קצרצר על הזקן שרוכב על כתפַי

במסעו החמישי של אַלְסִּנְדְבָּאד עוֹבֵר־אָרְחוֹת־הַיָּמִים (כך נקרא סינבד המלח בתרגומו המלא והנפלא של ריבלין לאלף לילה ולילה) נטרפת ספינתו. הוא מושלך אל אי בודד ושם הוא נתקל ב"זקן נאה" שמבקש ממנו ברמיזה לשאת אותו על כתפיו לאנשהו.

נִגַּשְתִּי אֵלָיו וּנְשָׂאתִיו עַל כְּתֵפַי וּבָאתִי אֶל הַמָּקוֹם שֶׁרָמַז לִי עָלָיו, וְאָמַרְתִּי לוֹ: “רֵד לְךָ לִאַט”. אַךְ הוּא לֹא יָרַד מֵעַל כְּתֵפַי, וְלִפֵּף רַגְלָיו מִסְבִיב לְצַוָּארִי. הִסְתַּכַּלְתִּי בְרַגְלָיו, וּרְאִיתִין כְּעוֹר הַכּוֹי לִשְׁחוֹר וּלְגַסּוּת. נִבְעַתִּי מִפָּנָיו וּבִקַּשְׁתֵּי לְהַשְׁלִיכוֹ מֵעַל כְּתֵפַי. הִדֵּק אֶת כְּתֵפַי בְרַגְלָיו וְחִנֵּק אוֹתִי בָהֶם, עַד שֶׁחָשַׁךְ עוֹלָם בַּעֲדִי, וְיָצַאתִי מִדַּעְתִּי וְנָפַלְתִּי לָאָרֶץ מִתְעַלֵּף, כַּמֵּת. הֵרִים גַּלְגַּל מַיִם וְהִכָּה אוֹתִי בוֹ עַל גַּבִּי וְעַל כְּתֵפַי, וּבָא לִי כְאֵב גָּדוֹל וְהִתְרוֹמַמְתִּי וְעָמַדְתִּי, כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב עַל כְּתֵפַי וַאֲנִי עָיֵף לְשֵׂאתוֹ. רָמַז לִי בְיָדוֹ שֶׁאֶכָּנֵס בֵּין הָעֵצִים, אֶל הַמְשֻׁבָּחִים שֶׁבַּפֵּרוֹת, וְאִם אָמְרֶה אֶת פִּיו, יַכֵּנִי בְרַגְלָיו מַכָּה קָשָׁה מִמַּלְקוֹת שׁוֹטִים. וְלֹא פָסַק מִלִּרְמֹז לִי עַל כָּל מָקוֹם שֶׁרָצָה, וַאֲנִי מוֹלִיכוֹ אֵלָיו. וּכְשֶׁהָיִיתִי שׁוֹהֶה אוֹ הוֹלֵךְ לְאִטִּי הָיָה מַכֵּנִי, וַאֲנִי עִמּוֹ כְּאַסִּיר. וּכְבָר נִכְנַסְנוּ לְאֶמְצַע הָאִי בֵּין הָעֵצִים. וְהָיָה מַשְׁתִּין וְעוֹשֶׂה צְרָכָיו עַל כְּתֵפַי, וְאֵינוֹ יוֹרֵד לֹא בַלַּיְלָה וְלֹא בַיּוֹם. וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִישֹׁן הָיָה מְלַפֵּת אֶת רַגְלָיו עַל צַוָּארִי וְיָשֵׁן קִמְעָא וְקָם וּמַכֵּנִי וַאֲנִי קָם מַהֵר, וְאֵינִי יָכֹל לַמְרוֹת פִּיו מִקְּשִׁי מַה שֶּׁסָבַלְתִּי מִמֶּנוּ. (ותודה לפרויקט בן יהודה שהעלה את תרגום הסיפור)

"וְהָיָה מַשְׁתִּין וְעוֹשֶׂה צְרָכָיו עַל כְּתֵפַי, וְאֵינוֹ יוֹרֵד לֹא בַלַּיְלָה וְלֹא בַיּוֹם. וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִישֹׁן הָיָה מְלַפֵּת אֶת רַגְלָיו עַל צַוָּארִי וְיָשֵׁן קִמְעָא וְקָם וּמַכֵּנִי וַאֲנִי קָם מַהֵר, וְאֵינִי יָכֹל לַמְרוֹת פִּיו מִקְּשִׁי מַה שֶּׁסָבַלְתִּי מִמֶּנוּ" – זה תיאור מדויק ומלא חיים של העומס שמשעבד אותי כבר חודשים רבים, מאז הנחתי לזקן תמים למראה (טוב, לא זקן, רק תמים למראה ומבטיח כל טוב, שעוד נראה אם יקיים) לרכוב על כתפי. אלסינדבאד מצא דרך להשתחרר מלפיתתו, וגם אני אחזור הביתה לעיר האושר. הנה, כבר חזרתי קצת, כי סיפורים יכולים להציל.

*

האיור של אדמונד דולק ספוג עצב טמיר כדרכו. ההוויה שלי הרבה יותר ארצית ומלחיצה, אבל אפשר שגם שכבה כזאת חבויה מתחת לבטון.

אדמונד דולק, 1914 מתוך המסע החמישי של סינבד לחצו להגדלה

*

עוד על אלף לילה ולילה

הדייג והשד ואני

כשחציי התחתון הפך לאבן

על סיפור הסבל ושלוש העלמות

סיפורים יכולים להציל

Read Full Post »

הדמעות של דניאל קיזמן קאפ

נתקלתי בשורת עבודות יפהפיות של דניאל קיזמן קאפ. רציתי לכתוב על כולן. בסוף כתבתי על אחת.

דניאל קיזמן קאפ, דיוקן עצמי עם עט, לחצו להגדלה

.

היה זה באמת סיפור שלא יאמן, אך הוא התקבל על דעת כולם, כי היה אמיתי במהותו. אמיתית היתה נימת דבריה של אמה צונץ, אמיתית היתה הבושה שלה, אמיתית היתה השנאה. אמיתית היתה גם החרפה שנגרמה לה. כוזבות היו רק הנסיבות, הזמן ושם אחד או שניים.

אלה שורות הסיום של "אמה צונץ" (סיפור של בורחס שתורגם להפליא בידי יורם ברונובסקי). רבים מסיפוריו של בורחס הם פנינים שנוצרו סביב גרגר חול קונספטואלי. ב"אמה צונץ" זה המנגנון שבו יוצרים מזינים את הדמויות והעלילות שהם טווים בפיסות מחייהם ומנפשם. בספרות ובתיאטרון המנגנון הזה סמוי בדרך כלל, ואצל קיזמן קאפ הוא מוחצן. הצופה הוא זה שאמור לאחות את השברים בתודעתו, וזו מלאכה סיזיפית כי אשליה שנשברה נידונה לשוב ולהתפרק. 

העט מודבק למצח באופן גלוי וכמעט גס, אבל פיסת המסקינג טייפ נראית כמו פלסטר, מה שיוצר זיקה כמעט אורגנית בין העט לגוף; כי אם יש פלסטר יש גם פצע, מה עוד שה"אישון" לבן, כלומר עיוור.

אוקסימורון בלשון, הוא צירוף מילים מפתיע שממזג דבר והיפוכו לכדי אחדות פרדוקסלית. לקיזמן קאפ יש נטייה חזקה לאוקסימרונים (חזותיים כמובן).

חוד העט הנוגע בעין הוא האישון שממנו מפעפעת הדיו במורד רצועת הנייר. לא ברור אם אלה דמעות שחורות או דם, בצילום מאוחר יותר של העבודה הדיו הספיקה לפעפע כמעט עד קצה הנייר. בסרטי טבע מראים לפעמים פרחים נפתחים או נסגרים במהירות מואצת, וקיזמן קאפ פועל הפוך, הוא מאט את הבכי (או את הדם) כדי לבחון ולחוות את התפשטותו.

לא קל לעמוד כך "על העוקם", עם עט בעין בזמן שהדיו זוחלת את דרכה למטה. ובפרפרזה על אמה צונץ: "אמיתיים הם הכאב, המתח, הסכנה, אמיתיות הן הרטיבות והנזילה, כוזבות הן רק הנסיבות, הקצב ואביזר אחד או שניים."

עוד וריאציה על דם או דמעות – פרט מתוך עבודה אחרת שעליה כתבתי פה

ובחזרה לדיוקן עם העט: בעבודה כל כך מינימליסטית וחשופה הכל קם או נופל על הדיוק הפלאסטי.

הקו השבור של העט והדיו והקו השבור של הגוף המוטה (לא כפוף ומשתבלל כמו בבכי, יש בעמידה משהו מתריס וכמעט זחוח), ואף על פי כן מצטברת פה איזו שבירה וניגוד לקו הישר המאונך של הדמעות).

קיזמן קאפ עוצם את עינו האחרת כדי להשאיר את הבמה לעין הבוכה. ובלי משים יוצא שהוא קורץ ובוכה בעת ובעונה אחת (אוקסימורונים וכן הלאה).

האישון הלבן על רקע העין הכהה.

האופן שבו כתם הדיו המתפשטת על הנייר קרוב במימדים, בגוון ובקצוות הפרומים לשיער הפנים.

דניאל קיזמן קאפ, דיוקן עצמי עם עט (תקריב)

רגש באמנות הוא סם חיים, בין השאר בזכות המתח עם הצורה הקרירה והמשחקית מטבעה, שמונעת ממנו לגלוש לסנטימנטליות ומלודרמה. האם מנגנון הבכי שבנה קיזמן קאפ הוא צורה כזאת שנועדה להרחיק ולצנן את הרגש שלא יציף? ואולי להפך: מדובר ב"בכי תותב", תחליף לדמעות שאינן. אני לא אומרת את זה בביקורת חלילה, חוסר היכולת להרגיש, צחיחות הלב כואבת לא פחות מעצב רטוב. מניסיון. וקיזמן קאפ הוא אמן צעיר, זה עתה סיים את לימודיו, ובגוף הלא גדול יחסית של עבודותיו יש נוכחות גדולה של תחליפי בכי. למשל:

דניאל קיזמן קאפ (פרט)

כדאי להגדיל את הסרטונים למסך מלא כדי לראות.

מזרקת קיר-דניאל (קיזמן) קאפ from Daniel Kizman Kep on Vimeo.

נר ועין from Daniel Kizman Kep on Vimeo.

כמו הבכי התותב, אולי גם הסכנה, האפשרות הכמוסה (או הלא כל כך כמוסה) של כאב ואבדן שליטה, נועדו לעורר את הרגש החסום. כל תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט מבוססת על זה, ש"לא רק בכי נובע מצער, אלא גם צער מבכי".

*

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי שבו משתמש כל מי שעומד לספר סיפור מפליא. אני מכירה אותו בשני נוסחים הפוכים במידה מסוימת. בנוסח שאותו בחר יואל יוסף ריבלין לתרגם, נאמר, שאילו "נחרט [הסיפור] בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." ובנוסח שבחרה חנה עמית כוכבי לתרגם נאמר, ש"לו היה [הסיפור] נכתב בדיו על פני האופק שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד." והעבודה של קיזמן קאפ מציעה את שני הנוסחים בו בזמן (אוקסימורונים וכו'). אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת אותה.

חלק מן העבודות האלה מוצגות כאן.

*

עוד באותם עניינים

להתבונן בתצלום של אלי סינגלובסקי

8 הערות על שיק פוינט של שריף ואכד

תעלומת האווז הדו ראשי (על חליל בלבין ומרב קמל)

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

עוד דמעות בעיר האושר

ביקוש גדול לדמעות

סינדרלה, לא מה שחשבתן

דם, דמעות וצבעי מים

ובלי קשר, אבל כבר מחר ומעניין. רועי כנען מתרגם כבר שנים וכמעט בסודיות, את כתבי א. ת. א. הופמן לעברית, במכון גיתה הירושלמי נפתחה תערוכה מאיורי ספריו ומחר יתקיים רב שיח על שדוניו המצוירים.

לחצו להגדלה

Read Full Post »

יוקו אונו (או מלכת השלג)

הקדמה

"אשכולית" (1964) הוא ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו.

אלכס בן ארי ערך אנתולוגיה מחכימה וכיפית לשירה מושגית.

הוא הזמין אותי לכתוב על שירי ההוראות של אונו; לתאר את אישיותם ולתרגם מבחר קטן.

