Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘איור’

בְּגַן הַחַיּוֹת, בְּאַחַד הַכְּלוּבִים,
הָלוֹךְ חָזוֹר, הָלוֹךְ חָזוֹר
פּוֹסַעַת מְפֻסְפֶּסֶת, מְדֻבְלֶלֶת, הַצְּבוֹעָה.
אֱלֹוהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא מַסְרִיחָה!

הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַסּוֹרָגִים וְנוֹשֶׁפֶת בְּאָזְנִי:
"אֲנִי מְכֻשֶּׁפֶת. לְמַעַן הָאֱמֶת, אֵינֶנִּי צְבוֹעָה…"
"אֶלָּא מָה "?
"נְסִיכָה."

אם מישהו יזמין אותה לביתו, היא אומרת, יוסר הכישוף. המספר מארח אותה בנדיבות ובסוף הביקור היא מתוודה ששיקרה. היא לא באמת נסיכה. "זה בסדר," הוא אומר. "כבר מזמן הבנתי."

*

  1. כל מיני נסיכים

בסתר לבי אני חושבת שנדיבות זאת מילה נרדפת לאהבה. זה חסד ממקור אנושי, והקסם שלו עדיף עשרת מונים על הצייקנות המתחשבנת של הדין.

ניקח את נסיך צפרדע ("מלך צפרדע או היינריך ברזל" בשמו הרשמי) לשם השוואה; כדור הזהב של הנסיכה מתגלגל לבאר. היא מתייפחת עד שקרפד מכוער מגיח מתוכה: "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," הוא אומר, ומציע להציל לה את הכדור, אבל לא בחינם. תנאיו מנוסחים בנוקדנות משפטית: "אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב." (תרגם שמעון לוי) לא איכפת לו לסחטן, שהיא רק ילדה, שלא מבינה בדיוק על מה חתמה. בהמשך הסיפור הוא עושה יד אחת עם אביה וביחד הם אוכפים את החוזה על הנסיכה הממאנת.

ואילו אצל שנוּרה, התיקון: הצבועה שזקוקה לקצת נדיבות פוגשת באדם הנכון. המספר אמנם שוקל את בקשתה, אבל לא מנסה למנף את מצוקתה (למשל: ואז תתחתני איתי? כמו גיבור הסיפור היהודי "החולדה והבור"*, שמוכן להציל את הנערה היפה והעשירה רק אם תבטיח להינשא לו), וגם לא מצמצם את המחווה לדרישות המינימום. לא רק שהוא מכניס את הצבועה לביתו, הוא קוטף לה שושנים ("אוי לי," היא מתייפחת, "פרחים!") ומתגנדר, ועורך את השולחן בכל טוב, כולל פחית בשר משומר (למקרה שבכל זאת תישאר צבועה…?).

*

  1. צבועה עם רגליים קטנות

באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", נדפס בשעתו מאמר שצידד באחיות הרעות של סינדרלה; אז מה אם יש להן רגליים גדולות, גם הן רוצות להתחתן עם נסיך… הרגליים הקטנות, כך טען המאמר, מסמלות את התלותיות של הכלה. היא לא אמורה "לעמוד על [רגליה] שלה" אלא להינשא על זרועות הנסיך-הגבר לאן שיבחר. ומעניין שהעברית שומרת על זיקה בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ל"לשאת חפץ" ממקום למקום. (עוד באותו עניין: הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת).

ולמה נזכרתי באחיות המכוערות? כי גם צבועות מסריחות סובלות מבדידות ומשתוקקות לגאולה. שנוּרה לא שופט את הפנטזיה של הצבועה. הוא מניח לשקר לנשור, לחסד לגבור על הדין. כשהשעון מצלצל חצות (או ארבע וחצי) הצבועה לא חוזרת לכלובה.

מי שמתקומם על המניפולציה (התמימה והצנועה) של הגיבורה שוכח שגם סינדרלה התחזתה לנסיכה כשהסתננה לנשף של הנסיך. אחרי ששבתה את לבו כבר לא היה איכפת לו שהיא לכלוכית.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

ואף שעוד לא הגעתי לאיורים (חכו, חכו), לא אתאפק ואומר שתשבי העניק לצבועה המגודלת והמכוערת כפות רגליים זעירות, שזה כמו לקרוא לה סינדרלה בחזותית. ושהתמונה הביתית שלמעלה קרובה לסבך הקוצים והשושנים של היפהפייה הנרדמת וזו עוד דרך לרמוז על נסיכותה של הצבועה. ועם זאת שורה על האיור גם איזו תוגה רומנטית נוסח מיס האווישם (מ"תקוות גדולות" של דיקנס) הנאחזת בחלומה, מסרבת לפשוט את שמלת הכלולות המתפוררת שלה או לפנות את שולחן החתונה המכוסה בקורי עכביש או להפשיר את השעונים שקפאו ברגע שבו ננטשה.

*

  1. הגזר היה אמיתי?

"הנסיכה תבוא בארבע" נכתב במקור כמשל למבוגרים. ועם זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד כה, אני קוראת אותו בראש ובראשונה כמשחק תפקידים בין ילד להורה (עם קמצוץ אדיפלי), שבו הילדה מגלמת חיה מגעילה (ויש גיל שבו מתענגים על קרציות וגיהוקים ושאר סרחונות) ונסיכה מכושפת. הורה משתתף פעולה יערוך שולחן למופת וישחק את כל קשת הסלידה והטקס לצהלת הצבועה הקטנה, המתענגת על ההזדמנות להתחרע על אוכל באופן חוקי. גם הרגע שבו הצבועה מתוודה ששיקרה, מתאים לגיל שבו הגבול בין מציאות לפנטזיה עוד לא לגמרי ברור, ומשחק דמיון יכול להיות אמיתי כל כך שנדרשת הבהרה. בהצגת הילדים "רכבת המתנות של סבא וסבתא" מחלקים השחקנים שבבי גזר לקהל. הילדים אוכלים אותם בתיאבון, ואחר כך, בסוף ההצגה, הם שואלים, "הגזר היה אמיתי?"

ובעצם לא חשוב למי מוען הסיפור במקור. הלא זה מה שניסיתי לומר בפוסט הקודם, שהאדם הוא אותו אדם, שגילים לא מתחלפים אלא מצטברים. שחוויות משכבות שונות יכולות לדלוף ולהטעין זו את זו. גם מיכאל של מרים ילן שטקליס נכתב על אהוב בוגר שהכזיב; השיר נכתב בעקבות טיפ ספרותי שאימצה המשוררת, לכתוב על דברים כאילו קרו לה בפעם הראשונה.

*

4. המאייר תומך באוהבים

והנה הגעתי סוף סוף לאיורים. גם ניב תשבי כמו שנורה נוטה חסד לצבועה. הוא מגבה את סיפור האהבה וקושר בין הגיבורים בשלל זיקות חזותיות. ואני לא מדברת רק על הצבעים המשותפים או על הדמיון בהבעות, בעיניים ובגבות.

שימו לב למשל איך צל הסורגים הכרוך על גופה של הצבועה מתחרז עם רצועת התיק הכרוכה על גופו של המספר.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

או דוגמא מסוג אחר: ברבים מן האיורים מחקה המספר בלי משים את תנוחת הצבועה, התנהגות שמסגירה כידוע, הזדהות ואהדה. באיור הבא הוא כמעט יורד על ארבעותיו; לכאורה הוא פשוט רוכן לדבר עם פלמינגו. אבל הסגנון האיורי של תשבי –  כתמים בלבד, ללא קווי מתאר – "מקצר" את רגליו של המספר. גרביו ונעליו כמו מופרדות מגופו, הפרופורציות שלו משתנות לארבע גפיים חומות על רקע תכלכל-ירקרק, ממש כמו הצבועה בכלובה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

*

5. תקרת הזכוכית של מאטיס

מבחינות רבות עומדים איוריו של ניב תשבי על כתפיו של מאטיס. ואני לא מדברת רק על גזירות הנייר, קרובות משפחה של האיור נטול הקונטורים (קווי מתאר) או על העושר הדקורטי, על האיור כמעשה טלאים של דגמים ודפוסים (גם, גם, כמובן).

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

בציור שלמעלה משווה מאטיס את האישה לגיטרה. הצהוב והכתום של הגיטרה הם צבעי האישה השמאלית, והפתח העגול של הכלי הוא בדיוק בגודל ובצורה של השדיים. ואם הדימוי הזה קצת שחוק ("יש לה מותניים כמו לגיטרה איטלקית" שרו הגששים), קחו אחר, שבו משווה מאטיס בין אישה לחלון. זה קורה בגלל הסגול של הצעיף וההצללות ובגלל שזרועה המקופלת על ראשה מתחרזת עם כנפות החלון: בזווית הישרה, בגודלה, וברוחבה המקביל לרוחב של מסגרת החלון.

תמונה אנרי מאטיס, 1926

תמונה אנרי מאטיס, 1926

החלון פחות בנלי מן הגיטרה אבל שניהם משתייכים למעמד העליון של "הדברים היפים", ככה זה אצל מאטיס. בעוד שניב תשבי שובר את תקרת הזכוכית של המחמאות ומשווה בין צבועה מסריחה ללחמניות טריות.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

תשבי לא מתכחש לכיעורה של הצבועה, הוא לא מייפייף אותה, ובכל זאת הוא מצליח לדמות אותה ללחמנייה טרייה. ובכך הוא כמעט מתעלה לאידאל הפוטוריסטי של פיליפו תומאסו מרינטי שהשווה בין כלבלב מבוהל למים רותחים, בטענה ש"האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה."

*

6. אחריות הדדית

ועכשיו ברצינות (כלומר בלי הפרובוקטיביות והגוזמאוּת המולדת של מרינטי).

לגזענות נגד כיעור יש שורשים עמוקים יותר מלכל גזענות אחרת כי היא לא מוגבלת לבני אדם. היא מוטמעת עמוק ביחס שלנו לבעלי חיים, לחפצים ולחומרים. אין תקינות פוליטית בשיח על "דברים". ואילו אצל ניב תשבי, כתמים, טביעות רגליים, נימפאות, קרציות, עשן וצללים, שושנים ולחמניות, כולם יפים ואהובים. והוא לא אומראת זה אלא מראה את זה.

איורי "הנסיכה תבוא בארבע" הם לא רק אמנותיים לעילא (כלומר עשירים מצד הקומפוזיציה, הצורה, והחיים הניכרים באינספור פרטים) אלא גם הומניסטיים ודמוקרטיים, לא על דרך ההטפה והחינוך, אלא על דרך ההתבוננות המחלחלת ישר לנפש.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

ובהמשך לכך, גם לבחירה לבטל את קווי המתאר יש צד אתי; יוצא שכל חלקי האיור תלויים זה בזה, כל משתתף מוגדר על ידי האחרים. אם נחזור לרגע לאיור שלמעלה: מקורו של הפלמינגו התחתון היה נמחק ללא עלה הנמפאה שמגדיר אותו. השיח התכלכל תומך בנהייתו של העץ לצבועה וכמו מסייע לו להעקר ממקומו ולהושיט לה ענף מסוכך, ומתחת מתחיל כבר השיח לכרסם את כלובה. המספר הופך לחלק משביל האבנים ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," אמר טשרניחובסקי). וכן הלאה והלאה. אחווה ואחריות הדדית.

ובתוך הצל – צל במובן הפיסי והמטפורי של עצב וחסך באור – כולם מתמזגים למקשה אחת, "רקמה אנושית אחת" כמו ששרה חוה אלברשטיין (ציטוט מקוצר): כשאמות, משהו ממני ימות בך, ימות איתך, כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם רק נדע איך להרגיע את האיבה… (מילים ולחן מוטי המר).

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אפשר להשתקע במשחק הצללים, לנחש איזה קו שייך למי במקור, או לחייך על האופן שבו העציץ הוורוד מוסיף רגל למספר, או סתם להתענג על פרטים כמו קפלי השטיח.

ואסיים באיור נפלא בשלל מעגליו המתפשטים כמו אדוות; מיָדית הספל העגולה ומעגל האצבעות האוחזות בה, ועד המעגל הגדול של הצבועה המאושרת. תשבי מוצא את המשותף בין זרם הקפה ללשון המלקקת וזה כבר לגמרי פילוסופי, רוחני עם חיוך.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

***

* הסיפור "החולדה והבור" מופיע ב"ספר הערוך" של ר' נתן בן ר' יחיאל מרומי (1035–1110). בסיפורים יכולים להציל יש ניתוח מעמיק של הסיפור ביחס ל"נסיך צפרדע", ול"נערת האווזים" וליצירתו של יוזף בויס.

*

עוד באותם עניינים

הרצפה הבלתי מטואטאת

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

עוד ספרים/איורים מצטיינים גם מצד האתיקה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע הלל

בוא הביתה, טיטוס! רמברנדט ושמעון צבר

יש לי משהו עם אוטיסטים

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי "המסע אל האי אולי"

*

Read Full Post »

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

יש יותר מאיור אחד נפלא בסדרה הזאת. איור החתונה הוא מבחינות רבות לב הסיפור.

למעלה: חתונתם של הירשל הורוביץ ומינה צימליך, איירה נועה שניר, מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון. לחצו להגדלה.

*

שלוש הערות על איור החתונה: על קוצים וקרניים, על עשן ושיער, ועל צללים וכלבים.

  1. קוצים וקרניים

שניר התנתקה מהריאליזם של עגנון בכל מובן. קחו למשל את המרחב: אין זווית כזאת שבה אפשר לראות את הרוקדים נפרשים כמו טאפט אנושי בלי התחלה ובלי סוף. ליתר בטחון בדקתי כמה וכמה נשפים מצוירים.

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אצל שניר החברה היא המרחב שבו מתרחשת החתונה, מרחב דל באהבה (רק זוג אחד נראה מאוהב, כל השאר בוהים מעבר לכתף של בני זוגם בשעמום, דאגה או תשוקה לאחר) ובעיקר דוקרני, כולו חודי מרפקים, בתי שחי ומפשעות, שמהדהדים בשסעים מחוייטים של חליפות וצווארונים. יש כל כך הרבה זוויות בתמונה שאת נפתית לרגע להאמין שבני אדם הם יישות קוצנית, אבל הצצה זריזה בנשפים של ציירים אחרים (למשל אלה שדגמתי למעלה) מגלה שהדוקרנות ייחודית לחתונתם של הירשל ומינה, ושיש לה מקור ספציפי: כל אותם משולשים הם בעצם הדהודים של הקרן שמזדקרת מראשה של מינה, הכלה המקורננת, שחתנה מבקש את ידה של אחרת מאחורי גבה.

הקרן המזדקרת מראשה של הכלה היא בעצם הרווח בין רגליו של הגבר שמעליה; מינה כאילו דוקרת את מפשעתו בקרנה כשהשסע הקטן בז'קט שלו מתפקד כאדווה. יש משהו חגיגי ובוטה ומגוחך בפאליות של הקרן, לעומת הגביע הכחול המרחף במרכזה של שמלת הכלה, בדיוק במקום שבו נמצא אבר המין שלה. (ולא אכנס לזה עכשיו, הרבה מזה כבר עלה בשעתו, בפוסט על מסיבת החתונה של בנות לילית).

ובחזרה לקרן – זוהי קרן של רִיק, לא-כלום שמרקמו מנוקד ואולי מחורר, קרוב למרקם המצויר של ההינומה ושל העשן.

*

  1. עשן ושיער
משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צלמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן - מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר וטוב-רע, יום ולילה, חג וחול (או אבל) ששניר מערבבת ומעתיקה תוך כדי משחק.

משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צילמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן – מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר (כחול ורוד) וטוב-רע/יום ולילה/חג וחול/נישואין ומוות וכן הלאה, ששניר מערבבת ומעתיקה מצד לצד תוך כדי משחק.

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים".

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים"

שערה של בלומה כחול. זה כחול של ארוס (הפנטזיה של הירשל היא להתעטף בשיער של אישה, ואשד השיער באיור שלמעלה גולש לתוך חיקו) וגם של עצב ושל מוות. שערה של בלומה כחול כמו שערה של הילדה המתה בפינוקיו, כמו שערה של הכלה המתה של טים ברטון. ו"סיפור פשוט" אמנם שופע חתונות רפאים; הירשל נזכר למשל, בסיפור על איש שנקלע לחתונה של שדים שהכול בה אחיזת עיניים, ומתוך חמדנות הוא נוגע בטבעת זהב ומקדש את הכלה העשויה קש.

והכחול הזה שמציירת שניר הוא גם גלגול ומטונימיה ל"אלם הכחול והמכחיל" הנובע מעיניה של בלומה.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שערה של בלומה כמו משתקף בעשן המתמר מן הסיגריה של יונה טויבר השדכן. וזה כל כך יפה; מצד העלילה זה יפה כי הירשל נפתח למינה בפעם הראשונה בעקבות סצנת עישון מטורפת שבה הוא מסתבך. מצד הסמליות זה יפה כי בלומה בעצם נעדרה מחתונתו של הירשל. עגנון מזכיר זאת במפורש, והשתקפות העשן מטעימה את האיכות הנעדרת-נוכחת-מתפוגגת. (פתאום נזכרתי בשיר יפני שקראתי פעם בנעורי, "הריני בשבילך/ כאותה סיגרית…/ אתה מגיש לי את שפתיך,/ רווה את נשמתי./ ואחר כך תשליכני/ להישרף באישי." תרגם אוריאל עקביה, לא צוין שם המחברת), וזו גם קינה כמו שכתב פאול צלאן, "אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית".

*

  1. צללים וכלבים

מדוויידנקו: מדוע את לובשת תמיד שחורים?
מאשה: בגד-אבלות הוא על חיי. אני אומללה.

(פתיחת "בת השחף" של צ'כוב בתרגום שלונסקי)

בלומה לובשת שמלה שחורה, תשליל של שמלת הכלולות הצחורה של מינה.

היא לובשת שחורים כי היא צל. "גופה נושא את עצמו כציפור המעופפת. עיניך נתת בה ואי אתה רואה אלא את צילה," כותב עגנון, וכל שכן בחתונתו של הירשל, תאומה (שמתם לב כמה הם דומים זה לזה?). שניר טרחה למזג אותה עם לובשת השחורים שמעליה באופן שהכתם השחור הכפול הופך למין צל מושהה של הכתם הלבן הכפול של החתן והכלה.

ובמבט נוסף, הירשל לבן רק ממותניו ומעלה, חציו התחתון שחור כמו בלומה וכמו הכלב השחור שנמצא בתחתית הציור. למותר לציין ששום כלב לא נכח בחתונה. אולי הוא השתרבב לכאן מרומן אחר של עגנון. אולי זה בלק "הכלב המשוגע" מתוך "תמול שלשום" שרומז על שגעונו הקרב של הירשל.

*

* נ. ב. לפוסט – בעניין הגבירה והחד קרן

* איוריה של נועה שניר ל"סיפור פשוט" הוצגו בחנות הספרים "סיפור פשוט" לפני כשנה, במסגרת שבוע האיור 2015 שיזם יובל סער. חלק מהם עדיין נמכרים שם.

*

ובלי קשר, נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

זאת המסגרת היחידה שבה אני מלמדת באופן קבוע.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

עוד על איורים

חלום בהקיץ

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

(ועוד המון)

עוד כלות בעיר האושר

בנאלי רדיקלי או טרגי – שני סיפורי כלולות של סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב – בנות לילית מחפשות חתן

 

Read Full Post »

היינריך פון קלייסט הוא אחד משלושת הסופרים האהובים עלי (ואל תשאלו מי השניים האחרים, יש יותר משלושה סופרים ברשימה הזאת, ועדיין). מיכאל קולהאס הוא אחד משלושת הספרים האהובים עלי (כנ"ל). עד כך כך שפיתחתי תסמונת שבה אני מחפשת את מיכאל קולהאס בכל חנות ספרים, מתוך דחף משונה לקנותו אף שכבר יש לי אחד.

