Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אור’

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

על הכריכה האחורית של החושך מצוטט הטיימס: "המקוריות של 'החושך' עוצרת נשימה".

צודק הטיימס; מתוך התבנית השחוקה של ספרי ההתגברות על הפחד מזדהרים הטקסט של סניקט והאיורים של קלאסן. לא מדובר באחד מ"ספרי עזרא ונחמיה" (על פי הכינוי הקולע של עטרה אופק), אלא ביצירת מופת קטנה עם הרבה מרחב לנפש ולרוח.

ובכן, כך זה מתחיל:

לזלו פחד מהחושך.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

החושך ולזלו גרו באותו בית, בית גדול עם גג חורק, חלונות חלקים, קרים, וכמה גרמי מדרגות. לפעמים החושך התחבא בארון, לפעמים הוא ישב מאחורי וילון האמבטיה. אבל רוב הזמן הוא בילה במרתף.

כל היום חיכה החושך בפינה, הרחק מהשקשוקים והגניחות של מכונת הכביסה, דחוק בין כמה קופסאות ישנות ולחות ושידת מגירות שאיש לא פתח.

בלילה כמובן, יצא החושך החוצה והתפזר עד לחלונות ולדלתות בביתו של לזלו. אבל בבוקר חזר החושך למרתף, מקומו הטבעי.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן (הצד הימני של הכפולה הוא מעין נגטיב ותקבולת הפוכה לשמאלי).

לזלו הציץ בחושך כל בוקר. "שלום," הוא אמר. "שלום, חושך."

לזלו חשב שאם הוא יבקר את החושך בחדר של החושך, אולי החושך לא יבקר אותו בחדר שלו.

אבל לילה אחד הוא בא.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

כך זה נפתח, בלשון צלולה ומדויקת (תרגמה רחלה זנדבק) ברגישות גותית, בקשב חרד ולופת, במין ריאליזם קריר עם נגיעה של חמלה; כי על אף האימה, קשה לא לחמול על החושך שנאלץ להידחק בין כמה קופסאות ישנות ולחות ושידת מגירות עזובה.

"לזלו," אומר החושך, בחושך. הוא רוצה להראות לו משהו. ולזלו לוקח את הפנס שלו ומתלווה אל החושך. בכל פעם שהם חולפים על פני ריכוז של חושך, לזלו שואל, "כאן?" אבל לא, זה למטה. הכי למטה, בעמקי המרתף, בשידת המגירות שאליה מתקרב לזלו לפי הוראותיו של החושך.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

ואז, בשיא המתח, נקטעת פתאום העלילה בנאום של המספר (כך לפחות זה נשמע ברגע הראשון) עמוד שלם עמוס בטקסט:

אתם אולי מפחדים מהחושך, אבל החושך לא מפחד מכם. לכן החושך הוא תמיד קרוב.

החושך מציץ מעבר לפינה ומחכה מאחורי הדלת, ואתם יכולים לראות את החושך למעלה בשמיים כמעט כל לילה, הוא מתבונן אליכם בעוד אתם מתבוננים למעלה אל הכוכבים.

ללא גג חורק היה הגשם יורד על המיטה שלכם, וללא חלון חלק וקר לא הייתם יכולים להביט החוצה, וללא גרם מדרגות לא הייתם יכולים לרדת למרתף שם החושך מבלה את זמנו.

ללא ארון לא היה לכם מקום לשים את הנעליים, וללא וילון מקלחת הייתם משפריצים מים בכל חדר האמבטיה, וללא החושך הכול היה אור ולא הייתם יודעים אם אתם צריכים נורה.

הפסקה מתודית: יש מי שתמה על המקום הרב שאני מקדישה לספרי ילדים. יש לזה כמובן טעמים עמוקים – הילדה שהייתי לא מוכנה שאתנשא על ספריה – אבל גם טעמים מעשיים; כדי לנתח ספר צריך להסביר קודם במה המדובר, וזו משימה מתישה כשמדובר ברומן למבוגרים (רק לעתים רחוקות אני לא מתאפקת, למשל כאן, ואפילו כאן או כאן). ספרי ילדים הם קצרים יותר. קל יותר לחצות את משוכת ההקשר ולהגיע לאמנות.

ובחזרה ל"נאום" הנפלא בכל כך הרבה רמות:

מבחינה ריטורית, עוצר למוני סניקט רגע לפני הפואנטה ומחזיק ומאריך את המתח שלא יתבזבז (נדמה לי שבאילידה יש קטע כזה, כשבשיא המתח משובצת פתאום רשימה ארוכה של ציוד וספינות?). ובו בזמן זה גם קטע מדויק מבחינה רגשית – זה הפחד שמיתרגם לפרץ דברנות. והוא נפלא גם במהלך הפנימי שלו, בטרנספורמציה שבה הוא מחליק מידיו של המספר הסמכותי אל תוך התודעה של לזלו. הטיעונים שנשמעים בהתחלה הגיוניים עם נופך פיוטי (בזמן שאתם מביטים בכוכבים החושך מביט בכם), נהיים יותר ויותר מופרכים. כי הגג אמנם מגן עלינו מהגשם, ומהחלון אפשר להביט החוצה, אבל מי צריך גרם המדרגות (ועוד בסיפור על פחד) שכל ייעודו להוביל לחושך שבמרתף? ושיא הנונסנס (לפחות לכאורה, תיכף נגיע לזה) נשמר לסוף: מה זאת אומרת, ללא החושך לא הייתם יודעים אם אתם צריכים נורה? הרי ללא החושך לא היה שום צורך בנורה!

ואמנם הנאום המתהפך לא סתם גולש לתודעה של לזלו, הוא חושף ומכין את הפואנטה של הסיפור: כי בתוך מגירת השידה יש נורות, זה מה שהחושך רצה להראות ללזלו. ולזלו אמנם לוקח נורה ואומר תודה, וכשהוא חוזר לחדרו החושך כבר לא נמצא שם.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

למעלה: ברגע שלזלו מקבל את מתנת החושך הוא כבר לא זעיר ומפוחד, היד עם הנורה היא ממש ענקית. ברקע רואים את השידה מחייכת בפיה המגירתי עם שיני הנורות הצהבהבות והעקומות.

ובמילים אחרות: מאחורי הטקסט האגדתי על החושך שבא לבקר את הילד, יש סיפור ריאליסטי שאינו מסופר במילים, רק נרמז באיורים, על מנורת לילה שנשרפה ועל ילד אמיץ שירד למרתף לחפש נורה להחלפה, ואחרי שחזר ממסעו הוא כבר לא פחד מן החושך.

וזה לא הכול, כי הנאום גם חושף ומציף את היחס האמביוולנטי של לזלו לחושך. מלכתחילה הוא לא רק פוחד מן החושך. הוא מרבה להרהר בו ואפילו נמשך אליו. כל בוקר הוא מבקר את החושך "בתקווה שהחושך לא יבקר אותו בלילה", זה התירוץ הרשמי, תירוץ מפוקפק אם חושבים על זה, או לפחות דו משמעי; הרי הנימוס דורש שמי שאנחנו מבקרים שיחזיר לנו ביקור מתישהו…

ולזלו הוא אמנם נציגו של למוני סניקט (שם העט של דניאל הנדלר שכתב כזכור גם את "סדרה של צרות" האפלולית והחכמה וקורעת הלב והמצחיקה). סניקט הוא זה שנמשך אל המרתף ומצא בו עוצמה ואור.

אם צריך לסכם את תוכנו של הספר בלשון אגדתית (שימי לב, עטרה אופק היקרה): בלב לבו של החושך (בעמקי המרתף החשוך, בתוך שידת המגירות העוד יותר חשוכה, במגירה התחתונה שהיא המרתף של השידה) מצוי אור גדול (של נורה קטנה), וגם חיוך (קצת אפלולי).

המהלך הזה – מאפלה לאור גדול, כמו שכתוב בהגדה של פסח – מסוכם בשבעת העמודים הראשונים של הספר. כשמניחים אותם זה בצד זה הם יוצרים רצף אחד:

רצף מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

רצף מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן. מהחושך והפנס אל האור.

בזמן הדפדוף ב"החושך" צפו בראשי שוב ושוב שורות מ"זוהר" של ביאליק. בראש ובראשונה קריאתם של הצפרירים אל ביאליק הילד (המסודרת גם היא בשורות יורדות כמו מדרגות):

נִטְבָּלְךָ בַּזֹּהַר,
נוֹרִידְךָ נְבִיאֶךָ
אֶל-מַטְמוֹן אוֹר גָּנוּז
.         בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹם.

