Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אורה איתן’

אני הולך לבדי בלילה האפל,
מכל העולם נותר רק צל,
ירח שומע כלב בוכה,
כלב שומע כוכב נופל.

(חנוך לוין, מסע הדוד מקס)

כל איור בסדרת "איור אחד נפלא" מעצים את הטקסט וחושף בו שכבות וצלילים לא צפויים. נס כזה נוטה להתרחש כשאחריות לטקסט שלם מוטלת על כתפיו של איור בודד. רצף של איורים לעומת זאת, הוא עבודת אנסמבל; יש לו קצב משלו וסבלנות מוגבלת לאיורים כוכבים.

כשכתבתי על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה" (שפורסמו רק בגרסה האנגלית למרבה הצער, מטעמי זכויות יוצרים) כמעט לא נגעתי באיור הזה שהוא עולם ומלואו בשבילי. זה התיקון.

אורה איתן, "ואז השקיף הירח מן השמיים אל חנה'לה הקטנה, השקיף ושאל, שאל בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שמעה - מה לך פה, ילדה? ולמה תבכי?" (מתוך שמלת השבת של חנהלה מאת יצחק דמיאל שוויגר, הגרסה האנגלית)

אורה איתן, מתוך "שמלת השבת של חנהלה" מאת יצחק דמיאל שוויגר, הגרסה האנגלית

*

1. איפה הכתמים?

חנהלה בוכה כי שמלתה הוכתמה, אבל אין כתמים על שמלתה המאוירת.
אורה איתן, מאיירת שחוזרת ומצהירה על הכבוד ה"ממש מוגזם" שלה לטקסט, "שכחה" לצייר אותם.

*

2. מילים וצללים

השמלה אמנם לבנה אבל העולם כולו מוכתם בצללים. זה בולט במיוחד כי האיור מחולק לשניים: בחלק העליון ישנה שורת עצמים ובחלק התחתון שורת צללים. וזה הטקסט הנלווה לאיור:

"ואז השקיף הירח מן השמיים אל חנה'לה הקטנה, השקיף ושאל, שאל בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שמעה – מה לך פה, ילדה? ולמה תבכי?"

במשפט אחד: פעמיים "השקיף", פעמיים "שאל", פעמיים "בלי", פעמיים "חנה'לה".

בראיון שנתנה אורה איתן ל"עולם קטן" היא מדברת בפירוש על השפעת המרקם הלשוני על האיורים: "בנוסף לסיפור העלילה, יש להיות קשוב לדקויות של מלאכת הכתיבה – המבנה, המקצב, המוזיקליות ומצלול המילים. לאלה יש לברוא עולם בשפה חזותית, עולם שיתחבר לטקסט ויאיר אותו."

*

3. עולם מוכתם

הצללים האלה הם בעצם כתמים. לא רק שהם שחורים, הם גם מופרדים מן האובייקטים שמטילים אותם. זה לגמרי סביר כשמדובר בענן, אבל כשאורה איתן מפרידה את צל העץ מגזעו, היא לא רק מבליטה את המשחק האמנותי בצורות, היא חורגת מן האופטיקה אל הפנטזיה.

הפנטזיה אינה מכירה בקשר אוטומטי בין הצל לבין מי שמטיל אותו.

ולא משנה אם זה פיטר פן שצלו נתלש עד שוונדי תופרת אותו בחזרה, או הדייג מסיפורו של אוסקר ויילד שחותך את צלו (שהוא בעצם נשמתו) מגופו בסכין מכשפות, או החתול המסכן מסיפורו של מיכאל דק, שנולד עם צל של כלב.

לחנה'לה יש שני צללים במקום אחד, שני כתמים. במבט נוסף מתברר שאחד מהם אינו שלה. הוא שייך לענן שמעליה; ועדיין יש תחושה שזה צלה ויש לו חיים משלו: הוא פונה ומקשיב לירח על דעת עצמו.

הצל הכפול מצביע על חנה'לה כ"בעלת הכתמים". דמותה מחברת בין שמיים וארץ, "תופרת" את העולם לשלמות אחת. ילדים ומשוררים מרגישים שאם שמלתם הוכתמה העולם כולו הוכתם.

*
4. אור וצל

לכל אובייקט באיור יש צל. ובמין היגיון ילדותי-פיוטי אפילו לאור עצמו, כלומר לירח, יש צל.

ומצד שני, איך שלא בוחנים את הצללים של חנה'לה – לראש שלה אין צל. ומכיוון שהוא צהוב ובשמיים, והרבה יותר גדול ונוכח מן הירח הדקיק, הוא מקבע את חנהלה כמאור הגדול, כשמש שזורחת גם באמצע הלילה.

והתפיסה הזאת כבר משותפת לכל איורי הספר: בעוד שבסיפור מתמלא החדר באורה של השמלה, אצל איתן הוא מתמלא באורה של חנה'לה עצמה. ובמילים אחרות, "באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח." (מתוך המאמר שכתבתי לספר התערוכה של איתן).

*

ובשולי הדברים: חנה'לה מעולם לא היתה סיפור מכונן בשבילי, אבל גשם של חנהלות יורד בעיר האושר. ראו למשל: אם לא אונס שהוכחש, אז מה? או – ילדה, חוה, צלובה, או – שמלת השבת של שהרה בלאו או – תעלומת האווז הדו-ראשי (על פסל חנה'לה של חליל בלבין ומרב קמל בתערוכת הקרנפים)

ועוד בסדרת "איור אחד נפלא":

לנה גוברמן  *  דוד פולונסקי  *  בתיה קולטון  *  רוני פחימה  *  תום זיידמן פרויד 

*
וכמה הודעות:

זו השנה הצפופה בחיי, ובכל זאת התפתיתי לשתי הרצאות. איריס לנה הזמינה אותי לדבר על איך אני כותבת על מחול, וזו הזדמנות בשבילי לנסח מניפסט בדיעבד, למשהו שקרה מעצמו באופן אינטואיטיבי. ישתתפו גם גבי אלדור, מרב יודילביץ' וחזי לסקלי, שמלבד משוררותו היה גם מבקר מחול בחסד. מכיוון שאי אפשר להזמין מרצים בסיאנס, נסתפק בקריאת כמה מן הביקורות שלו, עונג בפני עצמו.

מפתח

*

ובאחד באפריל אשתתף ב"חגיגה של הורים רעים בספרות ילדים", יום עיון שייערך בבית אריאלה, ביחד עם חבורה נלבבת במיוחד:

BP

*
וביום שלישי הקרוב, ה22.3 ב21:00 מופע חדש של רונית קנו הזכורה לטוב מיואל אמר בגלריה תיאטרון החנות. לכרטיסים (קוד להנחת חברים, פיופיו)

image
ואחרון אחרון חביב: לכבוד פורים, יתקיים בגלריה תיאטרון החנות, אירוע קרקס חד פעמי עם נמר גולן להטוטן ויוצר בין-תחומי (וגם בני היקר, גילוי נאות). האירוע, שיכלול 3 הופעות קרקס קצרות וסדנא יימשך 70 דקות ויוגבל ל15 משתתפים בגילאי 4-10 (עד גיל 7 בליווי הורה. מלווה אינו חייב בכרטיס). כרטיסים כאן.

N*

Read Full Post »

בִּשְׁתֵּי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת רְחוֹקוֹת נוֹלְדוּ שְׁתֵּי בָּנוֹת.
הֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִפָּגְשׁוּ וְיִהְיוּ לַחֲבֵרוֹת.
הֵן לֹא חָלְמוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ יַחַד שִׁיר.
הֵן לֹא הֶאֱמִינוּ שֶׁהַשִּׁיר הַזֶּה יַהֲפֹךְ לְאֶחָד מִשִּׁירֵי הַיְּלָדִים הָאֲהוּבִים בְּאַרְצָן הַחֲדָשָׁה.

מן הכריכה האחורית של "יקינתון, סיפור על חברות ושיר". כתבה שהם סמיט, איירה רוני פחימה.

*

לפני כשלושה חודשים, יצא לאור "יקינתון" הסיפור האמיתי על המפגש בין המלחינה רבקה גוילי למשוררת לאה גולדברג שהוליד חברוּת וגם את פזמון ליקינתון. (זה שהן נקראות רבקה ולאה על שם שתיים מהאימהות שהן גם כלה וחמות כמו רות ונעמי האוהבות, זה סתם בונוס ממוסיקת המקרה).

איירה, רוני פחימה. מתוך

איירה, רוני פחימה. מתוך "יקינתון" מאת שהם סמיט.

הספר מונח על שולחני מאז שיצא. מדי פעם אני מביטה באיורים ומתלבטת, לכתוב או לא לכתוב. למה לכתוב – ברור: האיורים של רוני פחימה יפהפיים במובן הכי פשוט ומיידי של המילה; הקו מלא חן, הצבעים גורמים לי אושר (מהסוג שמרגישים בילדות כשהנדנדה מתרוממת לשמיים), וגם הפירוט, ההפתעות, התחקיר הניכּר. אז למה לא בעצם?

פעם שלחתי טקסט להוצאה מסוימת ולא קיבלתי תשובה, וכשהתקשרתי לבסוף לברר מה קורה נאמר לי ש"הלקטור חלוק בדעתו". נראה לי שגם אני. אבל גם ההסתייגות היא חלק משיחה מתמשכת על איור. אנסה להסביר מה הפריע לי, ואסיים כפי שהבטחתי, באיור אחד נפלא.

ובכן: לטקסט של "יקינתון" יש מבנה ברור, כרונולוגי וסימטרי. קורות החיים של הגיבורות מסוננות למעין טבלה משווה: עובדה על רבקה ועובדה מקבילה על לאה, ובחזרה לרבקה וכן הלאה. ואם "טבלה" זו מילה קצת יובשנית לטעמכם (לא לאוזני שלי, פורמליזם זה סוג של שירה!), אני מוכנה לתאר את הספר כמנהרה שנחפרת משני כיוונים, פעם עוקבים אחרי צד אחד ופעם אחרי האחר עד לנקודת המפגש של שתי הגיבורות בבית ההארחה על הכרמל, שבעקבותיה הן הופכות לחברות וכותבות את פזמון ליקינתון.

והאיור כצפוי – מלווה את הטקסט: בכל כפולה יש צד רבקה וצד לאה, לפעמים החלוקה היא לאורך, כל אחת מקבלת עמוד משלה, ולפעמים לשם גיוון – כל אחת מקבלת רצועה לרוחב הכפולה. העושר הציורי של רוני פחימה משלים את הטקסט הרזה (בכוונה) של שהם סמיט ומפיח בו חיים.

אלא ש… וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – הבחירה לצייר את שני הצדדים באותו סגנון, באותו קו, באותם צבעים וכן הלאה – מטשטשת את השוני – שלא לומר, הניגוד – בין שתי הגיבורות, ומפחיתה מפלא המפגש, מהחיבור האישי והאמנותי.

כי הן לא היו תאומות, השתיים האלה; רבקה היתה ילדת שמנת שמחה וחברותית, בעוד שלאה הבודדה גדלה במשפחה קשת יום עם הרבה כוח עצב. וגם המדיום האמנותי של כל אחת היה שונה: זו באה ממוסיקה וזו ממילים וציור. אני מתארת לי שהעולם נראה לגמרי שונה מבעד לעיניים של כל אחת. אבל אני לא הבדלתי בין העולמות המאוירים. היו הבדלים טכניים: פה היה פסל ופה מזרקה, אבל מהר מאד הכול התערבב לי ליופי סוחף אחד, עד כדי כך שאיבדתי את הסיפור.

יש כאן הזדמנות ואפילו הזמנה למאיירת ללכת עם מבנה העומק, להציף את השוני בין הגיבורות כקונטרה וכהשלמה לסיפור הלינארי והסימטרי. לשחק במשחק חזותי שנושאו שני ניגודים (ניגודות) שהולכות ומתקרבות ומתחברות להרמוניה אחת. וגם אם לא במשחק הזה, עדיין חסרה לי פרשנות חזותית עם חוקיות משלה, רצף עצמאי של דימויים (שיש לו אמנם זיקה לטקסט) שמתפתח ומגיע לנקודת שיא משלו.

ופה ושם קלטתי אמנם התחלות וגישושים שהתפוגגו לפני שהתגבשו לשפה. קחו למשל את הכפולה הבאה (היפהפייה לכשעצמה); חשבתי שמתחיל להתפתח פה משחק, שבו המאיירת מנסה להתאים את העולמות השונים, לצרף אותם לפאזל אחד. אבל הכיוון הזה נזנח עד מהרה כמו קצות חוט אחרים.

מתוך

מתוך "יקינתון" איירה רוני פחימה (לחצו להגדלה. ובלי קשר, שימו לב למרבה רגליים שבא לצחצח נעליים אצל "דוב דובוני בן דוביים", דווקא בצד של רבקה. הרבה חלקים משירים של גולדברג מפוזרים בתוך האיורים, כיף לגלות אותם).

משמאל כריכת

משמאל כריכת "יקינתון", איירה רוני פחימה. יש באיורים של פחימה רגישות אימפרסיוניסטית ואפילו פוסט-אימפרסיוניסטית – ראו פול סיניאק מימין, נציג של הפואנטיליזם – ציור בנקודות נפרדות של צבע שמתמזגות ממרחק ובעין הצופה לצורות וגוונים. לרגע חשבתי שאולי הפואנטיליזם יהפוך לסוג של מחווה חזותית לשתיים, אבל לא. (לחצו להגדלה)

"כשאני מאיירת," אמרה פעם המאיירת אורה איתן, "אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת."

אני לא יודעת אם זה נכון תמיד ובהכרח (אם כי כמי שמאמינה שכל אמנות טובה היא גם מופשטת, לפעמים בגלוי ולפעמים מאחורי הקלעים, ליבי נוטה לשם), אבל "יקינתון" ממש מתחנן לגישה כזאת.
יכול להיות שגם פחימה עצמה הרגישה באיזו בעיה. בראיון ליובל סער היא סיפרה על הקושי שלה לבחור.

"ציירתי המון איורים בטכניקות שונות ובמינונים שונים ודי הלכתי לאיבוד. בשלב מסוים, לאחר שהרגשתי אבודה לחלוטין, נפגשתי עם מיכאל גולן, שירז פומן וניר גולן (חברי ל״סקרול״), ופרקתי את מרכולתי על שולחן מרופט במכבסה שכונתית … נפלתי גם על בתיה קולטון (שלימדה אותי ואף ליוותה אותי בפרויקט הגמר). מביתה של בתיה יצאתי עם החלטה וכיוון ברור – אך כשהגעתי הביתה גם הכיוון הזה התמסמס. ניסיתי אפשרויות נוספות עד שנגמר הזמן. הזמן הוא שופט מעולה. הוא חד אכזרי ובלתי מתפשר."

ועם זאת, יש מכל טוב בספר.

ועכשיו, כפי שהבטחתי, איור אחד נפלא של הרגע שבו נולדה החברות.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. (לחצו להגדלה)

איור פשוט פשוט לכאורה אבל צלול וחכם ופיוטי.

מה כל כך נפלא בו?

ראשית, אם עד עכשיו כל אחת קבלה חצי כפולה, הרי עכשיו שני חצאי הכפולה הם שני החצאים של אותו חדר, כלומר פיסות הפאזל סוף סוף מתחברות.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. כך זה נראה בספר, מחולק לשני דפים.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. כך זה מתחלק בספר, לשני דפים.

שנית, הן עדיין עסוקות כל אחת בשלה, ובעצם בפעילויות הפוכות: לאה יושבת ותוחבת את מזוודתה מתחת למיטה, ורבקה עומדת ופורקת את מזוודתה הפתוחה. ועם זאת הן סקרניות ומציצות זו אל זו בחשאי. שפת הגוף נהדרת, וגם אפשר לראות שהן שני חצאים (אדומים) משלימים.

שלישית, במכסה המזוודה של רבקה יש תא בד מכווץ מעט, כמקובל, שבגלל קפליו המצוירים נראה כמו שמש הפוכה. מה שמזכיר את מר גוזמאי הבדאי של לאה גולדברג, שארז את השמש במזוודה כשיצא לחופשה. מה עוד שבאחד הדפים הקודמים, צויירה לאה עצמה במחווה דומה. שערה הצהוב של רבקה קרוב לשמש ונותן לה מצבעו. וגם זה רמז לקרבה המתרקמת.

