוא מטכס עצה. לבסוף הוא מבקש מן המארח להחליף את ה"משקה" שהוגש לשולחן ביין ישן-נושן. בעל הבית נענה לבקשתו (ממילא הכל בדמיון). הם ממשיכים "לשתות" ביחד, עד שהאורח מתנפל עליו במכות. להגנתו הוא טוען שפשוט השתכר מן היין…
*

בין פנטומימה לתיאטרון מחול

את כל ה"חסרונות" שמניתי בסיפור (הלקח המוגזם, הקיצור ופשטות העלילה) אפשר להצדיק בקלות רבה, אם קוראים את "בגדי המלך" כמשל. "היפה – יפה בסוגו," אמר אריסטו, והמשל היה מאז ומעולם אלגוריה קטנה וחסכונית לצורך מוסר הַשְׂכל. לפעמים, בתנ"ך למשל, הוא נטוע בהקשר סיפורי שטוען אותו במתח וברגש (משל יותם, או משל כבשת הרש). אבל בסך הכול מדובר בסוגה ביקורתית הפונה אל השכל. אין טעם לגנות את חומרת העונש, כי הכל ב"כאילו" – לא רק הבגדים, אלא גם המלך, השרים, הנוכלים והילד – אינם אלא דמויות קרטון בהדגמה.

אז מה עדיין מטריד אותי?
בספרה "מסע אל עולם הריקוד" מנסה הרקדנית דבורה ברטונוב להסביר את ההבדל בין פעולות יומיומיות שמבצע פנטומימאי כמו מרסל מרסוֹ, לאותן פעולות המבוצעות בתאטרון מחול; מרסו, לדבריה, הוא אמן האשליה: "כאשר הוא עולה ויורד במדרגות דמיוניות, הוא גם מוצא את הריתמוס המתאים של העולה והיורד, המפסיק צעידתו לרגע קט בהגיעו למפנה בסולם [גרם] המדרגות." ברטונוב טוענת שיש קסם בַּדיוק, אבל הקטע נשאר כללי. הוא מתייחס רק ל"מכניקה" של התנועה ומתעלם מן המרכיב הפסיכולוגי, הרגשי. אילו ראינו לעומת זאת, כיצד אחד, רסקולניקוב (מ"החטא ועונשו") עולה או יורד במדרגות – לפני ואחרי הרצח…
או, במילים אחרות: התנועה בפנטומימה נגזרת מן החושים ופונה אל החושים. בתאטרון המחול היא טעונה ברגש ומעוררת אותו.

ובחזרה לסיפור: האם התנועות שמבצעים הנוכלים ב"בגדי המלך החדשים" הן בגדר פנטומימה, או תאטרון מחול? והתנועות של המלך? השרים?

שני הנוכלים הם ללא ספק פנטומימאים בסגנון מרסל מרסו. הם מנסים לאחז את חושי הצופים, לשכנע אותם בקיומו של בד באמצעות חיקוי מדויק של אריגה, גזירה ותפירה.

המלך, לעומת זאת, קרוב יותר לתאטרון מחול. תנועותיו ספוגות ברגשות סותרים. כשהוא משחיל את זרועו לשרוול הנעלם, הוא מתאמץ לחוש בו ולראותו בראי, ובו בזמן להפגין התלהבות ולהסתיר את העובדה שאינו רואה דבר. שלא לדבר על הרגע הנורא שבו הוא נוכח בטעותו, ו"מתחרט במקום שחרטה לא תועיל", כמו שאומרים ב"אלף לילה ולילה". ההצגה חייבת להימשך. הוא נאחז בהעמדת הפנים כבשארית של כבוד עצמי. הסיפור כולו משתנה: השנינה מתחלפת במין ריאליזם פסיכולוגי שחורג מגבולות המשל.

המלך של אנדרסן מזכיר לי את אהרון קליינפלד, הילד מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. כשאמו של אהרון מסלקת את הכלב שלו מן הבית, הוא מחליט להמשיך ולגדל כלב מדומה במקומו. "גומי", זהו שמו של הכלב, ואהרון נחוש בדעתו לגדל אותו בשתים-עשרה השנים הבאות עד שימות, כביכול, באופן טבעי. וכך הוא שורק לכלב הבלתי-נראה, מקרצף את בטנו, חופן את פרוותו ומדגדג אותו בנקודה שמקפיצה לכלבים את הרגל. אבל גם פרויקט "גומי", כמו פרויקט הבגדים, משתנה עם הזמן: הוא מתחיל כהברקה נהדרת, ואט-אט, עם הפיחות שחל במעמדו של אהרון, מתעפשת גם ההברקה והופכת מוזרה וטרחנית. אבל אהרון (כמו המלך, להבדיל) מתעקש ונאחז בהחלטתו.

