Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘איריס ארז’

זמן המיצג הוא זמן השעמום. זה קשור לאתיקה שלו, לאנטי מסחריות. "לשעמם" בניגוד ל"להקסים", "להזנות", "ללחוץ על בלוטות ההזדהות". עד כדי כך שאפשר להשתמש בשעמום כמדד: אם זה לא "משעמם" זה לא מיצג. השעמום הגלוי של המיצג הוא ההפך הגמור מהשעמום הבידורי של הטלוויזיה. המיצג אינו מחזר אחרי הקהל (הנוטה לפרש את השעמום כקוצר יד אמנותי או כזלזול – למה שאטרח להקשיב למי שלא טורח לעניין אותי). הוא מטיל את הצופה אל לבו של מרחב עצום וריק עם גרעין של רעיון, ומזמין אותו לחשוב עליו בזמן שהוא משתעמם, להפוך אותו לכל הכוונים, למדוד אותו על עצמו, להשתמש בו.

(מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ולמה נזכרתי פתאום? בגלל "הרמת מסך" 2014.

"הרמת מסך" הוא פסטיבל שנועד להצמיח אמנים בתחום המחול. השנה מלאו לו 25 שנה ובזכות המנהל האמנותי איציק ג'ולי הוא נטה – כל כך חזק עד שכמעט התהפך – אל עולם המיצג.

מיצג זה לא על סיפוקים מיידיים (מיידיות בכלל אינה סמן של איכות). ויש הבדל עצום בין שיעמום לטווח קצר לבין שעמום לטווח ארוך.

ראיתי את רוב העבודות (למעט מיכל סממה, מאיה וינברג ומעבדת המחקר של ארקדי זיידס וטליה דה פריס שהחמצתי לצערי). היה שווה. וביתר פירוט:

*
"כי מה" מאת שני גרנות ונבו רומנו

תשעת הילדים שנמצאים על הבמה הם לא רק המבצעים של "כי מה" אלא גם נושא העבודה: "ליקטנו אנשים קטנים לחוויה משותפת," כותבים שני גרנות ונבו רומנו בתוכנייה. "אנחנו מאחורי הקלעים, והם מלפנים, נעמדים בשורה. יש מספיק זמן ואור כדי להתבונן בפנים שמתגלות. אין בהן רמז לקמט שמסגיר הבעה שהתקבעה. לעולם לא נוכל להתחלף בתפקידים."

זהו אולי הרגע החזק ביותר בעבודה, הרגע שבו הילדוֹת (רוב מוחץ של ילדות) נעמדות מול הקהל. בלי פוזות, בלי כוריאוגרפיה. זה היה סוג של שוק בשבילי; הרי כך נראות מדונות מתקופת הרנסנס.

"חסרי הבינה האומרים ש[מיכלאנג'לו] עשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם, בניגוד לארשת הפנים של מיוסרים כדוגמת ישו." כתב היסטוריון האמנות הרנסנסי ג'ורג'ו ואסרי על הפייטה של מיכלאנג'לו. אבל ההיפוך העקשני הזה מלווה את תולדות האמנות: אימהות-ילדות עם בניהן הבוגרים חרושי הייסורים.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

*

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

אז מה ההבדל בעצם, בין זה לבין מופע סיום בבית ספר? (חקר אותי אורח יקר בארוחת יום ששי). ובכן:

הילדים של "כי מה" לא בדיוק "רוקדים" או "מציגים" אלא מבצעים פעולות שונות: למשל – חולצים את נעליהם, קושרים את שרוכיהן ומנסים להטיל אותן אל חבל שנמתח לאורך הבמה, או מתעסקים בניידים שלהם, או נושפים בועות סבון, וכן הלאה, במין הכלאה משונה בין גרסה מינימליסטית ועכשווית של "משחקי ילדים" של ברויגל, לאמנות המיצג.

נזכרתי ב"פסטיבל המחול" הקונספטואלי של יוקו אונו (1967), שבו קיבלו המשתתפים גלויה אחת בכל יום עם הנחיה לפעולה. למשל ביום הראשון: "לנשום". ביום השני: "לנשום ביחד", וכן הלאה.

יוקו אונו, היום השמיני מתוך

יוקו אונו, הנחיות ליום השמיני מתוך שלושה עשר ימי "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967). לספור את העננים ולתת להם שמות.

