Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘איה פלוטו’

מי יאהב אותי? מי ילטף אותי?

מי אותי יכיר?

מי ישמור עלי מגשם וסגריר?

מי יהיה הוא, מְיָאוּ?

הילדה איה עזבה,

איך נשוטט בעולם

בלי אהבה?

מי ילטף אותי?

מי יהיה הוא, מְיָאוּ?

זהו השיר הזוכה בתחרות השירה של העירייה.

חיברו אותו נוליק ושמוליק, שני חתלתולים עזובים, משתתפים סמויים בסדנת הכתיבה של גבירה. הם מבצעים את השיר על שולחנו של ראש העיר וסוחפים עובדי עירייה ועוברי אורח שרוקעים ברגליהם, קופצים על רהיטים, מוחאים כפיים ושרים בסצנת מחזמר המונית. "אימם" של המשוררים הצעירים (הילדה איה מן השיר) נעלמה. הם זקוקים לבית חדש, והומלס גבה קומה אמנם מבטיח לאהוב אותם ממש כפי שביקשו.

אנדרסן הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים, כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת לאמר: הקטנים קוראים ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

את הדברים האלה שכתב דוד פרישמן על אנדרסן בסוף המאה ה-19 אפשר להחיל כלשונם על נורית זרחי ועל אגודת משוררי הרחוב.

יש לי 7 הערות על הספר.

  1. רק לב וזרועות מושטות

כשאיה נעלמת ("את לא יכולה לוותר על המחנה בגלל איזה חתולי רחוב", אומרת אמא שלה) החתלתולים ננטשים בפעם השנייה. הם הולכים לאיבוד והומלס גבוה ופרוע נחלץ לעזרתם. נוליק ושמוליק חוששים שיבלע אותם בהתחלה, אבל עובדיה בנישו מאותת לנו שיהיה בסדר: הוא מצייר את הפרא שמוצא אותם בדיוק כמו שהוא מצייר את איה שמוצאת אותם.

לא אני חתכתי את האיורים, כך הם צוירו במקור, בלי ראש, רק לב וזרועות מושטות.

אגודת משוררי הרחוב: מימין, התמונה הפותחת שבה איה נחלצת לעזרתם. משמאל ההומלס הגבוה והפרוע נחלץ לעזרתם.

*

2. דנוטציות

גם נורית מצידה מאותתת שיהיה בסדר: כשהפרא נתקל בגיבורי הסיפור הוא אומר: הו, חתלתולים קטנים, לגמרי מקביל לאיה שקראה להם חתולים ותינוקות. אמא שלה לעומת זאת, מכנה אותם יצורים מהרחוב, מזכירת ראש העיר קוראת להם בעלי חיים, ראש העיר קורא להם תושבים (ומברר אם יש להם תלונות), וקצת אחר כך הוא מכנה אותם משוררים נסתרים, נורית זרחי קוראת להם נוליק ושמוליק (ואני שמנסה להיות ניטרלית, קוראת להם גיבורי הסיפור).

ואם כבר מדברים על בחירת מילים: המילה "הומלס" למשל, לא מופיעה בספר. הסיפור דָבֵק בכינוי המכבד האיש הגבוה. וכשהאיש עצמו מצטנע וטוען שהוא רק השליח, נורית ממנפת את זה מאחורי גבו לדרגת "שליח מצווה". וגם את זה קלט בנישו ברגישותו: לתמונת האימוץ יש נופך מיסטי, קבלי כמעט; אור הירח, המהירות המסתורית הדומה לטיסה, למעוף. גם אליהו הנביא מתחפש פה ושם לקבצן.

מתוך "אגודת משוררי הרחוב". כתבה נורית זרחי, אייר עובדיה בנישו, לחצו להגדלה

וגם בזה נזכרתי: "הנה כבר ערב, עלה הסהר, / ופלוטו וגדי רצים בדהר / נרוץ מהר! מי יגיע ראשון? / כבר זמן לאכול ולשכב לישון".

מתוך איה פלוטו? חרזה לאה גולדברג, אייר ארי רון.

3. גבירה

מְכוֹרָה שֶׁלִי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה  –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶך אֵין כֶּתֶר.
וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַּשָּׁנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר .

כתבה לאה גולדברג. יש ויכוח אם התכוונה לליטא, לארץ ישראל, או לנפשה שלה "הנכספת לאהבה מתוך עונייה" כפי שטען אריאל הירשפלד. ואולי בכלל התכוונה לארץ השירה? וכך או כך, גם לגבירה מסדנת הכתיבה אין בית, כל שכּן ארמון, רק מחסן בקושי. ונוליק ושמוליק מצידם, מייחלים למקלט מ"סגריר וגשמים".