הסכמתי בקלות דעת. לא ידעתי למה אני נכנסת. חתיכת מסע עברתי פה.

(זה קצת ארוך וחושפני. כדי לא לשגע אתכם בגלילות ודילוגים, הכנסתי חלק מההערות ללינקים).

וזה מה שיצא, בשינויים קלים:

*

נער ששמו נשתכח ממני, הלחין פעם את השלט המוצב במחסום ליישוב ספר. אני מצטטת מהזיכרון:

עצור / כבה את האורות החיצוניים / הדלק את האורות הפנימיים / הזדהה

השירים של אונו הם שלטֵי – ובעצם פתקֵי – הוראות כאלה, מעורטלים מאליבי מעשי או אופק ביצועי.

it's all in the mind – אומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה" על פלאים שונים ומשונים המתרוצצים בין דלתותיו של מסדרון ארוך, ואונו הקדימה אותו[1]. ההוראות שלה הן מנטליות ביסודן ולפיכך פתוחות ואינסופיות לעומת החד-משמעיוּת הגסה של פעולה שהתממשה. חלק מן ההוראות, כמו – לערוך אירוע בכתובת בדיונית, בתאריך בדיוני, להשאיר כרטיס ביקור בעולם פנימי, או לעוף, יכולות להתממש אך ורק בתודעה.

רישום מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו". open this bottle כותבת אונו. על פי רנה (זאת-לא-מקטרת) מגריט, זה לא בקבוק ואי אפשר לפתוח אותו, אבל בתודעה אפשר הכול.

.

והבטחתי גם, כזכור, לתרגם כמה שירים. זה נשמע כמו החלק הקל של העסק. לא מדובר במטפורות סתומות עם שורשים מפותלים בלשון אלא בהוראות עם מבנה תחבירי פשוט ואוצר מילים בסיסי. רק השורות השבורות ואופן השימוש מסגירים את ייחוסן השירי. אלא שאי אפשר לתרגם אותן לעברית, ואי אפשר להפריד את הקושי הזה מאישיותן; היא מתקרקשת אחריו כמו צרור פחיות אחרי רכב של נשואים טריים.

הוראות מנוסחות כידוע בלשון ציווי ("עצור. כבה את האורות החיצוניים," וכולי) והעברית, בלשונה של יונה וולך, היא סקסמניאקית. "בִּשְמוֹת מִין יֵש לְאַנְגְּלִית כָּל הָאֶפְשָרֻיּוֹת… וְכָל אַתְּ הִיא אַתָּה/ וְכָל אֲנִי הוּא בְּלִי מִין/ וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה/ וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה – לֹא אִיש לֹא אִשָּה/ לֹא צָרִיךְ לַחְשֹב לִפְנֵי שֶמִתְיַחֲסִים לְמִין", ובעברית חייבים להחליט לאיזה גוף פונים. אצל משוררים שונים אפשר להפעיל שיקול דעת או להטיל קוביה או לעקוף את הבעיה, לטאטא אותה מתחת לשטיח (שהולך ומתכווץ אמנם ברוח הזמן). אלא שאונו נמנית על חלוצות הגל השני של הפמיניזם. ב-1964, השנה שבה יצא הספר, היא ישבה על במה, הניחה זוג מספריים לפניה ובקשה מן הצופים לגשת בזה אחר זה, ולחתוך פיסה מבגדיה. CUT PIECE כך נקרא המיצג מתואר ב"אשכולית" בפרק הקצר המוקדש להוראות שבוצעו. התיאור הכתוב בפרוזה, בשורות שלמות, מסתיים בתְּנָיַת פְּטוֹר (disclaimer): "המְבַצע על כל פנים, אינו חייב להיות אישה". המטען המאולתר הזה של אירוניה, התרסה ותקווה, לא נוטרל עד היום.

אף שחלק מן ההוראות הן ניטרליות לכאורה מבחינה מגדרית, רבות מהן מתכתבות עם ההוראות חסרות השחר או הסיכוי, המוטלות בדרך כלל על ילדות ונערות במעשיות; אצל האחים גרים, נשלחת נערה אחת לשאוב מים בחבית מחוררת, אחרת מתבקשת ללקט תותי שדה בשלג (לבושה בשמלת נייר, מה שמגביר את האיכות המיצגית של המעשייה), ושלישית, המכונה סינדרלה, מצטווה לברור את העדשים שאמה החורגת שופכת לתוך האפר. ואילו אונו מצִדה, מורה לגנוב את השתקפות הירח בעזרת דלי, ללכת בשלג מבלי להשאיר עקבות, או לצאת למסע ליקוט והדבקה של ראי מנופץ שרסיסיו נזרו ברחבי העולם.

תצלום המוות של הסופר רוברט ואלזר. האומנם הצליח ברגעיו האחרונים למלא את ההוראה של אונו?

.

המגדר יוצא מן השק בהוראה להשתמש בכביסה היומית כדי לבדר את האורחים, להסביר להם איך נוצר כל לכלוך ולמה, או בהוראה לטייל ברחבי העיר עם עגלת תינוק ריקה. ופה ושם הוא נאגר ומשפריץ כמו גייזר, בהוראה לבחוש את פנים המוח עם זין עד שהדברים יתערבבו היטב, ולצאת לטיול.

כשהעברית מחייבת לבחור מין, היא הורסת את הניטרליות המתעתעת, את ריבוי המשמעויות האגבי. אונו התאוננה בשעתו שאמנותה נחשבה לרגשית ויצרית מדי בעיני האוונגרד הניו יורקי. הם העדיפו cool art. ובהמשך לכך (וזאת כבר טענה שלי, מרית) היא משקיעה מאמצים ניכרים בהסוואת רגשיותה ויצריותה; אחרי שהיא מורה להשיג אדם במקום ראי ולהביט לתוכו, היא מזדרזת להתכחש לליבה ההיפית והרומנטית של ההוראה, ומציעה להשתמש באנשים שונים: זקן, צעיר, שמן, זעיר וכו'.

ובחזרה לתרגום: לשון נקבה תגביר את הווליום המגדרי עד כדי חוסר טעם, ולשון זכר תיישן את ההוראות ותסתיר את חדשנותה העוצרת נשימה. הבולטים (והקרובים ללבי) מאמני המיצג והמושג, לא הגיחו מקפלי האדרת של גוגול אלא משירי ההוראות של יוקו אונו. ופסטיבל המחול "הוירטואלי" מהסיקסטיז – "13 ימי פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך של יוקו אונו", שבו כל משתתף שולח לירה שטרלינג ומקבל גלויה עם הוראות פעולה ושעת ביצוע (הקשר בין המשתתפים יהיה טלפתי), הוא כמעט אינטרנט בראשי פרקים – מהקיצור הטוויטרי של המחול (ההוראה של היום הראשון למשל, היא: לנשום, בחצות), ועד למתח הכל-כך עכשווי בין האינטימי לאנונימי.

ובחזרה לתרגום: גם הנוסח הפורמלי, "חתוך.חתכי", "את/ה", נפסל בגלל המטען העודף של המילים שמסכן את החן הפלאי שכל היובש הבירוקרטי לא מצליח לנטרל. הבריחה ללשון רבים נחסמה על ידי אונו עצמה, שמבדילה את ההוראות שלה מן ההתרועעות החברתית של ההפנינג. אלה הוראות אישיות, היא מסבירה, שמתממשות בתודעה, התחלה של תנועה פנימית שהמילים משאלה או תקווה הכי קרובות למהותה.[2] אוזני מזדקפות לשמע ההסבר או לשמע המילה "משאלה", ההפוכה מן המילה "הוראה", במילון האחים גרים.

"הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי[3]. ו"אשכולית" הוא ספר מאד מושלג. אונו מורה לשלוח צליל של שלג למי שאוהבים, למצוא יד בשלג, להתבונן בשלג הנופל עד שיכסה שלושים ושלושה בניינים, או לדמיין שהוא יורד בכל מקום, כל הזמן, גם כשמדברים עם מישהו, ולקטוע את השיחה כשהוא מתכסה בשלג, ועוד.

.

יוקו אונו, שלג יורד עם שחר. הקלטה. ניו יורק 1965

.

המילה "שלג" כמו ה-X במפת האוצר, מסמנת את הליריות הקבורה בהוראות. וגם להפך: ההוראות הן הזהות הבדויה של השירים, שנועדה להרחיק אותם ככל האפשר מן הליריות של הגוף הראשון. לפעמים ההצפנה נהיית כל כך מתריסה שהיא קורסת לתוך עצמה. כמו למשל בהוראה להדביק את שמך על החלון, לשאול תותח[4], להתרחק ולירות לעבר השם. אם יש קושי להשיג תותח, אפשר להשתמש במכונת ירייה, בחיצים, באבנים, לירוק, להשתין, לכוון זרנוק או כל אמצעי אחר. אם אין שום אמצעי יש להתרחק ולבהות בשם עד שיהפך לבלתי קריא בשקיעה. וזה לא חייב להיות שֵׁם, אגב, זה יכול להיות גם מספר שנבחר באקראי מספר טלפונים.

זאת לא ההוראה היחידה שבה מוחלפות משמעויות במספרים כדי לרוקן (כביכול) את המטען הרגשי. למשל, לספור קמטים בבטן ולשלוח את הסכום לחבר בתור מכתב, או להחליף שמות עצם של סיפור במספרים לפני שקוראים אותו, וכן הלאה.

ובחזרה לתרגום: שם הפועל המשמש אותי בינתיים, למסירת תוכן ההוראות – הוא אמורפי וסטטי מדי כבחירה תרגומית. וגם לו הייתי נחלצת מן הפח המגדרי, הייתי נופלת אל הפַּחַת של PIECE, מילה שקופה מרוב שימוש לעבודת אמנות, אבל בולטת בזרותה בכותרת של שיר, של הרוב המכריע של שירי ההוראות: LET`S PIECE ,BURNING PIECE ,HAND PIECE ,TUNAFISH SANDWICH PIECE  וכן הלאה.

PIECE היא הוויזה של השירים לעולם האמנות, המוסיקה והמיצג, והם משיבים לה בתמורה את זהותה הראשונית כרסיס, חתיכה. (גם לשבירת השורות נוסף פתאום צד מוחשי של מימוש המטפורה). ובמידה פחותה ומוחלשת הם מעוררים גם את פעולת האיחוי ההטלאה או לכל הפחות משאלה או פנטזיה של איחוי וההטלאה.

למהדורת 2000 של הספר נוסף פתיח נונסנסי ברוח לואיס קרול. האנגלית יותר שקופה מן העברית, הטקסט התקני מבצבץ מבעד לקידוד. לנוחות הקורא העברי, תצורף גרסה נטולת-נונסנס מיד אחרי התרגום החופשי:

"טעם, אמר טוב-לב (Kind) לנלהבת (Keen) שעליה לספר כּיפּוּר בכל פיילה כדי להקל על זאבו, אחרת ראשה יִפָּרֵט. במקום זה נתנה נלהבת לטוב-לב עיסת נייר עם כמה נוראות. אחרי 365 להיטים טוב-לב הפך לְקיש מאושר ונלהבת היתה לרחם גאה. ומאז הם שואבים וצוחקים ביחד עד עצם היום זה. מי יכול להגשים אותם."

ובניכוי שכבת הנונסנס:

פעם, אמר Kind לKeen שהיא צריכה לספר סיפור בכל לילה כדי להקל על כאבו, אחרת ראשה ייכרת. במקום זה נתנה Keen לKind פיסת נייר עם כמה הוראות. אחרי 365 להיטים Kind הפך לאיש מאושר וKeen היתה לרחם גאה. ומאז הם אוהבים וצוחקים ביחד עד עצם היום הזה. מי יכול להאשים אותם."

אונו (Keen הנלהבת) נכנסת כאן לנעלי שַׁהְרָזָאד (שחרזדה) גיבורת אלף לילה ולילה. הסיפורים שהצילו את חיי שַׁהְרָזָאד מוחלפים אמנם בהוראות, שמצילות את חייה שלה, בשליש מהזמן. אלף כבאים ושכבות נונסנס לא יצליחו לכבות את הרומנטיקה של אמנות-תציל-ממוות. אבל אני מתעניינת אפילו יותר, ב"פליטת הפה" שבה מוחלפת המילה "הוראות" במילה "נוראות" בתרגום הלא-מספק שלי, ובמקור מוחלפות ה-instructions = הוראות, ב-destructions = הריסות, ומחזירות אותנו לרסיסים = pieces השולטים בכותרות השירים.