*
ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר המרתק ביותר שקראתי על ילדוּת בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. נודלמן מראה (אני מפשטת לצורכי הפוסט) איך כמו שהמערב הכתיב דימוי למזרח כדי לשלוט בו, כך המבוגרים מכתיבים לילדים מה זו "ילדות" כדי לשלוט בהם.

גרנות ורומנו מנסים לנטרל את השליטה הזאת; לא במקרה הם קוראים לילדים "אנשים קטנים". אבל גם הם מועדים קצת לפח היפיוף; אמנם ויתרו על תפאורה, אבל את התאורה הם קצת "מרחו": במקום אור מלא ו/או תאורה "בדרך אגב" של פנסי טלפונים (שאמנם נדלקים במהלך המופע ומתפקדים כעין צביר כוכבים), הם והתאורן (המחונן בדרך כלל והמבין באמנות!) עומר שיזף, קצת התפתו למתיקותם של הילדים וגנבו לתאורת תיאטרון שמצעפת את האדג' המיצגי. זה היה יכול להיות מוצדק כחריגה, למשל בסצנה הקונקרטית-פיוטית שבה שמי הבמה מתמלאים בריבוא בועות סבון והילדים עומדים ביניהם ותוקעים במקהלה של צפצפות נייר. אבל ככלל זה מכרסם בעבודה; זאת לא רק שאלה אסתטית אלא אתית. וזה מתחבר לתחושת ההחמצה מסוימת שלוותה את הצפייה. הבחירה בילדים מפתיעה ורעננה אבל בתוצאה יש משהו בטוח ונוח ופשוט מדי (במובן "לא מספיק מעניין"). ואולי זה לא יכול להיות אחרת כי צריך לשמור על הילדים; אולי הבחירה המבטיחה התבררה בדיעבד כממלכדת ועל כל פנים בולמת תעוזה. (את שעה עם עם אוכלי כל של רומנו וגרנות מאד מאד אהבתי).

ורציתי גם לכתוב על שם העבודה אבל צריך לעצור מתישהו.

*

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (שפע דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן==)

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (עוד שלל דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן)

ענת גריגוריו ותמר לם ב

ענת גריגוריו ותמר לם ב"חיות על הסף" מאת ענת גריגוריו, הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

"חיות על הסף", ענת גריגוריו

שתי נשים עם שיער פרה-רפאליטי (ראו בתמונה למעלה), חסרות פנים רוב הזמן, בגלל השיער המשתלשל על פניהן בזמן שהן מנערות ומטלטלות ומרעידות ומנשימות אותו. והרעד הזה מתפשט ומכייל מחדש את התנועה של כל הגוף; איברים כמו יד או רגל מאבדים את התנועה המובחנת האינדיבידואלית, ורק מגיבים לרטט וטלטול כמו קווצות שיער, וקצת אחר כך כשהרקדניות מתחברות ונכרכות זו בזו, גפיהן מתערבבים כמו תלתלים.

השיער הוא המפתח והתשתית הפורמליסטית של "חיות על הסף" (וב"תשתית" אני לא מתכוונת לנקודת המוצא של היצירה כמו אל השלד שמחזיק אותה בדיעבד). הפורמליזם הזה נמצא במתח עם "המצב הפיזי-נפשי המבעבע" שאותו חוקרת ענת גרגוריו על פי התוכנייה, ועם הליריות הפרה-רפאליטית והסימבוליות העדינה-מוזרה-מורבידית שמסתננת לתוך העבודה.

יש משהו צמחי-על-סף-החי בשתי נשים האלה, לעיתים מקונן, לרגעים אורגזמטי, לעיתים מטשטש קווי מתאר. ולרגעים (הבזקים קצרים אבל מובהקים) יש משהו טרולי ברקדניות, שאיפשר לי לנשום חיוך בתוך הרגש המבעבע והממסמס.

בובות טרול

בובות טרול

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של "חיות על הסף" הן מעין שמלות דקיקות ורחבות בנוסח הסיקסטיז עם הדפס עדין וסבוך כמו אצל קלימט.

*
אני לא קוראת טקסטים לפני המופע. זה יכול (כמו במקרה שלמעלה) לצמצם את חופש הצפייה, ולפעמים כמו במקרה שלמטה, זה פשוט מטעה.

