Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘איציק מאנגר’

שלום לאדון העורב הוא ספר השירה החדש הנפלא והפולח לב של עמוס נוי, יקיר העיר שכתב על קופיקו ועל המסע אל האי אולי (ועוד היד נטויה). "שלום לאדון העורב" ממשיך את שיחת הנפש המתנהלת פה כבר למעלה מעשור, על החיים ועל האמנות ועל הילדות, לא כמחוז חפץ נוסטלגי אלא כמקור של זכרונות עתידניים.

ב"כיתה המעופפת" של אריך קסטנר חוטפים הריאליסטים את אחד מתלמידי הגימנסיה, כולאים אותו במרתף, קושרים אותו בחבל כביסה ונותנים לו שש סטירות לחי כל עשר דקות. עד שחבריו מגיעים לשחרר אותו הוא חוטף תשעים סטירות, ואין זמן להחזיר ארבעים וחמש לכל סוהר (תרגיל הכפל והחילוק הוא חלק מן השיחה), כך שמתתיהו הבריון של הגימנסיה, מתנדב "לתקוע לכל אחד סטירה אחת ויחידה בלבד, שתהיה שקולה כנגד ארבעים וחמש שהיה מקבל מידי רודי [האסיר]."

ולמה נזכרתי בזה? כי יש המון שירים ב"שלום לאדון העורב" והזמן מרשה לי לכתוב על אחד, ואני ממש לא מתתיהו, אבל כל אחת כפי יכולתה.

והנהו, "מעשה איציק והסכין" מתוך "שלום לאדון העורב"

אני חושב שצריך להיות איזה שיר של איציק מאנגר/ ונדמה לי שקוראים לו "עקדת איציק" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכר אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

כך נפתח השיר וכך פחות או יותר הוא מסתיים. וטפו שפּה אני ימות, אם אני מאמינה לעמוס שהוא לא זוכר. לא רק שהבקיאות שלו בשירת ידיש ובשיריו של איציק מאנגר היא עוצרת נשימה, תירוצים פתלתולים מסוג – זה בכלל לא סיפור שלי, זה משהו שאני בקושי זוכר ושקרה בכלל לחבר שלי – לא עולים בקנה אחד עם הישירות הכמעט ברוטלית של הספר. אז למה בכל זאת?

"יש לכך שלוש סיבות" כפי שכתב חזי לסקלי. והראשונה – במובן, עזרה ראשונה – היא הכאב.

אמת בפרסום: "שלום לאדון העורב" הוא אחד הספרים הכואבים עלי אדמות. ונוי הוא כמו אטלס שנותן את כדור הארץ הכבד להרקולס (מאנגר) שיישא אותו לאיזה זמן בשבילו. ארכימדס אמר – ועוד לא נלאיתי מצטט – "תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם", והשאיפה להחזיק בכאב מבלי להישרף היא נקודת המשען היצירתית של הספר. כדי לבצע את המעלל מגייס עמוס נוי את כל העורמה הילדית והבוגרת, את כל המוסיקליות, ההומור השחור והלבן, ועוד אלף דברים אחרים שמקנים ל"שלום לאדון העורב" את החיוניות העצומה ואת התנופה.

ובחזרה לפתיחת "מעשה איציק והסכין" – מה שמוצג כאילתור הוא למעשה פואטיקה מוקפדת שהאפקטיביות שלה נובעת מן האגביות, מהנמכת הציפיות; הקוראת הלא מאוימת לא נערכת וחוטפת את המכה ישר בלב.

ויכול להיות שה"היתממות" הזאת – כאילו רק בגלל שאני מספר את זה במילים שלי, זה נהיה שלי – היא גם מנטרה הממולמלת בנשימה אחת ללא פסיקים ונקודות לצורכי פנים; כאילו אם [אנחנו המשורר] נשתכנע שזה לא שלנו, לא במקור, זה פחות יכאב. וזאת כבר הסיבה השנייה.

