Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אלחנדרו חודורובסקי’

לאהוב לבי שמעולם לא עמד לי על הראש
והיה רואה סוס לבן בילדותו, כל לילה לפני שנרדם

.

1. מקס ארנסט 1938

הדיוקן החלומי הזה של מקס ארנסט (1891-1976) הדאדאיסט והסוריאליסט כבר צץ פעם בקצה פוסט אחר.

מקס ארנסט, 1938

*

2. פנלופה

לאונורה קרינגטון (1917-2011) היתה אמנית סוריאליסטית ממוצא אנגלי שחיה במקסיקו. אי-אז בשנות העשרה שלה היא כתבה מחזה בשם "פנלופה" (שאותו לא השגתי עדיין), על נערה שמאוהבת בסוס הנדנדה שלה.

מתוך "פנלופה", מחזה, תפאורה ותלבושות – לאונורה קרינגטון, בימוי – אלחנדרו חודורובסקי ב1957. (כן, החודורובסקי הזה!).

*

3. פונדק סוס השחר

ב-1937 התאהבה לאונורה קרינגטון בת ה-19 במקס ארנסט בן ה-46. ב1938 הוא נפרד מאשתו והשניים השתקעו בדרום צרפת.

בשנים 1937-1938 ציירה לאונורה קרינגטון דיוקן עצמי מכונן הנקרא גם "פונדק סוס השחר".

לאונורה קרינגטון, דיוקן עצמי / פונדק סוס השחר (1937-1938)

.

קרינגטון היתה בת עשירים (מרדנית, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). היתה לה אומנת אירית שהלעיטה אותה במעשיות, ומתברר שאלת הפריון הקלטית רכבה על סוס לבן.

ה"ברד אנד פפט" (תיאטרון הלחם והבובה, תיאטרון בובות פוליטי-פיוטי שגם אליו עוד אגיע יום אחד) יצרו פעם מופע בשם White Horse Butcher. וזה מה שכתב עליו פיטר שומאן, מייסד התיאטרון והיוצר המוביל:

הסוס הלבן הוא סמל החיים. הוא מייצג את את האור והשמש. את נעורי האדם, חיוניותו ופוריותו. הסוס הלבן הוא יפהפה, אפילו נשגב. לכן אפולו רתם אותם למרכבתו.

(ובאשר לצבועה המניקה: "אני כמו צבוע, אני נכנסת לפחי האשפה. אני סקרנית ללא שובע." אמרה קרינגטון בראיון. אבל "זה כבר סיפור אחר, שיסופר בפעם אחרת").

*

4. אותו הסוס

מימין, מקס ארנסט 1938, משמאל, לאונורה קרינגטון דיוקן עצמי / פונדק סוס השחר 1927-1938 (פרט)

.

הדיוקן של ארנסט צולם ב1938, כלומר אחרי "פונדק סוס השחר". שניהם מתייחסים לאותו סוס נדנדה חסר-זנב אבל המשמעות הפוכה:

אצל קרינגטון הוא ממריא ופורץ מן המסך הפתוח של החלון, ושם בטבע הוא חוזר(?) והופך לסוס אמיתי עם זנב מפואר. ואילו אצל ארנסט זה אפילו פחות מהחרוזים של אמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע). גם סוס אמיתי היה מתקשה לנוע במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים, מה עוד שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים, ושניהם מתעלמים מן הדלת הפתוחה למחצה, שאולי היא בכלל דלת של ארון.

כשמניחים את התמונות זו בצד זו, מתברר שארנסט סובב את הסוס של קרינגטון, כך שלא יראה את החלון.

אני תמיד מפרידה בין אמנים ליצירתם, אבל מאז שנחשפתי לדיאלוג התמונתי הזה קשה לי יותר לאהוב את הדיוקן של ארנסט; כי אם נמזג את שני סוסי הנדנדה, כלומר נניח אותם זה על זה כמו שקפים, נגלה שארנסט פשוט עומד על ראשה של קרינגטון.

*

5. bird supirior דיוקן מקס ארנסט 1939

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברח ארנסט מצרפת עם פגי גוגנהיים והשאיר את קרינגטון בת ה-22 מאחור. היא ברחה לספרד שם עברה התמוטטות עצבים ואשפוז טראומטי. הם לא נפגשו יותר.