מה יש לה לעברית להציע כתחליף? "קטע" עמום וסחבקי מדי, ושתי החלופות הישירות, "עבודה" הפרולטרית ואחותה החגיגית "יצירה", הן שלמות וחיוביות מכדי להכיל את ההרסנות האצורה בהוראות.

יש פער בלתי נתפס בין המרקם האוורירי של הספר לתוכן האלים. אונו מורה למשל, להעמיד אדם על במה ולחקור אותו בדקדקנות: לשקול, למדוד, לספור, לשאול, לבתר, לשרוף [ההדגשה שלי], להקליט. והיא מורה לרסק מכל הבא ליד, מבובה עד מטוס (בגובה אלף רגל, מעל מדבר).

"הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מצטט). וכשאת מתבקשת לרסק אבן בגודלך ובמשקלך, או לנתץ ראי, או לקרוע יומן, או  להפגיז את שמך – זה כבר גובל בוודו עצמי. וההוראה לצייר בדמך שלך עד עילפון (א), או עד מוות (ב), חוצה את הגבול למרחב הרומנטי שבין חלבו ודמו של ביאליק לאוזנו של ואן גוך.

ובכל הנוגע לאמנות, אונו של "אשכולית" מתגלה כג'ק המרטש: היא נותנת הוראות לחיתוך של ציור או תצלום או טקסט אהוב. (את החלקים מפזרים ברוח או שולחים לאנשים, או מזמינים אותם לחתוך את החלקים שמוצאים חן בעיניהם). היא מורה לדרוך על ציורים, לנעוץ בהם מסמרים, לקבור אותם, לזרוק לפח, לתת לאלטעזאכן, להשקות אותם, ליָדות בהם שאריות אוכל, לשרוף אותם בעזרת סיגריה ולהתבונן בתנועת העשן עד שהציור נעלם. וגם יצירות של אחרים אינן מחוסנות; היא מורה לרסק מוזיאון עכשווי (ואחר כך לאסוף ולהדביק את שבריו), או להפוך את המונה-ליזה לעפיפון ולהטיס אותה לגובה שבו: א) חיוכה ייעלם. ב) פניה ייעלמו. ג) היא תהפוך לנקודה. או לגזור ציורים של דה וינצ'י או דה קוניג ולתפור מהם ז'קט, שמלה או תחתונים. (כפיצוי ואולי כתשליל של CUT PIECE שבה נחתכו בגדיה מעל גופה?)

מאחורי כל זה, כפי שכתב יהודה עמיחי, מסתתר כעס גדול. כמה גדול, מתברר מן ההוראות שמייחדת אונו לנעלבים קשות: לערום 100 זגוגיות בשדה ולירות כדור דרכן, ואז להעתיק את מפות הסדקים של כל זגוגית ולשלוח מפה בכל יום למי שעלב בך, במשך 100 ימים. זה גם "חישוב" פואטי של כמות הכעס, וגם סוג של ריפוי בעיסוק. רבות מן ההוראות הן טכניקות לעיקור וצינון רגשות. כמה מהן נשמעות משחקיות לרגע, כמו ההוראה לשלוח רוח מסביב לעולם פעמים רבות עד שתהפוך לבריזה קלה, או להנמיך צליל של פעמון על ידי טלטולו בחלום ועל ידי שיכחתו (עוד נסיגה מהסְפֵרה הפיזיקלית אל הספרה המנטלית), ואז היא מציעה פתאום ליישם את זה על צלילים נוספים כמו קולה של אמא, בכי של תינוק או התפרצות היסטרית של בעל (ע"ע מגדר).

וכל הכעס הזה הוא בו-בזמן גם המפתח לשמיים. (ואולי זה בעצם הכאב, כמו אצל יוזף בויס, שראה בו שלב הכרחי בדרך לטרנספורמציה רוחנית.) וכך או אחרת, אונו מבקשת לעמוד מול קיר במשך שנה ולדמיין שראשך מוטח אליו עד שהקיר יקרוס והשמיים יתגלו.

POSTCARD גלויה עם הוראות לגזירת חור כדי לראות דרכו את השמיים. מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".

.

השמיים הם המקום שבו מתמזגת הפוליטיקה האנטי-חומרנית עם הרוחניות הנוצרית. לא סתם היה פרנציסקוס לקדוש המועדף על דור הפרחים, עד כדי כך שבדיוקן הקולנועי של זפירלי[5] הוא מוצג כהיפי הראשון. אביו של פרנציסקוס התנגד לדרך הרוחנית שבחר, ותבע אותו למשפט ציבורי בפני הבישוף של אסיזי. בתגובה, פשט הקדוש את כל בגדיו בבית המשפט ומסר לו אותם ובכך שם קץ להליך המשפטי והשתחרר מן החומר לטובת הרוח. ובהמשך לכך, ואולי במקביל, אונו מורה לאנשים לחורר פרטֵי רכוש כמו מכנסיים, ז'קט, חולצה, או גרביים, כדי לראות דרכם את השמיים.

זאת ועוד: לפרנציסקוס היה קשר עמוק לטבע. ב"שיר הברואים" הוא קורא לשמש ולירח, "אחינו השמש, אחותנו הלבנה," וגם שאר איתני הטבע מוצגים כבני משפחה. ולא רק שהוא דורש לציפורים, לסנאים, לקרפדות ולחרקים, הוא גם משוחח כאח אל אח עם הזאב שהבעית את תושבי גובּיו. ואילו אונו מצדה מורה ללחוש לרוח, לעננים, לעץ ולאבן. היא מבקשת להכין גיטרה מן העץ ששמע את הווידוי ולשלוח אותה לאישה, או לקלוע סנדלים מן הקנים המאזינים ולשלוח אותם לחבר. ואולי כבר גלשנו בלי משים מעולמו הרוחני של פרנציסקוס אל דרך האגדות שבה דוממים (מן "העצם המזמרת" של האחים גרים ועד לקנים המזמרים של המלך מידאס) הם צינור להפצת סודות; ההוראות של אונו מתהפכות כשמנסים לאחוז בהן, כמו המטה שנהפך לתנין ביד אהרן – רגע אנחנו בנצרות וברגע הבא באגדות או בזן בודהיזם (לרבות מן ההוראות יש צד מדיטטיבי, כמו ללכת למזרקה הקרובה ולצפות במים הרוקדים, להבריק תפוז, או לנשום). מה שעלול להיתפס כחוסר מיקוד והתחייבות, הוא בעצם סירוב לקיבעון, והגנה על סתירות. ואונו אמנם מורה לבנות בית מנקודות (מקווקוו) ולהניח לאנשים לדמיין את החלקים החסרים או לשכוח אותם. שטח ההפקר שבין לדמיין ללשכוח הוא מגרש המשחקים של הנמענים שלה. במרחב האלסטי הזה נמצא הפופ במרחק נגיעה מהזן או מהאוונגרד, יש קיצור דרך מפוליטיקה לפואטיקה, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לחבר את הקונסטלציות השמיימיות שלו.

הראש שפורץ את הדרך לשמיים שייך לשער המחול של הספר. מחול על פי אונו, הוא קשר עם אלוהים ועם החלק האלוהי בתוכנו. כלומר חוויה רוחנית שמנוגדת לאקסביציוניזם הרקדני ולאורות הבמה. האם אי אפשר לתקשר בחשיכה? היא תוהה. ובהמשך לכך היא מציעה גם סיום אלטרנטיבי להטחת הראש, שבו לא הקיר נעלם אלא הראש עצמו. וזהו עוד אחד בשורת נסיונות שתכליתם להעלים את הגוף המגביל את הרוח (כמו בהוראה לפשוט את עורם של אלפיים בלונים ולשחרר אותם). רבות מן ההוראות הן תרגילים במחיקת החומר או בצמצומו[6]: לצייר ציור שצבעיו מתגלים רק באור מסוים וברגע מסוים, כמה שיותר קצר, או לרשום גלולות מעבר דרך קיר כך שרק השיער יחזור. או להרים יד לעת ערב ולהתבונן בה עד שתהפוך לשקופה והשמיים והעצים ייראו דרכה. או להתחבא עד שכולם ילכו הביתה, עד שישכחו או ימותו (ואיש לא יזכור אותנו).

PAINTING TO ENLARGE AND SEE, מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".

.

במישור האמנותי, הנסיגה מן המוחשי מייצגת את תרבות הנגד של שנות השישים; זה חלק מהניסיון להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" (ציורים ופסלים), באמנות אנטי-מסחרית ואנטי-ממסדית, המבוססת על רעיונות ופעולות (מיצג). במישור הרוחני, ההצטמצמות, ההסתתרות וההעלמות, הן נסיונות להשתחרר מן החומרי והחומרני ולצמצם את האני. ובמישור הרגשי, הן נועדו להישרדות. קשה יותר לפגוע במטרה מתכווצת שמסתתרת בארון, בחשיכה, בתודעה. ובו בזמן הן גם שיחזור כפייתי כמעט, של ההתעללות שעברה:

"הצהרה: אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה להיות בתוך האבן. י. א."

(מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו") .

Mirror Piece

רק עכשיו, כשאני מתקרבת לסוף, מתברר לי שבסך הכול מילאתי הוראות; הפכתי את יוקו אונו לראי כמו שבקשה. התבוננתי בה וראיתי את עצמי: את התרוצצות הפנימית כדי לא להתקבע, את ההגנה על אפשרויות נכחדות, את המקלט הבטוח של התודעה. את הצורך הנואש בחופש, שמוגש בצורת הוראות, כללי משחק. באחד השירים היא מבקשת להכין מפתח, למצוא את המנעול שמתאים לו, ואם אמנם יימצא, לשרוף את הבית שמחובר אליו. וגם את זה אני זוכרת מבפנים, את הנסיון לברוח אל ההמצאה והפנטזיה, לסבך ולהאריך את הדרך הביתה בתקווה שהכעס יתעייף (כמו שנחל מאבד אנרגיה בפיתולים) ואת הכישלון המפואר. ובו בזמן גיליתי, בדיוק כמוה, את הפלא שבו כסא שנשרף במציאות עדיין קיים בתודעה.

*

אשכולית

"יום אחד טיילה בפרדס, והנה ראתה אשכולית גדולה, בשלה, שקרובה היתה לנשור מן העץ. אביגיל השתרעה על האדמה. וכך, שרועה על גבה, צפתה מלמטה באשכולית התלויה מעליה והמתינה לה עד שתנשור. כך שכבה, והשעות חלפו. היא שכבה חמש שעות עד שנשרה האשכולית, ואז קילפה אותה לאט ואכלה אותה."

(פנחס שדה, מתוך "על מצבו של האדם", עם עובד 1967)

ואפשר כמו בשיעור לשון, להפוך את זה לקובץ הוראות, כמחווה לשם הספר וגם כחליפתי וכפרתי להוראות שלא תרגמתי.

GRAPEFRUIT PIECE

טיילי בפרדס.
חפשי אשכולית שקרובה
לנשור מן העץ.
שכבי תחתיה
עד שתנשור ואז
קלפי ואכלי אותה.

—–

[1] הסרט "צוללת צהובה" יצא ב1968. שירי ההוראות המוקדמים חוברו בתחילת שנות החמישים.

[2] ההצהרות והסברים של אונו מכאן ואילך לקוחים מתוך "אל אנשי וסליאן, הערת שוליים להרצאתי מן ה13 בינואר, 1966" שנוספה למהדורות המאוחרות של "אשכולית" כמין מניפסט אמנותי.

[3] [על: "הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי]
היא מסתתרת אמנם מאחורי שאלון נכון/לא נכון (שמזכיר את רשימת הדברים "שֶׁמורים אינם מספרים" על פי יואל הופמן של "בפברואר כדאי לקנות פילים", מסדה 1988) כדי לשמור על אופציות פתוחות.

[4] "שאלי תותח," (במובן, קחי בהשאלה). זו אחת השורות הבודדות שאני מוכנה לתרגם. האירוניה שדולפת מן הצירוף שווה את אובדן העמימות המגדרית.

[5] "אחינו השמש, אחותנו הלבנה", פרנקו זפירלי, 1972

[6] אולי גם ההעדפה הגורפת לשלג קשורה לפגיעותו, לקלות שבה הוא נעלם.