ונתחים גדולים מן הפתיחה:

בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,
וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;
מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,
דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.
וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,
כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;

וַחֲבֵרַי מָה-רָבּוּ: כָּל-עוֹף הַפּוֹרֵחַ,
כָּל-אִילָן עִם-צִלּוֹ, כָּל-שִׂיחַ בַּיָּעַר,
פְּנֵי סַהַר צָנוּעַ לָאֶשְׁנָב זוֹרֵחַ,
וַעֲלֶטֶת הַמַּרְתֵּף וּשְׁרִיקַת הַשָּׁעַר;

עֲלִיַּת הַגָּג, פִּנַּת קוּרֵי עַכָּבִישׁ,
תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם-הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה
וַאֲיֻמָּה כְּאַחַת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה…

ועוד כמה מילים על האיורים עוצרי הנשימה של ג'ון קלאסן.

קספר דיוויד פרידריך - מתוך בואי, אמא===

קספר דיוויד פרידריך – מתוך בואי, אמא

בתור ילדה שהתקשתה להרדם אני זוכרת היטב את הארכיטקטורה הפלאית שמשרטט האור על הארכיטקטורה הגסה הרשמית. אני זוכרת את מלבני האור שנסעו לאורך התקרה בכל פעם שמכונית חלפה למטה ברחוב, ואת אלכסוני האור שפלשו מן המסדרון וחתכו את רצפת החדר. קלאסן יודע שמרחבים וחפצים נמחקים ונחתכים ומתגלים ומשתנים כשהארכיטקטורה הנודדת של החושך נפגשת בארכיטקטורה היציבה של הבית, והוא חוגג את העושר הזה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

למעלה, רגע נדיר של הרמוניה שבו הקווים של קורות הרצפה חופפים לקווי הקרניים של השמש.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

קלאסן מפסל באור, ובעצם מקפל אותו שוב ושוב למעין אוריגמי שמתכתב עם הקווים הקבועים של הבית. המרחב הדרמטי והרגשי שהוא יוצר הוא בו בזמן גם מופשט ופורמליסטי. ירידתו של לזלו אל שאול המרתף "החושך" היא בו בזמן גם מסה חזותית על אור ומרחב, ואפילו מבוא לסופרמטיזם המיסטי של מלביץ.

ועוד כמה הערות חזותיות:

לפני ואחרי:

בספרו הנפלא גורילה חקר אנתוני בראון את היחסים בין מרחב לאור לרגש. בצמד האיורים שלמטה למשל מצוירת הגיבורה שלו חנה, במיטתה עם הגורילה הקטן שקבלה, רק שמשמאל, ברגע של עצב ומחנק היא מצוירת בלונג שוט, מאחורי סורגים שנמשכים מתקרת האיור ועד לרצפתו וכוללים סורגים קדמיים וסורגיים אחוריים שגם הם עצמם מוכפלים על ידי צִלם, ואפילו כיסוי הטלאים אנכי כחומה. בעוד שמימין, ברגע של אושר ושחרור, היא מצוירת בתקריב, שמראה רק את הצעצוע האהוב ואת ראשה המואר באור החם של הבוקר (שכמו הושאל מן המנורה הצהובה, החלק היחיד המאושר בתמונה שלפני). היא ממש "זורחת" מן הכר בזכות הקמטים של הציפה הצהובה שבוקעים מראשה כמו קרני אור.

מתוך גורילה, כתב ואייר אנתוני בראון

מתוך גורילה, כתב ואייר אנתוני בראון

וג'ון קלאסן הולך בעקבותיו בסדרת "לפני ואחרי":

אותו חדר, אותה מיטה רק שבתמונה המוקדמת לזלו מחזיק פנס קרוב-קרוב על הכר, ואחרי הביקור במרתף הוא כבר לא זקוק לו. מנורת הלילה גדלה, ובעזרת זווית "הצילום" (ומתיחת המציאות) הושאר החלון החשוך מחוץ לתמונה. המיטה כמעט מרחפת וקווי הרצפה "זורחים" ממנה בזכות הפרספקטיבה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן. משמאל – לפני, מימין – אחרי

"שלום חושך", לפני ואחרי. מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

"שלום חושך", מימין – לפני, משמאל – אחרי. מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

והתמונה הפותחת והסוגרת את הספר: הטקסט שמעיד שהחושך לא הטריד אותו יותר כתוב בחלון (זה כמו שלט שהחלון בטוח לשימוש עכשיו). לזלו אינו מציץ מעבר לכתפו ואינו זקוק יותר לפנס. הוא יודע שהחושך בעדו. הוא נתן לו נורה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

*

עוד באותם עניינים:

איך נראית ילדות? ביאליק ובתיה קולטון

הצייר והציפור

מר גוזמאי וירמי פינקוס

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

איור אחד נפלא – לנה גוברמן ונורית זרחי (עוד פחד לילה)

האם מאיירים חייבים להיות צייתניים?

על איורי הנסיך הקטן

ועוד המון

*

ובלי שום קשר, מי שרוצה לדעת עוד על היקום החלופי של פסטיבל ישראל

מוזמן למפגש עם איציק ג'ולי המנהל האמנותי.

המפגש ייערך ב16 במאי, בשעה 17.30, בגלריה-תיאטרון "החנות" ברחוב העליה 31 תל אביב.

הכניסה חינם אבל צריך לאשר הגעה מראש אצל נעמי naomi@traintheater.co.il
.
*

Read Full Post »

המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.

ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.

רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

*

באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.

*
1. העברה בין דורית

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.

הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.

אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.

*

2. עוד על אמהות ובנות

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."

אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.

רפונזל היותר בוגרת, אייר דיוויד הוקני

רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני

*

3. כיעור, יופי, שיער

כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.

כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

מימין, דיוויד הוקני, משמאל, הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י (פרט).

מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).

*

4. החלון

ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.

אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)

והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

*
5. הוקני נוטש את הסיפור

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.

*

עוד על איור

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).

(ועוד המון)

על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)

במה נפגשים אדונים? (ושפנים)

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

הלמוט ניוטון, מונה חאטום, שיער

עץ השיער

Read Full Post »

כתמי אור

אמנם קוראים להם "כתמים" אבל הם לא מתנהגים כמו כתמים. הם נופלים על גופים אבל לא נדבקים אליהם. קרצופים וחומרי ניקוי לא יועילו במאום אבל די בתזוזה קטנה כדי שיחליקו לדרכם. ומלבד זאת הם זקוקים להזנה מתמדת; ברגע שאספקת האור נחלשת הם מִטשטשים ונעלמים.  

הדס רשף, מחווה לאדוארד הופר

הדס רשף, מחווה לאדוארד הופר

אדוארד הופר, שמש בוקר (1952)

אדוארד הופר, שמש בוקר (1952)

*

כתמי שמש

וישנם כמובן גם כתמי שמש, מנמשים עד כוויות. אבל גם הם לא נחשבים; כתם קטשופ עשוי מקטשופ, כתם פיח עשוי מפיח וכן הלאה. אבל כתם שמש לא עשוי מאור. האור הוא מעין נשק כמו ברזל מלובן. הוא מכה וצורב אבל הוא לא החומר שמכתים.

דניס אופנהיים, Reading Position for Second Degree Burn 1970, מיצג: ספר, עור, אנרגיה סולארית, זמן חשיפה: 5 שעות, חוף ג'ונס, ניו יורק.

דניס אופנהיים, Reading Position for Second Degree Burn 1970, מיצג: ספר, עור, אנרגיה סולארית, זמן חשיפה: 5 שעות, חוף ג'ונס, ניו יורק.

*

כחול זקן והבתולה הקדושה

לא הייתי מתחילה לחשוב על כל זה לולא האחים גרים. מכירים את סדרת סיפורי כחול זקן שלהם? איש מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות לכל חדרי הבית. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם. היא לא מצליחה לקרצף אותו ובעלה מגלה ש"חטאה".

הסוף טוב, אבל נניח לו כעת, זאת היתה רק ההקדמה הפעם, ל"ילדתה של מריה" אחת המעשיות המפתיעות באוסף האחים גרים. גיבורת הסיפור היא ילדה ענייה שמאומצת על ידי מריה הקדושה שמגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. כשהילדה מגיעה לגיל ארבע עשרה מריה יוצאת למסע (נשמע מוכר?) ומפקידה בידיה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה מתפתה ופותחת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש.

"היא עמדה שהות קטנה והתבוננה בחיזיון בהשתאות, אז נגעה בקצה אצבעה בזוהר, והאצבע נהפכה כולה זהב. מיד נתקפה פחד נורא, טרקה בכוח את הדלת וברחה. אך הפחד לא הרפה ולא עזר כל מה שנסתה… הזהב נותר על האצבע ולא נעלם אף ששפשפה וקרצפה ככל יכולתה."

כשמריה חוזרת העבריינית הקטנה משקרת במצח נחושה אבל כתם האור חושף אותה. היא מושלכת לאדמה, ושם היא סובלת מקור ומרעב. היא מאבדת את כל בגדיה ורק שערה הארוך מכסה את גופה כגלימה. ואם לא די בזה היא לא יכולה להוציא הגה מפיה, אפילו לא לצעוק. לבסוף (כמו במעשיות ברבורי הבר) היא מתגלה על ידי מלך צייד שנושא אותה לאישה. בכל פעם שהיא יולדת מופיעה מריה ושואלת אותה אם פתחה את הדלת האסורה, וכשהיא ממשיכה לשקר מריה לוקחת ממנה את התינוק. כך שלוש פעמים עד שכולם בטוחים שהיא טורפת תינוקות וקושרים אותה למוקד. וברגע האחרון, ממש לפני ששורפים אותה היא מתוודה לפני מריה שמחזירה לה את קולה ואת ילדיה.

האחים גרים, "ילדתה של מריה", מריה מצילה את המלכה מהמוקד ומחזירה לה את הילדים שגזלה ממנה. איור:Heinrich Lefler  & Joseph Urban, 1904

האחים גרים, "ילדתה של מריה", מריה מצילה את המלכה מהמוקד ומחזירה לה את הילדים שגזלה ממנה. איור:Heinrich Lefler   Joseph Urban, 1904  לחצו להגדלה!

*

ספרות נסיונית ומדע פיוטי

יש הרבה מה לומר על משמעות הסיפור (וחלק מן הדברים ייאמרו מן הסתם בתגובות). אבל לי לא ממש איכפת מהתוכן החינוכי. הסיפור תמיד הפליא והצחיק אותי בנסיינות הספרותית שלו, בקלות הדעת המשחקית הכמעט-בורחס-בואכה-ז'ורז'-פרק, שבה מוחלף הבעל הרצחני בבתולה הקדושה (שמלוהקת בהמשך גם לתפקיד החמות האכזרית).

וגם החומריות מרגשת אותי; הכימיה (או האלכימיה) האלטרנטיבית, שבה זהב הוא בעצם מצב מוצק של "גז" האור. האלכימיה הזאת, שנגזרה מן הסתם בדיעבד, מהילות הזהב של האיקונות, זוכה למימוש אקסטרימי בסיפור.

ואגב – "כתם" בעברית, הוא לא רק לכלוך אלא גם מילה נרדפת לזהב מובחר; כתם פז, כתם אופיר.

*

תמונה חתומה של שירלי איטון, מתוך גולדפינגר (1964)

תמונה חתומה של שירלי איטון, מתוך גולדפינגר (1964)

והערה אחרונה בשולי הדברים: יום אחד אכתוב פוסט על האצבעות של האחים גרים, אני חושדת שהיה להם פֶטיש לאצבעותף אבל לעת עתה אנחנו עדיין באצבע המוזהבת של "ילדתה של מריה". ואי אפשר לי לסגור את דלת הפוסט בלי להזכיר את "גולדפינגר" הנבל הג'יימס בונדי שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, ובלי המלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית, שנגע בבתו והיא נקרשה והפכה לזהב (וכשאומרים את זה ככה ה"נגע בבתו" נשמע פתאום מפוקפק ומצמרר).

מגע מידאס, תכשיט של

מגע מידאס, תכשיט של Mahtab Hanna

עוד באותם עניינים

על הזהב של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים

בואי אמא

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (על ברבורי הבר)

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים

*

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשמלות אור של אגדות, כלומר בטוהר וגם בסקס. יש בו שני סקופים (ככל שמידע על איורים יכול להחשב לכזה) וכמה מחשבות מטרידות על עירום בספרי ילדים.

*

1. טוהר וקדושה

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

לא, זאת לא חנה'לה עם שמלת השבת אלא גיבורת "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 מאוסף האחים גרים, על יתומה קטנה שנותנת את פרוסתה האחרונה לאיש רעב ומחלקת את בגדיה לנצרכים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

הכותונת שצייר היינריך פוגלר היא שקופה, כיאה לבגד שמיימי מכּוּתְנַת כוכבים.

גם המלך הצעיר של אוסקר ויילד זכה בגלימת אור. זה היה אחרי שסירב ללבוש את בגדי ההכתרה היפהפיים במחאה על הסבל שהיה כרוך בהכנתם. הוא לבש בגדים גסים של רועה אבל כשכרע ברך בתוך הכנסייה "חדר אור השמש [מבעד לחלונות הצבעוניים] וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … אור מופלא זוהר של מסתורין, קרן ממנו." (תרגם רפאל אלגד. עוד על הסיפור הנהדר שהוא מעין מסה בתולדות האמנות, כאן).

בשונה מגלימתו של המלך הצעיר, הכותונת השקופה של פוגלר חושפת את גופה של היתומה. זה עדיין מאד תמים וטהור (וגם ריאליסטי, אריגים דקיקים נוטים להיות שקופים).

האיקונוגרפיה הנוצרית מקשרת בין אור לרוח הקודש: כמו שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותו, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפגוע בבתוליה. והטוהר פה כבר מתקרב באופן מסוכן לסקס, בלי כאב ובלי לפגוע בבתולין עדיין. בלי כתמים.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

*

2. אור תמורת חושך

שמלות אור הן טרנד לוהט באגדות. לא תמיד קוראים להן שמלות אור. לפעמים אומרים שהן רקומות שמשות זהב, סהרוני כסף וכוכבים נוצצים, או שהן זהובות כשמש, כסופות כירח וזוהרות ככוכבים, שהן "כאילו נארגו משלל קרני שמש". ולפעמים גם זה לא. אז איך אני יודעת שהן שמלות אור, כי הן נארזות ואולי מוטב לומר – נגנזות בקליפת אגוז. ואם אין קליפת אגוז תמיד אפשר להחביא אותן מתחת לאבן כמו שעושה "הכלה האמיתית" במעשייה 186 מאוסף גרים (ושוב – מה יכול להצטמצם כך אם לא אור?).

אהובה של "הכלה האמיתית" שכח אותה. והיא לא יחידה; גם הגיבורות של "תנור הברזל", "בן ובת מלך" ו"המתופף" (כולן מיערות גרים) נשכחו. הנסיכים שלהן עומדים לשאת נשים אחרות. ומה הן עושות כדי לתקן את זה?

הן סוחרות בשמלות האור שלהן. הן נותנות אותן ליריבותיהן תמורת חושך. תמורת הזכות לישון בפתח חדרו של החתן בתקווה שיתעורר וישכב איתן. זה לא נאמר במפורש אבל נדמה לי שהקישור בין אור לטוהר מיני הוא די ישיר פה.

זה לא סתם סחר חליפין אלא גם מאגיה בסיסית: שמלות האור מתַגברות את הטוהר והבתולין של היריבות, כלומר, מרחיקות אותה מגופו של החתן ומפנות מקום לכלות האמיתיות.

*

3. צניעות משונה

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

ובחזרה ל"מטבעות הכוכבים": איך אפשר להתעלם מהדבר הפאלי הזה בין שני הסלעים שאורב לילדה מאחור, פרט שכמו פרץ מתוך התת מודע של המאייר?

אני קצת מבינה את המאייר. יש משהו אפל ולא מוגן ומטריד בסיפור. אם זה היה חלום, הייתי חושבת שהוא על זנות. לא רק בגלל התפאורה הלילית וההתפשטות המפורטת: אחרי שהילדה מוסרת את חצאיתה היא נשארת בכותונת ואז מישהו מתחנן לקבל גם אותה, "חשבה הילדה החסודה: חשוך הלילה, איש לא יראה אותך…" בגלל הקשר הישיר בין ההתפשטות לכסף, למטבעות "הקשות והנוצצות" שהומטרו על הגיבורה.

משהו דומה הרגשתי כשקראתי את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ, עוד סיפור "מופת" עם גיבורה חסודה (זוכרים? עלמה יהודיה נקשרת בשערה לזנבו של סוס דוהר ונגררת ברחובות העיר. היא מבקשת סיכות להדק את השמלה לבשרה כדי לשמור על צניעותה). אצל פרץ כמו ב"מטבעות הכוכבים" יש לצניעות ולטוהר טעם לוואי טראשי ופורנוגרפי.

משהו מזה חלחל גם לחנה'לה. יכול להיות שגם אוה איצקוביץ' (באיור שמתחת) חשה אי נוחות. אולי בגלל זה הירח שלה עוצם עיניים כשחנהלה מפשילה את שמלתה.

.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

ותוספת מאוחרת, ללא מילים:

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ציור פן-אפ של ז'יל אלבגרין. משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

*

4. לפני ואחרי

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

.

למעלה האיור הנפלא של תום זיידמן פרויד ל"מטבעות הכוכבים". כבר פרסמתי אותו כאן פעם, ולא הייתי מטריחה אתכם לולא גיליתי שקדם לו איור שונה:

.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית (לחצו להגדלה)

.

האיור הזה נפסל על ידי ביאליק, שותפם של בני הזוג זיידמן פרויד בהוצאת "אופיר" העברית.

אוריאל אופק טוען שביאליק התנגד לעירום בגלל הילדים. אני חושדת שהילדים היו רק האליבי.

לביאליק היה יחס מאד בעייתי (בלשון המעטה) למיניות. למשל:

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ.

.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַּחְמֹס אֶת-בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

(במקור ציטטתי את העיניים הרעבות של ביאליק. אבל זה יותר מתאים. תודה ללי עברון ועקנין שהזכירה לי)

ובחזרה לתום זיידמן פרויד – האיור המקורי מממש את הפנים הכפולים של הסיפור: מצד אחד זו תנוחה של קדושה מעונה, של צליבה, כולל הראש השמוט והנוטה:

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט)

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט) לחצו להגדלה

.

ומצד שני זאת תמונה חושנית של חוה קטנה עירומה שקוטפת תפוח-כוכב ומכסה את ערוותה בעלה תאנה-כוכב. לימינה ולשמאלה מתנשאים-מתפתלים פרחים נחשיים.

.

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

.

החוה הקטנה של תום זיידמן פרויד היא פלאית ומיוחדת במינה. מלאת עוצמה ונקייה מכל רוע, התחסדות ואשמה. בחושניות שלה יש תמימות ושמחה.

לפני ואחרי

לפני ואחרי (לחצו להגדלה)

.

שני איורים (נפלאים, כל אחד בדרכו). אותה מאיירת, אותו סיפור, אותו רגע. דבר והיפוכו:

הן מבחינת הסגנון האמנותי – שרידי האר-נובו של תום זיידמן פרויד התגלגלו במודרניזם הנהדר שלה (על המודרניזם שלה כתבתי פה ולא אחזור על זה עכשיו).

וגם מכל הבחינות האחרות: במטמורפוזה שעבר האיור הילדה הולבשה, עיניה נפקחו, הזרוע "נשברה" כדי לבטל את רפיון הצליבה, הגבעולים הנחשיים התקצרו. את מקומן של חוה והמרטירית הצלובה תפסה רקדנית קטנה גיאומטרית בסגנון אוסקר שלמר.

*

שאלות מטרידות

ובלי ביאליק? כלומר כאן ועכשיו, האם היו מדפיסים את האיור המקורי?

בספק רב.

ולמה בעצם? על כך יש לי שתי תשובות שונות, וכל אחת מעציבה אותי בדרכה.

הסיבה הראשונה היא אימת הפדופילים שהפכה את כולנו ל[א]נשים שמתקשים להביט בילד עירום מבלי לחשוב על פדופילים ולהזדרז ולהסתיר מהם את הילד. פדופילים הם אמיתיים וצריך להישמר מפניהם, אבל זה די נורא כשהם מכתיבים, שלא לומר מזהמים, את היחס שלנו לגוף. והיחס הזה מחלחל גם לילדות ולילדים שלנו.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק (לחצו להגדלה)

.

ולא, זה לא משנה אם זה ילד או ילדה. ראו שערוריית הפעוט העירום במטבח הלילי  של מוריס סנדק. (על ספרנים שהוסיפו לו טיטול ועל אלה ששרפו את הספר אפשר לקרוא כאן. ישראל עוד לא פוריטנית כמו ארצות הברית אבל היא מתקרבת במהירות).

וישנה גם התקינות הפוליטית שמקשרת בין עירום – ביחוד של נשים וילדות – לחיפצון (זאת לא שפת האם שלי, אז סליחה אם אני לא מדייקת אבל זה הכיוון). וגם זה מטריד אותי. כי האיורים של תום זיידמן פרויד ושל מוריס סנדק הם לא מחפצנים אלא מלאים רגש ועוצמה. הם מנכיחים תחושות שאני זוכרת מילדותי, חושניות ושחרור חלומי וחמלה חסרת גבולות ועוד. הם משקפים אותן ונותנים להן מקום.

והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה. הכל מאהבה. גם הדחף להגן על הילדים וגם הרצון לתקן את העולם ולהפוך אותו לצודק ושיווני יותר. אבל התוצאה היא צמצום וכיווץ של העולם ושל השתקפותו האמנותית (וסיפורים יכולים להציל, וגם ציורים, הם הצילו אותי, יותר מפעם אחת) מה שגורם לי עצב ומחנק. איך כתב איציק מאנגר:

בעיני אמי אביט
נפשי בי משתוחחת,
לא נתנה לי אהבתה
להיות ציפור פורחת.

(תרגם בנימין טנא. השיר המלא וגם קליפ נהדר, בשיחות עם אמא)

*

הפוסט הזה הוא חלק מההרצאה שנתתי בשבוע שעבר במוזיאון ישראל. תודה רבה לאילה דרורי נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לפני את אוצרותיה.

*

וגם חדשות מפתיעות. לעיר האושר יש דף פייסבוק.  בני היקר פתח אותו והוא גם זה שמעדכן אותו בכל פעם שמתפרסם פוסט. אני לא שם, מה שלא מפריע לי להיות לחוצה מזה באופן מגוחך. הוא מציע לי לחשוב למה, וגם אני מציעה לעצמי, ובינתיים אתם יכולים (רק אם אתם רוצים כמובן) להזמין את החברים שלכם לאהוב את העמוד על ידי שימוש באופציה invite your friends. אני מקווה שאתם מבינים (ואם לא, תשאלו אותו).

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (סיפור שהוא בין השאר מסה בתולדות האמנות)

אחת עשרה שמלות של אור (בעיקר תמונות)

סוף העולם, הערה ראשונה על תום זיידמן פרויד

איור וכוריאוגרפיה, הערה שניה על תום זיידמן פרויד

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (עוד אגדה עם שמלות אור)

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הוא יוצא דופן מכל בחינה. לא רק שהוא עוסק בגילוי עריות בצורה הישירה ביותר – המלך מתאהב בבתו ומתעקש לשאת אותה לאישה, אלא שגם אשתו שגרמה לצרה הזאת מלכתחילה, היא אמה הביולוגית של הנסיכה (בניגוד לאם חורגת דמונית). הסיפור כולו מתגייס להצלת הנערה, אבל גם ברגעיו האפלים ביותר יש מין חוסר שיפוטיות שאופייני יותר לסרטיו של הייאו מיאזאקי  מאשר לעולם המעשייה. ובכלל שורים עליו מין קלות וקסם חלומי שעומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מהתקציר:

לפני מותה משביעה המלכה האהובה את המלך שלא יישא אישה חדשה אלא אם כן תהיה יפה כמותה ובעלת שיער זהוב כשלה. המלך מתקשה למצוא מועמדת שתענה על שתי הדרישות, ובינתיים מתבגרת בתו והיא כה דומה לאשתו המתה שהוא נתקף אהבה עזה ומחליט לשאתה לאישה. היועצים נחרדים: "האל אסר על האבות לשאת את בנותיהם לנשים, ומן החטא לא יצמח דבר טוב, והממלכה תחרב כך עד היסוד." הבת המומה. כדי למנוע את הגזרה היא מציבה תנאים: המלך צריך לתת לה שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים. "חוץ מזה אני דורשת גם אדרת מאלף מינים של פרוות ועור מחוברים יחד. כל אחת מהחיות בממלכתך תאלץ לתרום פיסה מעורה לצורך התקנתה." אחרי שהמלך ממלא את כל הדרישות היא תוחבת את שלוש השמלות לקליפת אגוז, לוקחת טבעת זהב וכישור ופלך עשויים זהב, ואז היא מתעטפת בפרווה, משחירה את פניה וידיה ונמלטת באישון לילה.
בדרך היא נרדמת בתוך גזע חלול וכלבי ציד של מלך אחר מגלים אותה (מלך אחר של ארץ אחרת, לא אביה!). היא נלקחת למטבחו ושם היא מבצעת את כל המלאכות הבזויות. שמה החדש הוא "כל מיני פרוות". ערב אחד נערך נשף בארמון. הטבח מרשה לה לצפות ברוקדים בתנאי שתחזור בזמן לאסוף את האפר. היא לובשת את שמלת השמש ורוקדת עם המלך. בסוף הריקוד היא נמלטת וחוזרת לדמות המשרתת. כשהטבח מורה לה לבשל מרק למלך היא שומטת לקערה גם את טבעת הזהב. המלך מתמוגג מהמרק ומסתקרן מן הטבעת. הוא מזמן את המבשלת לבירור אבל הנערה מתכחשת לטבעת ומכריזה: "אינני יודעת דבר ואינני מוכשרת לכלום ומגיע לי רק שיזרקו לי מגפיים על הראש." בחגיגה הבאה הכל חוזר על עצמו, רק שהיא לובשת את שמלת אור הירח ומניחה את כישור הזהב במרק. ובפעם השלישית המלך מצליח לענוד לה את הטבעת בגנבה. הריקוד מתארך והיא לא מספיקה לפשוט את שמלת אור הכוכבים ורק לובשת עליה את אדרת הפרוות. ברגע הנכון האדרת נשמטת, היא נישאת למלך והם חיים באושר עד מותם.