זהו הדיוקן של ארנסט שציירה קרינגטון לפני בריחתו.

לאונורה קרינגטון, Bird Superior, דיוקן של מקס ארנסט 1939

.

אפשר לגלות קצת יותר אהדה לארנסט שנרדף על ידי הגסטאפו על שום אמנותו המנוונת. אבל בדיוקן המכשפי הזה הוא פשוט גונב לה את נשמת הסוס.

לאונורה קרינגטון, Bird Superior, דיוקן של מקס ארנסט 1939 (פרט)

*

עוד באותם עניינים

ביאליק מדבר חפצית

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (בת זוגו של מרסל דושאן)

מה זאת אהבה? (מרי דה מורגן)

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

דניס סילק, הקדמה

Read Full Post »

. לעלינא ששלחה אותי לקרוא את הספר הזה

.

הוא באמת לא דומה לשום ספר אחר, באופן שבו הוא נע במציאות ומעיר אותה. בקלות שבה הוא מסיר את המחיצות הלא קיימות בינה לבין השירה ומזכיר, ואולי מגלה, שהאמנות והחיים הם תאומים סיאמיים שמחוברים באיברים חיוניים. במאתיים העמודים הראשונים הייתי כל כך שיכורה ומוצפת שהייתי חייבת לרווח את הקריאה בספר נורמלי כמו קיצור תולדות האנושות. קראתי אותם לסרוגין, במקביל, עד ש"ריקוד המציאות" נהיה קצת יותר מדי רוחני מדי בשבילי, ואז הוא נהיה מאגי ולכן שוב מעניין, אבל לא באופן העוצר נשימה של החלק הראשון. (התראת ספוילרים תודעתיים, ראו הוזהרתן).

הספר הוא אוטוביוגרפיה סלקטיבית של אלחנדרו חודורובסקי. כלומר כל אוטוביוגרפיה היא סלקטיבית, ועדיין. הנה שני זכרונות:

אמו של חודורובסקי תמיד סלדה מצורת האכילה הגסה של אביו. יום אחד כשאביו העצבני טורף את האוכל שמגישה העוזרת ומלכלך את חולצתו ואת שפתיו יותר מכרגיל, אמו ממלמלת, "הוא כמו חזיר הגבר הזה, מתחשק לי להקיא." על הקיר מאחוריה תלוי ציור שמן מסחרי: נוף הררי בשקיעה. אמו אוהבת את הציור כי הוא נקנה בעצת אמה. הילדים חושבים שהוא מגוחך. האב שונא אותו בגלל מחירו הנכבד. בדרך כלל הוא מגיב על עלבונות כאלה באגרוף, אבל הפעם הוא מרים את הצלחת לאטו "כמו כהן המגביה גביע" ומשליך את ביצי העין שלו אל ראשה של האם, שחומקת והביצים נתקעות בציור.

שני החלמונים נותרו דבוקים בלב השמיים, כמו שתי שמשות. איזה גילוי! לראשונה נראה לי הציור הזה יפה! בבת אחת גיליתי את הסוריאליזם!

מאוחר יותר הוא מבין בלי קושי את אמרתו של מרינטי הפוטוריסט, "שירה היא פעולה."

.

אלחנדרו חודורובסקי, הטריילר של סרטו "שירה אינסופית"

.

העניין פה כמובן, הוא לא הסוריאליזם בגרוש של שתי שמשות אלא "ההתמרה המדויקת של רגש לתוך חפץ שלא כל אחד יודע לעשות," כפי שנוסחה על ידי מירי שחם בדיון על הפוסט הקודם. התמונה היא פורטרט משפחתי. הרגשות השונים שהיא מעוררת הם ראשי פרקים של היחסים המנוכרים. חלמוני השמשות הם המקום שבו ההתנגשות בין הגועל של האם לזעמו של האב פורצת את הגבול בין המציאות לאמנות. מה שאלחנדרו מגלה פה הוא היכולת של אמנות לאצור רגשות, את היכולת להתמיר כיעור ביופי.