אני רק מציינת, כמו שדודתי יוכבד נהגה לומר.

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי

*

4. דברים נסתרים

"אנחנו כותבים היום על דברים שלא נראים לעין", מכריזה גבירה, המנחה של סדנת הכתיבה. "היא מתכוונת אלינו", לוחשת נוליק ותוקעת את כפתה בבטנו של שמוליק. אבל גבירה מתכוונת דווקא לרגשות. היא מבקשת מן המשתתפים להלביש אותם במילים, ומופתעת מהצלחתם של החתלתולים; היא לא מכירה אותם בכלל! "יש משוררים נסתרים, שאף אחד לא מכיר", מסביר ראש העיר.

וגם עובדיה בנישו מצטרף למשחק המחבואים: הוא מעלים את החתלתולים, מגלה אותם ושוב מסתיר, לפני שנתרגל, שנמאס. בשתי הכפולות הראשונות הם נסתרים לגמרי, ואז הם מופיעים פתאום במלוא גוריותם המצחיקה את הלב, בכפולה הבאה הם רק נרמזים, וכן הלאה והלאה.   

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה
אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה.

*

בנישו מהדהד את הטקסט ודקויותיו בהומור עדין: נגיד, אם מתעורר ויכוח על לגיטימיות של רגשות מסוימים, וגבירה פוסקת שלכל אחד יש רגשות אחרים, כמה עמודים לאחר מכן, יופיע פתק ברחוב: "אבד נחש" עם תמונת החיה החביבה.

הפיוט של בנישו לעומת זאת, כמוס מתחת לאיצטלה הריאליסטית: לא רק מנקה החלונות דומע מהתרגשות מאחורי גבו של ראש העיר, דומה שגם החלונות עצמם מתייפחים בדמעות שליש, נדרשים מגבים כדי לייבש אותם.

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה

*

5. מי יאהב אותי?

כשהייתי קטנה אהבתי את הספרונים ואת כרטיסיות המשחק שערבבו חלקי גוף של אנשים ממגדרים, מקצועות, צבעים ולאומים שונים. אהבתי את האבסורד והשטות והצחוק, וגם את הרוח הטובה ההומניסטית של – הלאה ההתבדלות, ההתנשאות, הדעות הקדומות, כולנו בני אדם! לא יזיק אם נתערבב קצת, ניכנס לנעלי אחרים, נלבש את גופם, נתחלף לרגע בראשים.

מימין, כרטיסיות לערבוב אנשי קרקס, שנות ה-50 זה המקור. משמאל, ספרון ערבוב שכזה, כאן מסבירים איך ליצור אותו.

ובהמשך לכך, גם נורית מערבבת חתלתולים, ראשי עיר, פקידים וקבצנים; כולם כפי שמתברר זקוקים למישהו שיאהב אותם, וגם בנישו מצטרף למשחק:

"אגודת משוררי הרחוב", שני תקריבים במרחק כמה עמודים זה מזה.
אין כזאת תמונה בספר, רק מימשתי את ההצעה למשחק

*

6. שאלה ותשובה

שאלה: "אגודת משוררי הרחוב" זה שם מגניב, אבל למה בעצם? אין שום אגודה בסיפור.

תשובה: ההגדרה הבירוקרטית היא כיסוי מחורר, הכי קרוב שנורית מרשה לעצמה, ל"אגדת משוררי הרחוב".

*

7. השתקפויות עקומות

"איפה הבית שלך?" שואל ראש העיר את האיש הגבוה. "העיר היא הבית שלי", עונה האיש. "העצים, השמיים, הרחובות, הגשרים…" ובנישו שהקביל דווקא את ראשו הפרוע לראשו המסורק של ראש העיר, קלט גם את הסוד הנוסף הצפון בלב הסיפור: כמו שהאגדה היא הכפילה החלומית וההשתקפות העקומה של האגודה, יש גם שני ראשי עיר – ראש עיר מכהן (חולדאי שכזה), וכפילו, ראש עיר גולה, בלי בית, בלי כתר, מה שמחזיר אותי ללאה גולדברג. גם בפעם הקודמת שכתבתי על זרחי העקבות הובילו אליה, אולי זרחי עצמה היא ההשתקפות העקומה (ראו הבהרה, למטה בתגובות) של גולדברג?

ליבי ליבי למי שינסה לתרגם את הספר, כי מתחת לפנטזיה על חתלתולים עזובים שזוכים בהכרה ובאהבה (שיש בה דמעה כמו בעינו של אביהם החדש), טמון שיר שחורז עיר ושיר, כי רק בעברית יש לשירים בתים, ו- home-house-verse מתכנסים למילה אחת.

ובחזרה לראש העיר הכפול: הגלוי מטפל בתלונות התושבים, והנסתר מגשים משאלות; הוא לא מספק "בית" לחתלתולים אבל – home is where the heart is .*

ויש עוד. אבל די.

חיות כיס? [תקריב]

* האמרה הזאת מיוחסת למרבה הפלא, למפקד הצי הרומי, גאיוס פליניוס סקונדוס, הידוע גם בשם פליניוס הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה.  

*

עוד נורית זרחי

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

עוד שירה:

שיר שמרפא דגים

מרים ילן שטקליס ודוד פולונסקי – מיכאל

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

על שירה וקסמי חפצים

על שלום לאדון העורב של עמוס נוי

וכן הלאה

Read Full Post »

בני היקר לא התעורר בזמן לבית ספר. מאוחר יותר אמר לי, "ישנתי דרך השעון" בתרגומית שמקפיצה אותי כל פעם מחדש. אבל כיוון שכל מידע עובר אצלי דרך העיניים, זכיתי גם בתמונה פנטסטית. ולמה אני מספרת את זה עכשיו? כי "ישנתי דרך עמבה". משהו כזה.

על "עמבה", תערוכה של בובות בד זעירות שתפרו חליל בלבין ומרב קמל (מוטציות של זימה ופנטזיה, עקבות של אקטואליה כמו בעישון פסיבי ומחוות לתולדות האמנות) בצד ציורי שמן של שי אזולאי. בעיקר על הבובות.

*

  1. כלבים

חליל בלבין ומרב קמל, 2017

.

על ההזמנה לתערוכה נקרא הכלב "מטאטא כבישים" (כדורי הקטיפה כאלטרנטיבה למברשות המסתובבות של רכבי הניקוי?). אבל כמו מילים מסוימות בלשון שיש להן משמעות כפולה והפוכה – "לקלס" נניח, שפירושו גם להלל וגם ללעוג – מטאטא הכבישים מזמן גם את היפוכו – כלב בעל גחון "שקי קקי" שזנבו הוא מחרוזת גללים.

.

משמאל, רישום של מרב קמל וחליל בלבין (מימין – שקי קקי "כי איכפת לי", לא עמדתי בפני הצירוף)

.

ובכל מקרה, עד שהגיע לתערוכה הכלב כבר נקרא "צאן ברזל".

בשם "נִכְסֵי צֹאן-בַּרְזֶל" (inalienable goods) אנו מכנים נכסים תמידיים ובני קיימא. למשל, יצירות תרבות בתחומים שונים (ספרות, שירה, משפט וכד'), שנכנסו לקאנון הלאומי והפכו לחלק מנכסי התרבות של העם

… בזמן המשנה כינו בשם "צאן ברזל" את הנכסים שהביאה האישה בנישואיה. נכסים אלו הותרו בשימוש, אך הם נותרו בבעלותה: בעלה יכול היה ליהנות מפירותיהם, אך לא למכור אותם או לכלות אותם.

(מתוך מילון השפה העברית)

לקרוא לכלב צאן, זה משהו בין "עובדה אלטרנטיבית" להתקרבנות הלאומית, שבה תמיד נהיה הצאן (לטבח), גם אם, "הייתי פעם כבש וגדי שליו/ היום אני נמר וזאב טורף," כפי ששרה חוה אלברשטיין.

ובהמשך לכך, צאן ברזל, נשמע לי פתאום כמו שם של מבצע צבאי (מסוג "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" וכן הלאה), צירוף סוגסטיבי שמחובר למציאות בחוט אסוציאטיבי רופף ופועל כמין מטהר אוויר. רק שכאן המנגִנון חשוף כמו בבדיחות. וכבר פרויד הצביע על הזיקה בין חלומות לבדיחות.

.

הזאבה מניקה את רמוס ורומולוס

מימין, ארי רון, מתוך איה פלוטו (שימו לב לפונפון בקצה זנבו של פלוטו)

אביגדור אריכא, כריכת כלב חוצות, מאת ש"י עגנון, אוסף פרקי בלק הכלב המיתולוגי מתוך תמול שלשום, תרשיש 1960.

.

וישנו גם בלק, כלב החוצות המיתולוגי של עגנון, כפי שאייר אותו אביגדור אריכא להוצאת תרשיש. מי יודע איך פועל מחזור המים התודעתי, איזה אדים מתעבים והופכים לגשם. אין לי מושג אם קמל או בלבין נתקלו ברישום של אריכא, אבל לא יפליא אותי למצוא את עקבותיו ב"צאן ברזל".

.

כלב, אלברטו ג'קומטי, 1951

.

ואם כבר ברזל או לפחות ברונזה – הכלב הזה שעליו אמר ג'קומטי, "זה אני. יום אחד ראיתי כך את עצמי ברחוב. אני הייתי הכלב," הוא היפוכו של הכלב של קמל ובלבין. כי ג'קומטי, כפי שאיבחן להפליא ז'אן ז'נה, "יודע לסלק את מה שמפריע למבטו על מנת לגלות מה ייוותר … לאחר שיוסרו כל אחיזות העיניים." ואילו הכלב של קמל ובלבין הוא סך כל אחיזות העיניים, הגיאולוגיה הדחוסה שלהן.

בתחריטים של חליל בלבין העומס נפרש במרחב במין חידה ציורית, ואילו כאן השכבות מתמזגות זו בזו דרך גורם משותף – נניח, עטיני הקטיפה של הכלב סופחים את עטיני הזאבה הרומית ואת גחונו הגלי של בלק על פי אריכא (?), כמו במתמטיקה של צמצום שברים, כשכדי לפשט את המונה והמכנה, מחלקים אותם בגורם משותף.

זה לא היה עובד כמובן, ללא המוסיקליות של הקווים והעיגולים (כמעט שורת תווים), האופן שבו ה"עטינים" והאוזניים מתחרזים עם פקעות הזנב/הגללים (כמו שכפתורי מדיו של החלילן מ"קרנפים" מתחרזים עם חורי החליל, ראו כאן).

ואני ממשיכה וחושבת על פסלי השומן והלבד של יוזף בויס שנוצרו בין השאר כאלטרנטיבה לפסלי השיש והברונזה הסטָטיים והיוקרתיים. גם בבויס היה משהו מן הליצן, ליצן קצת מלנכולי וסמואל בקט'י אמנם, קמל ובלבין הם לצים יותר מוחצנים, ובהמשך לכך, אין פלא שפנו לבד. שיש וברונזה הם חומרים נוקשים וכבודים מדי למשחק.

ועוד כלב, אחרון להיום, של חואן מירו. בובת תיאטרון שעיצב להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו.

.

בובת תיאטרון שעיצב חואן מירו להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו (שימו לב לזנב) לחצו להגדלה

.

בתמונה למטה, שולחן העבודה (רב הבובות) של פרויד. לפעמים נדמה לי שהבובות של בלבין וקמל הן עדכון ומחווה וחילול של אותו שולחן.

.

שולחן העבודה של פרויד.

*

  1. טוטם וטאבו

מתוך "קרנפים" של חליל בלבין ומרב קמל (מתוך הפוסט קרקס התלושים)

.

ב"עמבה" זונחים קמל ובלבין את התחבולות הקרקסיות שבעזרתן העמידו סצנות על ראש עמודים (כמה מלאכים יכולים לרקוד על חודה של מחט? שאלה מסתורית שהעסיקה תיאולוגים נוצריים מאז ימי הביניים), ובד בבד הם מגדילים את חלקו של הפריק שואו בסדרת בובות שנולדו מקטיעות, הכלאות והרכבות אברים.

.

מימין, לואיז בורז'ואה 2004 The Reticent Child, משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, שעון חול, 2017 לחצו להגדלה

לואיז בורז'ואה, אדיפוס 2003

.

הממולאים של קמל ובלבין קרובים לפסלים הרכים של לואיז בורז'ואה, אבל גם הפוכים מהם. כי אצל בורז'ואה מקור העיוות הוא פנימי, זה הרגש שבורא את האנטומיה בצלמו, ואילו קמל ובלבין כמו צמד שדונים או מלאכי חבלה מפרקים את הגוף האנושי ומחברים אותו מחדש ברוח הזימה, הכאב והמשחק של אלף לילה ולילה, בחֵירוּת זדונית משוחררת מסנטימנטליות ואג'נדה כאחת.

.

מימין, חליל בלבין ומרב קמל, מסחטה. משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, סבון נוזלי (סוג של גיבור על?) לחצו להגדלה

.

[ורק בהערת שוליים, ומבלי להיכנס לציורים היפים של שי אזולאי, יש לי ספקות באשר לשידוך עם הבובות. אזולאי אינו אנרכיסט וכופר כמו חליל ומרב. ההבדל בין מי שמפרק למי שמנסה לאחות הוא תהומי, וההרמוניה האופטית של הצבעים ומשחקי הצורות מעמעמת את הייחוד של כל צד.]

.

"עמבה" – שילוב יפהפה אבל בעייתי

.

ובחזרה לפריקים של "עמבה" – קורה שהלצון, או מראית העין שלו, אוזלים פתאום ונותר רק סיוט של קטיעות ותפירות נוסח גויה ומנגלה (שניהם. ואני לא יודעת אם זו אבחנה או דאגה, נחיה ונראה). ופעמים אחרות חדוות ההכלאות מדבקת, כמו ב"בוא לגדול איתנו" שלמטה, טוטם צעצוע עם קלילות וחן להטוטני, קריצה למִחזוּר, להנדסה גנטית ולחיים הסודיים של חפצים.

.

חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו", לחצו להגדלה

קישוטי דלת טוטמיים, מלנזיה, אמצע המאה ה19

משמאל, חתול תעלול של דר סוס, באמצע, ג'ני ג'אגר, להטוטנית 1909-1986 (ראו כאן) מימין, חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה

מרסל דזאמה ותלבושת עץ (בהמשך לפרט שלמטה)

חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו" (פרט)

וכמובן –

מימין ובאמצע, פסלים של חואן מירו, משמאל חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה

*

  1. זימה, עצב, מוות

הרבה ממה שכתבתי על "קרנפים" תערוכת הבובות הקודמת של קמל ובלבין (כאן וגם כאן) חל גם על "עמבה". אבל במבט מקרוב רואים דווקא את האבולוציה, ההצעות, הגישושים, האפשרויות שחלקן עדיין בארון. לא אתייחס לכולן (או שלא יהיה לפוסט הזה סוף) אבל אי אפשר לסיים בלי שתי עבודות נפלאות באיכותן הפיוטית והמיתית (זה כבר לא רק ליצני חבלה, כוח נוסף התערב).

 

חליל בלבין ומרב קמל, פלאש בק, לחצו להגדלה

.

יכול להיות שאני משוחדת, כי פלאש בק נראה לי כמו גרסת המבוגרים לאיורים הנפלאים של אליס ומרטין פרובנסן לאיליאדה ואודיסאה. זה החזיר אותי לקלסיקה על אף ודרך הבוטות. (יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל כבר הארכתי דיי. וחלק כבר כתבתי בפוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה).

האיליאדה והאודיסאה ההם יצאו בשעתו גם בעברית בהוצאת עמוס, אבל לא מצאתי סריקה טובה של העברית, אז הנה כריכת המקור.

.

 

האיליאדה והאודיסאה, מאוירות על ידי אליס ומרטין פרוונסן. 1956 לחצו להגדלה

תוספת מאוחרת: לגמרי שכחתי לבושתי את ז'אן קוקטו ומזל שדורית נחמיאס זכרה אותו, כי זה ללא ספק המקור לפלאש בק, רק הזנב אבד, אולי כדי למנוע תחרות מהשיפוד (ועכשיו לא תהיה לי ברירה אלא לחזור לאורפאוס שלו).

0HCO

ולסיום:

חליל בלבין ומרב קמל, שנ"צ, לחצו להגדלה

.

באחת הביקורות קראתי שליצור הרכון על הישן יש זין זקור. אני לא שמתי לב לקיומו (וגם בתמונות לא איתרתי כזה) ובשביל מה נחוץ לו זין בעצם, כשיש לו מכחול שבו הוא צובע את פניו של הישן בכחול של זימה, עצב, מוות?

הרבה מקסמם של הפרטים הולך לאיבוד בצילומים, התרגום המשגע של החומרים – מטבעת הכסף שלופתת את שיער המכחול ועד לכלי ה"שקוף" העשוי רשת מנצנצת שגוש של כחול מוטל בתוכו. במשחק הצורות קל יותר להבחין: החן הספירלי של זנב הקוף הלבן ומפרקי הגמל-שלמה שלו, המכחול האנכי כמו גפיו מעל לקווים האופקיים המקבילים של המיטה, המזרן, הישן. זה פשוט יפהפה, מלא חיים וחלום.

Read Full Post »