Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘איור אחד נפלא’

בעצם רציתי לכתוב על הקשר בין היְלָדוֹת בציורים של בלתוס לילדות בצילומים ובכתובים של לואיס קרול. וכמו תמיד, כיפה אדומה שכמותי, ירדתי מהשביל לקטוף פרחים.

הנה אחד מהם. חלום בהקיץ של צייר לא ידוע, משנות השבעים של המאה התשע עשרה.

חלום בהקיץ, צייר לא נודע, שנות השבעים של המאה התשע עשרה

חלום בהקיץ, צייר לא נודע, שנות השבעים של המאה התשע עשרה

ילדה בוהה בריק. משני צדדיה רובצים בעלי חיים; הכלב הוא מעין הד שלה, בצבעוניות הלבנה-ערמונית שלו, באוזניו המקבילות לתסרוקתה ובכפתו ההפוכה כמו סוליית נעלה. החתול מתבדל מעט (כדרך החתולים) על כריתו. לפניהם רצפה בצבע חול, כמעט ריקה למעט חוברת דקיקה ושטוחה ופקעת צמר שהתגלגלה.

מאחורי גבם לעומת זאת, הכול דחוס ומגובב כמו בוידם או מחסן. ערבוביה של חושך וחפצים קטועים (על ידי הפריים ועל ידי חפצים אחרים) מתרוממת כמו נחשול שמאיים לגרוף אותם. פיתולי הקש של כסא הנדנדה הקטוע מזכירים סימנים אלכימיים ובדלי הגבעולים הכהים כמו שרבוטי דיו רק מדגישים את איכות התת מודע של התפאורה.

וזאת רק ההקדמה, כי הרגל המורמת של הילדה יוצרת מעין צללית של ארנב מאחורי גבה (הרבה בזכות החותלת השחורה שהתרופפה וניתקה מעט מנעלה). זה מובהק יותר ככל שמתרחקים. הנקודה המבהיקה על הנעל מסמנת את העין שלו.

187

הפרוותיות של השמיכה מחזקת את הארנביות (סילואטה+פרווה=ארנב), אבל כשמביטים בשמיכה פעם נוספת מתגלים בתוכה ארנבים נוספים. ובעצם, השמיכה כולה היא מעין ארנב ענקי שרובץ מאחורי הילדה (בפרופיל, פרצופו כמעט נוגע בחתול), כולל שתי אוזניים ועין עצומה, מופשט וברור כמו צורות שרואים לפעמים בעננים.

התאפקתי לא לקרוא לפוסט הזה "ארנבים" או אפילו "ארנבים בהקיץ". זה כמו לרתום את פתרון לפני החידה; זה חושף אותה טרם זמנה, מפזר את העמימות וההשהייה, את תחושת החלום בהקיץ של משהו שאיננו וישנו בו בזמן, של ריק והיבלעות, שהחזירה אותי ללואיס קרול. לאליס שלו, לחלום בהקיץ שמתחיל בארנב, ויש בו חתולה ממשית בשם דינה וחתול מתבדל ונעלם (כמו ענן ארנבי), ואפילו כלב בתפקיד אורח. הצייר לא ידוע. אפילו לאומיותו לא ידועה, רק התאריך ידוע, סביבות 1870. רפתקאות אליס בארץ הפלאות יצא ב1865.

18Cheshire_Cat_Tenniel
*
עוד חלומות בעיר האושר

חבל טבור מזהב – על חלומות המלך הצעיר של אוסקר ויילד

המחאה והחלום של בתיה קולטון

קורסאווה חולם על ואן גוך

אנטומיה של חלום (עוד פוסט שהתחיל מבלתוס)

האישה שרצתה להיות מלך

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (נעדר, נעדר) על "לילה בלי ירח" של אתגר קרת ושירה גפן

*
ואי אפשר להגיד ארנבים בעיר האושר, מבלי להזכיר את תום זיידמן פרויד ואת סדרת הפוסטים על ספר הארנבות המופלא שלה. למשל זה.

*
ובשולי הדברים – עוד משהו חלומי: אני לא מכירה את מירב בן דוד, מעולם לא פגשתי אותה, אני סתם מנסה לתקן קצת את העולם שלא איכפת לו על פנינים שנעלמות בין סדקי הרצפה. ועכשיו זה לא רק אני. שניים מן האנשים שהלכו למופע בעקבות מה שכתבתי עליו, חזרו לספר איך היה:

"הייתי שם אתמול," כתב מגיב בשם מ. "ואני רק מצטער שאין תאריך נוסף להצגה כדי שאוכל לשלוח את כל ידידי ומוקירי זכרי. קסם אמיתי."

ו"הופכת צדפים" כתבה, "… מופע מהפנט. קשה להסביר במילים את החוויה. אולי מעשה כישוף, צללים וצלילים. תודה על ההמלצה ותודה ענקית למירב בן דוד ויוצרי המופע המוכשרים."

המנון לקופסה: תיאטרון חיפה, יום ה| 10.3 | 20:30| כרטיסים
תיאטרון הפרינג', באר שבע: יום ד | 16.3 | 20:30| כרטיסים

*

Read Full Post »

בִּשְׁתֵּי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת רְחוֹקוֹת נוֹלְדוּ שְׁתֵּי בָּנוֹת.
הֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִפָּגְשׁוּ וְיִהְיוּ לַחֲבֵרוֹת.
הֵן לֹא חָלְמוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ יַחַד שִׁיר.
הֵן לֹא הֶאֱמִינוּ שֶׁהַשִּׁיר הַזֶּה יַהֲפֹךְ לְאֶחָד מִשִּׁירֵי הַיְּלָדִים הָאֲהוּבִים בְּאַרְצָן הַחֲדָשָׁה.

מן הכריכה האחורית של "יקינתון, סיפור על חברות ושיר". כתבה שהם סמיט, איירה רוני פחימה.

*

לפני כשלושה חודשים, יצא לאור "יקינתון" הסיפור האמיתי על המפגש בין המלחינה רבקה גוילי למשוררת לאה גולדברג שהוליד חברוּת וגם את פזמון ליקינתון. (זה שהן נקראות רבקה ולאה על שם שתיים מהאימהות שהן גם כלה וחמות כמו רות ונעמי האוהבות, זה סתם בונוס ממוסיקת המקרה).

איירה, רוני פחימה. מתוך

איירה, רוני פחימה. מתוך "יקינתון" מאת שהם סמיט.

הספר מונח על שולחני מאז שיצא. מדי פעם אני מביטה באיורים ומתלבטת, לכתוב או לא לכתוב. למה לכתוב – ברור: האיורים של רוני פחימה יפהפיים במובן הכי פשוט ומיידי של המילה; הקו מלא חן, הצבעים גורמים לי אושר (מהסוג שמרגישים בילדות כשהנדנדה מתרוממת לשמיים), וגם הפירוט, ההפתעות, התחקיר הניכּר. אז למה לא בעצם?

פעם שלחתי טקסט להוצאה מסוימת ולא קיבלתי תשובה, וכשהתקשרתי לבסוף לברר מה קורה נאמר לי ש"הלקטור חלוק בדעתו". נראה לי שגם אני. אבל גם ההסתייגות היא חלק משיחה מתמשכת על איור. אנסה להסביר מה הפריע לי, ואסיים כפי שהבטחתי, באיור אחד נפלא.

ובכן: לטקסט של "יקינתון" יש מבנה ברור, כרונולוגי וסימטרי. קורות החיים של הגיבורות מסוננות למעין טבלה משווה: עובדה על רבקה ועובדה מקבילה על לאה, ובחזרה לרבקה וכן הלאה. ואם "טבלה" זו מילה קצת יובשנית לטעמכם (לא לאוזני שלי, פורמליזם זה סוג של שירה!), אני מוכנה לתאר את הספר כמנהרה שנחפרת משני כיוונים, פעם עוקבים אחרי צד אחד ופעם אחרי האחר עד לנקודת המפגש של שתי הגיבורות בבית ההארחה על הכרמל, שבעקבותיה הן הופכות לחברות וכותבות את פזמון ליקינתון.

והאיור כצפוי – מלווה את הטקסט: בכל כפולה יש צד רבקה וצד לאה, לפעמים החלוקה היא לאורך, כל אחת מקבלת עמוד משלה, ולפעמים לשם גיוון – כל אחת מקבלת רצועה לרוחב הכפולה. העושר הציורי של רוני פחימה משלים את הטקסט הרזה (בכוונה) של שהם סמיט ומפיח בו חיים.

אלא ש… וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – הבחירה לצייר את שני הצדדים באותו סגנון, באותו קו, באותם צבעים וכן הלאה – מטשטשת את השוני – שלא לומר, הניגוד – בין שתי הגיבורות, ומפחיתה מפלא המפגש, מהחיבור האישי והאמנותי.

כי הן לא היו תאומות, השתיים האלה; רבקה היתה ילדת שמנת שמחה וחברותית, בעוד שלאה הבודדה גדלה במשפחה קשת יום עם הרבה כוח עצב. וגם המדיום האמנותי של כל אחת היה שונה: זו באה ממוסיקה וזו ממילים וציור. אני מתארת לי שהעולם נראה לגמרי שונה מבעד לעיניים של כל אחת. אבל אני לא הבדלתי בין העולמות המאוירים. היו הבדלים טכניים: פה היה פסל ופה מזרקה, אבל מהר מאד הכול התערבב לי ליופי סוחף אחד, עד כדי כך שאיבדתי את הסיפור.

יש כאן הזדמנות ואפילו הזמנה למאיירת ללכת עם מבנה העומק, להציף את השוני בין הגיבורות כקונטרה וכהשלמה לסיפור הלינארי והסימטרי. לשחק במשחק חזותי שנושאו שני ניגודים (ניגודות) שהולכות ומתקרבות ומתחברות להרמוניה אחת. וגם אם לא במשחק הזה, עדיין חסרה לי פרשנות חזותית עם חוקיות משלה, רצף עצמאי של דימויים (שיש לו אמנם זיקה לטקסט) שמתפתח ומגיע לנקודת שיא משלו.

ופה ושם קלטתי אמנם התחלות וגישושים שהתפוגגו לפני שהתגבשו לשפה. קחו למשל את הכפולה הבאה (היפהפייה לכשעצמה); חשבתי שמתחיל להתפתח פה משחק, שבו המאיירת מנסה להתאים את העולמות השונים, לצרף אותם לפאזל אחד. אבל הכיוון הזה נזנח עד מהרה כמו קצות חוט אחרים.

מתוך

מתוך "יקינתון" איירה רוני פחימה (לחצו להגדלה. ובלי קשר, שימו לב למרבה רגליים שבא לצחצח נעליים אצל "דוב דובוני בן דוביים", דווקא בצד של רבקה. הרבה חלקים משירים של גולדברג מפוזרים בתוך האיורים, כיף לגלות אותם).

משמאל כריכת

משמאל כריכת "יקינתון", איירה רוני פחימה. יש באיורים של פחימה רגישות אימפרסיוניסטית ואפילו פוסט-אימפרסיוניסטית – ראו פול סיניאק מימין, נציג של הפואנטיליזם – ציור בנקודות נפרדות של צבע שמתמזגות ממרחק ובעין הצופה לצורות וגוונים. לרגע חשבתי שאולי הפואנטיליזם יהפוך לסוג של מחווה חזותית לשתיים, אבל לא. (לחצו להגדלה)

"כשאני מאיירת," אמרה פעם המאיירת אורה איתן, "אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת."

אני לא יודעת אם זה נכון תמיד ובהכרח (אם כי כמי שמאמינה שכל אמנות טובה היא גם מופשטת, לפעמים בגלוי ולפעמים מאחורי הקלעים, ליבי נוטה לשם), אבל "יקינתון" ממש מתחנן לגישה כזאת.
יכול להיות שגם פחימה עצמה הרגישה באיזו בעיה. בראיון ליובל סער היא סיפרה על הקושי שלה לבחור.

"ציירתי המון איורים בטכניקות שונות ובמינונים שונים ודי הלכתי לאיבוד. בשלב מסוים, לאחר שהרגשתי אבודה לחלוטין, נפגשתי עם מיכאל גולן, שירז פומן וניר גולן (חברי ל״סקרול״), ופרקתי את מרכולתי על שולחן מרופט במכבסה שכונתית … נפלתי גם על בתיה קולטון (שלימדה אותי ואף ליוותה אותי בפרויקט הגמר). מביתה של בתיה יצאתי עם החלטה וכיוון ברור – אך כשהגעתי הביתה גם הכיוון הזה התמסמס. ניסיתי אפשרויות נוספות עד שנגמר הזמן. הזמן הוא שופט מעולה. הוא חד אכזרי ובלתי מתפשר."

ועם זאת, יש מכל טוב בספר.

ועכשיו, כפי שהבטחתי, איור אחד נפלא של הרגע שבו נולדה החברות.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. (לחצו להגדלה)

איור פשוט פשוט לכאורה אבל צלול וחכם ופיוטי.

מה כל כך נפלא בו?

ראשית, אם עד עכשיו כל אחת קבלה חצי כפולה, הרי עכשיו שני חצאי הכפולה הם שני החצאים של אותו חדר, כלומר פיסות הפאזל סוף סוף מתחברות.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. כך זה נראה בספר, מחולק לשני דפים.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. כך זה מתחלק בספר, לשני דפים.

שנית, הן עדיין עסוקות כל אחת בשלה, ובעצם בפעילויות הפוכות: לאה יושבת ותוחבת את מזוודתה מתחת למיטה, ורבקה עומדת ופורקת את מזוודתה הפתוחה. ועם זאת הן סקרניות ומציצות זו אל זו בחשאי. שפת הגוף נהדרת, וגם אפשר לראות שהן שני חצאים (אדומים) משלימים.

שלישית, במכסה המזוודה של רבקה יש תא בד מכווץ מעט, כמקובל, שבגלל קפליו המצוירים נראה כמו שמש הפוכה. מה שמזכיר את מר גוזמאי הבדאי של לאה גולדברג, שארז את השמש במזוודה כשיצא לחופשה. מה עוד שבאחד הדפים הקודמים, צויירה לאה עצמה במחווה דומה. שערה הצהוב של רבקה קרוב לשמש ונותן לה מצבעו. וגם זה רמז לקרבה המתרקמת.

משמאל, רוני פחימה, שני פרטים מתוך

משמאל, רוני פחימה, שני פרטים מתוך "יקינתון". מימין, פרט מתוך גורילה של אנתוני בראון, שגם אצלו קמטי הכרית הופכים לקרניים, וצהוב הכרית מקרין על הילדה ש"זורחת" כמו שמש. (עוד על גורילה).

רביעית, רבקה ולאה עדיין זרות ומתביישות, הן סגורות ונפרדות כמו שני חלקי החלון החצוי של החדר. רבקה מפנה את גבה ללאה. אבל העץ שנמצא במחצית החלון "שלה" מתכופף לצד של לאה בפראות, וכאילו מסגיר לאן פונה ונמשך לבה של רבקה.

עוד מעט הן ייפתחו זו לזו וגם כנפות החלון ייפתחו. הן יישבו עליו ביחד (ראו איור קטן למטה משמאל): לאה תשב מימין כי עכשיו אין צד של זו וצד של זו, הן יכולות להחליף, הן נמצאות באותו מרחב שכולו של שתיהן. ואז גם העץ יירגע כמובן וייתיישר.

איור, רוני פחימה (פרט) מתוך

איור, רוני פחימה (פרט) מתוך "יקינתון" (נקודת בונוס על הסיגריה הנצחית של לאה. אולי זו היתה הסיבה הטכנית לפתיחת החלון?).

קרי גרנט וגרייס קלי, מתוך סרטו של היצ'קוק, To Catch a Thief

קרי גרנט וגרייס קלי, מתוך סרטו של היצ'קוק, To Catch a Thief

השימוש המטפורי שעושה רוני פחימה בחלון הזכיר לי את סצנת הנשיקה מסרטו של היצ'קוק To Catch a Thief שבה הזיקוקים המתפוצצים בחלון (מתחילים בקטן וגומרים בהשתוללות על כל המסך) מבטאים את התשוקה של השניים (וקצת מחמדת הבצע והתכשיטים). הנה גם הסרטון שבו אפשר לראות באיזה אופן מפורש היצ'קוק יוצר את הזיקה.

וחמישית, שמרגשת אותי יותר מכולן – השימוש בפרספקטיבה. רוני פחימה ציירה את החדר בפרספקטיבה, וכמו חשפה את הסבטקסט הפיוטי שלה. כי כשחושבים על זה (בעקבות האיור הנפלא) פרספקטיבה היא סכמה של התקרבות: שני אלכסונים שמתחילים הרחק בקצות הדף ונוטים זה אל זה עד שהם מצטלבים.

וזוהי גם תמצית עלילת "יקינתון", הסיפור על רבקה ולאה הרחוקות שנטו זו אל זו עד שנפגשו בחלון, שהוא גם נקודת המגוז.

*

ומשהו אישי לסיום. אני תמיד ידעתי שרבקה גוילי הלחינה את פזמון ליקינתון. אבא שלי סיפר לי. יום אחד כשהיה נער הוא נסע עם אחותו לתל אביב. במונית התנגן לו שיר חדש, "פזמון ליקינתון", ושניהם התפעלו ואמרו זה לזה, "איזו מנגינה סינית מקסימה." והאישה שישבה לידם אמרה בקול חיישן וקופצני: "סלחו לי, שמי רבקה גוילי ואני כתבתי אותה."

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון

*

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי (שם היתה לי בעיה הפוכה)

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

זום זום – על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד הנפלאה)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

איור אחד נפלא (לנה גוברמן)

איור אחד נפלא (בתיה קולטון)

איור אחד נפלא (דוד פולונסקי)

ועוד המון. חצי עיר האושר זה איור.

Read Full Post »

והפעם שיר פחות מוכר (לא חוכמה, רוב השירים פחות מוכרים מ"מיכאל"), ולכן אקדים ואצטט אותו וגם אסביר איך הוא ממלכד מאיירים. אין לי מושג איך עלה בדעתה של גוברמן האיור הנפלא הזה (נפלא באופן אחר מזה של דוד פולונסקי), אבל מתחשק לי לנחש וגם לפרט את שבחו.

*

הנמר שמתחת למיטה / נורית זרחי

כשקורה לי דבר רע,
למשל מכה או דקירה,
אז אמא אומרת:
"ומה,
וחיילים לא נפצעים במלחמה?"

וכשאני מתעוררת באמצע הלילה
כי תחת המיטה יש לי נמר,
אז אבא אומר:
"ובג'ונגל לא מפחיד יותר?"

ואם הם יוצאים לסרט
ולא מוצאים לי שומר,
הם אומרים: "כשישנים לא פוחדים,
שני מהר."

ואני יודעת שזה נכון
מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר,
אבל איך זה יכול לעזור
כשמתחת למיטה
יש לי נמר.

וכמה מילים על הטקסט: אז מי "צודק", הילדה או ההורים, יש או אין נמר מתחת למיטה? ובכן, כמו בבדיחה היהודית – שניהם צודקים. אלה שתי מציאויות שמתקיימות בו זמנית. השאננות ההורית מרדימה את ערנות הקוראים עד ששורות הסיום מושכות את השטיח מתחתם; כי עם כל הכבוד לפרופורציות ולקלישאות של השכל הישר – מי שלא מכיר בנמרים לא יכול לטפל בבעיות שהם גורמים.

המאייר המסכן שיתפתה להכריע לטובת אחד הצדדים (לטובת הילדה מן הסתם, כי זה שיר ילדים וכי נורית זרחי נתנה לה את המילה האחרונה וכי יותר כיף לאייר עם נמר מתחת למיטה) יחסל את החיוניות של השיר, שטמונה במסתורין ובכפילות ובמתח הקצת מצחיק וקצת מבעית.

והאיור של לנה גוברמן:

איור, לנה גוברמן, מתוך

איירה, לנה גוברמן, מתוך "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי

למה הוא כל כך נפלא, האיור? כי הוא רוקח מחדש באמצעים ציוריים את הערבוב בין המבהיל למצחיק.
מן המקום שבו מונח ראשה של הילדה ניתן לראות זנב משתרבב מתחת למיטה. היא מסיקה שיש שם נמר, אבל האמת הרבה יותר מבהילה – מדובר בטיגריס אדיר שמתנשא מעליה כמו ארז הלבנון.

ומצד שני, הטיגריס נראה כה תמים וחגיגי, שלא לדבר על העששית שהוא נושא בין שיניו להאיר את ג'ונגל הטפט. הוא בכלל לא יודע שהוא מפחיד. אני חושדת שהוא שמע שההורים יצאו לסרט ו"לא מצאו שומר" והתייצב למלא את התפקיד.

גוברמן מוסיפה לשיר את צד הנמר, את המציאות הפנימית שלו, שבה הוא בכלל לא טורף ומפחיד. ועכשיו זאת כבר אי הבנה משולשת, קצת מאיימת וגם מצחיקה וגורמת אושר.

זאת ועוד: הנמר שקשור לפחד מהחושך הוא לא רק נושא האור, הוא גם מגלם ומממש אותו בגופו: חזהו צחור כמו הילת האור ושאר פרוותו כתומה כמו הלהבה ומסורגת בשחור כמו העששית. ובמילים אחרות: כשם שסורגי העששית מגנים מפראותה של האש מבלי לחסום את אורה, כך – רומזת גוברמן על דרך המטפורה – גם פסי הטיגריס הם מעין כלוב שמגן מפראותו מבלי לחסום את טובו.

וגם הילדה עצמה אגב, היא ג'ינג'ית כמו הטיגריס וכמו האש.

אני חלק הכוח ההוא, השוחר
תמיד את הרע –
ואת הטוב הוא יוצר.

כך אומר מפיסטופלס בפאוסט (בתרגום יעקב הכהן), בציטוט שמופיע גם כמוטו בפתח "השטן במוסקבה".

ובחזרה לנמר של זרחי את גוברמן: הדמיון, או שמא החושך שוחר האימה הוא שיוצר גם את האור. בלב המאפלייה ממתין טיגריס חגיגי עם עששית, זה לא רק מורכב ונורית זרחי, זה גם מנחם (כמו שאמת מנחמת, לא כמו ששקר).

"בלילה ההוא התחיל פתאם יער לצמוח בחדר של מקס והוא גדל וגדל עד שהתקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים וכל הקירות מסביב היו לעולם הגדול שבחוץ." מתוך "ארץ יצורי הפרא" כתב ואייר מוריס סנדק.

.

הילדה באיור של גוברמן עוצמת עיניים. ייתכן שהיא ישנה וחולמת שהטפט מתפשט והופך לג'ונגל אמיתי. ייתכן שהיא סתם עוצמת עיניים מרוב פחד וניסיון לישון מהר, ובינתיים החדר הופך לג'ונגל כמו חדר השינה של מקס רגע לפני ארץ יצורי הפרא.

ואולי גם הילדה של זרחי עומדת לצאת למסע? באיור של לנה גוברמן יש הבטחה גדולה לסיפור; הנמר הפראי והמתורבת עם העששית והפפיון מזכיר את הארנב הממהר של אליס עם שעון הכיס והז'קט. אני חושבת שאוטוטו הטיגריס יפנה לילדה, שהיא תתגבר על הפחד, לפחות על חלקו, ותענה לו, ואחר כך תרכב על גבו, מי יודע לאן.

אייר, ג'ון טנייל, מתוך אליס בארץ הפלאות

אייר, ג'ון טנייל, מתוך אליס בארץ הפלאות

וגם אני הייתי שם. ("ובלבוש מלא, כיסוי הראש שלי היה עשוי משלג; באה שמש והוא נמס לי. בגדי היו עשויים מִקוּרי עכביש, וכשעברתי בקוצים נקרעו לי, סנדלי היו מזכוכית, וכשנתקלתי באבן אמרו קלינק! ונשברו לשניים." כפי שנכתב בסיום מלבב של אחד מסיפורי האחים גרים).

לא כל הגדול והמפחיד מסוכן הוא, להפך! מימין, לנה גוברמן, משמאל, איור של אנתוני בראון לגורילה מתוך הפוסט הזה===

מעל מיטת הילדה: מימין, לנה גוברמן, משמאל, איור של אנתוני בראון לגורילה מתוך הפוסט הזה. לא כל הגדול והמפחיד מסוכן הוא. להפך!

*

איור אחד נפלא:

בתיה קולטון וביאליק
דוד פולונסקי ומרים ילן שטקליס

עוד נורית זרחי – על טינקרטנק

ועל איורים בכלל

איורי נפש – תמצית האמנות, על תום זיידמן פרויד

על האיורים המאגיים של עפרה עמית לאחים גרים

מר גוזמאי וירמי פינקוס

זום זום, על "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ועל "זום" מאת אישטוואן בניאי

ילדה, חוה, צלובה

על איורי הנסיך הקטן

ועוד המון

*

Read Full Post »

בחממת האמנים עסקנו השבוע בבחירת ועיצוב המרחב שבו מתרחשת ההצגה, ואיך המרחב הנכון הוא כמו כלי שמזקק ומממש את הרגש והעלילה. ונזכרתי באיור של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שיר שובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אלי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. עוד על השיר עצמו).

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, מאייר מופלא מבחינות רבות, שניחן בין השאר באינטואיציה פסיכולוגית נדירה, ממקם את הגיבורה שלו על המעקה של חדר מדרגות, ומתמצת במחי איור, את "עלילת" הציפייה וגם את מהותה הרגשית.

מבחינת העלילה – האיור תופס את הגיבורה בעיצומה של ההתקדמות הזוחלת אל דלת הדירה ואל דלת הבניין, מסלול שמקורו במשיכה המגנטית לאהוב (כי אם מיכאל לא בא אל ההר, ההר משתוקק לבוא אליו). ובו בזמן הוא מזקק גם את כוריאוגרפיית התקווה שהנה ואו-טו-טו הוא כבר יתגלה בעיקול…

וכמעט בלי משים פולונסקי גולש מן המטונימיה למטפורה, כי זה לא רק איור ריאליסטי עד כדי רצפת השומשום של חדר מדרגות ישראלי, אלא גם איור סמלי עד כדי ארכיטיפיות שלוכד את המצב הנפשי של החיכייה, את הלימבו* של הבין לבין: בין הבטחה למימוש, בין הבית לחוץ, בין שמים לארץ (תלויה על פס ברזל מכאיב).

*לִימבּוֹ מן המילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, הוא הגבול בין גן עדן לגיהנום בתאולוגיה הקתולית.

וכל הפרטים הנוספים והמדויקים עד העצם: הרגליים היחפות מפסיכולוגיית-היצאתי-רק-לרגע שמתארך אמנם ונמתח כמו הציפייה, התקיעות של המבט המקובע המופנה למשהו שלא רואים באיור ולכן לא קיים (והוא באמת לא קיים, כי מי לא בא?), וגם האפרוח (שמאחורי הסורגים – תוספת מאוחרת, ותודה למגיבים) שמביט בדריכות לאותו מקום, האבסורד של היאחזות במעקה בלי לרדת במדרגות, הלאות של הראש המושען על הידיים ועל המעקה. אפשר ממש להרגיש כמה לא נוח לה, בסנטר, בצוואר, בכפות הרגליים, בלב – לא במקרה הסינר מתקמט שם – והארשת הנוגה והמשועממת שנותר בה עדיין מין רוך או טעם לוואי של תקווה.

מיכאל / מרים ילן שטקליס

חיכיתי, חיכיתי,
בכיתי, בכיתי,
ומי לא בא?
מיכאל.

והוא הבטיח פעמיים
כי יבוא אחר הצהריים.
ומי לא בא?
מיכאל.

שמלה לבשתי יפה מאוד,
וסינר, בו רקום אפרוח ורוד.
ומי לא בא?
מיכאל.

והבובות כולן לישון השכבתי.
חשבתי: שלא תדענה –
שלא תפרענה –
אותי ואת מיכאל.

ובחלון ישבתי,
והקשבתי,
וחשבתי –
מיכאל.

ובגזוזטרה עמדתי,
ולחצר ירדתי,
וחרדתי –
מיכאל.

והוא לא בא.
והוא לא בא,
מיכאל.

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

*

עוד איור אחד נפלא

לנה גוברמן ונורית זרחי

בתיה קולטון וביאליק

*

עוד על מרחב ונפש

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

ארכיטקטורה של הנפש (על הבתים של לואיז בורז'ואה)

כשחציי התחתון הפך לאבן

ועוד

Read Full Post »

בגלל אורכה (הארוך) של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", אני מפרסמת קודם את החלק העוסק ב"עציץ פרחים" של ביאליק. זה מצטרף גם לסדרת "איור אחד נפלא", שהתחלתי כאן.

להרצאה המלאה, על שלושה איורים של בתיה קולטון, לחצו כאן.

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב, לחצו להגדלה

ראשית כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
ונתחיל מהמובן מאליו: "עציץ פרחים" אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
אפשר לקרוא אותו כשיר געגועים של פרח-איש לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך: שרשרת זהב

דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לעציץ יש תווי פנים מרומזים, הוא משעין את פניו על כפות ידיו.  מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב; זו אותה תנוחה שבה קולטון מציירת את דני ("אינני בוכה אף פעם") משקיף על נורית ועל הילד האחר שאיתו היא משחקת. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב, לחצו להגדלה

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

זה ג'וזף קורנל עצמו, בדיוקן שכל כך מתכתב עם השיר ועם כל מה שנאמר פה שלא יכולתי בלעדיו.

ראשי הפרחים הם ספק יופי ספק מום, מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

בהמשך לטקסט של ביאליק הדימוי שקולטון יצרה ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. עלגעגועים בלתי אפשריים לטבע. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון. כלומר לנו.
האיור של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא משמש לו גם תיבת תהודה נפלאה. הוא סודק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות, לניתוק מהטבע.

ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת, היא כן, כן חד משמעי.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

להרצאה המלאה – האיור הלא מתאים

*

עוד על בדידות של ילדות

על שמוליקיפוד מאת כוש (ט. כרמי ושושנה הימן)

על האיורים של שמוליקיפוד 

*

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

הוא [אהרון קליינפלד גיבור ספר הדקדוק הפנימי] כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של אהרון ילד-העציץ בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

ובלי שום קשר – למי שרוצה – אני מזכירה שבשבת אחר הצהריים אפשר לבקר בספריית גן לוינסקי במסגרת בתים מבפנים. לא רק יואב יהיה שם, אלא גם הדס ואני.

ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל

Read Full Post »

« Newer Posts