—

את האנתולוגיה אפשר לרכוש בחנויות הספרים העצמאיות בתל אביב ובירושלים, באתר של מקום לשירה, (ובקרוב גם ברשתות).

—

עוד שירה בעיר האושר

על "שלום לאדון העורב" של עמוס נוי

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

על "מיכאל" של מרים ילן שטקליס

על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי

כחול הוא צבע שערך הצהוב – בעקבות שיר האהבה הנפלא של קורט שוויטרס (פוסט ראשון מתוך ארבעה)

שירה וקסמי חפצים

ועוד

Read Full Post »

כך עושות כולן, או מוצרט והסיפור התלמודי

הרבה זמן לא הייתי פה. פחות או יותר נחטפתי על ידי ביאליק ותום זידמן פרויד. כשכתבתי את החלק הראשון של בנות הדרקון קרה שהלכתי לקחת את בני מבית ספר עם שתי נעליים שונות. פשוט תחבתי רגליים למה שהיה מתחת לשולחן ולא שמתי לב. והפעם שכחתי שיש מציאות. חציתי את גבול המשמעת והתשוקה למחוזות מפוקפקים של דיבוק. אם מישהו פנה אלי נבהלתי או הגבתי בדיליי, כמו בטלויזיה בשיחת מרחקים. יכולתי לדבר שעות על ביאליק ותום ומעבר לזה שכחתי את רוב המילים, עברתי למשפטים שמורכבים מ"זה" ו"זה". אפילו את החלומות שלי לא הצלחתי לזכור, כאילו נטחנו או כוסו בערפיח של איורים. ועכשיו שסיימתי טיוטה ושלחתי אותה לשותפי (לפרויקט שעליו עוד אכתוב בבוא הזמן) כל הפוסטים שנשכחו נדחפו החוצה ביחד ונתקעו בפתח, וממילא שום דבר לא חגיגי מספיק אחרי שתיקה כל כך ארוכה, אבל ממשהו צריך להתחיל, וכבר מזמן תכננתי להשוות בין "כך עושות כולן" (האופרה של מוצרט) לסיפור התלמודי על ברוריה ובעלה התנא רבי מאיר, והתמונות היפות מהאופרה הישראלית הזכירו לי.

.

כך עושות כולן באופרה הישראלית, בבימוי אטום אגויאן לחצו להגדלה

.

זה די מדהים לטעמי, ששני טקסטים כל כך רחוקים בזמן ובתרבות חולקים אותו מנוע אידאי ועלילתי. (אני לא זוכרת לעומת זאת אף סיפור שמטיל ספק בנאמנות הגברית, אולי בגלל שהמוסכמה ממילא קובעת שאין דבר כזה. המוסכמה תמיד טועה, כמו כל ההכללות). ורק למקרה שמישהו לא מכיר את האופרה או את הגרסה היהודית אזכיר שברוריה, תלמידת חכם מן המאה השנייה לספירה ואשה חזקה ודעתנית, לעגה לדברי חכמים ש"נשים דעתן קלה," וכדי להוכיח את צדקת החכמים שלח בעלה את אחד מתלמידיו לפתותה, ואחרי שהתפתתה התאבדה מרוב בושה ובעלה גלה לבבל.

באופרה של מוצרט ממלא דון אלפונסו הרווק הזקן את תפקידם של החכמים ושל רבי מאיר. נאמנותן של נשים הוא שר, היא כמו עוף החול, כולם בטוחים שהוא קיים אבל איש אינו יודע איפה. הוא מטיל ספק גם בנאמנותן של האחיות פיורדיליג'י ודורבלה, ארוסותיהן היקרות של הקצינים הצעירים פרנדו וגוליילמו, ומתנדב להוכיח את צדקתו תוך עשרים וארבע שעות, ובלבד שימלאו את הוראותיו. השניים נענים לאתגר. הם מעמידים פנים שהם יוצאים למלחמה וחוזרים מיד מחופשים לשני אלבנים. בניצוחו של דון אלפונסו ובסיועה של המשרתת המשת"פית, הם פותחים במתקפת חיזור צולבת, כל אחד מהם מחזר אחרי ארוסתו של חברו. האחיות מתקוממות בהתחלה אבל אחרי שהמחזרים "מנסים להתאבד" ועוד כהנה מניפולציות, דורבלה מתפתה וגם פיורדיליג'י המיוסרת מתרככת. היא מחליטה להתחפש לחייל ולצאת לשדה הקרב של ארוסה, אבל בעיצומן של ההכנות גם היא נכנעת לתשוקתה. הקצינים הנעלבים רוצים להיפרד מן השתיים אבל דון אלפונסו משכנע אותם להישאר, כי כך עושות כולן. כולם מתוודים ומתפייסים; האהובות נשבעות לנאמנות מחודשת והאוהבים מתחייבים לא לשוב ולבחון אותן. (מעולם לא צפיתי באופרה, אבל לפי הליברית לפחות, קשה להחליט איך זה מסתיים, אם הזוגות חוזרים לזוגיות הראשונה או מתחלפים).

לקסיקון האופרה שלי טוען שדה פונטה ביסס את הליברית שלו על מעשה שהיה, אבל הקהל בכל זאת התקשה להאמין למהירות שבה התחולל המהפך. ובהמשך לכך נעשו כל מיני נסיונות לתקן את הליברית, לשנות את העלילה כדי להציל את המוסיקה, אבל דה פונטה שרד את כולם.

אני עצמי מתפלאת על הקהל שנתפס דווקא לקוצר הזמן. מה עם נשף המסכות? לא רק שהאחיות לא מזהות את ארוסיהן המחופשים, הן גם לא מזהות את המשרתת שלהן דספינה כשהיא מחופשת לרופא (שמציל את האלבנים מן הרעל ששתו כביכול) או לנוטריון שעומד להשיא אותן לאהוביהן החדשים. זה לא פחות הזוי, כך חשבתי תמיד, אבל עכשיו אני לא בטוחה. זה נראה לי פתאום כמו משחק שבו כולם מעמידים פנים, כולל האחיות; מבחן הנאמנות שהן כושלות בו כביכול, הוא רק סיפור הכיסוי, התירוץ למשחק תפקידים שמאפשר לכולם לחצות גבולות ולממש את תשוקותיהם הנסתרות הצולבות.

.

כך עושות כולן באופרה הישראלית, בימוי אטום אגויאן לחצו להגדלה

.

את הגרסה הנוכחית (מהתמונות) ביים במאי הקולנוע הארמני-קנדי אטום אגויאן. משני סרטיו שראיתי, "המתיקות שאחרי" ו"המסע של פליסיה", אני זוכרת בעיקר את העצב הנתון במין כספת קרה בלתי נראית. ואחרי שהפליאה הראשונית (מה לו ולכך עושות כולן?) חלפה הוא נראה כמו בחירה מצוינת לבימוי אופרה שקליפתה עליזה ומשחקית, מכילה ומפויסת, ותוכה יצָרים ופסימיות מוגשמת. וגם אם הסוף הטוב קצת מפוקפק ונגוע במלנכוליה, זו עדיין הגרסה הקומית והנדיבה לעומת מקבילתה העברית החסכונית כמו סיפור מקראי, העוסקת בהיבריס (חטא הגאווה) הנשי ועונשו (באחד מספריה של תום זיידמן פרויד מתלונן ארנב על אשתו שהיו לה שערות על השיניים, ומתכוון שהיתה אסרטיבית כמו גבר) ובהיבריס הגברי ועונשו הפחוּת. וגם בברית הגברים החכמים שחושבים שאפשר להפריד בין הנאמנות לברוריה כמו שמפרידים חלמון מחלבון, ולא שמים לב שהם מחפצנים את האשה והופכים אותה לדוגמא. וגם בעיוורון ובחטא הבלתי נמנע של כל מי שמקדש ססמאות על בני אדם (עם הסעיף הזה יש לי היכרות קרובה שהלוואי ולא היתה לי), ובבעל שלא מבין שברגע שהוא קושר נגד אשתו הוא גוזר לא רק את דינה אלא את דינו שלו, ומתחרט כמו שכתוב באלף לילה ולילה "במקום שחרטה לא תועיל."

ולא סתם נזכרתי באלף לילה ולילה, שם הפחד מהמיניות הנשית מגיע לכדי טבח אבל גם הריפוי משכנע (ואורך אמנם כשש שנים: פרק זמן של נדודים, ואחריהם אלף לילות שבהם המלך נושא אשה כל ערב והורג אותה בבוקר לפני שתספיק לבגוד בו, ועוד אלף לילות של סיפורים מאז שהוא פוגש בשהרזד). וכבר בסיפור הראשון היא מראה לו ש"אם אתה הורג את הנשים שלך, אתה הורג בסופו של דבר את עצמך. לא רק באופן סמלי, אלא באופן לגמרי מוחשי … היא יוצרת שורת הקבלות שבסופן, במין היגיון מתמטי, מתברר שהיא זה הוא. הם "בשר אחד" על פי הביטוי התנ"כי. זה לא קורה בִּן לילה כמובן, אבל הזרע נטמן כבר בלילה הראשון." (מתוך סיפורים יכולים להציל).

כך עושות כולן באופרה הישראלית, ביום אטום אגויאן. לחצו להגדלה

*

האופרה תוצג בין התאריכים  31.5.19- 15.6.19 לפרטים

*

ובלי שום קשר, למי שעוד לא ראה – הזדמנות אחרונה!

הצגות פרידה מן ההצגה הנפלאה אקס חמותי החורגת. לפרטים

*

וגם – נפתחה ההרשמה לחממת האמנים התשיעית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בעקביות ובתשוקה.

*

Read Full Post »

אמהות חורגות, נשים בוגדניות ובתולות קדושות

על שלוש תעלומות מהאגדות של עיר האושר.

1. אמהות חורגות

למה יש הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים אצל האחים גרים? התעלומה הזאת לוותה את הפוסט על ההורים הרעים. קצה חוט לפתרונה מספק ההיסטוריון רוברט דרנטון; בספרו טבח החתולים הגדול הוא טוען שנישואין בצרפת של המאה השמונה עשרה הסתיימו בדרך כלל במותו ללא עת של אחד הצדדים. אלמן אחד מתוך חמישה התחתן בשנית, לעומת אלמנה אחת מתוך עשר. ולפיכך היה שיעור האמהות החורגות גבוה בהרבה. (ועדיין אין בחוט העובדתי הזה די הסבר כדי לכסות את ערוות התעלומה כולה).

*

2. נשים בוגדניות

או תעלומה אחרת: איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה לספר ילדים? הכוונה לסיפור הנסיך המשותק מתוך "אלף לילה ולילה". אשת הנסיך בוגדת בו עם עבד כושי ("כַּלְבָּה סְרוּחָה, וּשְׁפָלָה שֶׁבַּלְּבָנִים," קורא לה העבד בתרגומו היפהפה של יוסף יואל ריבלין אביו של נשיאנו, "כְּלוּם אֵינִי מְשַׁמֵּשׁ לָךְ אֶלָּא לְמַלּאוֹת תַּאֲוָתֵךְ?" הוא שואל, ואילו בעלה מכנה אותה, "בַּת בְּלִיַּעַל, שְׁפָלָה וְזוֹנָה כְּעוּרָה, אֲהוּבַת עֶבֶד כּוּשִׁי וּמֻפְקָרָה").

על פתרון התעלומה הזאת אפילו הבטחתי פרס: ארבע מאות דינרי זהב למי שימצא את העיבוד שקראתי בילדותי. איש לא הרים את הכפפה, אבל התשובה בכל זאת התגלתה בספר הראשון שפתחתי באוסף ספרי הילדים של מרים רות. המעבד החכם, המזוהה רק בשמו הפרטי, שלמה, החליף את הבגידה המינית בבגידה פוליטית. בעיבוד שלו מגלה הנסיך שאשתו המכשפה חברה לאויבו המושבע. מתברר שבגידה היא בגידה היא בגידה. עוצמת הרגש זהה, הזעם, ההשפלה, ואפילו הסימבוליקה מתאימה את עצמה כמו זיקית: בסיפור המקורי  כשהמכשפה לוקחת את חרבו של הנסיך, זה אקט של סירוס (רגע לפני שתהפוך אותו ממותניו ומטה לאבן). בגרסה לילדים, גזלת החרב היא אקט של נישול משלטון ועוצמה.