ולפני שאני מגיעה לסיבה השלישית, משהו על הכאב עצמו: כל שירי העקדה שאני מכירה, מלאימים את הסיפור; כלומר העקדה מופקעת מחייהם הפרטיים של אבות האומה והופכת למשל על פוגרומים ומלחמות קיום. אם זה יצחק של אמיר גלבוע, שקורא לאביו לעזרה, ונענה: זֶה אֲנִי, הַנִּשְׁחָט, בְּנִי,/ וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. או יצחק של חיים גורי שמוריש את העקדה לצאצאיו, "הֵם נוֹלָדִים/ וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". או יהודה עמיחי במניפסט פוליטי עצבני …אֵיזֶה אָב/ הוּא לָנוּ, שֶׁהָיָה מוּכָן לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ!/ דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים לֹא יָדַע אַהֲבָה לְבָנִים,/ אֲבָל הוּא יָדַע אַהֲבָה לֶהָרִים / וּמִכָּל הֶהָרִים אָהַב אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה/ הַר יְחִידוֹ, אֲשֶׁר אָהַב וְלָכֵן עָשׂוּ עָלָיו/ אֶת הָעֲקֵדָה וְאֶת בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ.

גם מאנגר מַלְאים את הסיפור, ובו בזמן הוא הוא הופך אותו לאישי כשהוא כותב בגוף ראשון על עצמו – איציק, על אמו המתה ועל סבו אברהם בעל העגלה מסטופטשט. ואצל עמוס נוי?

רמברנדט, עקדת יצחק

יש נגיעות פוליטיות ב"מעשה איציק והסכין", בדגש על הר המורייה כאתר השחיטה, או בהנחיה לקחת את "המצתים מהמנגל של יום העצמאות". אבל מעל לכול ובראש ובראשונה, זהו שיר על מוראות הילדות, על הורים מתעללים שממשיכים להרקיד את הנפש גם בבגרות (כמו היהודי מהמעשייה האנטישמית של האחים גרים, שמוכרח לרקוד בתוך שיח קוצים לצלילי הכינור המכושף).

וזה מביא אותנו לסיבה השלישית: פתיחת השיר הארס פואטית (כלומר שירה על שירה), מערטלת את המנגנון שבו קוראים מנכסים לעצמם שירים; בניסוח הפנימי המקוצר שלי, כל יצירה היא ראי שמשקף לכל קורא את עצמו, ובניסוח המשוכלל יותר של רולאן בארת ב"מות המחבר" – כל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הקורא." גם העיסוק במנגנון הוא סכר יעיל כנגד הצפות כאב.

ואולי הייתי צריכה להתחיל את הפסקה הזאת במילים:

אני חושבת שצריך להיות איזה שיר של עמוס נוי/ ונדמה לי שקוראים לו "איציק והסכין" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכרת אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

עקדת יצחק באיקונה רוסית 1778

(נ. ב. בהתחלה כתבתי שעמוס נוי עומד על כתפיו של מאנגר, ולא התאפקתי וציטטתי את אייזק (בכל זאת אייזק!) ניוטון "אם הרחקתי ראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים." ואז החלטתי שזה מתחכם מדי והגליתי אותו לנ. ב. ועוד לא אמרתי מילה על כתפיו של פנחס שדה. אולי בפעם אחרת.)  

*

עוד באותם עניינים (רק שמהם אותם עניינים? שירה? עקדה? ילדות שרודפת? קשה להחליט):

הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים

האם אפשר לפרום זכרונות?

הנערה שלא רצתה להנשא לאביה

המשפחה הלא קדושה

על שוק הגובלינים

שיחות עם אמא

כמה מילים (אקטואליות) על שירת דבורה


Read Full Post »

1. פייטה יהודית

על הדרך עץ עומד, איציק מאנגר, תרגם בנימין טנא* (כדאי לקרוא לפני הצפייה בקליפ)

על הדרך עץ עומד / הוא עומד שחוח. / ציפורי העץ כולן / נתפזרו ברוח.  

למזרח, למערב, / ויתרן הדרימו. / והעץ הופקר בדד / לסופות יָהימו.

אז לאמא סחתי כך: / "תני, אמי, אל פחד, / ובן רגע אהפך / לציפור פורחת.

ואשב לי על העץ / ומזמור אנעימה. / לו בחורף נחמה / הוא יהי, הוי אמא".

אמרה האם: "אל נא, בני", / ודמעות הזילה. / "פן בני, על זה העץ / לי תקפא חלילה".

"על עינייך היפות / צר, הוי אמא", סחתי. / ואזי מניה וביה / לציפור הפכתי.

תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, / קח בשם שמיים, / לפחות קח נא סודר, / כי תצטנן בינתיים.

ערדליך קח איתך, / כי עז החורף יהי. / הפרווה רכוס היטב, / אוי לי בכי ונהי!

ואל תשכח האפודה, / לבש אותה, פוחח. / אם בין שוכני עפר אינך / רוצה להתארח".

בדי עמל אפרוש כנפי, / כי רב, כי רב הלבוש הוא, / שבו עטוף עטפה אמי / בן כנף חלוש הוא.

ובעיני אמי אציץ / נפשי בי משתוחחת / מנעה ממני אהבתה / להיות ציפור פורחת.

* בעניין התרגום: ע', אחד מיקירי הבלוג שאינו מחבב את תרגומיו הקצת עציים ומקרקשים של טנא, שלח לי בשעתו את תרגומיהם של נתן יונתן ויעקוב אורלנד לשיר. התרגום של יונתן שטוח (עם כמה הבלחות חינניות כמו "חוסי על יפי עינך," / אז לאמא שחתי, / ולפני שֶׁמה ואיך – / לציפור הפכתי.). של אורלנד מתנגן ולירי, אבל גם גולש לסנטימנטליות ובעיקר מקהה את הצחוק ואת החריפות של השיר. והסיום הצלול של טנא הוא שמכריע את הכף:

ובעיני אמי אציץ,
נפשי בי משתוחחת.
מנעה ממני אהבתה
להיות ציפור פורחת.

השיר הולחן על ידי פ. לסקובסקי, והפך לשיר ערש על פי מיטב המסורת האוקסימרונית שתיאר לורקה. והנה הקליפ:

הסרטון נאמן לרוח השיר אבל גם משוחח איתו. שני הגיבורים, האם והילד (שהעץ הוא חלק מתודעתו), הופכים לשלישייה בקליפ; אם, ילד ועץ, שדמותו מוסיפה דרמה, יגון ואירוניה. הילד קטנטן כמו ציפור. "את כנפי לא אפרוש, כך אוהבת אמא," הוא מסביר בגירסת הכתוביות. לכאורה אלה רק הדאגנות וחיבוק היתר שמקרקעים את הילד, אבל הקליפ מבליט שיכבה נוספת: האם מעמיסה על הילד משקולות כדי שלא יתרומם. ילדים ציפורים עפים לדרכם וזונחים את הוריהם לאנחות, הם לא גדלים ומערסלים את אימם הקטנטנה במין פייטה יהודית המנוגדת לחוקי הטבע אך לא לחוקי המציאות הדומעת צוחקת של מאנגר.

 

2. שקט שקט בני נחרישה

ועוד שיר-ערש יהודי: "פונאר" מאת שמרקה קצ'רגינסקי (כאן אפשר לקרוא את תרגומו של שלונסקי). הלחן של אלכסנדר תמיר, והבימוי והביצוע של הבובנאית אילקה שונביין מהתיאטר משיגֶע (ידיש וצרפתית – התיאטרון המשוגע).

לאם של שונביין אין ערדליים או סוודר. אין שום ריפוד. אפילו ההריון שלה זיזי; העובר שכולו עור ועצמות בולט מבעד לעור-קומבניזון של אמו. הלידה לגמרי מסוגננת, בלי טיפת דם או מי שפיר. החלל המעוין בין רגליה המורמות של האם משרטט מעין ואגינה מופשטת, שממנה מגיח תינוק מפרכס אפרפר עטלפי. המינימליזם והסגנוּן אינם מרחיקים את העדות שנותרת פיסית וחשופה להבעית.

והכל מתרחש באור יום, במין חדר מלון חדש צנוע ואנונימי. הטבע ("זועמים קרעי הקרח / נישאים לים") הליריות, הפחד, התקווה, הגעגועים – קיימים רק בשיר המתנגן ברקע. שונביין לא מביעה כל רגש למעט הזעקה הכפולה האילמת הספק-גרוטסקית-ספק-לא-שפויה של האם ותינוקה. וגם אחרי שהמוסיקה נגמרת ההישרדות ממשיכה, התינוק מכה בחזה אמו המוזלמנית עד שהיא חולצת לו שד.

3. הכניסיני תחת כנפך

פייטה, מיכלאנג'לו

וזה התשליל, התשובה: פייטה צחורה, התגלמות החן והחסד. אין פלא שמיכלאנג'לו "חרט את שמו ברצועה הסובבת את חזה גבירתנו," כפי שמספר וסארי (היסטוריון האמנות הרנסאנסי) "מה שלא עשה מימיו בשום יצירה אחרת." וסארי מסביר שהאמן פשוט 'חתם על היצירה' אחרי ששמע זרים מייחסים אותה למישהו אחר. זו היתה העילה מן הסתם, אבל החריטה הזאת – בחזה, דווקא בחזה – נשמעת לי כמו ה"הכניסיני תחת כנפך" של האמן שהתקנא בישו שלו. כמו גוזל קוקייה הוא הטיל את עצמו לחיקה של האם שכולה נעורים ויופי. ובאשר לנעורים – וסארי (שספרו נותר על שולחני, עייפתי מלטלטל אותו למדף ובחזרה) אמנם מצטט בהתלהבות שיר המכנה אותה "הכלה היחידה, הבת והאם כאחת". ובכל זאת הוא חש עדיין צורך להגן על מיכלאנג'לו: "חסרי הבינה," הוא כותב, "האומרים שעשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם…"

פייטה, מיכלאנג'לו, פרט

ב-1972 עורר הטוהר המושלם את זעמו או אולי את קנאתו של מישהו, שהתנפל על האם עם פטיש ושבר לה את האף. מאז היא מורחקת ומוגנת בזכוכית. אין גישה לחסד. רק להעתקים שלו.

4. שיר אווילי

וכדי להשלים את המעגל אני חוזרת ללורקה, לשיר ילדים נפלא שבו הוא מדובב כמו מאנגר, את הפער בין חלומותיהם של הילדים למציאות של ההורים. גם לורקה כמו מאנגר כותב דיאלוג בין בן לאמו, אבל שלא כמו אצל מאנגר, הפצע כבר לא מדמם. החיוך הדומע נקרש לאבסורד, שיר שטות מלוטש שבלבו (כמו בלב הפנינה של המלך הצעיר של אוסקר ויילד) שוכן המוות.

שיר אווילי,  פדריקו גרסיה לורקה, תרגם רפאל אליעז

אמא,
אני רוצה להיות של כסף.
בני,
תחטוף לך צינה.
אמא,
אני רוצה להיות של מים.
בני,
תחטוף לך צינה!
אמא,
ריקמי אותי בכר שלך.
כן, בני!
מיד!

*

אמהות נוספות בעיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

בואי אמא

אמא הו אמא – על אמו של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי,

וכן – מה למד אהרון מאמא

מי שאיבד ילד – על סיפורה של פרספונה

ותודה לדודו שהזכיר לי את אם סיסרא: כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

שירי ערש ליום השואה

Read Full Post »

"המלך ואני" כך נקראים המחזמר והסרט (1956)  שנכתבו על ידי רוג'רס והמרשטיין על בסיס סיפורה האוטוביוגרפי של אנה ליאונואנס, ששימשה אומנת לילדיו של מונגקוט מלך סיאם בשנות הששים של המאה התשע עשרה.

הסרט כולל סצנה שבה מגיע שליח מיוחד של המלכה ויקטוריה לביקור בסיאם (תאילנד). נשות המלך ופילגשיו מעלות לכבודו הצגה, גירסא סיאמית של "אוהל הדוד תום".

הייתי צעירה מאד (כלומר ילדה קטנה) כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, זה היה המפגש הראשון שלי עם תיאטרון חזותי, וקסמה של ההכלאה הבלתי אפשרית לכאורה, של תיאטרון מחול תאי מסורתי, בסט סלר אמריקאי שקורא לביטול העבדות, ומיוזיקל בטכניקולור – עדיין לא פג.

יש כאן הכל – ניכור ברכטיאני ובידור מושלם, סיגנוּן מעודן ורגש טהור, תיאטרון חזותי נלבב ואנכרוניזם מודע בנוסח שירי התנ"ך של איציק מאנגר. 

וכמה מילים הכרחיות על ההקשר הרגשי של הסצנה: האישה הצעירה שמביימת את המופע ומשתתפת בו בתפקיד המספרת, הופרדה מאהובה בעל כורחה ונשלחה כמתנה למלך סיאם. ההצגה מאפשרת לה לבטא רגשות אסורים ומסוכנים. ברגע מסוים היא אפילו מתפרצת ומושתקת במחי אצבע צרדה. כשהמסך יורד היא לא יוצאת להשתחוות, היא מנסה לברוח (ונתפסת, אבל זה כבר חורג מתחומי הסרטון והפוסט).

העיבוד של "אוהל הדוד תום" מתרכז בעלילת משנה, סיפורה של אלייזה השפחה הנמלטת לקנדה עם בנה – והוא נאיבי בכוונה. אפילו שם הספר מתורגם מחדש לאנגלית עלגת: Small House of Uncle Thomas. סוחר העבדים האכזר סיימון לגרי הופך למלך סיימון מִלגרי, בודהה מתערב בסיפור, יש דגש משונה (ומצחיק) על כוחות טבע "אקזוטיים" כמו קרח ושלג שאינם קיימים בסיאם (כולל שיעור החלקה על הקרח ממלאך), וכן הלאה. זה יוצר שורה של הזרות וחיוכים שבולמים את הסנטימנטליות ומדגישים בו בזמן, את מה שלא נאמר, את זעקת המצוקה.

יכולתי לכתוב לא מעט על קסם הסגנוּן, ועל הפתרונות הבימתיים היפהפיים אבל נדמה לי שאין צורך; הסרט מדבר בעד עצמו. אז רק שימו לב לדקויות: למשל כשאלייזה מטפסה על הר, ככל שהיא מתרוממת, העננים יורדים, או לאופן שבו היא מנערת את בובת התינוק שלה אחרי הגשם והטיפות מצטלצלות, או לכלבים האנושיים המכשכשים בזנבם וכן הלאה.

ושימו לב גם עד כמה כל זה קרוב ל"אשכבה" של חנוך לוין; גם בחיבור הלא מובן מאליו בין חנוך לוין לסיפורים קצרים של צ'כוב, וגם בשימוש המינימליסטי והפיוטי באביזרים – למשל החסידה החוצה את הבמה במעוף בתחילת החלק הראשון של "אשכבה", או העגלה שהיא רק שלד נטול גלגלים של עגלה שהנוסעים מטלטלים בגלוי, שלא לדבר על הסוס שהוא כבר לגמרי תיאטרון מחול; החשיבה העיצובית-דימויית של רקפת לוי-את-חנוך לוין ניזונה מהתיאטרון המסורתי המסוגנן של המזרח הרחוק. וכמובן בשימוש בבני אדם כאלמנטים של נוף ותפאורה: ב"אוהל הדוד תום" הרקדניות מגלמות יער, הר, כלבי צייד, ומשמשות כַּנים חיים לנשיאת השמש או המלך העריץ. ב"אשכבה" השחקנים מגלמים בקתה (המגישה לבני הבית שמיכה), סוס או עץ ערבה.

מעבר לקסם האגדתי של הבחירה התיאטרונית היא מבטאת דבר והיפוכו – מצד אחד ליריות וחמלה – כשהבית מרגיש, והסוס מקשיב, ועץ הערבה הזקן מדדה על קביים, ומצד שני חיפצון ועבדות ועצב והשתקה. וזה מה שעושה את זה כל כך מלא ומורכב.

הסרטונים הבאים הם החלק הראשון והשני של "אשכבה" (גם היתר נמצא ביוטיוב).


Read Full Post »

הפרק ה-20 בסידרה של 27 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד
ועל הקשר שלה לעבודות הגוף של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

הריון הוא נושא לא צפוי בספר המלווה את תודעתו של נער צעיר, ובכל זאת הוא חוזר ומופיע בספר הדקדוק: בעוּבּרים שאהרון רואה שוב ושוב בחזיונותיו – "העובר האנושי מחדר-הטבע של בית-הספר … פקח לרגע לנגדו את עפעפי הראשן הגדולים המדובקים שלו, ופיו הרחב מגחך לקראתו" (52), או "עוברים מתים נאנחים מתוך מותם. חבלי טבור חוורים, ממוסמסים, מתנועעים רפות, מבקשים דבר מה להיצמד אליו, לינוק" (296). בדימויים אגביים, כמו למשל "מביט בשמיים הנמוכים, האפורים, שהריונם כמעט נגע באדמה" (157), וגם באופן ישיר: אהרון חוקר את יוכי עד איזה גיל אפשר להוליד (154), הוא תוהה מה גורם לעובר לקבל את צורתו: האם אמו של דודו ליפשיץ [הלבקן] לא נזהרה כשהיתה בהריון והסתכלה על יצור כמוהו (36), ואם סופי אטיאס השכנה ההרה תסתכל תשעה חודשים רק על פרץ אטיאס, אולי "יצא לה ילד קירח עם שפם דק" (89).

גם העצירות של אהרון מתוארת כהריון: "מבליט מעט את בטנו, את ההריון הקטן שנהיה לו שם" (182), ופוסע "בזהירות, ברגליים פשוקות מעט, כל תנועה מכאיבה לו כעת" (199, בניסוח דומה תתואר אמו ההרה ה"הולכת משונה, ברגליים פשוקות מעט, בכבדות" 306). אהרון משווה את עצמו לילד מהספר 'שלוש מאות מקרים מדהימים' "שגם סבל כמוהו מכאבי בטן איומים, כמעט מת מזה, וכשניתחו אותו מצאו הרופאים בתוכו את העובר הלא-מפותח של התאום שלו" (214). ובמקום אחר: "מי יודע אם הוא לא הולך ללדת שם משהו, אולי זה הגורל של מחלה כמו שלו, ללדת בגיל ארבע עשרה יצור כמוהו…" (171).

הקישור בין עצירות להריון ניזון גם מסיפור הגרידה של סבתו; הטינופת בבטנו מזכירה את "הטינופת של הקאזאנובות שלה" כפי שאמא קראה לעובּר (82). והדימוי מתפתח ומגיע לשיא בסצנת ההמלטה/חירבון המתרחשת במטבח, כשאהרון"מחרבן ומעביר את המעזיניק שוב על החתך שבאצבעו האמצעית … כאילו המליט את עצמו קטן ואהוב ועירום ומצחין; כאילו פרק מעליו מועקה איומה, סוד אפל וקשה … כמו דם של אחר … ובעצם – הכל של אחר. אהרון קל כל כך, מרחף וירחף, דבר לא מכביד על הנשמה שלו האינסופית" (218). מעזיניק ביידיש – בן-זקונים. הסכין-המעזיניק מייצג את אהרון, שמעביר אותו על אצבעו בכוונה, במין חיתוך עצמי-סמלי של חבל הטבור.

הארון כרחם

לאורך כל הספר אהרון מחפש את זהותו הייחודית, את מה "שהוא רק שלי ושלא קבלתי מאף אחד ושלא אתן לאף אחד אפילו אם ארצה ושלא יוכל לחיות באף אחד חוץ ממני, וכשאדע אני נשבע לשמור עליו בכל הכוח, כי את הדברים האחרים יקחו ממני" (248). (הרהור שגולש לנוסח משפטי כמעט, או לגירסה פרטית משובשת של שבועת הצופה: "הנני מבטיח הבטחה שלמה, לעשות כל מה שביכולתי, לשרת את עמי ואת מדינתי, לעזור לזולת בכל עת, ולקיים את חוקת הצופה").

לאט לאט מסתמן הפתרון המושלם למצוקתו, המעלל הגדול האולטימטיבי שינצח את הביולוגיה ואת הזמן: הוא צריך להרות וללדת את עצמו מחדש. כך יזכה בזהות עצמאית טהורה, נקייה מן התעלולים המעיקים של התורשה, כמו אותן אוזניים מחודדות שגדעון ירש מאמו ויוריש בלית ברירה גם לילדיו. ואיך עושים זאת? כשרחל אמנו רוצה להרות, היא נותנת את שפחתה ליעקוב כדי שתתעבר ותלד על ברכיה. המאגיה שלה היא מטונימית, כלומר מבוססת על סמיכות. היא מתקרבת ככל האפשר ללידת ילד לבעלה בתקווה שהלידה תדבק בה. המאגיה של אהרון היא מטאפורית. הוא מביים ומתרגל את הסיטואציה הנכספת באמצעים העומדים לרשותו: במבט לאחור מתגלים ה"הודינים" כשורת הדמיות של הריון ולידה. זוהי המשמעות הסמלית של המופע: להרות את עצמך – כלומר להכניס את עצמך לתוך רחם / ארון / מקרר / מזוודה, וליילד את עצמך – כלומר לפרוץ מתוכם.

הארי הודיני

כבר בתחילת הספר, כשאהרון מדמיין איך יגיח מן המזוודה "חי, צועק בכל הכוח, חופשי" (54), יש בתמונה משהו מן הלידה, וכשהוא מתכנן את ההודיני שיעשה בבית החולים הקשר נהיה מפורש: "לך תסביר לו [לשלום שהרבאני חברו לכיתה] מה זה להגיח פתאום, לעמוד באור הראשון, אהוב ורצוי כתינוק, שומע כמו לראשונה את השם שניתן לך" (147-146). באותו חיזיון הוא מתעקש שסבתו תקרא בשמו, כאילו רצה להיוולד ממנה הפעם, במקום מאִמו. זהו שלב הביניים שבו הוא עדיין אינו בשל להוליד את עצמו, אבל כבר מחפש לו אמא אחרת, שונה ככל האפשר מזו שקיבל; קודם היתה זו עדנה השכנה הערטילאית, שהצטיירה לרגע כבת זוג חילופית לאביו, ואהרון פינטז שתגלף אותו עד שיושלם (134), ועכשיו הוא מחפש את חסותה של סבתו הבוהמית והילדותית.

הקונפליקט מוחצן ומומחז בסצנת העוף בבר-מצווה:"תאכל קצת מהפּוּפּיקלֶעך, אמרה לו אמא, הם טובים, לא לא, אמרה יוכי בחביבות, תאכל כנף, אבל הקורקבנים שלי יצאו היום כמו חמאה, שיכנעה אותו אמא במאור פנים, גם הכנפיים נהדרות, רכנה אליו יוכי … תראה איך הם נמסים בפה הפּוּפּיקלֶעך, דחקה בו אמא, הודפת בכתפה את יוכי, אתה מוכרח לנסות את הכנפיים, לחשה לו יוכי לתוך אוזנו בקול בהול כקושרת" (121).

קורקבנים (חבל טבור) לעומת כנפיים ("עוּף גוזל") זו הדילמה של אהרון בראשי פרקים (כלומר מתומצתת לשני איברים). באותה שעה בבר-מצווה הוא דוחה את שניהם. הוא עדיין לא מוכן לשלב האחרון והסופי שבו ינסה לעַבֵּר ולהוליד את עצמו לגמרי לבד מתוך מקרר-ילד: "מקרר קטן כזה. גור מקררים" (255), מקרר נטוש כמוהו, ולא פחות חשוב – ריק, שלא כמו המקרר של אמו המלא בשר ועופות וביצים ובקבוקי חלב ונקניקים וירקות ופירות ותרופות ובדיקות צואה (12).

פופיקלעך או כנפיים – גירסת איציק מאנגר

על הדרך עץ עומד (תרגם בנימין טנא)
על הדרך עץ עומד, / הוא עומד שחוח. / ציפורי העץ כולן / נתפזרו ברוח. 
למזרח, למערב, / ויתרן הדרימו. / והעץ הופקר בדד / לסופות יהימו.
אז לאמא סחתי כך: / "תני, אמי, אל פחד, / ובן רגע אהפך / לציפור פורחת.
ואשב לי על העץ / ומזמור אנעימה. / לו בחורף נחמה / הוא יהי, הוי אמא".
אמרה האם: "אל נא, בני", / ודמעות הזילה. / "פן בני, על זה העץ / לי תקפא חלילה".
"על עינייך היפות / צר, הוי אמא", סחתי. / ואזי מניה וביה / לציפור הפכתי.
תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, / קח בשם שמיים, / לפחות קח נא סודר, / כי תצטנן בינתיים.
ערדליך קח איתך, / כי עז החורף יהי. / הפרווה רכוס היטב, / אוי לי בכי ונהי!
ואל תשכח האפודה, / לבש אותה, פוחח. / אם בין שוכני עפר אינך / רוצה להתארח".
בדי עמל אפרוש כנפי, / כי רב, כי רב הלבוש הוא, / שבו עטוף עטפה אמי / בן כנף חלוש הוא.
ובעיני אמי אציץ, / נפשי בי משתוחחת. / מנעה ממני אהבתה / להיות ציפור פורחת.

בשבוע הבא – כשהמילה תהפוך לגוף

ובלי שום קשר – תיאטרון מחול
מחרתיים, יום ה' 11.6 בשעה 20:30 יעלה בתיאטרון תמונע "שניים במכה אחת"
, ערב של שתי עבודות – הכל של הלל קוגן (שלא ראיתי) ווריאציה על "מקום בטוח" של גילת אמוץ.
את החלק של גילת אמוץ ראיתי בבכורה לפני זמן קצר. הוא עוסק בַּלופּים הרגשיים של בני האדם ובחפצים שבהם הם נאחזים כדי לא ליפול וכדי ליצור דיאלוג. הכוריאוגרפיה המקורית סיזיפית ואקספרסיוניסטית. מומלץ.

מתוך וריאציה על "מקום בטוח", של גילת אמוץ

Read Full Post »

הערה מאוחרת בשולי חוק הנכבה – זה ברור שזה רע ומופרך ודכאני לנסות להכתיב רגשות. אבל מה שדוחף חוקים כאלה, היא מין מחשבה פשטנית שההזדהות עם כאבו של עם אחר כאילו נוגסת בזהותך. שאתה צריך לבחור בצערו של מי להשתתף; אי אפשר גם וגם.

בשיר שלמטה מנסה איציק מאנגר (משורר יקר במיוחד) לנחם את הגר המגורשת, להשאיל לה קצת פנטזיה ופרספקטיבה עתידנית, קצת בריחה באמצעות הדמיון. זהו איציק מאנגר במיטבו: האנכרוניזם הקסום, החום האנושי, העצב והחיוך. ברור לגמרי עם מי הוא מזדהה, בלי שתיפול שערה מיהודיותו.

הגר על אם הדרך / איציק מאנגר (עברית – בנימין טנא)

על אם הדרך, על אבן,
הגר ממררת בבכי.
את כל הרוחות היא שואלת:
אנה אמשיך דרכי?

אומר האחד: מזרחה,
השני: מערבה הרחק.
השלישי, שלץ ופוחז הוא,
בשערה משחק.

את בני הכנף היא שואלת,
אשר יעופו ברום.
אומר האחד: צפונה,
אומר השני: לדרום.

בוכה היא: "אבי שבשמים,
באמונה שֵׁרַתי שנים,
ועתה בן-כנף ורוח
לי צוחקים בפנים".

ונושאת הגר את עיניה
ורואה שיירה שם בגיא.
בראש, בגלימה ירקרקת,
צועד השולטן מטֶרְקַי.

הנה קרב והולך הוא,
ושואל בקול מרעים:
"אמרי, האמנם הגר את,
השיפחה של איברהים?

וישמעאל מן-הסתם הוא
הזאטוט הנלבב?
הנביא בחסדו הודיענו
שאנו יוצאי חלציו".

והוא לפניה כורע,
בתוך האבק נופל:
"את ייחוסנו מצאנו,
לאללה, לאללה הלל!"

והגר נבוכה יושבת:
האמת הדבר שקרה?
וחרמש הסהר ככסף
מנצנץ בתוך שערה.

עוד באותו עניין – כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

Read Full Post »