Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אלוהים’

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

אלוהים, סטרפטיז

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן.

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה עכשוויות בגרפיותן) של מלאך הבשורה

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה נורמלית של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מצחיק ומהפנט בקבוצת המלאכים הזאת

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »

זהו הראיון הנלבב שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

הוא נכתב לכבוד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא", מוסף של כתב העת מקף שערך שועי רז.

ההערות שהוספתי בשוליו מתפרסמות רק כאן. (אפשר להגיע אליהן בלחיצה על מספר ההערה).

בצד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא" יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר

העורכים הקבועים של מקף. לרכישת כתב העת אנא כתבו ליואב איתמר yoitamar@gmail.com

הרישומים הטכניים המלווים את הראיון הם של בתיה קולטון, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

*

רוני מוסנזון נלקן / ראיון עם אלוהים בנושא תיאטרון בובות

עם עשר הערות שוליים [1] מאת מרית בן ישראל

.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
(משנה, פאה א' א')

אלהים שלום, קודם כל אני רוצה להודות לך שהסכמת להתראיין. חשוב לי שתדע שאני מתייחסת לראיון בכל הרצינות, שתמיד היית חלק מעבודתי [2],  ושאני לא רואה בכך ראיון היתולי. לכבוד עצום הוא לי.

רציתי לשאול שאלה ישירה. בעבר עשיתי הרבה מאוד נסיונות ליצור הצגות שיעבירו משהו ממך, מהמסתורין והדינמיקה הפנימית המאפיינת אותך. עבדתי קשה מאוד ולמעשה חשתי שנכשלתי. זה היה כמו לתפוס קרן שמש. למרות כל העבודה, תמיד חמקת ממני. לכן חשבתי עכשיו לתפוס את השור בקרניו, אם אתה מוכן לקבל את הדימוי הזה, ולשאול אותך משהו ישיר, מקווה שלא יהיה בוטה מידי.

כמו שאתה יודע, בני האדם פיתחו סוגים שונים של בובות, מסיבות שונות ומשונות. רציתי לדעת באיזה סוג תיאטרון בובות היית מוכן להופיע? [3]  האם היית מעדיף להיות מוצג כבובת כפפה? חוטים? מוט? צלליות? (אלה הטכניקות הקלאסיות המסורתיות, אתה יודע מה זה מסורת)

בובת כפפה, איירה בתיה קולטון

בובת כפפה (רנטגן), איירה בתיה קולטון

למקרה שלא לגמרי ברור לך, אפרט. כבובת כפפה היית מופיע עם ראש גדול, גוף כמו שק וידיים קצרות. היד של המפעיל היתה נכנסת לתוכך ועל כן היית מונע בכח הזרוע, כמו שאומרים. אם היית מרבה במילים זה היה משעמם למדי, ולכן רוב הסיכויים שהיית מדבר בקול צווחני, בדיאלוגים קצרים בסגנון עשה, לא תעשה, עשה, לא תעשה, כן, לא, כן, לא… וגם התנועות שלך היו גסות ובוטות. האם היית מוכן למשל שפנץ' ירביץ לך עם נבוט על הראש? אני שואלת מכיוון שבתיאטרון בובות כפפה אם אין "אקשן" זה די משעמם, ואי אפשר לעשות הרבה דברים. זה די מוגבל. הפעולות המעניינות ביותר הן מכות כאלה ואחרות או חיבוקים וריקודים… לכן אם היית מוכן להיות בובת כפפה רוב הסיכויים שהיית מרביץ ומקבל מכות [4].  אני תוהה איך זה בשבילך?