(מה שמזכיר לי את החוכמה שבה "גייר" דוד פרישמן את "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן. הוא לא סתם ניכש את חג המולד מן הסיפור, הוא החליף אותו בחנוכה מבלי לפגוע בדימוי המרכזי: ברגישותו הפיוטית הוא גילה שגם החנוכייה, כמו האשוח של חג המולד, היא עץ של אורות שיכול לצמוח ולמלא את השמיים. עוד על הסיפור).

העיבוד לילדים של סיפור הנסיך המשותק, שהרעיש אותי עוד בילדותי ונכנס לי ישר לנפש. גילויו הוליד תעלומה חדשה: מי מכיר, מי יודע את "שלמה" המעבד?

*

3. בתולות קדושות

ולא מזמן נשפך אור חדש גם על אחת מן המעשיות המסתוריות ביותר של האחים גרים, שבה מלוהקת הבתולה הקדושה לתפקיד "כחול זקן" (וגם לתפקיד החמות המרשעת, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). לסיפורו של כחול הזקן יש כמה וריאציות אצל האחים גרים: על שתיים מהן כבר כתבתי. זאת הגרסה הקלסית  וזאת העתידנית ביותר מבחינה פמיניסטית. התבנית הבסיסית משותפת לכולן: איש עשיר מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם ומסגיר אותה לבעלה.

ואל סדרת כחולי הזקן מצטרפת במפתיע הבתולה הקדושה. בסיפור "ילדתה של מריה" היא מאמצת ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל חדרי השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה פותחת אותה בכל זאת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר, ואצבעה מוכתמת בזהבו. כמה שהיא מקרצפת הכתם נשאר ומסגיר אותה.

"ילדתה של מריה" פותחת את החדר האסור. אייר אוסקר הרפורט (מתוך מסע בין אצבעות פוסט על אצבעות בסיפורי האחים גרים).

.

אלא שאור אינו דם; האם אור יכול ללכלך? תהיתי פעם. לא הצלחתי להבין או לקבל את החלפת הדם באור זהב (על אף התמיכה המפתיעה של הלשון העברית – לא רק ש"כתם" היא מילה נרדפת לזהב, גם האור נשפך ומכתים בכתמי אור). עד שפרה אנג'ליקו פקח את עיני, כלומר צייר את החילוף במפורש.

פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

והנה גם התקריב:

פרט מתוך פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

זו מין תקבולת חזותית, סימטריה הפוכה:

למטה: הדם הנשפך ומעליו הילת הקדוש המוזהבת.

למעלה: כתר זהב ומעליו גלגולו הדמי.

שני הכתרים ספק בוקעים מתוך צמרת מתולתלת, ספק מרחפים מעליה. העץ הזה הוא כמו ראש כרות, גזעו נעדר, ואני מתגברת על הפיתוי להמשיך בניתוח. (הציור הזה הוא כמו שיר, כל חלקיו מתייחסים זה לזה ומשתקפים גם בציור המחובר לו).

מתברר שלנוצרים שיצרו וצרכו את האגדה הזאת, המרת דם קורבנות בזהב האור האלוהי היא לגמרי טבעית.

ועדיין נותרת איזו שארית מתעתעת. יש משהו מן הכפירה והחתרנות, או לפחות מן האגרסיה הכבושה, בליהוק הבתולה הקדושה לתפקיד המפתה לדבר עברה (שלא לדבר על תפקיד החמות המרשעת שאותו היא מגלמת בהמשך) על אף האליבי "החינוכי".

והחתרנות הזאת, הזכירה לי סיפור עם איסלנדי בשם "נשמתו של יון שלי". מעשה ביון, זקן כפרי עצלן, נרגן וחסר תועלת, ובאישתו החרוצה והרטננית שאוהבת אותו על אף חסרונותיו. יום אחד נופל הזקן למשכב. אישתו חוששת שלא יגיע לגן עדן אם לא תדאג לזה. לפיכך היא לוכדת את נשמתו, כלומר את נשימתו האחרונה, בשק, ויוצאת לדרך. עד מהרה היא מתדפקת על דלתה של מלכות השמיים. פטרוס הקדוש פותח לה והיא מבקשת ממנו בנימוס להכניס את נשמת יון שלה לגן עדן. פטרוס מסרב מכל וכל. יון לא ראוי לכך. והזקנה אומרת שהיא לא מאמינה למשמע אוזניה, פטרוס כנראה שכח שגם הוא התכחש לאדונו (ישו) יותר מפעם אחת… הדלת נטרקת בפרצופה, והזקנה לא מוותרת ודופקת בפעם השנייה. הפעם פותח לה פאולוס (שאול התרסי) וגם הוא מסרב לקבל את יון שלה, וגם לו היא מזכירה איך רדף נוצרים בתחילת דרכו ונענית בטריקת דלת. ובפעם השלישית פותחת לה הבתולה הקדושה, ואחרי שגם היא מסרבת בחן, הזקנה אומרת: "ואני חשבתי שדווקא את תביני שגם לאנשים אחרים יש חולשות קטנות כמו שלך – האם כבר שכחת שהיה לך פעם תינוק, שלא היה לו אבא?"

בהערות השוליים המלומדות כתוב שבדיחות על חשבון פטרוס, פאולוס ושאר נכבדי הנצרות רווחו עוד בימי הביניים בגרמניה ובצרפת, אבל אין תקדים להתבדחות כזאת על חשבון הבתולה הקדושה. אני חושדת ש"ילדתה של מריה" זו מין התבדחות כמוסה.

*

ובלי שום קשר: אמש נפתח הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים ובו כמה וכמה מן ההצגות שליוויתי וביימתי (גילוי נאות) בשנים האחרונות: יואל אמר (אל תחמיצו את גרשון וייסרפירר, הכוכב החדש והנהדר!), ים קטן, טיול לילי, למה בכה הדג?, תהיה בריא מוריס מגי, מעיל הפלאים, ועוד. כל אחת שונה ומיוחדת וכולן מומלצות בחום.

ואליהן מצטרפת עכשיו גם הצגתה הטרייה-טרייה של אפרת הדני, הכתר שהלך לאיבוד, לגילאי 3-6, ההצגה המתוקה ביותר שעברה תחת ידי. כולה נדיבות וחיוך ושובבות ואהבה, משחק שבו אין מפסידים, כולם זוכים.

רבות מן ההצגות האלה נולדו בחממת האמנים של תיאטרון הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה.

Read Full Post »

מסע בין אצבעות (המשך)

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

5. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

6. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

7. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

הלגיון של אורין יוחנן

אישה בלי ראש, הכול טוב בה.

(פתגם צרפתי מן המאה ה-17)

את הבדידות שלי אף אחד לא ייקח ממני.

(חסידה גולן, כמעט חמותי)

שבע הערות ארוכות על I-Dare-U של אורין יוחנן, יצירת מחול נהדרת; מקורית, מחושבת, רגשית (שלא לומר מיוסרת) בלי טיפת רחמים עצמיים או שומן סנטמנטלי.

*

1. יומן הגוף

המופע נפתח בדמות חסרת ראש. כלומר, בירכתי הבמה מוצב מעין קיר לבן מרצועות נייר, והדמות שראשה נעוץ בסדק בין שתי רצועות נייר עומדת בגבה אלינו, עירומה לגמרי למעט תחתונים לבנים – ואולי זה בכלל חיתול (טיטול)? – זה לא לגמרי ברור בהתחלה. לא ברור אם זה גבר או אישה וגם הגיל עמום (מכיוון שלא הכרתי את אורין יוחנן – המבט שלי היה נקי).

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג.

תחריט של וינסלו הומר (1868) המתאר את אחורי הקלעים של "תמונה חיה" של חדר הנשים הנרצחות של "כחול זקן". הקהל שיושב מעברו האחר של המסך רואה שורה של ראשי נשים "תלויים" על הקיר. מתוך הפוסט הזה.

עד מהרה מתברר שיוחנן היא אישה צעירה ויפה ועדיין נותר משהו מתעתע בגוף, משהו גרום ומגוייד כאילו שמאן זקן ובלרינה אצילית רבים על אותו גֵו.

יוסף הירש שלימד אותי לרשום (והרבה דברים אחרים) הציע להתייחס לעצים גם מנקודת מבט אנטומית; הנושא הוא זרועות. אצל הזית למשל, שצמיחתו איטית, אפשר לראות את מאמצי הצמיחה בעיקולים של הגזע, כל מיני זרועות שלא היו או שכמעט צמחו.

הגוף שעל הבמה אינו חלק כמו הנייר שממסגר אותו. החיים כתבו עליו בצופן של גידים ועצמות בולטות. חשבתי על ויטו אקונצ'י אהובי; הספר המכנס את מיצגי הגוף שלו נקרא "יומן הגוף".

ג'ואל פיטר ויתקין (אף אחד מן התצלומים שקבלתי לא לכד את העוצמה של גבה של אורין יוחנן. זה התחליף)

*

2. גיאולוגיה

אבל אנחנו רק בהתחלה. הדמות מסתובבת אל הקהל. ראשה מושפל, שערה הארוך מכסה את פניה ואת חזה (ועדיין לא ברור אם זה גבר או אישה). היא מסירה את התחתונים הגבריים שהיא לובשת ומתחתם מתגלה זוג נוסף, וגם אותו היא מסירה וכך הלאה והלאה והלאה.

יש נמבר ידוע של ליצנים, שבו ליצן אחד מרעיש בנגינתו וליצן אחר מחרים לו את הכלי, ללא הועיל כי הראשון ממהר להכריז "יש לי עוד אחד" ושולף כלי נוסף, קטן יותר, ומנגן בו עד שגם הוא מוחרם וכך הלאה והלאה. הסרת התחתונים היא נמבר כזה, בניכוי ערמומיותו של החלש, או לחילופין מעין סטרפטיז ניטרלי שהפואנטה שלו אינה בעירום שמצפה בסוף (אין עירום בסוף), אלא בחשיפה מדוקדקת של השכבות.

ובינתיים הולך האגן הנפוח ומתכווץ; כמה מן התחתונים גבריים ואחרים נשיים. יש תריסר זוגות, אולי יותר, לא ספרתי. כולם בשחור לבן בדוגמאות שונות. במידה מסוימת זה תקציר של המופע, ראשי פרקים של הדמויות השונות שיגיחו מתוך יוחנן. (בהתחלה היססתי אם לקרוא לה בשם משפחה כמקובל, זה נשמע לי קצת מנוכר אחרי מה שעברנו ביחד, ואחר כך שמחתי להנכיח אותה גם בשם גברי).

מתוך Conversions (1971) סרט וידאו שבו "ניסה ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה". כאן הוא מתרגל פעולות שונות ללא אבר מין. על העבודה המכוננת הזאת כתבתי והתראיינתי לא מעט, למשל פה (צריך לגלול קצת עד שמגיעים). גם אורין יוחנן מנסה בין השאר, להפוך את עצמה לגבר.

3. בת הים הקטנה

יוחנן אוספת את שערה לפקעת כשראשה הפוך, מרימה נייר מקופל בכף רגלה ומכניסה אותו לפיה ואחר כך פולטת מתוכו רצועות נייר ארוכות אקורדיוניות. שום תנועה אינה מובנת מאליה. שום פעולה אינה אוטומטית או שקופה. קפלי הניר שהיא פולטת מפיה כמו מטלטלים אותה עד שהיא נראית כמו בלרינה עם דיבוק של קוף מתופף (דימוי מתון בהשוואה לחזי לסקלי שכתב פעם שטליה פז, "אכלה יותר מדי כבדי בבונים ברוטב פאפיה לארוחת בוקר").

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן (רגע לפני שהיא מרימה את הנייר ברגלה), זירת מחול 2016, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא חוזרת לקיר הנייר. צנצנת דיו גדולה מונחת לרגליו. שני שפכטלים דקים מזדקרים ממנה כמו משושים. והיא משתמשת בשניהם בו בזמן ומתווה קו של דיו סביב עצמה, רישום קטוע ומאומץ, ההפך מן הזרימה הקליגרפית המושגת בתרגול ממושך. בערב שבו צפיתי הרישום הזכיר את אגון שילה. בתמונה שלמטה הוא קרוב יותר לג'קומטי. אני מניחה שהמסלול לא קבוע מראש כדי לשמר את הקושי. והבבואה המעוותת כמו חוזרת אל הרקדנית ומכתיבה לה גוף חדש במין טלפון שבור. נזכרתי בבת הים הקטנה מדיסמלנד; בנקסי גזר מן ההשתקפות המעוותת (פנחס שדה כתב פעם, "הגשרים מוזרי-הצורה, כהזיות של מתכת,/ משתקפים עמומות במים האפורים") מקור חדש בצלם העיוות.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

4. המדענית המטורפת או שפן הנסיונות

השפכטלים שבעזרתם היא מציירת את עצמה נראים כמו איברים מנוונים. בהמשך היא תתחב את פקעת הבלרינה שלה לדיו ותכתוב (MISS) בגרפיטי בתנועות ראשה. האפקט ברוטאלי כמעט כאילו כתבה בדמה.