*

ואם לא משל

אז מה כן?אני חוזרת לשיאו של הסיפור, לתהלוכת הניצחון: דברים כאלה הלא קורים לפעמים בחלום: בעיצומו של איזה אירוע פומבי אתה נוכח לאימתך ששכחת להתלבש (איך כתב יהודה אטלס? "חלום שחוזר לפעמים / ועושה לי פחד: / אני עומד בלי בגדים, / וכולם רואים לי ת'תחת"). מה יקרה אם נחליף את המשל בחלום? האם הסיפור הוא חלום?

הסצנה המתעתעת של תפירת האוויר כמו נולדה בחלום, וגם עונשו המופרז של המלך שוב אינו מעורר אי-נוחות. החלום הלא משוחרר מן המידתיות המציאותית; ומה בדבר העלילה הקלושה והסוף הקטוע? התעוררתי, והִנה חלום. הכול יסתדר, ובנוחות גדולה יותר.

ופתאום מתברר לי ההבדל המהותי ביותר בין סיפורו של אנדרסן לבין המקור הספרדי: החייטים הספרדים הם נוכלים. הבגד שהם "תופרים" אינו יכול להבחין בין בן חוקי לממזר. הבגדים בסיפורו של אנדרסן, לעומתם, מקיימים את ההבטחה; הנוכלים של אנדרסן אינם נוכלים אחרי הכול. בגדי הקסם שלהם חושפים ביעילות רבה את הטיפשים ואת מעמידי הפנים. הם מוכיחים למלך שאינו ראוי למשרתו, וזוהי תובנה נוראה המסבירה את עוצמת ההשפלה. לא מדובר בעונש מוגזם, אלא בחלום מכונן, בפתח לשינוי ולצמיחה. אם לא אצל המלך, לפחות אצלנו הקוראים.


*

מתוך "משהו ללבוש" סרטו של רוברט אלטמן

מתוך "משהו ללבוש" סרטו של רוברט אלטמן

אפילוג – בגדי המלך החדשים, המאה העשרים

בסרטו "משהו ללבוש" (1994 Pret-a-porter) יצר הבמאי רוברט אלטמן מעין דיוקן קבוצתי של קהילת האופנה. כיאה לסרט המתרחש בשבוע האופנה בפריז נגזרים היחסים והעלילה מלבושן של הדמויות; "המדיום הוא המסר", במלוא המובן; הבגדים מבטאים את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים:
כך למשל, העיתונאית האמריקנית (ג'וליה רוברטס) שאיבדה את מזוודתה מבלה לפיכך את רוב זמנה עטופה בחלוק הרחצה של המלון, או בין הסדינים עם עיתונאי הספורט (טים רובינס), שבגדיו שלו נגנבו על ידי חסר-כול (מרצ'לו מסטרויאני), המקצץ אותם לפי מידותיו. וכן הלאה והלאה.
אלטמן מביים את הדימויים האלה במין אגביות, המטשטשת את האינטנסיביות הסמלית שלהם. רק לקראת סוף הסרט היא אכן מתממשת בתצוגת אופנה הנערכת בעירום מלא.
המסלול מתמלא אט אט בנשים דקיקות, עירומות, הצועדות במין נחת קסומה. אחת מהן, בהריון מתקדם, עוטה הינומה ארוכה שנשׂרכת בעקבותיה, ואוחזת בזר כלולות (השובל הארוך והכרס הבולטת מזכירים באופן עמום וחלומי את האופן שבו מתואר המלך באיורים לסיפורו של אנדרסן).

זוהי תצוגת המחאה של סימון לו (אֵנוֹק אֶמֶה), מעצבת שנושלה מן העסק שלה על ידי בנה המושחת. הסצנה הזאת על כל ניגודיה – הליריות, ההתרסה, החשיפה הרגשית והביצוע המסוגנן – היא מחווה מודעת ויפהפייה ל"בגדי המלך החדשים". לא רק בגלל העירום, אלא בגלל הפונקציה שהוא ממלא: התהלוכה הקטנה חושפת את אופיין של הדמויות ואת יחסי הכוחות בין המשתתפים – בין האם לִבנהּ, למתעשרים שקנו את המותג, לצופים שמביטים זה בזה (כמו אצל אנדרסן) ומחליטים בסופו של דבר להריע.