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

האפשרות האחרת היא להיות מריונטה. בובת חוטים. אבל אני חייבת להגיד שבעניין הזה אני מרגישה קצת לא נוח לחשוב שמישהו יפעיל אותך עם חוטים, כאילו יש מישהו מעליך. למרות שאני לא יודעת אם להכניס יד לתוכך זה עדיף, ובכל זאת אינטואיטיבית אני מרגישה שאי אפשר למשוך את אלוהים בחוטים. אבל אולי דווקא אתה היית מעדיף את זה. היית בטח נראה כך הרבה יותר נשגב. היה אפשר לעשות אותך ממש בצלמנו כדמותנו [5],  עם גוף פרופורציונאלי. היית יכול להיות ממש יפה ככה. התנועות שלך היו יכולות להיות מאוד הרמוניות. כדאי לך לקרוא את המאמר של קלייסט, הוא מדבר בדיוק על זה, על המקום שבו המכני ביותר והאלוהי ביותר נפגשים. בתכל'ס די קשה להפעיל בובת חוטים ויכול להיות שהתנועות שלך יהיו קצת בלתי נשלטות ובלתי רצוניות. לעיתים אתה עלול לקפוץ וההליכה שלך תראה קצת משונה, אבל במיטבן יש משהו מאוד הרמוני בבובות חוטים. אני אבין אם תעדיף את הטכניקה הזאת, למרות שכאמור, באופן אישי זה פחות נראה לי.

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

אפשר גם לתקוע בך מוט ואז התנועה היא ככה משהו בין בובת כפפה למריונטה. תהיה הרבה יותר נשלט מאשר בובת חוטים כי המוט הנוקשה מאפשר שליטה יותר ישירה, כמובן שהמפעיל יהיה מתחתך וזה מבחינתי כבר מרגיש קצת יותר טוב, שתופעל מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, ויחד עם זה תוכל להיות פרופורציונאלי כמו בובת חוטים. כלומר, תוכל להיות קצת יותר דומה לנו ויהיה אפשר לעצב אותך יותר יפה ולא גרוטסקי ומעוות כמו בובת כפפה. תהיה כמובן פחות אלים מבובת כפפה. אולי קצת נוקשה אבל אפשר לשייך את הנוקשות הזאת למלכותיות אם רוצים. אם כי אני בדרך כלל לא קונה את זה. זה לפעמים נראה בעיני קצת טפשי במקרה הטוב, ומשעמם במקרה הרע. כמו שאתה רואה, אני לא מחזיקה מי יודע מה מבובות מוט. איך זה נראה בעיניך? מה גם שצריך לתקוע מוט במרכז הגוף וגם בכפות הידיים, לא יודעת אם תרגיש עם זה כל כך נוח. זה מרגיש די מוגבל.

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

ותראה, יש גם אפשרות קלאסית של צלליות. למעשה בתרבויות שונות ייצגו אותך באמצעות צלליות, כאילו לא להראות אותך ישירות, בגלל כל העניין של לא תעשה לך פסל ותמונה. ככה כאילו רואים רק את הצל שלך ולא ממש אותך. אבל בעצם אנחנו כאלה מקובעים במחשבה שלנו שמהר מאוד מתרגלים והופכים את האין ליש ומתחילים לראות את הצללית כדמות. אז מה השגנו בזה בעצם? זה בדיוק העניין שאני מרגישה לגביך שאולי בגללו אף פעם לא הצלחתי ממש "לצוד" או "ללכוד" אותך בתיאטרון בובות, וסליחה על הביטויים האלה, אבל כן, תמיד היתה לי תחושה שבסוף הדמויות מתקבעות והמסתורין חומק למקום אחר בלתי נתפס. אבל חזרה לצלליות, זו דווקא אפשרות די נחמדה. אמנם תהיה שטוח [6], אבל המשחק בין הבובה השטוחה לצללית המופיעה על המסך הוא בסך הכל די רב רובדי. אפשר להשיג לא מעט אפקטים וניואנסים (סליחה על הלועזית). אתה יכול להיות די מעניין בצלליות. נראה לי שמכל הטכניקות אתה בטח תופיע הכי פילוסופי בצלליות, כי יש להן נטייה לעורר מחשבה. אם כי גם בהן יש סגנונות שונים. אתה יכול להופיע בצלליות יותר רוחני ונשגב או יותר מצחיק וגרוטסקי כמו דמויות הלצים בתיאטרון האינדונזי או קרגוז בתיאטרון הטורקי. מכיוון שהדמויות מופיעות בפרופיל למצחיקות ביניהן יש הרבה פעמים אתה יודע מה גדול, ואני לא יודעת איך תרגיש לגבי זה. אבל אם תרצה אפשר גם לעשות אותך נשגב, עם תווי פנים עדינים ומרקם מחורר. יעבור דרכך אור [7]. אולי זה דומה לאיך שאתה באמת? יחד עם זה אני חייבת להגיד שה"כאילו" הזה בצלליות עושה לי הרגשה פחות טובה. בעיני כבר עדיף להיות כפפה. לפחות לא מתיימרים לשום דבר אחר. זה טפשי וכולם יודעים שזה טפשי.