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא יורה באקדח נייר, אבל הכוריאוגרפיה מטלטלת אותה כאילו היא זאת שנורית. הכדורים מרקידים אותה כמו את בוני וקלייד:

במהלך המופע יוחנן משתנה כל הזמן; יש תחושה חזקה של פיצול כאילו כמה יישויות רבות על גופה ולכן אין תואם בין האברים, מרכז הכובד זז באופן מסוכן ונשלט כאחת. היא הזכירה לי את המשוגע מהברית החדשה שגר בין קברים ורק צעק יום ולילה ופצע את עצמו באבנים. כשישו שאל את השד השוכן בו לשמו, הוא ענה: "לגיון שמי כי רבים אנחנו." (רבים זה לא מילה, כשישו גירש את השדים, הם נכנסו לתוך עדר של אלפיים חזירים ששעטו אל הים).

למטה, מתוך סרטו של סטנלי קובריק, דוקטור סטריינג'לב (1964), הקטע שבו היד הנאצית של המדען האמריקאי-גרמני מתעוררת לחיים ותוקפת אותו.

לעולם איני קוראת על עבודות לפני שאני צופה בהן כדי לא להסליל את הצפייה. לפעמים אני קוראת אחרי, לשם השוואה. והפעם יש מה לקרוא. I-Dare-U הוצגה בפסטיבל "זירת מחול" וסהר עזימי המנהל האמנותי, הזמין כותבות שילוו את תהליכי היצירה. שני תמרי לוותה את יוחנן. היא אומרת שיוחנן מרגישה סוג ב' כיוון שנולדה נקבה, וסבתה אמרה, לא נורא, בפעם הבאה בן בעזרת השם. ובהמשך לכך בחרה יוחנן להפקיע מגופה את האישי ולגלם דמויות רבות.

ברגע הראשון זה נשמע לי כמעט מצחיק, הפוך ממה שחוויתי. לא קלטתי חירות ובחירה אלא אישה שלגיון שדים מתקוטטים על גופה. ובמחשבה נוספת – אולי זה רק הבדל של נקודת מבט (מסוג חצי הכוס – ריקה או מלאה). אולי יש פה תנועת מטוטלת בין כאב הפיצול לבחירה בריבוי, כשהכאב מזין את הבחירה, והבחירה מנסה לנטרל את כאב באלכימיה של האמנות והתודעה.

פעם בראיון רדיו נזכר דויד גרוסמן בסיפור שהרשים אותו בילדותו: ילד שסבל מכאבי בטן נוראים והמנתחים מצאו בתוכו את העובר הלא מפותח של תאומו. גרוסמן אמר שהוא מרגיש שיש בתוכו הרבה עוברים מתים כאלה, שבכתיבה הוא משחרר אותם ונותן להם לגדול והם כבר לא מאיימים עליו. אני חושבת שגם ליוחנן יש כאלה, אני חושבת שהיא שחררה אותם במופע הזה.

"אני המצאתי את זה," אמר בוב פלנגן, חולה סיסטיק פיברוזיס ומזוכיסט-על על הייסורים שבהם בחר. "אני בשליטה, אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות."

*

la femme 100 têtes .5

בשלב מסוים היא נקברת בקיר הנייר, שוברת אותו והופכת אותו למסכה. רציתי לכתוב על כל הדרכים שבהן יוחנן מוחקת את ראשה אבל הפוסט הולך ומתארך, אז אסתפק בתמונה מן הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט, la femme 100 têtes – משחק מילים שמבוסס על כך ש"מאה" (cent) בצרפתית, מבוטא כמו "בלי" (sans), כלומר שם הרומן הוא "אשת מאה הראשים" וגם "האישה בלי ראש" (ועוד שלל משחקי מילים).

מקס ארנסט

*

6. בזבזנות וחסך

כשהמופע מסתיים אורין יוחנן יושבת כמו הומלסית מול ערימת התחתונים על הרצפה וקיר הנייר הקרוע והמקושקש בגרפיטי (ההפך מהיפיוף הקליגרפי-יפנואידי שממנו חששתי לפני המופע). הבמה נראית כמו שכונה חדשה שהפכה לסלמס בהילוך מואץ.

לערימת התחתונים יש גם צד כלכלי של חוסר איזון – עודף כיסויים לאיבר אחד וכלום לכל השאר. כמו הנערה הענייה של האחים גרים, יוחנן יכולה להתכסות רק בשערותיה (שלא לדבר על נערה אחרת של גרים שנשלחת אל השלג בשמלת נייר). ערימת התחתונים על הבמה היא גם סחורה עודפת ואשפה של חברת שפע וגם גלגול מטונימי של כרטיסי הזנות והמכונים הפזורים על המדרכה.

*

7. דיו על קו האופק

מן הטקסט של תמרי למדתי שהרצף משתנה ממופע למופע (כמו באקס חמותי החורגת), אבל (וזו כבר תוספת שלי) לא משנה באיזה סדר מתרחשים הדברים, זה תמיד ייגמר בהרס המרחב שבו יוחנן פועלת ומותירה את חותמה.

ב"אלף לילה ולילה" (סיפור ההישרדות המופלא של שהרזד בחצרו של שהריאר רוצח הנשים) יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו רוצה לספר משהו משמעותי הוא אומר ש"לו היה סיפורו נכתב בדיו על קו האופק הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר". וזה בדיוק מה שנשאר בסוף המופע, דיו על קו האופק.

מתוך "כתוב בעור" (ספר הכרית) של פיטר גרינוואי (1996) עוד על ספר הכרית והאישה המפליאה שחיברה אותו

*

שתי עבודות נוספות שאהבתי ב"זירת מחול 2016" הן "אי הנחת של יצורים מכונפים" מאת עדי שילדן וניר וידן, ו-Because We Love You של דיוויד קרן ותמר לם.

*

עוד באותם עניינים

סטרפטיזים משונים

האישה הוויטרובית

קרקס התלושים

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו, ולא פחות – יוקו אונו והכוסון

איך מסבירים מחול עכשווי? (יצא מניפסט)

על "יותר מעירום"

על אויסטר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

שייקספיר לא גר כאן יותר

רשימה שנייה על "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאלה אנדה

לרשימה הראשונה

*

גיבור סיפורו של בורחס, "גן השבילים המתפצלים", פרש כדי לכתוב רומן שיהיה נרחב יותר מן הרומן "הונג לו מנג" וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. "מבוך המבוכים" קורא לו המספר (כמו שבסטיאן קורא ל"סיפור שאינו נגמר", "ספר הספרים"). המספר של בורחס מדמיין מבוך הולך וגדל, "שיקיף את העבר ואת העתיד ושיכלול בתוכו, באופן כלשהו, גם את הכוכבים." בהמשך מתברר שמדובר בשניים שהם אחד; הספר הוא גם המבוך, רומן שמתפצל בכל נקודת מפנה לכל המשכיו האפשריים, המקבילים והסותרים.

"הסיפור שאינו נגמר" הוא בראש ובראשונה גן שבילים פרשני, המתחדש כל הזמן במרחב בין סיפור הפנטסיה החם והקסום למשחק המופשט של האוונגרד. לא במקרה הוא מחולק לעשרים וששה פרקים כמספר האותיות (בגרמנית), שכל אחד מהם מתחיל באות עוקבת. זו חלוקה שיש בה ממד שרירותי ופורמליסטי שמזכיר למשל את "ספר האלף בית" של דן צלקה, או לחילופין את סרטו הקצר של פיטר גרינוואי 26 חדרי אמבטיה מסה קולנועית מסתורית, מצחיקה ומבריקה על בני אדם דרך הרגלי הרחצה שלהם.

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר "לוויתן". מתוך המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל Big-Time Blonde Bimbo, Beauty and the Bestiary, Boar, Bull, Bug, Badger, Bray, Bellow, Bleat, Bark, Beastly Birdbrain, BB.

ובהמשך לכך – "הסיפור שאינו נגמר" הוא הרבה ספרים: למשל מסה על האלכימיה של הדמיון ועל תכונת הראי של סיפורים; בסטיאן הוא לא הראשון שגילה את עצמו בתוך ספר פנטסיה. ככה זה תמיד. כשקראתי על נסיך מכושף שהפך ממותניו ומטה לאבן בתוך פטיו מלא בציפורים שרק רשת דקה מונעת מהם לפרוח למרחבי השמיים – מיד זיהיתי את עצמי. וזה לא נפסק כשגדלתי, עשיתי מזה הצגה. כשהתחלתי לכתוב ספרים גם הם הפכו לראי (הכי הזוי? האישה ששאלה אותי פעם איך ידעתי הכול על ילדותה בפולין). מבחינה זו "הסיפור שאינו נגמר" הוא ספר על קריאה והמשך ישיר של מות המחבר מאת רולאן בארת.

ובו בזמן זה גם ספר על כתיבה. על הבלבול בין יצירה לגילוי, התחושה המוזרה שהסיפור כבר קיים. את רק זאת שמגלה אותו. (ובכלל, "הסיפור שאינו נגמר" הוא בין השאר מדריך כתיבה). אחרים ראו בו מסע פסיכולוגי, אנתרופוסופי והשד יודע, הוא מתמסר בגמישות מפליאה לפרשנויות מקבילות וסותרות. אבל כ"ספר הספרים" הוא (בראש ובראשונה?) גם ספר על "ספרות", אותו מכלול אינסופי שכל חלק שלו מושפע וניזון ממה שקדם לו, ומשפיע ומזין ולו כזית, את מה שייכתב אחריו. בכל פעם שאנדה כותב, "אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת", הוא מחצין את דינמיקת גן השבילים המתפצלים הזאת והופך את "הסיפור שאינו נגמר" למין דף באטלס מפות עם כבישים קטועים שחיצים מצביעים לאן שהם מובילים.

וכפי שאפשר לצפות מִספר על ילד בשם בסטיאן בּוּקס (books) שנמלט לחנות ספרים ונכנס לתוך ספר – "הסיפור שאינו נגמר" הוא גם ספר הספרים שהזינו את מיכאל אנדה.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות מתוך עולם הקריאה המוגבל הסובייקטיבי והמיידי שלי (המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון הוא הנכון), וגם לבדוק באותו אופן אינטואיטיבי מה קרה אחרי ומה נשמע בפנטסיה. פעם, בימי בסטיאן, היא היתה בסכנה, החידלון התפשט והקיסרית חלתה. והיום?

*

1. מבעד למראה

פתיחת "הסיפור שאינו נגמר"

איור, דוד פולונסקי. אותיות הראי שבהן נפתח "הסיפור שאינו נגמר" הן החולייה הראשונה בשרשרת המראות של הספר וגם המשך ומחווה ל"מבעד למראה" של לואיס קרול. כמו אליס גם בסטיאן עומד להיכנס אל עולם המראה של הפנטסיה. (האיור הוא פרט מתוך כריכת "עולם קטן" כתב עת לחקר ספרות ילדים)

2. מה מתרחש בתוך הספר?

עתה התחלתי לדמות בערבים, כי מהדף הלבן [של הרומן] יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה. ויתרה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת-ממדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן. הו, איזה משחק מרתק היה זה, ולא אחת הצטערתי כי החתולה כבר אינה בעולם, ואין למי להראות כיצד מתנועעים האנשים על גבי דף בחדר קטן. בטוח אני, כי החיה היתה מושיטה את כפתה ומתחילה לשרוט את הדף. מתאר אני לעצמי איזו סקרנות היתה נדלקת בעין החתול, וכיצד היתה הכפה שורטת את האותיות!