ועם זאת, מעולם לא עצרתי לחשוב למה דווקא הוא מכל הספרים. אולי הנחתי שזה בגלל הכעס; במשך שנים רבות לא היה גבול לכעסי. מיכאל קולהאס היה מוכר לי מבפנים, כמו שהריאר רוצח הנשים של אלף לילה ולילה, וכמו הילדות של מרי דה מורגן ואומה תורמן של קיל ביל ו… יש עוד, אבל עכשיו אני במיכאל קולהאס. מעולם לא נתתי את דעתי לסוד קסמו עד שנתקלתי בחיתוכי העץ של יעקב פינס למהדורה של הוצאת תרשיש (תרגם מאיר חרטינר, 1953). חיתוכי העץ לחצו על איזה כפתור נסתר והקיר נפתח. זה לא פוסט על האיורים (כלומר גם, ברור), אלא על האיורים כראשי פרקים חזותיים למחשבות על מיכאל קולהאס.

*

צריך תקציר? על רגל אחת (אם לא על בוהן אחת): מיכאל קולהאס הוא סוחר סוסים שנדרש לשלם דמי מעבר באיזה גבול ונאלץ להפקיד שני סוסים משובחים כערבון. כשהוא חוזר לקחת אותם (אחרי שהתברר שהדרישה עצמה לא היתה חוקית) הוא מוצא זוג סוסים כחושים ומדולדלים שנוצלו לעבודה. הוא דורש שיוחזרו לו במצבם המקורי. כשמערכת המשפט המושחתת מכזיבה אותו הוא יוצא למסע הרס ורצח עד שיתוקן העוול.

*

ועכשיו לאיורים. דף השער של פינס הוא לגמרי סימטרי:

אייר, יעקב פינס. השער (השני מתוך שניים) של "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

אייר, יעקב פינס. השער (השני מתוך שניים) של "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

קולהאס, כפי שמעיד עליו קלייסט, הוא אדם ש"רגש הצדק שבו שדמה למאזניים ששוקלין זהב", כלומר המאזניים המדויקים והעדינים ביותר. וקולהאס אמנם מממש את התיאור שוב ושוב, למשל בחקירה המדוקדקת שהוא עורך למשרתו כדי לוודא שלא היתה עילה לגירושו.

"מיכאל קולהאס" הוא סיפור על מאזני צדק שיצאו מאיזון ועל הניסיון המופרך של קולהאס להחזיר את האיזון בכוח.

פינס לא מצייר מאזניים (הוא לא מאייר נאיבי). הוא מצייר את שני צדדיו של קולהאס מאוזנים על חוד חרבו.

תמיס, אלת הצדק היוונית, מחזיקה ביד אחת מאזניים ובאחרת חרב. עיניה מכוסות כדי למנוע משוא פנים. (בדרך לפוסט קראתי שכיסוי העיניים הוא תוספת מאוחרת של קריקטוריסט גרמני במאה השש עשרה, במחאה על אטימות מערכת המשפט. למותר לציין ש"מיכאל קולהאס" לא רק מתרחש במאה השש עשרה אלא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באותה מאה).

תמיס, אלת הצדק היוונית, מחזיקה ביד אחת מאזניים ובאחרת חרב. עיניה מכוסות כדי למנוע משוא פנים. (בדרך לפוסט קראתי שכיסוי העיניים הוא תוספת מאוחרת של קריקטוריסט גרמני במאה השש עשרה, במחאה על אטימות מערכת המשפט. למותר לציין ש"מיכאל קולהאס" לא רק מתרחש במאה השש עשרה אלא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באותה מאה).

לחרב הזאת, שמחלקת את קולהאס לשני חלקים שווים, יש לפחות חמש שכבות:

מצד אחד החרב היא העמוד שעליו מאוזנים שני חלקיו של קולהאס, ומאזניים שעומדים על חודה של חרב הם הפגיעים והרגישים ביותר.

מצד שני הוא מחזיק בחרבה של אלת הצדק (ראו למעלה).

מצד שלישי החרב כבר כומסת את האלימות במקום שבו עדיין שורר איזון – כלומר, זהו פורטרט מדויק של מיכאל קולהאס פי שהוא מתואר בפתיחת הספר: אדם שחוש הצדק שלו הוא שהפך אותו לשודד ולרוצח.

3

מצד רביעי, קולהאס אמנם שלם לכאורה בדף השער, אבל בו בזמן הוא גם שסוע, חצי ישר וחצי איום ("מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו").

ולבסוף (הבטחתי חמש לפחות) זוהי גם חרב המגלומניה של קולהאס, שמכנה את עצמו, "נציבו של המלאך מיכאל שבא לענוש באש ובחרב", שמסתובב ברחבי גרמניה כש"חרב כרובים גדולה על כר עור אדום ענוד בציציות של זהב" נישאת לפניו, ושנים עשר עבדים עם לפידים בוערים צועדים מאחוריו.

רק תחשבו כמה מתח, אירוניה ודו משמעות מציע איור השער הפשוט הזה.

כריכה - דיוקן קולהאס על עטיפת הנייר של הספר. האגרוף הענק כבר פוגם ביציבות ובסימטריה, כמין הבטחה עלילתית. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

כריכה – הדיוקן החזיתי של קולהאס על עטיפת הנייר של הספר. האגרוף הענק כבר פוגם ביציבות ובסימטריה, כמין הבטחה עלילתית. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

הדבר השני שמשך את תשומת לבי באיורים, הוא קנה המידה הנזיל; גודלו של קולהאס משתנה כל הזמן כאילו היה עליסה בארץ הפלאות. בחלק מן האיורים הוא ענק בין גמדים, ובאחרים גודלו ממוצע ואפילו קטן מהרגיל.

הנה שתי דוגמאות של קולהאס הענק:

מימין, מיכאל קולהאס מול קבר אישתו, מתנשא מעל לכומר ולאבלים האחרים. משמאל, מיכאל קולהאס מול אנשיו הקטנים. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

מימין, מיכאל קולהאס מול קבר אישתו, מתנשא מעל לכומר ולאבלים האחרים. משמאל, מיכאל קולהאס מול אנשיו הקטנים. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ולעומתם קולהאס הממוצע ומטה:

משמאל, קולהאס כמעט בגובה שוביו (אחרי שהוא מועד וחובר לאיש שהוא מבזה), ומימין, קולהאס הקטן (הדמות הקירחת מימין) מול היונקר שעשה לו עוול. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

משמאל, קולהאס כמעט בגובה שוביו (אחרי שהוא מועד וחובר לאיש שהוא מבזה), ומימין, קולהאס הקטן (הדמות הקירחת מימין) מול היונקר שעשה לו עוול. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

האיורים לא "מתעדים" את העלילה באופן אובייקטיבי. הרגש משנה את הפרופורציות (כמו בחיים). התפרצות הזעם והמגלומניה מגדילה את קולהאס וחוסר האונים ונמיכות הרוח מכווצים.

*

מורי ורבי יוסף הירש, התנגד לרישומים סימטריים, הוא טען שהצדדים השווים מבטלים זה את זה, שהם מעקרים את הדרמה (הו, כמה הייתי רוצה לדבר איתו על חיתוכי העץ האלה), אבל יש טעם בדבריו. סימטריה היא עסק גיאומטרי ומתמטי, יש בה משהו מוחלט ואובייקטיבי, לא נידף ומתעקם ומתלקח כמו לב אנושי.

ובהמשך לכך; אף שהמערכת המושחתת והמסורבלת מתוארת בלי שום הנחות, זו לא הבירוקרטיה השואבת, החתומה והאובדנית של קפקא (שאמנם העריץ את קלייסט והושפע ממנו). בבירוקרטיה של "מיכאל קולהאס" יש גרעין אידאלי עמיד לקלקולי המציאות. המחבר כמו גיבורו מגלים סבלנות לוהטת לכל מצעד הקורפירסטים והקאנצלרים, עורכי הדין הקיסריים, יועצי בית הדין, שרי החצר, נציבי המדינה, המזכירים העליונים והפרינצים, נכונות תמימה להתמסר לתהליך, להאמין בגרעין מזוקק וגבישי של צדק שנמצא, חייב להימצא, מעבר לתקלות. קולהאס (המדורבן על ידי מרטין לותר הנערץ) וקלייסט עצמו משליכים את יהבם על המערכת, שוב ושוב כמו מהמרים שלא לומדים מהנסיון. ובסופו של דבר, באופן ילדותי ונורא כאחד, אחרי כל הגזל והרצח, קולהאס אמנם בא על סיפוקו. רגע לפני שהוא עולה לגרדום, ובלי שום קשר, מתממשת הפנטזיה: הסוסים השחורים שכבר נמכרו לפושט הנבלות מושבים לו "כשהם מבריקים מחמת בריאות ורוקעים ברגליהם בקרקע" בתוספת התנצלות ודמי הריפוי של משרתו. והשופטים אף מוסיפים ודנים את היונקר לשנתיים מאסר. קולהאס הולך אל מותו שָׁלֵו ומאושר.

לתרגום ישראל זרחי שברשותי מצורפת מסה מאת מקס ברוד שעל פיה היה קלייסט הכבשה השחורה במשפחת האצולה הפרוסית שלו; שגודל לשרות צבאי או אזרחי ונכשל בשניהם, וחי חיי נוודות וחוסר מנוחה עד ששם קץ לחייו בגיל שלושים וארבע. ברוד אומר שקלייסט אהב מאד את משפחתו. מה שהגביר מן הסתם (ואת זה כבר אני אומרת) את התשוקה להאמין במערכת שבה האמינו ואת כאב בגידתה. פתאום אני נזכרת שגם משרתו של קולהאס וגם אישתו מוכים בחזה כשהם מנסים לעמוד לצדו, הם נפגעים במקום של הלב והנשימה.