משמאל, רוני פחימה, שני פרטים מתוך

משמאל, רוני פחימה, שני פרטים מתוך "יקינתון". מימין, פרט מתוך גורילה של אנתוני בראון, שגם אצלו קמטי הכרית הופכים לקרניים, וצהוב הכרית מקרין על הילדה ש"זורחת" כמו שמש. (עוד על גורילה).

רביעית, רבקה ולאה עדיין זרות ומתביישות, הן סגורות ונפרדות כמו שני חלקי החלון החצוי של החדר. רבקה מפנה את גבה ללאה. אבל העץ שנמצא במחצית החלון "שלה" מתכופף לצד של לאה בפראות, וכאילו מסגיר לאן פונה ונמשך לבה של רבקה.

עוד מעט הן ייפתחו זו לזו וגם כנפות החלון ייפתחו. הן יישבו עליו ביחד (ראו איור קטן למטה משמאל): לאה תשב מימין כי עכשיו אין צד של זו וצד של זו, הן יכולות להחליף, הן נמצאות באותו מרחב שכולו של שתיהן. ואז גם העץ יירגע כמובן וייתיישר.

איור, רוני פחימה (פרט) מתוך

איור, רוני פחימה (פרט) מתוך "יקינתון" (נקודת בונוס על הסיגריה הנצחית של לאה. אולי זו היתה הסיבה הטכנית לפתיחת החלון?).

קרי גרנט וגרייס קלי, מתוך סרטו של היצ'קוק, To Catch a Thief

קרי גרנט וגרייס קלי, מתוך סרטו של היצ'קוק, To Catch a Thief

השימוש המטפורי שעושה רוני פחימה בחלון הזכיר לי את סצנת הנשיקה מסרטו של היצ'קוק To Catch a Thief שבה הזיקוקים המתפוצצים בחלון (מתחילים בקטן וגומרים בהשתוללות על כל המסך) מבטאים את התשוקה של השניים (וקצת מחמדת הבצע והתכשיטים). הנה גם הסרטון שבו אפשר לראות באיזה אופן מפורש היצ'קוק יוצר את הזיקה.

וחמישית, שמרגשת אותי יותר מכולן – השימוש בפרספקטיבה. רוני פחימה ציירה את החדר בפרספקטיבה, וכמו חשפה את הסבטקסט הפיוטי שלה. כי כשחושבים על זה (בעקבות האיור הנפלא) פרספקטיבה היא סכמה של התקרבות: שני אלכסונים שמתחילים הרחק בקצות הדף ונוטים זה אל זה עד שהם מצטלבים.

וזוהי גם תמצית עלילת "יקינתון", הסיפור על רבקה ולאה הרחוקות שנטו זו אל זו עד שנפגשו בחלון, שהוא גם נקודת המגוז.

*

ומשהו אישי לסיום. אני תמיד ידעתי שרבקה גוילי הלחינה את פזמון ליקינתון. אבא שלי סיפר לי. יום אחד כשהיה נער הוא נסע עם אחותו לתל אביב. במונית התנגן לו שיר חדש, "פזמון ליקינתון", ושניהם התפעלו ואמרו זה לזה, "איזו מנגינה סינית מקסימה." והאישה שישבה לידם אמרה בקול חיישן וקופצני: "סלחו לי, שמי רבקה גוילי ואני כתבתי אותה."

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון

*

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי (שם היתה לי בעיה הפוכה)

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

זום זום – על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד הנפלאה)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

איור אחד נפלא (לנה גוברמן)

איור אחד נפלא (בתיה קולטון)

איור אחד נפלא (דוד פולונסקי)

ועוד המון. חצי עיר האושר זה איור.

Read Full Post »

1. שמוליקיפוד בבצלאל

בחודש שעבר יצא גיליון מס' 28 קיץ 2013, של פרוטוקלים, הסטוריה ותיאוריה, כתב העת המקוון של בצלאל, המוקדש כולו לאיור: דיאלוג בין טקסט לתמונה.

וכולל בין השאר את המאמר השלם שלי על שמוליקיפוד, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד

ארנה גרנות העורכת, כותבת, שבדרכי הפואטית אני "מעניקה לגיטמציה מחודשת לנקודת מבט ילדית-אמנותית ביצירה קאנונית ישראלית נשכחת או שחוקה ובעצם מקלפת-חושפת את הסודות הכמוסים בה." (תודה על הילדית-אמנותית, ארנה)

טיוטה מוקדמת של המאמר (פחות שלמה אך מבורכת בתגובות) התפרסמה בעיר האושר בשני חלקים:

על שמוליקיפוד, רשימה ראשונה מתוך שתיים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

2. אורה איתן

זו התקופה העמוסה ביותר בשנה אצלי ולכן עוד לא קראתי את גיליון האיור (שנראה מלא בכל טוב, רק הפורמט האפרפר קצת מרתיע), אבל כך נפתח הטקסט של המאיירת הוותיקה והנפלאה אורה איתן:

בהיותי כבת שמונה, נשלחתי לשיעורי נגינה שמהם הייתי שבה תדיר במצח חבול. לא ידה של המורה הייתה בי; השלטים המאוירים בציור גולגולת שהתנוססו על עמודי החשמל הם שגרמו לי לעצום את עיניי בחלחלה ולהתנגש בכל הנקרה בדרכי. זמן רב לאחר מכן למדתי להשיג בכוח התבונה את אשר חוויתי בעוצמה באופן בלתי-אמצעי: כוחה של צורה טעונה בתכנים, כוחו של סמל.

invitation_Ora jpg

ולמה אני מצטטת את זה? כי זה הצחיק אותי ונגע לי וכי הערב, יום חמישי הראשון לאוגוסט 2013, יושק במוזיאון גוטמן (רח' רוקח 21 נווה צדק, תל אביב) הספר אורה איתן – מאיירת, שיצא סוף סוף לאור, כשנה אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית. הספר כולל: מאמר של האוצרת טלי תמיר על יצירתה של איתן לאורך השנים, מאמר שלי "כתמי פיח, כתמי אור", על איורי "שמלת השבת של חנה'לה" של איתן, כ-150 עמודי איור, ותיק עם 24 רפרודוקציות שאפשר למסגר.

המאמר שלי התפרסם כאן בשלושה חלקים:

1. עולמה של חנה'לה

2. איך מציירים אור?

3. ילדה ואמנית

אני מקווה שאספיק להגיע מירושלים (כאמור, התקופה העמוסה בשנה) מן החזרה הגנרלית של על הפסים המומלץ.

.

מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים"

מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים" (בכורה), תיאטרון טיול ברח' הרכבת שאותו ליוויתי (גילוי נאות) אמנותית ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

*

3. פסטיבל הבובות בירושלים

בשבוע הבא יתקיים פסטיבל הבובות הבינלאומי בירושלים

אני מעורבת ברבות מן ההצגות הישנות והחדשות, על כמה מהן כתבתי כבר ולא אלאה אתכם ברשימה. אבל אני מתרגשת במיוחד מבכורת יום ההולדת הנפלא של החייט (שם זמני) של ארנן ברייר. זו ההצגה הראשונה שנולדה מן החממה וגם ולי מינצי  הנהדרת שעצבה את התלבושות ואת הבדים היא בוגרת החממה. היה לי הכבוד והעונג ללוות (גילוי נאות) את ארנן ואני מאחלת לו ולחייט שלו חיים ארוכים וקסומים.

מתוך "יום ההולדת הנפלא של החייט"

מתוך "יום ההולדת הנפלא של החייט"

(נמשכת ההרשמה לחממה הבאה.)

*

ועכשיו לעצב.

השמחה על פתיחת הפסטיבל מעורבת בעצב ומועקה על ביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים.

"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויק' כ"ה 10, זה הפסוק שחקוק על פעמון הדרור בירושלים).

אני מזמינה את כולכם, את כל מי שהיה פעם ילד, לפעולת מחאה.

אני אהיה שם עם בני משפחתי. אנא העתיקו, הפיצו ושתפו בכל דרך שתרצו.

פעולת מחאה על ביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים

נפגשים ב-4 לאוגוסט בחצות בגן הפעמון בירושלים, ליד פעמון הדרור

נא להביא בובה או חפץ מהילדות לקבורה

האירוע יתקיים בדממה

עדכון: הנה הסרטון המתעד את האירוע (תודה ליונתן צור). הוא נפתח במופע מחאה מיניאטורי שיצרו מרים זלצברג וציפור פרומקין ועובר לקבורת הבובות.

*

Read Full Post »

שמלה ראשונה

"שמלה חשמלית" של אצוקו טנאקה (Atsuko Tanaka 1956) מקבוצת גוטאי האבנגרדית.

שמלה חשמלית, אצוקו טאנאקה, 1956

השמלה חשמלית בתנועה

בובה של חג הבובות היפני. שימו לב לחוטים.

"גזרתה" של השמלה החשמלית היא מחווה לקימונו המסורתי, וריאציה על מפל האריגים והדוגמאות שמסתיר את קימורי הגוף. אפילו החוטים קיימים (ראו למשל בתמונה מחג הבובות) ו"מתורגמים" לחוטי חשמל. שלא לדבר על שרוולי האור המסתמנים כשהשמלה בתנועה. ההשראה של טנאקה, אורות הניאון המתרוצצים של הפרסומות, מחברת את השמלה לעתיד ולחפצון. קראתי שהיא מושווית גם לעץ חג מולד, ובו בזמן היא שייכת גם לעולם הכסאות החשמליים.

זו היתה אגב, שמלה צבעונית, ליצנית כמעט, שמלת בלונים של אור. הנה קטע  בתקריב:

אצוקו טנאקה, שמלה חשמלית, 1956, פרט

והנה אחד מרישומי ההכנה לשמלה:

אצוקו טנאקה, רישום הכנה לשמלה חשמלית (קצת כמו מפה וקצת כמו עור שנפשט)

*

שמלה שנייה

Lovely Rita של Lee Min Hye קוריאה 2012.

את השמלה הזאת יצרה תלמידה של רומי אחיטוב, אמן מדיה נפלא וידיד יקר (ממייסדי הספריה) שמלמד בקוריאה. היא לגמרי עכשווית בגזרתה הפשוטה עם השיק המתכתי הקריר של הרוכסנים שנפתחים כמו תרמילי שעועית וחושפים אפוני-אור, וגם מזכירים קצת חיוכים מאונכים (הקִיווקוּו של הרוכסן הוא כמו קמטוטי השפתיים והנורות הן שיני הפנינים הזוהרות כמו בפרסומות למשחת שיניים). וכשמתרחקים מעט זו שמלה אורבנית, לונג שוט של של שדה תעופה או עיר ממטוס.

ובו בזמן זו מעין תשובה לסטרפטיז המשונה שעליו כתבתי פה. שם התגלה פלסתר מתחת לכל רוכסן, וכאן מתגלה אור. כמו בשמלת השבת של חנהלה, כשכתמי הפיח הפכו לכתמי אור: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

*

שמלה שלישית

אורה איתן, שמלת השבת של חנה'לה, קולאז'

על שמלת השבת של חנה'לה כתבתי די והותר לעת עתה. גם בעל שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) וגם בסדרת הפוסטים על איוריה של אורה איתן לחנה'לה. בייחוד באיך מציירים אור?"

*

שמלה רביעית וחמישית

נלי אגסי

אור וכאב הם כמו שני הצדדים של הירח. בקולקציית שמלות הכאב של נלי אגסי מופיעות שתי שמלות זהות לשמלות האור, רק שבמקום נורות יש סלעים (ונזכרתי גם באמן המיצג יאן מיקלוש שדקר את גופו במחטים "כדי להניח לקרני השמש לחדור").

כששאלתי את Lee Min Hye יוצרת רוכסני האור (ראו שמלה שנייה כאן) על עבודתה, היא כתבה בין השאר: "רציתי שהרוכסנים ייראו כמו פצעים. כשפותחים את הרוכסן, כלומר הפצע, הוא שותת דם, כלומר אור."

*

שמלה שישית ושביעית

בלו סימיון פיינרו, שמלה

בלו סימיון פיינרו - הכנסת כלה 1991

אלה שתיים מתוך כמה וכמה שמלות אור פיוטיות-מיסטיות-פוליטיות שיצר בלו סימיון פיינרו (וביניהן אגב, גם שמלת אש שבה באמת לא ניתן להפריד בין האור לכאב).

מה שמרתק אותי בתמונה העליונה הוא דווקא הכיס החשוך. ואילו "הכנסת כלה" היא עבודה מצמררת, פיוטית-מקברית וספוגה במוות. הזוהר של שמלת הילדה (ראו חנה'לה), ודווקא בתוך מקרר ישן – כמה פעמים הזהירו אותי בילדותי שלא להיכנס למקרר עזוב, כי אני עלולה להיכלא ולהיחנק… וגם אם זה לא מקרר עזוב, זה עדיין תא כלא קר שאין בו מקום לגדול, שמאפשר לילדה לזהור רק באופן מכני ופונקציונאלי, כמו האור שנדלק בכל פעם שפותחים את הדלת. ומגירת הירקות המלאה באדמה, ספק ערוגה, ספק חלקת קבר.

*

שמלה שמינית

יורם קופרמינץ

השמלה הזאת של יורם קופרמינץ ממלאת אותי אושר. היא תמצית של כל מה שכתבתי עליו כאן ועוד. שאלתי את יורם על הנסיבות שבהן צולמה והוא ענה: "לאורך השנים צילמתי די הרבה בגדי ילדים ושמלות ערב. מה שעצר אותי על השמלה הזאת זה הגודל המיניאטורי של הדבר שעליה מונחת השמלה. כמו הלבישו את פסלון האוסקר בקינג ג'ורג'."

*

שמלה תשיעית, עשירית ואחת-עשרה

"כל מיני פרוות" היא אחת המעשיות הטעונות ביותר באוסף האחים גרים. נערה שאביה מחליט לשאת אותה לאישה אחרי מות אמה, מבקשת ממנו גלימה מפרוות של אלף חיות ושלוש שמלות: שמלה מאור שמש, שמלה מאור ירח ושמלה מאור כוכבים. היא מקווה לדחות את הקץ, אבל זה לא עוזר. האב ממלא את בקשתה במהירות והיא צוררת כל שמלה בקליפות אגוז (לא צריך מזוודה בשביל שמלות אור), מתעטפת בגלימת האלף ובורחת. הסיפור הזה לא מרפה ממני. הוא צץ למשל בהאם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?, בסדרת הפוסטים על עץ השיער, וגם ברשומה על איוריה המכושפים של עפרה עמית לאחים גרים. ויום אחד עוד אפתח את ארון הבגדים שלו כאן.

***

לאט לאט מתברר שזה גם בלוג אופנה משונה. עוד בגדים בעיר-האושר:

הבגדים של אוסקר ויילד

הכותנת המוכתמת של עגנון

שמלת הכלולות של סופי קאל

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

שמלת הכאב של רבקה הורן

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

רשימת התחפושות

ועוד

******

ובלי שום קשר אבל חשוב – ספריית גן לוינסקי מחפשת מתנדבים חדשים, אוהבי אדם, תרבות, ספרות ואומנות, המעוניינים להשתתף בהפעלת הספרייה. המתנדבים מגיעים פעם בשבוע או שבועיים למשמרת בשעות הפעילות של הספרייה. הם מקבלים את פני המבקרים, מסייעים לקהל המבוגר למצוא את מבוקשו, וקוראים, משחקים, יוצרים ופועלים עם הילדים. כמו כן, המתנדבים דואגים לפתיחה, סגירה ותחזוק הספרייה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות, סדנאות ואירועים מיוחדים.
לפרטים נוספים אנא פנו לרחל, רכזת המתנדבים  rachefisch@gmail.com

הציצו גם לחדשות הספרייה

*

Read Full Post »

זהו החלק השלישי והאחרון של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

כדאי להתחיל מהתחלה.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

לחלק השני: איך מציירים אור?

ורק אחר כך ילדה ואמנית:

*

הרצף ושברו

מלאכת האיור אינה תרגום משפה לשפה… אמנות המילים משתרעת ומתפענחת על ציר של זמן – טפח אחר טפח – ואילו הציור מתגלה בשלמותו לעין המתבונן. (אורה איתן)

התובנה הזאת של איתן, אינה מתייחסת רק להבדלים בין חוויית הקריאה לחוויית ההתבוננות. היא חושפת גישה לרצף; אין רצף באיורים של איתן לחנה'לה. אין תודעת-על שמנטרת ומנווטת את האינפורמציה המנטלית והרגשית.

כדי להסביר את הקביעה, נחזור רגע להחלטה לאייר את חנה'לה בכתמים ללא קווי מתאר. בגירסה האנגלית יש קצת קווי מתאר פתוחים ומרומזים בקצות הידיים והרגליים, אבל שמלת השבת שומרת על טוהר הכתם, למעט חריגה אחת: כשחנה'לה מרחיקה את זוזי הכלב, איתן מקיפה את השמלה בקווים אדומים המתפרשים מיד כגבולות "אין כניסה לכלבים".
מאַייר בשיטת הרצף (של סילברסטיין נניח, או אנתוני בראון), היה נאחז בזיקה בין האיסור לקווי המתאר והופך אותה לסימן מוסכם בשפה האיורית: כלומר, גם הרחקתה של עדנה הפרה היתה מתוארת באותה צורה. מה עוד שחנה'לה עצמה משתמשת באותן מילים: "לא, זוזי, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך", ו"לא, עדנה, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך".
אבל בשביל איתן, שחושבת בתמונות, כל מפגש הוא יחיד ומיוחד. כל דחייה היא שונה; במפגש עם הפרה זונחת איתן את קווי המתאר לטובת הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון: גם חנה'לה וגם הפרה מַפנות את ראשן זו מזו, המרחק ביניהן גדול ככל האפשר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית: קווי המתאר האדומים כגבולות אין כניסה. (וסליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית: הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון.

.

ואפשר רק להמשיך ולפנטז מה היה מאייר אחר, בשיטת הרצף, עושה עם הגילוי של איתן (ראו בחלק הראשון), שהשק העגול של הפחמי הוא בעצם החלק המשלים, האפל, של הירח.

איתן לא נאחזת. הנאמנות שלה לָרגע היא ילדותית – מחויבות לרצף כרוכה בדחיית סיפוקים – ואמנותית כאחת. זה סוג של אתיקה ששומרת על דחיסות ומין כאוטיות של תת-מודע. זו הסיבה שקשה לכתוב על האיורים. הרבה ממה שמתרחש בהם קורה מעֵבֶר למילים.

*

דבר והיפוכו

קריאה בלתי אמצעית, בלתי מתווכת או לא מוערת היא תנאי הכרחי ליכולתי למצוא את דרכי כמאיירת … ניתוח טקסטים באמצעות מלים יוצר עבורי מסך על גבי מסך, המסתירים מפני את המשמעות הראשונית, בטרם ההגדרה, של הדברים.

כשאני מאיירת, אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת.*

* המאייר הישראלי היחיד שעולה בדעתי (מרית) שפעל בשיטה דומה, הוא הכוריאוגרף עמוס חץ. איוריו ל"הזמיר" של אנדרסן, בתרגומו הנהדר של נתן אלתרמן הם מעין מסה על תורת הקומפוזיציה.

בציטוט הראשון מבטאת איתן כמיהה לשמר – ואולי לחזור – לראשוניות, לעוצמה החושית והרגשית של הילדות. והאמנות של איתן אמנם נטועה בילדות (שבה היא היתה אורה זנדהאוז, שפירושו בית-חול ובעצם ארמון חול, כך נקראים בתי החול של ילדים על שפת הים). אפילו כשהיא מדברת על אמצעי הביטוי העומדים לרשותה, היא משווה את עצמה בלי משים לילד בחנות צעצועים. חנה'לה היא לא רק ארכיטיפ של ילדות בשבילה; קסם המפגש בגיל ארבע הפך למודל וקנה-מידה לחוויה אמנותית. (ראו כאן, בפתיחת החלק הראשון)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. מעין "הילה" נוצרת בהפרשים בין השכבות. האם זו מחווה לקושי הילדותי לצבוע בתוך הקווים?

.

גישה כזאת היתה יכולה לגלוש לנאיביות ואפילו לרגשנות לולא הצד ה"אפוליני" המפותח של איתן. "אפוליני" במובן שנתן לו ניטשה:

אפולון, בבחינת אל הכוחות המעצבים כולם … הינו אל ה"יפעה", אל האור, הוא גם המושל על התופעה היפה של עולם הלכאורה, של עולם הדמיון הפנימי … גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולון: זו ההגבלה על המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהא "שמשית" לפי מוצאה.

(מתוך הולדתה של הטרגדיה)

השאלות העיצוביות שמעסיקות את איתן נמצאות במתח ובדיאלוג עם ההיענות הישירה. (במישור הזה למשל, אפשר לראות ב"הילת השכבות" גם וריאציה בוגרת ומודעת על הקושי הילדותי "לצבוע בתוך הקווים"). ובשורה התחתונה, החקירה הפלסטית משיגה דבר והיפוכו: מצד אחד היא נותנת לאיתן כלים לבטא את הדחיסות הרגשית ובו בזמן היא חותרת תחתיה ומפנה את תשומת הלב אל מלאכת הצביעה והציור.

איור, דוד פולונסקי, מתוך "לילה בלי ירח". גם גיבורת הסיפור שלו זורחת בחשיכה. אבל הטכניקה שלו הרבה יותר אשלייתית מלכתחילה, וגם העקביות שלו (בניגוד לאיתן שמחליפה תחבולות כמו גרביים) מאפשרת לקוראים לשקוע בעולם שברא.

.

ועל פי הבלשן רומאן יעקובסון "ההתכוונות אל השדר בתור שכזה [וב"שדר" במקרה שלנו, הכוונה למלאכת האיור, לאיור כאיור, בלי קשר למה שמתואר בו, מ. ב"י], ההתמקדות בשדר כתכלית לעצמה, היא הפונקציה הפואטית של הלשון." ובמילים אחרות: תשומת הלב לשדר, למבע, היא סימן ההיכר של שירה, של אמנות.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך המהדורה האנגלית. איתן מחליפה תחבולות כמו גרביים בייצוג האור (והצל)

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, איור חופשי

סוף

*

על עוד בגדים וכתמים:

הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון, מה קורה כשאין ירח שינקה את הכתם

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (שם הכתמים הבלתי נראים של הצער גורמים למלך לדחות את הבגדים היפים)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן, על בגדי המלך החדשים

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

כל סדרת "שמלות של כאב", שמתחילה בסטרפטיזים משונים

ועוד

*

Read Full Post »

זהו החלק השני של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוזמן לקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאוצרת טלי תמיד במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

*

באנו חושך לגרש

כשאיתן מאיירת את חנה'לה היא מוותרת באופן אינטואיטיבי על קווי מתאר לטובת כתמים, כתמי אור (מעניין שבלשון העברית דווקא האור בא בכתמים ולא החושך). זה חל על כל הגרסאות במידה זו או אחרת, כשגרסת "גן שלנו" היא אולי הקיצונית מכולן: חנה'לה היא "כתם אור", אין שום פרט או חומר מלבד הלובן הריק של הדף. הפחמי הוא "כתם פיח", והפרה – כתם אור מנומר בשחור (קדימון לשמלה המוכתמת?):

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "גן שלנו, חג שמח"

.

אחת השאלות המעניינות העולות תוך כדי הקריאה ב"שמלת השבת של חנה'לה" היא איך להמחיש אור, ובעיקר – איך לעשות זאת מבלי להזדקק לקונוונציות נדושות כמו ציור הילה או קרני אור כקווים הבוקעים מן האובייקטים. העיסוק בשאלה הזאת העלה שפע של אפשרויות. ואמנם, בכל פעם שנגשתי לאייר את הסיפור, עשיתי שימוש באמצעים טכניים שונים: פעם נעזרתי בנייר שחור ורישום בגירי פסטל, פעם בקולאז' של ניירות שקופים וחצי שקופים ופעם בשכבות של צבעי גואש, מונחות אחת על השנייה, כשהדמויות מבצבצות מהן. (אורה איתן)

והאור אמנם מומחש בשלל דרכים, גם בתוך הגרסה האנגלית עצמה; בשיא הסיפור השמלה מזדהרת בעקבות טיפולו של הירח ואורה שוטף את הדמות. לפעמים הלובן נמצא רק בקצוות, בחלקים שעליהם נופל האור. פעמים רבות איתן משתמשת בשכבות: כלומר, לכל תמונה יש צבע בסיס שמעליו נצבע הרקע הרשמי, אבל לא עד הסוף; השכבה התחתונה הבהירה יותר, מבצבצת מתחת לשכבה העליונה ויוצרת מעין "הילה" מסביב לחנה'לה:

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, "הילת שכבות" מתוך הספר באנגלית

.

ולחילופין, איתן יוצרת את האור גם בעזרת החושך ("אני הכוח ההוא, השוחר תמיד את הרע – ואת הטוב הוא יוצר," אומר השטן בפאוסט). הלילה של איתן זרוע צללים שמקורם מן הסתם, במפגש הראשון המכונן עם חנה'לה ועם "צלה הארוך המרקד על תפאורת הקרטון". החושך הוא גיבור בדרמה האקספרסיוניסטית של האיורים, בדיוק כמו האור; כשחנהלה חוזרת הביתה זוהרת כולה אחרי המפגש עם הירח, השחור נדחק החוצה מנוצח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, סוף הספר באנגלית; האור של חנה'לה מגרש את החושך מן הבית. דחיסות אקספרסיוניסטית. (ואתכם הסליחה על איכות הסריקה)

קולנוע אקספרסיוניסטי. מתוך "M" סרטו של פריץ לאנג (1931). "הפחמי" הוא אכן פדופיל ורוצח. הסרט נפתח במשחק ילדים, מעין אן-דן-דינו שמילותיו: עוד מעט / האיש השחור / עם הקופיץ הקטן / יבוא ויקצוץ אותך / לחתיכות. (במרכז התמונה חנה מרון הילדה)

*

השמש זורחת גם בלילה

"יש לי כבוד בלתי רגיל, ממש מוגזם, לספרות", הצהירה איתן בספר המאיירים הגדול. ובכל זאת היא סוטה מן הטקסט בנקודה אחת מהותית, או לפחות מרחיקה לכת ממנו; בסיפור, השמלה היא מקור האור: "כל החדר נתמלא אור," כותב דמיאל, "אור שמלת השבת של חנהלה הקטנה." ואילו אצל איתן, חנה'לה עצמה היא מקור האור, עוד מראשית הסיפור: כל איורי היום מופיעים על רקע שמים תכולים כשהכתם הצהוב-צהוב של שערה של חנה'לה ממלא את מקום השמש. ושמלתה "מתחרזת" עם הירח עוד לפני שהוא מסיר את הכתמים ונותן לה מאורו (למשל בתמונה מתוך "מפגשים" בחלק הראשון).

באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח. כשחנה'לה מיואשת אורה כבה וזהו גם האיור היחיד בספר שבו שולט האפור בשערה (היא כאילו מזקינה לרגע כמו הפחמי וחדלה להיות ילדה). כשהירח מחזיר לה את אורה, חנה'לה-השמש זורחת באמצע הלילה; השמיים משנים את גונם סביבה, לתכלת של אור יום כמעט.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. ראשה של חנה'לה הוא השמש בשמיים התכולים של האיור.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית, האור של חנה'לה מאפיר מעצב. הסלע שעליו היא יושבת מזכיר את השק של הפחמי. לרגע היא עצמה הופכת לגלגול של הפחמי. (ושוב סליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. אחרי הסרת הכתמים – השמש זורחת גם בלילה.

 .

ובהמשך לכך, ובהתחשב בחיבור העמוק של איתן לחנה'לה, אי אפשר שלא לשים לב לשמה של המאיירת:

אוֹרָה נ 1. אור, זוהר; כשנולד משה "נתמלא כל הבית אורה" (מגילה יד ב). 2. ישועה, אושר: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח טז)

(מתוך מילון אבן-שושן).

***

סוף החלק השני. לחלק השלישי והאחרון: ילדה ואמנית

*

על סיפורי ירח נוספים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

*

Read Full Post »

במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב נפתחת היום תערוכה רטרוספקטיבת של המאיירת אורה איתן שאצרה טלי תמיר

הספר שייצא לכבוד התערוכה יכלול מאמר של טלי תמיר על כלל יצירתה של איתן, ומאמר שלי על שמלות השבת שלה.

את הפרשנות האישית שלי ל"שמלת השבת של חנהלה" כבר כתבתי פה. המאמר הנוכחי עוסק בפרשנות המתמשכת של אורה איתן.

איורי חנה'לה של איתן הופיעו בשתי אנתולוגיות: "מפגשים", שערך אדיר כהן, עם עובד 1977-1979, ו"גן שלנו, חג שמח", בעריכת מירי ברוך, עם עובד 1988. כמו כן קיימת גירסה שלמה מאוירת, באנגלית. בצד שלושת אלה קיים גוף שלם של איורי חנה'לה בטכניקות שונות שלא פורסם מעולם.

מפאת אורכו של המאמר הוא יתפרסם בשלושה חלקים עוקבים.

"עולמה של חנה'לה" הוא החלק הראשון.

*

ישבנו באולם החשוך. אלומת אור ריצדה על קפלי המסך. צווארים וראשים נמתחו בציפייה. המסך נפתח לאט ובמרכז הבמה ניצבה חנה'לה הקטנה וצלה הארוך מרקד על תפאורת הקרטון שלא הייתה יפה ממנה בעיני, עיני ילדה בת ארבע.

לעתים נדירות עלה בידי, כבוגרת, לשוב ולשחזר את התחושה ההיא. אבל בכל חוויה עמוקה שהעניקה לי האמנות, בכל אחד מתחומיה, נכח אחד משישים של אותה היקסמות ראשונה. מאז נקשרה נפשי בנפשה של חנה'לה. ציירתי, כיירתי, גזרתי, תפרתי ואיירתי את דמותה פעמים רבות. מבלי משים הפכה חנה'לה לארכיטיפ המגלם עבורי את התום, האותנטיות והראשוניות של הילדות.
(
אורה איתן, מתוך טקסט שיופיע בגיליון הבא של כתב העת לספרות ילדים עולם קטן. כל הציטוטים של איתן משם, אלא אם כן צוין אחרת).

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא אם כן, סיפור מכונן בביוגרפיה האמנותית של אורה איתן. האוצר הבלום של האיורים שיצרה בעקבותיו שופך אור על הטקסט כמו על המאיירת עצמה.
מילדות נקשרה נפשי באיוריה של אורה איתן. הכתיבה על איורי חנה'לה היא הזדמנות לברר את סודם ואת חסינותם המפליאה לפגעי הזמן.

וראשית כמה מילים על הסיפור:

כשחנה דמיאל פגשה את האחים גרים

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא סיפור ילדים שכתב יצחק שוויגר-דמיאל בשנות השלושים של המאה הקודמת. הוא התפרסם לראשונה בדבר לילדים, וב-1938 נכלל בקובץ ככה סיפרו לי שאוייר על ידי נחום גוטמן. עלילתו בקיצור למי ששכח: ילדונת בשם חנה'לה לובשת את שמלת השבת הלבנה שתפרה לה אמה ויוצאת לטיול. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים מן השמלה החדשה וחנה'לה נשמרת שלא ילכלכו אותה. ממש לפני שהיא חוזרת הביתה יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אך לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים והנה:

הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה.

סיפורו של דמיאל הוא מעין הכלאה של שני מקורות; הראשון הוא זכרון ילדות אמיתי של רעייתו האהובה חנה דמיאל, ילידת לטביה:

זה היה ערב חג סוכות. אמא קנתה לי שמלה חדשה לחג והלכתי לשחק עם הילדים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היתה שם גבעה גדולה ועלינו כל הילדים לשחק, ואני זוכרת שפתאום מישהו צעק, 'הנה באים הגרמנים'. כולם התחילו לרוץ ואני, במקום ללכת בשביל, קפצתי מהגבעה ונפלתי. לא יכולתי לזוז, אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מה תגיד אמא על השמלה החדשה שהתלכלכה ונקרעה. הוציאו אותי משם עם עגלה רתומה לסוס ולקחו אותי לבית החולים היחידי שהיה באזור, בית חולים צבאי. אני מבית דתי ולא רציתי לאכול את האוכל שלהם ולשתות את המים שלהם. … שם היו רק קצינים רוסים, פצועי מלחמה בלי ידיים ורגליים. … כולם אהבו אותי והיו מביאים לי את המתנות שקיבלו. ההורים שלי לא יכלו להיכנס בגלל שזה היה מחנה צבאי, ולא ראיתי אותם שישה שבועות. פעם ישבתי ובכיתי ושאלו אותי למה אני בוכה. היה לי שבר ברגל אבל מה שהפריע לי זה שהיו כינים על המיטה. הם צחקו, הביאו דלי עם נפט ושפכו לי על הראש. כולם התייחסו אלי כמו למלכה. בכל פעם שהייתי במצב רוח רע והיתה לי בעיה, הם סידרו אותה. מזה למדתי כלל חשוב, שבחיים צריך להיות אופטימיסטים כי תמיד אפשר למצוא אנשים טובים שיעזרו לך, כמו החיילים הרוסים שעזרו לי. (מתוך ראיון עם אסף חיים)

המקור השני הוא "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 של האחים גרים, על יתומה ענייה בעלת לב, שנותנת לרעב את פרוסתה האחרונה ומחלקת את בגדיה לילדים קופאים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה האחרונה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

תום זיידמן פרויד, איור ל"מטבעות הכוכבים" (בקלות אפשר להתבלבל ולייחס אותו לחנה'לה). מתוך: "עשר אגדות לילדים" ברלין/ירושלים תרפ"ג (1923), שם נקרא הסיפור "הכוכבים אשר היו לדינרי זהב". לחצו להגדלה

עוד (כמה סקופים) על מטבעות הכוכבים ועל חנהלה פה.

.

יצחק דמיאל עידן את החומרנות הגסה שבה הופכים כוכבי השמיים למטבעות "קשות ונוצצות" וצמצם למינימום את הקורבנוּת הכמעט פורנוגרפית של האחים גרים ("חשוך הלילה, איש לא יראה אותך," חושבת לה היתומה הקטנה בזמן שהיא מסירה את כותנתה האחרונה ונותרת עירומה ביער). את טוהר הכותונת ואת האור השמיימי הוא חיבר לדיוקנה המלבב של אשתו כילדה מלאת עוצמה ומחוברת לרגשותיה.

*

הדימוי הציוני והאונס המוכחש

במשך השנים הפך "שמלת השבת של חנה'לה" למעין סיפור עם, בזכות השילוב בין אלמנטים ארכיטיפיים לסימבולים לאומיים; הפחמי היהודי (ללא ספק יהודי, הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) הוא מעין הכלאה של היהודי הנודד הגלותי עם אליהו הנביא בגלגולו העממי המחופש. חנה'לה היא ציון, היהודיה החדשה, הצעירה, המחוברת לטבע המיוצג על ידי עדנה הפרה, זוזי הכלב והירח.

נחום גוטמן, איור הכריכה של "ככה סיפרו לי", הוצאת למען הילד, 1938. במודע או לא – בחר גוטמן בפרשנות הציונית. האיור ממש מחולק לשניים, מעין "לפני ואחרי": על צד ימין ששייך ליהודי הנודד והתשוש חולשת תפאורת היערות האירופיים האפלים שמהם הוא מגיע, ולא פחות חשוב – שורת עצי משפחה שנגדעו על ידי צוררים. הרקע של צד שמאל הוא מושב ארץ-ישראלי. זו התפאורה של חנה'לה העומדת (קוממיות), וכל הדרכים מובילות לשם. (לחצו להגדלה)

.

והיום? זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה להתלוות אליו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי (של השמלה, כלומר הילדה) שהוכתם. בפרשנות הזאת הירח כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הכתמים/הראיות.

על קסמי הפרשנות הציונית כתבתי בהרחבה כאן, ובאשר לפדופיליה, דפנה לוי היטיבה לסכם את הנושא בתגובה: "משום שהיא שותקת, הכתמים (שהם כביכול על השמלה) לא רק נעלמים אלא זוהרים והיא מקבלת תגמול חברתי שאמור להיות מפצה מאוד. כמעט כמו טקס חניכה מחריד שהיא צריכה לעבור כדי להיות אישה."

.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

.

*

עולמה של חנה'לה

גם האג'נדה הלאומית וגם הניכור הפדופילי מפקיעים את הסיפור מהילדה: האחד הופך אותה לסמל והאחר מחלל את מעטה הקסם של האגדה. האיורים של אורה איתן מחזירים את הסיפור לילדוּת; כי זה מה שהוא לפני הכל: סיפור על ילדה שיוצאת למסע. לבדה – האם נוכחת רק בקצוות, בנקודת הפתיחה והסגירה. יש בו תום, סקרנות, חמלה, גנדרנות ילדותית, רגשות רבי עוצמה שמתחלפים במהירות – משמחה ליגון לשמחה – האנשה של בעלי חיים ואנימיזם (תפיסת עצם דומם כיצור חי בעל נפש) בצורת דיבור ישיר עם הירח. באחד האיורים היותר ילדותיים-פיוטיים אורה איתן מעניקה לו אפילו צל, כמו לחנה'לה.

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. לכל דבר יש צל, גם לירח.

.

הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (1980-1896) מביא שלל עדויות לאמונתם הספונטנית של ילדים שהשמש והירח מלווים אותם בדרכם. וכך גם בסיפורו של דמיאל; העולם החיצוני של המסע ספוג בעולם הפנימי של חנה'לה; האור הוא המשך של לובן שמלתה, והחושך של שְׁחור הכתמים. וגם להפך: השמלה היא פיסה של אור והכתמים הם פירורים של חושך.

באחת הגרסאות של איתן, השק השחור העגול של הפחמי הוא בעצם גם החלק החסר, האפל של הירח (ראו תמונות למטה), וזה כבר קדימון לחלק הבא של המאמר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים". קצה השמלה מתחרז עם הירח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים".

מתוך הסרט "הקברט של ד"ר קליגרי" 1920. לרבים מאיורי חנה'לה של איתן יש זיקה לאקספרסיוניזם. איתן המציאה כאן מעין אקספרסיוניזם לילדים.

לחלק הבא של המאמר: איך מציירים אור?

*

עוד על איורים:

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

עוד גילויים על חנהלה ועל מטבעות הכוכבים

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד

*

על ילדות / על ילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

המוצא של הילדה אילת

בקומה הראשונה גרה התמימות

פרוייקט מרי דה מורגן

ועוד

*

Read Full Post »

שמונה דברים מגניבים עד מסעירים שקורים בשבוע הקרוב, החל ממחר.

בשניים מהם אני מעורבת. והריהם לפי סדר כרונולוגי:

*

1. מחר, יום שלישי 20/3 בתל אביב, פסטיבל הפאנזינים
הפסטיבל האל-לאומי השני להדפסת מחשבות ותכנים חתרניים
(איך אפשר להתנגד למשהו שזו הגדרתו?) הפסטיבל יתקיים בתחנה המרכזית החדשה בקומה 3 החל מהשעה 18:00 ועד חצות, ויכלול כמובן דוכני פנזינים, תערוכת אמנות פלסטית וצילום, מייצגים, הופעות מוסיקה, גרפיטי, וכל זאת באחד מהחללים היותר מעניינים בעיר, שלא לדבר על מגוון האוכלוסיות העשיר.
ג'קי לוי 0505798773, יוסי למפל 0506919703, רועי פביאן 0524341202

*

2. מחרתיים בירושלים – יום רביעי ה-21/3 ייערך בבצלאל כנס אקדמי על גופם של ספרים, ועל הקשר בין צורה לתוכן. נשמע מרתק, ואני אפילו בירושלים, אבל אני מלמדת. אולי אתם יכולים. (לחצו להגדלה)

*

3. ביום רביעי ייערך גם הערב הששי של 12 דקות, בבית מיכל ברחובות.

12 דקות" הוא סדרת ערבים של הרצאות קצרות. בכל ערב משתתפים 6 מרצים שבאים מתחומים שונים של התרבות. לכל אחת ואחד יש 12 דקות להציג טיעון, תשוקה, מחשבה, ידיעה או כל נושא שקרוב לליבו – בצורה ברורה, ממצה ובהירה. זמן מדוד שבו כל דובר מנסה להצביע על קשר סמוי בין דברים, להפנות זרקור לדבר שהיה חשוך עד כה או למפות מחדש מרחבים שרק חשבנו שאנחנו מכירים. ההרצאות, שמוקלטות ומצולמות, מועלות בסוף כל אירוע לאינטרנט.

הפורמט מבוסס על הרעיון שידע צריך ויכול להיות נגיש, מגרה ומעורר. ועל האמונה מאחורי הידע תמיד מסתתרת אפשרות אחרת – לחשוב, להבין ולהתבונן על החיים. אולי אפילו לחיות. מה אנחנו רוצים? לייצר מקום נגיש ואפשרי לתרבות, לתשוקות, לרעיונות ולכל מה שמניע אנשים. ואם נתפרע אז פרויקט שיצליח לכנס את רוב הקולות המעניינים והמסקרנים שיש לתרבות שלנו להציע. (מתוך 12 דקות)

אני הרציתי בערב הראשון על לפוצץ את בית הספר?. הערב הנוכחי יעסוק בשפה. לחצו להגדלה.

*

4. ביום שישי ה-23/3 תיפתח במוזיאון גוטמן בתל אביב תערוכה של המאיירת הנפלאה אורה איתן.
המאמר שלי על איוריה של איתן ל"שמלת השבת" של חנה'לה יתפרסם בספר-קטלוג, וגם כאן בבלוג, בכמה חלקים מפאת אורכו, החל מיום ששי. (לחצו להגדלה)

*

5. ועדיין יום שישי ה-23/3, בירושלים, ד"ר נעמי יואלי מרצה על הזיכרון בתיאטרון. יואלי היא מרצה בחסד, חכמה ומרגשת ומצחיקה, וזיכרון זאת המתנה שלה. כאן בבלוג יש שתי טעימות: על ארבעה סוגים של זיכרון (מאמר שכתבתי על הצגתה השולחן, עבודת כיתה), וסיפור שכתבה מזכרונות ילדותה.

ArTeaParty – שיחות סלון על אמנות

לכל האמנים שאוהבים לדבר על אמנות, שרוצים להכיר יוצרים אחרים, ולמצוא שיתופי פעולה,
מפגש נוסף בסדרה – והפעם עם…

ד"ר נעמי יואלי – יוצרת, שחקנית, בובנאית וחוקרת תאטרון שתדבר על הזיכרון בתאטרון דרך עבודותיה ומחקרה בתחום.

בתום השיחה עם נעמי תתקיים שיחת אמנים – שבה אתם מוזמנים: לשיר, לספר, להציע רעיון מטורף לארוע אמנותי, לחפש שותפים לעשייה או להזמין להופעה שלכם.

הסדרה ביוזמת "איגוד היוצרים הירושלמים", יום שישי 23.3 בשעה 11:00, גלריית שודדי י-ם, רח' יפו 93
מחיר כניסה: 10 ש"ח. הכניסה חופשית לחברי איגוד היוצרים הירושלמים.

לפרטים נוספים: ענת igud@new-spirit.org.il  0546623454

6. ובהמשך לכך: הצגתן של נעמי יואלי וגליה יואלי, נפיץ: תיירות מלחמה,  שזכתה בפרס "פריצת דרך בתאטרון" בפסטיבל עכו האחרון, תוצג בתיאטרון תמונע ביום שני ושלישי ה26 וה27 למרץ (בשבוע הבא).

*

7. ושוב בתל אביב, בשבת ה-24/3 ב"חנות", כמה מולטי יוצרים (לא הגדרה שלי בשום פנים) מציגים רעיונות מחול. זה ערב שני ביוזמת "סוללות" (לשעבר "כפיים").
בין השאר יוקרן בו סרט קצר שעשיתי לפני עידן ועידנים: "ריקוד הפנים של חווה". את המוסיקה היפהפייה כתב איתן שטיינברג והסולנית היא אתי בן זקן הנהדרת. 

דמותה של חווה מצויירת על פניה של מרית: "תמיד אהבתי לעשות פרצופים מול הראי, ויום אחד גיליתי שיש לי אישה קטנה על הפרצוף. רבים מן האיברים שלה כבר היו 'מסומנים' ונותר לי רק 'להשלים את הציור': האף הבולט שלי היה החזה הגדול שלה, החריצים המעוגלים שיורדים מן האף אל קצות הפה היו הירכיים המעוגלות שלה, הגבה שלי היתה צמתה המתנפנפת. אני רק הדגשתי את הקווים בעיפרון איפור והוספתי את הפרטים החסרים: רגליים, זרועות ופנים קטנטנות בפרופיל. ברגע שהתחלתי לעשות פרצופים קמה הדמות הקטנה לחיים. היא קפצה ועינטזה. היא עשתה לעצמה חגורה משיני חיות… (ככה זה נראה כשנשכתי את שפתי!) בזמן המופע השתמשתי גם בכמה אביזרים בגודל טבעי: כדי להמחיש את הרוח הנושבת בגן עדן נפנפתי על פני במניפה, ותוך כדי כך נענעתי את הגבה שלי כך שצמתה של הדמות הקטנה "התפתלה" ברוח. אחרי שחווה אכלה מן התפוח וגילתה שהיא עירומה, ענדתי על קצה אצבעי עלה תאנה זעיר, הצמדתי אותה לפה שלי ולחשתי ששש… ובינתיים כיסה העלה את מה שהוא צריך לכסות! המופע כולו היה מעין משחק בין הפעולות של חווה הגדולה (אני) לפעולות של חווה הקטנה המצויירת על פרצופי.  (מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי)

זה היה הסרט הראשון (מתוך שניים) שעשיתי. וכבר מלאו לו עשרים שנה. הייתי משנה הכל היום, חוץ מהעיקר.

מתוך "ריקוד הפנים של חוה", מרית בן ישראל 1992

מתוך "ריקוד הפנים של חווה" מאת מרית בן ישראל, 1992

*

8. ואחרון חביב, יום עיון בעקבות ברכט, שבזכותו אני מרגישה הרבה פחות בודדה בעולם. את התיאטרון האפי הנפלא שלו  הסברתי כאן בבלוג, בעזרת חייל הבדיל של אנדרסן (עוד אחד שגורם לי להרגיש פחות בודדה), והמשכתי גם לפסלי הגרוטאות של פיקאסו: חלק ראשון חייל הבדיל האמיץ, חלק שני חייל הבדיל בתיאטרון האפי, חלק שלישי ונוס של גז ואור ממסמרים

והנה התוכנית (לחצו להגדלה):

Read Full Post »

 ב-23.3.2012 תיפתח במוזיאון גוטמן תערוכה מקיפה מאיוריה הנפלאים של אורה איתן שאוצרת טלי תמיר. 

בספר שייצא לכבוד התערוכה יופיע גם המאמר שלי על איוריה ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוסר זמנית ויחזור עם פתיחת התערוכה ופרסום הקטלוג. איתכם הסליחה והסבלנות. מרית.

אורה איתן, "שמלת השבת של חנה'לה", איור חופשי

 

עוד סיפורי ירח

על לילה בלי ירח (שממנו לקוח האיור של דוד פולונסקי)

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

עוד בגדים מהאגדות

על שלוש אחיות של עגנון (עוד סיפור על כתם!)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

 

Read Full Post »

עדכון: הרשומה הוסרה באופן זמני ותשוב עם צאת התערוכה. איתכם הסליחה והסבלנות ותודה למגיבים. מרית

והנה היא חזרה לכאן

EPSON scanner image

*

עוד רשימות על איורים:

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) 

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד ועוד

 *

Read Full Post »