מיכאיל בולגאקוב, השלג השחור, תרגם צבי ארד (יצא במקור בשנות השלושים)

~

הייתי רוצה לדעת, אמר לעצמו, מה בעצם קורה בספר כשהוא סגור. מובן שיש בו רק אותיות והן מודפסות על הנייר, ובכל זאת – משהו בטח מתרחש שם, כי כשאני פותח אותו, מופיע לו פתאום סיפור שלם. מופיעות בו דמויות שאני עדיין לא מכיר ויש בו כל מיני הרפתקאות ועלילות וקרבות – ולפעמים פורצות סערות בים או שמגיעים לארצות ולערים זרות. והרי כל זה כבר נמצא איכשהו בתוך הספר. צריך לקרוא אותו כדי לחוות את הדברים האלה, זה ברור. אבל הם נמצאים בתוכו עוד קודם. והייתי רוצה לדעת, איך?

מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, תרגמה חנה לבנת

כריכה של מרי ריינולדס ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו. היא נפטרה ב1950 וכמה הייתי רוצה לראות את הכריכה שלה לסיפור שאינו נגמר… (מתוך האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס)

*

3. מה מניע את השריונים הריקים?

– איך זה שאינך מראה את פניך למלכְּךָ?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה. – כיוון שאני אינני קיים, מלכי.
– כזאת טרם שמעתי! – קרא הקיסר. – עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא, הראה לי קצת.
אג'ילולפו נדמה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.
– ראו, ראו, פלאי פלאים! – הפליט קרל הגדול. – ואיך אתה משרת בצבא אם אינך קיים?
– בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתנו הקדושה! אמר אג'ילולפו.

איטאלו קלווינו, "האביר שלא היה ולא נברא" מתוך "אבות אבותינו" תרגם גאיו שילוני (המפעל לתרגום ספרי מופת). יצא במקור ב1959.

~

"כשנאבקתי בענקים המשוריינים שלך," המשיך בסטיאן, "התברר שהם עשויים אך ורק שריון, ובתוכו אין שום דבר. אז איך הם מתנועעים בעצם?"
"בכוח הרצון שלי," השיבה קסאידה בחיוך. "דווקא מפני שהם חלולים לגמרי מבפנים, הם מצייתים לרצוני."

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

וכך אגב, כתב קאלווינו בהקדמה לתרגום העברי:

ב"האביר שלא היה ולא נברא" אנו רואים שריון ריק המתנועע והממלא את תפקידיו בדייקנות ובלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. אני חושב שקל למצוא כאן היקש עם כל צורה נוקשה של אוטומטיזם בירוקרטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני, וכולי וכולי, אשר שום גורם אנושי אמיתי אינו מקביל ליעילותה הפעלתנית.

*

4. הבת תשעים תלד?
אחת הדמויות הנלבבות ב"סיפור שאינו נגמר" היא ייכה הפרדה הזקנה החכמה ותמת הלב. כדי לרקוח אותה ערבב אנדה שני מקורות תנ"כיים: את סיפור אתונו של בלעם, ואת סיפורה של שרה אמנו הזקנה והעקרה. ולרגע, מבעד לקליידוסקופ שלו גם החומש לבש צבעונין:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; (מתוך ספר במדבר).

(סיפור בלעם עצמו אגב התגלגל אל ארסנל המעשיות העממיות כפי שגיליתי בהשתאות.)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד … וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. ויֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. (מתוך ספר בראשית)

~
בהמת המשא, פרדה זקנה, פיגרה כל הזמן הרחק מאחור, ובסטיאן התאמץ לדרבן אותה. אבל במקום לרוץ מהר יותר, נעצרה הפרדה במקומה, הפנתה את ראשה לאחור ואמרה: "אתה לא צריך לדרבן אותי. נשארתי מאחור בכוונה אדון."
"למה?" שאל בסטיאן.
"אני יודעת מי אתה, אדון."
"ואיך את יודעת את זה?"
"אם אתה חצי חמור כמוני ולא חמור גמור, אתה מרגיש דברים כאלה … הייתי שמחה לספר לילדים ולנכדים שלי שנשאתי על גבי את המציל ושהייתי הראשונה שבירכה אותו. למרבה הצער אין לבני מיני ילדים."
…
"טוב," אמר בסטיאן, "אם כך, אספר לך עכשיו סיפור שיתגשם במלואו. ואני רוצה לספר אותו רק לך, ולך בלבד, כי הוא שייך לך."
אחר כך נטל בסטיאן את אוזנה הארוכה של ייכה בכף ידו ולחש לתוכה: לא רחוק מכאן, בתוך יער קטן של פרחי לילך, ממתין לך אביו של בנך. זה סוס לבן עם כנפיים מנוצות של ברבור. הרעמה והזנב שלו ארוכים כל כך, שהם מגיעים עד הקרקע. הוא עוקב אחרינו בחשאי כבר כמה ימים, כי הוא מאוהב בך לגמרי."
"מאוהב בי?" קראה ייכה כמעט בבהלה. "אבל אני הרי רק פרדה וכבר לא צעירה בכלל!"

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

*

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת כי אף שהן מופשטות כמו כל מפה  ומחויבות לדיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה.

5. למפות את פנטסיה

…כל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז. מובן שיש הבדלים רבים בין ארצות הלעולם-לא השונות. בארצו של ג'ון, לדוגמה, היתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטנן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות.

מתוך פיטר פן – ג'יימס מתיו ברי מנסה להסביר את הגיאוגרפיה של ארץ לעולם-לא

~

ועכשיו מתבקש לעצור לרגע כדי להסביר דבר ייחודי בגיאוגרפיה של פנטסיה. יבשות וימים, הרים ונהרות אינם ממוקמים שם בקביעות כמו בעולמם של בני האדם. לכן לדוגמה, אי אפשר בשום פנים ואופן לשרטט מפה של פנטסיה. אף פעם אי אפשר לחזות מראש איזו ארץ תשכון מעבר לגבולה של ארץ אחרת. אפילו רוחות השמיים משתנות שם מאזור לאזור. קיץ וחורף, יום ולילה פועלים בכל אזור על פי כללים אחרים. אפשר לחצות שם ישימון חרוך שמש ולהגיע מיד אחריו לשדות שלג קפואים. בעולם הזה אין מרחקים שאפשר למדוד, ולכן למילים "קרוב" ו"רחוק" יש משמעות שונה לגמרי. כל הדברים האלה תלויים במצב רוחו וברצונו של ההולך בדרך מסוימת.

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

(כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה, It's all in the mind)

*

6. גרוגראמן, פרספונה וכל השאר

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

בסיפורו של גרוגראמאן, האריה שמת כל לילה בארמונו המכושף ובבוקר קם לתחייה, יש מרכיבים מסיפור פרספונה עם גרגר אמור ופסיכה. וזה רק דוגמית מהבליל המיתולוגי שהסתנן לספר, מהספינקסים ש(לא) נותנים לעבור, ועד למחווה כמעט מפורשת לאודיסאה (הזיקה לאודיסאה בכלל שווה בדיקה, כי יותר ממחצית הספר מלווה את בסטיאן-אודיסאוס בדרך הביתה). ובאופן ספציפי התכוונתי לשיחת אטריו וגמורק כגלגול של שיחת אודיסאוס והקיקלופ. כמו אודיסאוס גם אטריו מכנה את עצמו "אף-אחד" וחושף את זהותו האמיתית ברגע האחרון, מה שעולה לו בעיכוב ואפילו בסיכול לכאורה של שובו הביתה (עד שמופיע דרקון המזל והופך את גורלו, ועל הפלא הזה של המזל כבר כתבתי בפוסט הקודם).

ועל זה אפשר להוסיף את האחים גרים כמובן (כבר נדרשתי לזיקה בין פרשת המשאלות של בסטיאן לזו של אשת הדייג למשל), או את הקריצה לברון מינכהאוזן, כשאטריו לא מצליח לחזור על המעלל שלו ולמשות את סוסו מבצת העצב.

ולפני שאאריך עד אינסוף ואולי קצת אחרי, אני מפסיקה כדי למנות כמה מהשמות שהזכרתי: רולאן בארת, מיכאיל בולגאקוב, איטאלו קאלווינו, בורחס. לא זרקתי אף שם בקלות דעת; בין "גן השבילים המתפצלים" של בורחס למשל (זה שאמר, "תמיד דמיינתי את גן עדן כסוג של ספרייה"), לבין "הסיפור שאינו נגמר" יש מארג שלם של זיקות. למשל, כשהמספר של בורחס שואל את עצמו במהלך הסיפור "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי", ובין שלל התשובות שכולן מתכתבות עם אנדה, נמצאת גם התשובה המחזורית:

נזכרתי באותו לילה שבמרכז "אלף לילה ולילה", כאשר המלכה שחרזאדה (בשל פיזור דעתו המאגי של המעתיק) מתחילה לספר את הסיפור של אלף לילה ולילה, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו הלילה עצמו שעליו היא מספרת וכך עד אינסוף.

מתוך, חורחה לואיס בורחס, "גן השבילים המתפצלים" תרגם יורם ברונובסקי (כשהלכתי לבדוק באיזו שנה פורסם הסיפור – מתישהו בשנות הארבעים – הבליח מאחרית הדבר המידע הבא: אביו של בורחס כתב דרמה בשם "לקראת האַיִן" שעניינה אכזבתו של אב מבנו).

והלא לופ כזה בדיוק מתרחש אצל הזקן מההר הנודד.
ואם לא די בשמות שאמרתי, אנדה עצמו טוען שגם שייקספיר נדד בפנטסיה. זה היה כל כך מזמן ששמו שובש מעט: "שמו היה שוקספיר או משהו דומה לזה," הוא כותב.

*

והפוגה קצרה, לסיפור אמיתי. בחיים הקודמים שלי בתיאטרון הבובות הכרתי עיתונאי שנדד בין פסטיבלי בובות. פעם באיזו שיחה של כלום, הוא פתאום הצהיר שמיכאל אנדה הוא "שקרן מקצועי". בימים ההם עוד לא קראתי אף מילה של אנדה כך שלא התנגדתי, רק עוצמת התיעוב נצרבה. "שקרן מקצועי" זה לא סתם עלבון, למחברו של "הסיפור שאינו נגמר" זה העלבון האולטימטיבי. כי השקרים הלא מכלים את פנטסיה, ככל שהם מתרבים מתפשט החידלון. זה היה לפני שנים רבות. אני עדיין חושבת על העיתונאי ההוא לפעמים. הוא היה בן שישים בערך, אוסטרי ואולי גרמני, עם יציבה קצת שמוטה, כמו של בלון ישן (אף שהיה רזה וגבוה) וזקן מטופח. אני יודעת שזאת שטות, אבל לפעמים אני תוהה על המקצוע המופרך שלו, "עיתונאי בובות", אם זה לא היה כיסוי או משהו, כי איפה יסתובבו טיפוסים כמו גמורק אם לא בפסטיבלי בובות, הטריטוריה של מבוגרים ילדיים שמועדים לבקר בפנטסיה ולשקם את המעברים.

*

ובחזרה לעניננו: מאז שפורסם "הסיפור שאינו נגמר" עוד לא חלפו ארבעים שנה. זה פחות מהרף עין בנצח הספרותי, אבל אנדה כבר הספיק להשפיע על אינספור ספרי וסרטי פנטסיה. אני לא מומחית גדולה (אני מצד האגדות) אבל אפילו ככה מהמותן: סדרת לב של דיו של קורנליה פונקה נולדה ישירות מן הסיפור. "מפלצות בע"מ" של דיסני ופיקסאר מתבסס בין השאר על הרעיון שכל דלת במציאות יכולה להוביל למקדש (מפעל) אלף הדלתות. וג'יי קיי רולינג חייבת לאנדה רבות, מהארכיטקטורה הנזילה המפתיעה ושוחרת הטוב של הוגוורטס (גלגול של בית השינוי / בית התמורות), ועד לראי של ינפתא שמשקף את משאלת הלב היקרה ביותר של מי שצופה בו שהוא גלגול של שער המראה הקסומה.