"הטבע טובע" של תמי ליבוביץ מתואר כמחקר ואירגון מחדש של "דימויים איקוניים מתוך פיסות היסטריה והיסטוריה". בפועל זה נשמע כמו הסבר שנכפה על עבודה, שהמהות הטבעית שלה היא של שירבוט וחלום בהקיץ. הבמה של ליבוביץ' הזכירה לי דף שמקשקשים עליו בהיסח דעת בזמן שמדברים בטלפון או מקשיבים להרצאה. ואני אומרת את זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי; הרי יש איכות מיוחדת משוחררת במרחב התודעתי המגובב הדומה יותר למחסן ולאחורי קלעים מאשר לקדמת הבמה. אפילו הדיוקן הסמכותי של פרויד נראה כמו תמונה שנתחבה לירכתי המחסן או כשירבוט, בייחוד ברגעים בהם הוסע ממקום למקום על ידי רקדנית שרק רגליה מציצות מתחתיו כמין המשך היברידי וקצת קומי לטורסו הפטריארכלי.

מתוך

מתוך "הטבע טובע" מאת תמי ליבוביץ', הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

*

ואצלב ניז'ינסקי ב

ואצלב ניז'ינסקי ב"אחרי הצהריים של פאון" (1912) מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

בשתיים מן העבודות צצה באופן מפתיע רוח הרפאים של "אחרי צהריים של פאון" (בתמונה למעלה). ואצלב ניז'ינסקי שיצר את הבלט גם רקד את תפקיד הפאון (אל יער משני מהמיתולוגיה הרומית) שמפתיע קבוצת נמפות. הן נסות מפניו ואחת מהן שומטת את צעיפה. בסוף הבלט פורש הפאון את הצעיף ומשתרע עליו בתנועת אגן יחידה ומרומזת של אוננות. זה חולל שערוריה גדולה בבכורה ב1912. אני מודה שתמיד גיחכתי על השערוריה, עד שלילך ליבנה הקרינה את הרגע בלופ על אחד מקירות המופע שלה.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 - ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 – ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

THE RE-BIRTH הוא מעין הפנינג, שבו מנסה לילך ליבנה בעזרת שלוש רקדניות להוליד את הגוף הנשי מחדש, נקי מפורנוגרפיה. זה מבוצע בעירום חלקי ומלא, צבוע בצבעים "עליזים" ומרוח בווזלין שאליו מודבקות תמונות של וגינות. ארבע הנשים הן בין השאר גירסה מעודכנת של שלוש הגרציות, חבורת הנשים הקבועה של האמנות המערבית, כולל הצעיפים המגלים טפחיים (ראו בתמונה למעלה).

תמונה ריקוד הנמפות מתוך

תמונה ריקוד הנמפות מתוך "אחרי הצהריים של פאון" (1912), כוריאוגרפיה, ואצלב ניז'ינסקי, מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

כשלילך ליבנה מקרינה בלופ את התנועה האחרונה של הפאון, הוא הופכת אותו לסוטה שמאונן במרחב הציבורי, ואת הרקדניות לנימפות של ניז'ינסקי. והרקדניות של THE RE-BIRTH אמנם מצוידות  בצעיפים המשמשים ללבוש שאינו לבוש, שרק מדגיש את העירום (כמו אצל הגרציות) או כמגבות, אחרי שהן משתכשכות בבריכה המתנפחת, שגרמה לי לפחות, לחשוב על בובות מין.

המופע כולל רגעים של דיבור ישיר עם הקהל, משחקי גוף ומחשבה, וקטעי מחול שמילון התנועות שלהם לקוח מדימויים פורנוגרפיים פופולריים ואמנותיים.

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

THE RE-BIRTH היא עבודה מגויסת עם אג'נדה ישירה, עניין לא פשוט בשבילי (כמי שסבלה קשות מדיכוי אידאולוגי – כשאומרים לי מה לחשוב אני קודם כל מתנגדת). סמוך מאד לפתיחה מתבקשים כל הנוכחים לדמיין בעיניים פקוחות שהם חסרי גוף. זה נגע לי בעצב חשוף. הלא הגוף, כך הרגשתי תמיד, מילדות, הוא המקום שבו קורית הנפש. ופתאום הכעס הזה על הגוף שהופקע וזוהם על ידי המבט, התשוקה להעלים אותו, הנחישות, הכאב, המצוקה. מבחינה זו אגב, הרגשתי פער בין ליבנה לרעותיה. שלושתן פעלו באומץ ובמחויבות, אבל בלי הדחיפות של ליבנה, בלי הבערה. זה גרם (אצלי לפחות) לתחושה מסחררת של חוסר איזון.

