Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אלמוות’

מזמן לא כתבתי על אגדות, ופתאום צצה בת הים הקטנה (ולא בכדי, אבל רגע). לפני הכול תקציר למי שלא זוכר או זוכר את גרסת הסוף-טוב של דיסני:

בת הים הקטנה היא הצעירה בבנותיו של מלך הים. שלא כמו ארבע אחיותיה, היא כבדת ראש ומלנכולית ונמשכת לעולמם של בני האדם. היא מתאהבת בנסיך צעיר שחוגג את יום הולדתו על ספינה ומצילה אותו מטביעה. ואז היא מסתתרת בקרבת מקום עד שנערה אחרת מוצאת אותו.

האיור הלירי מלנכולי של אדמונד דולק, לוכד את לב הסיפור

.

בני הים חיים שלוש מאות שנה שבסופן הם נהפכים לקצף על הגלים, ובת הים הקטנה משתוקקת לנשמה בת אלמוות שמרקיעה אל הכוכבים המאירים. לשם כך היא זקוקה לאדם שיאהב אותו יותר מכל עד שיסכים לחלוק את נשמתו. ואין סיכוי שזה יקרה, כי בני האדם סולדים מזנבות דגיים. ובהמשך לכך היא מוותרת על קולה הנפלא תמורת זוג רגליים מלאות חן וכאב. היא מניחה למכשפת הים לחתוך את לשונה. ואם תיכשל, הכול היה לשווא. ביום שבו יישא הנסיך אחת לאישה, היא תיהפך לקצף על הגלים.

אדמונד דולק. בת הים הקטנה מתעוררת על מדרגות ארמונו של הנסיך

.

הנסיך מוצא את הנערה העירומה המתעטפת בשערותיה הארוכות, על מדרגות ארמונו. הוא אוסף אותה לביתו ומניח לה לישון על כרית קטיפה בפתח חדרו, אבל מתאהב בנסיכה שייעד לו אביו. הוא מאמין בטעות שהיא זו שהצילה אותו מטביעה. אחיותיה של בת הים הקטן מוכרות את שערן למכשפת הים תמורת סכין. בת הים הקטנה אמורה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך בליל הכלולות. ברגע שדמו יותז על רגליה, היא תיהפך בחזרה לסירונית. אבל בת הים הקטנה משליכה את הסכין ואת עצמה למים, ובמקום להפוך לקצף היא מרחפת בשמיים ומתבשרת שככלות שלוש מאות שנה של מעשים טובים, תזכה בנשמה בת אלמוות.

.

1. חטאו הכפול של אנדרסן

אהבתי את הסיפור הזה אהבת נפש כשהייתי ילדה. כלומר, עד לרגע שבו היא משליכה את הסכין (והמים מאדימים מדם). זעמתי על הנסיך האידיוט, הייתי מוכנה לנעוץ את הסכין בעצמי, כדי להחזיר את בת הים הקטנה לעולם הקסום הכחלחל-ירקרק, השקוף והלא מאובק של המים. ואפילו יותר מזה כעסתי על אנדרסן. הרגשתי נבגדת, אף שספק אם ידעתי לבטא את התלונה במילים.

בני אדם מזהים תבניות חוזרות. כשבני הצעיר היה בן ארבע הוא הגדיר את ההבדל בין להרוג ללהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים, להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. הוא זיקק בלי משים את התבנית שזיהה משלל תוכניות טלויזיה וסרטים. ואני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בבני הבכור כשקראנו יחד את אוהל הדוד תום. כשהדוד תום חלה הוא היה בטוח שיבריא, ופתאום הוא מת. הוא התקומם בטענה שהיו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה"; למי ששכח – אלייזה היא השפחה שזוכה לסוף טוב. ובני הפנים את התבנית שבה הגיבור, זה שעל שמו נקרא הספר, אמור לזכות באושר ועושר בתום כל התלאות.  