זאת ועוד: קיטי פוטר (קים בסינג'ר) הכתבת הבלתי-נלאית של תחנת טלוויזיה מטקסס המסקרת את התצוגה, מנסה להתאים את עצמה לנסיבות. בתחילת השידור היא מכשירה את התצוגה במבחר קליאות. (התואר "חדש" חוזר שוב ושוב, כרמז נוסף אולי, ל"בגדי המלך החדשים"), אבל תוך כדי שידור היא עוברת מהפך: כל כמה שהיא מתאמצת, היא לא רואה את הבגדים, והיא מסיקה, ממש כפי שהבטיחו הנוכלים, שאינה מתאימה למשרתה. אני מסיימת איפוא, במונולוג של קיטי פוטר, המפלרטט עם סיפורו של אנדרסן:

"אתה מצלם? כאן קיטי פוטר, בשידור חי מפריז, מתצוגת האופנה של סימון לו. ובכן… מה אני יכולה להגיד? סימון לו הראתה לנו ה-כול! זאת אומרת, אני לא יודעת כמה מִזה יגיע בסוף לטלוויזיה, אבל זה… זה… משהו חדש, זאת אומרת… אֶה, לגמרי עתיק, זאת אומרת… אֶה… היא מראה את זה כמו שזה. זה… אֶה… זה כל כך עתיק וכל כך אמיתי. כל כך אמיתי, שזה חדיש. זה המראה החדיש העתיק ביותר. המראה העתיק החדיש ביותר. זה… אפשר להגיד ש… סימון לו יצרה מראה חדש-חדש… לכל איש, אישה וילד. מראה שכו-לם יכולים להרשות לעצמם. זה נקרא "המראה החשוף". אז הידד לסימון לו… על מה אני מדברת לעזאזל… זאת אומרת, וואו וואו, בשם ישו, ממ…מה הולך פה בעצם? אתם יכולים להגיד לי מה קורה על הפלנטה הזאת? זזז…זאת החגיגה של המטורללים שקורית פה לעזאזל. האם זאת אופנה, זאת אומרת?  האם יש כאן איזה מסר? זאת אומרת, הרבה אנשים מסתובבים כאן בלי בגדים. נצח שלם אני מנסה להבין את החרא הזה, ואתם יודעים מה? אתם יודעים מה? נמאס לי. נמאס לי. שלום, Au revoir. סופי – [מושיטה לעוזרת שלה את המיקרופון] כרגע זכית בקריירה."

מתוך "משהו ללבוש", סרטו של רוברט אלטמן

מתוך "משהו ללבוש", סרטו של רוברט אלטמן

***

הערות
Pret-a-porter
– בגדים מן הקולב (צרפתית: "מוכנים ללבישה"), דרג הביניים בין אופנה עילית לבין ייצור המוני. אלה הם בגדים ייחודיים המיוצרים בכמויות קטנות ומוצגים בערים הגדולות פעמיים בשנה ב"שבוע האופנה".

המקור ל"בגדי המלך החדשים" הוא סיפור ספרדי בשם "מה שאירע למלך עם הנוכלים שארגו את הבד", מתוך "הרוזן לוּקָנוֹר" מאת דון חוּאן מנוּאל  1282-1349   כל הציטוטים מן הסיפור הספרדי בתרגום אביעד אליה (ושוב תודה רבה!)

***

על סיפורים נוספים של אנדרסן:

על חייל הבדיל

על מוכרת הגפרורים הקטנה

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן

גנבה, פליטת קולמוס או פרשנות נועזת? רשימה שנייה על ברבורי הבר

***

ובלי שום קשר – הודעה
מחר, יום שישי ב-15:00 (בתקווה שלא ירד גשם) נערוך בספריית גן לוינסקי לעובדים זרים ולפליטים אירוע קטן בשיתוף עם עמותת א.ס.ף ובמסגרתו תהיה הצגת ילדים של מוטי ברכר, והופעה של להקה שתנגן מוסיקה מסורתית מאריתראה. (בכריסמס היתה הצגה של שחר מרום ומתנות מסנטה, והיה מקסים) נשמח אם תבואו וגם אם תספרו לחברים שזה יכול לעניין אותם.  

Read Full Post »

Older Posts »