ובשורה התחתונה – אני חושבת שזה הצליח. לפחות לרגע, הגוף של ליבנה נולד מחדש כמחשבה. אבל אני מודה שגם התגעגעתי לפיוט ולמסתורין של אז.

[עוד באותם עניינים: בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו, וגם הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (זה החלק הראשון ויש גם שני), וגם סינדי שרמן, ופינה באוש – אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף, וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן.]

*

גם בפתח "האקט" של עדו פדר צץ הפאון של ניז'ינסקי בגילומו של שחר בנימיני ("אל מחול צעיר… מן האמנות וכלוא בדימוי" כך הוא מתואר בתוכנייה). הוא רוקד וריאציה קצת אפליפטית של הכוריאוגרפיה המקורית, על רצועת הבמה הצרה שלפני המסך הסגור. זה מרחב מושלם בשבילו כי המילון התנועתי של ניז'ינסקי שמושפע מציורי כדים יווניים הוא לגמרי שטוח ופרונטלי. בשלב מסוים המסך נפתח קמעא, חלק מן ההתרחשות מוסתר. ואז, אחרי הפתיחה המסתורית המצחיקה והמעוררת מחשבה, העבודה מתמלאת במין קוצר רוח, נוטשת את השיחה המעניינת עם המרחב ועם העבר, וקופצת מדבר לדבר בניסיון להדגים את הרעיון העומד בבסיסה (מתחים מתהפכים בין האל מן האמנות לסקייטר מרדן המבקש לפרוץ גבולות ולהיות לאמן). חבל. ועדיין מעניין איך הגבר הפורנוגרפי של עבודה אחת הופך באחרת לאל מחול צעיר שכלוא בדימוי. וגם כאן בעיר האושר חוזר וצץ הפאון, כל פעם בגלגול אחר, למשל ברשומון של קורסאווה (או במקרה יותר צפוי, בפוסט על איור וכוריאוגרפיה).

*

מקס ארנסט

מקס ארנסט

מרב כהן ב

מרב כהן ב"באגים", הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

את "באגים" של מרב כהן לא אהבתי. כובד הראש היצוק שלה היה מרתיע ומיושן. אפילו רגע מקס-ארנסטי של אישה בלי ראש מדפדפת בספר (אניח לכם לדמיין איך זה) נותר צחיח בלי הומור ו/או פיוט. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא סתם נזכרתי במקס ארנסט. יש לא מעט רגעים של ראשים מחוקים או מוחלפים בחפצים בעבודה – ראש חולצה, מסכת תרמיל גב… כמו ברומן הקולאז'י של ארנסט La Femme 100 Tetes – משחק מילים שיכול להישמע כאישה בלי ראש (או בלי ראשים) / אשת מאה הראשים (ועוד כהנה אפשרויות). אולי מפגש עם ארנסט היה יכול לשחרר את העבודה? ואולי לא. הנה עוד אחד:

מקס ארנסט

מקס ארנסט

*
התכוונתי לכתוב על כל העבודות שראיתי, אבל זהו. נגמר לי הכוח (וגם לכם מן הסתם).

על "תיכף אשוב" של איריס ארז אולי עוד אכתוב בפעם אחרת. זאת פשוט עבודת מחול עכשווית ומשובחת. מודעת לעצמה ללא ציניות או התחכמות, אנושית ללא טיפת סנטימנטליות, נבונה, יומיומית, מחוייכת, וגם פיוטית, בזכות עבודת המדיה של דניאל לנדאו והתאורה היפהפייה והמדויקת של עומר שיזף.

*

איציק ג'ולי נבחר להיות המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. אם לשפוט לפי הרמת מסך יש סיכוי שהוא יציל את הפסטיבל המסויד הזה. בהצלחה.

