Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אידה פינק’

בפעם הקודמת כתבתי על "דודה לאה" מאת שומיש.

והפעם מפגש עם איור אחד נפלא.

איור, נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש

איור, נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש

זו לאה גולדברג, סטודנטית בברלין, שעומדת על הגשר ובוהה במימיו הירקרקים של נהר השפרה.

זקופה, שלא לומר קפואה, שלובת פרוות ואצבעות, חסומה מכל כיוון אפשרי: מלפנים בולם אותה מעקה הגשר, משמאל הכנסייה, שלא לדבר על פסל הקיסר שכמו מצעיד את סוסו לעברה ומאיים להעלים גם את מעט הרווח שיש. בית קטן בן שלושה חלונות מתפקד כמעין מעקה אחורי, רק רווח קטן נותר למקרה שגולדברג תרצה לסגת, וגם הוא תיכף ייסגר כי בניין המוזיאון "דוהר" לעברה כמו רכבת (תחושה שנוצרת בגלל "עדשת עין הדג" המעַוֶתת שדרכה בחרה וקסמן שנקר לצייר את הבניין. השוו לצילום ה"נורמלי" למטה).

צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.

צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.

אם בזכות תעתועי האופטיקה או תעתועי החלימה בהקיץ – גולדברג מוּכְתרת בתוך המים; דמותה מחליקה לתוך דמות הקיסר (כמו האישה שרצתה להיות מלך) ורוכבת על סוסו. ולמטה בעולם ההפוך אין שום מחסומים, רק השתקפויות מרחפות של עננים.

הנה, הפכתי את האיור לנוחותכם:

איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).

איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).

השפיץ המזדקר של הקסדה אמנם נוקב חור קטן בפלא ההכתרה ומעורר מין חיוך סלחני או צורב; "מפורסמת מתל ועד אביב," היא תלגלג על עצמה בעתיד. ובינתיים בהשתקפות, יש עולם ומלואו: מרחב וקלות תנועה, אירוניה עצמית, וגם עצב ואימה. כי העננים שביניהם היא רוכבת הם אולי חלוקי נחל הנשקפים מן המים הצלולים (כך שאולי היא רוכבת במְטַר אבנים). סוס הרפאים של הבבואה צועד על שפת הגשר ועוד מעט יחליק לתוך התהום הפעורה של הגשר ההפוך.

יש ב"דודה לאה" גם איורים קולאז'יים (בתחושה, גם אם לא בביצוע) שבהם הדמיון מודבק על המציאות באופן גלוי. אבל איור הגשר חורג מן המשחק אל הנפש והתת מודע. מי הנהר הם ראי קסמים. כמו ב"מול הראי", סיפור קצר של אידה פינק על אישה צעירה ומאוהבת המבקשת מחברתה להצר את חצאיתה. זה קורה בעיצומם של מעשי הרצח וההעלמויות של השואה, והמראה הגדולה שמתוכו קורנים פני הגיבורה, הופכת לעת ערב לתהום אפלה שכמו בולעת אותה ואת אושרה.

ובמבט נוסף – גולדברג שבמים גם רוכבת על הסוס וגם עומדת לפניו (כמו באחת המטלות של בת האיכר החכמה), מה שהזכיר לי את הדיוקן היפהפה של מקס ארנסט הדאדאיסט-סוריאליסט.

מקס ארנסט, פריס 1938

מקס ארנסט, פריס 1938

ארנסט, כמו גולדברג, גם צועד וגם רוכב על הסוס שלא זז מהמקום; גם סוס אמיתי היה מתקשה לשעוט במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים. הדלת אמנם לא נעולה, אבל דא עקא שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים ושניהם מתעלמים מן הפתח.

לפעמים איורים הם כמו שטיחים מעופפים, אין לדעת איפה ינחתו. קצת הופתעתי כשמצאתי את עצמי מול מקס ארנסט. אבל עכשיו, כשאני מתבוננת בשני הדיוקנים, של לאה גולדברג ושלו, התהום הקעורה-הפעורה של הגשר נראית לי פתאום כמו תחתית של סוס עץ שממתינה לגולדברג וסוסה שיחליקו לתוכה. כי לא לה נועדה האנדרטה היא תיאלץ להסתפק בסוס נדנדה. כמו שנאמר באמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע).

ועכשיו אני כבר לא יודעת אם אני מדברת על לאה או על עצמי (כלומר אני כן יודעת, על עצמי).

והגשר?

מתישהו במהלך הספר, מצטט שומיש לתומו שורת שיר של דודתו, "ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול למחר". הוא מאד מתפעל מן השורה הזאת. אולי זה מה שנטלי וקסמן שנקר ציירה בלי משים, גשר בין אתמול למחר?

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

עוד חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון

*

Read Full Post »

כבר כמה חודשים שאני רוצה לכתוב על "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, אותו קראתי באיחור לא אופנתי. קראתי גם חלק ממה שכתבו עליו. לא הכל, די כדי להבין שהדיון (כמו הדיון בכל יצירה העוסקת בשואה, לפחות כאן בארץ) נשאב לסוגיות האוטומטיות של – כן מייצג / לא מייצג, כן מוסרי / לא מוסרי, וכמובן שאלת המסר, האמירה. גם ליטל עצמו בראיון שלא מתחשק לי לקשר אליו שב והוכיח שספרים חכמים ממחבריהם.

וכך או אחרת – הגישה הזאת מסתירה חלקים מהותיים מהספר המרשים הזה. אפקט "האש הקרה, הצורבת אך לא ממיסה", על פי הגדרתו היפה של המתרגם ניר רצ'קובסקי, מזמין ומעודד השתהות, ואם מצרפים לכך את אופיו הקרנבלי של הספר (במובן שבכטין הקנה למלה), מתקבל בית גידול למחשבות מכל הסוגים – כבדות וממלכתיות כמו שוליות וביזאריות, מה שלא הופך אותן בהכרח לפחות מעניינות; זה סוג של גזענות להדיר אותן, וזה גם לא משתלם, כי הצועניות האלו מכירות מעברים שמי-יודע-לאן הם מובילים.

זה לא מאמר סדור אלא כמה מחשבות על הספר ובעקבותיו, קצת פחות קרות-צורבות מהמקור, כי אני כבר יד שנייה.

"מבקר צרפתי שיקף את דעתם של רבים כשטען שגיבור הרומן הוא 'בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין', בשל השילוב המתקיים בו בין קצין אס-אס, הומוסקסואל, גבר שחושק באחותו ומפנטז על רצח אמו." עיתון הארץ 

גיבור בלתי מתקבל על הדעת? כלומר חורג מדרישתו של אריסטו: "יש להעדיף דברים בלתי אפשריים מסתברים על פני דברים אפשריים בלתי מתקבלים על הדעת" (פואטיקה, פרק כד').

ונדמה לי שבמודע או שלא – כמה מן המבקרים שפטו את הספר על פי אריסטו, אולי בגלל שמו "נוטות החסד" כשם הטרגדיה של אייסכילוס . אלא שג'ונתן ליטל מקשקש על הפואטיקה של אריסטו כמו ילד ונדליסט – מהגיבור שאינו מתקבל על הדעת ועד לזיכוך, הקתרזיס המיוחל הנעדר מ"נוטות החסד" וכל מה שבאמצע פחות או יותר. באחת ההערות היפות שקראתי על הספר, פאר פרידמן מתייחס לסוף המחורפן והמלאכותי:

"אני מבין כי בעיניים אריסטוטליות הופך הדאוס אקס מכינה הזה את "נוטות החסד" לטרגדיה לא טובה, או לפחות לכזו עם סוף לא מרשים. זו בעצמה אמירה מרשימה מאוד, גם כחותמת אחרונה על הרומאן כולו ועל התמות שלו, וגם על גורלו של אואה."

בהמשך למה שנאמר עד כה, מסתמנות כבר שתי אפשרויות לקריאת הספר – דרך אריסטו במהופך, או דרך בכטין, ולא רק בגלל הקרנבל (לולא קראתי רק ספר אחד של בכטין הייתי מתפתה).

*

הגיבור הוא אכן בלתי מתקבל על הדעת, אבל האם התקופה מתקבלת על הדעת? במין דרך משונה הגיבור הוא מחווה ושיקוף של התקופה. ולא רק הגיבור, גם הסיפור עצמו מוטלא מחלקים שאינם מתיישבים לכאורה זה עם זה; ההיסטוריון יהודה באואר הסתייג מן ההטלאה, במין תביעה משונה לטוהר הגזע בספרות:

"ומתעוררת השאלה: איזה ספר כתב ליטל – רומן בלשי על דמות אפלה ורצחנית, או רומן היסטורי על תקופה ובעיותיה? ליטל יושב על הגדר ומנסה לשלב בין החלופות, והדבר לא עולה יפה."

למעשה יש הרבה יותר סוגות ב"נוטות החסד". אפילו החלקים ההיסטוריים נעים בין עשרות-אם-לא-מאות עמודים של כרוניקה בירוקרטית יבשושית, לרומן היסטורי לבני הנעורים (פירוט בהמשך). ויש גם פרקי מדע בדיוני, מובלעות של בלשנות, רומן ריאליסטי מעולה, רומן פורנוגרפי וכן הלאה, ומעל לכל – המבנה המוסיקלי המופשט: פרקי הספר הקרויים בשמות מוסיקליים ובקשת המחבר מן המתרגמים להותיר את כל המינוחים הגרמניים הצבאיים והמנהלתיים בשפת המקור, "גם במחיר פגיעה מסוימת בשטף הקריאה", ועוד יותר מן הבקשה – הנימוק:

אני מאמין [כתב ג'ונתן ליטל] שגם עבור הקוראים שאינם מכירים אותם ואינם רוצים לפענח את משמעותם, הם בכל זאת מפקדים כאלמנטים מוזיקליים יקרי ערך שמעניקים לטקסט את איכותו האובססיבית, הכמעט מתכתית.

*

האקלקטיות, הכוונים הסותרים והטונים המתחלפים הסודקים את הספר אינם נובעים מחוסר שליטה אלא מהחלטה, מה שמביא אותי לתלונתו של אריק גלסנר:

"חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן" (ההדגשה שלי).

ואכן אין הכרעה, סינתזה וכן הלאה, אלא שאצלי זה נזקף לזכות הרומן. וזו לא רק החשדנות המולדת שלי בסמכות וההעדפה לספרים שמעוררים מחשבות על אלה שמציעים אותן. זה קשור ישירות ל"אמירה": כל אותם סדקים בסמכות שמתוכם, כמו מתוך סדקים במדרכה, צומחות מחשבות לא קרואות – הם לטעמי הביטוח היעיל ביותר נגד פאשיזם. הרבה יותר מעקרונות מוסריים קשוחים שכובשים תחתם כל מיני דברים שעלולים להתפרץ ולהתהפך (וראו למשל אידאליסטים שעברו משמאל לימין).

בתמונה למעלה: התערובת של פורנוגרפיה, אלימות, דקדנס, שחיתות ושואה בחלקים רבים של הספר, העלתה בדעתי את פזוליני שבחר למקם את העיבוד שלו לספרו של המרקיז דה סאד "120 הימים של סדום" ברפובליקה של סאלו, ממשלת בובות פאשיסטית שהקימו הנאצים ב-1943 בצפון איטליה. "סאלו, או 120 הימים של סדום" הוא הסרט הנורא והסופני ביותר שראיתי, מלא יופי ומשולל כל תקוה ואשליה, שאחריו לא נותר לפזוליני אלא להרצח בצורה מחרידה.

*

ועם זאת, נדמה לי שאני מבינה את חוסר הנחת של גלסנר. יש משהו מבלבל בכתיבה של ג'ונתן ליטל. מין ההכלאה משונה בין ילדותיות לבגרות; מצד אחד, תועפות של יידע תחקיר וכתיבה ספרותית, ומנגד, משהו גולמי ולא בוגר. כמו בגיל ההתבגרות, כשהגבר והילד רבים על אותו גוף – הראליזם והמלאכותיות – שלא לומר הפיברוק, כובד הראש והפרובוקציה, רבים על אותו ספר. הוא כאילו נכתב בידי ילד פלא (נו, "יונתן הקטן", קשה להתאפק) שעל אף הבלחות של עומק ובגרות אין לו מבט-על ויכולת אינטגרציה.

לילדותיות הזאת אפשר ליחס גם את צד "פורסט גאמפ" של הספר, את המפגשים עם אייכמן, מנגלה, וכן הלאה, המתאימים מאד לרומן היסטורי לבני הנעורים (אם כי הסצנה שבה הגיבור נושך את אפו של היטלר כבר חורגת אל מחוזות הקומיקס והגרוטסקה). כשלוקחים בחשבון את הילדותיות הזאת – ייתכן שההומוסקסואליות של הגיבור נבחרה כדי לעצבן את הנאצים.

וייתכן גם שהבחירה בגיבור בלתי מתקבל על הדעת היא סוג של חישוק, מעין ביטוח עצמי נגד הזדהות.

על הצורה המשונה של הספר אפשר להגן גם בעזרת הדברים היפים שאמרה אידה פינק בראיון:

אני רואה הבדל בין כתיבה של סופרים שעברו את השנים ההן, לבין כתיבה של דור שני או שלישי, הפוסט מודרניסטי כפי שאומרים. כאן יש הבדלים גדולים. יש להם אפשרויות גדולות ודרך אחרת לגמרי. הם לא יכולים לכתוב כמונו, אין להם זיכרון. הם יודעים את זה מן ההורים, מן הספרות, אך אין להם זיכרון משל עצמם. מצד אחד הם יותר מוגבלים ומצד שני הם יותר חופשיים מפני שאין להם את כל המעצורים שיש לניצולים. הם לא כל כך נאמנים לאירועים והם לא יכולים לכתוב בצורה ריאליסטית. לא שאני חושבת שזה הדבר היחיד שחשוב, אבל במקרה הזה יש לזה חשיבות עצומה. מצד שני הם כבר יכולים כבר לעשות ניסויים ספרותיים פורמליים שאני לא חושבת שהסופרים שעברו את השואה מסוגלים לעשות. בני הדור הראשון כמוני, אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן. בני הדור השני והשלישי הם כבר חופשיים.

מתוך סרטו של פזוליני "סאלו – או 120 הימים של סדום"

*

אז מה, חוסר בגרות או נסיינות אמנותית? זו לא הפעם הראשונה שבה הכי מפגר והכי מתקדם מתחרים על אותה משבצת. כתבתי על זה כאן למשל, בעניין "האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש." אבל כיוון שהכל מתקשר לי עכשיו לויטו אקונצ'י*, נזכרתי באחת מעבודותיו הראשונות כארכיטקט:

בית ספר באריזונה ביקש ממנו לתכנן סככה שבה ימתינו תלמידים להסעות אחרי הלימודים. אקונצ'י הציע להם את חורבות בית הספר (כלומר – נניח שפצצה פגעה בו), קירות "מתמוטטים" שיכוסו בגרפיטי של התלמידים. למותר לציין שהוא לא קיבל את העבודה. אבל אולי אפשר לראות דרכה עד כמה קרובות נקודת המבט הילדותית והחתרנית. על העבודה הזאת כתבתי בסופו של דבר פוסט נפרד.

*

ועוד באותו עניין; האוונגרד נטה מאז ומתמיד ל"חוסר מכובדות", שלא לומר "אנטי מכובדות", ראו הפוטוריזם והדאדא למשל – וידועה הערתו (הקסומה והמעוררת) של יונג על הדאדא: "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני." כשתוהים על ההתנגדות העזה שבה נתקל האבנגרד מצד האליטה התרבותית – ואני תוהה על זה לפחות פעמיים בשבוע, איך הם לא ראו ולא הבינו – נדמה לי שזה נעוץ בדיוק כאן, בחוסר המכובדות האינפנטילי, בהשתטות המשחררת. כי מכובדות וטעם טוב הם סד וצנזורה רבת עוצמה על המחשבה ועל היצירתיות ובתמורה הם מספקים התקבלות. לא ש"נוטות החסד" לא התקבל; הוא גם התקבל וגם קצת נדחה באותה סערת רגשות. ואלה חדשות טובות מבחינתי; הפוסט מודרניזם באדישותו הקוּלית לאבחנות מעמדיות (לא מזמן הייתי עדה לשיחה שבה הסביר בני הגדול לאחיו הקטן שתמצית ה"קוליות" היא האדישות) הפוסט מודרניזם הצליח סוף סוף לכרסם במעמדה של המכובדות, לנענע אותו קצת.

*

וכמובן – למזלם הגדול של "נוטות החסד" ושל ג'ונתן ליטל הספר יצא לראשונה בצרפת, המדינה היחידה שבה פורנוגרפיה ותרבות גבוהה אינן דוחות זו את זו כמו שמן ומים, ושבה יש מכובדות אלטרנטיבית, שחורה, של מקוללים. מהמרקיז דה סאד ועד ז'ורז' בטאיי  וז'אן ז'נה, פושע מועד שזכה לחנינה בעקבות קמפיין של אנשי רוח ובזכות טקסטים שערורייתיים שנאסרו לעומת זאת, לפרסום בארצות הברית.

ובהמשך לכך כדאי לציין שהחלק היחיד שבו הספר הקר הזה, "נוטות החסד", הצליח לעורר אצלי רגש, היה דווקא באפיזודה הארוכה שבה שוהה אואה לבד בבית אחותו ושוקע בטקסים ובהזיות פורנוגרפיות. בלי שום קשר למה שקורה לפני ואחרי – אי אפשר לקרוא את הפרק הזה בלי להתכווץ מעוצמת הבדידות והכאב.

מתוך סרטו של פזוליני "סאלו – או 120 הימים של סדום"

*

אני יודעת שהארכתי, ובכל זאת עוד משהו על רציונליות ומחשבה. הבחירה במספר נאצי היא כביכול בחירה במחשבה על פני הרגש. לכאורה יותר קל "לחשוב" דרך התליין, או לפחות דרך התליין המסוים הזה, שהוא אמנם נאצי מחויב, אבל גם איכשהו מנותק רגשית, אובייקטיבי ורציונאלי. כך זה מתחיל לפחות, בהתחייבות לאמת בלי יפיוף וסנטימנטים: "אני לא אוהב התייפייפויות. אני רוצה להיות מדויק ככל שאני יכול. על אף כל מידותי הרעות, והן היו מרובות, נשארתי אחד מאלה שסבורים שהדברים ההכרחיים היחידים בחיי האדם הם אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות וחיפוש אחר האמת. כל השאר נתון לבחירה." ובהכרזות כמו: "אין לי על מה להצטדק."

אבל במהלך הספר מתכרסמת עד מתרסקת אמינותו של המספר כמו גם הרציונליות והמודעות שלו. בתוך המבנה המזוגזג והטלוא הולך ומסתמן לו קו ברור: מן השכלתני (אם גם קר לב ודוחה) והמודע והמחויב לאמת – אל ההזוי והמחורפן והרצחני והמפוברק (הדאוס אקס מכינה של פאר פרידמן ועוד ועוד). והסוף משליך לאחור אל ההתחלה, אל הקטעים האמינים כביכול וחסרי הפניות, ומעמיד גם אותם בסימן שאלה.

ובסופו של דבר זה כן ספר שחושב על השואה, רק לא דרך המספר, אלא מתחתיו ומאחורי גבו, דרך הסדקים והסתירות והקצוות הפרומים והסטריליות המלוכלכת והקור.

*

נוטות החסד הנזכרות בכותרת ובמשפט האחרון (למה "נוטות החסד השיגוני"? צריך להיות "האריניות, כלומר אלות הנקם, השיגוני", הרי כשהפכו לנוטות חסד הן הפסיקו לרדוף) הן עוד קצה חוט שליטל מניח בספר בלי לפתח יותר מדי. נוטות החסד הוא גם שמה של הטרגדיה של אייסכילוס, החלק השלישי באורסטיאה. ונזכרתי ב"מסע השחקנים" הסרט האפי והפיוטי של אנגלופולוס העוסק בהיסטוריה היוונית בשנים 1939-1952 כולל נאצים ופשיסטים, ונדבר עם האורסטיאה, עד כמה שאני זוכרת ממרחק עשרות שנים, בצורה קצת יותר משכנעת ו"עשויה". נקודת המוצא יותר טבעית אמנם, כי זו יוון, לגיבור קוראים אורסטס והוא כבר נמצא על הבמה כחלק מקבוצת שחקנים נודדים. אז לסיום משהו מהסרט הנפלא הזה ולו כדי להתרחק מעט מפזוליני ומליטל.

בסצנה הראשונה המחתרת (שוב, אני מקווה שאני לא מסלפת ממרחק השנים) מתנקשת במשתף פעולה בעזרת אחת השחקניות שנשלחת לפתותו. כשהיא חוזרת בסוף היא עוברת דרך הנוף המצויר המשמש תפאורה למחזה רועים שהקבוצה מציגה. אחת הכבשים מצוירת על שני חלקי המסך ובכל פעם שמישהו עובר דרך המסך ראשה של הכבשה נערף.*

בסצנה השניה יש "קרב" שירים וריקודים בראש השנה של 1946 בין המלוכנים לקומוניסטים. אחרי שהסצנה נקטעת יש קטע מופלא שבו הגברים המלוכנים רוקדים זה עם זה צ'יק טו צ'יק למוסיקה של איזה טנגו סנטימנטלי. זה רגע חושפני במיוחד מבחינת הקשר בין סנטימנטליות לפאשיזם. *

עוד רשומות על השואה

ארבעה סוגים של זיכרון

שירי ערש ליום השואה

דיוקן עצמי עם פרפר

ועוד

*ספרי "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי" ייצא בקרוב מאד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

* הלינקים של מסע השחקנים הם ליוטיוב הם עד שאצליח להשתיל את הסרטונים.

Read Full Post »

הקדמה

האירוע התיאטרוני "השולחן: עבודת כיתה" מבוסס על שני טקסטים של אידה פינק:
1. "השולחן, מחזה לארבעה קולות ובַּסוֹ אוֹסְטִינָטוֹ", הוא מעין פרוטוקול של חקירה; ארבעה עדים ותובע מנסים לשחזר את מהלכה של אקציה שבה נרצחו 1,300 יהודים.
2. "מול הראי", סיפור קצר המתאר רגע בחייה של אישה צעירה ומאוהבת.

האירוע מיועד לקבוצות לומדים ומתרחש בחלל של כיתה. התובע יושב ליד שולחן המורה. בזמן שהוא חוקר את העדים הוא מפעיל מטול שקפים (ויוגרף). השחקנים יושבים עם הקהל אל שולחנות התלמידים. אחד מהם מלווה את המופע בנגינה על פסנתר חשמלי. בתחילת ההצגה מקבל כל צופה חוברת שבה מודפס הטקסט של ההצגה, בצד מבחר דימויים מן השקפים. הצופים מוזמנים להשתתף בקריאת העדויות.

כל הדימויים המלווים את המאמר הם שקפים שעצבה ליאור לרמן למופע – מבחר מסדרת "מסדר הזיהוי" ומבחר מהפאזל של מפת העיר.

1. "השולחן" – הזיכרון הטכני לעומת הזיכרון הרגשי

פינק כתבה את "השולחן" בעקבות עבודתה כמתרגמת ורושמת חקירות של ניצולי שואה ישראלים על ידי אנשי משפט מגרמניה. "נורא קוממה אותי הצורה שבה הם דרשו מעדים לזכור לפרטי פרטים מצבים חסרי חשיבות…" סיפרה בראיון, "פרטים שבדרך כלל דורשים מעדים במשפט טריוויאלי, לא פשע של רצח עם."

המחזה עוסק באקציה שנערכה בכיכר של עיר, ובה היה או לא היה שולחן – העדים חלוקים בדעתם על מידותיו, על מיקומו ועל עצם קיומו; השולחן מייצג את כל אותם "פרטים לא חשובים לכאורה" כפי שהתובע מכנה אותם במין אירוניה בירוקרטית. המחזה נטוע במתח בין הזיכרון הטכני – זיכרון של מצלמת אבטחה שאינו מבחין בין עיקר לטפל – לבין הזיכרון הפרטי הרגשי האורגני המשתנה מאדם לאדם.

כל אחד מן העדים "מסנן" את האירועים בדרכו:

מר גרומבך העד הראשון, זוכר שקיפר (אחד הרוצחים) "ישב על כסא והצליף בשוט רכיבה על הנעליים שלו". "לפעמים זוכרים זוטות כאלה," הוא מתנצל. הוא מזכיר שולחן שאליו ישבו אנשי הגסטפו, אבל מתקשה בתיאורו.

העדה השנייה זוכרת רק את התמצית, הפרטים לא חשובים: "לא הסתכלתי על הפנים שלהם," היא מתריסה, "בשבילי היה לכולם אותו פרצוף. לכולם! … מה זה משנה מי? כולם נתנו פקודות, כולם ירו, כולם! כולם ניהלו את הסלקציה." ובאשר לשולחן: "אני לא נזכרת. לא היה שם שום שולחן".

העד השלישי, מר זאכווצקי, דווקא זוכר: "זה היה שולחן גדול וארוך מעץ אלון. יתכן מאד שזה היה אחד מהשולחנות העתיקים של העירייה," הוא אומר, רק שלפי דעתו הוא עמד קצת הלאה, בנפרד מן המתרחש. זאכווצקי הוא השקול והמדויק מכל העדים. הוא יכול לדבריו, "לצייר כל אבן קטנה, לתאר כל איש." הוא מצטט עובדות ומספרים, הוא זוכר את שמן המלא של האם והילדה שנרצחו, אבל גם הוא לא שם לב מי מאנשי הגסטאפו החזיק ברשימת השמות: "אילו כל זה היה קורה בתיאטרון," הוא מסביר, "והיתה נראית שם סצנה כזאת, אולי היה אפשר לתאר אותה על כל פרטיה: זה היה פה, זה היה שם. אבל כשאסון כזה קורה בחיים? האם אני אמור להסתכל על הרשימה, כשהחיים שלי תלויים על חוט השערה?"

העדה הרביעית והאחרונה ספק תוהה ספק מתנצלת כמו ילדה שלא למדה למבחן: "את זה אני לא יודעת … לא חשבתי שמישהו ישאל אותי פעם על זה." היא גם הנציגה הישירה ביותר של תעתועי החושים והזיכרון – גם אחרי שהשקט חזר היא המשיכה לשמוע יריות.


2. "מול הראי" – הזיכרון האמנותי

העדה הרביעית לא נכחה בכיכר בזמן האקציה. היא הסתתרה בבניין הגסטפו שבו עבדה כמנקה. היא היחידה שהכירה את הרוצחים מקרוב; היא מציירת דיוקן חי של קיפר באמצעות החפצים שהקיפו אותו: הספרים שהיו לו בחדר, הפרחים שדרש להחליף בצנצנת, הצנצנת ששבר כי הפרחים היו נבולים, תמונת האשה האלגנטית עם הכלב שהיתה מונחת על השידה שלו, הכלב שלא היה לו, הכינור שבו ניגן.

העדה הרביעית היא נציגתה של פינק. יש זיקה ברורה בינה לבין המספרת של "מול הראי"; כמו רבים מסיפוריה של פינק מבודד "מול הראי" רגע קטן בשולי החיים ולוכד בזווית העין, איזו מהות שהתמונה הכוללת מוחקת בכלליותה הנוראה". 'שוליים' במרכאות כפולות," הסבירה פינק בראיון,  "כי האירוע עצמו הוא מאד קובע וחשוב בשביל האדם שעובר אותו."

תוכן הסיפור פשוט: אישה צעירה ומאוהבת מבקשת מחברתה התופרת לקצר ולהצר את שמלתה בעיצומם של מעשי הרצח וההעלמויות. "מול הראי" כולו חפצים – חפצים שישנם וחפצים שכבר אינם או שרק בעליהם המקורי איננו: המגבת הנקייה על ברכיה של התופרת והמחבת שמתוכו היא אוכלת תפוחי אדמה מחוממים, את החפירה הכבד השעון אל אדן החלון. נעלי הגבר הגסות של הגיבורה (שמבליטות על דרך הניגוד את הדחף הקוקטי להצר את השמלה) היו שייכות פעם לאביה. השרפרף שעליו היא יושבת היה שייך לאביה של התופרת. שלוש מארבע המיטות ריקות, מכונת התפירה נמכרה, סיכה חלודה נעוצה בכרית הסיכות. המראה הגדולה מתוארת כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. עם לילה היא הופכת לתהום שחורה של נבואת לב.

החפצים של "מול הראי" מלאים משמעות וחיים. הם מייצגים סוג שלישי של זיכרון, שאפשר לקרוא לו "הזיכרון האמנותי"; הזיכרון האמנותי קרוב לזיכרון הרגשי אבל פחות גחמני ופרטי ממנו. הוא בורר לו אביזרים מסוימים, שוליים לכאורה, שאוצרים מרוּבֶּה, והופך אותם לכלים של רגש ומשמעות.

הזיכרון האמנותי קרוב לזיכרון הרגשי אבל פחות גחמני ופרטי ממנו. הוא בורר לו אביזרים מסוימים, שוליים לכאורה, שאוצרים מרוּבֶּה, והופך אותם לכלים של רגש ומשמעות.

ובחזרה לשולחן – בכל הנוגע לאקציה מדובר באביזר שולי, פרט טכני. אבל בד בבד הוא גם סמל של ציביליזציה, סדר חברתי (ראו "שולחן ערוך") ושררה בירוקטית ("להפוך שולחנות" פירושו לפרוע את הסדר הפקידותי הקיים). ההתעקשות של התובע ותעתועי הזיכרון של העדים הופכים אותו בהדרגה לסמל חמקמק, מלא אירוניה, אבסורד וגעגועים.

*

3. "השולחן: עבודת כיתה" – "והִגדתָּ לבנך"

על שלושת סוגי הזיכרון האלה, הטכני, הפרטי, והאמנותי, מוסיפה ההצגה את הזיכרון הקולקטיבי; את מעשה הזיכרון המודע הנלמד המנציח.
הזיכרון הקולקטיבי של השואה עובר בשנים האחרונות דרך הנסיעות המאורגנות לפולין. אבל האם הזיכרון צריך להיות כרוך בטופוגרפיה? היהדות הלא שכללה דווקא את האמצעים הפחות חומריים, היותר מופשטים ותודעתיים; יציאת מצריים למשל, אינה נחגגת במסע לפירמידות אלא בישיבה לשולחן הסדר. המצה, המרור והיין הם סמליים פשוטים ארציים ופיוטיים כאחת, לשימור הזיכרון. הדיבור בגוף ראשון של ההגדה: "עבדים היינו", המבט הכפול – לעָבָר – "ויוציאנו ה' ממצריים", ולעתיד – "בשנה הבאה בירושלים" – שגם הוא כבר הפך למעין זיכרון ובו-בזמן נותר כגעגוע לאחרית ימים אידאלית. ומעל לכול הציווי לזכור, ללמד, להזדהות. מ"והגדת לבנך" ועד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
ההצגה היא מעין מתווה חד פעמי לסדר שואה שכזה, סדר אקציה המתקיים ליד שולחנות הכיתה. הטקסט המחולק לצופים משמש מעין "הגדה".

את התובע מגלמת במאית ההצגה נעמי יואלי, שפועלת בשלושה מישורים: במישור המשחקי – יואלי היא דמות במחזה של פינק, במישור הלימודי – היא מורה מנהלת הטקס ומנחילת הזיכרון המגייסת בין השאר את זכרונותיה האישיים והמשפחתיים, ובמישור האמנותי הארס-פואטי – היא במאית המנווטת את הצגתה.

הבמאי הפולני תדאוש קנטור נהג לעמוד בין שחקניו על הבמה ולהתערב במעשיהם באופן גלוי. בכך הסגיר באופן משעשע את יצר השליטה הפרטי שלו, ובד בבד גם הפנה את תשומת הלב להצגה כהצגה, ועורר את המחשבה הבקורתית של הצופים במקביל להזדהות הרגשית.

גם הצופים ב"השולחן – עבודת כיתה" מתפקדים בכמה מישורים: הם גם תלמידים של זיכרון השואה וגם "שחקנים", כלומר חלק מקבוצת העדים שנחקרת על ידי התובע. "אילו כל זה היה קורה בתיאטרון," אומר מר זאכווצקי, כלומר, אילו היתה הפרדה בין הבמה לאולם וכל תפקידו היה לצפות – היה לו פנאי להתבונן ולשנן את הפרטים. אלא שהוא היה גם "שחקן" באקציה הזאת, אלה החיים שלו שהיו "תלויים על חוט השערה." עדותו של מר זכוויצקי "מופרטת" לקהל. הבמאית/המורה/מנהלת הטקס מחלקת אותה בין הצופים שקוראים אותה בגוף ראשון כמעין מדיום קולקטיבי.

על פי שיטת המשחק של סטניסלבסקי מגייס השחקן את זיכרונותיו הרגשיים כדי לטעון את הטקסט ברגש ובמשמעות. התלמידים הקוראים את העדות עושים זאת באופן טבעי; הם טוענים את מילותיו של מר זאכווצקי בזכרונות הרגשיים האישיים והקולקטיביים שלהם.

רק ב"מול הראי" הם פשוט קהל; יואלי עיבדה את הסיפור להצגה בתוך הצגה המתרחשת על רצועת הרצפה לאורך החלונות ומוארת בפנס תיאטרון. מעין דיזולב לרגע שהיה, הזדמנות להציץ בפיסה של חיים מבחוץ. להינתק לרגע ולהזדהות, כמו בתיאטרון.




4. השבר והטשטוש

"השולחן" הוא סיפור בלשי מתסכל, לא קאתרתי, מטושטש ושבור משני קצותיו; הוא נפתח באמצע עדותו של מר גרומבך (ההתחלה "נשברה") ומסתיים במילים "שולחן קטן שבור". ובין לבין התובע חוזר וקוטע את הנחקרים ללא הועיל: "האם היית עדה לרצח שבצע קיפר?" הוא שואל את העדה השנייה. "עדה?" היא עונה, "אתה מתבדח. העדים למעשי הרצח שלו כבר לא בחיים."
העמעום והסתירות, השבירה ונסיון ההרכבה – קיימים גם במישורים השונים של העיבוד הבימתי:

כשאחת העדות מתבקשת לזהות את הרוצחים בתצלומים, התובע מניח על מטול השקפים עוד ועוד פרצופים שיוצרים ביחד מעין דימוי מקושקש, קפוא ומלא תנועה, פורטרט קבוצתי של כולם ושל אף אחד.

את התובע מגלמת הבמאית. היא מדברת בלשון זכר אבל לא מחופשת לגבר. היא גבר ואישה בו בזמן.

והטשטוש מתקיים גם במרחב הסותר של האירוע: חלל התיאטרון וחלל הכיתה כמו מונחים זה על זה ונאבקים על אותה טריטוריה; השחקנים מעורבבים בקהל. לעתים הם נמצאים מאחורי גבם של הצופים, שלא מקפידים להפנות את ראשם אל הדוברים. חלקם מסתפקים בהאזנה לקולות שבאים מן העבר, מכל הכיוונים. כך האזינו פה בשעתו לשידור הרדיו של משפט אייכמן. אידה פינק טענה שהמשפט שינה את המוּדעות הישראלית לשואה. זה כבר לא היה מופשט ומצלצל – "ששה מיליון", "צאן לטבח", "גבורה"; אז נשמעו לראשונה עדותו וסיפורו של היחיד.

וכבר מתחילת ההצגה נערמים השקפים במטול: זה מתחיל מצורה שחורה בלתי מזוהה, שאליה מצטרפות בהדרגה צורות נוספות עד שמתקבלת מפה שחורה של העיר שבה נערכה האקציה; גושים זוויתיים שביניהם מפרידים רחובות לבנים דקים בעלי שמות פסטורליים. התובע בנוקדנותו מתעקש על המסלול המדויק שבו הגיע כל עד לכיכר, וכך מדוקלמים להם השמות האירוניים בעל כורחם (בתרגום מפולנית: רחוב הוורד, רחוב הפרחים, הרחוב היפה, רחוב המעגל, שפת הנחל והמשוררים סנקיביץ' ומיצקביץ') שוב ושוב כמין כישוף מקולקל.

שברי העיר מודפסים גם בחוברת המחולקת לקהל ומתפקדים כמטפורות למעשה הפירוק וההרכבה של החקירה, וגם לשבר ולאיחוי שלעולם לא יתקון.

החוברת היא מעין הד מודפס של העדויות אבל היא גם הד מודפס של מלבן האור של הויוגרף. המטול המשמש בדרך כלל כלי עזר טכני ללימוד, הופך בהצגה למעין תודעה, כלי מטפורי פואטי לעיבוד הזיכרון. שברי העיר הם כמו כתמי רורשך חדים, סלעים שנופלים מהשמים, פיסות חשיכה שחורות כמו "יום ראשון השחור", כך קראו כמסתבר, ליום האקציה. ויש אומרים שקראו לו "האדום" בגלל הדם שהכתים את השלג. השלג עצמו היה לבן, כלומר שחור מאדם, כלומר אדום מהדם שהשחיר באפלה. "התפלאתי שהשלג היה שחור," אומרת האשה השנייה, "זה היה דם." הוויכוח חוצה העדויות על צבעם של היום והשלג נע בין נונסנס (כמו הבדיחה על השזיפים השחורים שהם אדומים כי הם עוד ירוקים) לפורמליזם צבעוני, להבלחות של אגדה אפלה-שלגייתית. ובכלל יש בכתיבתה של פינק שיירים רזים וכמעט יבשים של אגדה. זה לא רק הדם על השלג אלא גם שורת המיטות הריקות כמו בבית הדובים או בבית הגמדים שביער, והמראה המכושפת של "מול הראי" שהיא אגם ותהום, נפש ואושר וידיעת הסוף.

אינטרמצו: מר גרומבך העד הראשון הוא הקולנועי-תיאטרלי מכולם. בתוך עדותו חבוי מעין תסריט קצר של האקציה (במבע משולב עם נקודת מבטו) :

קלוז-אפ 1 – "קיפר ישב על כסא והצליף בשוט רכיבה על הנעליים שלו".
לונג שוט 1 – גרומבך מתאר את הדיאלוג בין קיפר לאם שרצח. הוא היה רחוק מכדי לשמוע את השיחה אבל "המצב היה ברור לגמרי. כל אחד יכול להבין. גם בלי מילים." בסרט היו מצלמים את הסצנה מרחוק, מנקודת המבט של גרומבך, ללא מילים.
קלוז-אפ 2 – הזוועה עצמה מורחקת מן הבמה כפי שדורש אריסטו. גרומבך אינו רואה את הרצח. הוא מסיק אותו מהתנהגותו של קיפר לאחר מעשה: "מיד אחרי היריות, כשהאם והילדה שכבו על הארץ, ראיתי במו עיני איך קיפר מנגב את הידיים זו בזו, כאילו הוא רוצה לנקות אותן מלכלוך. הוא ניער אותן בהבעה מלאת גועל. את ההבעה הזאת אני לא אשכח." הקלוז אפ הזה הוא פיסת תיאטרון מחול המזכירה את רחיצת הידיים הסהרורית של ליידי מקבת.
לונג שוט 2 לסיום – "זה היה יום של שלג וכפור. הרחובות היו מכוסים שלג. השלג היה אדום."

*

5. הזמן והזיכרון

"מחזה לארבעה קולות ובסו אוסטינטו", כך, בכותרת המשנה, הגדירה אידה פינק את "השולחן". בסו אוסטינטו (בס עיקש) הוא כינויו המוסיקלי של בס החוזר שוב ושוב על אותו מוטיב, ומקביל אולי לתובע המתעקש שוב ושוב על השולחן. אבל בתולדות המוסיקה, בסו אוסטינטו הוא גם המאפיין המובהק של אַרְיַת קינה ברוקית. "השולחן" הוא לכאורה מחזה ריאליסטי עד יבש, פרוטוקול של חקירה, אבל במישור אחר מופשט יותר, זו קינה; "ארבעה קולות" (שתי נשים ושני גברים – סופרן, אלט, טנור ובס, כמקובל) מלווים בכלים הנמוכים של התזמורת שחוזרים שוב ושוב על אותו מוטיב יורד, מעין המחשה מוסיקלית של הדמעות הזולגות.

"יש קשר מאוד הדוק בין הזמן לזיכרון," אמרה אידה פינק בראיון. "אחרי ארבעים-חמישים שנה הכתיבה שונה ממה שהיתה מיד לאחר המלחמה."
לדור השני או השלישי אין זיכרון. הם לא מסוגלים לכתוב ריאליסטי כמו דור ראשון. הם יותר מוגבלים אבל גם יותר חופשיים, היא מסבירה, "מפני שאין להם את כל המעצורים שיש לניצולים… הם יכולים כבר לעשות ניסויים ספרותיים פורמליים שאני לא חושבת שהסופרים שעברו את השואה מסוגלים לעשות  … אנחנו, בני הדור ראשון, אסירים של הזיכרון ושל הזמן. בני הדור השני והשלישי הם כבר חופשיים."

הנטייה של אידה פינק לניסויים פורמליים רק נרמזת מכותרת המשנה. נעמי יואלי לוקחת את הזיכרון של פינק הניצולה, מסננת אותו דרך פריזמה בימתית נועזת והופכת אותו לכלי של "מעשה הזיכרון" המודע הנלמד והמנציח.

*

6. הסוף

מר זאכווצקי מסיים את עדותו במספרים: "היו כל כך הרבה קורבנות שהיו צריכים 20 גברים לקבור אותם. 450 נהרגו בעיר בזמן החיפוש בדירות, 840 נורו בבית הקברות. ביניהם אישתי, אדוני התובע." וכשהחוקר חוזר ושואל האם ראה במו עיניו מישהו יורה במישהו הוא אומר: "אני ראיתי 1300 הרוגים. המידות של קבר האחים היו 30 מ' אורך, 3 מ' רוחב, 5 מ' עומק."

זאכווצקי הוא העד שאת עדותו קורא הקהל, ולא בכדי; למספרים שלו (שאותם פוצע אמנם רצח אשתו) יש תוקף אוביקטיבי. התובע חובב העובדות אינו יכול להתנגד להם. המספרים חותרים תחת הנחת היסוד שלו ומתקנים אותה; זה לא רצח פרטי אלא רצח עם. וזוהי אולי ההבנה שמאפשרת לו להקשיב לעדה הרביעית והאחרונה, להניח לה לדבר בלי לקטוע אותה כמעט. והעדה כאמור, ברגישותה האמנותית, מעלה את הזיכרון הפרטי בחזקה. היא גואלת אפילו את השולחן מהלא-כלום הבירוקרטי, והופכת אותו בדרך אגב למעין סמל רזה ונקי מסנטימנטליות של אובדן:

"אחרי שהחשיך התגנבתי דרך החצר וחזרתי הביתה. העיר היתה ריקה, כאילו לא נשארה נפש חיה. התפלאתי שהשלג שחור. זה היה דם. הכי הרבה דם היה ברחוב סינקייביץ', ברחוב פיינקנה וברחוב רוז'אנה. גם בכיכר לא ראיתי אף אחד. היא היתה ריקה. באמצע הכיכר היה שולחן הפוך עם הרגליים למעלה. שולחן קטן שבור."
במטול השקפים מתחלפת מפת העיר במפת אושוויץ. סוף.

 *

תודות: הפוסט המקורי הורחב והפך לחוברת "אודות" של סל תרבות. זהו הטקסט המעודכן שהתעשר מן הדיון בתגובות. תודה למירי פארי שהאירה את עיני ותרגמה לי את שמות הרחובות. לאתי בן זקן ולאיתן שטיינברג שהכירו לי את אריַת הקינה הברוקית, ולכל מי שלקח חלק בשיחה, ובייחוד לשועי רז, מירי שחם ועמוס נוי, שחידדו את משמעות השולחן. 

כל הציטוטים של אידה פינק מתוך "אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן"

קרדיטים (כל המשתתפים עושים עבודה נהדרת) ותאריכי הצגות

*

עוד רשימות על שואה:

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

חמסין באושוויץ

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד

Read Full Post »

למאמר מקיף שמנתח את ההצגה

בצד הכתיבה אני עוסקת גם בייעוץ אמנותי לתיאטרון. אני מלווה תהליכי יצירה של הצגות. בזמן האחרון הייתי מעורבת בשני פרוייקטים מרתקים במיוחד. הראשון הוא השולחן: עבודת כיתה, שביימה נעמי יואלי על פי אידה פינק (ועל השני בשבוע הבא. הם כל כך שונים זה מזה שאי אפשר לשכן אותם בפוסט אחד).


השולחן: עבודת כיתה
יצירה בימתית על פי אידה פינק
מאת: נעמי יואלי
מוסיקה ונגינה: יוסי מר חיים
פיתוח שפה חזותית ושקפים: ליאור לרמן
עין שלישית: מרית בן ישראל
ייעוץ חלל: עמית דרורי
ייעוץ תלבושות: נעה וידמן
ייעוץ תאורה: אורי רובינשטיין
הפקה: רויטל מלכה
משתתפים: דינה בליי-שור; מיקי מרמור; יוסי מר חיים; נעמי יואלי
המחזה "השולחן" מאת אידה פינק הוא מחזה עדות: 4 עדים מעידים ממרחק זמן על אקציה ורצח המוני שהתרחשו בכיכר העיר בזמן השואה. התובע-החוקר מתעקש על פרטי הפרטים הנחוצים לחקירה משפטית ובמיוחד מתעניין בשולחן, אשר היה או לא היה, בכיכר. ההתמקדות המעין דוקומנטרית באירוע אחד, דרך רשומון של עדים, מעמתת את הזכרון, הפרטי, הסובייקטיבי, קרוע-הלב, עם התביעה לעיקור הרגש לטובת אובייקטיבית לכאורה.
"אם כל זה היה קורה בתיאטרון", אומר העד השלישי, "והיתה נראית שם סצינה כזאת, אולי היה אפשר לתאר אותה על כל פרטיה: זה היה פה, זה היה שם. אבל כשאסון כזה קורה בחיים?"

העיבוד הבימתי בונה את החלל הדרמטי בתוך חלל של כיתת בית ספר. ללא תפאורה, עם דגשים מטפוריים של חמרי העדות, הקרנות שקפים, מוסיקה ותאורה מינימלית. ההצגה מכוונת בין השאר, לתלמידי הכיתות הגבוהות כפרוייקט ייחודי המשולב בלימודי השואה בהיבט האמנותי: ספרותי, חזותי, מוסיקלי ותיאטרוני. ההצגה מבוססת על: השולחן, מחזה לארבעה קולות ובסו אוסטינטו, ועל הסיפור מול הראי, שניהם מתוך: אידה פינק: כל הסיפורים, הוצאת עם עובד, 2004

התמונה מתוך ההצגה, צילם אלדד מאסטרו

למאמר מקיף שכתבתי על ההצגה:

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן: עבודת כיתה של נעמי יואלי (כולל שקפים יפהפיים שעיצבה ליאור לרמן)

ועוד באתר: כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

Read Full Post »