רק אדם שסוע יכול להתפוצץ כך על המערכת, ובו בזמן לתאר אותה בהזדהות וערגה ולכנות את קולהאס "הטורף והשורף והמתהולל" כפי שקלייסט עושה. העוצמה הרגשית של "מיכאל קולהאס" נובעת מן השניות הזאת שאין לה פיתרון.

*

לא צריך להיות מיכאל קולהאס כדי להתנדנד בין השאיפה לסדר ושליטה ללב הפראי (למעשה התחלתי להתעניין במדע כשהתברר לי שהוא קובע שהעולם שואף לאי סדר). אבל במישור אחר מדובר בשתי אופציות אמנותיות; האופציה האפולינית והאופציה הדיוניסית כפי שקרא להן ניטשה על שם שני האלים היווניים: אפולו אל השמש ודיוניסוס אל היין.

"גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולו[ן]," הוא כותב ב"הולדתה של הטרגדיה", "זו המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהיה שמשית לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה." (תרגם ישראל אלדד).

אפולו מייצג את האובייקטיביות, הבהירות, התבונה, החוק והסדר, המידתיות. לעומת הפראות הרגשית והיצרית, השיכרון הכאוטי של דיוניסוס. ("מיכאל קולהאס" אמנם נוטה אל הצד האפל של הדיוניסיות. כשניטשה אומר שהאדם "חש עצמו כאלוהים" הוא לא מתכוון למגלומניה אלא לחדווה אקסטטית ואחדות עם היקום).

לקלייסט, תבוא עליו הברכה, יש יכולת להיות דיוניסי ואפוליני בו בזמן, בלי תיאומים ושיופים, והמתח בין השניים הוא שיוצר את האפקט המוזר המהפנט של "מיכאל קולהאס". "המשורר," כותב מקס ברוד במסתו, כלומר קלייסט, "נחפז בדרכו קדימה ואף על פי כן תמיד יש לו פנאי."

כריכת "מיכאל קולהאס", אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953. המתח בין הקומפוזיציה הסדורה לכתב היד האקספרסיוניסטי של המפסלת מתקיים ברבים מן האיורים.

כריכת "מיכאל קולהאס", אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953. המתח בין הקומפוזיציה הסדורה לכתב היד האקספרסיוניסטי של המפסלת מתקיים ברבים מן האיורים.

וגם את האיכות הזאת (הדיוניסי והאפוליני כתאומים סיאמיים) מחצין יעקב פינס. קחו למשל את קולהאס ומשרתו הארזא כשהם משקיפים על אש התופת שהבעירו בוויטנברג. האיור כולו מתקמר משתולל בקווים עקומים של להבות וצללים; הענפים, העשבים, השרירים. אבל שתי הדמויות נראות שלוות כמו צמד מטיילים של קספר דוד פרידריך שמשקיפים על נוף יפהפה. כשהכידון של קולהאס מתפקד כמעין מקל מטיילים שהוארך לאין שיעור. הכול בוער ויש פנאי להתבונן. זה איום ומרתק, והעין נתקלת שוב ושוב בקו הדק והישר הארוך מדי של הכידון שמחלק את התמונה.

אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953.

אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953.

איש ואישה מתבוננים בירח, קספר דוד פרידריך 1830-35

שני אנשים מתבוננים בירח, קספר דוד פרידריך 1830-35

נודד מעל ים ערפל, קספר דוד פרידריך 1818

נודד מעל ים ערפל, קספר דוד פרידריך 1818

קלייסט לא מחויב לנקודת מבט. זה סוד החיוּת, הדריכות שהוא מעורר בקורא; אי אפשר לדעת מתי ישתנה כיוון הרוח. אחרי שורת מאורעות שחולפים ביעף הוא יכול לתאר פתאום בפרטי פרטים,  בבהירות מצמררת שמתקיימת לפעמים בזמן מחלה, את שר החצר המתקדם אל פושט הנבלות בפסיעות גסות שמזעזעות את רעמת הקסדה שלו, ומשליך לו כיס של כסף. ואת פושט הנבלות שתופס אותו ביד אחת ומתבונן בכסף בזמן שהוא מסרק את שערו ומרחיק אותו ממצחו במסרק עופרת.

הוא יכול למתוח את היובשנות ובירוקרטיה ולהרפות בבת אחת במין דיוק קרקסי, לטובת מאורע פיוטי ועל טבעי: צוענייה מסתורית שחוזה עתיד בלתי אפשרי, צבי מת מהלך ופתק חתום מציל את חייו של קולהאס.

וגם יעקב פינס גולש בלי חשבון. איור המפגש הצוענייה הוא לגמרי נשף מסכות של ג'יימס אנסור (בתמונה מתחת).

הצוענייה אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

הצוענייה אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ג'יימס אנסור, "התככים" 1890.

ג'יימס אנסור, "התככים" 1890.

*

פתחתי בסימטריה וגם אסיים. הספר נפתח כמעט באופן טבעי, בסוס שחור מטופח שפונה לשמאל, אבל לא מסתיים כצפוי בסוס מטופח (מחדש) שפונה לימין, כלומר מוחזר לקולהאס. אלא דווקא בסוס כחוש ומדולדל. זו לא סימטריה אמיתית, אלא סימטריה נוסח היונקר הגזלן. כמו בחלום פרעה בלע הסוס הכחוש של יעקב פינס את הסוס הבריא של קלייסט ולא נודע אל קרבנו, וכאילו אמר כמו עגנון, שגם אם הושב איזה סדר על כנו, "הרי אין בכך משום נחמה גמורה" (או משום נחמה כלל).

מימין העמוד הראשון, משמאל, העמוד האחרון, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953, אייר, יעקב פינס.

מימין העמוד הראשון, משמאל, העמוד האחרון, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953, אייר, יעקב פינס.

*

תודה מיוחדת למרון ארן שהשאיל לי את הספר, ולעדה ורדי שהזמינה אותי לדבר על ספר שפיצר. הפוסט הזה הוא חלק ממה שהתכוונתי לומר לפני שסטיתי מהדרך.

*

עוד באותם עניינים (רק מהם בדיוק אותם עניינים, ספרות? איור? בינתחומיות? סימטריה?)

הספר הנפלא בעולם

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה

איורי נפש – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד)

סימטריות מוזרות בסיפור שמשון

סיפור איסלנדי שאין כמותו

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

Read Full Post »

על הכריכה האחורית של החושך מצוטט הטיימס: "המקוריות של 'החושך' עוצרת נשימה".

צודק הטיימס; מתוך התבנית השחוקה של ספרי ההתגברות על הפחד מזדהרים הטקסט של סניקט והאיורים של קלאסן. לא מדובר באחד מ"ספרי עזרא ונחמיה" (על פי הכינוי הקולע של עטרה אופק), אלא ביצירת מופת קטנה עם הרבה מרחב לנפש ולרוח.

ובכן, כך זה מתחיל:

לזלו פחד מהחושך.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

החושך ולזלו גרו באותו בית, בית גדול עם גג חורק, חלונות חלקים, קרים, וכמה גרמי מדרגות. לפעמים החושך התחבא בארון, לפעמים הוא ישב מאחורי וילון האמבטיה. אבל רוב הזמן הוא בילה במרתף.

כל היום חיכה החושך בפינה, הרחק מהשקשוקים והגניחות של מכונת הכביסה, דחוק בין כמה קופסאות ישנות ולחות ושידת מגירות שאיש לא פתח.

בלילה כמובן, יצא החושך החוצה והתפזר עד לחלונות ולדלתות בביתו של לזלו. אבל בבוקר חזר החושך למרתף, מקומו הטבעי.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן (הצד הימני של הכפולה הוא מעין נגטיב ותקבולת הפוכה לשמאלי).

לזלו הציץ בחושך כל בוקר. "שלום," הוא אמר. "שלום, חושך."

לזלו חשב שאם הוא יבקר את החושך בחדר של החושך, אולי החושך לא יבקר אותו בחדר שלו.

אבל לילה אחד הוא בא.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

כך זה נפתח, בלשון צלולה ומדויקת (תרגמה רחלה זנדבק) ברגישות גותית, בקשב חרד ולופת, במין ריאליזם קריר עם נגיעה של חמלה; כי על אף האימה, קשה לא לחמול על החושך שנאלץ להידחק בין כמה קופסאות ישנות ולחות ושידת מגירות עזובה.

"לזלו," אומר החושך, בחושך. הוא רוצה להראות לו משהו. ולזלו לוקח את הפנס שלו ומתלווה אל החושך. בכל פעם שהם חולפים על פני ריכוז של חושך, לזלו שואל, "כאן?" אבל לא, זה למטה. הכי למטה, בעמקי המרתף, בשידת המגירות שאליה מתקרב לזלו לפי הוראותיו של החושך.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

ואז, בשיא המתח, נקטעת פתאום העלילה בנאום של המספר (כך לפחות זה נשמע ברגע הראשון) עמוד שלם עמוס בטקסט:

אתם אולי מפחדים מהחושך, אבל החושך לא מפחד מכם. לכן החושך הוא תמיד קרוב.

החושך מציץ מעבר לפינה ומחכה מאחורי הדלת, ואתם יכולים לראות את החושך למעלה בשמיים כמעט כל לילה, הוא מתבונן אליכם בעוד אתם מתבוננים למעלה אל הכוכבים.

ללא גג חורק היה הגשם יורד על המיטה שלכם, וללא חלון חלק וקר לא הייתם יכולים להביט החוצה, וללא גרם מדרגות לא הייתם יכולים לרדת למרתף שם החושך מבלה את זמנו.

ללא ארון לא היה לכם מקום לשים את הנעליים, וללא וילון מקלחת הייתם משפריצים מים בכל חדר האמבטיה, וללא החושך הכול היה אור ולא הייתם יודעים אם אתם צריכים נורה.

הפסקה מתודית: יש מי שתמה על המקום הרב שאני מקדישה לספרי ילדים. יש לזה כמובן טעמים עמוקים – הילדה שהייתי לא מוכנה שאתנשא על ספריה – אבל גם טעמים מעשיים; כדי לנתח ספר צריך להסביר קודם במה המדובר, וזו משימה מתישה כשמדובר ברומן למבוגרים (רק לעתים רחוקות אני לא מתאפקת, למשל כאן, ואפילו כאן או כאן). ספרי ילדים הם קצרים יותר. קל יותר לחצות את משוכת ההקשר ולהגיע לאמנות.

ובחזרה ל"נאום" הנפלא בכל כך הרבה רמות:

מבחינה ריטורית, עוצר למוני סניקט רגע לפני הפואנטה ומחזיק ומאריך את המתח שלא יתבזבז (נדמה לי שבאילידה יש קטע כזה, כשבשיא המתח משובצת פתאום רשימה ארוכה של ציוד וספינות?). ובו בזמן זה גם קטע מדויק מבחינה רגשית – זה הפחד שמיתרגם לפרץ דברנות. והוא נפלא גם במהלך הפנימי שלו, בטרנספורמציה שבה הוא מחליק מידיו של המספר הסמכותי אל תוך התודעה של לזלו. הטיעונים שנשמעים בהתחלה הגיוניים עם נופך פיוטי (בזמן שאתם מביטים בכוכבים החושך מביט בכם), נהיים יותר ויותר מופרכים. כי הגג אמנם מגן עלינו מהגשם, ומהחלון אפשר להביט החוצה, אבל מי צריך גרם המדרגות (ועוד בסיפור על פחד) שכל ייעודו להוביל לחושך שבמרתף? ושיא הנונסנס (לפחות לכאורה, תיכף נגיע לזה) נשמר לסוף: מה זאת אומרת, ללא החושך לא הייתם יודעים אם אתם צריכים נורה? הרי ללא החושך לא היה שום צורך בנורה!

ואמנם הנאום המתהפך לא סתם גולש לתודעה של לזלו, הוא חושף ומכין את הפואנטה של הסיפור: כי בתוך מגירת השידה יש נורות, זה מה שהחושך רצה להראות ללזלו. ולזלו אמנם לוקח נורה ואומר תודה, וכשהוא חוזר לחדרו החושך כבר לא נמצא שם.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

למעלה: ברגע שלזלו מקבל את מתנת החושך הוא כבר לא זעיר ומפוחד, היד עם הנורה היא ממש ענקית. ברקע רואים את השידה מחייכת בפיה המגירתי עם שיני הנורות הצהבהבות והעקומות.

ובמילים אחרות: מאחורי הטקסט האגדתי על החושך שבא לבקר את הילד, יש סיפור ריאליסטי שאינו מסופר במילים, רק נרמז באיורים, על מנורת לילה שנשרפה ועל ילד אמיץ שירד למרתף לחפש נורה להחלפה, ואחרי שחזר ממסעו הוא כבר לא פחד מן החושך.

וזה לא הכול, כי הנאום גם חושף ומציף את היחס האמביוולנטי של לזלו לחושך. מלכתחילה הוא לא רק פוחד מן החושך. הוא מרבה להרהר בו ואפילו נמשך אליו. כל בוקר הוא מבקר את החושך "בתקווה שהחושך לא יבקר אותו בלילה", זה התירוץ הרשמי, תירוץ מפוקפק אם חושבים על זה, או לפחות דו משמעי; הרי הנימוס דורש שמי שאנחנו מבקרים שיחזיר לנו ביקור מתישהו…

ולזלו הוא אמנם נציגו של למוני סניקט (שם העט של דניאל הנדלר שכתב כזכור גם את "סדרה של צרות" האפלולית והחכמה וקורעת הלב והמצחיקה). סניקט הוא זה שנמשך אל המרתף ומצא בו עוצמה ואור.

אם צריך לסכם את תוכנו של הספר בלשון אגדתית (שימי לב, עטרה אופק היקרה): בלב לבו של החושך (בעמקי המרתף החשוך, בתוך שידת המגירות העוד יותר חשוכה, במגירה התחתונה שהיא המרתף של השידה) מצוי אור גדול (של נורה קטנה), וגם חיוך (קצת אפלולי).

המהלך הזה – מאפלה לאור גדול, כמו שכתוב בהגדה של פסח – מסוכם בשבעת העמודים הראשונים של הספר. כשמניחים אותם זה בצד זה הם יוצרים רצף אחד:

רצף מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

רצף מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן. מהחושך והפנס אל האור.

בזמן הדפדוף ב"החושך" צפו בראשי שוב ושוב שורות מ"זוהר" של ביאליק. בראש ובראשונה קריאתם של הצפרירים אל ביאליק הילד (המסודרת גם היא בשורות יורדות כמו מדרגות):

נִטְבָּלְךָ בַּזֹּהַר,
נוֹרִידְךָ נְבִיאֶךָ
אֶל-מַטְמוֹן אוֹר גָּנוּז
.         בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹם.

ונתחים גדולים מן הפתיחה:

בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,
וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;
מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,
דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.
וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,
כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;

וַחֲבֵרַי מָה-רָבּוּ: כָּל-עוֹף הַפּוֹרֵחַ,
כָּל-אִילָן עִם-צִלּוֹ, כָּל-שִׂיחַ בַּיָּעַר,
פְּנֵי סַהַר צָנוּעַ לָאֶשְׁנָב זוֹרֵחַ,
וַעֲלֶטֶת הַמַּרְתֵּף וּשְׁרִיקַת הַשָּׁעַר;

עֲלִיַּת הַגָּג, פִּנַּת קוּרֵי עַכָּבִישׁ,
תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם-הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה
וַאֲיֻמָּה כְּאַחַת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה…

ועוד כמה מילים על האיורים עוצרי הנשימה של ג'ון קלאסן.

קספר דיוויד פרידריך - מתוך בואי, אמא===

קספר דיוויד פרידריך – מתוך בואי, אמא

בתור ילדה שהתקשתה להרדם אני זוכרת היטב את הארכיטקטורה הפלאית שמשרטט האור על הארכיטקטורה הגסה הרשמית. אני זוכרת את מלבני האור שנסעו לאורך התקרה בכל פעם שמכונית חלפה למטה ברחוב, ואת אלכסוני האור שפלשו מן המסדרון וחתכו את רצפת החדר. קלאסן יודע שמרחבים וחפצים נמחקים ונחתכים ומתגלים ומשתנים כשהארכיטקטורה הנודדת של החושך נפגשת בארכיטקטורה היציבה של הבית, והוא חוגג את העושר הזה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

למעלה, רגע נדיר של הרמוניה שבו הקווים של קורות הרצפה חופפים לקווי הקרניים של השמש.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

קלאסן מפסל באור, ובעצם מקפל אותו שוב ושוב למעין אוריגמי שמתכתב עם הקווים הקבועים של הבית. המרחב הדרמטי והרגשי שהוא יוצר הוא בו בזמן גם מופשט ופורמליסטי. ירידתו של לזלו אל שאול המרתף "החושך" היא בו בזמן גם מסה חזותית על אור ומרחב, ואפילו מבוא לסופרמטיזם המיסטי של מלביץ.

ועוד כמה הערות חזותיות:

לפני ואחרי:

בספרו הנפלא גורילה חקר אנתוני בראון את היחסים בין מרחב לאור לרגש. בצמד האיורים שלמטה למשל מצוירת הגיבורה שלו חנה, במיטתה עם הגורילה הקטן שקבלה, רק שמשמאל, ברגע של עצב ומחנק היא מצוירת בלונג שוט, מאחורי סורגים שנמשכים מתקרת האיור ועד לרצפתו וכוללים סורגים קדמיים וסורגיים אחוריים שגם הם עצמם מוכפלים על ידי צִלם, ואפילו כיסוי הטלאים אנכי כחומה. בעוד שמימין, ברגע של אושר ושחרור, היא מצוירת בתקריב, שמראה רק את הצעצוע האהוב ואת ראשה המואר באור החם של הבוקר (שכמו הושאל מן המנורה הצהובה, החלק היחיד המאושר בתמונה שלפני). היא ממש "זורחת" מן הכר בזכות הקמטים של הציפה הצהובה שבוקעים מראשה כמו קרני אור.

מתוך גורילה, כתב ואייר אנתוני בראון

מתוך גורילה, כתב ואייר אנתוני בראון

וג'ון קלאסן הולך בעקבותיו בסדרת "לפני ואחרי":

אותו חדר, אותה מיטה רק שבתמונה המוקדמת לזלו מחזיק פנס קרוב-קרוב על הכר, ואחרי הביקור במרתף הוא כבר לא זקוק לו. מנורת הלילה גדלה, ובעזרת זווית "הצילום" (ומתיחת המציאות) הושאר החלון החשוך מחוץ לתמונה. המיטה כמעט מרחפת וקווי הרצפה "זורחים" ממנה בזכות הפרספקטיבה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן. משמאל – לפני, מימין – אחרי

"שלום חושך", לפני ואחרי. מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

"שלום חושך", מימין – לפני, משמאל – אחרי. מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

והתמונה הפותחת והסוגרת את הספר: הטקסט שמעיד שהחושך לא הטריד אותו יותר כתוב בחלון (זה כמו שלט שהחלון בטוח לשימוש עכשיו). לזלו אינו מציץ מעבר לכתפו ואינו זקוק יותר לפנס. הוא יודע שהחושך בעדו. הוא נתן לו נורה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

*

עוד באותם עניינים:

איך נראית ילדות? ביאליק ובתיה קולטון

הצייר והציפור

מר גוזמאי וירמי פינקוס

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

איור אחד נפלא – לנה גוברמן ונורית זרחי (עוד פחד לילה)

האם מאיירים חייבים להיות צייתניים?

על איורי הנסיך הקטן

ועוד המון

*

ובלי שום קשר, מי שרוצה לדעת עוד על היקום החלופי של פסטיבל ישראל

מוזמן למפגש עם איציק ג'ולי המנהל האמנותי.

המפגש ייערך ב16 במאי, בשעה 17.30, בגלריה-תיאטרון "החנות" ברחוב העליה 31 תל אביב.

הכניסה חינם אבל צריך לאשר הגעה מראש אצל נעמי naomi@traintheater.co.il
.
*

Read Full Post »

אני הולך לבדי בלילה האפל,
מכל העולם נותר רק צל,
ירח שומע כלב בוכה,
כלב שומע כוכב נופל.

(חנוך לוין, מסע הדוד מקס)

כל איור בסדרת "איור אחד נפלא" מעצים את הטקסט וחושף בו שכבות וצלילים לא צפויים. נס כזה נוטה להתרחש כשאחריות לטקסט שלם מוטלת על כתפיו של איור בודד. רצף של איורים לעומת זאת, הוא עבודת אנסמבל; יש לו קצב משלו וסבלנות מוגבלת לאיורים כוכבים.

כשכתבתי על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה" (שפורסמו רק בגרסה האנגלית למרבה הצער, מטעמי זכויות יוצרים) כמעט לא נגעתי באיור הזה שהוא עולם ומלואו בשבילי. זה התיקון.

אורה איתן, "ואז השקיף הירח מן השמיים אל חנה'לה הקטנה, השקיף ושאל, שאל בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שמעה - מה לך פה, ילדה? ולמה תבכי?" (מתוך שמלת השבת של חנהלה מאת יצחק דמיאל שוויגר, הגרסה האנגלית)

אורה איתן, מתוך "שמלת השבת של חנהלה" מאת יצחק דמיאל שוויגר, הגרסה האנגלית

*

1. איפה הכתמים?

חנהלה בוכה כי שמלתה הוכתמה, אבל אין כתמים על שמלתה המאוירת.
אורה איתן, מאיירת שחוזרת ומצהירה על הכבוד ה"ממש מוגזם" שלה לטקסט, "שכחה" לצייר אותם.

*

2. מילים וצללים

השמלה אמנם לבנה אבל העולם כולו מוכתם בצללים. זה בולט במיוחד כי האיור מחולק לשניים: בחלק העליון ישנה שורת עצמים ובחלק התחתון שורת צללים. וזה הטקסט הנלווה לאיור:

"ואז השקיף הירח מן השמיים אל חנה'לה הקטנה, השקיף ושאל, שאל בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שמעה – מה לך פה, ילדה? ולמה תבכי?"

במשפט אחד: פעמיים "השקיף", פעמיים "שאל", פעמיים "בלי", פעמיים "חנה'לה".

בראיון שנתנה אורה איתן ל"עולם קטן" היא מדברת בפירוש על השפעת המרקם הלשוני על האיורים: "בנוסף לסיפור העלילה, יש להיות קשוב לדקויות של מלאכת הכתיבה – המבנה, המקצב, המוזיקליות ומצלול המילים. לאלה יש לברוא עולם בשפה חזותית, עולם שיתחבר לטקסט ויאיר אותו."

*

3. עולם מוכתם

הצללים האלה הם בעצם כתמים. לא רק שהם שחורים, הם גם מופרדים מן האובייקטים שמטילים אותם. זה לגמרי סביר כשמדובר בענן, אבל כשאורה איתן מפרידה את צל העץ מגזעו, היא לא רק מבליטה את המשחק האמנותי בצורות, היא חורגת מן האופטיקה אל הפנטזיה.

הפנטזיה אינה מכירה בקשר אוטומטי בין הצל לבין מי שמטיל אותו.

ולא משנה אם זה פיטר פן שצלו נתלש עד שוונדי תופרת אותו בחזרה, או הדייג מסיפורו של אוסקר ויילד שחותך את צלו (שהוא בעצם נשמתו) מגופו בסכין מכשפות, או החתול המסכן מסיפורו של מיכאל דק, שנולד עם צל של כלב.

לחנה'לה יש שני צללים במקום אחד, שני כתמים. במבט נוסף מתברר שאחד מהם אינו שלה. הוא שייך לענן שמעליה; ועדיין יש תחושה שזה צלה ויש לו חיים משלו: הוא פונה ומקשיב לירח על דעת עצמו.

הצל הכפול מצביע על חנה'לה כ"בעלת הכתמים". דמותה מחברת בין שמיים וארץ, "תופרת" את העולם לשלמות אחת. ילדים ומשוררים מרגישים שאם שמלתם הוכתמה העולם כולו הוכתם.

*
4. אור וצל

לכל אובייקט באיור יש צל. ובמין היגיון ילדותי-פיוטי אפילו לאור עצמו, כלומר לירח, יש צל.

ומצד שני, איך שלא בוחנים את הצללים של חנה'לה – לראש שלה אין צל. ומכיוון שהוא צהוב ובשמיים, והרבה יותר גדול ונוכח מן הירח הדקיק, הוא מקבע את חנהלה כמאור הגדול, כשמש שזורחת גם באמצע הלילה.

והתפיסה הזאת כבר משותפת לכל איורי הספר: בעוד שבסיפור מתמלא החדר באורה של השמלה, אצל איתן הוא מתמלא באורה של חנה'לה עצמה. ובמילים אחרות, "באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח." (מתוך המאמר שכתבתי לספר התערוכה של איתן).

*

ובשולי הדברים: חנה'לה מעולם לא היתה סיפור מכונן בשבילי, אבל גשם של חנהלות יורד בעיר האושר. ראו למשל: אם לא אונס שהוכחש, אז מה? או – ילדה, חוה, צלובה, או – שמלת השבת של שהרה בלאו או – תעלומת האווז הדו-ראשי (על פסל חנה'לה של חליל בלבין ומרב קמל בתערוכת הקרנפים)

ועוד בסדרת "איור אחד נפלא":

לנה גוברמן  *  דוד פולונסקי  *  בתיה קולטון  *  רוני פחימה  *  תום זיידמן פרויד 

*
וכמה הודעות:

זו השנה הצפופה בחיי, ובכל זאת התפתיתי לשתי הרצאות. איריס לנה הזמינה אותי לדבר על איך אני כותבת על מחול, וזו הזדמנות בשבילי לנסח מניפסט בדיעבד, למשהו שקרה מעצמו באופן אינטואיטיבי. ישתתפו גם גבי אלדור, מרב יודילביץ' וחזי לסקלי, שמלבד משוררותו היה גם מבקר מחול בחסד. מכיוון שאי אפשר להזמין מרצים בסיאנס, נסתפק בקריאת כמה מן הביקורות שלו, עונג בפני עצמו.

מפתח

*

ובאחד באפריל אשתתף ב"חגיגה של הורים רעים בספרות ילדים", יום עיון שייערך בבית אריאלה, ביחד עם חבורה נלבבת במיוחד:

BP

*
וביום שלישי הקרוב, ה22.3 ב21:00 מופע חדש של רונית קנו הזכורה לטוב מיואל אמר בגלריה תיאטרון החנות. לכרטיסים (קוד להנחת חברים, פיופיו)

image
ואחרון אחרון חביב: לכבוד פורים, יתקיים בגלריה תיאטרון החנות, אירוע קרקס חד פעמי עם נמר גולן להטוטן ויוצר בין-תחומי (וגם בני היקר, גילוי נאות). האירוע, שיכלול 3 הופעות קרקס קצרות וסדנא יימשך 70 דקות ויוגבל ל15 משתתפים בגילאי 4-10 (עד גיל 7 בליווי הורה. מלווה אינו חייב בכרטיס). כרטיסים כאן.

N*

Read Full Post »

עוד אשוב לקלאס אולדנבורג, ובינתיים הפסקת איור.

1AA
אין תעתיק מוסכם לשמו של המאייר והסופר ההולנדי max velthuijs בעברית. בספרי "צפרדע" שיצאו בהוצאת "מחברות לספרות" (פעמיים, בשנת 2000 ובשנת 2011) הוא נקרא פלטהאוס, בעוד שאברהם יבין שתרגם את "הצייר והציפור" ל"עם עובד" (עוד ב1978) קרא לו פלטהֵיס. זו הסיבה מן הסתם ש"הצייר והציפור" נעדר מן הערך המוקדש לפלטהאוס בויקפדיה ובדף דף.

"הצייר והציפור" נוצר ב1971 בהשראת המהפכה האנטי קפיטליסטית של "דור הפרחים", שהולידה בין השאר את האמנות המושגית ואת המיצג בגלגולו הנוכחי. כתבתי על זה קצת בסיפור המוזר של פול אוסטר וסופי קאל. האמנים שמאסו במסחור עבודתם המציאו סוג חדש של אמנות המבוסס על רעיונות ופעולות. "הצייר והציפור" שייך לצד התמים והצבעוני של המחאה. הסיפור הפשוט על גבול המשל, היה אהוב מאד בביתנו, הרבה בזכות השפה האיורית החמה והרהוטה. מתחשק לי לומר עליה כמה מילים.

וראשית התקציר: "היה היה אדם שאהב לצייר…" ואת הציפור הצבעונית שצייר מדמיונו הוא אהב יותר מכל ציוריו. יום אחד כשאזל כספו הופיע בסטודיו שלו איש עשיר שחשק בציפור היפהפייה. הוא נתן לצייר עוד ועוד שטרי כסף עד שמכר לו את התמונה. אבל הציפור משתעממת בבית העשיר, היא מתגעגעת אל הציורים האחרים ואל ידידה הצייר. ויום אחד היא פשוט עוזבת את התמונה. היא עפה החוצה מן החלון ומוצאת את עצמה בתוך עולם מוזר של אורות וריחות וצלילים. היא מנסה לברר לאן היא שייכת: התרנגול שולח אותה ליער לפגוש ציפורים אחרות, והן מתקנאות ביופיה ומגרשות אותה לגן החיות. שם היא מתיידדת עם אריה, ביחד הם מצחיקים את הקהל. אבל אז מתערב מנהל הגן ונובר בספריו כדי לקטלג אותה. הציפור משתעממת וממשיכה בדרכה. היא רודפת אחרי מטוס בתקווה שהיא שייכת אליו, ואחרי שהוא נעלם בתוך ענן היא צונחת ארצה בוכיה ופוגשת בילד שמציל אותה מחתול ומנחש לאן היא שייכת. ואחרי שהעשיר הזועם מחזיר את התמונה הריקה, מתגנבים הילד והציפור אל בית הצייר. והציפור מתעופפת למקום שאליו היא שייכת: לדמיונו של הצייר. ומאז היא מקפצת ומתעופפת לשמחת שניהם, בין ראשו לבין התמונה.

הציפור אמנם עוברת מגוון של עולמות במסעה, עולם הטבע שמתקנא ביופיה, עולם המדע שמנסה לשלול את ייחודה, עולם הטכנולוגיה שמהיר מדי בשבילה, היא כמעט מוצאת את אושרה בתיאטרון האחווה עם האריה (גם על ראשו היא עומדת כמו על ראש הצייר, ובכלל יש דמיון מסוים בין האריה לצייר). אבל אני אפסח ברשותכם על המסע. כדי להתוודע לחוכמת האיור של פלטהיס די בחמש וחצי הכפולות הביתיות; ברצף שלהן מקופל כּל המהלך הרגשי והאידולוגי.

וכך זה מתחיל. זה הבסיס:

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

ואז בא האיש העשיר וקונה את התמונה:

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

זה אותו מרחב כביכול, רק מבולגן יותר, אחרי כל התמונות שהוצעו לעשיר. אבל ביחד עם הציפור כמו נמשך גם הבסיס החם הכתום הציפורי מתחת לרגלי הצייר ונעלם.

וגם הבלגן אינו אקראי. הוא משקף ומפרט את תחושותיו של הצייר:

הפורטרט העצמי עם הפרח – נפל על הראש.

לציור הפרחים באגרטל פולשים שטרות הכסף שקיבל.

טחנת הרוח על הקיר כמעט מתבקשת אצל צייר הולנדי, אבל דרכה מוגנב גם דון-קישוֹט על מלחמתו האבודה בטחנות הרוח.

וישנו גם החתול. חתול וציפור זה תמיד שילוב מטריד. מה עוד שהציפור נסתרת מן העין ואפשר רק לשער מה עלה בגורלה. בכפולה הקודמת הצייר עמד בגבו אלינו וחולצתו נראתה ללא רבב, ואילו עכשיו היא מוכתמת בכתמי "טרוף טורף יוסף". והעשיר? הוא מחזיק את התמונה הפוך כך שרואים רק את המספרים על הקנבס ועל המסגרת, בשבילו התמונה היא רק מחיר, מספר.

אם ביתו של הצייר היה אש כתומה, ביתו של העשיר הוא מים כחלחלים וקרים. העשיר כמעט טובע ברצפת הסלון (אף שאריך קסטנר טען ש"אין טובעים בחדר האורחים"). וגם עכשיו הוא אינו רואה את הציפור; עוורונו כפול ומכופל: עיניו עצומות. עיני הפורטרט שלו שתלוי על הקיר עצומות, והמשקפיים נמצאים הרחק על השולחן.

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

והנה העשיר שמחזיר את התמונה הריקה:

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

העשיר שוב לא רואה את הציפור, הפעם בגלל שפרחה מן התמונה. אבל לפי הפורטרט העצמי שמונח על הכן הצייר כבר מרגיש שהיא תחזור. אחרת לא היה מצייר את עצמו כמלך פרש. כתרו של המלך (אם זה קטן מדי ראו למטה בהמשך) מזכיר את משולשי זנבה ומקורה של הציפור. והרקע כולו בוער בחוֹם האדום-כתום שלה.

והחוֹם הזה מתפשט גם בחדר עם שובה של הציפור:

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

הכתום החם של הציפור (והפרש המלכותי) הוא היפוכו של בית העשיר הכחלחל. פרצופי הילד והצייר הם מעין תיקון של פרצופו של העשיר המשוכפל על ידי דיוקנו. שם היה שכפול ונרקיסיזם עיוור, וכאן שותפות ומבט ומגע וחיוכים. שם הציפור פרחה מן החלון וכאן היא חוזרת ל"חלון" הפנימי של התמונה.

הצייר עדיין "מוכתם בדם הציפור" אבל גם זה יתוקן במהרה. בציור האחרון (אותה חצי כפולה) הצייר מוסיף ארבעה כתמים לבנים לדיוקן המלך, כַּפּרת ונטרול כתמי הדם.

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

ועוד דבר אחרון. מבחינה איורית אין הבחנה בין הרמות השונות של המציאות בסיפור. הדמיון, האמנות והמציאות, כולם מצוירים באותם קווים, באותן משיחות מכחול. זה לא רק סוג של נאיביות אלא אידאולוגיה, תפיסת מציאות. פלטהיס שואל מה ממשי ומה מדומה, מה אמיתי ומה כוזב, העולם הפנימי או החיצוני. והוא גם עונה: כמו האדריכל הסיני שסיפק לקיסר ציור של ארמון במקום ארמון (וכדי להמלט מזעמו של הקיסר הוא פתח את הדלת המצוירת ונעלם) גם פלטהיס בוחר בצד הדמיון והאמנות. לא במקרה הוא כורת ברית בין ילד לצייר. המציאות לדידו היא השיקוף, לא המקור. ותראו כמה הרגליים של הצייר דומות לרגלי העץ של הכַּן.

*

ואם מישהו יודע איך מחזירים את האפשרות הנעלמת ללחוץ על תמונה להגדלתה – שרק יגיד ויבוא על הברכה!

*

עוד ציפורים בעיר האושר

אבא שלי איש ציפור

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על ציפור כנף של האחים גרים)

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה)

בקומה העליונה גרה התמימות (על פרנסיסקו גויה)

על פתאום ציפורים של יסמין גודר

שיחות עם אמא

סינדרלה (אדונית הציפורים) ההפך ממה שחשבתן

*

ובלי קשר אבל חשוב – עמותת הכוריאוגרפים נלחמת על חייה. לתמיכה במאבק.

Read Full Post »

C

קצת רחוק רחוק מכאן, בארץ הנחלים ותעלות המים, בארץ שקוראים לה הולנד, גר הצייר רמברנדט ון רין יחד עם אשתו ססקיה ובנו הקטן טיטוס.

כך נפתח "בוא הביתה, טיטוס!" סיפור הילדים שכתב שמעון צבר על פי רישומים של רמברנדט.

אהבת נפש אהבתי את הספר הזה, אף שתמיד נטיתי למיתי ולפיוטי ו"בוא הביתה, טיטוס!" כולו ריאליזם יומיומי. ובמחשבה נוספת זה קצת פחות מפתיע. אבל לפני שאני מתחילה להסביר (ולעתור לחלונות הגבוהים של עם עובד שימהרו ויוציאו אותו מחדש) הנה תקציר וטעימה מן הספר:

טיטוס הקטן מתבונן בכנפי טחנת הרוח הסמוכה לביתו:

אמא, מי מסובב את הכנפיים?
הרוח, היתה האם עונה לו.
למה?
כדי לסובב את אבני הריחיים!
למה?
כדי לטחון את החיטה לקמח דק!
למה?
תמיד היה טיטוס שואל:
למה?

לפנות ערב מגיעים פיטר ואנדי וגרטכן וטיל לשחק עם טיטוס בחצר. עד מהרה מתחבאים כולם וטיטוס נשאר לבדו ומביט בצל המכסה את החצר, בשמיים המתקדרים. רגע לפני הגשם מוצאת אותו אמו. היא רוצה שיחזור הביתה וטיטוס מתנגד. הוא בוכה וצורח וזורק את הצעצועים שלו, כשהוא מלווה במקהלה מתגרה של ילדים שמציצים מן הדלת הפתוחה.

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

ואז יוצא רמברנדט מחדר העבודה ואומר, "אל תצעק טיטוס. אתה מפריע לי לצייר."

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"אל תצעק, טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין).

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"למה רק חצי איש?" שאל טיטוס. "זה לא חצי איש, זה חצי מלאך," ענה הצייר. "ולמה רק חצי?" "רציתי לצייר מלאך שלם, אבל אתה התחלת לצרוח…" (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין)

כמה וכמה דפים מוקדשים לציור ולשיחה בין טיטוס לאביו. וכשהם מדברים על ציד מתערב הסבא ונזכר באריה שבו נתקל:

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

וטיטוס מבקש מרמברנדט שיצייר לו אריה.

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"למה כועס האריה?" שאל טיטוס. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שאלה אמא ססקיה בשעה שסבתא קלעה את עצמותיה. "אינני יודע," ענה טיטוס, "אף פעם לא סגרו אותי בכלוב." (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין)

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

ואז מגיע הזמן לישון, אף שטיטוס מתחנן ומבקש, רק עוד ציור אחד ודי, זה לא עוזר:

"קחי אותו ממני, אמא," אמר רמברנדט לססקיה ויצא מהחדר.

וססקיה מושיבה את טיטוס על ברכיה ומספרת לו על "אפרוח שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרוח, שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרו…"

לסבא נהיה חם פתאום והוא פושט את מעילו. הוא נזכר שלא הקציע את המשענת לכסא, אבל ססקיה אומרת, "אל תתחיל לעבוד. הילד כבר נרדם." היא משכיבה את טיטוס במיטתו ולוחשת, "לילה טוב, טיטוס."

וזהו פחות או יותר.

*
אז מה מקור הקסם?

יש לי חמישה לפחות:

1. טיטוס ואנה קרנינה

אף שהספר מאד יומיומי וריאליסטי לא מדובר בריאליזם המדולל מבית מדרשה של לוסי ספראג מיטשל הכוהנת הגדולה של "ספרות הכאן והעכשיו" לפעוטות ("ספרות המתרכזת בעלילה קטנה ומעוטת דמויות המתרחשת בהווה" על פי הגדרתה של יעל דר ב"דודה של שום איש").

הריאליזם של שמעון צבר לא מעוך ומסונן כמו מחית לתינוקות. זהו ריאליזם נדיב שופע פרטים בלתי מהותיים – כמו אצל טולסטוי, שמתאר דווקא את התיק האדום של אנה קרנינה בזמן התאבדותה, על פי הדוגמא המצוינת של יאקובסון – ריאליזם של מבוגרים עם טוויסט קל אנכרוניסטי.

צבר מונה את כל שמות הילדים המשחקים אף שהם אורחים לרגע שתיכף ייעלמו מן הסיפור. הוא מרשה לאמא להתערב בשיחה עם אבא, וגם לסבא. הוא מניח לסבא לשקוע בזכרונות, או להתחמם ולהסיר את מעילו, או להיזכר שלא הקציע את משענת הכסא אף שלא יקרה עם זה כלום, אי אפשר להרעיש כי טיטוס כבר שכב לישון. כשטיטוס שואל למה, עונים לו קצת, כמו במציאות. אבל לא מנפחים את סקרנותו, לא עושים מזה עניין כמו שקורה לפעמים בספרי ילדים.

אני עדיין זוכרת כמה חי היה העולם שנברא בספר. טיטוס היה אמיתי כמו אלה קרי וכמו לילבס ילדת הקרקס ושאר הגיבורים המצולמים של סדרת ילדי העולם.

*

2. 0% חינוכיות
לו היו מסמנים ספרים כמו שמסמנים מוצרי מזון, "בוא הביתה, טיטוס!" היה מסומן כ"לא מכיל חינוכיות". זה לא שהוא אנטי חינוכי או פרובקטיבי. הוא פשוט לא מניח לשום אג'נדה חינוכית לעכור ולעקם את ההתבוננות.

כשטיטוס צורח וזורק צעצועים צבר לא שופט אותו. הוא לא מנפח את הקונפליקט ולא מנצל אותו לדיון חינוכי. רמברנדט פשוט יוצא מהחדר ואומר, "אל תצעק טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." וטיטוס מפסיק ליילל כי סקרנותו התעוררה.

ולא רק טיטוס, גם המבוגרים אינם עומדים למבחן. צבר פשוט משרטט את דמותם דרך מעשיהם, לא הורים אידאליים (כמו בספרים של דויד גרוסמן למשל) וגם לא מתעללים חלילה כמו באגדות.

סקרנותו של טיטוס אינה מנוצלת כדי להגניב מידע לימודי. ובכלל יש בספר יותר שאלות מתשובות, וגם התשובות אינן נחרצות. לא פעם נותר בסופן עוד זנב של סימן שאלה: "למה כועס האריה?" שואל טיטוס. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שואלת אמא בתשובה. "אינני יודע, אף פעם לא סגרו אותי בכלוב," הוא עונה.

*

3. ועוד כבוד לילדים
בדף האחרון של הספר, בצד המידע הטכני על זכויות ושנת ההדפסה, יש דיוקן עצמי קטן של רמברנדט, ומתחתיו, באותיות זעירות, נכתב שהיה מגדולי הציירים בכל הדורות ומוזכרים עוד כמה פרטים שמדגישים את ציורי התנ"ך שלו ואת דיוקנאות שכניו היהודיים.

אני מוכנה לתת את ראשי שההערה הזאת, שנועדה להורים, לא נוסחה על ידי שמעון צבר אלא נוספה על ידי ההוצאה כתו תקן תרבותי ואולי גם כסוג של הצטדקות על "קדרותם" של "האיורים".

צבר לא היה רק סופר אלא גם צייר (ועוד כמה דברים). אין ספק ש"בוא הביתה, טיטוס!" נולד מאהבה גדולה לאמנותו של רמברנדט. אבל בסיפור עצמו אין שום יראת קודש. רמברנדט לא מוצב על כַּן. צבר לא "מנחיל" את מורשתו לקוראים הצעירים. הוא לא רומז להם שהם אמורים להתפעל. הוא זורע משהו, לא תוחב אותו בכוח לגרון (וכל כך מכבד ילדים שמתחשק לי לחבק אותו).

*

4. רגע, טיטוס זה לא שם של צורר?
טיטוס הוא שמו של רשע וצורר, כך יודע כל ילד עברי. הוא דיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש. על פי אגדות החורבן הוא בעל פרוצה בזמן שהחריב אותו. את החלק הזה לא סיפרו בבית ספר, אבל כן סיפרו שהוא דקר את הפרוכת בקודש הקודשים והיא זבה דם, סיפרו שהוא נענש ביתוש שניקר במוחו במשך שבע שנים.

ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!"

ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן. זרע מורכבות, סובלנות, תקווה. פתאום השם הזה טיטוס הופקע מחברת פרעה והמן. התגלתה בו שכבה חדשה, אנושית. טיטוס, תקשיבו, זה נשמע כמו שם חיבה.

*

5. ובכל זאת לא לגמרי ריאליסטי
ב"בוא הביתה, טיטוס!" משחק שמעון צבר מעין "טלפון שבור" עם רמברנדט. הצייר רשם ותיעד את בני משפחתו (וגם דברים אחרים). צבר לא מנסה להתחקות אחרי המקור של הרישומים. הוא פשוט ממשיך וגוזר את הסיפור שלו מתוכם. בחן רב הוא שוזר אותם לרצף, משתמש במוזרויות קטנות (למשל בדמות הלא גמורה המצוירת מעל לסירה שלמעלה) כבמנוף לדיאלוג, או בסבתא הקולעת את צמותיה של אמא, למלאות ריאליסטית.

חלק מן הרישומים מתאים בדיוק, והאחרים רק כמעט; ההבעה לא לגמרי מדויקת או שיש איזה פגם בהמשכיות, בתאורה. ככה זה כשהופכים את הפירמידה, כשמלקטים איורים מוכנים ומגדלים עליהם סיפור.

וצבר לא מתאמץ להחליק ולטשטש את הפערים. בצד הריאליזם יש ביצירה שלו גם צד חזק וגלוי של משחק, שמתענג על השרירותיות, על החן האנכרוניסטי של הבדיה. שמזמין גם את הקוראים לשחק, בתרבות, בספרות, באמנות. עיר האושר זה בין השאר המשך של המשחק ההוא.

*

עוד איורים בדיעבד, ואיורים של ציירים

יש לי משהו עם אוטיסטים

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

עוד הומניזם לילדים

המחאה והחלום של בתיה קולטון

דודתי שמחה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

*

ושתי הודעות:

ההדסטארט הנפלא של עדה ורדי

*

וגם: ציורי מילים המופע הקולי של ג'וזף שפרינצק (בתמונה למטה), ב-9 בפברואר בשעה 21:00 בגלריה תיאטרון החנות, רח העליה 31 תל אביב. פרטים והזמנות

ג'וזף שפרינצק, מתוך "ציורי מילים"

ג'וזף שפרינצק, מתוך "ציורי מילים"

*

Read Full Post »

המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.

ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.

רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

*

באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.

*
1. העברה בין דורית

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.

הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.

אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.

*

2. עוד על אמהות ובנות

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."

אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.

רפונזל היותר בוגרת, אייר דיוויד הוקני

רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני

*

3. כיעור, יופי, שיער

כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.

כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

מימין, דיוויד הוקני, משמאל, הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י (פרט).

מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).

*

4. החלון

ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.

אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)

והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

*
5. הוקני נוטש את הסיפור

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.

*

עוד על איור

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).

(ועוד המון)

על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)

במה נפגשים אדונים? (ושפנים)

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

הלמוט ניוטון, מונה חאטום, שיער

עץ השיער

Read Full Post »

קיי בלגוואד

קיי בלגוואד

שלוש תמונות מתקיימות בו בזמן בדימוי הלירי-ברוטלי-מחויך של קיי בלגוואד. הן מאירות ומעקמות זו את זו וממלאות את הרווחים ביניהן במתח, אירוניה ודו משמעות, שילוש שבו מתהדרת כידוע, כל מטפורה טובה.

האישה שלמעלה, גם מחליקה בסכין גילוח את קמטי העץ המגולפים שלה – וכך בדיוק (ראו בתמונה למטה) נראות עקבות איזמל:

מתוך ספרה של הילה פלשקס פלשקס, סיפור אהבה

עקבות איזמל. מתוך ספרה של הילה פלשקס פלשקס, סיפור אהבה

והיא גם מתגלחת. קודם כל מתגלחת.

ואני מנחשת, בלי אחריות ובלי הוכחה, שההשראה לדימוי היה הצילום הזה של הלמוט ניוטון:

הלמוט ניוטון מצלם את אישתו ג'ון מסתפרת (על יופיו של הצילום כתבתי פה==).

הלמוט ניוטון מצלם את אישתו ג'ון מסתפרת (על יופיו של הצילום כתבתי פה).

והיא גם בוכה. בגרסת הבכי שבבי העץ / הזיפים הנושרים הם דמעות והפס המגולח הוא השביל שהן רוחצות על פרצוף מלוכלך.

משמאל הלמוט ניוטון (פרט), באמצע קיי בלגוואד, מימין הת'ר גייבל (השיער פה הוא יותר דם מדמעות, ובכך הוא סוגר את המעגל). לחצו להגדלה.

משמאל, הלמוט ניוטון (פרט), באמצע קיי בלגוואד, מימין עבודה של הת'ר גייבל (השיער אצל גייבל הוא יותר דם מדמעות, ובכך הוא סוגר את המעגל). לחצו להגדלה.

*

תוספת מאוחרת בעניין המצב והעצב. נגמרו לי המילים ונזכרתי בעבודה הזאת של האמן האירני פרהאד מושירי. הנה היא מרחוק וגם מקרוב.

life is beautiful פרהאד מושירי, מתוך הפוסט הזה

life is beautiful פרהאד מושירי

life is beautiful פרהאד מושירי. מבט מקרוב

life is beautiful פרהאד מושירי. פרט, מקרוב

שתי התמונות מתוך לדחות את המלאך, לבעוט במוזה (אמנים על סכינים)

*

עוד על שיער בעיר האושר:

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת

עץ השיער

פיתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

במה נפגשים אדונים?

דניס סילק, הקדמה

*

Read Full Post »

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 975 שכבר עוקבים אחריו