*

עוד על מחול בעיר האושר

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אוהבים אש של יסמין גודר

חוג ריקודי פינה באוש (דווקא זה מכל מה שכתבתי עליה, אולי מישהו סוף סוף ירים את הכפפה)

פעמיים דירת שני חדרים

על שעה עם אוכלי כל

ועוד

*

Read Full Post »

הכוריאוגרפית ענת דניאלי העניקה לעצמה מתנה. ב2008, אחרי כמעט עשרים שנות יצירה, היא החליטה על צום יצירתי של חמש שנים, הפסקה כדי לחשוב ולהתבונן, להמתין במקום לייצר. אחרי ששכרון החופש התפוגג קצת היא גילתה שהיא מתגעגעת לסטודיו. ומכיוון שנאסר עליה ליצור היא התחילה ללמד. סדנת הכוריאוגרפיה הקצרה התארכה ורבתה והפכה לכלים, מסגרת קבועה לעבודה ולחשיבה כוריאוגרפית. כלים במובן כלי עבודה וכלי הכלה.

1

"מקום לפעולה" הוא תיעוד של שנת מחקר אמנותי-כוריאוגרפי מתוך רצון נדיב ומשמח לשתף ולחלוק. הספר כולו מכוון למעשה היצירה ומשייט בין מעשה לתיאוריה.

התוכנית שנערכה על ידי רן בראון כללה: קורס מתודולוגי של ליאור אביצור על מודלים כוריאוגרפיים, סדנאות אמן עם רותם תש"ח, איריס ארז ונאוה פרנקל, וקבוצת קריאה של טקסטים בקורתיים עם רן בראון. אם הבנתי נכון היתה גם סדנת כוריאוגרפיה מתמשכת עם ענת דניאלי שלא מתועדת בספר. לתיעוד עצמו הוקדשה מחשבה רבה. איריס לנה וד"ר יעל נתיב הצטרפו כמשקיפות לתוכנית כדי ללוות את תהליך הכתיבה.

יש לי אהבה גדולה והערכה לתוכניות כאלה, שצומחות כמעט מעצמן מהשומקום של הסקרנות והרעב. פעמיים בחיי יצא לי ללמוד במסגרות כאלה, ואין תחליף לראשוניות, לגישושים ולהרפתקאות שהן מזמנות. ומצד שני כמורה, אני עדיין מחפשת את הדרך הנכונה והמדויקת ללמד יוצרים, כזאת שלא סוגרת ומעקמת אלא פותחת ומגלה. מטבע הדברים אני מסכימה עם חלק מהכתוב וחולקת על אחר. אבל גם הביקורת היא לא מהסוג שמוריד נקודות אלא מהסוג שמַפרה. ובקיצור, זאת לא רק סקירה של "מקום לפעולה" אלא שיחה איתו.

וביתר פירוט:

ליאור אביצור העבירה קורס מתודולוגי על מודלים כוריאוגרפיים, בהשראת ה"פואטיקה" של אריסטו ו"ההינדוס המהופך" שהוא מבצע לטרגדיה היוונית; אריסטו פירק את הטרגדיה לגורמים כדי לגזור מתוכם "חוברת הוראות" לכתיבת טרגדיה, ואביצור חוקרת את יצירתם של מרס קנינגהם, איבון ריינר, אן תרזה דה קירסמאקר ואחרים, כדי לחלץ ממנה "מודלים כוריאוגרפיים". היא שואפת להשתחרר ולשחרר מהרומנטיזציה של תהליך היצירה, להחצין את הצד האנליטי והמוסכניקי על חשבון מוזות גחמניות.

המטאמודל של תהליך היצירה שהיא מציעה הוא כזה:

מוטיבציה (רעיון, כוונה) -> מתודולוגיה (אמצעי) -> תוצאה (עבודת מחול)

אני מסירה את הכובע בפני המטרה והביצוע השיטתי (גם אני מוסכניקית גאה,  זה הפוסט שבו יצאתי מהארון).

אביצור מראה למשל איך מרס קנינגהם ששואף להימנע מייצוג, מנרטיב ומטעם אישי, משתמש באי צ'ינג (ספר התמורות הסיני) כדי להגן על עצמו מפלישתם. כל אמן זקוק למודלים כאלה, כלים שיגנו על הדברים המהותיים לו. ובהמשך לכך קצת חסר לי השלב שבו כל משתתף מנסה להגדיר עיקרון שחשוב לו עצמו, ולהמציא ולמצוא מודל שישמור עליו.

מה שקצת הפריע לי בפרק היה בלבול מסוים בין מודלים שנועדו להגן על עקרונות יסוד (כמו בדוגמא של מרס קנינגהם למעלה) לבין מודל של עבודה על יצירה חדשה.

