היצ'קוק הסביר פעם לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," אמר, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מן ההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."
זהו תיאור הוגן ומדויק של "סצנת המיטה" הנודעת מ"כיפה אדומה"; ילדים הלא שומעים כל סיפור שוב ושוב, כך שהם יודעים בדיוק מתי יטרוף הזאב את הילדה: קודם היא תשאל על האף: "סבתא, למה יש לך אף ארוך כל כך?" והזאב יענה: "כדי שאוכל להריח אותך, ילדתי החביבה." ואז יגיע תורן של העיניים, ושל האוזניים, ורק אז היא תגיע לפֶּה ו… הדיאלוג מתַפקד כמו אותו שעון, שהיצ'קוק משלב בתפאורה; השאלות והתשובות הקצובות, הזהות בצורתן ובאורכן, הן המקבילה הסיפורית לשנתות השעון. ככל שה"מחוג" מתקרב לפה, מתעצמים המתח והחרדה. (מצוטט בשינויים קלים מסיפורים יכולים להציל, שיחת היצ'קוק טריפו בתרגומי).
קשה להתחרות באיור האיקוני של דורֶה, באבסורד, באינטימיות המשונה, האמון, התמימות, האימה (ונגיעת הדראג וההומור האפל שמספקת מצנפת השינה של הסבתא). ואז הגיע תורה של יואננה קונסחו לאייר את כיפה אדומה. היא בחרה לאייר שתי גרסאות ברצף: קודם את גרסת שארל פֶּרוֹ (1697) שבה כיפה אדומה נטרפת לתמיד בתוספת אזהרה מזרים וזאבים חנפים שאורבים לילדות יפות, ואחריה את הגרסא הנפוצה יותר של האחים גרים (1812, 1815) שבה מחלץ הצייד את הסבתא והנכדה ואבנים כבדות נתפרות לתוך בטן הזאב.
וכך אומרת קונסחו בראיון:
כשאני מאיירת אני כותבת את הסיפור מחדש באמצעות דימויים. אני לא חושבת שהאיור אמור לשרת את הטקסט. בשום פנים. מעניין אותי ליצור דיאלוג בין הטקסט לתמונות, כך שכשישובו וייפגשו במרחב של ספר, הם יוכלו לבטא דבר מה חדש ובלתי צפוי, לפלס דרכים חדשות, להציע אפשרויות חדשות לפרשנות, להפתיע, להפריע, להטריד, לעורר שאלות. וזה אפשרי לטעמי רק כשהטקסט והדימויים נותרים חופשיים ונבדלים זה מזה, כשהאהבה השוררת ביניהם לא מטשטשת את המובהקות של כל אחד. כמו שניים שנותנים ידיים כשהם פוסעים בדרך; היופי הוא במפגש, במערכת היחסים. ככה זה בשבילי גם בספר.
כשהיא משחררת את איורי כיפה אדומה מן הריקוד הצמוד עם הטקסט, היא פותחת עולם ומלואו של עושר ומורכבויות; ראשית היא מוותרת על הברדס האדום (שכבר חרוט מן הסתם בזוויות העין של הקוראים, נעדר-נוכח כמו רוח רפאים).
בגרסת שארל פרו, היא מחליפה את הברדס בשני חוטי צמר אדומים הנקשרים כסרטים לקוקיותיה של כיפה אדומה. אחד הסרטים נמשך אחריה כמו חוט אריאדנה ומסמן את דרכה בתוך היער, ובהדרגה, במהלך שעשועיה עם הזאב (משחק מחבואים שמדגדג הסתתרות אמיתית של אימה, ומשחק קפיצות שבו הזאב המתחזה אוסף את חלק גופו התחתון כמו שהילדה אוספת את שלה לתוך שמלתה), החוטים נפרמים והולכים לאיבוד. כשאחד מהם צץ בתקריב על כפתו השעירה, חדת הטפרים של הזאב, כבר ברור שהיא אבודה.
ובגרסת האחים גרים האבולוציה האדומה נמשכת: סרטי השיער מתגלגלים בפקעת צמר. כיפה אדומה יושבת על ברכי הזאב הענקי (כמו ילדונת על ברכי סבתהּ) ועוזרת לו לגלגל את החוט לפקעת כדורית. הרתיעה והבהלה שמעורר הציור מנערות את האבק מסצנת המיטה (שבכל זאת נשחקה מעט במהלך השנים). בהמשך הסיפור יהפוך חוט הצמר לחוט של דם הניגר מפי הזאב, לחוט שבו נחסם פיו ונתפרת בטנו, וגם לחוט שבו תרקום כיפה אדומה את סיפורה.
יש הרבה איורים נפלאים בספר. הנפלא מכולם (אולי בגלל חולשתי המוּלדת לצמות) הוא זה שבו הזאב קולע את צמתה של הילדה. וכיוון שהסריקה לא צלחה נתבונן בסקיצה מוקדמת:
הכל נמצא כאן: האמון השערורייתי שבו היא מפנה את גבה לזאב, התמימות הנוראה, האינטימיות שבה הוא אוחז קווצת שיער בפיו במהלך הקליעה. כדור הצמר האדום שעליו הוא דורך כדי למנוע ממנו להתגלגל. קצהו האחר של החוט כרוך על קרסולה של הילדה, והופך את כדור הצמר לתואֵם כדור ברזל שאוזק אותה פן תברח. באיור הסופי המלא, יש מאחורי הזאב סבך אפל של עלים מוארכים ומאיימים כמו זנבו, ועציצים לבנים מנופצים, בעוד שלפני הילדה הסבך מבוית והעציצים שלמים. אבל גם לסקיצה יש יתרונות משלה:
אני אוהבת לצייר על פיסות נייר ישנות שאני מוצאת … פיסות נייר שהיו בשימוש, שכבר חיו, שהזמן הותיר בהן עקבות, דמעות, כתמים, קיפולים. ניירות שהצהיבו באור, או להפך – דהו … שאנשים מיששו, ואף כתבו עליהם.
כך אומרת קונסחו באותו ראיון (בדומה להוראות של יהודה עמיחי למלצרית: "אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת / מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי / אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה! / טוֹב כִּי אֵדַע: / חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.")
הזאב המחוק ברישום מתפקד כסוג של אנימציה ותנועה לעבר הילדה.
ובסוף הספר, כשכיפה אדומה רוקמת את סיפורה על מפית, הסימביוזה בינה לבין הזאב עולה מדרגה: לא ברור האם הוא מושך לה בצמה (עם כל האהבה-תשוקה הנשרכת אחרי המחווה), כלומר האם זו בכלל קווצה משערה שהוא אוחז בפיו, או אולי הלשון ארוכה שבה הוא מלקק את ראשה.
*
עוד בסדרת איור אחד נפלא
ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף
איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד
עיר-האושר 