ובחזרה לבת הים הקטנה – החוש שלי לתבניות אמר לי שאסור להמציא כללים חדשים בסוף הסיפור. וזה בדיוק מה שאנדרסן עשה. הוא רימה, כמו שסבתא שלי היתה מרמה בפסיאנס, והופכת קלף בהיחבא כדי לא להיתקע.

אנדרסן לא רצה לזַכּות את בת הים בליבו של הנסיך (ותיכף נברר למה) וגם לא היה מוכן להפוך אותה לקצף על הגלים. וכיוון שלא נמצא לו פיתרון עלילתי, פנה לדת. זה הדאוס-אקס-מכינה בהתגלמותו (דאוס אקס מכינה – מילולית: האל מן המכונה, מונח שמקורו בטרגדיות יווניות גרועות שבהן היו מורידים אל לבמה, כדי שיעשה סדר במצב שהמחבר לא הצליח לפתור). ועוד הוסיף חטא על פשע כשהטיל עלי (ועל שאר הקוראים) את האחריות לגורלה של בת הים הקטנה: אם נהיה ילדים טובים וצייתנים, אלוהים יקצר את תקופת ההמתנה שלה לנשמה בת אלמוות, ואם נהיה שובבים ההמתנה תתארך.

ארנולד בוקלין, בני ים משתעשעים 1886 לחצו להגדלה

.

2. לישון על המפתן

זו לא הפעם הראשונה שנערה שמצילה את אהובה, נשכחת מליבו, והוא עומד לשאת אחרת. אצל האחים גרים (שספרם פורסם כעשרים שנה לפני בת הים הקטנה) זה קורה בשלוש מעשיות שונות: "תנור הברזל" בן ובת מלך" ו"המתופף". יום אחד נצטרך לתת את הדעת גם על התופעה המוזרה הזאת שבה חתנים שוכחים את אהובותיהם המצילות, אבל אם נתרכז בעניינו – בכל שלוש המעשיות משיגות האהובות הנשכחות רשות לישון על מפתן חדרו של החתן (ואפילו בתוך החדר עצמו), ושם הן בוכות וזועקות את סיפורן עד שהוא נזכר סוף סוף. אבל בת הים הקטנה היא אילמת, היא מכרה את הקול הנפלא שבעזרתו, כך אומר אנדרסן במפורש, קוותה לשבות את לבו של הנסיך, כלומר לגרום לו לפתוח את הדלת ולהכניס אותה למיטתו. בלי הקול היא נתפסת כחיית מחמד נאמנה המצונפת על כרית לפני דלתו.

בת ים מתוך ספר הדגים הפלאי של לואי רנאר (1754)

.

3. פעמיים בת הים, או אנדרסן ואוסקר ויילד

אומרים שאנדרסן כתב את בת הים הקטנה על עצמו, על אהבתו ההומוסקסואלית המתוסכלת. יש רגליים (או זנב) לדבר, אבל אם נניח לרגע לפרשנות ההומוסקסואלית (שמתיישבת באופן הדוק וגורף על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד). יש לי משהו בוער יותר להגיד על משמעות הסיפור.

.

4. אז מיהו הנסיך?

לא במקרה נזכרתי בבת הים הקטנה דווקא עכשיו.

כרגע הוצאתי ספר ראשון בטרילוגיה שיקרה מאד לליבי. אני חרדה לגורלו כמו שאנדרסן חרד מן הסתם לגורל ספריו. ואני חושדת שמעבר – או אולי לצד – האלמוות הדתי הנכסף, נמצא גם האלמוות הספרותי. אני חושדת שהנסיך בסיפור הוא קהל הקוראים, שרק אהבתו יכולה לזכות את היצירה באלמוות. וכאן אגב, לא יועיל שום מעקף; קשה למדי לזכות באלמוות ספרותי, אבל אין מצב שזה יקרה למי שתוותר על קולה.

*

אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה

כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן ולכולכם

*

עוד באותם עניינים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק (על שלוש הטוות)

הפמיניזם המדהים של האחים גרים

מה רוצות הנשים יותר מכל?

צרחות של דגים

Read Full Post »

כשהייתי ממש קטנה הוקסמתי מסרטוני אנימציה. לאחד השכנים היתה מקרנת 16 מ"מ או פחות, והוא היה נודד בין ימי הולדת ומקרין על קירות הבתים סרטונים עתיקים, מצחיקים ומפליאים, בשחור לבן. מיקי מאוס, פופאי, ואחרים. לעומת זאת, לא התרגשתי במיוחד מעלילות הברון מינכהאוזן. הן נראו לי מובנות מאליהן. רק עכשיו, בקריאה מחודשת של ההרפתקאות המופלאות של הברון מינכהאוזן, אני פתאום מקשרת בין שני הדברים: הייחוד של סיפורי מינכהאוזן היה מוכר לי מהסרטונים. ואני מבינה גם שהסדר היה הפוך: בראשית היה הברון ורק מאתיים שנה אחריו הופיע דיסני. ולא נותר לי אלא לתהות אם דיסני והאנימטורים המוקדמים הכירו את הסיפורים, ומה היתה השפעתם (המודעת-או-לא) על השפה האמנותית שפיתחו.

בשליפה מהמותן – הפיוט המצחיק והכסחני של סרטי האנימציה המוקדמים, עומד על שלושה יסודות:

היסוד הראשון הוא האלמוות: לא משנה מאיזה גובה נפלו הגיבורים, או איזה חבטות ספגו, באיזה כוח הטיחו אותם בקיר (עד שעברו דרכו) או איזה מכבש שיטח אותם עד דק, הם היו מתנערים ושבים לקדמותם ללא שריטה או טראומה.

היסוד השני הוא התגר על כוח הכבידה, שהתבטא למשל, ברגע המפליא והמשכנע שבו הם היו עוברים את קצה הצוק וממשיכים לרוץ באוויר, אבל לא רק.

והיסוד השלישי הוא ביטול הדומם: כל החפצים מוּעדים לתחיה…

למעלה: וולט דיסני, 1929, ביטול הדומם


כל שלושת המרכיבים מתקיימים בעלילות הברון. וגם לסצנות שאינן שייכות לאף אחד מהם במובהק, יש דינמיקה של סרט מצויר. כדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, הנה כמה דוגמאות. לקרוא ולדמיין את הסרט:

כשהברון יוצא למשימת ריגול, הוא תופס טרמפ על כדור של תותח שנורה אל מבצר האוייב. באמצע הדרך הוא מתחרט, וכדי לחזור הוא פשוט מדלג אל כדור תותח נגדי.

ופעם אחרת, כשהוא דוהר על סוסו, חוצה את דרכם מרכבה ובה שתי גבירות יפהפיות. הסוס אינו נעצר אלא חולף דרכה. הוא נכנס מחלון אחד של המרכבה ויוצא מהחלון שממול לפני שהברון מספיק להסיר את כובעו ולבקש את סליחתן של הגבירות על חוסר הנימוס.

הסצנה המפורסמת שבה הסוס החתוך שותה ושותה, וכל המים זורמים החוצה מחלקו הפעור – היא לגמרי סרטים מצוירים בענייניות הטכנית שלה; בלי מוות ובלי כאב ובלי הלכלוך הביולוגי של הדם.

בסצנה אחרת מאותו סוג, חבטה עזה דוחסת את ראשו של הברון לתוך בטנו, וחולפים חודשים עד שהוא חוזר ומשתחרר (הדיסנים זירזו את העסק).

ועוד דוגמא: סצנת ציד שבה נתקל מינכהאוזן בחזירה עוורת שאוחזת בפיה את קצה זנבו של בנה. כדורו של הברון חותך את הזנב ומבריח את הבן. אמו ממשיכה להחזיק בקצה הזנב. והברון, בהיגיון המכני של סרטים מצוירים, פשוט אוחז בקצה הפנוי ומוביל אותה לביתו.

וכמה דוגמאות להשעיית הכבידה:

פעם מנסה הברון מינכהאוזן לדלג מעל בִּיצה. תוך כדי דילוג הוא נוכח שהיא רחבה יותר משחשב, ולכן הוא מסתובב באוויר וחוזר לאחור. גם בזינוק השני הוא מפספס את הגדה, הוא שוקע בבוץ עד שהוא אוחז את עצמו בציצית ראשו ומושה את עצמו מן הביצה ביחד עם סוסו הלפות בין ברכיו…

בהרפתקה שבה הוא מטפס לירח יש לו רק חבל קצר כדי לרדת. בכל פעם שהוא מגיע לקצה החבל הוא חותך את החלק שכבר עבר ומחבר אותו להמשך… מתישהו נקרע החבל והוא נופל וכורה בגופו בור בעומק 7 פאת'ום. כדי לצאת הוא חופר לעצמו מדרגות בציפורניו (דמיינו את העפר מתעופף לכל העברים בזמן שהמדרגות מתפסלות במהירות מואצת).
ואפרופו בור, אי אפשר לא להזכיר את טוסברהינדי הגיבור, מינכהאוזן הישראלי של שמעון צבר. כשהאחרון מושלך לבור הוא נחלץ באופן יותר אלגנטי ו"מינכהאוזני": הוא נותן לבור אגרוף שמשכיב אותו, וזוחל לו החוצה.

בסיפורי הברון נמצא גם גרעין לכוריאוגרפיות הקבוצתיות של דיסני: באחת האפיזודות רודפת כלבת הציד ההרה של מינכהאוזן אחרי ארנבת בהיריון. שתיהן ממליטות תוך כדי מרדף, ועכשיו גם ששת הכלבלבים רודפים אחרי ששת הארנבונים.

למעלה: וולט דיסני 1929. הסרטון מכיל כמעט את כל המרכיבים: מקהלת נקניקיות נובחות, אפו של מיקי מאוס שהופך למין שרוך מידלדל אחרי שיריבו מושך בו, עד שמיקי מושך בזנב (שמחובר לאף כמסתבר, מבפנים) ומחזיר את כפתור האף למקומו. החתול שתופס בקצה הזנב של עצמו ומניף את גופו לגדר. וכן הלאה.

.

ולסיום, מינכהאוזן אוחז גם באנימציית חפצים:

כשאדרת הפרווה של הברון ננשכת על ידי כלב שוטה, היא משתוללת בארון וקורעת  לגזרים את הבגדים התלויים לצדה.

מותנייה שנתפרה מעורו של כלב צייד, מושכת את הברון כנגד רצונו אל חיות ציד. כשהוא מגיע לטווח ירי, אחד הכפתורים מנתר ומצביע על כיוון הציד.

למעלה: אנימציית חפצים מאוחרת של דיסני, היפה והחיה.

*

תם ולא נשלם. יש ספרים שהם נפלאים בגלל מה שהם. יש ספרים שהם נפלאים בזכות המחשבות שהם מעוררים. קדחת המחשבות שעורר בי הספר, לא יכולה להידחס לפוסט אחד. רשימה זו על הברון כפרֶה-אנימטור, היא הראשונה מתוך שלוש.

לרשימה שנייה: הברון, הדון והקישון

לרשימה שלישית: פוסט לאדם אחד

*

עוד על ספרי כל הגילים שיצאו מחדש לאחרונה:

על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

טלטלה אסטית וקיומית, על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

*

עבר ועתיד

עיר הגבירות – על קומיקס מהמאה הארבע עשרה ועל כריסטין דה פיזן

*

ותזכורת – השבוע ביום שני, בסלון תרבות עלמא:  אני אדבר על קסם, דרך שבעה זכרונות ילדות, של אהרון קליינפלד, ויטו אקונצ'י, ואחרים, אתי בן זקן וענת פיק הנהדרות יבצעו (בבכורה עולמית) שני מחזורי טקסטים וקטעי טקסט של אקונצ'י. ובאשר למשתתפים האחרים – זו תהיה הפתעה בשבילכם כמו בשבילי.

תוספת מאוחרת בעקבות השיחה בתגובות על סלפסטיק ונשיות. אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג:

אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג

Read Full Post »