במקרה השני, של עבודה על יצירה חדשה, הסכמה שמתחילה ברעיון ומסתיימת ביצירה נראית לי בעייתית. גם אם יש רעיון או נושא לפני הכניסה לסטודיו, ובדרך כלל יש, הוא יכול להשתנות, זו שטות להיצמד אליו (שלא לדבר על סכנת האילוסטרציה). הניסיון (שלי) מלמד שרעיונות נובעים מעבודה ולא להפך. התהליך הוא במקרה הטוב ספירלי, והאבולוציה האמנותית היא יותר מפתיעה מסלולה. ובסופו של דבר עדיף לגזור את הרעיון בדיעבד, מתוך התבוננות ביצירה. זה אמין יותר.

*

הכוריאוגרף רותם תש"ח מתעניין "במציאות כסבך כוריאוגרפיות". הוא מנסה "לחשוב על תנועה במציאות לא כעל משהו טבעי, חופשי, משחרר ואותנטי, אלא כעל משהו שתמיד כלוא בין הפטיש של הצווים החברתיים לבין הסדן של הצווים העצמיים." זה חלק המלהיב במודל שהוא מציג בסדנא שלו (אפילו נזכרתי במורי ורבי יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה). המהלך השלם שמציע תש"ח, כולל: התבוננות בתופעה מציאותית-תנועתית, ניסוח מסקנות, עיבודן לשיחה יומיומית והעלאתה לבמה על ידי מבצעים/מדגימים.

לא ראיתי יצירות של תש"ח, כך שאיני יכולה לשפוט איך הוא עצמו מיישם את המודל שלו. אבל כקוראת מן הצד היתה לי תחושה שההתבוננות והמסקנות קצת מכוונות ומוכתבות מראש. וגם הדרישה להפוך אותן לשיחה יומיומית דווקא, נראית לי מעט נוקשה. לא כל אחד הוא פוּקוֹ או אקונצ'י (מצד הברק האינטלקטואלי) או לחילופין טרנטינו או גודאר (מצד הכישרון לשיחת יומיום). בין המילים לבין מה שרואים יכולים להתקיים שלל יחסים ואפשרויות – למשל פער פיוטי כמו אצל פול קליי וכן הלאה. התחושה שעלתה מן הקריאה היתה שתש"ח מגביל אותן ללא צורך, רק כי זאת הדרך שלו.

הסדנאות אמנם הוגדרו מראש כהתנסות במודל של יוצר מסוים. ומצד שני, זאת לא יכולה להיות המטרה הסופית, כי הרי אין שום טעם בשיבוט של תש"ח או של כל אמן אחר. מכל מודל יכולים להתפצל מודלים חדשים. והיתה לי תחושה שלא הוקדשה די מחשבה לאפשרות הזאת. המודל הוגש כמופת סגור ולא כגן של שבילים מתפצלים. (בכלל קשה לי קצת עם הנופך המופתי של המילה "מודל". אני מעדיפה מושגים יותר ניטרליים כמו "דקדוק פנימי" או עיקרון/מנגנון מארגן).

*

וזה מביא אותי לאיריס ארז שמתנגדת בעצם למודלים, לשרירותיות מכל סוג.

"אני מחפשת תמיד את הגולמי," היא כותבת, "… זהו ניסיון לתפוס את הרגע, את מה שתמיד נמצא אבל חמקמק… ולכן כל מה שנוגע במקום מוכר, גמור, ודאי – מעניין אותי פחות."

המודל של הספר לא מתאים לאיריס ארז. היא קצת מתוסכלת, מתנצלת, מסייגת, ובכל זאת, כמו ילדה טובה, משתדלת לתחוב את רגלה לנעל הזאת. אני חושבת שזה נפלא שיש בסביבה "מתנגדת" שמציפה את הסדקים והספקות. אבל במקום להתפתל ולעקם את עצמה כדי להתאים לתבנית, היה עדיף לטעמי, שתכתוב את המניפסט שלה נגד מודלים. שתהפוך את השולחן במלוא החופש והתנופה.