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

היית בכלל מוכן להיות טפשי?

ומצחיק?

זה בסדר מבחינתך?

כי אתה יודע, אני לא יודעת איך אתה, אבל אנחנו די זקוקים לצחוק לפעמים. זה מנער את האבק מכל מה שהתקבע, ואז אפשר שוב לראות דברים מחדש. ובעניין הזה נראה לי חיוני גם מבחינתך שנצחק לפעמים, אחרת גם אותך נתפוס הרבה יותר סטטי כזה. רציני. וזה בדיוק העניין לגבי פסל ותמונה. כאילו היינו צריכים לא לעשות אותך בתיאטרון בובות כדי לא להפוך אותך לפסל ותמונה. אבל אני חושבת בדיוק ההיפך. דווקא בתיאטרון בובות, כשמניעים את הדמות שלך והיא מקבלת חיים, פתאום אנחנו מתפלאים. אתה מפתיע אותנו, מופיע דווקא איפה שאנחנו לא מתכוונים. כאילו אני מתאמצת מתאמצת מתאמצת ובסוף אתה מפתיע. איכשהו תמיד תופיע לא בכח הזרוע שלי (תרתי משמע בתיאטרון בובות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת…) [8]

אין מה לעשות, אנחנו זקוקים לקצת הפוגה מכל הרצינות הזאת והעול של החיים. כי בעצם מה שקורה כשאנחנו קצת "מתערבלים" זה שאנחנו שוב יכולים להתפלא. והפליאה היא המקום שבו אנחנו קולטים אותך ככה, מעבר לצורה.

אז תגיד שאם ככה, מה אני מתעקשת כל כך להחליט איזה סוג בובה מתאים לך? כאילו הכל היה יכול להתאים, לא משנה מה. אבל בעניין הזה, אלהים, אני אגיד לך משהו. אתה הרי מופשט. זה ידוע. אתה מעבר לכל צורה. בכל אופן לפחות במקומות הכי גבוהים שלך ככה אתה. ומה אני אגיד לך, אני לא. אנחנו לא. אני לא מופשטת. אני ארצית וחומרית. אפילו הייתי אומרת מאוד. יותר ממה שהייתי רוצה. אבל ככה זה, לצערי זה מה שאני נוכחת בו יותר ויותר במהלך החיים שלי. ולחומר יש חוקים משלו. בדיוק כמו בתיאטרון בובות. כן, לפחות משהו למדתי מזה. ואני לא ממש מבינה עד הסוף את המופשטות שלך. אתה איכשהו תמיד נשאר לי בלתי מובן ובלתי נתפס. לכן עניין הבובות. זה לא רק מה מתאים לך. זה מה מתאים לי. גם אני קיימת. כן, למרות שאני מוגבלת (סליחה על שמץ הכעס בקולי, פשוט לפעמים זה קצת קשה) [9].

כשאני חושבת על זה, מה שאני בעצם שואלת אותך זה: מתוך איזה מוגבלות תצא הכי אתה? כי בעצם כל הבובות האלה הן מה זה מוגבלות. כמוני: אני לא יכולה לתפוס אותך כי אני שטוחה, חלקית, חד מימדית, מוגבלת, נכה, מעוותת, גסה, מלאכותית, מוגזמת, מגוחכת, פתטית, גרוטסקית, מטופשת. ואני שואלת: אתה מוכן בכל זאת להופיע איתי? [10]

הה?

*

עשר הערות לראיון עם אלוהים

*

עוד פוסט אורח של רוני – להבין דרך הגוף

וגם ויכוח כמעט תיאולוגי  גילגי ואני, לעומת רוני ואניקה 

*

עוד על תיאטרון בובות

מלחמה ושלום בחמש דקות

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קו נקודה, ז'אק דרידה

האוסף הכי הכי

סעודת הפיות (או סופי קאל בתיאטרון הבובות)

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק 

ועוד

*

Read Full Post »