Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אלאן בצ'ינסקי’

מתוך המופע שלי

הזנת כיתוב

מתוך המופע שלי נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי  בעקבות "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה, צילם הדס עפרת


  1. מי עשה לך את זה?

ב-1986 הוזמנתי להופיע בפסטיבל תיאטרון הבובות המתקיים עד היום בביילסקו-בייאלה, פולין. ביילסקו-ביאלה היא העיירה הקרובה ביותר לאושוויינצ'ים המוּכּרת יותר בשם אושוויץ, העיר של מחנה ההשמדה. להצגה שלי (ראו בתמונה למעלה) לא היה שום קשר לשואה או לתקומה. זה קצת הציק לי, כמו אבן בנעל, לא רציתי את המטען הזה. לא התאים לי לערבב.

כשבוע לפני הנסיעה עמדתי באוטובוס ליד נערה צעירה. על אמת ידה החשופה קושקש מספר טלפון בעט כחול. איש מבוגר שמספר מקועקע על זרועו לטש בה עיניים זועמות.

פתאום הצביע על הספרות ושאל: "מי, מי עשה לך את זה?"

"אני בעצמי עשיתי," אמרה הנערה.

"למה, למה עשית את זה?" התעצבן.

והנערה שעדיין לא קלטה, משכה בכתפיה. "כדי לזכור?" אמרה.

הוא פתח את פיו לענות אבל האוטובוס עצר והיא ירדה.

הצמיד אמנם שייך לפוסט הקודם, אבל נו, לא יכולתי להתאפק

*

2. אחינו מצודד העכברים

משפחתו של התאורן שלי' אלאן בצ'ינסקי, נרצחה בשואה. ביום הראשון לבואנו הוא מאתר יהודי זקן, האחרון שנותר מן הקהילה אחרי השואה ואחרי גומולקה. הם יושבים במרתף שהוסב לפאב ומשוחחים. אלאן הוא עולה חדש-ישן מבלגיה. היהודי יודע מעט צרפתית. הוא אומר שמנהל הפסטיבל הזקן הוא "אַן גְרוֹן פִילוֹשֵׁם", אוהב יהודים גדול. הוא לא נכנס לפרטים. מתברר שהתיאטרון שייך לקהילה. הוא מושכר למנהל הפִילוֹשֵׁם מתוך הכרת תודה, בסכום סמלי של זלוטי לשנה.

הפסטיבל גדול ורב לאומי. האמנים ממזרח אירופה דוברים רק את שפתם. ההנהלה מצאה דרך מקורית להתמודד עם מגדל בבל: קבוצה של מורות לאנגלית ולצרפתית מבתי הספר המקומיים שוהה בלובי. הן מצטרפות לשיחה כמתורגמניות על-פי בקשה. אחת מהן, בלונדינית יפה ודשנה נותנת בי מבט אומד, מצמרר. אני אוטמת את אזני כדי לא לשמוע את מחשבותיה. ואז אני מבחינה במשהו שעוצר את נשימתי: בכניסה לתיאטרון עומדת אישה אחרת כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה חיוור וקצת מחוטט וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, משתלשלת מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כורכת אותה כמחרוזת על חזהּ. השארית הארוכה מוטלת כמו משקולת על שכמה (סיפרתי על זה כבר, בהקשר אחר).

אני מהופנטת מן הצמה כמו עכבר מן החלילן מהמלין. החלילן הציל את אנשי המלין ממכת העכברים אבל הם סירבו לשלם את שכרו. בתגובה הוא ניגן לילדיהם והם הלכו אחריו ונעלמו ללא שוב. דב סדן סבור שהחלילן היה יהודי. הוא כתב עליו מסה מהורהרת ועצובה; "אחינו מצודד העכברים", הוא מכנה את החלילן. "אחינו" כלומר שלנו, היהודים. הסיפור לפי סדן, הוא תמצית האנטישמיות: גם אם נהיה אזרחים מועילים ונציל אתכם מעכברים בסוף תמיד תאשימו אותנו שהרגנו לכם את הילדים.

הזנת כיתוב

למעלה: וודקות כשרות מאושוויינצ'ים. צילם: אלאן בצ'ינסקי. "תוויות הבקבוקים הן תאווה לעיניים," הוא כותב, "מסגנון 'דר שטירמר' עד הסגנון 'הפסיכדלי'. הוודקה הכשרה של אושוויינצ'ים לוקחת אותנו למסע קטן בעולם הדמיון הפולני. לא פחות מ-39 סוגים של וודקה כשרה ממלאים את מדפי חנויות המכולת בעיר." 

*

3. המוזיאון

ב-1986 פולין עדיין קומוניסטית. אנחנו מתאכסנים בקיטנה של עסקני המפלגה, מעין מלון בחיק הטבע. לחדרים יש מפתחות ענקיים. אלאן חושש משום מה, מן המשטרה החשאית. הוא בטוח שסוכניה מחטטים בחפצינו בזמן שאנחנו נעדרים. הוא נע בין חרדת המשטרה למועקת השואה. בבוקר החופשי הראשון שלנו הוא מחליט לנסוע לאושוויץ. אני לא רוצה לנסוע לאושוויץ אבל אני מצטרפת אליו. אסור שייסע לבדו. מזג האוויר משונה. חמסיני. תאי הגזים אפופים במין אובך. אלאן מהופנט מהנורמליות של העיר הצמודה למחנה ההשמדה:

"המפגש הראשון עם אושוויינצ'ים הוא הלם," הוא יכתוב בעתיד. "אנשים חיים, אוכלים, ישנים, מזדווגים ומולידים. … כמו בכל עיר רגילה, גם באושוויינצ'ים יש מרכז תיירות, תחנת רכבת, תחנת משטרה, אולם ספורט, בית קולנוע, בתי מלון אחדים ומוזאון. זה כבר לא נקרא, אם כן, מחנה ריכוז ואפילו לא אתר זיכרון. זה נקרא מוזיאון" (ההדגשה שלי).

דוכן בעיר אושוויינצ'ים, צילם אלאן בצ'ינסקי

*

4. פְּיֶנְקְנָה

יומיים אחר כך, אלאן חוזר לאושוויינצ'ים העיר. אני נפרדת ממנו הפעם ונוסעת לקרקוב באוטובוס של הפסטיבל. כמה בובנאים רוסיים שרים כל הדרך. אני מגלה שאני מכירה את רוב השירים ומצטרפת בעברית, להפתעתם. אחד מהם שתום עין. עינו השמאלית נפוחה חיוורת. אני חשה בשלי כשאני מביטה בה. כשאני יורדת מהאוטובוס עף לי איזה חרק לתוך העין. את קרקוב אני רואה מבעד לדמעות. אני שוטפת ושוטפת אותן בשירותים של מוזיאון תדיאוש קנטור. אחר כך אני חוזרת לשלד הסוס שניצב באולם התצוגה. יש לו רעמה צחורה, זנב עבות, רסן ואוכף. אם אטפס עליו הוא יפתח בדהרה, אולי לארץ המתים.

מתוך הכנסייה בקרקוב

בכיכר יש כנסייה קטנה בצבעי טורקיז, תכלת וזהב. אני חומדת את יופיה, מחפשת ספר אמנות עם תמונותיה. בכניסה לחנות הספרים יש ערמה של סלי מתכת כמו בכניסה למרכול. אנשים מניחים בתוכם את הספרים שבחרו. הספרים מדכדכים למראה, מודפסים על נייר עיתון אפרפר. על ספרי אמנות אין מה לדבר.

העין עדיין מציקה לי. דומעת, צורבת. עד שאני חוזרת לביילסקו-ביאלה היא לגמרי אדומה. אני מודאגת. מחר יש לי הצגה. המנהל הפילושם לוקח אותי לבית החולים, מסתודד עם איזה רופא שמהדק את הפנים שלי בסד צונן, מקרב משהו לעין. כשהוא מסיים ההקלה ברורה. אני מודה לו בפולנית (הספקתי לקלוט כמה מילים). הוא מנשק את ידי.

ההצגה שלנו זוכה להצלחה. מוסיפים עוד שתי הצגות לבקשת הקהל. בשער העיתון המקומי יש תמונה שלי ומתחת כתוב "מרית בן ישראל היפהפייה". מעולם לא הייתי יפה כמו בפולין. אין דבר העומד בפני הסטריאוטיפ, ואני "היהודייה היפה".

*

5. בַּלְעָם

הסטודנטים הפולנים לתיאטרון בובות עורכים לכבודינו מסיבה. הם עומדים במעגל בדירת הוריה של אחת הסטודנטיות ושרים שיר היכרות עליז של בית מרזח, מעבירים בקבוק וודקה מיד ליד. אחר כך מגיע תורה של התכנית האמנותית; הם מציגים את סיפור בלעם, או בלשונם – בַּלְעָם. (למי ששכח, בלעם הוא המכשף שנשלח לקלל את ישראל. מלאך עם חרב שלופה חסם את דרכו. אתונו של בלעם הבחינה במלאך ונעמדה. בלעם חבט בה שתתקדם, והיא פתחה את פיה ודיברה. הסיפור המלא מתחיל כאן והוא מתמשך על פני שלושה פרקים שבסופם בלעם דווקא מברך את ישראל). הסטודנטים של ביילסקו-ביאלה מציגים את הסיפור בעזרת בובות עץ עממיות של חג המולד: בובת מלאך, חמור וכן הלאה. המופע קִצבּי, מצחיק ואלים כנהוג בתיאטרון הבובות העממי. הסיפור זהה לסיפור התנ"כי, רק פרט אחד שונה: בַּלעם רוכב לאושוויינצ'ים (כלומר לאושוויץ). המלאך מנסה למנוע ממנו להגיע לאושוויץ.

אחד הסטודנטים מנסה לתרגם לי את הדיאלוג.

"זה בסדר," אני אומרת, "אני מכירה את הסיפור."

באמת? הוא מתפלא, לדידו מדובר בסיפור-עם מקומי.

לכל האפיזודה יש איכות של משל. עשרים וחמש שנים אחר כך אני עדיין תוהה על הנמשל.

בתמונה, תחריט עץ מנירנברג (דווקא נירברג, הכל טעון כל כך) 1493. גם כאן בכותרת הוא נקרא BALAAM…

*

6. HEAVEN

איש בשם קרול מחפש את קירבתי. התפקיד שלו בפסטיבל לא מחוור לי עד הסוף. הוא צעיר ומתוק כמו חייל בדיל. גם הבגדים שלו שונים. של כל האחרים נראים סינתטיים, זקנים. קרול לובש מכנסי רכיבה בצבע קינמון וחולצה צחורה של בן אצילים. הוא גילה את ישו לא מזמן. יש לכך השלכות מרחיקות לכת. לא את כולן אני מבינה. אני לגמרי חילונית. אני לא דוברת פולנית. קרול לא דובר אנגלית. ובכל זאת נרקמת לה קרבת נפש. אנחנו מנהלים שיחה תיאולוגית, לא ברור באיזו שפה, עד השעות הקטנות של הלילה. אלאן נכנס מדי פעם, לוודא שאני בסדר.

בערך בשתיים אנחנו נפרדים מקרול וחוזרים לקיטנה. החדר של אלאן סמוך לשלי. הוא נועץ את המפתח הענקי שלו בחור המנעול, ולפני שהוא מספיק לסובב אותו, הדלת נפתחת כדי סדק. אלאן מחוויר. הצירוף המאיים "משטרה חשאית", מתחשר באוויר. הוא עושה חצי צעד לתוך החדר. מדליק את האור ומכבה אותו. ואז הוא פונה אלי ואומר, באינטונציה המושלמת של אבא דוב: "מישהו ישן במיטה שלי…"

(בהמשך יתברר: אמן שאיחר להגיע שוכן זמנית בחדרו של אלאן. בחסדו של אלוהֵי הסיפור הוא נרדם דווקא במיטה שאלאן בחר לעצמו…)

בסוף הפסטיבל מתברר שהמנהל אינו רק פילושם אלא קשוב לדקויות. אלאן ואני מקבלים מתנות שונות. אלאן מקבל אלבום תמונות מהגטו ושאר מתנות יהודיות. אני מקבלת מארז עם פוסטרים של הצגות ושאר מתנות אמנותיות. ברגע האחרון מופיע קרול עם חבילה ענקית: ספר אמנות מפואר על מוזיאון הארמיטאז'. איפה מצא אותו? הוא מחייך במסתוריות. אחר כך במטוס, אני מגלה את ההקדשה.

*

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי האנשים הישנים של אלאן בצ'ינסקי

*

עוד רשימות על שואה:

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »

אלאן בצ'ינסקי היה התאורן שלי בימַי בתיאטרון. הוא עיצב את התאורה ל"הוי, אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון, ולפסל התיאטרלי שלי "נסיך ב-3 חלקים" (שעליו עוד אכתוב יום אחד). הוא עבד על התאורה במשך חודשים ארוכים במקביל ליצירת כל הצגה. אני הייתי מעמידה דימויים והוא היה מגיב עליהם בתאורה פיוטית ומושגית. אחר כך נדדנו עם ההצגות בכל מיני ארצות. היו לנו הרפתקאות משונות ומצחיקות שעל קצת מהן כתבתי פה.

אבל אלאן אינו רק תאורן אלא גם צלם ואמן רב תחומי. וכבר מזמן אני רוצה להראות את פרוייקט האנשים הישנים שלו; אי אז בשנות השבעים והשמונים הוא התחיל לצלם אנשים ישנים במעבורת מצרפת לאנגליה. המעבורת יוצאת בשעת לילה מאוחרת והאנשים המותשים נופלים ונרדמים. רק אלאן נותר ער מהופנט משנת הקסם, המוות.
התמונות הוצגו בשנות התשעים, בכמה תערוכות יחיד, על רקע קולות מוקלטים ממולמלים שקראו קטעים מחלומותיו של אלאן בשפות שונות – צרפתית, יידיש, רוסית, איטלקית… חללי התצוגה הוחשכו. הצופים צויידו בפנסים קטנים שאיתם נדדו מחדר לחדר. באחת התערוכות (בברלין, אם אני לא טועה) הם הגיעו לקיר לבנים פרוץ ("כמו ארכיאולוגים ששוברים קיר בפירמידה ומגלים חדר קבורה," אמר אלאן). הם השתחלו לפירצה וגילו חלל ענק מלא בתמונות של אנשים ישנים מן הרצפה עד לתקרה הגבוהה.

ב"חפץ לב" שאלנו את אלאן על הפנסים האלה:

למה פנסים?" הוא אמר, "כדי להגן על האנשים הישנים, כדי לשמור על החושך שלהם. העין עובדת אחרת כשיש רק אלומה צרה של פנס, כשצריך לחפש כדי לראות. וגם בגלל המציצנות. כולנו מציצנים, ובתאורה רגילה פשוט לא מבחינים בזה…"

אני מצטטת את ההסבר כי הוא יפה ומשכנע, אבל בסתר לבי אני חושבת שלא היה צורך בפנסים, בחלומות או בהרפתקאות ארכיאולוגיות. התצלומים כל כך פיוטיים – במובן הקשה והעמיד של המילה – שהם לא זקוקים למעטפת. אפילו האיכות הטכנית הנוראה (ואיתכם הסליחה, סרקתי אותם באופן קצת מחתרתי מדוגמאות וקטלוגים משנות התשעים) לא מצליחה לנגוס בסוגסטיביות של האנשים החשופים הרפויים המתגוללים, קשי היום, מורדמי הבלדה, הרצוחים, המכושפים, המתים. אני מביאה כאן מבחר ישנים עם כמה הערות קצרות. התמונות כאמור, מדברות בעד עצמן.

את התמונה שלמעלה, הלגמרי "חנה'לה ושמלת השבת", הבאתי כבר בפוסט על שירי ערש ליום השואה.

הזקנה הקטנה שלמלעלה, עם המטפחת הקשורה בצורת מצנפת אֶלפית, וכל הקווים העגולים והזורמים מופיעה בסדרה של תמונות (שלא יובאו כאן). באחדות מהן היא לופתת בחוזקה את התיק השחור הקטן המונח מתחת לראשה.

(ואין אות אם חיים הם או אם ירויים)

למעלה, המוסיקליות הלא יציבה של גושי הכרים והחבילות ופסי הריפוד והרגליים

למעלה – ברגע הראשון לא ראיתי את הישנים

ילדים ישנים לבדם נראים תמיד יתומים

תאומים סיאמיים וסימטריה

(כמו הסוף של רומאו ויוליה)

הבגד והגוף


חורי העיניים הסתומים ועיני השולחן, הדמות הצוחקת על הז'ורנל מלאה חיים כאילו יצאה מחלומה של הישנה. והתיקים האלה שכולם ישנים עליהם נאחזים בם.

ישישונת פגיעה ותינוקית במתיקותה

נפילה והיפוך

אנקולי השטיח

פסים. מה הסיכוי ששני לובשי פסים יירדמו דווקא עם ספר של פרימו לוי שעל כריכתו אסירי מחנות בלבוש פסים. (בתצלום המקורי זה חד וברור, כאן בגלל האיכות הירודה והגרעינית אני מצרפת תקריב)

ההצגה שלי על מוכרת הגפרורים הסתיימה אגב בשיר ערש:

נומי, בסדין סוכר.
העולם נמס, לאט.
שתי גברות כסופות לשון
לוגמות אותו מכוס אחת.

*

שירי ערש ליום השואה

עוד על הרפתקאותי עם אלאן בצ'ינסקי וצילומיו: חמסין באושוויץ

עוד על צילום:

תערוכת צילומים של יורם קופרמינץ כאן באתר

מאמר שלי על הצילומים של יורם קופרמינץ

"אמבט החלב" סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ. זה הפוסט הראשון העוסק באנני ליבוביץ', ודיאן ארבוס ואנדי וורהול

*

Read Full Post »