כמה עשרות עמודים קודם לכן מקבל אלחנדרו את הכינור של דודו שמת בטרם עת ונשלח ללמוד נגינה. נרתיק הכינור מלבני משום מה, כמו ארון מתים. בדרכו לשיעור הוא חולף על פני מצחצחי הנעליים שלועגים לו על הגופה שהוא מסתיר. וכך בדיוק הוא מרגיש, כאילו הוא סוחב את גופתו של הדוד שסבתו לא רצתה לקבור, ואפילו כאילו הוביל את נשמתו שלו לקבורה. ובסופו של דבר הוא משליך את הכינור השנוא אל פסי הרכבת. הקטר מרסק אותו לשבבים ומצחצחי הנעליים מלקטים אותם בצהלה כדי להקים מדורה. לאיש לא איכפת מהילד הבוכה עד שזקן שיכור יוצא מהבר, מניח יד על ראשו ולוחש בצרידות, "אל תדאג ילד, בתולה עירומה תאיר את דרכך בפרפר בוער," וממשיך בדרכו להשתין. השיכור הזה, אומר חודורובסקי, משה אותו מהתהום, ונתן לו את השירה.

אפשר להתחיל משרשרת הלהבות – מן המדורה הארצית של מצחצחי הנעליים, לפרפר הבוער, לשירים שהילד מתחיל לכתוב בעקבות המקרה, כותב ושורף כדי לשמור על סודו, ואולי כדי להאיר את דרכו. אפשר להתחיל מן המודעות האינטואיטיבית ליכולת של חפצים לאצור גופות, שתעזור לו אחר כך גם בגלגולו כמטפל. ואפשר להתחיל גם מן הבתולה; למה דווקא עירומה? שואל א', (שלומד אסלאם וחושב אולי על הבתולות שחורות העין בגן עדן או סתם על החפצת נשים). אז ראשית, בצ'ילה הקתולית, בתולה, ועוד כזאת שמאירה את הדרך, היא בראש ובראשונה מריה. כבר נדרשתי פעם לפורנוגרפיה הכמוסה בייצוגים של ההריון בטהרה, ואצל חודורובסקי – אם בגלל שהוחתם על ידי המשפט הזה, ואם בגלל שהמילים כמו כל זיכרון עתידני, חשפו איזה סדר עמוק פנימי – הרוח תמיד מעורבבת בגוף והחילול הוא חלק בלתי נפרד מן הקדושה. ובכל מקרה הבתולה לא מציעה מסז' מפנק אלא מאירה את דרכו בפרפר בוער. כמה זה כואב להחזיק פרפר בוער ביד? כמה דרך הוא מספיק להאיר עד שהוא כלה? פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש, מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר. האם הנפש היא זו שבוערת כדי להאיר את הדרך? פרפרים מסמלים קימה לתחיה, בגלל שהם בוקעים מן הגולם כמו מתוך תכריכים. אלא שפרפרים אינם עופות חול שנולדים מחדש מן הלהבות. האנרגיה של המשפט היפהפה נובעת מהסתירות שהוא אוצר, מהמתח, האירוניה והמשמעויות המקבילות שהן מפיקות.  

ב"קיצור תולדות האנושות" טוען יובל נח הררי שבניגוד לחוקי הטבע החפים מסתירות, כל תרבות אנושית (שהוא קורא לה בשם הקליני והפיוטי בו-בזמן, "סדר מדומיין") מלאה בסתירות. בני האדם פשוט אינם מסוגלים ליצור סדר דמיוני מושלם. (אני הייתי מנסחת את זה להפך: עוד לא נמצא הסדר המושלם שיכיל ויחול על כל בני האדם). הררי אומר שהניסיון לגשר על הסתירות הוא שמניע את התרבות וגורם לה להשתנות, כלומר לחיות (שתי המילים האחרונות הן באחריותי). בתור מי שסתירות הן אבות המזון שלה, ופערים הם אזור המחיה המועדף, זה מאד מעודד להבין שהמציאות האנושית פועלת כמו שירה.

*

ובאותו עניין כמעט – בעוד כמה ימים מסתיים ההדסטארט ל"קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" ספר השירה השני של עמוס נוי (כאן כתבתי על הראשון). אחת התשורות שהוא מציע זה ספר+הרצאה של חמישים דקות על למה לאהוב שירה? הפוסט הזה הוא הגרסה המקוצרת והטפילית שלי על אלחנדרו חודורובסקי.

הטריילר של הסרט התיעודי המדהים על איך אלחנדרו חודורובסקי כמעט ביים את "חולית" של פרנק הרברט

*

עוד באותם עניינים

דיוקן עצמי עם פרפר

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

יוקו אונו מלכת השלג

אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »