מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי
1.
מל רוזנברג-נבו כתב ספר חכם ומצחיק על ילדה שמחפשת מקום בעולם. ילדה נבונה, אמיצה ומחוברת לרגשותיה. אורית מגיע-שולב ציירה את הילדה הזאת בדיוק.
לא רק ילדים רוצים להשתייך ולהישאר הם עצמם. (אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד שלי נהגה לומר)
זהו גם התקציר של איך נולדה עיר האושר.
2.
הדלתות בסיפור אמנם לא נפתחות, אבל דלתות הספר נפתחות בזו אחר זו. זה ספר של ראשית קריאה. פלא הדפדוף עוד טרי ומוחשי. כל דף שהופכים בזמן הקריאה הוא גם דלת שנפתחת ונוטעת תקווה בלב הקורא הצעיר. ובמילותיו של הנלבב רפאל ספורטה:
(כמעט כיפה אדומה) מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי
.
לידית של הדלת החמישית היא בכלל לא מגיעה (את דלת "לא לגילך" הכי שנאתי בילדות).
הדלת השישית נועדה לאנשים שמדברים ממש בשקט (ראו הוזהרתן: ילדות בלי קול מוחקות את עצמן).
.
מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי, לחצו להגדלה
אמילי ממשיכה ללכת עד שהיא מגיעה למרחב בלי דלתות, ושם היא מציירת דלת ונכנסת לעולם הצבעוני שיצרה. מישהו מתדפק על הדלת היפה ומוזמן פנימה בחיוך: הדלת פתוחה.
4.
הפיתרון מזכיר את הסיפור על הקיסר שהטיל על אדריכל להקים לו ארמון. כשהגיעה השעה, פרש האדריכל ציור נהדר של ארמון לפני הקיסר. הקיסר התרתח ואיים להוציא אותו להורג, ובתגובה פתח האדריכל את הדלת המצוירת ונעלם בתוך הארמון.
אמילי שונה מהאדריכל וגם מאהרן בעל העיפרון הסגול (אף שאורית מגיע-שולב מכירה אותו).
הסיפור על האדריכל הוא סיפור על עיוורונו של הקיסר. אהרן מתקיים בתוך בועת הציור שלו. אמילי לא מתריסה או מסתגרת. היא מחפשת קשר, ואם אין קהילה מתאימה, היא תייסד לה אחת משלה.
והיא לא נדבקת במחלת ההדרה: היא לא יוצרת למשל, דלת לילדות שלא מצאו את הדלת המתאימה. הדלת שלה פתוחה וזה נפלא: סיפור (חף מדידקטיות!) שמתחיל בלא מספיק כחול ומסתיים בשלל צבעים, שנפתח בגזענות והדרה ומסתיים בסובלנות ופתיחות. מה עוד אפשר לבקש?
מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי
.
אורית מגיע-שולב בחרה לצייר את סדרת ההתדפקויות מן הצד; הדלתות מופיעות כקו ומשמשות להקת חימום לקו שממנו תתחיל אמילי את הדלת שלה. בכרכוב הדלת מהדהדת התסרוקת המשולשת שלה.
5.
סוף טוב הכל טוב. אבל העולם שבו אנו חיים מעודד כיתתיות, לאומנות, שנאת זרים. האינטרנט מפציץ אותנו בתכנים דומים לאלה שכבר מצאנו. ואני כמו אמילי מתגעגעת לפתיחות, לשיחה המפרה עם בני אדם. ב"אודות" של עיר האושר כתבתי שהיא נוצרה בשביל "השיחה עם מי שדומה ועם מי ששונה ופותח דלתות חדשות במקום שבו היה קודם קיר". אני כבר לא בטוחה שזה קורה.
מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי
בחודשים האחרונים נהפכתי לאבקת חושך מפֶּרוּ. יש דבר כזה בספרי הארי פוטר; ברגע שזורים אותה משתררת עלטה. האופטימיות שלי השתחררה לאטמוספרה כמו בלון הליום שחוזר רק כדי לחנוק את הדגים. כל דבר מלבד חושך נראה לי מלאכותי. אולי בגלל זה נעלמתי, לא רציתי להחשיך את עיר האושר. ואז נתקלתי באגדות מארץ עוד יותר רחוקה שחיברה ואיירה אולה קרבצ'נקו.
דבר ראשון רפרפתי על האיורים. זה ארך קצת זמן, כי איורי הכפולות (הלא מעטים, בסביבות עשרים), לא נפרשים על פני הספר הפתוח כמקובל, אלא נחבאים בתוך קפל כמו סוד כמוס. כך שבמקום לפרוט על הספר, יצא שפתחתי וסגרתי דלתות נייר, ועוד לפני שקראתי מילה אחת קלטתי את התמצית, את המהות העקשנית של הספר: האפלה מתחשרת, מזדחלת, מכתרת, אבל בלב ליבה זורח אור.
יש אפילו דלת כפולה (כלומר שני דפים מקופלים זה מול זה, כלומר איור שמשתרע על פני ארבעה עמודים). כש"הדלת" הימנית נפתחת נראה שהחושך ניצח:
מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו
אבל האור כבר ממתין מעבר לדלת השמאלית (האיור הכפול והמכופל למטה, כדאי ללחוץ להגדלה).
הכפולה הכפולה בשלמותה: השד מוביל את שמשית אל מעבה היער. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו. לחצו להגדלה
אפילו באיור שבו שולף הנחש את שיריה של הגיבורה מתוך ליבה, האור כה זוהר ומסמא שלא ייתכן שיכבה:
מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו.
הפוסט הזה מתייחס רק לשתי האגדות הראשונות המהוות את חלק הארי של הספר. האגדה השלישית היא מפלנטה אחרת, ואין לערבב עצב בעצב.
*
2. אנה: "ילדות לא נועדו להיות פריטים באוסף".
בשתי האגדות הראשונות נחטפת ילדה: "אנה מממלכת הכוכבים", ילדה קסומה שמרפאת בנגיעה קלה "כל מחלה, שריטה, וזנב שהתעקם", נחטפת על ידי מלך אטום ואכזר שמחפש מרפא לאשתו. ב"שתי אחיות" נעלמת ילדה בשם שמשית – מלך שד פיתה אותה לרדת לארמונו שמתחת לאדמה – ולֵילית אחותה יוצאת לחפשה.
אנה עשויה מקצף רך, שירה ואור כוכבים. אין לה שום שריון או נשק למקרה שתותקף. גם לשתי האחיות מן הסיפור השני אין שום אמצעי הגנה. לכל אחת מן השלוש יש הורה רב עוצמה: הים הוא אביה של אנה, השמש היא אמה של שמשית, והירח אביה של לֵילית, ושלושתם חסרי אונים כשזה מגיע לבנותיהם: הים נאלץ לשתף פעולה עם החוטף, הירח לא מבחין בחטיפה המתרחשת מתחת לאפו, והשמש עם כל תועפות אורה לא מצליחה לאתר את בתה. "רק רוח קטנה וביישנית, רוח ששמה הארוך עומד ביחס הפוך לקטנותה – משב-אוויר-הנוצר-כשדברים-נופלים-בטעות", היא לבדה מבחינה בטיפת האור הקטנה שנשרה מעינה של שמשית.
אולה קרבצ'נקו ממשיכה פה מסורת סיפורית של סיוע מיצורים לא נחשבים, אבל כוחות העל של הילדות נמצאים במקום אחר.
אנה נסה מפני הפלצור המכושף של החוטף. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו.
*
3. לי זה נשמע כמו אשמה
המלך שחוטף את אנה מתואר כ"אטום כמו באר שנחתמה באבן", דימוי שאוצר קצת תקווה, כי את האבן הרי אפשר לגולל מפי הבאר. גם שמו "סָגוֹר" מכיל אפשרות של פתיחה (ובסוגרי סוגריים: סָגוֹר נשמע לי כמו דחיסה של הצירוף – סָגִי נָהוֹר, שפירושו המילולי "רב אור", ומשמש במין הפוך על הפוך כינוי לעיוור. אני משאירה את זה פה כאינטואיציה חסרת אחריות, בלי להיכנס לפיתולי הלמה). אכזריותו של סָגוֹר נובעת מייאושו, מחוסר אונים שלו מול מחלתה של רעייתו, שבה הוא נוהג בכל הרוך והעדינות שבעולם. ברגע שהיא נרפאת, עיניו נפקחות: הוא מחוויר ומגמגם ומתבייש במעשיו.
החוטף השני הוא שד אפל ושפל שליבו מלא קנאה, חמדנות ותאוות כוח. הוא "מתרשע להנאתו", וגם שמו, "חורש רע", מעיד על עיסתו. ואפילו הקביעות הנחרצות האלה נסדקות פה ושם: כדי לפתות את שמשית הוא מתחפש לנסיך פצוע. הוא מספר לה שקוסם מכוער ערמומי וחוצפן חטף את אחותו הענוגה – כלומר, מסגיר את תוכניותיו בלי משים, ומכנה את עצמו קוסם מכוער וחוצפן, ובו בזמן הוא קורא לשמשית אחותו. הוא נמשך אל האור שלה. גם האוצר שנשדד ממנו כביכול – סוס לבן כשלג בעל פרסות זהב, שבכל מקום שהוא רוקע נובע מעיין צלול שמרפא מחלות ויבלות – לא נשמע כמו המצאה של מוח חמדני ותאב כוח אלא של לב כָּמֵהַ לריפוי. אחרי שהוא מאבד את שמשית הוא גוזר על עצמו מאסר עולם במעבה האדמה. המספר טוען שהוא עשה את זה מרוב כעס אבל לי זה נשמע כמו אשמה.
"חורש רע" מפתה את שמשית. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו. כדאי ללחוץ להגדלה
ולא רק שאין בספר דמוניזציה של נבלים, החמלה מתגלה ככוח-על. טוב ליבן (נטול הקורבניוּת) של הילדות הופך את ליבם של אופורטוניסטים. בזה אחר זה הם מתביישים ומחליפים צד.
מזמן לא נתקלתי בחסד כזה, שמקורו בעומק הלב ולא בעודף סוכר. (אולי בספרי המבוגרים של סלמה לגרלף)
*
.
.
.
עכביש המְסַפֵּר נגיע כבר בפעם אחרת, ועד שנגיע, המיתוס של ארכנה.
.
.
.
*
4. עולם הנפש
כמו בשירה הלירית, העולם שבו מתרחשות האגדות הוא שיקוף של העולם הפנימי.
כשהמלכה האהובה שוכבת על ערש דווי, הממלכה כולה נופלת למשכב: שדות קמלים, נחלים מתייבשים, יערות מתעבּים עד מחנק.
כשאנה נחטפת מממלכת הכוכבים היא מותקפת ונבזזת: הנחש מזנק ושולף את שיריה מליבה, חיית היער שולפת את דמעותיה הקסומות, ורוח השָׂדֶה גוזלת את אורה. זה לא סתם מזל רע, זה בלתי נמנע: אלה כאבי העקירה מממלכת התמימות אל ממלכת המחלה והאובדן שמרוקנים אותה. וכל מה שנגזל אכן חוזר אליה בדרך חזרה (כי בסופו של דבר, איש לא יכול לגזול את תמצית מהותך). נדיבותה וטוב ליבה מצמיחות לה כנפי פרפר ומזכות אותה בשני זרעים: האחד, זרע עצום פועם מרוב חיים, מצמיח לה יער שלם עשיר בצמחים ופירות, והאחר, דמעת זכוכית של נחש (עוד אחד שרשעותו נסדקה), מצמיח לה דיונה קטנה, ועל הדיונות באגדה הזאת אפשר גם לרכוב.
בעידן התמימות היתה אנה בתם של הים ושל אור הכוכבים. הזרעים קושרים אותה גם לאדמה. הם כרוכים בשברון לב, אבל אין דבר יותר שלם מלב שבור.
האיור שלמעלה גם הוא נפתח כמו דלת. מעבר לקיפול ממתינה כפולה שכולה אור.
שנזכה כולנו בקצת אור וחמלה.
גם אולה. בהצלחה, במשפט הדיבה שלה נגד אדיר חבני, ירום הלוי, ויוצרי צל של אמת.
מה שאני מרגישה בימים אלה גדול עלי בכמה מספרים. לרגעים נדמה לי שכל האברים הפנימיים מסתחררים לי בתוך הגוף ואני רק מתפללת שיחזרו למקומם בשלום.
שני פרוייקטים שליוו אותי במשך שנים ארוכות הסתיימו פתאום ביחד, בבת אחת. בפוסט הקודם כתבתי על 17 שנות בנות הדרקון, אבל את שש השנים האחרונות ביליתי במסע דילוגים בינן ובין תום זיידמן-פרויד מאיירת גאונית, פורצת-דרך שפעלה בברלין בשנות ה-20.
ספר תום שערכתי יחד עם עדה ורדי – שגם עיצבה אותו לעילא – הוא יומן המסע של כל אחת מאיתנו ביצירתה המסעירה, בצד כותבים נוספים, חיים ומתים, שהצטרפו אלינו להרפתקה.
כריכת ספר תום, מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד. עורכות מרית בן ישראל ועדה ורדי. שיתוף פעולה בין "אסיה" ו"מנגד", הוצאות לאור. כותבים וכותבות: מרית בן ישראל, עדה ורדי, גיל וייסבלאי, ולטר בנימין, ענת פרי, רונלד שטארק. עורכים נוספים: שי מנדלוביץ, תמי מיכאלי. מתרגמים – מאנגלית: עטרה אופק. מגרמנית: גדי גולדברג, ענת פרי.
*
לספר תום יש חשיבות היסטורית: הוא גואל אוצר תרבותי שכמעט אבד, אבל בשבילי הוא אפילו חשוב יותר כמקפצה לעתיד, כהצעה עכשווית לנער, להפרות ולהרחיב את גבולות האיור.
למשל? הגישה המסורתית, המקובלת עד היום, רואה באיור אמצעי המחשה ותיבת תהודה למילה הכתובה, אבל למה לצמצם את המאייר לתפקיד ההד של הסופר? הרי אין שני אנשים, ולו גם ידידי נפש, שמרגישים וחושבים באופן זהה. והדבר הזה שמתוייג בחיוביות כ"נאמנות לטקסט" הוא גם סוג של "תיאום גרסאות" שמשבש את האמת.
חדשנותה עוצרת הנשימה של תום נובעת בין השאר מחסינותה המפליאה לכל סוג של סמכות, אפילו לסמכותו של הטקסט. האיורים שלה קשובים לטקסט, אבל לא מסכימים איתו בהכרח. וגם זו דרך לחלוק לו כבוד: לשוחח איתו, להזמין כל ילד וכל ילדה, להצטרף לשיחה, לחשוב, לגבש דעה עצמאית. ריבוי הקולות שהיא מציעה חוגג את העושר של העולם עם כל הכאב הכרוך לפעמים בחגיגה הזאת. אני לא יודעת איך היתה הילדות שלכן, אבל שלי לא עברה בריקודים. ותום זיידמן־פרויד היא בין השאר המרים ילן־שטקליס של האיור. היא נותנת מקום לכאב, לטראומות, לא באופן סטרילי ודידקטי אלא בתעוזה ובעדינות אמנותית שנוגעת בעומק הנפש ומקטינה את הבדידות.
ויש לה יכולת מפליאה להזין ולהפרות את שפת האיור בתפיסות מאמנויות אחרות.
התיאטרון למשל מבוסס על הפער בין טקסט לסבטקסט. את הטקסט מספק המחזאי, אבל כדי לממש אותו נדרש גם סַאבְּטֵקְסְט (subtext), שאותו נדרשים השחקנים לגלות בעצמם, בעזרת הבמאי. הסאבטקסט הוא הטקסט הסמוי, המושתק, שמבטא את רגשותיהן המוכחשים או המוסתרים של הדמויות. מן המתח בינו ובין הצהרותיהן הגלויות נולדות דמויות מורכבות ומלאות חיים. ותום מתרגמת את הכפילות הזאת לאיור. גם כשהאיור הגלוי מגבה כביכול את ההצהרות של הטקסט, ה"סַאבְּאיור" מסגיר את מה שנכבש והודחק (איך בדיוק זה קורה? הכל כתוב ומודגם בספר תום). האיורים שלה מנפצים את תקרת ה"אילוסטרטיביות", שוברים את קללת האחד-לאחד כשהם זוכים בתת-מודע.
וכמו התיאטרון כך גם המחול, הגותיקה, האקספרסיוניזם, הרומנטיקה, המודרניזם, האוונגרד, שכולם מוטמעים ביצירתה בתקופות שונות. זה הקסם שלה, אחד מהם, הקלות שבה היא מבליעה תרבות מבוגרים בספרי ילדים מבלי שייראו כמו נחש בריח שבלע פיל.
חידושיה הרבים פרושים על פני מאות עמודי הספר ומלווים בלמעלה משלוש מאות איורים שובי לב. ההתפתחות האמנותית שלה מסחררת כמו רכבת הרים בלונה פארק, כאילו ידעה שזמנה קצוב (היא מתה בטרם עת, בגיל 37). ברגע שהיא מפצחת איזו תגלית היא ממשיכה להרפתקה הבאה. והמשותף לכולן הוא כבוד מוחלט לבני האדם הצעירים שקוראים להם ילדים, ליכולותיהם ולחוויותיהם, לתשוקת המשחק שלהם ולכאבם.
באחד מחלומותיו של "דיוויד החולם" (ספר מופלא שאיירה) הוא נתקל בחומה שחוסמת את דרכו, ואז מגיע שער, עוצר מולו לרגע כמו אוטובוס בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה. כולנו מוקפים חומות, חלקן בלתי נראות, שחוסמות את דרכנו, ואני מקווה שספר תום יהיה מין שער כזה, שיעצור לכל אחד ואחת בתחנה החלומית שלה.
"זה פרויקט כל כך מרהיב, כל כך יוצא דופן, שכל ניסיון לסכם אותו בכמה משפטים הוא כמעט בגדר חוצפה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעכב על "ספר תום" — כינוס מקיף ראשון ליצירתה הווירטואוזית של המאיירת הנשכחת תום זיידמן־פרויד, מלווה במאמרים פרשניים, וירטואוזיים לא פחות, של מרית בן ישראל, ומעוצב באופן וירטואוזי על ידי עדה ורדי. מאיה בקר, הנבחרים, הארץ 26 באוקטובר, הטקסט המלא כאן.
היצ'קוק הסביר פעם לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," אמר, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מן ההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."
זהו תיאור הוגן ומדויק של "סצנת המיטה" הנודעת מ"כיפה אדומה"; ילדים הלא שומעים כל סיפור שוב ושוב, כך שהם יודעים בדיוק מתי יטרוף הזאב את הילדה: קודם היא תשאל על האף: "סבתא, למה יש לך אף ארוך כל כך?" והזאב יענה: "כדי שאוכל להריח אותך, ילדתי החביבה." ואז יגיע תורן של העיניים, ושל האוזניים, ורק אז היא תגיע לפֶּה ו… הדיאלוג מתַפקד כמו אותו שעון, שהיצ'קוק משלב בתפאורה; השאלות והתשובות הקצובות, הזהות בצורתן ובאורכן, הן המקבילה הסיפורית לשנתות השעון. ככל שה"מחוג" מתקרב לפה, מתעצמים המתח והחרדה. (מצוטט בשינויים קלים מסיפורים יכולים להציל, שיחת היצ'קוק טריפו בתרגומי).
איור, גוסטב דורה (1883-1832)
קשה להתחרות באיור האיקוני של דורֶה, באבסורד, באינטימיות המשונה, האמון, התמימות, האימה (ונגיעת הדראג וההומור האפל שמספקת מצנפת השינה של הסבתא). ואז הגיע תורה של יואננה קונסחו לאייר את כיפה אדומה. היא בחרה לאייר שתי גרסאות ברצף: קודם את גרסת שארל פֶּרוֹ (1697) שבה כיפה אדומה נטרפת לתמיד בתוספת אזהרה מזרים וזאבים חנפים שאורבים לילדות יפות, ואחריה את הגרסא הנפוצה יותר של האחים גרים (1812, 1815) שבה מחלץ הצייד את הסבתא והנכדה ואבנים כבדות נתפרות לתוך בטן הזאב.
כיפה אדומה, איירה יואננה קונסחו, כריכת הספר בתרגום הצרפתי (במקור הוא יצא לאור בקוריאה)
כשאני מאיירת אני כותבת את הסיפור מחדש באמצעות דימויים. אני לא חושבת שהאיור אמור לשרת את הטקסט. בשום פנים. מעניין אותי ליצור דיאלוג בין הטקסט לתמונות, כך שכשישובו וייפגשו במרחב של ספר, הם יוכלו לבטא דבר מה חדש ובלתי צפוי, לפלס דרכים חדשות, להציע אפשרויות חדשות לפרשנות, להפתיע, להפריע, להטריד, לעורר שאלות. וזה אפשרי לטעמי רק כשהטקסט והדימויים נותרים חופשיים ונבדלים זה מזה, כשהאהבה השוררת ביניהם לא מטשטשת את המובהקות של כל אחד. כמו שניים שנותנים ידיים כשהם פוסעים בדרך; היופי הוא במפגש, במערכת היחסים. ככה זה בשבילי גם בספר.
כשהיא משחררת את איורי כיפה אדומה מן הריקוד הצמוד עם הטקסט, היא פותחת עולם ומלואו של עושר ומורכבויות; ראשית היא מוותרת על הברדס האדום (שכבר חרוט מן הסתם בזוויות העין של הקוראים, נעדר-נוכח כמו רוח רפאים).
בגרסת שארל פרו, היא מחליפה את הברדס בשני חוטי צמר אדומים הנקשרים כסרטים לקוקיותיה של כיפה אדומה. אחד הסרטים נמשך אחריה כמו חוט אריאדנה ומסמן את דרכה בתוך היער, ובהדרגה, במהלך שעשועיה עם הזאב (משחק מחבואים שמדגדג הסתתרות אמיתית של אימה, ומשחק קפיצות שבו הזאב המתחזה אוסף את חלק גופו התחתון כמו שהילדה אוספת את שלה לתוך שמלתה), החוטים נפרמים והולכים לאיבוד. כשאחד מהם צץ בתקריב על כפתו השעירה, חדת הטפרים של הזאב, כבר ברור שהיא אבודה.
ובגרסת האחים גרים האבולוציה האדומה נמשכת: סרטי השיער מתגלגלים בפקעת צמר. כיפה אדומה יושבת על ברכי הזאב הענקי (כמו ילדונת על ברכי סבתהּ) ועוזרת לו לגלגל את החוט לפקעת כדורית. הרתיעה והבהלה שמעורר הציור מנערות את האבק מסצנת המיטה (שבכל זאת נשחקה מעט במהלך השנים). בהמשך הסיפור יהפוך חוט הצמר לחוט של דם הניגר מפי הזאב, לחוט שבו נחסם פיו ונתפרת בטנו, וגם לחוט שבו תרקום כיפה אדומה את סיפורה.
יש הרבה איורים נפלאים בספר. הנפלא מכולם (אולי בגלל חולשתי המוּלדת לצמות) הוא זה שבו הזאב קולע את צמתה של הילדה. וכיוון שהסריקה לא צלחה נתבונן בסקיצה מוקדמת:
יואננה קונסחו – מתווה לאיור, כיפה אדומה
הכל נמצא כאן: האמון השערורייתי שבו היא מפנה את גבה לזאב, התמימות הנוראה, האינטימיות שבה הוא אוחז קווצת שיער בפיו במהלך הקליעה. כדור הצמר האדום שעליו הוא דורך כדי למנוע ממנו להתגלגל. קצהו האחר של החוט כרוך על קרסולה של הילדה, והופך את כדור הצמר לתואֵם כדור ברזל שאוזק אותה פן תברח. באיור הסופי המלא, יש מאחורי הזאב סבך אפל של עלים מוארכים ומאיימים כמו זנבו, ועציצים לבנים מנופצים, בעוד שלפני הילדה הסבך מבוית והעציצים שלמים. אבל גם לסקיצה יש יתרונות משלה:
אני אוהבת לצייר על פיסות נייר ישנות שאני מוצאת … פיסות נייר שהיו בשימוש, שכבר חיו, שהזמן הותיר בהן עקבות, דמעות, כתמים, קיפולים. ניירות שהצהיבו באור, או להפך – דהו … שאנשים מיששו, ואף כתבו עליהם.
כך אומרת קונסחו באותו ראיון (בדומה להוראות של יהודה עמיחי למלצרית: "אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת / מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי / אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה! / טוֹב כִּי אֵדַע: / חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.")
הזאב המחוק ברישום מתפקד כסוג של אנימציה ותנועה לעבר הילדה.
ובסוף הספר, כשכיפה אדומה רוקמת את סיפורה על מפית, הסימביוזה בינה לבין הזאב עולה מדרגה: לא ברור האם הוא מושך לה בצמה (עם כל האהבה-תשוקה הנשרכת אחרי המחווה), כלומר האם זו בכלל קווצה משערה שהוא אוחז בפיו, או אולי הלשון ארוכה שבה הוא מלקק את ראשה.
פיקצ'רבוק (הגיע הזמן למצוא שם עברי לסוגה הזאת!) הוא כל ספר שמובל על ידי האיורים לפחות כמו על ידי הטקסט, אם לא יותר.
"בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, הוא מקרה קיצון ייחודי: לא רק שה"איורים" שבהם הוא מתהדר צוירו בידי רמברנדט, הם קדמו לעלילה ואף הולידו אותה.
אהבת נפש אהבתי את הספר בילדותי, אף שתמיד נטיתי אל המיתי והפיוטי ו"בוא הביתה, טיטוס!" כולו ריאליזם יומיומי. כבר ניסיתי פעם להסביר את סוד קסמו – כלומר, סודות, ברבים, כי יש כמה וכמה, ומאז נוספו עליהם תובנות חדשות. הפוסט נכתב בהזמנת הפנקס ופורסם גם שם בשינויים קלים
וכך זה נפתח:
קצת רחוק רחוק מכאן, בארץ הנחלים ותעלות המים, בארץ שקוראים לה הולנד, גר הצייר רמברנדט ון רין יחד עם אשתו ססקיה ובנו הקטן טיטוס.
הם גרו בבית קטן מול חצר גדולה, לא רחוק מטחנת הרוח שבתמונה למעלה.
גבוהה היתה טחנת הרוח, גבוהה מכל הבתים שבעיר.
כנפי הטחנה היו מסתובבות בלי הרף. כמו מדחף של אווירון – אבל הרבה יותר לאט. כאשר היה טיטוס רואה את הכנפיים מסתובבות, היה שואל את אימו:
אמא, מי מסובב את הכנפיים? הרוח, היתה האם עונה לו. למה? כדי לסובב את אבני הריחיים! למה? כדי לטחון את החיטה לקמח דק! למה? תמיד היה טיטוס שואל: למה?
טיטוס ואנה קרנינה
ילד קטן משחק עם חבריו בחצר, נקרא הביתה לאכול, מסרב ומוחזר הביתה בעל כורחו, בוכה וצורח ומשתתק כי משהו מסיח את דעתו, אוכל ארוחת ערב, מבלה קצת עם אביו הצייר ושאר בני משפחתו, ומושכב לישון. עלילה פשוטה ויומיומית, אף שלא מדובר חלילה, בריאליזם המדולל מבית מדרשה של לוסי ספראג מיטשל הכוהנת הגדולה של "ספרות הכאן והעכשיו" לפעוטות ("ספרות המתרכזת בעלילה קטנה ומעוטת דמויות המתרחשת בהווה" על פי הגדרתה של יעל דר בדודה של שום איש). הריאליזם של שמעון צבר אינו מעוך ומסונן כמו מחית לתינוקות. זהו ריאליזם של מבוגרים (עם טוויסט קל אנכרוניסטי), ריאליזם נדיב, שופע פרטים בלתי מהותיים – כמו אצל טולסטוי, שמתאר דווקא את התיק האדום של אנה קרנינה בזמן התאבדותה.
רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
עמודים רבים בספר מוקדשים להתבוננות בציוריו של אבא רמברנדט; המוזרויות הקטנות שלהם מזינות את השיחה בין הדמויות על מה שיש ועל מה שאין; למשל ציור של ים סוער וחצי איש בשמיים. "למה רק חצי איש?" שואל טיטוס. זה לא חצי איש אלא חצי מלאך, עונה רמברנדט. "רציתי לצייר מלאך שלם, אבל אתה התחלת לצרוח…" "צייר לי מלאך, אבא, מלאך שלם רוכב על פיל", מבקש טיטוס. אבל מלאכים אינם רוכבים על פילים, יש להם כנפיים, וחוץ מזה הם גרים בשמיים ושם אין פילים, מסביר רמברנדט ומצייר פיל בלי רוכב. אל השיחה מצטרפים גם סבא שמחמם את ידיו הקרות מול האח, ואמא ססקיה שסבתא קולעת את צמותיה. זו שיחה חופשית, מדלגת מעניין לעניין כמו התודעה הערנית של ילד קטן, ומתוכה מצטייר לו דיוקן מלא חיים של טיטוס הקטן בחיק משפחתו.
סבתא קולעת את צמותיה של אמא ססקיה, רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
לבסוף מגיע הזמן לישון, אף שטיטוס מתחנן ומבקש, רק עוד ציור אחד ודי. "קחי אותו ממני, אמא," אומר רמברנדט, וססקיה מושיבה את הילד על ברכיה ומספרת לו על "אפרוח שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרוח, שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרו…" סבא נזכר שעדיין לא הקציע את המשענת לכסא, אבל ססקיה אומרת, "אל תתחיל לעבוד. הילד כבר נרדם." היא משכיבה את טיטוס במיטתו ונושקת לו. "לילה טוב, טיטוס", היא לוחשת. וזהו פחות או יותר.
אני עדיין זוכרת כמה חי היה העולם שנברא בספר. טיטוס היה אמיתי כמו אלה-קרי וכמו לילבס ילדת הקרקס ושאר הגיבורים המצולמים של סדרת ילדי העולם. בסתר ליבי אני חושדת ש"בוא הביתה, טיטוס!" הוא בנה הלא-חוקי של הסדרה. הספר הראשון, "אלה קרי, הילדה מלפלנד", תורגם ב-1954, כעשור לפני טיטוס (1965). הצלמת חנה ריבקין בריק תיעדה את משפחתה של אלה קרי במשך חודשים, באלפי תמונות, שמתוכן נבחרו כמה עשרות ועל פיהן חיברה אסטריד לינדגרן את הסיפור. וגם שמעון צבר בתורו, בחר כמה עשרות מתוך אלפי הרישומים שהותיר רמברנדט, ומצא בהם – ואולי המציא בעזרתם – את הטוויסט שלו על סדרת ילדי העולם: טיטוס, הילד ההולנדי מהמאה ה-17.
*
2. משחקי ילדים
אבל "בוא הביתה, טיטוס!" הוא לא רק ספר ריאליסטי, אלא גם מעין "טלפון שבור" ששמעון צבּר משחק עם צייר אהוב. רמברנדט ראה וצייר, ועכשיו תורו של צבר לתאר מה הוא רואה. ושלא כמו הצלמת של אלה קרי, רמברנדט לא עבד בשירותו של צבּר; אין מספיק "חומר" על טיטוס, ולא רק שצבר לא נרתע, הוא הופך את האילוץ למנוף סיפורי ולנוגדן אפקטיבי לבנאליה; טיטוס שלו כל כך חי וקיים, שרק עכשיו שמתי לב כמה מעט הוא נוכח ב"איורים". אלה-קרי למשל, מופיעה ב-29 מתוך 42 צילומי הסיפור, בעוד שטיטוס מופיע רק ב-5 תמונות מתוך 19 (וגם זה בדוחק: באחת מהן הוא חלק בלתי מובחן מההמון, ובאחרת הוא מתגלה רק אחרי חיפוש, כמו במשחק מחבואים). הציורים שעליהם משוחחות הדמויות לעומת זאת, תופסים 7 עמודים תמימים שמתפקדים כמו תקריבים בסרט והופכים את החיסרון ליתרון, המגבלה מרעננת את הרישום ומקנה לו עכשוויוּת.
"אני אצייר לך מלך רוכב על סוס", רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
כמה מן ה"איורים" מתאימים לכתוב, ואחרים רק כמעט; ההבעה לא לגמרי מדויקת או שיש איזה פגם בהמשכיות, בצבע, בתאורה. צבר לא מתאמץ לטשטש את הפערים, את אי ההתאמות. הוא מתענג על השרירותיות, על החן האנכרוניסטי. הוא סומך על הקוראים: ילדים הלוא רגילים לשחק במה שיש ולהשלים את החסר בדמיונם.
*
3. 0% חינוכיות
לו היו מסמנים ספרים כמו שמסמנים מוצרי מזון, "בוא הביתה, טיטוס!" היה מסומן כ"לא מכיל חינוכיות". זה לא שהוא אנטי חינוכי, הוא פשוט לא מניח לשום אג'נדה למַשטר את ההתבוננות.
רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
כשטיטוס צורח וזורק צעצועים צבר לא שופט אותו. הוא לא מנפח את הקונפליקט ולא מנצל אותו לדיון חינוכי. רמברנדט פשוט יוצא מהחדר ואומר, "אל תצעק טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." וטיטוס מפסיק ליילל כי סקרנותו התעוררה. אבל גם סקרנותו של טיטוס אינה מנוצלת כדי להגניב מידע לימודי. ובכלל יש בספר יותר שאלות מתשובות, וגם התשובות אינן נחרצות. לא פעם נותר בסופן עוד זנב של סימן שאלה: למה כועס האריה?" שואל טיטוס על האריה המצויר. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שואלת אמא בתשובה. "אינני יודע, אף פעם לא סגרו אותי בכלוב," הוא עונה.
רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
כשטיטוס שואל למה, עונים לו קצת, כמו במציאות. אבל לא מנפחים את סקרנותו, לא עושים מזה עניין כמו שקורה לפעמים בספרי ילדים.
ולא רק טיטוס, גם המבוגרים אינם עומדים למבחן. צבר פשוט משרטט את דמותם דרך מעשיהם, לא הורים אידאליים (כמו בספריו של דויד גרוסמן למשל) וגם לא מתעללים חלילה, כמו באגדות. אני זוכרת את תחושת החירות הנפלאה, הקלילות הכמעט אופורית שנוסך ספר שמשוחרר מן הדחף המייגע לגנות או להצדיק, דחף שסוחט את הטעם מההתבוננות, מהחיים.
וגם האמנות לעומת זאת, לא מוצבת על שום כַּן: צבּר לא "מנחיל" לקוראים הצעירים את גדולתו של רמברנדט, לא רומז להם שהם אמורים להתפעל. הוא "רק" מתבונן בציורים בתשומת לב אוהבת ויצירתית, הוא זורע משהו, לא תוחב אותו בכוח לגרון (וכל כך מכבד ילדים שמתחשק לי לחבק אותו).
בדף האחרון של הספר יש דיוקן עצמי קטן של רמברנדט, ומתחתיו, באותיות זעירות, נמסר שהיה מגדולי הציירים בכל הדורות ו"בין ציוריו המפורסמים: עיטורים לתנ"ך, דיוקנאות שכניו היהודים ותמונות ורישומים מחיי משפחתו".
"גאון-ציירים זה מן הגויים השיג באורח פלא את הנשמה העברית ובא עד חקר תכונתה כאשר לא השיגה שום צייר מן היהודים", כתב ביאליק על רמברנדט (בהקדמה לספרו של לאוניד פסטרנק "רמברנדט: יצירתו וערכו ליהדות", יבנה 1923). היה קל מאד, טבעי כמעט, לנווט את השיחה לשכנים היהודיים ששימשו מודלים לציורי התנ"ך של אבא רמברנדט, אבל צבר לא הולך לשם. בלי משים (ואולי עם קצת) הוא בוחר בנתיב אחר. לא לאומי, אלא הומניסטי.
*
"אל תצעק, טיטוס, אתה מפריע לי לצייר". רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
4. למה טיטוס?
טיטוס נודע במחוזותינו כרשע וצורר שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש. על פי אגדות החורבן הוא בעל פרוצה בזמן שהחריב אותו. את החלק הזה לא סיפרו בבית ספר, אבל כן סיפרו שהוא דקר את הפרוכת בקודש הקודשים והיא זבה דם, סיפרו שהוא נענש ביתוש שניקר במוחו במשך שבע שנים. בקרב הרומאים לעומת זאת, נחשב טיטוס לשליט אהוב ומיטיב (על פי עדותו של ההיסטוריון סווטוניוס: באחד הימים, כאשר נזכר טיטוס כי היום חלף מבלי שגמל חסד לאיש, הכריז – "חברים, אבד לי יום". ותודה לויקיפדיה).
ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם, אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!"
ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן. זרע מורכבות, סובלנות, תקווה. פתאום השם הזה טיטוס הופקע מחברת פרעה והמן. התגלתה בו שכבה חדשה, אנושית. טיטוס, תקשיבו, זה נשמע כמו שם חיבה.
*
5. האמת
כשכתבתי על הספר בפעם הראשונה היה מי שהאשים אותי או את צבר ואולי את שנינו – באידאליזציה, ולא בכדי: ססקיה אשתו האהובה של רמברנדט נפטרה חודשים ספורים אחרי שטיטוס נולד, וזו היתה תחילתה של הידרדרות שנמשכה עד מותו של רמברנדט, בודד וחסר כל, שנה אחרי טיטוס). אין לי ספק שצבר ידע את כל זה, ובכל זאת בחר "לערוך ולספר" את התמונות כפי שבחר. האומנם נכנע לנורמת האופטימיות והחיוביות הנדרשת מספרי ילדים? ייתכן, אבל לא ממש סביר בהתחשב באישיותו הרדיקלית והטוטאלית (שגרמה לו לגלות ללונדון בעקבות מלחמת ששת הימים ולעבוד כנהג מונית וכפועל בניין עד פרישתו לגמלאות).
סופרים ויוצרים אחרים, עושים את זה מדי פעם, מנסים לתקן את המציאות דרך האמנות.
לוסי מוד מונטגומרי מחברת "האסופית", היתה בעצמה פעוטה שאומצה על ידי סביה המבוגרים והקפדניים באי הנסיך אדוארד, אלא שבניגוד לאן שרלי מעולם לא כבשה את ליבם. "האסופית" הוא הניסיון המכמיר לב שלה לתקן את המציאות דרך הספרות (יש לי עוד דוגמאות אבל אני מקצרת). אולי גם צבר ביקש לתקן, להחזיר לצייר האהוב עליו יום אחד ביתי ומשפחתי מאלה שהמציאות גזלה.
זאת ועוד: היתה תקופה בחיי שבה בלעתי כל דבר שקשור לגתה (1749-1832) שלא היה רק סופר, משורר, מחזאי והומניסט, אלא גם מדען. כך גיליתי בין השאר, שהיתה לו תורת צבעים שנסמכה על אבחנות של ליאונרדו דה וינצ'י והופרכה על ידי ניוטון. גתה זעם על תורתו של ניוטון: "איני תופס מה תועלת ומה שמחה לאדם בתורה כזו שכל מחשבה משותקת בה", התלונן באוזני אקרמן (ה"דוקטור ווטסון" שלו).
זה הקסים ושעשע אותי בשעתו, האופן שבו נופנפו העובדות לטובת השמחה שאפשר להפיק מן התאוריה.
ובהמשך לכך – בשנים האחרונות נכתבות אינספור ביוגרפיות של אמנים ושל אמניות לילדים. חלקן פשוט נפלאות כמו זו, אבל רובן דלות, סטריליות, וכל כך מכוונות אג'נדה (מעצימה כביכול) שלא נותרה בהן שום אנרגיה, שום חיים.
זה לא שאני ממליצה על סטייה מהעובדות, רק שהשמחה והמחשבה והקירבה לרמברנדט שהספר הזה עורר חיות בליבי עד היום.
אברמוביץ' אומרת שתמיד לוחצים עליה לקצר את המיצגים שלה. אומרים לה שהחיים נהיו מהירים, האמנות לא יכולה להשתרך מאחור. היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. אין תחליף לזמן. ככל שמשך המיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זה סחר הוגן, היא אומרת. זמן תמורת אמנות.
באתר ההוצאה מוגדר "נפש אבודה" כספר מתנה שמתאים לכל גיל, אגדה "על יאן, אדם עסוק מאוד, שבמרוץ חייו מותיר את נפשו מאחור. כאשר חסרונה נותן בו את אותותיו, הוא נאלץ לעצור ולהמתין לה."
זה ספר נהדר. פשוט וצלול מצד התוכן, אבל אני תמיד נמשכת לאיך. ומתחשק לי לפרק אותו קצת, לראות ממה הוא מורכב ואיך כל החלקים מתחברים.
*
5 הערות (ארוכות) על נפש אבודה מאת אולגה טוקרצ'וק ויואננה קונסחו
איורי נפש
שכונות שלמות בעיר האושר נבנו בשטחי ההפקר בין מילים לאיורים, ו"נפש אבודה" הוא מקרה ייחודי כי היחס בין הטקסט לאיור מקביל ליחס בין יאן לנפשו. האיור הוא הנפש האיטית, המתקשה להסתנכרן עם הטקסט המהיר, הענייני, שרוב רובו נדחס לעמוד אחד מתוך 48 על פי ספירת ההוצאה; זה לא נתון שאפשר לחלץ מדפדוף בספר, כי מספרי העמודים עורקים לצד האיור והנפש, הם לא משתפים פעולה עם "השיטה", עם הסדר והעקביות הנכפים על ספרים או מאומצים על ידם כאילו זאת האפשרות היחידה. המיספור של "נפש אבודה" מתחיל מתישהו ב-34 שרירותי, ממשיך קצת כסדרו (אם מתעלמים מהדף השקוף חסר המספר שנדחף פתאום), נפסק לאיזה זמן, דומה שנעלם כליל, עד שהוא חוזר ומדלג קדימה, וכן הלאה, מתריע על החלקיות של הסיפור, על כל מה שהושתק, שאבד, שנשכח.
כשקונסחו מקבילה את הדו-קיום של מילים ואיורים, לדואליות של יאן ונפשו, היא מוסיפה לספר גם שכבה ארס-פואטית של הרהור על יחסים בין טקסט לאיור, על שאיפה לאיזו שלמות אבודה, תיאום גורף בקצב ובמהות.
האיורים שלה לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. הם חולקים על הטקסט אפילו בשאלה היכן מתחיל הסיפור. תשעה עמודים, שמונה מהם של איורים מושלגים, מקדימים את דף השער של הספר (ואת הסיפור). הפתיחה המושלגת קשורה אולי גם ללובן ההתחלה של חייו של יאן ושל הדף שלפני האיור.
*
2. רק לא זמן שעון
"איך זה ייתכן? האם גם אני איבדתי את נפשי?" שאל [יאן]. והרופאה החכמה ענתה: "זה קורה מפני שתנועת הנפש איטית בהרבה מתנועת הגוף. הנפשות נוצרו בזמנים קדומים מאד, מיד אחרי המפץ הגדול, כשהיקום עדיין לא צבר מהירות ועוד יכול היה להעיף מבט בבואתו במראה."
מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק
[ויפסאנה, זאת התרופה שלי]
יש תחושה חזקה של זמן באיורים; כל מיני זמנים: הזמן שחולף במהלך הסיפור, זמן הטבע של עונות השנה, הזמן הפנימי, הנפשי, של הגיבור, הזמן הנוכחי של הספר כאובייקט, וזמן האמנות.
אני אתחיל דווקא מהסוף, מהזמן התרבותי המשוקע באיורים, שכבות ארכיאולוגיות של אמנות, שנוכחות בהם כמו רוחות רפאים, שדוחסות אותם, ונותנות להם עומק. אני אפילו לא יודעת אם זה מכוון או שהמאיירת פשוט התבוננה והתבוננה באמנות עד שנהייתה חלק ממנה. אני אתן רק דוגמא אחת כדי לא להעמיס: מתחת ליאן היושב בקפה, אבוד כולו ומנוכר מן העולם ומעצמו, מבצבצים שרידי "האבסינת" של דגה (1876), בית הקפה של הניכור והבדידות.
מימין, יואננה קונסחו, פרט מתוך "נפש אבודה". משמאל, אדגר דגה, "האבסינת" 1876
(בעצם הכי רציתי לכתוב על הקשר בין האיורים המושלגים לעבודות הווידאו של מיכל רובנר, שהן לא בדיוק עבר אמנותי אלא הווה ושיקוף, אבל זה לא יקרה הפעם)
יואננה קונסחו, פרט מתוך הפורזץ של "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה. העברתי יד כדי לבדוק אם זה מתקלף באמת (חלק לגמרי).
זמן הספר כאובייקט קשור לפיזיות שלו: השִדְרה החדשה "מוכתמת", הפורזץ (דף הבטנה, בתמונה למעלה) חבול ומשופשף לכאורה. האיור חורג מגבולות הסיפור ומזקין את הספר עצמו, זורע בו מזכרות (תצלומים ישנים, מכתבים, קרע ממתכון, וכיוצא באלה) ש"נשכחו" או "הודקו" לדפיו.
יואננה קונסחו, כפולה מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה
זה מגַבֶּה את העולם הישן שבו מתרחשת העלילה, עולם של טפטים כהים ודלתות עם זגוגית חלבית חרוטה בדוגמה צמחית, ואפילו יותר מזה, את העולם הפנימי של יאן, את זמן הזכרונות.
יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה"
יואננה קונסחו, שני פרטים מתוך "נפש אבודה". מימין, תמונת ילדות, משמאל, הזיכרון. לחצו להגדלה
*
3. איך נראית נפש?
הזמן הוא מרכז הכובד של הסיפור, זה הנושא: נפשו של יאן, על פי הרופאה החכמה, נמצאת בפיגור של שנתיים-שלוש אחריו. ובניגוד לדימוי המילולי המצמרר של נפשות חסרות ראש (כמו תרנגולות ערופות שממשיכות להתרוצץ), קונסחו בוחרת לאייר את הנפש כילדה. זאת בחירה יפהפייה, בין השאר כי בילדות הזמן הוא נפשי, אין לו קשר לזמן השרירותי, ה"אובייקטיבי" של השעון. במשך תשעה חודשים מכיתה ב' הנוראה שהו הורי בחו"ל. זה מה שזכרתי וסיפרתי לאורך השנים, עד ששאלתי את אִמי וגיליתי שלפי זמן השעון היא נעדרה רק שבועיים. וכבר כתבתי פעם שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, בגלל זה הפצעים עמוקים כל כך. ובחזרה ל"נפש אבודה": כשקונסחו מציירת את יאן כמבוגר ואת הנפש כילדה היא מממשת את הפער בתפיסות הזמן שלהם.
זאת ועוד, כשהתבוננתי באיורים נזכרתי ב"ענק האנוכי" של אוסקר ויילד שגירש את הילדים מגנו, וגזר על עצמו חורף נצחי. כדי שהאביב יגיע, הגן נזקק לילדים. באיורים של קונסחו אין צבע, רק כשהאיש ונפשו מתאחדים הצבע (כלומר האביב) פורץ לציור.
איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. שימו לב למספרי העמודים שכבר הגיעו ל-147 (מתוך 48) לחצו להגדלה
יאן הוא נוסע מתמיד. הוא איבד את נפשו בזמן שהתרוצץ בעולם, והתרופה לפיכך, היא לא רק לשבת ולחכות שתשיג אותו, אלא גם להכות שורשים, לטמון (לזרוע? לשתול?) את כל השעונים והמזוודות בגינה. וזה פועל, לפחות על פי הטקסט: אחרי שחזרו והתאחדו התברכו יאן ונפשו בחיים ארוכים ומאושרים. מתוך השעונים צמחו פרחים יפהפיים ומן המזוודות נבטו דלעות ענק שמהן ניזון בחורפים.
אבל ייתכן שהסוף הזה הוא רק בועה זוהרת, אשליה שהסיפור נאחז בה; חוסר תנועה שכזה על פני חודשים ושנים קיים רק במוות, והטמנת השעונים והמזוודות היא לא רק זריעה אלא גם קבורה. לא רק שערו של האיש צומח בהמתנה הארוכה (ומן הידועות היא שהשיער ממשיך לצמוח גם אחרי שמתים), בעלי חיים וצמחים פולשים לתוך הבית כמו שקורה לפעמים במבנים נטושים. הטבע העז והפראי עד כדי טרופיות, מתפשט בסופו של דבר גם לגוף הספר, משתרג על הטפט של הפורזץ.
איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה
קטע מן הפורזץ (דף הבטנה) האחורי. הפרחים שצמחו מן השעונים פולשים לתוך המציאות של הספר ומשתרגים על הפורזץ. איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק.
ההתפרצות הצמחית הזאת מזכירה לי סוף של בלדה ("קברו את מרגרט מעלה בית מועד, / את ויליאם טמעו במורד. / צמחה מליבה שושנה למועד, / צמח מליבו הסרפד. // צמחו גם הגביהו עד ראש המגדל, / אין דרך למעלה מזה. / ושם נקשרו קשר ברית אוהבים / כל עין תמהה למחזה." מתוך "מרגרט הנאווה" בתרגום נתן אלתרמן). ובעצם, היא מזכירה לי שוב, ואפילו יותר, את אוסקר ויילד, את סוף סיפורו הדייג ונשמתו. גם ויילד כמו טוקרצ'וק, עוסק בקרע טרגי בין האדם לנשמתו (לנשמה, לפחות בעברית, יש אמנם קונוטציה יותר דתית-רוחנית מלנפש הרגשית-פסיכולוגית). הנסיבות שונות: הדייג נפרד מנשמתו במודע, כשהדת מתייצבת בינו ובין אהבתו לסירונית. הוא שומר את ליבו לאהובתו, הנשמה היא שנהיית מרושעת בלעדיו. בסוף הטרגי, אחרי שהדייג ואהובתו נקברים ללא ציון בפינת שדה הכובסים, צומחים מקברם פרחים נפלאים שמשתרגים על מזבח הכנסייה וניחוחם המשכר מבלבל את הכומר והופך את דרשת הזעם שלו לדרשה על האלוהים אשר שמו אהבה.
בתמונה למעלה, עוד פרחים ומוות: כבר הבאתי פעם את האיור הזה של מוריס סנדק, מתוך "מילי היקרה", סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה. ומוריס סנדק, הקנה לו בעדינות ובנחישות נופך שואתי. (אם תגדילו תבחינו במגן דוד על המצבה)
ובשורה התחתונה – כשמקשיבים בתשומת לב לאידיליה שעולה על גדותיה (כמו בסוף "מיו מיו" של אסטריד לינדגרן למשל) עולה ממנה לא פעם צליל הבכי שמסגיר את הקינה.
*
5. כפפות
בתחילת הספר, בשלג הילדות, עוד לפני שדפי הספר נהפכים לדפי חשבון (כמו חייו של יאן ש"הכול סביבו נהיה שטוח, כאילו התנועע על דף ריק ממחברת חשבון"), יאן ונפשו הם ילד וילדה החולקים ביניהם זוג כפפות המחוברות זו לזו בחוט שנועד למנוע אובדן ופרידה.
יואננה קונסחו, פרט מתוך "נפש אבודה"
בגב הספר אין תקציר. יש רק ספל זעיר וכפפה בודדה עם זנב חוט שנותק. ויש כמובן גם ברקוד עם מחיר וגם לוגו של ההוצאה לאור. לרגע התעצבנתי על המסחר והבעלות שמשתלטים על המרחב הלירי של קונסחו, ואז הבנתי שזאת פשוט התמצית: כפפה אבודה, ברקוד ולוגו זה התקציר החזותי, לא רק של הספר. של החיים שלנו.
שיעור קצר באיור באדיבות שטיח באייה, יוסף הירש ונחום גוטמן.
בפעם הקודמת כתבתי על שטיח באייה, יצירת אמנות מופלאה מימי הביניים, תסריט בן 58 סצנות שמגוללות את עלייתו של ויליאם הכובש לכתר, מגילת קומיקס רקומה באורך כשבעים מ' גדושים אקשן ופרטים שמתחרים זה בזה על תשומת הלב והעין.
האמן (או האמנית) שיצרה את השטיח נוקטים בשלל תחבולות חזותיות כדי למקד את מבטם של הצופים. בתמונה למטה, פרט מתוך קרב הייסטינגס:
לא מצאתי מידע על הדמות הזאת שמושכים בשערה בעיצומו של הקרב. חץ המוות שנורה לתוך עינו של המלך הרולד בסצנה שכנה (שלא מופיעה בתמונה), גנב את כל תשומת ליבם של החוקרים. אבל מה שחשוב לענייננו זה שיוצר השטיח "חרז" את זנבות הסוסים המתנופפים מימין ומשמאל עם השיער הנמשך מעליהם. ולא רק הזנבות, גם אצבעות הידיים מתחרזות עם קווי השיער, בעיקר ידיו של הקורבן, שאחת מהן כאילו אוחזת או מנסה להאחז בזנב והאחרת מקבילה לשיער שמעליה ומתחתיה (קווי המתאר של האצבעות מקנים לכפות הידיים מראה של בלוריות סגורות), וגם קצה זנבה של הציפור הרקומה בשוליים העליונים מימין, גם הוא מעין אוסף קווים כמו קווצת שיער.
יוסף הירש מורי ורבי נהג לפתוח את שיעורי הרישום שלו בהרצאה קצרה על איזה עיקרון מארגן בקומפוזיציה או פריזמה להתבוננות. בתקופה מסוימת הנושא היה הדים. הייתי הולכת ברחוב ומנסה להבין אם העננים הם הדים של הבתים, אם האנשים הם הדים של הפנסים, וכן הלאה (ממַכּר לגמרי). ופעם בתקופת ההדים, הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".
תקריב של התמונה הקודמת מתוך שטיח באייה (ואף מילה על ניצב החרב המזדקר בדיוק במקום הנכון, ואליו בעצם מושטת ידו של הקורבן. זה שייך לשורת הדהודים אחרת, מהפוסט הקודם)
הירש הזהיר פה כמדומני, מפני שעתוק טכני, שכפול שרירותי שאינו יכול לשמש תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. "שרשרת הבלוריות" משכפלת את משיכת השיער ומדגישה אותה כמו אדוות, כמו מצלול בספרות. מִצְלוֹל בשירה וגם בפרוזה הוא שם כולל לכל מה שמבוסס בעיקר על צליל המילים ולא על משמעותן. ובמקרה של הריקמה – כל מה שמבוסס על קשר בין הצורות, בין סדרות הקווים המשותפות לכף היד ולבלורית, ולא על קשר של משמעות. כי אף ששיער זה חלק גוף שמסמל עוצמה וכאב כשמושכים בו, הוא גם צורה מופשטת, קווים וגלים שמספקים קצב ותנועה וכיוון, ומכוונים את העין בעדינות, בלי משים, אל מרכז הכובד של הסצנה.
השיער של קרבות באייה החזיר אותי אל האיורים העוצמתיים של נחום גוטמן ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד", ספר שירשתי מאימי (שקבלה אותו במתנה מפלוני, משה טוכפלד, ליום הולדתה התשיעי, על פי ההקדשה) והאיורים עשו עלי רושם עז.
,
דוד ואבישי נסים מפני ישבי (אחיו של גוליית הפלישתי). איור של נחום גוטמן, ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד" מאת ביאליק לחצו להגדלה
.
גוטמן מצפצף על חוקי הפיזיקה. שערו של דוד מחויב יותר לרעמת הסוס ולזנבו מאשר לדהרה שמבדרת אותו, ושערו של ישבי מזדקר באופן קצת קומי מקסדתו כדי להתחרז עם זנב סוסו, בזמן שרצועה סוררת מחצאית השריון שלו מתחרזת עם הענף מעל ראשה של הסבתא רבתא שלו, עורפה (שגם שערה מתחרז עם כפות ידיה, ראו למטה בתקריב). ביאליק שונא אותה ואת כל זרעה ברמת סמוטריץ'. מצמרר לקרוא את הסיפורים האלה היום, אבל עוד לא החלטתי אם זה מדכא או אולי דווקא מעודד, שהרוח נושבת בכל מיני כיוונים.
ישבי ועורפה, תקריב, איור של נחום גוטמן, ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד" מאת ביאליק. לחצו להגדלה
*
ובלי שום קשר לאיור. פנייה מאחותי היקרה סביון:
אני סביון, וזאת הזמנה לתמיכה: ביום הולדתי העשרים ואחת נהרגה חברתי בתאונת דרכים טראגית. מאז גידלתי את שתי הבנות שלה. גפן היתה אז בת שנה וחצי. היום היא אמא ל4 ילדים, ואחד מהם, איתן בן ה13 חולה בלוקמיה מסוג נדיר ואנחנו במסע מעתיק נשימה להציל את חייו. אחרי שהרופאים מיצו את הטיפול הרגיל, גילינו שיש בעולם ניסוי קליני אימונותרפי פורץ דרך. הוא מתנהל בסין, סינגפור, וביוסטון טקסס. המון אנשים טובים התגייסו לעזור, ואיתן התקבל לניסוי ביוסטון. השבוע נשלחו תאי טי בריאים ממערכת החיסון שלו לבית החולים ביוסטון, שם יעברו הנדסה גנטית. ובעוד חודש כל המשפחה תיסע לשם להמשך הטיפול, שנותן סיכוי ותקווה. הטיפול הזה יקר וגם השהות שם, ובקרוב נצא לקמפיין לאסוף את הסכום שצריך. את הקמפיין יעשו 3 אנשים שנקראים הינשופים. הם התמקצעו בזה אחרי שילד של אחת מהן חלה ופגשו את הנושא באופן אישי. הם ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצה לעזור, להצטרף לקבוצת ווטסאפ, שבה תקבלו מהינשופים הודעה כמה פעמים בחודש הקרוב לשתף את הפוסט של הקמפיין ברשתות החברתיות שלכם. כמה שיותר אנשים ישתפו, כך נגיע יותר מהר למטרה. ואם אתם מכירים עוד אנשים שיסכימו להיות בקבוצה ולשתף כשיתבקשו – נשמח אם תעבירו את הקישור הלאה. זה הקישור לקבוצת הווטסאפ. תודה רבה
"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה
משהו אישי
לילדים שלי לקח שנים ללמוד לישון. ביליתי שעות ארוכות בהרדמתם, ועד מהרה מיציתי את מלאי שירי הערש. כיוון שאני יודעת לא מעט שירים (במובן poems) בעל פה, התחלתי לדקלם אותם בחושך. זה היה תענוג שהיו לו גם צדדים מטרידים. כשהייתי נערה המוות נראה לי כצורה אפלה אינטנסיבית, של חיים, אבל כשמדקלמים לתינוק, "המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו…" או "כפות רגלייך לבנות, לבנות כמו שושנים של מוות…" (שניהם של פנחס שדה) העלילה מסתבכת. אין לי מושג מה עבר להם בראש. בני הבכור היה קורא לשיר של שדה שנפתח במילים: "בלחש בלחש נפתחת השושנה," השיר על הנחש, לא תקנתי אותו. (ורק תחשבו על מרים "המגדלית" שמבליחה לרגע בסוף השיר, מי יודע מה הוא דמיין). אבל פעם כשדיקלמתי את "רומנסה סהרורית" של לורקה, שנפתחת במילים, "יקרתָ לי ירוק, יקרתָ, ירוק העץ, ירוק הרוח…" (בתרגום רפאל אליעז) הוא קטע אותי ואמר שאין דבר כזה רוח ירוקה. ונניח שיש, אמרתי, למה קוראים לה ירוקה? וחודשים אחרי, כשכבר שכחתי ממנה, הוא צייר פרצוף שמין קשקוש ירוק מרחף מעליו. וכששאלתי מה זה, ענה: "הוא חושב: רוח ירוקה?"
מטבע הדברים העדפתי שירים עם מצלול מכשף (לחיים לנסקי יש כמה להיטים). אבל פעם כשדיקלמתי לבני הצעיר את אצ"ג בקול הכי מהפנט שלי: “הַשָּׁעָה עֲיֵפָה מְאוֹד כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה./ כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִלְבַד,/ אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בֶּחָלָל כְּמוֹ עֲלֵי לוּחַ:/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת.// אִם יָבֹא הֶחָתוּל הַשָּׁחֹר אֶל הַכַּד וְיָלֹק/ אֶת שְׁיַר הֶחָלָב הַלָּבָן וְיַהֲפֹךְ אֶת הַכַּד,/ אֲנִי אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי לִישֹׁן וְאִישַׁן עֲדֵי-עַד – –/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת." הוא אמר: איך אני יכול להרדם כשאת מדקלמת לי שירים מצחיקים כאלה?
אז מה אני רוצה להגיד? שילדים מגיבים לשירה עוד לפני שהם מבינים (כמו מבוגרים בעצם). הם קולטים את הרגש, מתמסטלים מהמצלול, מתמלאים מחשבות, צוחקים מהשטויות (כי ליריקה ושטות הן קרובות משפחה, גם את זה גיליתי בלילות הלבנים), ומרפאים את הדגים שלהם.
*
2. שיר שמרפא דגים
ארתור דואג שהדג שלו לאון, עומד למות משעמום. אמו ממליצה לתת לו שיר ונחפזת לשיעור הטוּבּה שלה (שיר במובן poem, לא במובן song. העברית קצת מבלבלת).
"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה
.
ארתור לא יודע מה זה שיר. הוא פונה לאיטריות שבמזווה, לסמרטוט הרצפה ואפילו לאבק שמתחת למיטה, וכיוון שאיש מהם לא נתקל בשיר, הוא ממשיך במסעו אחֲר התרופה. לולו מתקן האופניים אומר ששיר זה כשאוהבים: "האוהבים מרגישים את השמיים בפה," ומחמוד הזקן שבא מהמדבר, פוסק: "שיר זה כששומעים את לב האבנים פועם." סבתא חושבת קצת לפני שהיא מסבירה: "כשלובשים סוודר ישן הפוך, הוא נראה פתאום כמו סוודר חדש. כך גם שיר: הוא הופך את המילים והופ! העולם השתנה ונהיה חדש." וכיוצא באלה הגדרות – ארציות, שמיימיות, מצחיקות, סותרות, שעל כולן מגיב ארתור באותה צורה: "מה, באמת? אה… הבנתי." (ובצרפתית – Ah oui? Ah bon ואולי עדיף: "מה, באמת? נו, טוב." ואפילו "מה, באמת? כמובן." שיש בו איזו עמימות. ה"הבנתי," קצת מפורש מדי ועוצר, כי אם אמנם הבין – עניין די מתסכל בשביל קוראים פחות זריזים – למה הוא ממשיך לשאול?) הפזמון החוזר הוא חלק מהכיף של ההקראה. גם אם חוזרים עליו בדיוק, הוא משתנה כל הזמן ככל שההגדרות נערמות.
בסופו של דבר חוזר ארתור ללאון שלו ומדווח לו על תגליותיו, והדג פוצה את פיו בפעם הראשונה ואומר… אני לא אגלה מה הוא אומר, זה ספוילר. הסיום מפתיע, וגם מתאים בדיוק. זה שלב חדש ביחסים בין ארתור ללאון, ופרק אחרון במסה על שירה שמוטמעת בספר בחן ובחוכמה. (סבתא למשל, מסבירה בסוודרית, מה זאת הזרה*, ושולחת אותו לסבא שתמיד כותב שירים במקום לתקן את השירותים, ודווקא הוא, המשורר, מספק את התשובה הפרוזאית ביותר: שיר זה מה שמשוררים עושים…)
"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר.
תשובתו של הדג היא גם ההזדמנות האחרונה להתענג על הפזמון החוזר, ורותם עטר, המתרגמת, בחרה להסיר אותו מהסיפור. למה? אולי בגלל שסימן השאלה נושר וה"באמת" וה"כמובן" מחליפים מקומות. בעברית זה לא מסתדר בטבעיות, אבל הסדר פחות חשוב מן העונג של השלמת המילה האחרונה, האולטימטיבית, ביחד עם ארתור!
*
3. עוד כמה מילים על התרגום (כדי שאוכל לסיים ביופיים של האיורים).
בדרך כלל אני לא בודקת תרגומים. אבל הפעם היתה לי הרגשה לא נוחה שהתחזקה במהלך הקריאה. מדובר בספר מקסים בפשטותו, בחוכמתו, בפיוט הנקי מדידקטיות, מסנטימנטליות, מעודף סוכר, במיטב המסורת הצרפתית. והצרימות התחילו בקטן, ברמת סמרטוט הרצפה שסובל מהצטננות כרונית: "אין כָּאבּ שוּבּ שיר," הוא אומר. אבל במצוננית, כלומר באף סתום, אומרים: "אֵיד כָּּאד שוּבּ שיר." זה שאני נוקדנית, לא אומר שזה לא מרושל. אבל מה שבאמת שבר אותי, היה תשובת הקנרי שבכלוב: "שיר זה כשהמילים פורשות כנף והמנגינה פורחת מהכלוב." לא האמנתי שמי שכתב את הספר היפהפה הזה יכתוב כזאת קלישאה, והוא באמת כתב את ההפך. בתרגום מילולי (אחרי שהמילים פורשות כנף), שיר זאת מנגינה בכלא; תשובה מלאה באירוניה כשהיא נמסרת מפי קנרי בכלוב, ומתייחסת בו בזמן גם ל"כלא" השקול והמחורז של השירה.
"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה
.
וכשהמשכתי לבדוק גיליתי שהתרגום כולו מומתק ומחונחן בניגוד לרוחו הנקייה של המקור. החל מהקנרי שנקרא בצרפתית פשוט אריסטופנס (על שם המחזאי היווני שחיבר בין השאר קומדיה בשם "הציפורים") ובעברית נהפך ל"אריסטופן המפונפן", וכלה בסבתא – בצרפתית יודעים שהיא חושבת על פי החיוך והארשת המטופשת (שעומדת בניגוד מרנין לתשובתה הנבונה), ובעברית הארשת רק קצת מבולבלת (ריכוך כפול). זה נשמע קצת קשוח לאוזן הישראלית, אבל ספר זה לא רק מילים. את החום, הרוך והפנטזיה מספקים האיורים שנטועים בדמיונו של ארתור, באופן שבו הוא חווה את המילים. ולכן חורה לי כשרותם עטר מוסיפה גם ללאון וגם ללבו את התואר המחמיד "קטן"; הטקסט מכונן ביניהם דיאלוג שוויוני והאיורים – נזילות של גדלים.
חיות פרא (Les Fauves) כך קרא להם בצחוק מבקר אמנות בסלון הסתיו של 1905, והשם נדבק. הפוביסטיים היו למעשה אקספרסיוניסטים בניכוי המועקה והחרדה. אנרי מאטיס מנהיגם ("משאת נפשי היא אמנות של איזון, של טוהר ושלווה, שאין בה נושא מדאיג ומדכא") האמין במלאות ובטוהר של הצבע בניגוד לפריכות האימפרסיוניטית ולדיביזיוניזם – הציור בנקודות – ש"הורס את שלוות השטח והצורה". האמת המהותית של כל עצם, לדבריו, אינה זהה בהכרח למראהו החיצוני, ו"זאת האמת היחידה שיש לה חשיבות וערך," וההבחנה הזאת מרחיקה אותו עוד צעד מן הפרוזה הריאליסטית לעבר השירה. האיורים העדינים עם הצבעים החמים הטהורים גורמים אושר. איך זה שאין יותר ספרי ילדים בהשראה פוביסטית?
*
*הזרה: כשאנחנו מתרגלים למשהו, טען חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי (1893-1984), אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, אינו שומע את רחש הגלים. ותפקידה של האמנות הוא להחיות את תפיסת המציאות שנשחקה, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים". כדי להשיג את זה היא מציגה דברים יומיומיים בצורה לא צפויה, באופן שמעכב לרגע את תהליך הקליטה וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", ביטול האוטומטיות של הקליטה, ובעברית –"הזרה" מלשון "זָר"; להפוך משהו מוכר לזר, כלומר – חדש.
הפורזץ של "שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה
כריכת "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה, איה גורדון נוי
"מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס עם איוריה של איה גורדון נוי, מונח על שולחני מאז שראה אור לפני למעלה משנה. הילדה המצוירת מביטה בי בתוכחת נו, תכתבי כבר, ואני מתמהמהת, כי מצד אחד – ספר יפהפה עשיר ומלא חיים, מהסוג שמתחשק לי לפרסם בראש חוצות, ומצד שני…
ילדה משועממת, עצובה, בודדה, מדברת לירח שלא עונה, עושה קצת בלגן במטבח, נבהלת, מצטדקת, קוראת ספר, משכיבה את הבובות, מדמיינת שהיא גיבורת אגדה מפחידה וכשהיא שבה הביתה כמנצחת – היא עדיין בודדה, והכל מתחיל מהתחלה. בניכוי הבית הראשון, מתקבל סיפור מעגלי:
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה
.
הבית שגורדון-נוי מציירת הוא כמעט שומם בתחילת הספר; בקצהו האחד עציצי החלון או המרפסת הנשקפים אל הלילה, בקצהו האחר כורסא וקצה שולחן סלון, ובתווך – ריק חשוף צהבהב, שלתוכו פולש הדמיון בעזרת כל הבא ליד: גביעים מתנפצים, מלפפונים נגוסים שספק נסים, ספק רוקדים אל שחרורם כמו במחזמר, טביעות רגליים ירקרקות (ממֵי החמוצים) נמלטות אל עלי העציץ הירוקים כמו אל קרובי משפחה.
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט) לחצו להגדלה
.
ואחרי טביעות הרגליים גם המילים בורחות מן הספר כדי להיות עלים ביער הדמיון.
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס לחצו להגדלה
.
הדף השומם, כלומר הבית הריק, מתמלא בעזרת הדמיון של הילדה והופך לתיבת התהודה שלה. צמחים ירקדו כאילים כשתשמח. צללי הרגליים של השולחן והכסא יזדהו עם צמותיה המתעופפות.
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט)
.
השברים והכתמים ינבטו בסלון הריק כמו זרעים תועים. הדמיון יכליא את המילים עם כל מה שהוא מוצא, צבעוני צהוב יהפוך לכתר, כורסא תתגלגל בבית עץ, במרכבה.
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה
.
אֵקוֹלוֹגְיָה, תורת הסביבה, היא ענף בביולוגיה החוקר את יחסי הגומלין בין האורגניזמים השונים ואת יחסי הגומלין בין האורגניזמים לסביבה הדוממת (ההגדרה מויקפדיה). ואיה גורדון נוי חוקרת את האקולוגיה הפלאית, ההפוכה, של הדמיון. בזמן שהמידבור המציאותי מתפשט ובתי גידול נכחדים, המדבר הנורא של השעמום מתגלה כקרקע פורייה ואבן שואבת לצמיחה. כל דבר הוא זרע בשביל הדמיון. והאיור הידני, בשלל הטכניקות האופייניות לאיה גורדון נוי – רישום, צביעה, גזירה, הדבקה ותיאטרון חפצים – הוא כמו שעת יצירה שהועלתה בחזקה. לקראת סוף הספר, הכפולות מתרוקנות בהדרגה כי גם הדמיון הוא מחזורי כמו הטבע.
ועכשיו (כפי שאמר פעם פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת") לחלקה השני של הטרגדיה.
*
3. ירח ליצן
הזכרתי כבר את המעגליות של הסיפור; בניכוי הבית הראשון הוא יכול להימשך עד אינסוף. אלא שהשמטת הבית הראשון אינה רק צורך טכני למניעת כפילויות ושימון המעבר. כשהאגדה מסתיימת והילדה חוזרת אל הבית הריק, היא אמנם שבה ופונה לירח כמו בבית הראשון, אבל הפעם היא כל כך נואשת שהיא מוותרת על כל התנאים: שיגער, שיאסור, רק שיספר, זה לא חייב להיות שמח אפילו, זה יכול להיות גם סיפור על ילדה בודדה.
לַפּיחוּת שובר הלב אין הד באיורים. ובכלל: הילדה האקטיבית של איה גורדון נוי שונה מאד מהגיבורה הנזקקת, המבוהלת והגלמודה של מי"ש (= מרים ילן שטקליס, ראשי התיבות מתחברים לשם חיבה). הילדה של גורדון-נוי מחוייכת, גם כשהיא לא, בזכות הבובה המחייכת שמלווה אותה כמעט לאורך כל הספר והופכת לחלק מהאני שלה (כמו הדמונים של "חומריו האפלים").
הירח המאויר חובש כובע ליצנים חרוטי. זה מקסים ומתחרז עם האנטומיה השפיצית שלו, אלא שליצן לעולם לא יגיד, זה אסור ואין לי פנאי, זה מתאים אולי לירח הביקורתי של ויהי ערב, לא לירח ליצן.
שני ירחים: מימין, חיים האוזמן מתוך "ויהי ערב", משמאל, איה גורדון נוי מתוך "מעשה בילדה בודדה".
הילדה אמנם לבדה אך היא אקטיבית. היא לא כמו הילד מהשיר ,”לבדי” (של ילן שטקליס: “לבדיתי -לבדיתי-ובכיתי”), אלא כזאת שלוקחת יוזמה ופועלת כדי לשפר את הרגשתה. והרי גם בילבי היא ילדה בודדה, חיה בלי מבוגר אחראי, אבל היא לא משדרת מסכנות. וכך, בעקבות ההארה הזאת, הקצנתי את הבילביות: בתנועת הצמות, בביטחון העצמי, ובתנועתיות משולחת הרסן, והתרחקתי מהילדה הטובה והצייתנית שהייתי.
והילדה שהיא מציירת אמנם מלאת חיים ומשובה. היא משתמשת במלפפון נגוס כבמקרופון ובגביע יין ככובע (לגמרי דאדאיסטי). היא לא סתם מבריחה את הזאבים ככתוב, אלא רותמת אותם למרכבתה. והיא קרובה יותר לחתול תעלול מאשר לגיבורה החשופה, העצובה, המצפה לנזיפה של מיש.
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט)
.
אז מה, אסור לשנות, לחדש? אני לא רק שואלת בשמכם, אני עצמי התבלבלתי לרגע. הלוא חזרתי ואמרתי שפערים זה דשן שמוסיף עומק ומורכבות, שמאיירים לא צריכים להיות צייתנים, שנאמנות לטקסט אין פירושה "תיאום עדויות", ופתאום אסור?
מותר, ברור שמותר, אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג. כשעושים מהפכה (וזאת מהפכה) כדאי לוודא שיש לה שורשים בטקסט. וגם אם אין זה בסדר, רק שיש לזה השלכות.
איה גורדון נוי התאהבה ב"מעשה בילדה בודדה" עוד בילדותה. כיוון שספרות היא ראי, ראתה בו את עצמה, את הלבד שלה, כמגרש המשחקים של הדמיון. וזה נהדר. אלא שהלְבד שלה אינו הלבד של מיש. אי אפשר להעניק למרים ילן שטקליס "פרשנות רעננה ואופטימית" (כמוצהר בגב הספר) כי הדמיון היוצר שלה ניזון מהשורשים השחורים של העצב. בשיר (המבוגרים) שלה, "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב", היא נשבעת לו אמונים: "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב: הִנֵּנִי,/ שֵׁב עִמִּי, וְנַמְתִּיק לָנוּ סוֹד./ וְהַבְטַח לִי שֶׁלֹֹּא תַּעַזְבֵנִי – / גַּם אֲנִי לֹא אֶבְגֹּד בְּךָ עוֹד."
האקולוגיה הפלאית של גורדון נוי, היא אופרה אחרת, הרבה יותר מוארת ומשחקית.
פרשנות איורית שסותרת את הטקסט מבחינה רגשית, מתקבלת כמחיקה, כהתעלמות מבדידותה של הילדה (ע"ע השלכות), אותה בדידות שממנה היא נגאלת לרגע, בכל פעם שמישהו מזדהה עם כאבה.
וההזדהות הזאת משנה גם את הטקסט, כפי שהסבירה פעם מיש:
אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות. אתן לכם דוגמא קטנה: ראיתי את מונה ליזה של ליאונרדו הרבה מאד פעם. לאחרונה, לפני 4 שנים עמדתי והסתכלתי בה וראיתי שהיא נשתנתה מאד: הסתכלתי בעיניהם של אלה שעמדו לפניה והסתכלו בה, ומה שראיתי הבהיל אותי: עיניהם ניסו לחדור אל תוך-תוכה בכוח! ועיניה אמרו לי: עייפתי מאד. ברחתי משם.
(מתוך "על בחירת שירים")
גם מי שלא מכיר בעייפותה של המונה ליזה, אולי מבין שטקסטים כמו "מעשה בילדה בודדה" ספוגים בדמעות של קוראים שנבוכים מן המהפך שאיה גורדון נוי מציעה בתמימות כזאת, בששון משונה, שנרתעים, אם לא נעלבים בשמה של הילדה הבודדה. גם אני נעלבתי קצת, וחבל, כי על אף התדר הרגשי ההפוך האיורים מלאים המצאות וחיים ואהבה לסיפור; שום דבר אינו על אוטומט – הצמחים, הכוריאוגרפיה, היחס בין הבובה לילדה – פעם היא נותנת לה יד, ופעם מרפק, פעם היא נשמטת לרצפה, ופעם נשענת אל גופה או מוטלת על ידית הכורסא, פעם היא מתחת לילדה ורק רגליה מבצבצות (כמו רגלי המכשפה ב"קוסם מארץ עוץ"), ופעם היא מנסה להמשיך ולקרוא בספר אחרי שהילדה נרדמה. האגדה היא החלום שלה.
הספר נמכר כרגע ב-10 (במילים: עשרה!) ₪ באתר ההוצאה. לחצו למעבר.
*
ובלי קשר (ואולי עם?)
לפני זמן לא רב ניסיתי להראות פה, שרבים משירי המבוגרים של נתן זך הם גם שירי ילדים אקזיסטנציאליים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון והומור בטעם שוקולד מריר. היתה לזה גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.
אתר הפנקס נרתם למשימה והזמין איורים לשירים, התוצאה המשכנעת מוצגת בשני פוסטים.
שלומית כהן אסיף מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014
והאיור? רגע, סבלנות.
יש טקסטים שחסינים לפרשנות איורית. לא אטומים, חלילה, רק יציבים. שום איור לא ישנה אותם מן היסוד. לשירים של שלומית כהן אסיף אין הגנות כאלה. הם קצת כמו הגיבורות או הגיבורים שלהם – ילד בודד לאו דווקא דחוי, קשוב אל יצירי דמיון והטבע, או ילדה חולמנית עם עולם פנימי מלא חיים שאינו תלוי באישור הסביבה. אלא שסביבה היא לא רק מי ששולח אותך לספור מחדש, כי אין צבע שמיני ומעולם לא היה, גם איורים הם סביבה, תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. ולא פעם הם מקטינים אותה לא בכוונה. קל יותר להתפעל מ"חוכמות" של פעוטות מאשר להכיר בעוצמה הפנימית של ילדים, שטורפת לרגע את ההיררכיות, את איכויות וגדלי המרחק שנקרשו בין ילדים למבוגרים.
(משהו מהחיים: בני הגדול היה אכלן קטן בילדותו. היתה לו רשימה קצרה של מאכלים שממנה לא סטה. יום אחד הכין אביו קינוח מפואר רב-שכבות. אולי היתה זו התלהבותם של האורחים – אבל לפתע נפתחה הרשימה המצומצמת. הילד בקש לטעום, קבל פרוסה קטנה, אכל כזית מכל שכבה ואמר: מממ… טעים, מממ… נהדר, וכשהגיע לתחתית סיכם: ועכשיו אני רוצה משהו שאני מכיר. וזה חל על רובינו, גדולים כקטנים. גם כשקולטים שיש משהו מעֵבֶר, נוח לנו יותר בחיק החמים של המוכר.)
ובחזרה לשלומית כהן אסיף: "הצבע השמיני" מתאר חוויה מיסטית, התגלות. המילים מעוררות את הדמיון, הנפש מתחילה לתור אחרי הצבע הנעלם, אבל המאיירת בבעיה. יותר מאחת: ראשית, אי אפשר לצייר צבע שאין לו שם, כי השם הוא שמגדיר את הצבע ומאפשר לבדל אותו מצבעים אחרים (אלא אם כן חווינו התגלות). שנית, קשה להתחרות בצבעי הקשת. נוכחותם מציבה רף בלתי אפשרי לצבע חדש פלאי, שלא לדבר על תהום הקיטש האורבת לדבוקה כזאת של קסם וחמידות. איור ישיר הוא הדרך הבטוחה ביותר לנטרל את הטקסט. ומה עשתה ענבל לייטנר?
. . . ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה
אנטואן דה סנט אכזופרי, הנסיך הקטן על הכוכבית שלו (כך היא נקראה בתרגום הישן של אריה לרנר)
אז ככה. השיר מתרחש על גבעה שמתחרזת עם שבעה (צבעים) אבל באיור היא מתקמרת כמו כדור הארץ, כמו הכוכבים שביניהם משוטט הנסיך הקטן. הילד המצויר שוכב מול היקום הלילי, פתוח אל שמי הכוכבים כמו פנחס שדה המאזין ל"שתיקת האדמה" בפתיחת "החיים כמשל". ובעצם ראוי לתקן ולומר, שהילד, כמו שאר הילדים בספר, אינו מצויר אלא רקום (על ידי הרוקמת בעלת השם הקסום אלינה זשקביצ'ה צ'פיגה). קווי המתאר שלו רקומים כמין התחייבות חזותית לתשומת לב וקצב; כי קווים אפשר לרשום בהינף יד, אבל לקו רקום יש קצב משלו, תפר אחר תפר.
הלילה הוא זמן מוּעד להתגלויות. בשמיו אין קשתות אלא כוכבים, גופים שמימיים פלאיים המצטרפים לקונסטלציות, כמו הדובה הגדולה או קסיופאה, שעל פיהן אפשר לנווט. והילד של לייטנר אמנם מגלה קונסטלציה חדשה, של קשת. בניגוד לתפרים הקטנטנים שמהם רקומים הילדים, קווי הקונסטלציות לא מתמהמהים, זו רקמה מהירה כמו התגלות, ישרה כמו קווים בפלניטריום. רק שלושה מצבעיה מצוירים, אנחנו רק בתחילת החיזיון, נצטרך להשלים אותו בתוכנו, אבל עולם חדש של אסוציאציות חזותיות כבר מזין את המילים.
וזה מה שקורה לכל אורך הספר: לייטנר סוטה שוב ושוב מהאוטומטי (בכל פעם בדרך אחרת) אל משהו קרוב לכתוב אבל גם נבדל, והפער שהיא פותחת הופך לתיבת תהודה.
מתוך "הצבע השמיני" מאת שלומית כהן אסיף, איירה ענבל לייטנר, הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה
.
בתמונה למעלה, השיר האחרון (מלבד הנ. ב.). מי קישר אותו לשיר הראשון? שלומית כהן אסיף? ענבל לייטנר? זה עוד משהו שהיא עושה, חופרת מנהרות בין השירים. את האיור לשיר "מחשבות עפות" למשל, היא הפכה לחידה מצוירת/תוכן עניינים מוצפן והרהור ארס-פואטי על כתיבת שירה, כי הילדה המתמסרת לסערת המחשבות היא שלומית כהן אסיף כפי שהיא מופיעה בסוף, ב"דף המשוררת".
ענבל לייטנר, איור לשיר "מחשבות עפות" מאת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני" הוצאת צלטנר 2014
שלומית כהן אסיף, על פי ענבל לייטנר, מתוך "הצבע השמיני"
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 