Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אורי קליין’

"בשלב מסוים במפגש ציין סידר שמה שקורה בו מזכיר את מה שקורה ב'הערת שוליים', סרטו החדש. אני מנסה להבין איך בדיוק ולא לגמרי מצליח," כתב אורי קליין.

להלן ההסבר.

אקדים ואומר שאני מאד אוהבת את הכתיבה של אורי קליין. את העומק והיידע, את האהבה שלו לקולנוע ורוחב האופקים. יש סרטים שלא הייתי רואה לולא כתב עליהם, ואין מחמאה גדולה מזאת. הוא הרחיב את גבולותי. מסידר יש לי הסתייגויות כאלה ואחרות. אבל לא זה הנושא, אלא המכתב הקולנועי שסידר כתב לאורי קליין (למי שהחמיץ, כאן כאמור, אפשר לראות את האדוות).

זה לא סוד שמסרים אוטוביוגרפיים מוצפנים ביצירות הבדיוניות ביותר. בפאני ואלכסנדר ברגמן מנתק את אביו הכומר הנוקשה מהמשפחה, הופך אותו לאב החורג המתעלל של אלכסנדר (המייצג את ברגמן עצמו בילדותו) ונוקם בו באכזריות.

או אם ניקח לחילופין, את סרט הבובות הדמיוני של טים ברטון הסיוט שלפני חג המולד, המתרחש בעולם של חגים, שבו ג'ק מלך הדלעת, אמן עיר ההלואין (Halloween  ליל כל הקדושים) נקלע לעיר חג המולד. הוא כל כך מוקסם מן החג המואר והחיובי שהוא מחליט להפוך לסנטה קלאוס. אבל הנסיון נועד לכישלון כי היצירה שלו ניזונה מהאופל ושייכת אליו. מבחינות מסוימות זהו הסרט החושפני ביותר של ברטון, סרט שבו הוא מסביר למה הוא מוכרח לעשות סרטים כאלה קודרים.

בכוונה בחרתי בשני סרטים מעולים, כל אחד בדרכו. קריאה ביוגרפית אינה תחליף לפרשנות וגם לא תמציתה. ובהמשך לכך, הדברים הבאים אינם ניתוח של "הערת שוליים" ואפילו לא קריאה ביוגרפית של הסרט (שקשורה מן הסתם לסידר ואביו), אלא הערת שוליים לקריאה כזאת; כי מעבר לכל הניתוחים והפרשנויות הסרט הוא גם מכתב לאורי קליין. סידר סמך על הנמען שיפענח את המסר. אחרי הכל, קליין, כמו פרופסור שקולניק האב, הוא "פילולוג" של קולנוע. אבל קליין, אולי בגלל המצוקה, המבוכה, ההפתעה – הכזיב, גם כשסידר אמר לו את זה במפורש (בציטוט שלמעלה) הוא עדיין לא קלט. להלן התרגום:

אזהרת ספוילרים למכביר (ובעצם, ההמשך מתאים ומיועד רק למי שכבר צפה).

גם שקולניק האב (=אורי קליין) וגם יריבו חסר הלב, פרופסור גרוסמן, מקַדשים את האמת. אבל האמת הזאת שלהם, כפי שמטיח שקולניק הבן בגרוסמן, היא רק מילה שמאחוריה הם מחביאים את האלימות שלהם ואת חוסר האנושיות.

שקולניק האב (=אורי קליין) משקיע את חייו במיון וקטלוג (זה מה שמבקרים עושים), ובשורה התחתונה הוא כישלון (לפי הקלישאה שכל מבקר הוא בעצם אמן מתוסכל).
שקולניק הבן (=יוסף סידר) היצירתי ש"מרכיב כדים יפים מחרסים ישנים" זוכה להכרה גורפת. ובכל זאת הוא מכבד את אביו (=אורי קליין). עד כדי כך שהוא מציג את ההתעללות שספג בילדותו כמקור להשראה. כלומר, סידר בלע איכשהו את "ההתאכזרות" של קליין (הכל כך דומיננטי בחייו, על פי עדותו) אל סרטיו הקודמים.

שקולניק הבן (=יוסף סידר) הוא פופולרי ומצליח. שקולניק האב (=אורי קליין) זוקף זאת לחובתו. הוא מאשים אותו בשטחיות ובשאיפה למצוא חן. ואם לא די בזה, אישתו של שקולניק הבן פוסקת שהוא פחדן (ראו אורי קליין שהאשים את סידר בהליכה בין הטיפות ובחוסר תעוזה). שקולניק הבן אינו מגן על עצמו, אבל ברגע האמת, שבו הוא מתבשר על הטעות ועל זכייתו שלו בפרס ישראל, הוא מגלה אומץ ומתעמת עם פרופסור גרוסמן חסר הלב. הוא מוכן לסכן את עתידו. הוא מוכיח שלא הכבוד חשוב לו, זה בסך הכל פרס, כמו שהוא אומר בהתפרצות שלו. הוא מוכן לוותר על הפרס (פרס ישראל = קאן/ברלין/אוסקר ישראלי וכן הלאה), להקריב אותו למען הקשר עם אביו הקר והמרוחק. (במפגש עם אורי קליין סידר הטיח בו שהוא קר ומרוחק. "מוזר לי לחשוב," כתב קליין, "שאני יושב מול במאי הקולנוע המעוטר ביותר בישראל – פרס בברלין, פרס בקאן, מועמדות לאוסקר, זכיות באוסקר הישראלי – וזה מה שמציק לו, שאני לא אוהב אותו ואת סרטיו; או בואו נאמר, לא אוהב אותם מספיק").

ואיך אביו (כלומר אורי קליין) גומל לו על אצילותו? הוא מבזה אותו בעיתון (שקולניק האב מבזה את בנו בראיון, קליין האב כותב ביקורת).
וקצת אחר כך, כששקולניק האב חושף את האמת, הוא שומר אותה לעצמו. ברגע האמת מתברר שפרס ישראל, כלומר הכבוד, יותר חשוב לו מהאנושיות ומהאמת.

ושמא בכל זאת יחזור בו?

הסרט הלא נקטע רגע לפני קבלת הפרס ומותיר לו איזה סיכוי לעשות את הדבר הנכון. אותו סיכוי שסידר הותיר לקליין. שקולניק האב (כלומר אורי קליין) היה יכול לחזור בו. הוא היה יכול לעלות על הבמה שלו בעתון הארץ ולהכיר בסידר ובפרס שקיבל, להכיר בכישרון הגדול של בנו. סידר סמך עליו שיבין את הרמז, אבל קליין לא הבין, פלא שסידר היה מתוסכל?

*

עוד על קולנוע באתר זה

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של טרנטינו

אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

קורסאווה חולם על ואן גוך (קריאה ביוגרפית)

ובעצם גם מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות (על סרט אנימציה)

ועוד ועוד

Read Full Post »