Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אורי אורלב’

יאנוש קורצ'אק כתב ספר ילדים: ביוגרפיה של לואי פסטר. "הנער העקשני" קראו לו בילדותי, בתרגומו של שמשון מלצר.

הישגיו של פסטר מעוררים השראה אבל אפילו יותר מן התוכן נחרתה בי הספרות, הצורה. הספר, כך הרגשתי, היה שונה מספרים אחרים ועל אחת כמה וכמה מן "הביוגרפיות החינוכיות" שעליהן נמנה.

ועכשיו הוא יצא מחדש (2013 זה עדיין עכשיו?). "נער אחד עקשן" הוא נקרא בתרגומו הצלול והמעט מעובד (אויה!) של אורי אורלב.

זו ההזדמנות שלי לברר ולהסביר את הפלא.

הספר מלווה באיורים עדינים, מעט מלנכוליים ונוטים אל הפיוט של ענבל לייטנר.

*

1. ספרות

"נער אחד עקשן" אינו הביוגרפיה היחידה של פסטר לילדים. קדמה לו למשל, "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. כדי להבין את הרדיקליות והייחוד של קורצ'אק די להתבונן בכל עמוד אקראי. סרקתי באופן שרירותי את העמוד הראשון המלא מכל ספר. ראשית קוזניצובה:

העמוד השני של

מתוך "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. תרגמה יהודית בן נון. מסדה (1919?)

מתוך

מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק. תרגם ועיבד אורי אורלב. איורים, ענבל לייטנר. צלטנר ספרים, 2013.

.

קורצ'אק, בניגוד לקוזניצובה, נצמד לעובדות ונתונים. הוא נמנע מלנחש או להמציא לגיבורו מילים או מחשבות. הוא מודה בחוסר היידע שלו ומצר עליו:

על מה דיבר עם אביו הזקן?
איננו יודעים.
חבל שאיננו יודעים יותר על שיחתו עם אביו. הוא לא ידע שזאת תהיה שיחתם האחרונה.
חבל שאיננו יודעים על מה חשב לואי כששכב במיטה בבית שבו אמרה לו אמו כל כך הרבה פעמים "לילה טוב".

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב).

במקום לטייח את מיעוט היידע קורצ'אק מבליט אותו והופך אותו ליתרון. בצמצום שלו מהדהדת היושרה המדעית של פסטר; האמונה בעובדות ונתונים, החיפוש הדקדקני והבלתי מתפשר אחרי האמת.

ויש עוד מאפיין סגנוני לכתיבתו: חזרות. קורצ'אק מעלה איזה נושא, וחוזר אליו שוב ושוב ושוב. קחו למשל את הפצעים. בעמוד הסרוק שלמעלה נכתב על החיילים: "אחד הוכה בחרב. אחר רק נפצע." מן העיבוד של אורלב הושמטו השורות הבאות, המובאות לפיכך בתרגומו של מלצר:

לצבא יש רופאים. הם מרפאים את החיילים.
מי שיש לו פצע הולך לבית החולים. והרופא ירפא אותו.
אבל אז לא היה כך. מי שנפצע בידו היה מת מפצעו. מי נפצע ברגלו היה מת מפצעו. אפילו פצע קטן היה גורם למיתה.
עד שבא לואי פסטר ולימד את הרופאים, איך צריך לחבש פצעים. עד שבא לואי ולימד לרפא את האנשים כך שלא יהיו מתים מפצעים קטנים.
אך אותה שעה עדיין לא היה לואי בעולם. מפני שעוד לא נולד. הוא רק עתיד להיות.

וכמה עמודים לאחר מכן יופיע מר דימון, הרופא צבאי שנהג לשוחח עם האב על המלחמה, לדבר על פצעים שאינם נרפאים, בזמן שלואי הקטן צייר והקשיב. וכעבור כמה עמודים שוב יחזור קורצ'אק אל הפצעים. אורלב הרשה לעצמו לדלל את הריבוי. אבל זו טעות לקצר. החזרות אינן מקריות, הן לא סתם טיק סגנוני:

ראשית, הן משקפות את גיבור הספר. ככה זה עם עקשנים, הם נטפלים למשהו ולא מרפים.

ושנית, המוטיבים האלה שחוזרים וצצים מוסיפים מוסיקליות לטקסט הרזה העובדתי.

זאת ועוד: חלקים ניכרים מן הטקסט של קורצ'אק כתובים בשורות קצרות. זה קשור לצמצום המדעי אבל גם לשירה. מדובר בטקסט פרוזאי עד העצם שהוא בו בזמן גם שירי. זה החלק מן הקסם, המיזוג בין היובש לפיוט.

קורצ'אק לא היה כמובן הראשון או האחרון שמקשר בין מדע לשירה. נזכרתי בספרו של הזואלוג קונסטנטין דווידוב "מסעי הציפורים" שכותרת המשנה שלו היתה "פואמה מדעית", ואפילו סנט אקזופרי ששנא כביכול מספרים, מעיד שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו של מדליק הפנסים בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. ועדיין, "נער אחד עקשן" ממזג בין היובש לפיוט בדרכו הייחודית.

(עוד באותו עניין, בפוסט על הנסיך הקטן והאוונגרד).

"האב נסע לפריז להחזיר את בנו. הוא לא הרבה בדיבור." זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר שנשלח ללמוד בפריז בעודו נער חלה מגעגועים והוחזר הביתה. ברבים מן האיורים של ענבל לייטנר יש שכבות שונות של ממשות, תודעה ורפאים.

.

אני מצטערת שאורלב קיצץ בחזרות ומצרה גם על כמה מן ההשמטות האחרות. אבל אני לא שוכחת שגם עיבודים מקוצרים יכולים להעניק חוויה בלתי נשכחת, ואולי אני סתם נשבית בקסם העברית הצלולה והיפה שלו, או באחרית הדבר שבה הוא מספר איך פסטר (כלומר הטיפול שהמציא) הציל את אחיו הקטן שנושך על ידי כלב חולה כלבת. אורלב גם זכה לפגוש את קורצ'אק עצמו ב1940. הוא הוצג לפניו בתור המורה של המורה שלו. זה עשה עליו רושם עז בשעתו. לימים תרגם רבים מכתביו ברגישות ובאהבה שניכרת גם בעיבוד הזה.

*

2. קמטים במוח

להכריז על אמת חדשה פירושו להפריך טעויות ישנות, דעות קדומות.
לאמת חדשה יש אויבים.
אחד מתייחס בעוינות מפני שאין לו חשק לחשוב. הוא רוצה שהכול יישאר כמו שהיה. אחד פועל מתוך יהירות. הוא אמר משהו אחר ואינו רוצה להודות בטעותו, מתבייש. שלישי מקנא מפני שהוא לא הצליח. רביעי מעמיד פנים שהוא כבר יודע וצועק בקול גדול כדי שהאנשים יחשבו שגם הוא מדען דגול.
אויבה של האמת החדשה מעורר ריב ומדון, או יושב בפינה ומשמיץ בשקט. פה ושם, מפה לאוזן. לפעמים מעמיד פני ידיד, מעמיד פנים שהוא עוזר. אומר דבר אחד ישר בפנים, ודבר אחר מאחורי הגב.
לא כל אחד נאבק בצורה גלויה והוגנת.

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב)

את עלילת "נער אחד עקשן" מלווים הרהוריו של קורצ'אק. ייתכן שהושפע מאריך קסטנר של פצפונת ואנטון. אולי הם פשוט היו נפשות אחיות. וכך או אחרת, קורצ'אק מהרהר על שלל נושאים, מן הקושי במציאת חברים ועד התנהגותם של בני האדם (ראו למעלה). ובין לבין זרועים גם הרהורים ארס-פואטיים על כתיבת ביוגרפיות;

כלומר, "נער אחד עקשן" הוא גם ספר על ספרות.

אני יודע מתוך ניסיון שיש ילדים שקוראים ברצון רב הרהורים כאלה," כותב אריך קסטנר בפצפונת ואנטון, "…ילדים אחרים היו מעדיפים לאכול רק דייסה במשך שלושה ימים ולא להתעסק בעניינים מורכבים שכאלה. הם דואגים שאולי המוח הקטן והנחמד שלהם יקבל קמטים. (תרגם מיכאל דק)

חלק מן ההרהורים, בייחוד הארס פואטיים שבהם, הושמטו מן העיבוד החדש. אולי משום שהספר על פי הפורמט שלו, פונה לילדים קטנים יותר. מוחי שלי אגב, לא התקמט מן העושר הרב תחומי. להפך (ותנוח דעתכם, על אף הקיצורים בכל זאת נותרו בספר לא מעט הרהורים).

"היה שלום בני היקר." זה הכיתוב מתחת לתמונה, ציטוט ממכתבה האחרון של אמו החולה. הוא לא הספיק להיפרד ממנה. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר. התמונה הקטנה על המדף אגב, היא דיוקן של האם שצייר פסטר עצמו כשהיה נער.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

*

3. בעיית החינוכיות

"נער אחד עקשן" הוא ביוגרפיה חינוכית. אני יודעת שחלק מכם אינם מבינים מה הבעיה פה. אני אשתמש במרק טוויין כדי להמחיש את נוראות הז'אנר הזה. בסיפורו הנלבב על בנג'מין פרנקלין, הוא מסביר כיצד פרנקלין נולד בכוונה למבשל סבון כדי לגמד את הישגיהם של כל הילדים שלא נולדו למבשלי סבון, וממשיך:

בזדון לב שאין שני לו בהיסטוריה היה [פרנקלין] עובד במשך כל היום ולאחר זאת יושב בלילה ולומד אלגברה לאורו של נר מבליח, וזאת רק כדי שגם שאר הנערים יצטרכו לעשות כמותו, ולא – יספגו את בנימין פרנקלין על ראשם. מאחר שנוהג חיים זה לא השביע עדיין את רצונו, הנהיג לו אותו פרנקלין מנהג נוסף: הוא חי על לחם ומים בלבד, ולמד אסטרונומיה בשעת הארוחות. מעשה זה הביא עמו סבל רב לכל הנערים, שהוריהם קראו אי פעם את תולדות חייו המושחתים של בנימין פרנקלין."

(מרק טווין, 1870. תרגם זאב הר-טבי)

"האם החיים נוצרים בחומר דומם?" זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר עולה להרים בחיפוש אחרי אוויר נקי מחיידקים. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

.
אז איך הצליח קורצ'אק לנטרל את המוקש הזה? לא רק ביפי הכתיבה ובנסייניות העדינה שלה. קחו למשל את העקשנות. כבר אז היא גירדה לי, וגם היום היא לא נחשבת לתכונה תרומית. עקשנים אינם צייתנים. הם מקשים על הורים ומורים. וקורצ'אק לא טרח להכשיר את העקשנות ולכבס אותה במילים כמו "דבקות במטרה". ואם לא די בזה הוא משתף את הקוראים בלבטיו:

היו אומרים שלואי פסטר כעסן הוא. בשל דבר של מה בכך הוא כועס ומתקוטט.
אף אני האמנתי בכך. כתבתי ספר על פסטר, "הכעסן הגדול".
אבל אחר כך קראתי את תולדות חייו. קראתי שלוש פעמים, חמש פעמים. ואני רואה שאין זה אמת.
פסטר היה רק עקשני, אך לא איש מדון, לא כעסן.
היה אומר את האמת בפניו של אדם, והאנשים אינם אוהבים דבר זה. היה כועס בשעה שהפריעו אותו. על האמת נלחם. ללא רחמים היה מבער את המשפטים הקדומים ואת השגיאות.
ולכן השלכתי אל התנור ושרפתי מה שכתבתי קודם. פסטר לא היה כעסן, אלא אדם עקשני. רצה לדעת, רצה להבין, רצה להוכיח וללמד.

(מתוך "הנער העקשני" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם שמשון מלצר. גם הקטע הזה הושמט בעיבוד של אורלב)

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן וגם נבון וגם טוב לב)

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן, וגם נבון וטוב לב ועצוב)

.

ספרות חינוכית היא קרובת משפחה של תעמולה, וכמוה היא נוטה בדרך כלל להצניע, שלא לומר להעלים, את כל מה שעלול לפגום בתכליתה. יושרה היא איכות יקרה מפז. והספר הזה ספוג בה.

איך כתב אריך קסטנר על אבא של פצפונת: "ככל שאני מכיר את מר פֹּגֶה ערכו עולה בעיני." ככה אני ויאנוש קורצ'אק. בדיוק.

*

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

התכוונתי לכתוב עוד כמה וכמה דברים על הנער העקשן ועל ימינו וגם על צלטנר ספרים, הוצאה עם נשמה יתרה בבחירת הטקסטים והאיורים. אבל אם ימציאו קנס על התארכות של פוסטים אני אתרושש. אז אגיד רק שאפילו הלוגו של ההוצאה שובה את לבי. אין לי מושג למה נבחרה דווקא ג'ירפה. אני יכולה רק לשער: ספרי ילדים הם דקים יחסית, ואולי הם חיפשו מישהו שירגיש בנוח במרחב הצר והארוך של גב הספר. כמו שהמגדל של רפונזל מתאים לצמה, כך גב של ספר ילדים מתאים לג'ירפה של צלטנר.

*

עוד באותם עניינים:

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

על מות הילדה

הגמד חוטם ואני

המוצא של הילדה אילת

מה למדתי מפצפונת של אנטון?

על מוכרת הגפרורים הקטנה

ועוד.

Read Full Post »

הפרק ה14 בסידרה של 27 מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). וזהו גם הראשון בפרקי הפנטזיה והמד"ב.
*

ספר הדקדוק הפנימי הוא רומן ריאליסטי היכול לשמש קטלוג של שנות הששים בשפעת הביטויים, השירים, הטקסים, החפצים, המשחקים והפַּכּים הקטנים של היומיום הגודשים אותו מכריכה לכריכה: כל החברמנים והפַּדלָאות והבננות עם מכנסי הסטרץ' מסוג "דפוק אותי" ו"חיפושיות-הקֶצֶב" ו"דור היֶה-יֶה" והודיני וחוזליטו ומשפחת שמחון ו"החברה קוראים לזה בירה שחורה" ומִשחקים כמו "קדרים באים" ואלמבוליק וטראפיק, והדבקת הבולים הצהבהבים-אדמדמים בפנקסי החבר האדומים של קופת חולים, וניקוי פתילות של פיירסייד, וגברים בגופיות שנרדמים על המרפסת בזמן שהם קוראים בעיתון, ו"המטבח הקטן עם שולחן הפורמאיקה הצר והחרסינות עם מדבקות השושנים שאמא תולה עליהן ניירות פרגמנט וניילונים לייבוש" (307) – תיאור שקרוב לשיר הייקו בַּדיוק ובצמצום שבו.

מה הקשר בין העלילה הכמעט סטאטית המשובצת בפרטי הפרטים של היומיום, לבין פנטזיה או מדע בדיוני? (התשובה תיפרשׂ בהדרגה בפרקים הבאים.)

*

מוצָא הפנטזיה

כשסבתא לילי מראה סימני החלמה יוכי מתחילה לבכות. היא בוכה ובוכה ומתעלמת מן הממחטה שאמא מושיטה לה ("נו, די, הרי עוד מעט תעשי לנו שיטפון פה"), ואהרון חושב "אולי יוכי כבר לא תפסיק לבכות אף פעם, תבכה ותבכה, הדמעות שלה יהפכו לקילוח דק על הרצפה, ואחר כך לזרם, ללשון גדולה של מים שתזחל על הרצפה, תגשש, תחפש אחר אמא" (207).

ופעם אחרת, אחרי שהוא חוצה את חבלי הכביסה בדרך לביתה של יעלי, הוא מביט בחשש לאחור "אל ארמדת הבגדים המתנועעת בכל שרווליה נפוחי הרוחות" (273).

ולקראת סוף הספר, כשהוא מתבונן באמו הפורמת סוודר ומגלגלת את הצמר במהירות על זרועותיה הנוּקשות של סבתו, הוא מדמיין ש"כאשר ייגמר חוט הצמר תתחיל גם סבתא עצמה להיפרם, ואחריה הפּוּריץ והשטיח הוויכטיג והפוֹטֶל המתושלח והבורדו והבּוּפֶט והטאפטים והקירות, הכל ייפרם לכל אורכו, לא ימות, ייפרם לחוט אחד ארוך" (308).

שלוש דוגמאות, כלומר מטאפורות, כלומר פיסות ריאליזם שהפכו לנַשָׂאיות של רגשות ותחושות שאהרון קולט מסביבתו:

לשון המים המבקשת להטביע את אמא מממשת את הזעם וההתרסה בבכיה של יוכי, ותוך כדי כך גם נזכרת בלשון מים אחרת, שזחלה מן השרותים הסתומים בתחבושת ההגיינית של יוכי:  "באמצע ארוחת-הערב אמא הרימה פתאום את הסכין והצביעה קדימה, והפנים שלה נעשו לבנים ולא יצא לה קול, וכולם הסתובבו אחורה, וראו איך לשון גדולה של מים יוצאת מחדר בית השימוש וזוחלת ובאה לאורך המסדרון עד המטבח" (29).

ארמדת הבגדים משקפת את הריקנות המקיפה את אהרון ואת האיום הרפָאי של החומרנות.

ואמו "הצולבת את האוויר" במסרגותיה אכן ניחנה בכוחות הרס אדירים מעבר לכיסוי התמים של עקרת בית ירושלמית.

ועם זאת, אף אחת מן הדוגמאות אינה חורגת מגבולות המציאות:

יוכי אינה יכולה להטביע איש בבכיהּ (בניגוד לאליס של ארץ הפלאות). דמעותיה הקטנות חסרות מוּדעוּת וכוונה, שלא כמו חוט הדם של חוסה ארקדיו במאה שנים של בדידות, שחוצה את כל מקונדו, נכנס לבית משפחת בואנדיה ועובר מחדר לחדר כשהוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיח, עד שהוא מגיע אל אורסולה המכינה בצק במטבח.

העולם אינו מעשה סריגה ואי אפשר לפרום אותו כמו שעושה הסבתא בסיפורו של אורי אורלב סבתא סורגת.

ושום ארמדה חלולה אינה מאיימת על אהרון. הרוח המנפישה את הכביסה היא אותה רוח שסובבה את כנפי טחנות הרוח; דון קישוט הוא שהפך אותן לענקים מנופפים בזרועותיהם.

זאת ועוד: החזיונות אמנם אינם מתממשים, אך רגישות מטאפורית כמו של אהרון היא כמעט חוש נוסף שאך כפסע בינו לבין כוח קסם – "קריאה בחפצים". העובדה שהסובבים אותו אינם מכירים בכוחו וגם אהרון עצמו אינו מוצא לו שימוש מוּדע, מצניעה את העובדה שהמטאפורה היא אחותה הקטנה של הפנטזיה, או בעצם שלב מוקדם יותר באבולוציה שלה.

בשבוע הבא: מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה

ובשולי הדברים עוד שתי הבהרות בעקבות פניות ותלונות אישיות:

  • לא, עוד לא הגעתי לפנטסיה של ספר הדקדוק. אני רק מניחה את התשתית כרגע, בפרק הזה ובפרק הבא, ואז אגיע לעיקר. ובכל זאת היה חשוב לי לבסס את הקשר המהותי והלא מובן מאליו – בין שירה לפנטזיה.
  • לשועי ולמירי ולכל האחרים שנפשם נקשרה באקונצ'י, הוא קצת פחות נוכח בפרקי הפנטזיה והמד"ב (אף שגם הם יתמקדו בגוף ובדקדוק). בחלק הרביעי והאחרון של הסדרה אקונצ'י יחזור בגדול.

Read Full Post »