למטה, אניש קאפור, sky mirror 2010-2011 (נזכרתי בגלל שער המראה הקסומה העגול והירחי)

יכול להיות שלא קראתי את הספרים הנכונים. אשמח אם תתקנו אותי, אבל אני לא מעלה בדעתי אף שייקספיר עכשווי שניזון מן "הסיפור שאינו נגמר". והמסקנה הפזיזה אבל נחרצת היא שגם אם הגמורקים לא הכחידו את פנטסיה הם בהחלט הצליחו לכווץ אותה ולסמן אותה כמשהו קצת נחות של ילדים*. הפלא הזה של "הסיפור שאינו נגמר", שבו הסיפור לא עובר רק מאב לבנו (כמקובל וכמו ב"הגדת לבנך" של פסח) אלא גם בכיוון ההפוך: מבסטיאן לאביו, מן הקיסרית הילדית לזקן מההר הנודד, הפלא הזה נכחד. ומכיוון שגם אני כמו בסטיאן לא מאמינה שהחיים אמורים להיות אפורים בלי פלאים וסודות, זה מעציב אותי מאד.

* לא נחות בעיני כמובן, אני חושבת שאסטריד לינדגרן למשל היתה צריכה לקבל פרס נובל לספרות, אבל אף סופר ילדים עוד לא זכה לזה, הם בכלל לא נספרים כשמדברים נכבדות.

*
עוד באותם עניינים

פרוייקט מרי דה מורגן

בעניין הארוקי מורקמי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותו לענת

הגמד חוטם ואני

Read Full Post »

על סיפור הסַבָּל ושלוש העלמות

כבר כתבתי כאן פעם איך התחלתי לפקפק בקיומו של "סיפור הנסיך המשותק" וכבר חשבתי שחלמתי אותו, ופתאום גיליתי את הסיפור ממש בתחילת הגרסה המלאה של "אלף לילה ולילה" (בכרך הראשון מתוך 30). והוא היה בדיוק כמו שזכרתי: צבעוני ומסתורי וחנוק ומלא חיים ואושר, ממיר את הפחדים הכי גדולים שלי בדימויים עוצרי נשימה. אני זוכרת שקראתי לאט כדי לא לבזבז, ואז בעיצומו של הלילה התשיעי כשמסתיים "סיפור הנסיך המשותק", שהרזד מצהירה:

ואולם אין זה נפלא יותר ממה שאירע לסַבָּל.

אני זוכרת שצחקתי כשקראתי את ההבטחה הזאת. צחוק של אי אמון ושמחה. ובעודי צוחקת התחלתי לקרוא את "סיפור הסבל ושלוש העלמות".

הוא נפתח בסבל רווק (כך כתוב במפורש) שנשען על הארגז שלו בשוק של בגדד וממתין ללקוחות. אישה יפהפייה והדורה ניגשת אליו ומורה לו ללכת אחריה והסבל המאושר מברך את מזלו. כמה עמודים דחוסים מוקדשים לשופינג של פירות ופרחים, דברי מתיקה, בשרים, בשמים והשד יודע מה עוד. כשהארגז עולה על גדותיו הם מגיעים לארמון. האישה המסתורית נוקשת בדלת שנפתחת על ידי יפהפייה רמת קומה המתוארת לפרטי פרטים, עד לטבורה "שיכול להכיל אוקיה של משחת לובן-יבה" (!). הסבל לא יודע את נפשו, וכבר צצה יפהפייה שלישית, וכל השלוש (המכוּנות, עקרת הבית, העלמה והשוערת) פורקות את משאו ומשלמות לו בנדיבות. ואחרי משא ומתן הן מסכימות שיישאר, בתנאי שיציית ולא ישאל שאלות (זה חרוט גם על השער במי זהב: "אל תשיח במה שלא מעניינך, שלא תשמע מה שלא יהיה לרצונך").

במרכז הארמון יש אולם עם בריכה, וכל הארבעה עורכים משתה על שפתה.

"סיפור הסבל ושלוש העלמות", מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974). אצל פאזוליני יש בסצנה משהו אגבי, עדין וכמעט מלנכולי על אף הצחוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

אני מצטטת מתרגומו המלבב של יוסף יואל ריבלין (אביו של נשיאנו):

"…לֹא פָסְקוּ לִשְׁתּוֹת וְהַסַּבָּל בֵּינֵיהֶן. הָיוּ מְרַקְדוֹת וּמְשַׂחֲקוֹת וּמְזַמְּרוֹת זְמִירוֹת וְשִׁירִים וְשִׁירֵי לַעַג. הִתְחִיל הַסַּבָּל מִתְעַסֵּק אִתָּן, נוֹשֵׁק וְנוֹשֵׁךְ, מְלַטֵּף וּמְגַפֵּף וּמְלַפֵּף אוֹתָן וְעוֹשֶׂה כָּל מִינֵי תַעְתּוּעִים. הָיְתָה הָאַחַת תּוֹחֶבֶת תּוּפִינִים לְתוֹךְ פִּיו, וְהַשְּׁנִיָּה מְלַטְּפָתוֹ; זוֹ מְטַפַּחַת לוֹ עַל גַּבֵּי לְחָיָיו וְזוֹ מַטִּילָה פֶּרַח כְּלַפָּיו, וְהָיָה מִתְמוֹגֵג בְּתוֹכָן מִתַּעֲנוּג, מִתְמוֹגֵג, כְּאִלּוּ הָיָה שׁוֹכֵן בְּגַן-עֵדֶן עִם הַבְּתוּלוֹת שְׁחוֹרוֹת-הָעָיִן.

… כְּשֶׁגָּבְרָה עֲלֵיהֶן הַשִּׁכְרוּת, קָמָה הַשּׁוֹעֶרֶת וּפָשְׁטָה שִׂמְלוֹתֶיהָ, עַד שֶׁעָמְדָה עֲרֻמָה וְעֶרְיָה. פָּרְעָה שַׂעֲרָהּ וְנָפַל עַל גֵּוָהּ כְּמָסָךְ, וְהֵטִילָה עָצְמָה לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה. שָׂחֲקָה בַמָּיִם וְצָלְלָה כְּבַר-וָז וְזוֹרְרָה. נָטְלָה מִן הַמַּיִם לְתוֹךְ פִּיהָ וְזָרְקָה אוֹתָם עַל הַסַּבָּל, אַחַר-כָּךְ רָחֲצָה אֶת אֲבָרֶיהָ וּבֵין יְרֵכוֹתֶיהָ. קָפְצָה וְעָלְתָה מִן הַמַּיִם, וְהֵטִילָה עָצְמָה בְּחֵיק הַסַּבָּל, וְאָמְרָה כְּשֶׁהִיא מַרְאָה עַל חֵיקָהּ: "אֲדוֹנִי, מַה שֵׁם זֶה?" אָמַר: "רַחְמֵךְ". אָמְרָה: "כֵּיצַד? כְּלוּם אִי אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ?" תָּפְשָׂה בְצַוָּארוֹ וְטָפְחָה לוֹ עָלָיו.

והסבל ממשיך ומנחש: פַרְג' שלך, כּוּס שלך, זֻנבּוּר, וכן הלאה, ובכל פעם שהוא טועה מכות אותו כל השלוש, "עד שצבה צווארו מן הטפיחות, ושמו אותו בזה מטרה לצחוקן. אמר להן: "ומה כינוי אתן מכנות אותו?" אמרה העלמה: "דינדנה של אמיץ הלב." אמר הסבל: "תודה לאל שניצלתי. דינדנה של אמיץ הלב."

הם חוזרים לשתות, ועד מהרה מתפשטת גם השנייה וקופצת למים ויוצאת ונשכבת בחיק הסבל, ורומזת "על בית סתרים שלה" ושואלת, "אור עיני, מה שם זה?" והוא שוב מנחש וטועה. בצר לו הוא מנסה שוב ושוב את ה"דינדנה של אמיץ הלב", אבל זאת לא התשובה הנכונה, והן ממשיכות להתגלגל מצחוק ולהכות עד שהוא אומר: "אחיותי, ומה שמו?" "השׂוּמְשָׂם הקלוף," הן עונות, וארבעתם חוזרים לשתות עד שקמה השלישית והיפה מכולן, והסבל משפשף את עורפו המסכן ואומר: "עורפי וכתפותי, בידך אלוהים אפקיר אותם." וגם היא מתרחצת ומתיישבת בחיקו "ורמזה על אותו מקום ואמרה: "אדונדוני, מה הוא זה?" והסבל כמובן מנחש וטועה וסופג עד שלבסוף הוא נכנע ושואל, ונענה: "מלונו של אבו מנצור".

ואז קם הסבל עצמו ומתפשט ומתרחץ בדיוק כמותן, ונשכב בחיקן המשולש ומצביע על אברו ושואל מה שמו. והן מתפקעות מצחוק ומנחשות וטועות וחוטפות נשיכות וחיבוקים. באמצע הסצנה הזאת שהרזד משתתקת, כי נגמר הלילה, וכמובן ששהריאר לא מוציא אותה להורג. ולמחרת, כשהסיפור מתחדש, מתברר שהזין של הסבל הוא הפֶּרֶד שפולש לדינדנה (אחו) של אמיץ הלב, "השומשם הקלוף מאכלו, ובמלון אבו מנצור יבלה לילו." וכולם צוחקים עד שהם נופלים על גבם.

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני אעצור פה, אף שזו רק פתיחת הסיפור. תיכף יתדפקו על הדלת שלושה קבצנים פרסים שזקניהם ושער ראשם וגבותיהם מגולחים ושלושתם עוורים בעינם השמאלית, ואחריהם יגיעו גם הכליף והמשנה שלו מחופשים לסוחרים מטבריה (כן, טבריה!), והסיפור יסתעף ויתרחק משמחת הפתיחה.

יש משהו שמח בסקס של "אלף לילה ולילה", לא מתחסד ולא פוריטני ולא רציני עד מוות (מכה בפני עצמה). זה לא כל כך פשוט כמובן; לפניו ומאחוריו ומשני צדדיו של הסקס השמח הזה יש תועפות של כעס ועצב וכאב; התשוקה הפרועה של שלוש נשים אחרות (שתי מלכות בוגדות וחטופה אחת עם אובססיית נקם) היא שמניעה את סיפור המסגרת ומספקת לו דלק עלילתי ורגשי לאלף לילות. ובמחשבה נוספת – אפילו החטופה מסיפור המסגרת שאונסת את שני המלכים ומסובבת על אצבעה מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות, כמספר הגברים שאיתם הצמיחה קרניים לשד, נשמעת לי פתאום כמו אנבל צ'ונג על כל מה שמשתמע מזה.

גם לשלוש המתרחצות יש סודות כבדים שייחשפו בהמשך. אבל זה לא פוגע בחיות, בחושניות ובתשוקת המשחק המשותפת לכולם: לעלמות, לסבל ולמספרת. ותשוקת המשחק מחזירה אותי לצורה, שאינה מכזיבה (אותי, לפחות) אף פעם.

מתוך אלף לילה ולילה של פזוליני, הסקס, הכאב, ורוח המשחק

ועוד משהו על מבנים: בחממה של תיאטרון הקרון אנחנו עוסקים עכשיו במבנים סיפוריים, ביחוד במבנים הסדרתיים הנפוצים בספרי ילדים, בזכות האיזון המענג בין הצפוי (האלמנט החזרתי בסדרה) והמפתיע. לפנטזיה האירוטית של הסבל ושלוש העלמות יש מבנה סדרתי מושלם עם סוף פיוטי ומצחיק, מבריק כמו פתרון חידה; כל מה ש"תלוי על הקיר" במערכה הראשונה, מתחבר במערכה האחרונה לתמונה מפתיעה וצפויה (בדיעבד) כאחד.

אני אוהבת צורות, תמיד אהבתי. וזה מרגש אותי, הסובלנות והגמישות והעוצמה והניטרליות של הצורה שלא מפלה בין מזרח למערב, שיכולה להכיל פנטזיה אירוטית ושיר ילדים באותו חן. כי מבחינת המבנה, סיפור הסבל ושלוש העלמות כמעט זהה לשיר הילדים הידוע מ"אמא אווזה":

אילו כל הימים היו ים אחד
איזה ים גדול זה היה!
אילו כל העצים היו עץ אחד
איזה עץ גדול זה היה!
אילו כל הגרזנים היו גרזן אחד
איזה גרזן גדול זה היה!
אילו כל האנשים היו לאיש אחד
איזה איש גדול זה היה!

ואילו לקח האיש הגדול
את הגרזן הגדול
וכרת את העץ הגדול
אל תוך הים הגדול –

איזה בום גדול זה היה!

(תרגם אורי סלע)

*

עוד בסביבה

היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג (חלק ראשון) לחלק השני

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

"זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני" על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

בפנטזיות שלי אני גבר

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

*

Read Full Post »

אלוהים, סטרפטיז

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »