Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘איור’

המוסף הספרותי של ידיעות אחרונות הזמין שורה של מומחים לבחור את הספרים המאוירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית, ואחר כך שקלל את התוצאות ובחר בשבעת המופלאים. זאת רשימה ראויה ומעניינת, שמאזנת בין המובן מאליו, האיקוני והחתרני. אבל יש בה פגם אחד שהופך אותה לבלתי אפשרית (או שאולי הוא הופך אותי לבלתי אפשרית, אחת משתינו בטוח). איך אני אסביר את זה? דמיינו שאתם סינדרלה, אתם מקבלים שמלה נהדרת לנשף, היפה בשמלות, רק שיש בה חור ענקי ומביך שאי אפשר להסתיר. תלכו לנשף?

גם אני השתתפתי בפרוייקט. אמנם לא בחרתי ספרים, קבלתי רגליים קרות, אבל כתבתי על אחד משבעת המופלאים, "לילה בלי ירח" של שירה גפן ואתגר קרת. ובזמן שכתבתי על האיורים עוצרי הנשימה של דוד פולונסקי הבנתי מחדש ובצלילות גדולה את הסיפור, את מה שיש בו ואת מה שרק כמעט וכמה נפלא היה לו היה מתממש. התכוונתי לכתוב על זה פה אבל זה יידחה לפעם אחרת. אני באבל, כי אף אחד (אף אחד! בדקתי) לא בחר את שמוליקיפוד.

שמוליקיפוד של ט. כרמי ושושנה הימן היה צריך להיות בראש הרשימה כפי שהסברתי פה וגם פה. עכשיו תורכם להסביר איך נהיה החור הזה בשמלה, כי כרגע אני פשוט מרגישה בודדה כמו גדי ואין לי חמורים על הפיג'מה.

לחצו לקריאת הפרויקט כולו

Read Full Post »

התאהבתי בספר הזה לפני שנים בזכות הטקסט המבריק והלירי ואפילו יותר בזכות האיורים שמעלים אותו בחזקה. מעולם לא כתבתי עליו כי חששתי לא אצליח להגיד את יופיו. ופתאום נזכרתי ש"הפחד הוא קוטל הבינה" (אליבא דבנות גשרית מ"חולית", וישנה גם הגרסא היהודית של ר' נחמן) ואיך שלא יהיה אני קופצת למים.

1. אַמְבַּטְיָם (2001), מאת נורית זרחי ורותו מודן, כריכה קדמית. אני לא יודעת אם הספר עדיין נוכח בחנויות, 2001 זה כמעט פרהיסטוריה בחיי מדף, אבל באתר ההוצאה עדיין אפשר לקנות אותו במחיר מציאה.

וראשית התקציר (למי שלא זכה):

"ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." כך, בבת אחת, נפתח הספר. כשהוא חוזר משיטוטיו בת הים עדיין יושבת בכורסא ששטה לה עכשיו באמצע החדר. "חצי ממך דווקא מאד נחמד," הוא מכריז, "אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו." בת הים נעלבת ורוצה לעזוב אבל מר יגידו חושש שיראו אותה. הוא מעדיף שתעזוב בחסות החשיכה ויוצא לשוטט נוסף, ובלילה כשהוא חוזר יש קצר בחשמל, וגרגיר חול (זהו שמה של הגברת) עדיין שם, היא לא הצליחה לארוז בחשיכה. "הכול זורם," היא מסבירה, "אין טעם להעמיד פנים שלא." "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים," הוא דואג. "טוב שזה יגיע גם אליהם," היא אומרת, ומבלה את הלילה בכיור, בשירה על אוניות ואוצרותיהן האבודים. למחרת בבוקר העזיבה שוב נדחית בגלל מחסור בבגד מתאים, ואחרי עוד לילה של שירה היא סוף סוף מסתלקת, ביחד האמבטיה שלו. מר יגידו נושם לרווחה וחוזר לחייו היבשים, אבל הוא כבר התרגל שהכול רטוב. "ומי ישקה לי את הבית?" הוא שואל, "מי יאמן את השולחן והכסאות בשחיה?" וכשמגיע הגשם הוא מחליט שהכול ממילא רטוב ויוצא להחזיר אותה. בסיום ההוליוודי הוא ניצב על חרטום סירה ושר לה עד שהיא עולה ממעמקים (ביחד עם האמבטיה כמובן) וסוף טוב הכול טוב.

*

  1. אישה זרה

אז על מה הסיפור?

2. "ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. 

.

אומרים שזה סיפור חברתי על קבלת הזר והאחר, ובפתח הספר אמנם מכריז מר יגידו שלעולם לא יתחתן עם דג (כינוי מעליב לאישה שיש לה זנב של דג). הוא נמלט מביתו כשהוא רואה אותה.

אצל רותו מודן הוא נמלט מחלון ראווה של חולצות נשים שהסטנדים שלהן מבליטים את "בעיית הרגליים" של בת הים, וגם קורצים דרך שלש הקלשון לפוסידון אל הים.

.

3. מימין, פרט מן האיור הראשון, משמאל, פוסידון אל הים עם שלש הקלשון המזוהה איתו.

,

ולאן הוא נמלט (אבל וחפוי ראש, יש לציין) אם לא אל אוסף של שלילות ואיסורים ושנאת זרים: אל שלט "רכב זר ייגרר" (hint hint) שלימינו פח זבל, לשמאלו דלת נעולה, ומעליו צלון שמסתיר את תכולתו של חלון הראווה (לא תחמוד זרות). דודי השמש שמצטופפים על הגגות עוקבים אחרי כל תנועה שלו, ומה יגידו אם יחבור אל הזרה?

.

4. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט) אוסף של שלילות ואיסורים

.

אבל מר יגידו משתנה במהלך הספר ויוצא להחזיר את המגורשת. הגלים שמהם עולה ונוס שלו בסוף, הם לגמרי עוגת חתונה.  

 

5. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן, הגלים כעוגת חתונה. לחצו להגדלה

.

קבלת האחר זה פירוש סביר (בחוסר טקט מביך, כמעט כתבתי שיש לו רגליים) אבל לא מספק. כי מרכז הכובד של אַמְבַּטְיָם אינו חברתי אלא אישי ורומנטי. לשם השוואה אפשר להתבונן ב"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד. גם שם מתאהב הגיבור בבת הים הזרה. זה נגמר בטרגדיה אבל ויילד מאלץ את החברה להכיר בטעותה. אפילו הכומר חוזר בו. (עוד על הדייג ונשמתו)

.

2. הקול, הזנב והנפש התאומה

וישנו גם הפן הפמיניסטי: אַמְבַּטְיָם הוא התיקון האולטימטיבי לבת הים הקטנה. גרגיר חול אינה נדרשת לוותר על קולה או על זנבה כדי לזכות באהבה. היא שובה את לבו של מר יגידו בשירתה. ואם כבר מדברים על קולה…

"זה מוזר שדג ישיר," מעיר מר יגידו.

ב"גם הדג ישיר" רומן מאת הלדור לכסנס, מצוטט שיר עם איסלנדי שמתנדנד על הקו הדקיק בין נונסנס לפלא:

גם הדג יודע לשיר ממש כמו ציפור
ומזון לו מוצא באדמת המלחה,

וגדי וטלה ופרה וחמור
על גלי ים סוער שטים בשימחה.

(מאנגלית, ג. אריוך)

בהשראת השיר הזה – או בלי שום קשר, אף שקשה לי להאמין – בראה רותו מודן יצור מיתולוגי, חציו דג וחציו ציפור, שמתפקד כחיית הדמון של גרגיר חול.

דמון, על פי טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, הוא בעל חיים המגלם את תמצית הנפש של בעליו.

.

6. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

באיור שמתאר ואולי חושף את הזיקה העמוקה בין גרגיר חול לדג-ציפור, "מפרידה" רותו מודן בין בת הים לזנבה ומחברת אותו לדג-ציפור. במבט שטחי הוא נקלט כזנבו של הדג-ציפור, וזה עובד גם בכיוון ההפוך: זנבו של הדג-ציפור יכול להתקבל גם כקצה זנבה של בת הים. (עוד באותו עניין)

כשגרגיר חול מסתלקת היא מותירה את היצור מאחור ומר יגידו פשוט מאמץ אותו. הוא שתמיד חרד כל כך ממה יגידו, מסתובב איתו ברחוב בסל קניות ושואל שאלות מוזרות כמו "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?" ("דברים כאלה מחפשים בלילה," עונים לו הדייגים, "כשיוצאים הדגים הגדולים").

.

7. שני פרטים מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. אימוץ הדמון, דמון בסל קניות.

.

בסוף ההוליוודי (הקורץ לטיטניק של ג'יימס קמרון) לובש הדג-ציפור את מעילו של מר יגידו ושר איתו את סרנדת אהבתו. עכשיו הוא גם הדמון של מר יגידו עצמו ורותו מודן מממשת ללא מילים את הביטוי "נפש תאומה".

.

8. מימין, טיטניק (1997), משמאל, אַמְבַּטְיָם (פרט)

.

3. אוהב-לא-אוהב

מר יגידו נמשך לגרגיר חול מן הרגע הראשון. המהירות שבה הוא מצהיר שאף פעם אף פעם הוא לא יתחתן עם דג (מי ביקש ממנו?) חשודה, כמו גם שלל התירוצים בהם הוא דוחה את פינוייה. אבל הטקסט לא מודה בשום דבר, צריך לקרוא בין השורות.

האיורים לעומת זאת, הרבה יותר גלויים ומשוחררים. הם חושפים את ההתאמה הסודית בין הזרים. לשניהם יש למשל תלתל קדמי – וזאת לא סתם תסרוקת אופנתית אצל מר יגידו, אלא תלתל מולד כפי שמעידה תמונת ינקותו.

9. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

קירות ביתו של מר יגידו צבועים בצבע החול. יש לו אקווריום קטן, ודג הבית שלו לא רק חובר ללהקת דגי הפרא של גרגיר חול אלא מנהיג אותה (ראו תמונה 6 למעלה). וגם שאר החפצים שלו מתמסרים למים בנכונות מפליאה. גרגיר חול מצדה מסתלקת עם האמבטיה שלו.

.

4. כמו כלים שלובים

מבחינה לשונית "אַמְבַּטְיָם" היא הֶלְחֵם – מילה חדשה שנוצרת מהלחמת שתי מילים קיימות זו לזו. בת הים עצמה היא הלחם זואולוגי של אישה ודג, ורותו מודן מוסיפה הלחמים משלה לתיאור יחסים ורגשות:

10. כמו כלים שלובים (שני פרטים). מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

למעלה משמאל יש קטע מפיג'מת הכלים השלובים של מר יגידו – וליתר דיוק, כל מיני כלי מעבדה מרובי זרבוביות ומולחמים זה לזה, שמעלים על הדעת כלים שלובים עם כל המטפוריות הרומנטית, בייחוד בהקשר הנוכחי המימי, שלא לדבר על צבעם הוורוד.

מימין מולחם מר יגידו כולו לגרגיר חול; רגליו המחוברות מקומרות מעט, כך שזנבה של גרגיר חול ממשיך אותן באותה מידה שהוא ממשיך את גווה שלה. אפילו שחור מכנסיו מאדים בהזדהות. זרועותיו מתקמרות לאחור במין שיקוף של תנועת השחייה שלה, קצה חולצתו נפתח למשולש שמקביל למשולש המחשוף שלה. הם נראים כמו סוג של קלף זוגי או מימוש של הביטוי התנ"כי "והיו לבשר אחד".

ואפרופו הזדהותם של חפצי מר יגידו עם עולמה של בת הים – כסא הבר הוא כבר בחצי הדרך להפוך למדוזה.

שני לילות של זמרה מבלה גרגיר חול בדירתו של מר יגידו. האיורים הם כרוניקה קצרה של התאהבות:

.

11. לילה ראשון של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

12. לילה שני של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן.

בלילה הבא אין כרישים או שטפונות, זהו לילה מוצף אור. מר יגידו בפיג'מת האהבה הוורדרדה נסחף לעולם שירי הפירטים של גרגיר חול. מיטתו מונחת בתוך מפת השודדים. שושנת הרוחות מונחת על שמיכתו (הוורודה) שריבועיה מתחרזים עם ריבועי המפה.

.

5. שלולית לכל עין

אחרי שגרגיר חול מסתלקת מר יגידו נושם לרווחה. קצת חבל לו על אמבטיה, מעיד הטקסט, אבל הוא מאד שמח שהבית יבש ומזמין את השכנים לביקור. האיור לעומת זאת, מספר סיפור אחר:

13. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. לחצו להגדלה

מר יגידו כל כך שקוע ביגונו שאינו נותן את דעתו על האורחים.

הוא שתמיד חשש כל כך ממה יגידו, לא מגיב כשהדג-ציפור תוקף את השכן.

הוא לא מניד עפעף כששכן אחר שעומד בפתח השירותים שואל בלגלוג לאן נעלמה האמבטיה.

השכנה שמולו מדברת אליו בלהט והוא לא מחזיר לה מבט.

שכנה אחרת לוטשת עיניים קמות בשלוליות שנותרו על הרצפה והוא לא קם לנגב אותן.

ייתכן שהשלוליות הן שרידי ההצפה, אבל האיור ממקם אותן בקו ישר עם תמונת הילד הבוכה: שלולית לכל עין. הילד הזה הוא תזכורת חיה לבכייה של גרגיר חול.

14. מימין, הילד הבוכה שתמונתו נתלתה בשעתו באינספור בתים (גלגול שלה מעטר את כריכת "געגועי לקיסינג'ר"). באמצע, הגרסה של רותו מודן, ומשמאל גרגיר חול הדחויה.

.

בדף שאחרי יושב מר יגידו על רצפת האמבטיה בפיג'מת הכלים השלובים, מלטף את הדג-ציפור ובוהה בתוגה בצדף המזכרת. האיור הזה הוא במידה מסוימת היפוך של האיור הראשון: שם הוא פונה עורף לבת הים וכאן הוא פונה עורף לחלון הפרוץ של הממ"ד, לריקנות ולחושך של עזיבתה. ולפניו, באותם ממדים בערך, נמצאת ארונית התרופות (!) שבראי שלה משתקפת אחת משושני הווילון כהזיית אהבה ורדרדה.

.

15. מאחוריו ולפניו, שני פרטים מקצות אותו איור. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

 

והסוף הרומנטי וההוליוודי הוא לא רק עוגת חתונה וטיטניק (תמונה 5) אלא מחווה לאסתר ויליאמס אלופת שחייה אמריקאית וכוכבת קולנוע משנות החמישים, המזוהה עם מפגני ראווה אקרובטיים ושחייה צורנית. סרטה המצליח ביותר נקרא Million Dollar Mermaid.

.

16. מימין אסתר ויליאמס, Million Dollar Mermaid (1952). משמאל אַמְבַּטְיָם (פרט)

17. משמאל מר יגידו מזנק אל אהובתו. מימין, אסתר ויליאמס. למטה בסרטון אפשר לראות חבורה של גברים מזנקים כך, וגם את ההשראה לכל הוורוד-וורוד הזה.


 .

ועוד כמה מילים על נורית זרחי ורותו מודן

נורית זרחי תמיד משייטת במין אגביות פראית בין גבוה לנמוך, פנטסטי לריאליסטי, פרוזאי לפואטי, בין פעם לעכשיו, כאן לשם, וכן הלאה; מאחורי כל בת ים מיתולוגית שלה אורבת בת ים העיר הישראלית, ובמקרה הנוכחי נוספות גם: האמבטיה, קרובתן הצלילית (ה"בַּטְיָ" של אמבטיה נשמע בדיוק כמו ה"בַּת יָ" של בת ים), סירה ושמה בתיה (ההקשר משנה את האטימולוגיה של השם: זו כבר לא בתיה במובן בת-אל אלא קיצור חיבה של בת-ים), שלא לדבר על האַמְבַּטְיָם ההיברידית שמלחימה ואוצרת את כולן. (עוד בעניין השמות של נורית זרחי ובכלל)

נורית זרחי מפיקה חיים ואנרגיה מן הזיגזג בין העולמות על כל היפוכיו וטלטלותיו. ודומה שנמצאה לה הפעם יריבה (במובן שותפה למשחק) ראויה.

"זה מוזר שדג ישיר," אומר מר יגידו של זרחי, ורותו מודן מגיבה בדג-ציפור הנפש של גרגיר חול, וכמה דפים אחר כך היא כבר תוחבת אותו לסל קניות בלי שום סנטימנטים אבל גם בלי להעליב, כי כשהסל מצויר על רקע שקיעה ורודה במרחק נגיעה מהדייגים המתקנים את רשתותיהם הוא כבר נגוע במטפוריות הרומנטית של הלכודים ברשת האהבה וכולי.

כשמר יגידו שואל עוברים ושבים אם ראו במקרה בחורה עם תלתל כחול, והם עונים ב"לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות," מודן לא תדדה אחרי זרחי בצעירה עם שיער צבעוני, אלא תושיב באיור סבתא עם שיער ורוד של זקנות. הפינג פונג האנרכיסטי של זרחי ומודן עוצר נשימה. ואולי לא במקרה הן חתומות על היצירה ביחד, ללא הפרדת תפקידים.

זאת ועוד: העולם הריאליסטי של מר יגידו מגולם בחפצולוגיה ישראלית פרטנית. ראו למשל מה גיבבה מודן על מדפי הסלון – מכתבי עגנון ועד "תולדות יהוד", k300 נגד ג'וקים וחומר איטום למים… אבל גם ריח ורדים, כמבוא לכל הוורדים והוורודים הבאים, וכרך אחד של הר הקסמים…  

.

18. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

ובצד הפרקטיות של התרסיסים וספרי הבר מצווה ועוד אלף חפצים אחרים ממשחת שיניים זברה ועד הקוטג' במקרר, מתקיים יקום פנטסטי של יצורים מיתולוגיים ושירים שקמים לחיים (תמונות 11ו12). ותוסיפו על זה את עולם הרומנטיקה הקולנועית, ואת עולם הציור כציור; המים למשל, הם לא רק מרחב בסיפור אלא גם מחוות למשיחות המכחול של רוי ליכשטנטיין.

.

19. רוי ליכשטנטיין – מימין, מצייר משיחות מכחול. משמאל, חותמת משיחת מכחול (לא התאפקתי בגלל שלל החותמות והשבלונות של אַמְבַּטְיָם).

.

מודן אורגת את היקומים והסגנונות בתעוזה ובחן שמחזירים אותי לשאלת על מה הספר, ולהסתייגות המסוימת שלי מתיוגו כחברתי וכפמיניסטי. קבלת האחר או הפמיניזם מתקיימים פה באופן טבעי, לא כאג'נדה אלא ככוח חיים. אַמְבַּטְיָם הוא יותר לירי מחינוכי. מר יגידו לא לומד לקח, הוא פשוט מתגעגע לאהובתו. השונות היא לא משהו שצריך לקבל, היא המקור האינסופי לעושר ויצירתיות.

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי." מילות הסיום של אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי," אומרת גרגיר חול בסוף הסיפור. זרחי נותנת ליומיום הישראלי את המילה האחרונה. פקק האמבטיה הוא לא רק הפליק-פלק האחרון מגבוה לנמוך, מרומנטי לפרקטי, אלא גם ראייה שאין כאן בריחה לפנטזיה (כמו בסוף מוכרת הגפרורים הקטנה נניח, כשהפנטזיה מחליפה את המציאות), זה קרה באמת, כמו שאומרים הילדים.

וזה השיר הנהדר של הקולות הצפים שהתנגן בראשי בזמן הכתיבה.

*

נ. ב. התאהבתי באַמְבַּטְיָם ממבט ראשון ולא היו לי מילים לכתוב עליו. רק אחרי שנים מצאתי אותן. השבוע הגיע אלי ספרה החדש של גליה עוז מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? ומיד התאהבתי בטקסט המלא תנופה, המצחיק והמכמיר לב וגם באיורים הנהדרים של זויה צ'רקסקי-נאדי. עוד אין לי מילים לכתוב עליו, ורק למקרה שזה ייקח שנים, אני כבר אומרת: יצא ספר מלא עושר ואושר.

 

*

עוד ספרים נהדרים בעיר האושר

מר גוזמאי הבדאי – לאה גולדברג וירמי פינקוס

מעיל ושמו שמואל – דרור בורשטיין ואפרת לוי

לשבור את החזיר – אתגר קרת ודוד פולונסקי

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד? (וקדם לו פוסט על הטקסט)

חרוזים אדומים – פניה ברגשטיין וולי מינצי

שירים לעמליה – דפנה בן צבי ועפרה עמית

החושך – מאת למוני סניקט וג'ון קלאסן

ועוד המון

*

ותרועת חצוצרה – אוטוטו ב20 לנובמבר כנס הפנקס הששי לספרות ילדים ונוער!

 

Read Full Post »

בקיצור נמרץ: דוקטור אַיְכּוֹאֵב, אגדה מחורזת של קורניי צ'וקובסקי הנהדר, על רופא חיות פלאי שמוזעק לאפריקה לרפא גורים חולים.

הספר תורגם לראשונה ב1943 על ידי נתן אלתרמן (שקרא לספר "לימפופו" ולרופא – אוֹיְזֶמַר) עם איורים של שמעון צבר.

ב1958 תורגם בשנית, בחירות גמורה (ואופיינית, לטוב ולרע) על ידי רפאל ספורטה, שקרא לַדוקטור, דוליט, בעקבות דוליטל הרופא, וגם איזָה המאיירת יצרה גלגול ילדותי של דוליטל כפי שצויר על ידי יו לופטינג עצמו. (צ'וקובסקי אגב, התכחש לזיקה והתעקש על מקור אחר).

ובימים אלה, הוא נולד מחדש כדוקטור אַיְכּוֹאֵב בתרגומה של אלה סוד עם איורים של בתיה קולטון (והקדמה של עורכת ההוצאה איסנה גולדין ואחרית דבר של דוקטור זויה קופלמן).

דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי, כריכת הספר, איירה בתיה קולטון

.

יש לי הערה אחת על התרגום ושלוש על האיורים.

ונתחיל בבשורות הרעות, כלומר במה שנגרע:

נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו. אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו," כתב אריך קסטנר בהקדמה ל"כיתה המעופפת" (תרגום אלישבע קפלן).

ואף אני נתרגזתי כשהתחלתי לקרוא בדוקטור אַיְכּוֹאֵב. בהקדמה לספר משווה העורכת את הדוקטור למרי פופינס:

…האביזר היחיד שאַיְכּוֹאֵב נושא עמו לקצה השני של העולם אינו אלא תיק יד המזכיר מאד את מזוודתה הפלאית של מרי פופינס ונמצאת בו התרופה שתרפא את כל התחלואים ותרצה את כל המאווים – תמרים (במקור: שוקולד; במקרה של פופינס מדובר בסוכר).*

שלא תבינו לא נכון; אני בעד תמרים, הם גם טעימים וגם בריאים. אבל תמרים אינם תחליף לשוקולד, לא מבחינה פואטית/ רגשית/ מיתולוגית שהן הבחינות הקובעות לענייננו. כמו שלחם אינו סתם מזון וצמה אינה סתם תסרוקת, שוקולד אינו סתם ממתק אלא קטגוריה בפני עצמה.

קחו למשל את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. על רגל אחת למי שלא זוכר: שוקולד הוא משאת נפשו של צ'רלי, ילד חסר כל. חייו משתנים כשהוא מגריל כרטיס זהב וזוכה לביקור חלומות במפעל שוקולד מסתורי ואף יורש אותו בסוף הסיפור.

ועכשיו נסו להחליף את "צ'רלי והשוקולד" ב"צ'רלי והתמרים" ותראו איך כל האמינות, כל הגוזמה הפראית והתנופה המיתית קורסות.

או קחו את הסוהרסנים של הארי פוטר למשל. סוהרסן (במקור dementor) הוא יצור אופל שניזון משמחת חיים אנושית. בכל פעם שהוא נמצא בסביבה האוויר מתקרר והאור מחשיך. יש לו חור במקום פה שבאמצעותו הוא מוצץ נשמות, עניין גרוע ממוות. וג'יי קיי רולינג, בהבלחת גאוניות, קבעה ששוקולד הוא תרופת החירום והעזרה הראשונה אחרי מפגש עם סוהרסן.

רק נסו לתת למישהו תמרים אחרי שנתקל בסוהרסן…

ודוגמא שלישית (כי שלוש זה מספר מאגי) – בהצגת הילדים הנלבבת ים קטן מחפשים הגיבורים הקטנים אוצר בתוך ספינה טרופה. כשהזהב אמנם נמצא פורצת אחת השחקניות אל הקהל כשהיא מנופפת במטבע וצועקת בהתרגשות, "זה לא זהב, זה שוקולד!" וכולם צוחקים. ההורים שמחים כי הבהלה לשוקולד היא יותר נסלחת מן הבהלה לזהב, אבל אפילו הם מזדהים לרגע, והילדים על אחת כמה וכמה.

תמרים זה מתוק ובריא אבל זה לא שוקולד, וגם לא כמעט. אי אפשר להחליף אמת רגשית באג'נדה חינוכית. הניתוח מצליח אבל החולה מת. לבי לבי על הגורים המסכנים ועל הקוראים הקטנים שלא זכו להתוודע לרופא המופלא שמרפא בשוקולד. ואפילו יותר מן ההחלפה חורה לי ההונאה המובלעת, הניסיון להפנט את הילדים שאין הבדל.

להחליף שוקולד בתמרים זאת קמצנות חינוכית וחסך בחמלה ובפלא. וצ'וקובסקי היה נדיב גדול.

ההשוואה למרי פופינס אגב, במקומה, אף שהיא אינה משתמשת בסוכר כפי שנטען בהקדמה*. בסרט כמו בספר היא מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו ביותר מאותו בקבוקון תרופה.

מרי פופינס מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו. (כפית הסוכר שבלבלה את גולדין קיימת רק רק בשיר).

.

ייתכן שיש לתרגום גם נקודות זכות, פשוט לא הגעתי אליהן. החלפת השוקולד (שעליה התבשרתי בהקדמה) כמוה כשערה במרק שאחריה כבר לא יכולתי לשמוח בו.

אז התרכזתי באיורים של בתיה קולטון. היו לי שלוש הערות, על אקספרסיוניזם, חמלה ופמיניזם. קולטון הקדימה אותי וכתבה על האיורים וקצת נגסה לי בהערות לא בכוונה, ובכל זאת אגיד אותן, מהצד שלי…

1.     אקספרסיוניזם

זה הספר הראשון שבתיה קולטון מציירת בצבעי עיפרון וזה מהפך גדול, מקור לחום, מניכור מסוים לרגש עז עד כדי אקספרסיוניזם, שמאוזן אמנם על ידי קומיות וחמלה. והשילוש הזה מתלבש כמו כפפה על הטקסט של צ'וקובסקי שגולש מפאתוס לנונסנס בחן מסחרר מבלי לשמוט את החמלה.

למטה, לפני ואחרי: שתי קבלות פנים מאת בתיה קולטון. הדמיון בין הסצנות מבליט את ההבדל.

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה

ועוד יותר מקרוב:

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס (פרט), משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי (פרט), איירה בתיה קולטון, לחצו להגדלה.

.

ובאשר לאקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-192), הוא התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה, והתבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות ולא יציבות, ומשיכות מכחול סוערות.

במקרה של דוקטור אַיְכּוֹאֵב אגב, יש ברגש העולה על גדותיו גם פוטנציאל קומי, כמו בכל הפרזה.

.

מימין, ההיפופוטמים החולים משוועים לבואו של הדוקטור. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". משמאל, אדוורד מונק, הזעקה (1893), ציור הדגל של האקספרסיוניזם. לחצו להגדלה

הדוקטור ועוזרתו הנאמנה רוכבים על שפת ים גועש בדרכם לאפריקה. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". לחצו להגדלה

והאיור הנהדר הזה מתכתב גם עם הדפסי העץ היפניים, שהשפיעו מאד על ואן גוך (אבי האקספריוניזם, אם תשאלו אותי).

מערבולות של קצושיקה הוקוסאי (1849-1760)

.

  1. הזדהות וחמלה

לא לחינם הוא נקרא דוקטור אַיְכּוֹאֵב, זעקה של פציינט (לעומת, דוקטור מה-כואב? או אפילו דוקטור יהיהבסדר). וגם האיורים בדרכם המצחיקה והנוגעת ללב מממשים את הזדהותו של הדוקטור עם חוליו. למשל?

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

שימו לב איך הדוקטור מחקה בלי משים את תנוחת התרנגול. איך פיו האדום נפער כמו מקורו של התרנגול, והמטפחת האדומה שלו מציצה מתחת לפיו כמו הדלדול האדום מתחת למקורו של התרנגול.

ואותו דבר כשהוא מטפל בכלבלב (בתמונה שלמטה). כל גופו משתנה על פי גוף הפציינט. נעלו מציצה מאחור כמו קצה הזנבנב, פיו הופך לעיגול מוארך כמו פיו של האומלל, וגולת הכותרת – פאות לחייו  – שבימים כתיקנם נראות כמו אוזני קוקר ספניאל, וכבר מקרבות אותו לעולם החי – כמו נפרמות ומתרחבות מתוך הזדהות עם נהרי הדמעות ששופך הכלבלב.

(וגם המטפחת של האחות החייתית מתחרזת עם הדמעות, ובאיור התרנגול זרועותיה הן האדוות של מקורו).

.

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

ודוגמא שלישית ואחרונה (כי שלוש זה מספר מאגי):

.

איור בתיה קולטון (פרט), מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

הפעם מבליט האיור את החיבור בין כרסו של הרופא לרגליו המקופלות תחתיו במין רביצה. פאות לחייו מזדהות עם קשר הפרפר על ראשה של הפרה, ופסי מכנסיו מהדהדים את קפלי עורה ואת קפלי המטפחת העוטפת את פרצופה (יש עוד, אבל די בזה).

[ובלי קשר, מרנינה את לבי במיוחד גבתו המרחפת. כמו הירח של "אהרון והעיפרון הסגול" שנמצא בתוך חלונו של אהרון, כך גם הגבה של אַיְכּוֹאֵב נמצאת תמיד מעל זגוגית המשקפיים, זו נקודת הייחוס שלה…]

*

  1. פמיניזם, או מה שנוסף

כשקראתי את הטקסט חשבתי על טובי לב אחרים בהיסטוריה ובספרות שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא דמות שהיא עזר כנגדם, כמו דון קישוט וסנשו פנשו, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, וכמובן יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה. בטקסט של צ'וקובסקי ה"דוקטור" פועל לבדו, אבל אני החלטתי להכניס עוזרת נאמנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. הרבה שואלים אותי איזו חיה היא. קשה לי לומר איזו, אך ללא ספק היא מאוד דומה לי.

בתיה קולטון, הפנקס, חוסכת לי קצת ממה שהתכוונתי לכתוב, ואני ממשיכה מכאן.

מכל המאיירים שעולים בדעתי, בתיה קולטון היא "בעלת התוספות" (זה חוקי להגיד את זה בצורת נקבה?) העקבית ביותר. רק כדי לסבר את האוזן נזכיר שבגלגוליו של מעיל למשל היא הגניבה עוד שני ילדים למשפחת החייט.

מי שדוגל בחפיפה מוחלטת בין איור לסיפור, מחשיב כל מחלוקת לפגיעה בכבודו של הטקסט וחושש לבלבל את הקורא הצעיר. ואני שייכת לקוטב ההפוך. בשבילי החריגות האלה הן מים חיים. ראשית, כל איור הוא פרשנות, ומנסיוני, כששני אנשים שונים רואים משהו באותה צורה בדיוק, זה בדרך כלל סימן שאחד מהם עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם, אני מעדיפה להקשיב לשיחה חיה וחופשית בין האיורים לסיפור. סתירות אינן שגיאות אלא מגרשי משחקים. החיכוך שהן יוצרות מעורר מחשבות, מתנה גדולה בפני עצמה, ועצם הריבוי נותן מקום ולגיטימציה לנקודת מבט של הקורא. (וזה רק על קצה המזלג, וביתר פירוט בהזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? ואפילו יותר בהאם איור זאת אמנות? ומעניין שגם אז זה התחיל מבתיה קולטון).

*

"ללא ספק היא מאד דומה לי", אמרה קולטון על הסייעת החייתית של דוקטור אַיְכּוֹאֵב. קולטון הגניבה את עצמה בתחפושת לתוך העולם שבראה. או, בהמשך להקדמה של איסנה גולדין, קפצה לתוך התמונה כמו מרי פופינס. וחשבתי גם על תדאוש קנטור, הבמאי הפולני שפלש לבמה של שחקניו והתערב במעשיהם באופן גלוי. אלא שקולטון נקייה מן הצורך הנואש והמצחיק והארס-פואטי של קנטור בשליטה, היא באה מאהבה.

.

מרי פופינס רוכבת בעולם שבתוך התמונה

תדאוש קנטור (מאחורי החלון) פולש לבמה ומפקח על שחקני בזמן ההצגה.

*

יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה

.

אל הזוגות הבדיוניים שנתנו לקולטון השראה השתרבבו גם יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה מן המציאות. ובמציאות כמו במציאות, הגבר הוא בדרך כלל הדמות הראשית והאישה נוטה להישכח.

גרשום שלום ואשתו השנייה פניה פרויד (אין לי מושג אם פניה היתה עזר כנגדו, זה "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם. מירי שחם שלחה לי אותו פעם וכתבה, "אילו לפחות הביטה לכיוון החלון").

.

לצד כל דוקטור נערץ (וקורצ'אק הוא לגמרי נערץ ויקר ללבי) יש בדרך כלל עוזרת מסורה שלא זוכה בקרדיט, אף שהיא תמיד שם, בחום ובקור, על גב זאב או נשר, נאמנה ומצחיקה, תומכת ומנחמת, מכינה תה, מושיטה תרופות, מנגבת אפים דולפים, מנופפת לשלום…

איירה בתיה קולטון, מתוך דוקטור איכואב (פרט)

.

הפער שיוצרת קולטון בין הטקסט (הזיכרון ההיסטורי שממנו נשמטה העוזרת על פי פרשנותה) לבין המציאות החומרית האיורית, הוא אירוני ומעורר מחשבה. ועם זאת, אין בו שמץ מרירות, יובשנות של אג'נדה או של חומרה של נזיפה. זה קורה בזכות הניגוד הקומי (בין הדוקטור העגלגל כמו סנשו פנשו והסייעת הארוכה והרזה כמו דון קישוט), בזכות ההרמוניה, הקונטרפונקט, וגם בגלל שהיא באה מאהבה.

בתיה קולטון מתופפת לחיות (פרט)

*

ונ. ב. עדכון של הרגע האחרון וחצי נחמה: בתיה קולטון כתבה לי בעקבות הפוסט. מתברר שגם היא הצטערה על הסרת השוקולד (ואפילו הוסיפה נימוק משלה, שאגוזים ותמרים זמינים בטבע, החיות לא זקוקות לדוקטור בשבילם). אבל היא גם פעלה בחשאי לתיקון העוול, וטמנה שוקולד בכיסו של הרופא ובתיקו:

000

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איור אחד של בתיה קולטון ושיר אחד של ביאליק

על שירים לעמליה (עוד מאיירת וסופרת שלא תיאמו עדויות)

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

האם איור זו אמנות?

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה ובעצם גם הפוסט שבו קורסאווה קופץ לתוך תמונה

*

ובלי קשר אבל חשוב.

וזאת התוכנית:

11:00 |  שמוליקיפוד | הצגת ילדים (גילאים 3-8)
12:00 |  רחוביוקי | רוקנרול ברחוב
14:00 |  שתיים | הצגה לכל המשפחה
15:00 |  רחוביוקי + מופע רחוב ״חצות הגיע הוא לא הופיע״
16:00 |  סיסטם עלי בהופעה חיה
16:30 |  איתמר ציגלר וגדי רונן מהחצר האחורית בהופעה חיה
17:00 |  הראש יוצא אחרון | פרפורמנס למבוגרים בשישה חלקים
17:45 |  בנות בצריח | מופע רחוב
18:30 |  גנרלים | מופע לייצנות מחאתי
**19:00 | עצרת התמיכה בתאטרון יפו | עשרות אמנים על במה אחת **
21:00 |  דאם | להקת ההיפהופ הכי בועטת במזרח התיכון
21:30 |  זיו יחזקאל ולהקת קאראר | מוזיקה ערבית קלאסית מכל הזמנים
22:00 | הקרנת הסרט ״מעבר להרים ולגבעות״

Read Full Post »

זה יהיה קצר וקיצי הפעם, בי נשבעתי.

יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלא של שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).

דוד עדיקא, 2011 לחצו להגדלה

קַן צִפּוֹר

קֵן לַצִּפּוֹר
בֵּין הָעֵצִים,
וּבַקֵּן לָהּ
שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.

וּבְכָל-בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר –
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.

הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.

דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)

ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.

דוד עדיקא 2001 לחצו להגדלה

גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.

מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002

יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:

בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.

פלישיה קנו, ארגוס פילץ' וגברת נוריס. האיור מפה.

.

עוד באותם עניינים

אנטומיה של חלום (או משהו כזה)

יש לי משהו עם אוטיסטים (עוד איורי בדיעבד)

על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה

לצלם בגיהנום

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

ובלי שום קשר, ובהצתה מאוחרת: לפני שלושה ימים מלאו ארבעים שנה למותו של אלביס. הייתי שם בממפיס, לפני עשרים.

Read Full Post »

התכוונתי להמשיך ולכתוב על הטירה הקסומה, ופתאום נשבה הרוח…

כריכת "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד, איירה מאיה שלייפר.

היה היה בוסתן ובו צמחו עצי פרי וזיתים.
ובין החרובים, התאנים, הרימונים והתותים
עמוד עמדו שלושה בתים.

עדן גר בבית האבן המוקף חומה.
מעין גרה בבית הבנוי מאדמה.
תמרי גרה בבקתת העץ הכתומה.

ושועל אחד קטן
גר במאורה מאחורי שיח הפטל הקוצני
בצד השני של הבוסתן.

כך נפתח סיפורה של גלית ראב"ד. שלושת הילדים הם חברים טובים בדרך כלל אבל עכשיו הם שרויים בריב. בכפתו של גור השועלים נעוץ קוץ. ואז נושבת רוח ופרי נושר על ראש כל ילד ומעורר משחק דמיון. ואחרי שגם הכעס שוכך ונעלם, כולם, כולל השועל הקטן, שמים את פעמיהם לבריכה שבלב הבוסתן. ובינתיים שוקעת השמש. הילדים נותנים לשועל הרעב את הפירות שאספו וחוזרים הביתה וגם השועל חוזר למאורתו ושם הוא מתכרבל וחולם על הילדים.

וזהו פחות או יותר: יום בבוסתן; אור מתחלף ומשבי רוח. אבק של אגדה במרחק נגיעה מכתיבה על טבע בעברית, שעל חסרונה התלונן עידן לנדו לאחרונה.

נחום גוטמן, "קטיף תפוזים בנווה צדק" 1967. אבק האגדה השורה על ציורו של גוטמן (שגם בתוכו מזדהרת בריכה) קשור לאור. חלקים מן התמונה קורנים ואחרים שרויים במין אור שהוא לא יום ולא לילה. ראו אצל מאיה שלייפר בהמשך.

.
רבא"ד מעדיפה הלך נפש על עלילות גבורה (למורת רוחה הקלה של הקוראת שוחרת ההרפתקאות) אבל מעבר לליריות מתייחדת כתיבתה בסגולה יקרה ונדירה; למילים שלה יש תיבות תהודה שמעשירות ומסמיכות את הטקסט. הראשונה והפשוטה מכולן היא שירו של אהרן אשמן, שיר כמעט עממי ברוח אמא-אווזה ללחן גרמני-עממי שהוליד מן הסתם את הסיפור:

רוּחַ רוּחַ רוּחַ רוּחַ,
בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ.
הוּא נָפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ.

אוֹי חֲבָל חֲבָל חֲבָל חֲבָל
עַל תַּפּוּחַ שֶׁנָּפַל,
שֶׁנָּפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ!

ראב"ד מסלקת בעדינות את גרעין המוות והקינה משירו של אשמן, והופכת את הפירות הנופלים למנחות של נדיבות והשראה.

הגיבורים הקטנים מתעודדים מהופעתם אבל עוד לא נרפאו מכעסם. "רק השועל לא התרגז על כלום ולא כעס על שום חבר, כאילו מעצמו ידע שגם מה שכואב – עובר," אומרת רבא"ד. ובאותה נשימה היא מספרת ש"הרוח הסיעה ענן תפוח. צל הענן נפל על הבוסתן" וכל הרוגז נמחק. כמו בשיר השמיימי של אנדה עמיר:

על ענן כביש
רץ ענן חמור,
ועליו ענן איש
מנגן בענן כינור.
פתאום נושבת רוח,
מחמור נשאר רק צל,
האיש כולו נפוח,
ובידו מקל –
ואחר רגע קל
הכל עבר, חסל.

והשלישית והמשמעותית בתיבות התהודה שייכת לבריכה שבלב הבוסתן.

בריכה עתיקה התחבאה בלב הבוסתן,
ואותה חיפשה תמרי, וחיפשו גם עדן וגם מעין.
כל החורף נקוו בבריכה מי הגשמים,
ובאביב טבלה בפרחים – סגולים, צהובים, אדומים.
בקיץ חלמה על מים כל הימים,
ובסתיו כמו עכשיו, השתכשכו בה מי יורה חומים.

ראב"ד מתארת את השתנות הבריכה לאורך השנה ואצל מאיה שלייפר היא משתנה מאיור לאיור:

מאיה שלייפר, ארבעה פרטים מאיורי "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד. גלגולה של בריכה.

חגיגת ההשתנות הפלאית (מה שמשתנה, על פי המאגיה, יכול גם לגרום לשינוי) מובילה עד לבריכה הנפלאה של ביאליק; פיסת טבע, ילדות, חלום ויצירה, שבתי שיר שלמים מוקדשים להשתנותה: בבוקר, בליל ירח, ביום סערה, עם שחר… את השירה כולה אפשר לקרוא פה. זאת הפתיחה:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.

התכוונתי לקטוע את הציטוט ב"חלום עולם הפוך", כי בבריכה החולמת של ראב"ד אין דגי זהב. אבל כשרפרפתי על פני הבריכה הרחמית עד כדי אולטרסאונד של מאיה שלייפר, ועל פני השועל המשוכפל (שלייפר בחרה לצייר את מעשיו בו זמנית) נראו לי השועלים המשוכפלים כדגי זהב באפלולית בין הערביים שאופפת את הבריכה. אני מקטינה את האיור כדי לחלוק את התעתוע:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

והנה גם האיור הנפלא מכולם. לחצו להגדלה:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

שלייפר מאחדת שמיים וארץ כמו בשירה של לאה גולדברג: חתיכה של שמיים/ מצאתי ברחוב,/ … חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה. (מתוך "מה עושות האיילות"). הערב יורד על הבוסתן והבריכה עדיין תכולה וקורנת כמו סוג של הגיגית, מצרפת טבע, חלום ומשחק; אם תבחנו פעם נוספת את ההשתקפויות ההפוכות של הילדים, תגלו שהן מחופשות לבעלי חיים כמו בפורים: קוף, אריה וציפור כנף.

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד (תקריב מסובב)

השועל על פי עדותה של ראב"ד, אמנם חושב את הילדים לגורים משונים, אבל התחפושות לא שייכות לתחום המטמורפוזה אלא לתחום המשחק. הטבע מעורר את הדמיון והיצירה.

הֶרְמזים מושתלים יכולים לצאת יומרניים ומאולצים, או סתם מגניבים באופן שטחי ומעל לראשם של הילדים (כמו הבדיחות בסרטי אנימציה אמריקאיים). ההדהודים שעליהם אני מדברת אינם מעל לראש וגם לא מתחתיו. הם מטעינים את הטקסט בשכבות ומרחבים. הם השורשים התרבותיים שמזינים אותו בצד נופי הגליל. הלוואי שיוצרים רבים יותר לילדים יניחו למטען התרבותי שלהם לחלחל ליצירה.

ועוד משהו:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

.
הסוף הטוב נשחק מעט בקצוות, (לפחות לבעלי ראדר של עצב ובדידות כמו שלי). בתחילת הסיפור נראה שרבא"ד גוזרת גזרה שווה בין גור השועלים לגורי הילדים: כל אחד מהם גר בבית גידול משלו, וכל אחד מהם סובל ממצוקה זמנית של ריב או של קוץ.

סיום שמוליקיפוד. איירה שושנה הימן. בשום מקום לא רואים את אמא ואבא של גדי.

אבל בסוף הסיפור חוזר כל ילד לחיק משפחתו ורק השועלון נותר בבדידותו כמו גדי אחרי שנפרד משמוליקפוד. אמא ואבא של גדי לא נראים בשום מקום. וגם לשועלון נותר רק לחלום על חברים דמיוניים. וכמו שאמר עגנון בשעתו, "אין כאן משום נחמה גמורה."

*

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.
זה שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.

גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.
אָדָם הוּא רַק אָדָם,
הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.

אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,
לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר
קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ
לְלֹא קשִׁי נִכָּר.

אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר
מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:
שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.

(נתן זך)

*

עוד באותם עניינים:

על לשבור את החזיר מאת אתגר קרת ודוד פולונסקי

על מעיל ושמו שמואל, מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

ובלי שום קשר

Read Full Post »

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנְטַנָּה הָיְתָה בֶּאֱמֶת קְטַנָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנָּה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם…

כך נפתח ספר הילדים החדש מאת אתגר קרת ותמי בצלאלי. והפעם, אפילו יותר מתמיד, מדובר בדיאלוג. הספר הוא סך כל ההסכמות, הפערים והמחלוקות בין המילים לאיורים.

תקציר? כדאי.

הממלכה הקטנטנה היא בת ארבע נפשות: מלך טוב לב ויועץ חכם שמתגוררים בארמון ושני פשוטי עם שעובדים בשדות התות. האיזון מופר כשאחד מפשוטי העם מתאהב בעלמה פרועה וחייכנית ומקים משפחה בארצה. חברו המתגעגע מגיע לביקור ונשאר כדי להשגיח על התינוק. בלי נתינים אין ממלכה, ולפיכך עוזב היועץ החכם את הארמון והופך לפשוט עם. אלא שגם הוא וגם המלך סובלים מבדידות עד שהמלך מוותר על כתרו ומצטרף אל חברו בשדות התות. הארמון הריק הופך לאתר היסטורי. והשניים עורכים סיורים בין חדריו ומספרים לתיירים על המלך טוב הלב והיועץ החכם שחיו שם.

*

  1. עיגולים ומשולשים

הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנְטַנָּה, כך נכתב בגב הספר, הוּא סִפּוּר אַגָּדִי שֶׁל אֶתְגָּר קֶרֶת עַל בְּדִידוּתָם שֶׁל שַׁלִּיטִים וּנְתִינִים, וְעַל הָאשֶׁר שֶׁחֲבֵרוּת בֵּין שָׁוִים מַעֲנִיקָה לִבְנֵי הָאָדָם. והאיור הבא אמנם מגבה את הכתוב:

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

.

זה רגע של משבר בעלילה. המלך זה עתה גילה שנשאר בלי נתינים. הסוף הטוב עוד רחוק, אבל האיור כבר מנחש אותו. כשתמי בצלאלי מחליפה את העיגול הריק של הכתר הנופל בעיגול המלא והיציב והגדול והמתוק של עוגה, היא מציירת את הנדיבות והנחמה שבחברות.

היועץ שלה מושיט למלך משולש עוגה במקום אחד ממשולשי הכתר. התות ה"משובץ" בפרוסה מקביל לאבן האודם המשובצת בכל משולש של הכתר.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת (פרט)

במרכז הקומפוזיציה ניצב פסנתר כנף פתוח. בזווית החדה הענקית שלו מהדהדים חילופי המשולשים, וגם תנועת הנתינה, המרחב שפותחת החברות. שלא לדבר על הכרים הרבים שכמו יוצאים מראשו של היועץ, גודשים את הספה ומתגלגלים מתחת לפסנתר אל הכתר בתקווה לרפד ולרכך את נפילתו.

*

  1. חושך על פני תהום

לכאורה – זמשצ"ל ("זה מה שצריך להוכיח", כמו שהיינו כותבים פעם בשיעורי גיאומטריה), הציור מגבה את הטקסט. אלא שזה רגע די נדיר. בשאר הספר, תמי בצלאלי (בעידודו של אתגר קרת, או לפחות בהסכמתו) עושה מה בראש שלה.

מה זאת אומרת? הרבה דברים:

הקטנטנוּת הזאת שנשמעת כה חמדמדה ודמיונית בסיפור, נהיית קונקרטית ומעט מאיימת באיור. כאילו קרת שכח להזכיר שהממלכה הקטנטנה מתקיימת בעולם של ענקים נסתרים. חפצי הענק שלהם מעופפים כמו מטאוריטים בחלל הדף ומאיימים למחוץ את הקטנטנה (ותיכף נגיע גם לזה). וגם כשלא, עדיין יש בעצם נוכחותם מין תזכורת עמומה ומעט מאיימת לזעירותם של הגיבורים.

לא רק התותים ענקיים, גם מברשת השיניים והמסמר מימין. איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

.

וזאת רק ההתחלה. הסיפור של אתגר קרת הוא לא רק קטן ונחמד אלא גם יציב ומסודר עד כדי מתמטיות. הוא בנוי כמין משוואה (שניים-שניים) שהאיזון שלה הופר, ואחרי שורה של צעדים ותלאות מושגים איזונים חדשים: פשוטי העם יוצרים רביעיה משלהם ביחד עם האהובה והתינוק. המלך ויועצו מנסים פיצול כדי לשמור על איזון, ומסיימים במשוואה חדשה: המיתוס המלכותי לעומת החברות הארצית. התשוקה לזוגיות, רומנטית וחברית כאחת, מוטמעת כבר בשם הספר, בשלל זוגות האותיות המאכלסות אותו: "הממלכה הקטנטנה". ממש תיבת נוח אותייתית.

האיורים לעומת זאת הם ההפך הגמור. רבים מהם נראים כמו דברים שרואים מחלון בית מעופף בעיצומה של סופת ציקלון (לא דימוי בעלמא אלא זיכרון קונקרטי מ"הקוסם מארץ עוץ"). למשל:

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

ארבעה פריימים שדגמתי מסופת הציקלון של "הקוסם מארץ עוץ" (1939)

וגם מעבר לחפצים המתעופפים, הקרקע רועדת. קחו למשל את האיור הבא. הספר שעליו נמצאת הממלכה הקטנטנה מצויר מהזווית הכי גלית האפשרית, שכמו הופכת את "אדמתה" לאחד מאותם דגלים-סרטים המתנפנפים ברוח בראש האיור. וגם זה אגב החזיר אותי לקומפוזיציות המתנפנפות והנוטות של דורותי בבית הנישא בסופת הציקלון.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

דורותי בבית המתעופף בסופה, מתוך "הקוסם מארץ עוץ" (1939)

.

שלא לדבר על הסימניות האלה (המשוננות כמו צעיפו של הנסיך הקטן), שמשתרבבות מן הספר בתמימות. מה יקרה אם אחד הענקים הנעלמים יחליט להפוך דף עם כל ההשלכות?

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

צעיף הסימנייה של הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

*

  1. שני מלכים טובים

ולא במקרה נזכרתי בנסיך הקטן. תמי בצלאלי היא שזימנה אותו לספר, גם מטעם הממלכות הקטנטנות וגם מטעם הבדידות והידידות (צעיף הסימניה שלמעלה לקוח מ"נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב"). אבל כיוון שגיבור סיפורנו הוא מלך, ניזכר רגע במלך של הנסיך הקטן. למלך הזה שגלימתו מכסה את רוב הכוכב הקטנטן שלו אין אף נתין (מלבד עכבר זקן שאותו שומע לפעמים בלילות), ולפיכך הוא שש לבואו של הנסיך הקטן. "האח, הנה נתין!" הוא קורא. בהמשך הוא טוען שכל היקום סר למרותו, אבל עד מהרה מתברר שהוא מקפיד לתת רק "פקודות הגיוניות". כלומר, הוא מוכן לפקוד על השמש שתשקע, אבל רק בשעה שבע וארבעים בערך, שבה היא שוקעת מעצמה. הוא מפציר בנסיך הקטן להישאר בממלכתו כנתין, וכשהוא נוכח שאין לו ברירה אלא "לפקוד" עליו להמשיך בדרכו (כיוון שהוא נחוש לעשות זאת בכל מקרה) הוא ממנה אותו לשגרירו…

הדבקות בפקודות הגיוניות היא הנסיון המגוחך והנוגע ללב של המלך הבודד לחפות על חוסר האונים שלו. סנט אקזופרי בחמלתו, משתף פעולה ומייחס אותה לטוב לבו. וגם אתגר קרת חוזר ומזכיר את טוב לבו של המלך הבודד שלו. ודומה שתמי בצלאלי מקבלת את גרסתו. כשהנתין האחרון מבקש לעזוב את הממלכה, אומר קרת (סופר החצר של המלך): "היועץ התלבט מעט אבל המלך טוב הלב היה נחוש בדעתו לאשר את בקשתו של נתינו היחיד…" ובצלאלי אמנם מציירת בשפת הגוף של השניים את הסתייגותו של היועץ ונחישותו של המלך. אבל כשמרחיבים מעט את המבט ומציצים בתמונה המטושטשת התלויה על הקיר מעל לראשו של הנתין, רואים את התפוח המפולח בחצו של וילהלם טל – ולמי שלא זוכר, זה קרה במאה ה14: וילהלם טל, איכר שוויצרי וקלע מצטיין סירב להשתחוות לכובעו של שליט עריץ ואולץ לירות חץ בתפוח שהוצב על ראש בנו. בהמשך הפך טל לסמל חופש וסיפורו הוביל להתקוממות עממית ולעצמאות שוויצריה.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת (פרט)

זה "חוסר טקט" מצד המאיירת לתלות ציור כזה מעל ראש הנתין. התפוח המפולח מרחף כמו סימן שאלה מעל לרגשות המוצהרים. וזו לא הפעם היחידה אגב, שהיא מדברת בציורים מעל לראשם של הגיבורים (כמו שעושה אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי שלו). כשהמלך עומד לאבד את ממלכתו, היא תולה ציור של ספינה טובעת מעל לראשו…

וזה לא עוזר שהספר מלווה בתותים ענקיים שמזכירים לכולם את שדות התות הנצחיים של הביטלס, עם השורה החוזרת Strawberry fields, Nothing is real…

*

  1. כמה מלכים צעירים

ואם כבר מדברים על התותים, הם מופיעים גם על החותם הגדול של המלכות הקטנה.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת. (פרט מתוך כפולת השער הפנימי של הספר).

.

החותם של בצלאלי כל כך גדול שהוא מגיע לעתים למחצית מגובהם של הגיבורים. הוא מופיע לכל אורך כל הספר, והוא ללא כל ספק (לפחות בלבי) מחווה לבן המלך והעני של מרק טווין  "בן המלך והעני" עוסק כזכור בחילופי זהות בין נסיך ופשוט עם ובידידות הנרקמת ביניהם, ו"החותם הגדול" ממלא תפקיד חשוב בעלילה, כשהוא נעלם בתחילת הספר, וחוזר ומופיע בשיאו כדי להציל את הנסיך ממאסר ולהשיב לו את מלכותו.

בן המלך של "בן המלך והעני" הוא דמות היסטורית, המלך אדוארד הששי בנו של הנרי השמיני, שהוכתר בהיותו בן תשע ומת בגיל חמש עשרה. באחרית דבר טוען טווין שימיו כ"עני" הפכו אותו למלך טוב וחומל. הבקיאות שלי בהיסטוריה לא מאפשרת להתמודד עם טענתו, אבל גם קריאה חפוזה בויקיפדיה כבר מעוררת אי אלו ספקות.

וכך או אחרת – מותו ללא עת נוסך עוד טיפה של תוגה באיורים.

אדוארד הששי, מלך אנגליה, סביבות 1546. ואם כבר מדברים על מלכים צעירים, חותם התות העלה בדעתי גם את תות ענח' אמון עוד מלך צעיר שהוכתר בגיל תשע (!) ומלך עד למותו המסתורי בגיל 19.

*

  1. כמו בחיים

אז מה רציתי להגיד? שמצד אחד – סיפור סדור חיובי וחינוכי (לא רק במסר הכללי הפשוט כמו פתגם בספר זכרונות, על הידידות שעדיפה על בדידות בארמון זהב. גם מבחינה מגדרית וחברתית זה ספר מודע וערכי, מפשוט העם שבוחר לטפל בתינוק ועד פשוטי העם שמשחקים שחמט במקום לעמול בשדות התות…) ומנגד, רסיסי הסבטקסט המבליחים כמו חפצי הענק מן החלל החשוך המקווקוו.

בספרי ילדים אין סבטקסט. הוא מנוכש בדרך כלל לטובת הפשטות. ואם הוא בכל זאת משתחל הוא בדרך כלל מפורש (סבטקסט מפורש זה תרתי דסתרי, אבל חי וקיים. חנוך לוין עשה צימעס מהאמנות הזאת). וזה הפלא בספר הזה. הסבטקסט הפתוח לפרשנות, זה מה שעושה אותו לכל כך נועז ומלא כבוד ומקום לבני אדם צעירים שקוראים להם ילדים.

*

והערה אחרונה. תמי בצלאלי נסכה לא מעט תוגה וחרדה בספר, אבל היא גם זו שבחרה לצייר אותו כמשחק ילדים, שבו אפשר להחליף כל הזמן דמויות ותפקידים. והיא גם ציירה אחרית דבר משלה ו"הסתירה" אותה בכריכת הספר…

כריכת הממלכה הקטנטנה. איירה תמי בצלאלי.

*

עוד באותם עניינים (מבחר אקראי)

על איורי הנסיך הקטן

על "האריה של אלן" של קרוקט ג'ונסון (ספר גאוני)

על "מעיל ושמו שמואל" של דרור בורשטיין ואפרת לוי

הזנב והלב – או – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

יש לי משהו עם אוטיסטים

על האיורים של דוד פולונסקי ל"ברמלי"

*

ובלי שום קשר: אמי היקרה ורבת הפעלים כתבה ספר על תולדות המשפחה. כולכם מוזמנים בחום להשקה של "הגדת רות"! לחצו להגדלה

Read Full Post »

לא זוכרת מתי השתמשתי במילה הזאת לאחרונה, אם בכלל. יש בה משהו מחייב מדי וגם מתבדל. גאוני לא אופפת אותך בקסם כמו נפלא או נהדר; היא שומרת נגיעה. אבל מילים הן כמו חתולים. הן באות והולכות כרצונן, והיא פשוט צצה ליד הספר (לבד, וגם בצד מילה כמו קפקא, אפילו יותר מחייב). וכמו שהמטפלת שלי היתה אומרת, "מה שעולה ראשון זה הנכון". כך שלא נותר לי אלא להסביר, כלומר להבין, אלה מילים נרדפות, איך "האריה של אלן", ספר ילדים רזה ועשיר, צלול ומצחיק, נוגע בעצבונות שאין להם גיל.

כריכת

כריכת "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון (הזכור לטוב מ"אהרון והעיפרון הסגול", אבל אם תצפו לעוד אהרון, זה יסתיר לכם את אלן). תרגמה יפה מאנגלית, מאירה פירון.

.

על רגל אחת, מדובר בסדרת מפגשים בין ילדת גן בשם אלן לאריה הבד שלה. אלה בעצם תסריטים, תריסר מחזות קצרצרים שמתרחשים בחדרה של אלן וכתובים בצורת סיפורים. זה הסיפור הראשון:

.

1

2

3

*

אלן והאריה שלה הם שני הפכים: אלן חברותית ודברנית מלאה רעיונות, יוזמות ודמיונות, ואילו האריה שלה קצת מדוכדכך ונמנע, מציאותי עד כדי משבית שמחות.

"… את אִיָה קבלתי עוד בהיותי פעוט. ייתכן שבצעירותו הוא זקף את ראשו, אבל עד שהתחילו הסיפורים להיכתב צווארו כבר היה שמוט. כך זכה במזגו העגמומי."

(מתוך The Enchanted Places האוטוביוגרפיה של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין, בתרגום חופשי שלי).

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

כמו אישיותו של איה גם אישיותו של האריה של אלן נגזרת מן האנטומיה שלו, ואפילו ביתר פירוט: מדובר באריה בד – מפוטם בכותנה, אפאטי, שרוע שלא לומר סרוח על הרצפה. ג'ונסון הסופר קורא מאפיינים פיסיים כמטפורה לתכונות נפשיות (בדומה למה שמעולל אנדרסן בחייל הבדיל). ואילו ג'ונסון המאייר מוסיף נופך משלו, כשהוא מצייר את אלן עם הפנים לקורא, לעולם, לעתיד, בעוד שהאריה מפנה את גבו.

הנמנעות של האריה ממומשת שוב ושוב במשפטים כמו, "האריה היה שרוע בנוחות ולא הפגין רצון לנסוע לאן שהוא או לזוז בכלל."

ואפילו יותר במפורש:

"הבעיה שלך היא שאין לך שאיפות," אמרה אלן. "אתה כל הזמן שוכב על הרצפה ואפילו לא זז. אתה אפילו לא מזיז את הפה כשאתה מדבר."

האריה של אלן אינו יכול להיות טורף, האנטומיה שלו מנטרלת את האפשרות:

"את בכלל לא מפחדת ממני, אלן," אמר האריה בקוצר רוח. "את יודעת היטב שאריה מלא כותנה לא יכול להיות רעב, והוא בהחלט לא טורף אנשים."

"אתה מלא, אז אתה לא יכול להיות רעב." אלן פרצה בצחוק גדול. "זאת בדיחה טובה. הבנת?"

האריה לא חייך.

זה מאד ארס פואטי (כלומר אמנות שמודעת לעצמה ועוסקת בעצמה) אבל הדיוק הרגשי והאינטלקטואלי שומר על הרעננות, וצובר עומק פסיכולוגי במין הפוך על הפוך.

כשהאריה מושך באפו ואומר, "אני בסך הכול צעצוע מבד, אין לי רגשות." זה גם פשוטו כמשמעו וגם המרירות הפולנית בהתגלמותה.

וכמו שעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, כך גם התקיעות המדכדכת – אפס יכולת להשתנות – הופכת לרגע ליתרון: כשאלן מבקשת מן האריה לשמור עליה ולא לעצום את עיניו, הוא מזכיר לה שמדובר בכפתורים, אי אפשר לעצום אותם. זה מאד מרגיע אותה.

כשהאריה לא מוזמן להצגה כי כל המקומות שמורים להורים, הוא מגלה הבנה:

"אני מבין," אמר האריה. "ובכל מקרה יש משהו אחר שאני צריך לעשות היום."

"אתה לא עושה כלום," אמרה אלן. "אתה רק שוכב על הרצפה."

"גם זה משהו." אמר האריה.

ובין אם הוא מנסה להקל על רגשי האשם של אלן או סתם להציל את כבודו, הפלגמטיות שלו מקבלת פתאום גוון חדש פילוסופי; הוא לא סתם רובץ בלי תוחלת. הוא אריה נמנע, פילוסופי.

*

הם חברים טובים, אלן והאריה שלה. הם משלימים זה את זה. הפסיביות של האריה משאירה את הבמה לאלן ולהמצאות שלה. ובו בזמן הוא מאפשר לה לבטא צד דכאוני ונטול תקווה, ההפך הגמור מתפקיד הילדה העליזה והיצירתית שהיא ממלאת בשקידה מדאיגה. "יכניסו אותך לכלוב ולא תוכל לצאת, ולא תוכל ללכת לשום מקום." היא מאיימת על האריה (אחרי שהזעיקה שוטר דמיוני לקחת אותו). "גם ככה אני אף פעם לא הולך לשום מקום," הוא משיב בעצב, בפיכחון.

ובמבט נוסף – זה לא רק האריה שלא הולך לשום מקום. גם אלן לא הולכת לשום מקום.  בכל הספר היא יוצאת רק פעם אחת, להשתתף בהצגה שבה היא מגלמת כוכב, ולא במובן המטפורי של זוהר ושליטה אלא להפך: "אני צריכה לעמוד בפישוק ולפרוש את הזרועות לצדדים," היא מסבירה. "זה מעייף מאד."

אלן הכוכב מתוך

אלן מדגימה עמידת כוכב. מתוך "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

"אני חושב שהקול שלי דומה להפליא לקול שלך," אומר האריה של אלן. הקול שלו הוא הקול שלה, כפשוטו וגם כמשמעו.

כי מעבר לתועפות הצחוק והדמיון אלן היא ילדה בודדה. בכל תריסר הסיפורים לא נכנסת נפש חיה לחדר. האמא מוזכרת אמנם פה ושם (במשפטים כמו, "זה לא ימצא חן בעיני אמא שלך." ולעולם לא להפך: זה ישמח את אמא שלך, או היא תהיה כל כך גאה בך). פעם אחת היא מבליחה מאחורי הקלעים כדי לאסור על אלן לשתף את האריה שלה בהצגה.

חלק מן המורכבות של הספר (ומן המקוריות והחוכמה) טמון בבחירה הלא שגרתית של ג'ונסון, ללהק צעצוע כנציג המציאות מקצצת הכנפיים. המשחק עם האריה הוא בעצם המשא ומתן שאלן מנהלת עם המציאות, ניסיונותיה העקשניים לגייס את המציאות להגשמת הפנטזיות שלה. והסוף ידוע מראש:

"אבל כשהנסיכה היפה [אלן] שחררה את הנסיך יפה התואר מחיבוקה, הוא הפך שוב לחיה מבד, ונפל אל רצפת חדר המשחקים והתגלגל מתחת לכבאית האדומה."

בפעם אחרת, כשאריה נופל מהרכבת (הוא מין אריה נפלן כזה, הוא נופל ונופל, וגם לטיק הפיסי הזה יש תחתית רגשית), אלן ממהרת להכריז שהוא ירד במנהרה. וזה לא רק משחק וארס פואטיקה אלא גם רציונליזציה ומנגנון הגנה, ניסיון למצוא מובן במציאות סרבנית ואדישה, לחפות על מה שאי אפשר לשנות, למצוא שלווה כמו בתפילה:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

*

"אאוץ'," אמר האריה, כשאלן הבינה סוף סוף למה המגרה לא נסגרת." האאוץ' הזה שבא בדיליי, היפוך הסדר בין סיבה לתוצאה – הוא מימוש מצחיק ומושלם של תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט (שאותה הסברתי כאן ולא אחזור על הדברים).

.

אלן היא ילדה מצחיקה. היא מצחיקה כשהיא זוממת להפוך את האריה שלה לטיגריס כשיהיה גדול (היא תגזור לו את הרעמה ותצייר עליו פסים והוא יצטרך רק לגדול קצת וללמוד לנהום). או כשמהירות הדמיון שלה עוברת את מהירות האור והאריה מתקשה להדביק את חילופי הדמויות המהירים. היא מצחיקה כשהיא משחקת איתו בחולה ורופאה: "אתה חולה מאד, אריה קטן," היא אומרת לו, "אתה חייב להפסיק לעשן." "את יודעת היטב שמעולם לא עישנתי, אלן," הוא עונה (וקולו נשמע עמום מבעד לתחבושות). "אתה כל כך חולה שאתה לא מבדיל בין בני אדם," אומרת הרופאה… וכן הלאה והלאה.

לפחות בפרק אחד (לא מגלה איזה, תקראו) צחקתי עד דמעות.

"האריה של אלן" הוא ספר מצחיק כמו שרק ספרים עצובים באמת יכולים להיות.

*

אלן היא אמנם ילדה והמנגנון הנפשי שלה הרבה יותר חשוף, אבל העצב שלה הוא אותו עצב שכולנו מרגישים כשהמציאות מתכחשת לפנטזיות שלנו. הבדידות היא אותה בדידות, השיממון אותו שיממון, וגם האומץ. לא רק ילדים מחפשים משמעות במציאות לא מובנת. ואם לא משמעות, לפחות אשליה של שליטה.

וזה מחזיר אותי ל"אהרון והעיפרון הסגול". אהרון יותר מופשט ופנטסטי, אלן יותר ריאליסטית ופסיכולוגית, אבל בשני הספרים מצליח ג'ונסון לתרגם בדידות לצורה אמנותית. בשניהם הוא מפגין את אמונתו המוחלטת בדברים שאנשים בודים מלבם. רק הציור מאפשר לאהרון למצוא את חדר השינה שלו. וכשהאריה של אלן מנסה לטעון שהפחדים שהיא מדמיינת אינם קיימים, היא מתקנת אותו בתקיפות: "בטח שכן, כרגע אמרתי לך שהמצאתי אותם בעצמי… אז אני אמורה לדעת, נכון?"

מתוך

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול" – גם אהרון מפחד ממשהו שהמציא… כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

ויש בזה מן הפלא שעוד לא ירדתי לחקרו, שלא רק המציאות יוצרת את התודעה (למשל רפיסות של צעצוע בוראת אריה מדוכדך), זה פועל גם בכיוון ההפוך: רפיסותו של הצעצוע מממשת את הקול המושתק של אלן, כאילו העולם הפרוזאי האובייקטיבי עובד בשירות התודעה.

*

ובשולי הדברים – העושר לבדו לא היה מזמן את המילה ההיא מהכותרת לולא היה אצור במבנה כל חמור ומינימליסטי עד כדי נסיינות (זה מה שגרם לי לחשוב קפקא/ בקט/ יונסקו). עוד קצת פירוט – למטה בתגובות. זה רק אפס קצה אבל נשבעתי לא להאריך.

*

עוד באותם עניינים (ומהם אותם עניינים, ילדות בודדות או שמא ספרים על-גיליים?)

על "גורילה" מאת אתוני בראון

על "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

למה אני כל כך אוהבת את "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה

מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות)

זכרונות עתידניים

הגמד חוטם ואני

*

Read Full Post »

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

e

1r

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

לגמרי במקרה יצאו לאחרונה שני ספרים נהדרים על מעילים קרועים. תכננתי פוסט משותף בשם, "שני מעילים קרועים" אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שהם שונים מדי. מוטב שיביטו זה בזה רק מזווית העין.

וראשית המעיל הקרוע של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנלבב של נתן אלתרמן (מי שזוכר בעל פה מוזמן לדלג על המילים).

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

מיידיש, נתן אלתרמן

החיט עוסק בחיִט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – והמעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –
נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.

ביילה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם ביילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת –
הבטנה כבר מתעופפת?

ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!

חיה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.

ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.

וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!

פעם פרץ, – לא טפש, –
בא ערום, ומעיל לא יש…

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער
לשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.

איור, בתיה קולטון, מתוך

כריכת הספר. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

.

  1. המגילה

על הכריכה, תמונה קבוצתית מאחורי סרט מדידה מגולגל שנפרש למגילה עם שם הספר.

הסרט הוא התמצית הפיוטית של הסיפור. יש בו גם חייטות וגם מדידה, כלומר גדילה, וגם גלגול במובן מטמורפוזה, מסרט מדידה למגילה.

גם הטקסט בדף השער שומר על הפיתול המגילתי:

01

ובאיור הפותח, שוב תמונה קבוצתית, הפעם על גליל אריג שנפרם. עוד סוג של מימוש המטפורה, זה "סיפור בדים" שנגולל פה, אומרת המאיירת, פשוטו כמשמעו, וגם במובן בידיון.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. העז

זוכרים את הסיפור על היהודי העני שמתלונן לפני הרב על הצפיפות הבלתי נסבלת בביתו? הרב מייעץ לו להכניס לשם גם את העז, וכשהוא חוזר ומתלונן שהעצה לא עזרה, הוא מתבקש להוציא את העז וחווה רווחה ושמחה.

גם קולטון כמו הרב, מוסיפה עז למשפחה המצטופפת בלאו הכי, אבל בשונה מן הסיפור היהודי היא לא מעלה בדעתה להוציא אותה. קולטון, לפחות בספר זה, היא מאיירת-במאית. ולָעֵז בזקָנה הצחור ועיניה הבולטות, בקצה אפה הוורדרד וחיוכה הספק-תם-ספק-אירוני, יש תפקיד משלה בסלפסטיק המלודרמטי של האיורים.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. קולטון הופכת את השיר לתיאטרון.

בתמונת הכריכה (הראשונה בפוסט) החייט ספק מראה את המעיל, ספק מניף אותו בגאווה של מטאדור מול כל החבורה, ובייחוד מול העז, התחליף הביתי הקומי לשור מן הזירה. והיא אמנם תיהפך לשור זועם אחרי שהמעיל ישוסע.

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

אבל מה בעצם העלה את העז באוב של קולטון? אולי הגדי בתחילת השיר. "כאן המעשה נפתח –/ לא בגדי לבן וצח", כתבה קדיה (כלומר אלתרמן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו; למי שרוצה, כאן יש טעימות משלושה תרגומים). קדיה חשבה מן הסתם על הגדי משירי הערש היהודיים; רגע קודם הוזכר "תינוק בעריסה" והיא ממהרת להבטיח לקוראים, שלא שיר ערש בידה, להפך!

אצל קולטון אין חשש לשיר ערש. העז היא בת לוויתו של האב. הוא משוחח איתה בזמן שהוא גוזר. "לא בגדי לבן וצח," כלומר, לא סיפור מעולמך, הוא אומר לה, אלא מעולמי שלי.

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

חלק גדול מן ההנאה נגרם על ידי על ידי הפרשנות הקונקרטית עד אבסורד של בתיה לטקסט (כמו "המחשה", רק בחֶזקה). כשקדיה שמה בפי האב את הזעקה, "האזיני ארץ ארץ" בתיה מציירת אותו שרוע על גחונו ומדבר ישר לארץ.

כבר אמרתי שזה ספר מאד מצחיק?

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

ואפשר להכביר דוגמאות: אם המעיל לוחץ במותן סימן שגדליהו-קוטן הוא זללן (מה שנקרא בידיש פרעסער). כששמריהו-לייזר מרים ידיים ו"נתפקעו השרווליים," הוא לא סתם מרים אותן, זה חלק ממשחק ההנדס אפ. וכן הלאה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. בהמשך לפתגם היידי, כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

*

  1. עיירה יהודית

די להציץ בהקדשה, "לאמא מלכה ואבא קלמן מבתיה", כדי להבין כמה קולטון מחוברת לעיירה. (פעם מנתה באוזני את שמות הילדות החביבים עליה: אנדה, פניה וקדיה). העיירה נוכחת בצבעוניות המעט קודרת של האיורים ובפרטים הזרועים בתוכם: אם זה המטאטא-רובה מן הפתגם היידי שהונצח בשירו של איציק מאנגר, "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", או בעלי חיים כמו עז ואווזים (שהחזירו אותי לילדה אילת). או החביות עם הילדים שהחזירו אותי לשיר אחר של קדיה, "מעשה בחבית", על חבית שמשמשת מקלט ומחבוא לכל ילדי החצר.

איור, תרצה טנאי.

איור, תרצה טנאי. "רוצה אילת עם האווזים לנדוד,/ עד שהיום יחשיך מאד מאד" (ומי יודע אם ה"תלתלים כאש" לא זלגו מן הילדה אילת אל יחיאל פרץ).

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. מימין, איור לעליבבא וארבעים השודדים 1913

ובו בזמן קושרת שורת החביות גם בין הילדים לשודדים מסיפור עליבבא. מי יודע מה יעוללו ל"זהב הפרוויים" של המעיל. בצד העיירה היהודית, מוצפנים בדי-אן-איי של האיורים ריבוא ספרי ילדים. טביעות אצבעותיהם של תעלולני העבר, מטיל אולנשפיל ועד מקס ומוריץ, נמצאות בכל מקום.

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

והנה עוד קונקרטיזציה מלבבת עד כדי מימוש המטפורה. "הבטנה, הוי, מתעופפת!" פשוטו כמשמעו. (גם פה חלפו בשמי-ראשי אווזים אחרים, ממקס ומוריץ ועד לברון מינכהאוזן).

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. ריאליזם ומשחק

בחישוב זריז עברו חמש עשרה שנה מרגע שהמעיל נמסר לגדליהו ועד שנפל לידיו של יחיאל-פרץ. אם בתיה היתה דבקה במציאות, הילדים היו גדלים ללא הכר, בגדיהם היו מתחלפים באופן מבלבל (או אפילו עוברים מילד לילד וגונבים את ההצגה מן המעיל). מזל ש"גלגוליו של מעיל" נהנה מאזרחות כפולה; אף שנולד בעולם המציאותי של העיירה, הוא שייך למסורת העתיקה של שירי המשחק מסוג חד גדיא, ורבים משירי אמא אווזה. מדובר במין "שיר צביר" בתשליל: אם שיר צביר קלסי צובר משהו בכל בית, וכאן נגרע משהו מן המעיל עד שנשארים רק חורים.

כדי לשמור על חדוות המשחק קולטון לא משנה את הילדים. כמו דמויות שמצוירות על קלפים הם רק נערכים כל פעם באופן חדש.

כולם? לא. התינוק דווקא גדל. לא בחמש עשרה שנה אולי, ועדיין; התינוק מספק את מרכיב הגדילה, והקורא הוא שאמור להחיל אותו על שאר הדמויות. זה תחביר איורי שבור, חשוף, פתוח לקורא, ומכיוון שמולדובסקי השתייכה לזרם המודרניסטי בשירת היידיש (בצד משוררים נפלאים כמו יעקב גלאטשטיין, משה-לייב הלפרן ואפילו איציק מאנגר שרקד על שתי החתונות) היא היתה מתענגת מן הסתם, על הבחירה האיורית.

מבחר שלבי גדילה. איור, בתיה קולטון, מתוך

התינוק דווקא גדל. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. יחיאל-פרץ
כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך

כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

וזה מוביל אותנו ליחיאל-פרץ שכשמו כן הוא, פורץ גדרות וגבולות, כולל מסגרות הקומיקס שנעלמות ברגע שהוא מקבל את הבמה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. (המעיל עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו)

.

פרץ של קולטון מזיק למעיל עוד לפני שהוא עובר אליו באופן רשמי. הוא אחראי לפקיעת השרוולים ולאובדן הכיסים, אבל רק כשהמעיל מגיע לידיו מתחילה החגיגה האמיתית; אצל קולטון הוא לא סתם תולש את השוליים, הם משמשים כשמלה ונתלשים תוך כדי ריקוד, ומתגלגלים עד מהרה בצעיף של כלב. והוא לא סתם נוקב חור בברך, הוא גוזר ממנה רטייה של פירט. הבגד עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו, אלא שפרץ הוא לא סתם ונדליסט חסר מורא, אלא גם ממשיכו של אביו החייט. לא בכדי הוא מחזיר את המעיל לאימום כדי לגזור אותו מחדש. אלא שהבגד העכשווי, שלא לומר העתידני, שהוא מעצב, כולו חורים וקרעים. לא רק שהוא לא מנסה להסוות את הקרע והחסך, הוא בוחר להחצין אותם ולשחק בהם. כמו אמני המודרניזם הוא קורא תגר על נורמות וצורות שהתיישנו; כמו הדאדאיסטים הוא מכתיר את העז ומערער על הסדר הקיים, הוא מזדהה עם השבר של הקוביזם והקולאז', וחי את האלימות והתנועה המתמדת של הפוטוריזם. פרץ הוא ילד-מודרניסט שמשקף מציאות חשופה, סימולטנית וקקפונית, אבל מלאה שמחת חיים, בזכות האהבה של קדיה מולודובסקי.

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה==)

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה)

בדרך כלל לוקח זמן עד שיצירה כלשהי הופכת לקלסיקה.

אני מהמרת על האיורים של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל".

*

עוד קדיה מולודובסקי: על הילדה אילת, וגם – בדיוק כפי שזכרתי 

עוד בתיה קולטון: על המסע אל האי אולי ויש גם ההמשך. וגם קולטון וביאליק והילדות שלי

עוד מספריית נח (המעולה) על מר גוזמאי וירמי פינקוס

עוד גזירות ושברים

יוקו אונו ויחיאל פרץ?

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האם אפשר לפרום זכרונות?

*

והיישר מספריית גן לוינסקי:

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסוף השבוע האחרון של חודש דצמבר תיערך תערוכת המכירה השישית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותתקיים השנה ב- 30-31.12 במתחם סוקה (מכון שפילמן לשעבר, קרית המלאכה). 

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה חמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות.

בין האמנים המציגים: ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, גבי קליזמר, עילית אזולאי, דוד עדיקא, יאיר ברק, בועז אהרונוביץ, לארי אברמסון, זויה צ'רקסקי, אוהד מטלון, דנה יואלי, נטליה זורבובה, טליה קינן, שחר יהלום, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, טליה רז, נורית ירדן, יונתן גולדמן, ליהי תורג'מן, יונתן אולמן, אביטל כנעני, שירה גלזרמן, Know Hope, הילה בן ארי, אורלי סבר, זוהר גוטסמן, חיימי פניכל, יעל בלבן, מיכל בראור, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח.

אשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות-

https://www.facebook.com/events/1379007762143753/

מקווה לראותכן/ם בתערוכה,

דפנה ליכטמן

Read Full Post »

Older Posts »