הערה: בגרסת שרל פרו נקרא הסיפור "עור החמור" והוא שונה בפרטים רבים כמו גם ברוחו.

איריסיה קובליו, מתוך "זמן טרופות"

.

בין אוֹרוֹת לעוֹרוֹת

הדרישות שמעלה הבת כדי למנוע את הנישואין עשירות במשמעויות. כשהיא מבקשת שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים – היא מבקשת לעצמה כמדומה את כל האור השמיימי – ה"כמו" נושר מעצמו – רק אור יכול להצטמצם כך ולהיגנז בקליפת אגוז. המאוֹרות מייצגים את יופיה ואת האור החיצוני והפנימי שלה. הוא מנותק ממנה עכשיו ומכווץ למידת אגוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית ומן האשמה שהיא מרגישה על כוח הפיתוי שלו, אבל הוא שמור עמה עד לרגע שבו תשוב ותהיה שלמה (לו היה הסיפור עברי במקורו, היינו חוגגים על הזיקה בין שִׂמְלה לשְׁלֵמה).

למעלה, שתי שמלות של נלי אגסי מתוך אחת עשרה שמלות של אור. אגסי יצרה גרסה נוספת של אותן שמלות, עם אבנים במקום נורות.

בגדי אור אגב, קיימים במעשיות נוספות. שתי הדוגמאות שעולות בדעתי הן אמנם מאגדות אמנותיות ובשתיהן האור החיצוני הוא מימוש של אור פנימי.
שמלת השבת של חנה'לה: "היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … כל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".
וגלימת אור הויטראז' של
המלך הצעיר של אוסקר ויילד "דרך החלונות שזגוגיותיהם צבעוניות חדר אור השמש וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … המלך הצעיר ניצב שם עוטה הדר מלכות, ואור מופלא, זוהר של מסתורין, עלה ממנו." (תרגם רפאל אלגד)

למטה: גם בית יכול להיות עשוי אור. קשתות אדריכליות מאור בעיצוב סטודיו טרויקה (שגיליתי דווקא פה)

*

ואדרת כל מיני הפרוות היא בכלל אדרת "כל מיני משמעויות": יש בה צד מעשי של הסוואה, וצד של הגנה – כוחן של אלף חיות מגן עליה, יש בה צד של שנאה עצמית וכיעור עצמי. ובו בזמן זוהי גם הכרזת עוצמה; כמו ששמלות האור נכסו את השמיים, אדרת הפרוות מנכסת את הארץ שעליה דורכות החיות. וזה היה אגב מקובל בימי הביניים – עריסתה של הנסיכה איזבלה מן המאה הארבע עשרה למשל, כוסתה בשמיכה מ67 עורות של בעלי חיים. (פתאום נזכרתי שבאסור לשבת על צמות יש אלטע זאכן פראי שטוען ששערו המשונה המקורזל והשופע לגילו הוא בעצם פאה שעשויה "מתלתלים אינטימיים של בנות").

למעלה: "כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית. האדרת שלה נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

ובד בבד האדרת היא שיקוף קולוסלי של יצריו החייתיים של המלך. גיבור הנבחר ספרו הקסום של תומאס מאן, צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל, מתכווץ והופך לחיה קטנה בשנות התשובה שלו (וגם הספר הזה אגב, מבוסס על סדרת טקסטים מימי הביניים).

ולבסוף – כשמקשיבים לניסוח המדויק של הבקשה מתברר גם עד כמה היא מדבבת את זעקתה של הנערה: היא מבקשת שכל חיה "תתרום חתיכה מעורהּ" לבגד, מה שמזכיר את לטרת הבשר של הסוחר מוונציה שאמורה להיגבות מקורבן חי. וגם הנערה היא חיה כזאת שנדרשת לתרום חתיכה מגופה. אבל המלך לא קולט את הנזיפה המובלעת, הוא שולח ציידים לפשוט את עורן של החיות כאילו היתה מאהבת פזרנית שחשקה במינק חדש.

.

מרט אופנהיים, כפפות

ובמשמעות האחרונה או הכמעט אחרונה – החיות הן קורבן ותחליף לנערה, כמו האיל בסיפור העקדה, וכמו הריאות והכבד של החזירון שאוכלת המלכה הרעה במקום האברים הפנימיים של שלגייה (מצטערת אבל ככה זה אצל האחים גרים, לא לב של אילה אלא כבד וריאות של חזיר קטן, הרבה יותר הגיוני מבחינה מאגית, כמובן). בתמונה למטה העקדה של ויליאם בלייק. אם לא הייתי יודעת את שם התמונה הייתי חושבת שזה משהו אחר.

.

ויליאם בלייק, עקדת יצחק

מנשה קדישמן, עקדת יצחק, הנער והאיל הם תמונת ראי, שני צדדים של אותה דמות.

*

לחלק השני והאחרון של הפוסט הנפש היא קוסמת גדולה.

*

עוד באותו עניין

שמלות של כאב, רבקה הורן

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

עץ השיער – לינק לפרק הראשון שמוביל לפרקים הבאים

ולדיון בסיפור: האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

*

וכמובן – סיפורים יכולים להציל (כולל ראיון עם מיה סלע, וביקורות של יאיר גרבוז, מוטי פוגל, סיפור פשוט, שועי רז ויונתן אמיר).

*

ותזכורת חשובה חשובה:

בסופשבוע זה תיערך תערוכת ההתרמה השנתית למען ספריית גן לוינסקי.

תוכלו לקנות יצירות אמנות מעולות וגם לתמוך בספרייה.

זה קצת נודניקי לבקש את עזרתכם בכל שנה, אבל החיים הם לא מעשייה

שמסתיימת באושר ועושר אלא עסק סיזיפי. כדי שהספרייה תשרוד

צריך לוותר על חן ולנדנד. אם אתם מוקירים את קיומה ומזדהים עם מטרותיה

אנא בואו בהמוניכם והפיצו הלאה ותבואו על ברכה גדולה!

*

Read Full Post »

שמלה ראשונה

"שמלה חשמלית" של אצוקו טנאקה (Atsuko Tanaka 1956) מקבוצת גוטאי האבנגרדית.

שמלה חשמלית, אצוקו טאנאקה, 1956

השמלה חשמלית בתנועה

בובה של חג הבובות היפני. שימו לב לחוטים.

"גזרתה" של השמלה החשמלית היא מחווה לקימונו המסורתי, וריאציה על מפל האריגים והדוגמאות שמסתיר את קימורי הגוף. אפילו החוטים קיימים (ראו למשל בתמונה מחג הבובות) ו"מתורגמים" לחוטי חשמל. שלא לדבר על שרוולי האור המסתמנים כשהשמלה בתנועה. ההשראה של טנאקה, אורות הניאון המתרוצצים של הפרסומות, מחברת את השמלה לעתיד ולחפצון. קראתי שהיא מושווית גם לעץ חג מולד, ובו בזמן היא שייכת גם לעולם הכסאות החשמליים.

זו היתה אגב, שמלה צבעונית, ליצנית כמעט, שמלת בלונים של אור. הנה קטע  בתקריב:

אצוקו טנאקה, שמלה חשמלית, 1956, פרט

והנה אחד מרישומי ההכנה לשמלה:

אצוקו טנאקה, רישום הכנה לשמלה חשמלית (קצת כמו מפה וקצת כמו עור שנפשט)

*

שמלה שנייה

Lovely Rita של Lee Min Hye קוריאה 2012.

את השמלה הזאת יצרה תלמידה של רומי אחיטוב, אמן מדיה נפלא וידיד יקר (ממייסדי הספריה) שמלמד בקוריאה. היא לגמרי עכשווית בגזרתה הפשוטה עם השיק המתכתי הקריר של הרוכסנים שנפתחים כמו תרמילי שעועית וחושפים אפוני-אור, וגם מזכירים קצת חיוכים מאונכים (הקִיווקוּו של הרוכסן הוא כמו קמטוטי השפתיים והנורות הן שיני הפנינים הזוהרות כמו בפרסומות למשחת שיניים). וכשמתרחקים מעט זו שמלה אורבנית, לונג שוט של של שדה תעופה או עיר ממטוס.

ובו בזמן זו מעין תשובה לסטרפטיז המשונה שעליו כתבתי פה. שם התגלה פלסתר מתחת לכל רוכסן, וכאן מתגלה אור. כמו בשמלת השבת של חנהלה, כשכתמי הפיח הפכו לכתמי אור: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

*

שמלה שלישית

אורה איתן, שמלת השבת של חנה'לה, קולאז'

על שמלת השבת של חנה'לה כתבתי די והותר לעת עתה. גם בעל שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) וגם בסדרת הפוסטים על איוריה של אורה איתן לחנה'לה. בייחוד באיך מציירים אור?"

*

שמלה רביעית וחמישית

נלי אגסי

אור וכאב הם כמו שני הצדדים של הירח. בקולקציית שמלות הכאב של נלי אגסי מופיעות שתי שמלות זהות לשמלות האור, רק שבמקום נורות יש סלעים (ונזכרתי גם באמן המיצג יאן מיקלוש שדקר את גופו במחטים "כדי להניח לקרני השמש לחדור").

כששאלתי את Lee Min Hye יוצרת רוכסני האור (ראו שמלה שנייה כאן) על עבודתה, היא כתבה בין השאר: "רציתי שהרוכסנים ייראו כמו פצעים. כשפותחים את הרוכסן, כלומר הפצע, הוא שותת דם, כלומר אור."

*

שמלה שישית ושביעית

בלו סימיון פיינרו, שמלה

בלו סימיון פיינרו - הכנסת כלה 1991

אלה שתיים מתוך כמה וכמה שמלות אור פיוטיות-מיסטיות-פוליטיות שיצר בלו סימיון פיינרו (וביניהן אגב, גם שמלת אש שבה באמת לא ניתן להפריד בין האור לכאב).

מה שמרתק אותי בתמונה העליונה הוא דווקא הכיס החשוך. ואילו "הכנסת כלה" היא עבודה מצמררת, פיוטית-מקברית וספוגה במוות. הזוהר של שמלת הילדה (ראו חנה'לה), ודווקא בתוך מקרר ישן – כמה פעמים הזהירו אותי בילדותי שלא להיכנס למקרר עזוב, כי אני עלולה להיכלא ולהיחנק… וגם אם זה לא מקרר עזוב, זה עדיין תא כלא קר שאין בו מקום לגדול, שמאפשר לילדה לזהור רק באופן מכני ופונקציונאלי, כמו האור שנדלק בכל פעם שפותחים את הדלת. ומגירת הירקות המלאה באדמה, ספק ערוגה, ספק חלקת קבר.

*

שמלה שמינית

יורם קופרמינץ

השמלה הזאת של יורם קופרמינץ ממלאת אותי אושר. היא תמצית של כל מה שכתבתי עליו כאן ועוד. שאלתי את יורם על הנסיבות שבהן צולמה והוא ענה: "לאורך השנים צילמתי די הרבה בגדי ילדים ושמלות ערב. מה שעצר אותי על השמלה הזאת זה הגודל המיניאטורי של הדבר שעליה מונחת השמלה. כמו הלבישו את פסלון האוסקר בקינג ג'ורג'."

*

שמלה תשיעית, עשירית ואחת-עשרה

"כל מיני פרוות" היא אחת המעשיות הטעונות ביותר באוסף האחים גרים. נערה שאביה מחליט לשאת אותה לאישה אחרי מות אמה, מבקשת ממנו גלימה מפרוות של אלף חיות ושלוש שמלות: שמלה מאור שמש, שמלה מאור ירח ושמלה מאור כוכבים. היא מקווה לדחות את הקץ, אבל זה לא עוזר. האב ממלא את בקשתה במהירות והיא צוררת כל שמלה בקליפות אגוז (לא צריך מזוודה בשביל שמלות אור), מתעטפת בגלימת האלף ובורחת. הסיפור הזה לא מרפה ממני. הוא צץ למשל בהאם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?, בסדרת הפוסטים על עץ השיער, וגם ברשומה על איוריה המכושפים של עפרה עמית לאחים גרים. ויום אחד עוד אפתח את ארון הבגדים שלו כאן.

***

לאט לאט מתברר שזה גם בלוג אופנה משונה. עוד בגדים בעיר-האושר:

הבגדים של אוסקר ויילד

הכותנת המוכתמת של עגנון

שמלת הכלולות של סופי קאל

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

שמלת הכאב של רבקה הורן

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

רשימת התחפושות

ועוד

******

ובלי שום קשר אבל חשוב – ספריית גן לוינסקי מחפשת מתנדבים חדשים, אוהבי אדם, תרבות, ספרות ואומנות, המעוניינים להשתתף בהפעלת הספרייה. המתנדבים מגיעים פעם בשבוע או שבועיים למשמרת בשעות הפעילות של הספרייה. הם מקבלים את פני המבקרים, מסייעים לקהל המבוגר למצוא את מבוקשו, וקוראים, משחקים, יוצרים ופועלים עם הילדים. כמו כן, המתנדבים דואגים לפתיחה, סגירה ותחזוק הספרייה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות, סדנאות ואירועים מיוחדים.
לפרטים נוספים אנא פנו לרחל, רכזת המתנדבים  rachefisch@gmail.com

הציצו גם לחדשות הספרייה

*

Read Full Post »

עדכון: הרשומה הוסרה באופן זמני ותשוב עם צאת התערוכה. איתכם הסליחה והסבלנות ותודה למגיבים. מרית

והנה היא חזרה לכאן

EPSON scanner image

*

עוד רשימות על איורים:

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) 

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד ועוד

 *

Read Full Post »

לילה בלי ירח, מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים דוד פולונסקי, תקציר למי שלא זכה:

אבא משכיב את זוהר לישון ויוצא מהחדר: "'את האור הקטן שכחת,' קראה אחריו פעמים. / 'לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמיים.' / אבא אמר ואת הדלת סגר." זוהר עצובה. על אף הבטחתו של אבא אין שום ירח בחלון וגם לא במרפסת. היא יוצאת לחיפוש אחר הירח האבוד ומגיעה לחורשה. שם היא מתדפקת על דלת בקתה ואיש קירח משרבב את ראשו: אין לו שום ירח, הוא מכריז וטורק את הדלת בפרצופה. זוהר מטפסת על סולם גבוה שנסמך אל קיר הבקתה. היא מציצה בחלון "ודרכו – אלוהימא! לא יאומן! / ירח יחף מרקד על שולחן! / וליד הפסנתר, האיש הקירח / מנעים נעימות לאורח!" היא מתפרצת לבקתה ונוזפת בבעל הבית: "שקרן שכמותך, גנב ירחים, / איך יכולת להיות כל כך אנוכי?" האיש מצטדק ומתוודה על בדידותו. גם הירח מרכין את ראשו. הוא חוזר לשמיים בעזרת הסולם ומבטיח לבקר פעם בחודש. "אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח, / תזכרו שאי-שם, באמצע היער, / יש איש אחד שמח."

 

אז על מה הסיפור? (1)

האם זה סיפור על בדידות? זה מה שכתוב פחות או יותר, באפילוג שנדחק אל הכריכה האחורית: "למחרת בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכל … אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר."

ואולי זה סיפור על אור, כפי שכתבה יעל דר? 

אור, או בעצם החיפוש אחריו, הוא המניע העלילתי של הסיפור, שמסופר בדיוק ובאיפוק ובעדינות ספרותית נדירה. ואור, הרבה-הרבה אור, מלווה אותו לכל אורכו בעזרת איוריו המזהירים, תרתי משמע, של פולונסקי.

איוריו עוצרי-הנשימה של דוד פולונסקי אכן מבליטים את האור; הן במשחק בין הזוהר של (זוהר) הילדה לזוהרו של הירח האבוד ושל הירחים הכוזבים הנקרים בדרכה, והן בניגוד בין הזוהר הלבן-ירחי של הילדה למצע הכסף שעליו מודפסים האיורים. הכסף הוא בו-בזמן חושך וגם סוג אחר של אור ירחי, המקושר באופן ארכיטיפי לכסף לקור ולמוות, לעומת הזהב החם והמחיה של השמש.  

 

הסלון, הבקתה והמעשייה

בלי לבטל את שתי האפשרויות אני מרגישה שהבדידות היא קודם כל של זוהר, ושהחיפוש אחרי האור הוא רק העטיפה וסיפור הכיסוי; כלומר – הנושא האמיתי של הסיפור הוא בדידותה של הילדה שנשארה לבדה, והחיפוש אחרי האב הנעדר המשתמט, האב שמשקר בקלות דעת – "לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמים", סוגר את הדלת והולך לבלות בסלון.
גם אם זה לא ממש חופף לכוונה המוצהרת של המחברים – בין הסיפור להצהרות אני בוחרת בסיפור, ו"לילה בלי ירח" מזכיר לי מעשיות רבות, כמו כיפה אדומה למשל, הנפתחות בסיטואציה משפחתית ביתית ומפליגות ממנה אל עולם הפנטסיה.
אלא שהפנטסיה, כפי שהבחינו פסיכואנליטיקאים רבים, אינה מתרחקת למעשה מן הבית ומן המשפחה אלא משקפת אותם ביתר עומק וצלילות. או במילים אחרות, הפנטסיה היא מעין חלום שאותו אפשר לפענח בעזרת הנתונים הביוגרפיים הנמסרים בסצנת הפתיחה.

החורשה שפולונסקי מצייר היא לגמרי יער של מעשייה

הדברים שכתב ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרנטון (באירוניה מסוימת) על כיפה אדומה, חלים בהתאמות מזעריות גם על "לילה בלי ירח":

בחסכנות המוסרית של הנפש [כתב דרנטון] יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו.

ובהסבה ל"לילה בלי ירח": הבקתה בחורשה היא בבואה של הסלון המואר, ובעל הבקתה הוא בעצם האב. הדלת שהוא טורק בפרצופה של הילדה היא אותה דלת שהאב סגר בתחילת הסיפור. בפנטסיה שלה הילדה פותחת את הדלת ומתעמתת עם הבטלן האנוכי שסגר אותה, כלומר עם אביה. קודם בסצנת הפתיחה הוא שיקר ואמר שיש ירח והשאיר אותה לבדה. ועכשיו בחלום (כמו במין תקבולת הפוכה) הוא משקר וטוען שאין ירח ומשאיר אותה לבדה. (בתמונות הבאות – פעמיים חריץ הדלת)

חריץ הדלת הנסגרת של חדר השינה.

והשיקוף החלומי: חריץ הדלת הנסגרת של הבקתה.

האור שבוקע מהבקתה הוא אותו אור קסום מסתורי הבוקע משאר חדרי הבית כשהילד מתקשה להרדם בחדר החשוך. כפי שכתב פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה": "הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי / כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת / לקראת החג שלמחרת…"

שני איורים. לפני ואחרי:
 
 

 

התמונה הזאת שבה הירח עוזב את הבקתה מזכירה את השורה מפונאר: "לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור..."

צמד הקירחים
האב ב"לילה בלי ירח" מתפצל ל"צמד קירחים", אנושי ושמיימי, שעושים חיים ביחד: הקירח המנגן והקירח הרוקד. האב חומק לסלון כמו שהירח חומק מן השמיים. בשניהם יש משהו מתעתע: "לפעמים הוא רחוק, לפעמים הוא קרוב," ככה מתארת זוהר את הירח לשוטר, "לפעמים הוא זקן, לפעמים הוא צעיר…" כלומר ילדותי וחסר אחריות.

 

אז על מה הסיפור? (2)

כש"לילה בלי ירח" יצא, הוא עורר בי הסתייגות מסוימת על אף האיורים המרהיבים. בסיפור עצמו היה משהו חלול ולא משכנע. גם קוראות נדיבות כמו גילי בר-הילל וטלי כוכבי הסתייגו בהתחלה; גילי התלוננה על סיפור דל וחרוזים מנג'סים, טלי חשבה שהחריזה מגושמת. שתיהן חזרו בן בהמשך. אבל אני לא השתכנעתי. אני כותבת את זה בעצב כי מדובר בשני סופרים מעולים שאת ספרי הילדים האחרים שלהם אני מאד אוהבת: גם את "אבא בורח עם הקרקס" של קרת, וגם את "על עלה ועל אלונה" (ש"נשמע כמו 'על הלב ועל אלונה'," אמר עליו בני, ובצדק, זה סיפור שכולו לב) ואת "בלונה" של גפן.

ובהמשך למה שכתבתי למעלה, אני יכולה גם לנסח את הבעיה: מסע חיפוש אחרי אב משתמט הוא נושא טעון ומורכב, אבל גם המחברים, כמו האב, קצת מזגזגים ומתחמקים. לרגעים הם כותבים סיפור על ילדה במצוקה – העצב, הנחישות, הדמעות, וברגעים אחרים הם גולשים למין פטפטת שנונה. ולעתים, רחוקות יותר אמנם, גם האיורים (הנפלאים והמסתוריים והטעונים) מתכחשים למצוקה ומתנהגים כאילו סתאאאם, הכל משחק. למשל באיור הבא שבו זוהר מתפלפלת עם השוטר במין חכמנות עליזה שמנתקת אותה ואת הקוראים מן הרגש.

שלא תבינו אותי לא נכון – משחקים זה נהדר. אני יכולה להיזכר לפחות בספר אחד משחקי ומבריק על ילד וירח. אהרון מ"אהרון והעיפרון הסגול" מצייר לו בתחילת הספר ירח כדי שיוכל לטייל לאור הירח, ובסופו, כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מוצא את חדר השינה שלו לפי הירח.

קרוב מאד להתחלה של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

לקראת הסוף של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

אבל "אהרון והעיפרון הסגול" הוא לגמרי משחקי. נקודת המשען והמוצא היא שעשועי העיפרון הקסום. בעוד ש"לילה בלי ירח" כאילו לא החליט מה הקול שלו; רגע הוא מתחייב לגרעין הרגשי ורגע הוא מתעלם ממנו ומותיר מין טעם לוואי משונה, קצת נבוב. וזה חבל שבעתיים כי יש כאן גרעין של ספר נדיר. אבות שקרנים והפנטסיה (הטרגית, הנדונה לכישלון) של הילדות שלהם למצוא אותם ולהחזיר אותם למוטב, אינם שכיחים בספרי ילדים. זה לא מספיק "חינוכי".

 

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (אבא ליצן)

אז מה עדיף, האבא-ירח המדכא של "ויהי ערב"? או האבא-ירח הנעדר של "לילה בלי ירח"?
(נעדר, נעדר), אבל אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את "הנסיכה שרצתה את הירח" הנפלא של ג'יימס ת'רבר, שבו מתברר שרק ליצנים יכולים להבין ללבן של ילדות. ואבות אינם ליצנים למרבה הצער. הלוואי שהיו.

 

מעין נ. ב.

פוסט שלם על "לילה בלי ירח" מבלי להתייחס כמעט לאיורים הקולנועיים היפהפיים של דוד פולונסקי, ולזיקה ביניהם לבין איוריו של חיים האוזמן ל "ויהי ערב"… זה כבר לא יקרה הפעם, ובכל זאת עוד איור אחד לקינוח: 

"לא, זה לא הירח, זה סתם חתול שמנמנן"

למה דווקא זה?
בגלל שלמותם החלומית של החתול-ירח והעשב המתפזר כקרני אור.
בגלל גודלם האגדתי של החרקים שנמשכים לחתול (כלומר לאור).
בגלל המסתורין ושמץ האימה המתובלים בהומור, בגלל הבעת החתול וההקפדה המענגת שבה מצויר פי הטבעת שלו.

וכיוון שכבר דובר על הקשר בין האיורים להדפסים יפניים, העדפתי אסוציאציה אחרת, יותר אישית. תצלום החתול המת של פסי גירש (יום אחד אכתוב גם עליה). וקשה (לי) שלא להיזכר בשיר החתולה הדרוסה של נתן זך: "לישון ישנה חתולה דומייה / מוות עבר על צלמה ושִינה / לשונו יבבת חתולה הומייה / לישון ישנה חתולה דומייה…

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד על ילדות והורים – גיבורות ילדות

ובלי שום קשר אבל חשוב! עצומה נגד גירוש ילדים.

אנא חיתמו והעבירו הלאה 

 http://www.atzuma.co.il/lomegarshimyeladim/

Read Full Post »

התערוכה עצמה היא שָׁם ואין בה מילים. שלא יפריעו לצילומים, שלא ישפיעו על התנועה שלהם בנפש.

זה המקום של הדיבורים. ואי אפשר בלי תמונות. הלא עליהן ואיתן מדברים; אז יש כאן גם הרבה תמונות, מהתערוכה, אבל לא רק, של קופרמינץ ושל כמה וכמה אחרים. רובן מוקטנות למעין תזכורת.

כל התמונות הן של קופרמינץ, אלא אם כן צויין אחרת.

זו לא רק העין השחורה, התבלולים, תווי הפנים המופשטים כמו בציור של פול קליי. זו גם העזובה, הכשות הזאת שמבצבצת מהמרצפות כמו שיער גוף עצוב.

צלקת 1

מצב נפשי

מצב נפשי, כך נקרא הבלוג של יורם קופרמינץ ברשימות; חלון הראווה שהוא מצלם, הכביש, חדר מדרגות, הנברשת, העץ, הפוסטר – כולם דיוקן עצמי. אפילו ההבלחות הפוליטיות דומות יותר לזיכרון רגשי. העולם הוא דק ושקוף ודרכו רואים את כאבי הגוף והנפש.

רק התחלתי לדבר וכבר אני מצטערת. המילים כל כך גסות ופשטניות. כמו קווי מתאר שחורים ועבים שכל מה שביניהם מתכווץ.

על הגופניות הזאת של הדומם כתבתי קצת בנקודת הג'י של המנעול.

ואני יכולה לצטט את ולטר בנימין על קולנוע: "כאשר השחקן נהפך לפריט תפאורה, מוטל לא פעם על התפאורה תפקיד של שחקן".

או דברים שאמר המשורר דניס סילק על תיאטרון חפצים. המסה המושלמת והמופרכת שלו נהיית מעשית כשמביטים בצילומים:

"… קהל המנויים יכול לשאול – האם אין זו שטות או קפריזה לנשל את השחקן-האדם מתפקידיו ולחפש במקום זה את החיים הדרמטיים של שרוך נעל, משאבת אופניים או מייבש שיער? האם חפיסת מחטי תפירה יכולה לדבר צ'כובית? … השחקן-החפץ שמר על כוחו. האנרגיה שלו נעולה וממתינה לרגע שבו תפרוץ. השחקן-האדם צריך להינעל במחסן רהיטים למשך שבוע וללמוד את החיים המרוכזים בכיסא, בשולחן, בשידה… חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים, כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה."  (מתוך "כשאנו המתים נעור")

ציפורניים (יורם קופרמינץ)

צלקת (2) (יורם קופרמינץ)

Just what is it that makes today's home so  different and so appealing הקולאז' הזה של ריצ'רד המילטון נחשב לעבודה מכוננת של הפופ ארט. 

"טעם ערבי" והאסתטיקה של הסופרמרקט
שטיחות עמוקה – זה הצירוף שעולה בדעתי. לא אוקסימרון בגרוש אלא מאפיין קונקרטי שקשור לדיאלוג של הצילומים עם הפופ ארט: קופרמינץ הוא צבעוני, שטוח ויומיומי, כמו אמני הפופ. כמוהם הוא מתעניין בקווי מתאר ובשיכפולים, בשלטים ובתמרורים, בחפצים אנונימיים "הטבועים באות הקלון של השעתוק" אם לשוב ולצטט את ולטר בנימין, שהמסה הנבואית שלו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" שוב מזנבת במחשבותי.

The True Artist Helps the World by Revealing Mystic Truths ברוס נאומן, 1967

יורם קופרמינץ

רוי ליכטנשטיין

יורם קופרמינץ (קונטורים, בהמשך לליכשטנטיין שלמעלה)

אם אני צריכה לבחור אחד מאמני הפופ זה יהיה ג'ספר ג'ונס. מחוות המברשות המודעת של קופרמינץ היא רק קצה הזיקה; העיסוק המשותף ב"העתקה" למשל, צמצום הרווח בין המקור ליצירה – ג'ונס מצייר דגלים, מפות, לוחות קליעה למטרה – כלומר אובייקטים שטוחים שהם כבר כמעט "תמונות". קופרמינץ מצלם פוסטרים ותמונות.

יורם קופרמינץ

ג'ספר ג'ונס

יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ

ג'ספר ג'ונס, מטרה

אבל קופרמינץ אינו אמן פופ. ההומור שלו הרבה יותר עקום ועדין משלהם, והוא אינו מזדהה כמותם עם עולם הצריכה והפרסומת; כל ההתנהלות שלו הפוכה.  כבר בציורי "טעם ערבי" (למטה) מ-1977 אפשר לראות איך וכמה הוא חורג; לכל התמונות בסדרה יש רקע דומה, ספק גרפיטי (בגלל הספריי), ספק חורי כדורים, רבים כל כך שהפכו לטפט. זהו פופ ארט אפל, כמעט אקספרסיוניסטי. שלא לדבר על הפוליטיות, הצבעוניות הקלילה "הפושטית" המנותקת מהתוכן, והמורכבות שמתורגמת למין קצרנות של פני שטח.

יורם קופרמינץ, טעם ערבי

אנדי וורהול, שימורי מרק

למעלה – "טעם ערבי" של קופרמינץ לעומת שימורי מרק של אנדי וורהול – הנקודות (הצהובות) של וורהול לעומת הנקודות של קופרמינץ. קופרמינץ כמו מצלם-מצייר את התת מודע, אחורי הקלעים של האסתטיקה של הסופרמרקט.

אקספרסיוניזם

אפשר לכתוב מאמר שלם על הזיקה של קופרמינץ לאקספרסיוניזם. זה לא יקרה כאן ועכשיו. ובכל זאת, כדי לאזן את תועפות הפופ ארט (וגם בגלל יצר ההוכחה) – קצת קולנוע אקספרסיוניסטי בצד צילומים דומים עד כדי בלבול של קופרמינץ.

מתוך מטרופוליס, פריץ לאנג

יורם קופרמינץ (דמיון מתעתע ללאנג שמעל)

מתוך "הקבינט של דוקטור קליגארי"

יורם קופרמינץ

הדיסאוריינטציה שמאפיינת את הצילומים, הכיוונים הסותרים והמסוכסכים שעליהם כתב יונתן אמיר כל כך יפה, כרוכים באקספרסיוניזם המוּלד של קופרמינץ.

לעתים קרובות המבט שבור ומוסט – למטה מדי, למעלה מדי, קרוב מדי. אין מרחק או פרספקטיבה שמאפשרת למדוד ולהכליל; לא שאין פרספקטיבה בצילומים – היא יכולה להופיע בתוך דימוי של גרם מדרגות למשל, או של מסדרון – אבל בדרך כלל מדובר במגזרת, בועה של פרספקטיבה בתוך לא-כלום. קופרמינץ מוותר על מעקות הבטחון של הרצף וההקשר. לא מוותר. ויתור זו פעולה שקולה ומכוונת. אולי הוא פשוט לא מזהה אותם.

ואי אפשר בלי להזכיר את החוש הטבעי של קופמינץ לצורה, לגיאומטריה וסימטריה שלא איכפת להן מכלום. כל אמנות גדולה היא קודם כל מופשטת. זה מה שמאפשר לנוע ב"דבק הסמיך של הדמעות" (ביטוי ששאלתי מדורית רביניאן).

יורם קופרמינץ (בלי ההקשר בכלל לא ברור מה זה)

יורם קופרמינץ (גבולות הפרספקטיבה)

עוד כמה הערות (חזותיות בעיקר) על תולדות האמנות

פופ ארט ואקספרסיוניזם, זו השיחה הגלויה של הצילומים, אבל הרבה אמנות שנספגה בעין ובנפש מבצבצת בלי משים. יש כמה תמונות אימפרסיוניסטיות (אף שגם האימפרסיוניזם הוא טעון ואפל – כמו בעלוות העצים בתערוכה .(עוד עלו בדעתי ג'וזף קורנל, ואן אייק, דליה אמוץ ואפילו ג'אקומטי. קשה להגיד שג'קומטי השפיע על קופרמינץ. זו אסוציאציה פרטית וזניחה שלי, אבל היא מייצגת את המרכיב הלא צפוי שקיים בצילומים כמו בתת מודע. מרכיב שקשור לעושר, לחיוּת, לחירות. קופרמינץ נפלא כי הוא לא שבוי ב"סגנונו", הוא חופשי להתבונן ולהענות.

אלברטו ג'אקומטי

יורם קופרמינץ (השוו לג'אקומטי)

ואן אייק, חוה (פרט) עורן של הדמויות כמו קורן מבפנים

 

דליה אמוץ, ללא כותרת

דליה אמוץ, ללא כותרת

ההילה

העין נמשכת שוב ושוב אל התפר הגס ואל הסדק, אל העילג, המשובש, העמום, החסום, ההירואי בגרוש (ולא רק), המתעתע והמזויף: דווקא למזויף יש הילה, בניגוד – ואולי בהמשך – למה שכותב ולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". הזוהר הסינטטי של הניילון לא רק חונק ומפריד אלא נִגלה.

וכמה יפה כתבה יודית שחר באתר של קופרמינץ:

כמה שאתה מוכשר יורם, צובט בלב מה שאתה עושה.

אתה מייצר קסם בצילומים שלך. אני מאמינה לך שאתה רואה הילות של אנשים, מלאכים וכלבים. כלומר, כל היצירה שלך זו חשיפת ההילה. אתה רואה מה שאחרים לא רואים.

וכל אותן חשיכות שאורבות ומציפות.

ההשתקפויות העירוניות (בחלונות הראווה, ברכבת וכן הלאה) שנעות בין המיסטי למגובב, לרעש חזותי.

והאורות השונים (חושפים ומוחקים, לבנים וצבעוניים, גלויים וסמויים בוהקים ועכורים, וכן הלאה) המתחרים זה בזה ונוגעים בחסד ויופי מסתורי.

כתם האור לרגלי הבית כמו ניצוץ משבירת הכלים

לתערוכה

עוד דיאלוג מרתק עם פופ ארט – לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטסיה בלב פראי לדיוויד לינץ'


Read Full Post »

Older Posts »