*

נאוה פרנקל לעומת זאת, שוחה כמו דג במים של "מקום לפעולה". פרנקל, יוצרת מקורית של תיאטרון "פוסט דרמטי" (גילוי נאות: פרנקל היתה פעם תלמידה שלי ואני מאמינה גדולה באמנות שלה), מוצאת השראה בבלשנות וסמיוטיקה ונעזרת בהוגים כמו דה סוסיר, בארת וויטגנשטיין כדי להגדיר מחדש דרמה ופעולה.

בעבודות שלה היא מפרקת ומרכיבה התנהגות אנושית. ליחידה הבימתית הבסיסית (שכוללת טקסט, גוף, תנועה וכן הלאה) היא קוראת דימוי. המבַצעים לפי המודל שלה הם  "נתינים של הדימוי". היא טוענת שהפסיביות משחררת ו"בהחפצה יש מימד של גאולה", ומתכוונת שזה גואל את המבַצעים מהמטען האנושי ההתנייתי, פסיכולוגיסטי שהם סוחבים. אבל זה נכון גם לגבי הקהל, לפחות לגבי; הפורמליזם של פרנקל משחרר, על גבול הרוחני בשביל אדם א-רוחְני כמוני.

אחרי שהיא צוברת דימויים היא עורכת אותם לרצף בימתי ולא מהססת לקטוע ולנטוש דימויים. "מיצוי פוסט מודרני שונה מהמיצוי הבימתי הקלאסי," היא כותבת. "לעולם איננו סוחטים את מלוא האפשרויות הגלומות באביזר או ברפליקה אלא להפך." (כלומר כשפרנקל תולה אקדח על הקיר היא לא חייבת לירות בו כמו צ'כוב).

(ההערה הנוכחית כבר לא קשורה לספר אלא נטו לפרנקל האמנית, אבל ככה זה בשיחות, לפעמים הן יוצאות מהקווים; בלי קשר למיצוי – חבל שהרצף הבימתי של פרנקל לא נבנה בתחכום הדקדוקי/מתמטי/מוזיקלי שהיא משקיעה בבניית הדימויים. בחוט האסוציאטיבי שעליו היא חורזת אותם יש משהו מיושן ולינארי עם דליפות אנרגיה. אני מפשטת ובכל זאת)

*

ואחרון חביב רן בראון, עורך התוכנית והספר, שהנחה בין השאר את קבוצת הקריאה.

בראון מאמין שקריאה בטקסטים בקורתיים מערערת על הררכיות קפואות ויש בה פוטנציאל משחרר. קבוצת הקריאה שלו נפגשה אחת לשבועיים, סביב שולחן או במעגל כדי להימנע מהררכיה וכדי להצניע את פער היידע כפי שבראון עצמו מודה (אני לא מכירה אותו אבל מן הספר הוא מצטייר כידען קשוב וחושב, קל מאד לחבב אותו). בראון משתף את הקוראים בהתלבטויות בבחירת הטקסטים: האם להתפרש על פני דיסציפלינות שונות או להתמקד במחול? ואם מחול, אז מה לבחור מתוך ים המאמרים? בסופו של דבר הוא הרכיב רשימה על פי קטגוריות: פנומנולוגיה, הגוף הרוקד, פרפורמרנס, וכן הלאה, עם מרווח של גמישות ושינויים על פי הצורך (זה נגע במיוחד ללבי, המרחב לגמישות ושינויים). הוא בחר חלק מן הטקסטים והזמין את המשתתפות לבחור אחרים. המפגש האחרון הוקדש לשיחה, המובאת בספר בשלמותה, על קבוצת הלימוד.

כאמור, קל מאד לחבב ולהעריך את בראון. ובכל זאת, כשהוא מדבר על הסדנאות בלשון התיאוריה, כשהוא אומר למשל, על רותם תש"ח שהוא "מַבנה את עצמו כסובייקט קוגניטיבי משוחרר המערער על שוליות הדיסציפלינה," הלשון שלי מתכווצת כאילו אכלתי לימון. אני לא הייתי כותבת או קוראת ככה על מה שאני אוהבת.

*

עוד באותם עניינים

יוסף הירש או האיש שלימד אותי להסתכל

ויטו אקונצ'י או המשורר שירד מן הדף

כחול הוא צבע שערך הצהוב

להבין דרך הגוף (פוסט אורח של רוני מוסנזון נלקן)

*

על מחול יש בלי סוף, אז שלושה אקראיים

על שעה עם אוכלי כל

על אויסטר

על אוהבים אש

*

Read Full Post »